אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן טו - בגדרי נילוש לדעת השו"ע והרמ"א › עיקרי הסוגיא בקיצור

ספר ברכת ישראל

סימן טו - בגדרי נילוש לדעת השו"ע והרמ"א · עיקרי הסוגיא בקיצור

עיקרי הסוגיא בקיצור

איתא בגמ' (מב.), לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא,ומיירי בדקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא.

ונחלקו רש"י והתוס' מהם הלחמניות, רש"י פירש אובליא"ש, והתוס' כתבו על דבריו דא"כ ברכתם המוציא. אלא לחמניות אלו היינו ניבלא"ש שהם דקות, ואין מברכין עליהן אלא במ"מ, ורק אם קבע סעודתיה עלייהו מברך המוציא וברהמ"ז, וכן פסק השו"ע ס"ח וז"ל: לחמניות שבלילתן רכה אי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם.

המג"א (סק"כב) כתב שדין השו"ע הוא לא רק בלחמניות, אלא אף בשאר פת כיסנין שהובאו בסעי' ז'. וביאר הט"ז הא דכתב השו"ע דין זה בלחמניות נראה דלרבותא כתב כן, דלחמניות מסתבר טפי דלהוי מחמת הסעודה מפה"ב, דהא שם לחם עליהם ואפ"ה אין ברכת הפת פוטרתם מברכה ראשונה שלפניהם, וק"ו בפה"ב.

אולם הדגול מרבבה פליג וס"ל שעל אותם שהוזכרו בסעי' ז' אין לברך תוך הסעודה, דהא בכל חד מנייהו איכא פלוגתא איזהו פת כיסנין, ומשום ספק דרבנן לקולא היינו באוכל מהם שלא בתוך הסעודה אזלינן לקולא, שא"צ לברך עליהם המוציא וברהמ"ז, ודי בברכת מזונות, אבל בתוך הסעודה אדרבה אזלינן לקולא דלא חשבינן ליה פת כיסנין, אלא פת גמור ויוצא בברכת המוציא, ורק בלחמניות שהם רכין ודקין ואין בהם שום גדר של פה"ב, שפיר כתב השו"ע לברך עליהם תוך הסעודה. וטעם הסוברים כן הוא משום דס"ל שהג' שיטות שהובאו בשו"ע חלוקות.

נחלקו הפוסקים אימתי פת כיסנין הנאכלת תוך הסעודה חשובה שלא מחמת הסעודה וצריך לברך עליה במ"מ. הרא"ש (מא:) כתב דדוקא כשבאה "לעידון ולתענוג", וכן הסביר המג"א סק"כב, ולפי"ז אם אוכל אותם מחמת רעבון א"צ לברך.

אלא שהט"ז (סק"י) פליג וס"ל שאין הדבר תלוי בדעתו של האדם כלל, אלא היאך הוי אכילה לרוב בנ"א, דאם אוכל מעט מפת כיסנין בתוך הסעודה צריך לברך במ"מ, ואין תלוי בדעתו אם אוכל לשביעה או לקינוח, אלא הכל תלוי בשיעור אכילתו אם אוכל שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה או לא.

למעשה המשנ"ב (סק"מא) הכריע דלא כהט"ז אלא כדעת האחרונים, דאם אוכלם בתוך הסעודה להשביע רעבונו אפי' שאוכל מעט א"צ לברך, ורק כשאוכלם לקינוח ולמתיקה צריכים ברכה דחשיבי שלא מחמת הסעודה.

אלא שעדיין לא יצא הדבר מידי מחלוקת, דדעת הרשב"א כל שאוכל פה"ב בתוך הסעודה בין לתענוג ובין לשובע א"צ לברך, וטעמו כיון דאילו קבע עליה סעודה מברך המוציא כפת דיינינן ליה. וכן דעת ספר המאורות וההשלמה שאין לברך על פה"ב בתוך הסעודה, וסב"ל. ואף בפת כיסנין שיש בה את שלושת הגדרים שהובאו בשו"ע ס"ז. אולם דעת האורל"צ וכן הבה"ל שאם יש את שלושת הגדרים יכול לברך על פת כיסנין כזו בתוך הסעודה.

כדי לצאת מכל ספק, אם רוצה לאכול פת כיסנין בתוך הסעודה ינהג כאחד מהאופנים הבאים: א. יכוין בברכת המוציא לפטור את העוגה. ב. יברך על העוגה קודם ברכת המוציא, ויכוין לפטור את העוגה שיאכל בתוך הסעודה. ג. יברך בתוך הסעודה על דבר שהוא ודאי במ"מ, כגון ביסלי. ד. יברך בתוך הסעודה על דבש או סוכר ויפטור את העוגה. ה. יכוין בברכת המוציא שלא לפטור את העוגה.

סימן כ - בדין ברכה אחרונה על עוגה בחושה.

א. האוכל שיעור כזית מעוגה "בחושה" הנקראת עוגת טורט/שייש האם צריך לברך לאחריה, ומה צריך לברך.

הב"י (סי' רח ס"ט) הביא דברי האורחות חיים (הל' בר' אות ו) בשם הרב בעל האשכול (ס"ס כח), קמחא דחיטי או דשערי בהדי קמחא דדוחן או גלבונים או אלונים מברך במ"מ, ואי עבדינהו פת המוציא ושלוש ברכות, כרב ושמואל, דאמרי כל שיש בו מחמשת המינין מברך במ"מ עכ"ל. וז"ל הר' דוד אבודרהם (עמ' שיד) שאם עירב באותו קמח אחד מחמשת המינים ועשה ממנו פת, מברך המוציא ושלש ברכות, ואם בישלה בקדרה מברך במ"מ ולבסוף מעין שלוש, וכתב ה"ר יונה דדוקא שיש באותו קמח מאחד מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מה' המינים, אינו מברך לבסוף ג' ברכות, אלא בתחילה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן, אע"פ שאין בו כזית דגן בכא"פ, ולבסוף מעין ג'. וה"ה כשבישלוהו בקדרה שמברך תחילה במ"מ אבל לבסוף מברך בורא נפשות רבות, עכ"ל. וכן פסק בשולחן ערוך (ס"ט) וז"ל: עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה, ואם עשה ממנו פת מברך המוציא וברכת המזון ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחילה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ולבסוף על המחיה, ואם בשלו בקדירה מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות:

ונחלקו האחרונים בביאור דברי רבינו יונה והשו"ע. שהרי רבינו יונה בתחילת דבריו כותב דדוקא שיש באותו קמח מאחד מחמשת המינים כדי "שיאכל" ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס. ומשמע דקפיד אשיעור אכילה שיאכל כזית מן הדגן בתוך שיעור אכ"פ, ורק בכה"ג מברך ברהמ"ז. אלא שאחר כך כתב אבל אם אין בו זה "השיעור" מה' המינים אינו מברך לבסוף ג' ברכות וכו'. ומשמע דהקפידא היא על שיעור התערובת, ולא על שיעור אכילה, ז"א שבתערובת כזו שיש בה כזית דגן בכא"פ יכול לברך ברהמ"ז או מעין ג', אע"פ שאכל רק כזית מכל התערובת. דאי לא תימה הכי הו"ל לסיומי כמו שהתחיל ולומר, אבל אם לא אכל ממנו כזית דגן בכא"פ אינו מברך.

בשו"ת פרח שושן (סי' ג' כלל א בסופו) ד"ה "ועוד", ס"ל בדעת מרן השו"ע דדוקא כשיש בתערובת כזית בכא"פ, ושאכל מן הדגן כזית הוא דמברך ברהמ"ז או מעין ג', ולזה כיון השו"ע שהביא לדברי הרד"א (בסי' רח ס"ט) וז"ל: עירב קמח דוחן וכו' ודוקא שיש באותו קמח מה' המינים כדי "שיאכל" ממנו כזית דגן בכא"פ, דהקפידא היא על שיעור האכילה. ולא קשה מסוף דבריו שכתב אבל אם אין בו זה השיעור, דמרן כיון בסוף דבריו למ"ש הרמב"ם (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ו), לגבי תערובת חמץ שאם אכלן בפסח לוקה, במה דברים אמורים שלוקה, בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת ג' ביצים, הוא שלוקה מן התורה, אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת ג' ביצים אע"פ שאסור לו לאכול, אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות, עכ"ל. ולפי"ז, כשאין בו כזית בכא"פ אע"פ שאכל את כל הקדירה שיש בה כמה זיתים, אינו חייב מהתורה, וה"נ לעניין ברכה אחרונה, כיון שאין בו כזית בכא"פ אע"פ שאכל כמה זיתים אינו מצטרף ואינו מברך ברכה אחרונה, וז"ש השו"ע אבל אם אין בו זה השיעור אינו מברך לאחריו ברהמ"ז.

וכן מבואר מדברי המג"א (רח סק"טו), שכתב על דברי השו"ע דא"כ צ"ע למה כתב כאן בתחילה המוציא ולבסוף על המחיה. ולא מצינו כיוצ"ב בכולי תלמודא. וצ"ל דכיון דקיי"ל בכל האיסורים שבתורה שאם אכל מעט מעט ושהה בכדי אכילת פרס אינו חייב, א"כ ה"ה לעניין ברהמ"ז שא"צ לברך עד שיאכל כזית בלא שהייה בא"פ, והכא כיון שמעורב כזית יותר מכא"פ ע"כ שוהה ביניהם ולכן אינו מברך ברהמ"ז עכ"ל. ומבואר שכדי לברך ברכת מעין ג' בעינן שיאכל כזית מן הדגן בתוך שיעור א"פ, ולא סגי בכזית מכל התערובת.

ולפי"ז בעוגת בחושה כיון שמעורב בה רק מעט קמח מה' המינים, והשאר שמן, סוכר, קקאו ועוד, אם כן ברכה ראשונה מברך במ"מ מהטעם דכל שיש בו מה' מיני דגן מברך במ"מ, ולגבי ברכה אחרונה אם אוכל ממנה רק כזית אינו מברך מעין ג', כיון שלא אכל כזית מן הדגן, אף שיש בתערובת זו שיעור קמח של כזית בכא"פ, דהקפידא היא על שיעור האכילה, ולא על שיעור התערובת. וכן פסק להלכה בזרע אברהם יצחקי (חאו"ח סי' א), ובזבחי צדק (סי' קיב סק"כ), ובשו"ת בית אפרים (חאו"ח סי' יג) סוד"ה "איברא".

בביאור הגר"א (סק"לב) כתב, שמחמת הקושי על דברי השו"ע, כתב דמ"ש רבינו יונה שאם אין כזית בכא"פ ועשהו פת, בתחילה מברך המוציא ולבסוף על המחיה ט"ס הוא, וצ"ל בורא נפשות רבות, כמ"ש בסיפא, באם בישלו וכו', וכן כתב המשנ"ב (רח סק"מג), ובשעה"צ (סק"מה).

אלא שבשו"ת גינת ורדים (כלל א סי' כד) כתב, דאף שמתחילת דברי רבינו יונה שכתב דדוקא שיש באותו קמח מאחד מחמשת המינים כדי "שיאכל" ממנו כזית בכא"פ, ומשמע דקפיד אשיעור אכילה, מ"מ מסיום דבריו מוכח דקפיד אשיעורא דתערובת, דכתב אבל אם אין בו זה "השיעור", ובאמת שלא מצינו שום פוסק שהזכיר תנאי זה דבעינן שיאכל כזית מן הדגן, ולישנא דתלמודא סתמא משמע, שאע"פ שאין בתערובת כזית בכא"פ, אעפ"כ זוהי כוחה של תערובת מחמשת מיני דגן שהם חשובים הרבה ומברך עליהם במ"מ. וגם בתחילת סי' רח (ס"ב) סתם השו"ע את דבריו וכתב חמשת מיני דגן וכו' אפי' עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם מברך עליו במ"מ ולבסוף על המחיה, ע"כ. ומשמע שאפי' שיהיה בתערובת כלשהו מברך עליו במ"מ ועל המחיה. ולפי"ז דיינו שנאמר דקפידא דרבינו יונה הוא להצריך שיהיה בתערובת שיעור כזית דגן בכא"פ, וכשאכל כזית מכללות התערובת סגי.

ומבואר מדבריו דס"ל בדעת מרן השו"ע, דכדי לברך ברכת על המחיה בעינן שיהיה בתערובת שיעור קמח של כזית בכא"פ, דבהכי נעשית תערובת חשובה ויש לדגן כח לגרור אחריו את שאר הדברים, וכשאוכל כזית מכללות התערובת מברך לאחריו ברכת על המחיה.

ולפי"ז בעוגה "בחושה" בייתית פשוטה בדר"כ יש בתערובת קמח בשיעור של כזית בכא"פ, וא"כ, באוכל כזית ממנה מברך לאחריה על המחיה אף שלא אכל כזית מן הדגן, דלדעת מרן הקפידא היא על התערובת שיהיה בה שיעור של כזית דגן בכא"פ, דבהכי חשיב לגרור אחריו שאר המינים לברך ברהמ"ז, ובשיעור דגן פחות מזה אין לו חשיבות לגרור אחריו שאר המינים לברכה אחרונה. וכדבריו פסק המאמר מרדכי (סק"טו) דכל שיש בו כזית בכא"פ הרי הוא כפת גמור, ורואין כאילו אין שם אלא מחמשת המינים בלבד, ולכן כל שאכל כזית מפת זה מברך ג' ברכות כמו שמברך על כזית פת דעלמא. וכ"כ המטה יהודה (רח סק"ד), ובחסד לאלפים (רח ס"ג), וכן הבין הדרישה (סק"א) בדברי השו"ע.

והן אמת שדעה זו הוזכרה כבר בראשונים, הריטב"א (הל' בר' פ"א ה"כח) כתב וז"ל: כל תבשיל שיש בו שום תערובת קמח של חמשת המינין, אפי' הוא טפל והשאר עיקר ויש בו כזית בכדי אכילת פרס הרי הוא עיקר ומברך עליו תחילה במ"מ ולאחריו ברכת מעין ג' עכ"ל. וכ"כ הרא"ה (לז:) סוד"ה " תני גבי אורז". הרי להדיא דסברי כדעת הגינת ורדים בפ' השו"ע דכל שיש בו שיעור כזית דגן בכא"פ, ואכל כזית מכל התערובת, מברך לאחריו ברכת על המחיה.

בשו"ת מים חיים לבעל הפרי חדש (סי' א), בתחילת דבריו הקשה על דברי השו"ע בסעי' ב' שכתב מיני דגן ששלקן וכו' אפי' עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם וכו', מברך במ"מ ועל המחיה. ומדסתם משמע ודאי שאף שיש בתערובת כזית יותר מכדי אכילת פרס מברך לבסוף על המחיה. והקשה, ממ"ש בסעי' ט' עירב קמח דוחן עם קמח של חמשת מיני דגן, אם אין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס מה' המינים, בתחילה מברך המוציא ולבסוף על המחיה, וה"נ היכי מצי לברוכי על המחיה כיון דליכא כזית דגן בכא"פ. וכתב דלא קשיא מידי, דהכי חזו רבנן לתקוני לעניין ברכה אחרונה, דכל שיש בו מה' המינים, אפי' דבר מועט, אינך לא חשיב ומגרר גריר בתר ה' המינים וכאילו כולו מה' המינים דמי, דהכי דייני רבנן כל תערובת כאילו היה כולו מה' המינים לחוד, ולזה הסכימו גדולי בעלי ההוראה שבדור, והכי נקטינן. עכ"ל.

ומבואר דס"ל בדעת מרן השו"ע דאף, שאין בתערובת כזית בכא"פ, אפ"ה אם אכל כזית מהתערובת עצמה מברך על המחיה. ובהכי מיושבים שני הסעיפים שבשו"ע. ועולה מדבריו שעוגה "בחושה" אף שיש בה מעט קמח, אם אכל שיעור כזית מהעוגה, בתחילה מברך במ"מ ולבסוף מברך על המחיה, דשאר המינים שבתערובת נגררים בתר חמשת המינים אף שהם מעט. וכן מבואר מדברי הרא"ש (פ"ו סי' ז') דכתב דכל שיש בו חמשת המינים מברכים עליו במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, וכ"כ באשכול (הל' בר' סי' כח בסופו) וז"ל: קחמא דשערי או דחיטי דערבינהו בהדי קמח דדוחן או בשאר דברים שאינן מה' מיני דגן, אי עבדינהו מעשה קדרה מברך במ"מ ולבסוף מעין ג', ואי עבדינהו פת מברך המוציא וג' ברכות, דכל מידי בתר ה' מיני דגן גרירי כרב ושמואל. ומבואר בדבריהם דגם לגבי ברכה אחרונה אמרינן כל שיש בו. וכ"כ באורחות חיים (הל' בר' אות ו), ובתוס' (מא:) ד"ה "אלא", ועיין בגליון הש"ס (לו:) שציין כן לדעת התוס', וכן הרמב"ם (בפ"ג מהל' בר' ה"יא) כתב כל שמברכין עליו בתחילה במ"מ מברכין לאחריו בסוף ברכה אחת מעין שלש, ובכס"מ כתב שכן מתבאר בפ' כיצד מברכין ממשמעות הסוגיות. וכן הרי"ף כתב (כו.), וריהטא דמחוזא בין דמפשי ביה קימחא ובין דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו במ"מ כרב ושמואל, דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברך עליו במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. וכ"כ בשיטת ריב"ב (שם), ובתוס' הרא"ש (מא.) ד"ה "שאין", ובתוס' רבינו פרץ (מא:) ד"ה "אלא", ובתוס' רבינו יהודה שירלאון (מא:) ד"ה "שאין", וברוקח (סי' שמא), ובמאירי (ל:) ד"ה "כל". ונמצא שרוב ככל הראשונים ובתוכם שלושת עמודי ההוראה והם הרי"ף, הרא"ש, והרמב"ם, ס"ל שאין צריך שיהיה שיעור מסויים בקמח שמעורב עם שאר המינים כדי לברך ברכה אחרונה, ובכל שיעור מהקמח אם מברכים בתחילה המוציא או במ"מ, לאחריו מברך ברהמ"ז או על המחיה, וכן פסק המג"א (סק"טו), ובדרך החיים (בדין דברים המטוגנים ס"יז).

נמצא דבסוגין איכא ג' דעות בביאור דברי השו"ע.

הדעה הראשונה: היא דעת שו"ת פרח שושן, שו"ת בית אפרים והגר"א, דס"ל בדעת מרן דבעינן תרתי, שיהיה בתערובת שיעור כזית דגן בכא"פ, ושיאכל כזית מהדגן בתוך שיעור של כדי אכ"פ, דהקפידא היא על שיעור האכילה.

הדעה השניה: היא דעת הגינת ורדים, המאמ"ר, מטה יהודה, וכדבריהם מבואר בריטב"א וברא"ה, דס"ל דבעינן שיהיה בתערובת שיעור קמח של כזית דגן בכא"פ, ובכך יש חשיבות לתערובת, וכשיאכל כזית מכללות התערובת מברך לאחריה ברכת על המחיה, דהקפידא היא על שיעור התערובת, וכל שיש בתערובת שיעור הנ"ל, נחשבת כל העיסה כאילו כולה מה' המינים, ובכזית ממנה מברך לאחריו מעין ג'.

הדעה השלישית: היא דעת הפרי חדש, המג"א, ודרך החיים, וכדבריהם סברו רוב ככל הראשונים, דדעת מרן השו"ע היא, דאף שיש בתערובת כזית יותר מכדי שיעור אכילת פרס אפ"ה אם אכל כזית מהתערובת מברך בתחילה במ"מ ולבסוף על המחיה, מהטעם שאמרו בגמ' (לו:) רב ושמואל כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו במ"מ, וכלל זה שייך גם לגבי ברכה אחרונה, וכשאכל שיעור מברך לבסוף על המחיה, דדיינין לכל העיסה כאילו כולה מחמשת המינים.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה