סימן טו - בגדרי נילוש לדעת השו"ע והרמ"א · עיקרי הסוגיא בקיצור
איתא בגמ' (מב.), לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא, היינו בדקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא. פרש"י וכן פירש הרשב"א ד"ה "והא" לחמניות אובליא"ש (והוא מין מאפה שנעשה ע"י בלילה עבה). והתוס' ד"ה "לחמניות" כתבו דלא נהירא, דא"כ אפי' לא קבע נמי צריך לברך המוציא שהרי הוא לחם גמור שהרי סופו עיסה. ונ"ל דלחמניות היינו נילי"ש (שהם רכיכים דקים הנעשים ע"י בלילה רכה), מיהו כי קבע סעודתיה עליה מברך המוציא כמו בפורים, מיהו ר' שמשון פי' דאין לברך עליו המוציא דהוי כמו דייסה עכ"ל. וכן במרדכי (סי' קכ) נסתפק בזה כשקובע סעודה אם יברך המוציא או במ"מ, והיה נוהג ר"י שלא לאוכלם אף בפורים כי אם תוך הסעודה, ולברך בפת תחילה כדי לפוטרם מברכה, שהיה מסופק אי הוי קביעותיה קביעות או לא. אלא שבסימן קלז שם לכאורה סותר לדבריו. ועיין בחי' אנשי שם (אות יג) שכתב ליישב. אולם הרא"ש (פ"ו סי' ל) ס"ל כפירוש התוס' שלחמניות היינו ניבלא"ש שהם דקות ואין מברכים עליהם אלא במ"מ, אבל אי קבע סעודתו עליהם מברך המוציא וג' ברכות, ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. וכן פסק הטור (קסח ס"ח), וכ"כ בתוס' ר' יהודה שירלאון ד"ה "לחמניות", ורבינו ירוחם (נתיב טז חלק ה), וכדבריהם פסק השו"ע (קסח ס"ח) וז"ל: לחמניות שבלילתן רכה אי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם.
וכתב המג"א (סק"כב), דין זה שכתב השו"ע לאו דוקא בלחמניות, אלא ה"ה אף בשאר מיני פת הבאה בכיסנין המבוארים בשו"ע ס"ז שצריך לברך לפניהם במ"מ, דהוה להו דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, שאין דרך ללפת הפת בפת הבאה בכיסנין. וכמ"ש בגמ' בר' (מא:), דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. כ"כ הט"ז (סק"י), והעולת תמיד (סק"ח), האליה רבה (סק"כ), והערוה"ש (אות לב). וכדבריהם מובא בכמה ראשונים, כמו שהביא הב"י בשם שיבולי הלקט (סי' קכט) על כובא דארעא, ולחמניות, ופה"ב אי קבע סעודתו על הפת ולבסוף הביאו לו אלו לקינוח מברך עליהם במ"מ, דהוו להו כמו פירות, ולאחריהם אינו מברך דברהמ"ז פוטרתן, וכן בהגהות מיימוני (פ"ד מהל' בר' אות ט) כתב דנראה דפת לא פטרה להו מברכה שלפניה, דלא חשיבי מחמת הסעודה טפי מפת הבאה בכיסנין שטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהן, ובתוס' הרא"ש (מא:) ד"ה "שלא". ובט"ז ביאר, הא דכתב השו"ע דין זה בדין לחמניות, נראה דלרבותא כתב כן, דלחמניות מסתבר טפי דלהוי מחמת הסעודה מפה"ב דהא שם לחם עליהם, ואפ"ה אין ברכת הפת פוטרתם מברכה ראשונה שלפניהם, ק"ו בפה"ב.
לעומתם בדגול מרבבה (קסח) כתב על אותם שהוזכרו בסעי' ז' בשו"ע שאין לברך עליהם תוך הסעודה, דהא בכל חד מינייהו איכא פלוגתא איזהו היא פה"ב, אלא משום ספק דרבנן לקולא היינו באוכל מנייהו שלא בתוך הסעודה אזלינן לקולא, שאין צריך לברך המוציא וברהמ"ז, אלא די בברכת מזונות וברכת מעין ג', אבל בתוך הסעודה אזלינן להיפך לקולא, שזה לא מיקרי פת כיסנין, אלא פת גמור ויוצא בברכת המוציא שבירך על הפת, ואין לברך תוך הסעודה אלא על דבר שהוא נחשב פת כיסנין לדברי הכל, ע"כ. ולדבריו דוקא לחמניות שבלילתן רכה ודקין מאוד, אי אכיל להו בתוך הסעודה טעונים ברכה משום שאין בהם שום תנאי מדיני פת כיסנין, דהיינו שהוא לא נילוש במי פירות, ולא נכסס, ולא ממולא, ולכן שפיר כתב השו"ע שאם אוכלו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה מברך, אבל אותם שכתובים בסעי' ז' אין לברך עליהם בתוך הסעודה מחמת ספק. וכן כתב בהגהות רעק"א (סק"ז), ובשו"ע הגר"ז (ס"יד), ובספר בני ציון (סק"יג), ובחיי אדם (כלל מג אות ט), ובמגן גיבורים (שם האלף המגן סק"כט), ובדעת תורה למהרש"ם (אות ח), וכן בלבושי שרד (סק"מב) תמה על המג"א (בסק"יח) דס"ל כהב"ח דלא יאכלם לכל הני כיסנין המבוארים בסעי' ז' אלא תוך הסעודה מספק ברכה לבטלה. ואדרבה תוך הסעודה נופל בספק יותר גדול, דאם הוא כיסנין מברך במ"מ, ואם אינו כיסנין אינו צריך ברכה כלל, ועובר בלא תשא אם מברך, משא"כ כשאוכל קודם הסעודה בין כך ובין כך צריך ברכה, ואין הספק אלא בין במ"מ להמוציא ולית ביה עכ"פ חשש לא תשא. וכמ"ש הב"י והט"ז (סק"ו) וצ"ע גדול ע"כ. וכן פסק בבה"ל ד"ה "טעונין", דאין לברך על פת כיסנין בתוך הסעודה אא"כ הוא פת כיסנין לכו"ע, דהיינו שהוא ממולא, וגם נילוש בדבש וכה"ג, והוא דק ויבש שנכסס. וכן פסק באור לציון (ח"ב פ"יב ה"י)
אלא דדין זה מיירי רק לאותם הסוברים שג' השיטות שהובאו בשו"ע (ס"ז) חלוקות, לכן אין לברך על פת כיסנין בתוך הסעודה כיון דאיכא מאן דס"ל שהיא פת ונפטרה בברכת המוציא. אבל לדעת המאמר מרדכי (קסח ס"ז) וכן לדעת שו"ת בית אפרים (סי' יא- יב) ד"ה "ובזה", והערוה"ש, דס"ל דאין פלוגתא כלל בין השיטות וכל אחד מודה לחבירו דכל שהוא משונה בטעם ובתואר פת דעלמא שדרך העולם לקבוע עליו סעודה, יצא מתורת לחם ואין מברכים עליו המוציא אלא במ"מ, ולדבריהם יש לקיים דברי המג"א והט"ז דס"ל שיש לברך על פת כיסנין הנאכלת בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, דאין ספק שמא פת היא ואם כן ודאי שלא נפטרה בברכת המוציא.
אלא שבשו"ת אוצרות יוסף ח"ח (סי' יא) ד"ה "והנה" כתב, דלפי מה שפירש בספר המאורות (בר' מב.) בדעת רש"י בדין הלחמניות, דהיינו שנילושה העיסה בתבלין. ועל זה כתבו התוס' וכמה ראשונים שם דחשיב פת גמור, וכ"כ בדגול מרבבה (סו"ס קסח) דלדעת התוס' אם אינו ממולא בדבש וכיוצ"ב אלא נילוש במי פירות לא חשיב פה"ב, ושכן כתב באבן העוזר, ולכן כתב הבה"ל ד"ה "טעונין", שאם אוכל דבר הנילוש במי פירות או כעבין יבשין לא יברך באמצע הסעודה, אבל ממולא בפירות אם מברך עליו באמצע הסעודה לא הפסיד, כיון דמשמע דרוב הפוסקים סוברים כשיטה זו דחשיב פה"ב. ויוצא איפוא שהשיטה האמצעית שהובאה בשו"ע (ס"ז) שהיא דעת הרמב"ם אינה מוסכמת, שהרי התוס' וסיעתם פליגי עליה, וס"ל דנילוש בתבלין לא חשיב פה"ב אלא פת גמור. לפי"ז א"א לומר כדברי המג"א והט"ז שיש לברך על פת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה, דלדעת המאורות איכא פלוגתא בין הדעות.
ונחלקו הפוסקים, אימתי פת הכיסנין שנאכלת בתוך הסעודה חשיבא שלא מחמת הסעודה שצריך לברך עליה במ"מ.
בתוס' הרא"ש (בר' מא:) ד"ה "שלא" כתב שמברך על פה"ב ברכה שלפניה בתוך הסעודה כיון שבאה "לעידון ולתענוג" להקל מכובד המאכל, וכן המג"א (סק"כב) כתב לפרש בדעת הרא"ש, ר' ירוחם, הטור והשו"ע דמיירי בלחמניות שנאכלות בתוך הסעודה "לקינוח", שמברך לפניו ולא לאחריו, ויצא להם דין זה ממ"ש בגמ' (מא:) אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ולא לאחריו אלא פה"ב בלבד, דמיירי בתוך הסעודה לקינוח, וכ"כ השל"ה (שער האותיות כלל ב אות ד) ד"ה "ובזה", וכ"כ המאמר מרדכי (סק"יז) דיש הפרש בין אוכל אותם לקינוח ולתענוג שצריך לברך, לאוכל אותם לשובע דהיינו למילוי הכרס שא"צ לברך. וכ"כ הדרישה (סק"ב), והעמק ברכה ברכות הנהנין (כלל ב ס"ד), ובחיי אדם (כלל מג אות ט). ולפי"ז כל שאוכל את הפת כיסנין לקינוח ולתענוג אפי' בתוך הסעודה צריך לברך לפניה, ואם אוכלה רק מחמת רעבון א"צ לברך, דהוי בכלל דברים הבאים מחמת הסעודה.
אלא שהט"ז (סק"י) פליג וס"ל שאין הדבר תלוי בדעתו של האדם כלל, אלא היאך הוי אכילה לרוב בנ"א, דאם אוכל מעט מפת הכיסנין בתוך הסעודה צריך לברך במ"מ, ואין תלוי בדעתו אם אוכל לשביעה או לקינוח, אלא הכל תלוי בשיעור אכילתו, אם אוכל שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה, או לא.
ובלבושי שרד (סק"מב) כתב דאין המג"א פליג על הט"ז, דמ"ש המג"א שאינו אוכל לשובע, היינו כגון שאוכל מעט דאז הוי ודאי לתענוג, דכל שאוכלו מעט ודאי שאוכלו לתענוג, וקצת משמע בס"ק שאחר זה בד"ה "כללא", דלא ס"ל למג"א כהעמק ברכה, מדכתב במעשה קדרה תמיד הם באים מחמת הסעודה, והיינו שכן דרך העולם שאוכלים למזון, משמע בהדיא דאף שאוכל לשם תענוג בטלה דעתו וכהט"ז, מימלא בכיסנין תלוי ברוב או מעט כהט"ז. ולמעשה המשנ"ב (סק"מא) הכריע דלא כהט"ז אלא כדעת האחרונים דאם אוכלם בתוך הסעודה להשביע רעבונו, אפי' שאכל מעט א"צ לברך, ורק כשאוכלם לקינוח ולמתיקה צריכים ברכה דחשיבי שלא מחמת הסעודה.
נמצא, לדעת הרא"ש, הטור והשו"ע, כל שאוכל את אותם לחמניות, או הפת כיסנין "בתוך הסעודה" מברך לפניהם ולא לאחריהם כדין דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה.
אלא שעדיין הדבר לא יצא מידי מחלוקת, משום שהרשב"א (בר' מא:) כתב שעל פה"ב אינו מברך "בתוך הסעודה" כלל, וטעמו כיון דאילו קבע עליה סעודה או אכל ממנה שיעור שאחרים קובעים סעודה מברך עליה המוציא וברהמ"ז כפת דיינינן ליה, וברכת הפת פוטרתה. אבל "לאחר הסעודה" מברך לפניה משום דלאו למזון אתיא אלא לקינוח ע"כ. ומבואר דס"ל להרשב"א דבתוך הסעודה אין לברך על פה"ב כלל, ואין לחלק מחמת מה בא לאוכלה לקינוח או לשובע, דכיון דפה"ב פעמים שברכתה המוציא כשקובע עליה, לכן אע"פ שאינה אלא לתענוג, אינו מברך בתוך הסעודה כלל. וכ"כ בחי' הריטב"א (מא:) ד"ה "אמר רב פפא", ובהלכות (פ"ג ה"א), וכן פסק הרא"ה (מא:), ובספר הפרדס (שער עשירי עמ' קנו-קנז).
ומבואר מדברי הראשונים הללו דבתוך הסעודה אין לברך כלל, ורק לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז אם אוכלה לקינוח ולתענוג מברך לפניה. אלא שהרשב"א סיים וכתב ומיהו, דין זה דלאחר הסעודה ליתא השתא, דבזמנם דהוו מסלקי טבלא בגמר סעודה הוא דמשכחת לה לבתר סעודה, דהיינו לאחר סילוק, אבל לדידן אע"ג דגמר מלאכול, כל היכא דמנחא תכא קמיה לא מסלק דעתו ממיכל ומישתיא ע"כ. וכן פסקו התוס' (מא:) ד"ה "לאחר", והשו"ע (קעז ס"ב).
שיטה נוספת ישנה בראשונים, והיא שיטת ספר ההשלמה, וספר המאורות (מא:) שכתבו בדעת הרי"ף ורש"י, שפה"ב אפי' אם באה בתוך הסעודה או לאחר הסעודה אין לברך עליה כלל דפת פוטרתה, והא דאמרי' במתני' (מב.) ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, ומשמע שפרפרת שלאחר המזון אין הפת פוטרתה וצריכה ברכה. ס"ל דהא דאמרי' בירך על הפת וכו' מיירי בדלא אכל פת אלא מעשה קדרה, אבל אי אכיל פת אפי' לא אכל פרפרת לפני המזון, פת פטר לפרפרת שלאחר המזון, ואילו הראב"ד פליג וס"ל דבתוך הסעודה אין לברך דהא דאמרינן בירך על הפת פטר את הפרפרת, דמיירי בפרפרת שבתוך הסעודה, אבל בפרפרת שלאחר הסעודה אין הפת פוטרתה וצריכה ברכה לפניה. וסיימו המאורות וההשלמה שאין לזוז מדברי הרי"ף ורש"י. ומבואר מדבריהם שאין לברך על פת הבאה בכיסנין כלל בין בתוך הסעודה ובין לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז.
ונמצא דאיכא בסוגיין ג' שיטות:
השיטה הראשונה: שיטת הרא"ש, תוס' ר' יהודה שירלאון, הטור ורבינו ירוחם. וכדבריהם פסק השו"ע שאם אוכל את פת הכיסנין בתוך הסעודה או לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז, אם אוכל לקינוח חשיב שלא מחמת הסעודה ומברך לפניה, ואם אוכל לשביעה בתוך הסעודה, חשוב מחמת הסעודה ואינו מברך כלל.
השיטה השניה: שיטת הרשב"א, הרא"ה, הריטב"א וספר הפרדס, שבאמצע הסעודה אינו מברך כלל בכל עניין אף שאוכלו שלא מחמת הסעודה, אבל בסוף הסעודה קודם ברהמ"ז מברך לפניהם.
השיטה השלישית: שיטת ספר ההשלמה, וספר המאורות שבכל עניין אינו מברך כלל, לא בתוך הסעודה ולא לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז, וכתבו שכן דעת הרי"ף ורש"י.
לפי"ז כתב בשו"ת אוצרות יוסף (ח"ח סי' יא) שלא יצא הדבר מכלל מחלוקת ראשונים, שלדעת הרשב"א ודעימיה בתוך הסעודה אינו מברך כלל על פה"ב, ולדעת ההשלמה והמאורות אף אחר הסעודה קודם ברהמ"ז אינו מברך על פה"ב כלל, ומרן השו"ע לא ראה דבריהם מחמת שהיו בכתב יד, ואף שאת שיטת הרשב"א הזכיר בב"י (סי' קסז) דס"ל שבאמצע הסעודה אינו מברך כלל על פה"ב ולא חשש לדבריו כאן בשו"ע, מ"מ לא ראה שכדבריו מפורש בדברי רבים מן הראשונים שטרם ראו אור בזמן מרן השו"ע, ושמא אילו היה רואה דבריהם היה חושש לדבריהם ופוסק שאין לברך באמצע הסעודה על פה"ב כלל, ואפי' שאוכלו שלא מחמת הסעודה, לכן נראה שבכל ענין אין לברך על פה"ב בתוך הסעודה ואפי' בסוף הסעודה קודם ברהמ"ז, ואף בפה"ב שיש בה את שלושת התנאים המבוארים בשו"ע (ס"ז) שהיא ממולאת במיני מתיקה, ונילושה במי פירות, ונכססת, אין לברך כלל בין בתוך הסעודה ובין לאחר הסעודה קודם ברהמ"ז, ויש לומר בזה ספק ברכות להקל אף נגד מרן השו"ע. וכן פסק בילקו"י ח"ג סי' קעז ס"ג. [אומנם, דעת האורל"צ ח"ב ה"י, וכן בבה"ל קסח ד"ה "טעונים" כתבו שעוגה שיש בה את שלושת הגדרים של פה"ב נילוש, נכסס וממולא, שפיר יכול לברך עליה בתוך הסעודה, וכגון ופלים, בקלאוה וכדו'. ועוד כתב שם הבה"ל שאפי' בדברים הממולאים בלבד אם מברך בתוך הסעודה לא הפסיד, דמשמע דרוב הפוסקים סוברין דזהו פת כיסנין].
ומכל מקום גם לאכול את העוגה בתוך הסעודה בלא ברכה אין נכון לעשות, דיש לחוש לדעת השו"ע שפסק דלא כהרשב"א, וס"ל שהאוכל פה"ב בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה לתענוג צריך לברך, וכן לחוש לדעת החיד"א בספר טוב עין (סי' יח אות נב) שהביא לדברי הדגול מרבבה, דס"ל שאין לברך על פה"ב בתוך הסעודה מספק, וכתב שדבר שהוא מחלוקת אם הוא כיסנין לא יאכלם בתוך הסעודה, דכיון דתדיר חשיב להו כיסנין, ואוכלם ומברך עליהם במ"מ כבר החשיבם כיסנין, ואיך עתה יחוש למ"ד שהוא פת ולא יברך, ואין לילך לקולא דהוי תרתי דסתרי, ע"כ. לכן יר"ש יזהר שלא יכניס עצמו לספק זה, ולא יאכל מאותה פת הבאה בכיסנין אלא אחר ברהמ"ז. וכן פסק בברכת ה' להרב משה לוי זצ"ל (ח"ג פ"י ה"עו), וכן בספר שבט הלוי (ח"ג סי' י אות יב) כתב שיש לחוש לאותם ראשונים דס"ל שאין לברך בתוך הסעודה על פה"ב אפי' שהיא פה"ב בתורת ודאי.
אולם אם בכל זאת חפץ לאכול פת כיסנין בתוך הסעודה, או שהגישו לפניו פת כיסנין לקינוח, ישתדל לנהוג כאחד מהאופנים הבאים.
א. יכוין בברכת המוציא לפטור את העוגה, כמ"ש הבה"ל (קסח) ד"ה "טעונים ברכה לפניהם" בשם החיי אדם, שו"ת אוצרות יוסף (ח"ח סי' יא) בסופו, שבזה סומך על הפוסקים שאם בדיעבד בירך המוציא על פה"ב יצא. וכ"כ בכה"ח (אות מט), ובברכת ה' (שם).
ב. יברך על העוגה קודם ברכת המוציא ויכוין לפטור את העוגה שיאכל בתוך הסעודה, וכמ"ש השו"ע (קעד ס"ז) בעניין ברכת המים בתוך הסעודה, שכתב והרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם הנטילה במקום סעודתו, ויברך על דעת לשתות בתוך הסעודה. וכ"כ באורל"צ (פ"יב ה"י) בהערה ד"ה "והרוצה", ובשו"ת אוצרות יוסף (שם).
ג. יכול לברך אפי' בתוך הסעודה על דבר שהוא ודאי מזונות ואינו פת כיסנין, שאפי' אם יאכל שיעור קביעות סעודה לא יברך המוציא, כגון חטיף הנקרא "ביסלי", וכן "שקדי מרק" שהם מטוגנים שברכתם במ"מ, ובכך יפטור את העוגה שחפץ לאכול. [ולגבי סופגניה המטוגנת, לכתחילה אין לברך עליה בתוך הסעודה אף שהיא מטוגנת, כיון שיש לה תוריתא דנהמא ולדעת ר"ת המובא בשו"ע (ס"יג) בשם יש חולקין, ברכתה המוציא אף שטגנה בשמן עמוק, ואף שאין חוששין לדבריו כשאוכלה שלא בתוך הסעודה ומברך במ"מ כדעת רבינו שמשון המובא שם בדעה הראשונה, מ"מ בתוך הסעודה לא יכנס לספק ברכה, כמ"ש באורל"צ שם ד"ה "ועל". ועיין בברכת ה' (ח"ג פ"י) הערה 292].
ד. אופן נוסף הובא בבן איש חי (פ' פנחס אות כב), שיברך שהכל על דבש או סוכר וכדו' ויכוין לפטור את העוגה. וכ"כ באורל"צ שם, ונראה שמקור דבריהם מהשו"ע (סי' רו ס"ב) וז"ל: היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ ובירך על פרי האדמה ונתכוון לפטור את פרי העץ יצא ע"כ. וה"ה כאן שבברכת שהכל על הדבש נתכוון לפטור את העוגה דמהני בדיעבד. ועיין בשעה"צ קעו סק"ב, וסותר לדבריו במשנ"ב סי' רו סק"י. אולם בחזו"ע (ברכות טו בשבט עמ' עד) ד"ה "ודע", כתב שאין זה דבר פשוט לברך על הסוכר שהכל כדי שיוכל לפטור בברכתו דבר שברכתו בספק. כיון שהסוכר עצמו ברכתו מסופקת אם עץ או שהכל והיאך יפטור בספק זה ספק אחר.
ה. אופן נוסף כתב באורל"צ שם ד"ה "והרוצה", שיכול לכוון בברכת המוציא שאין פוטר בברכה זו את מיני המזונות, שאז אפי' להצד דחשיב פת, צריך לברך על מיני המזונות שהרי כיון בפירוש שלא לפטור אותם. וכדמוכח ממ"ש השו"ע (קעז ס"ה) שאם שלחו לו באמצע הסעודה פת שלא היתה דעתו עליה צריך לברך עליה, ואף הרמ"א לא חלק שם אלא משום שסתם דעתו של אדם על כל מה שמביאים לו בסעודה. אך כשמכוון שלא לפטור צריך לחזור ולברך, ואין לחוש משום ברכה שאינה צריכה כיון שעושה כן לצאת מן הספק.