סימן טו - בגדרי נילוש לדעת השו"ע והרמ"א · ה. הכרעת הפוסקים בדין שיעור קביעות סעודה
למעשה, רבים מפוסקי ספרד הכריעו כמהר"ם בן חביב ששיעור קביעות סעודה הוא ג' או ד' ביצים, והם: הבית דוד, הרמ"ע מפאנו באלפסי זוטא, באור חדש הביאו האליה רבה (קסח סקי"ז), החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' עא) ובברכ"י (קסח ס"ב), בשו"ת פרח שושן, שו"ת מטה יוסף, הפרי חדש, החסד לאלפים (סק"ה), סידור בית מנוחה (עמ' מה' ס"טז), הכף החיים (אות מה), הבן איש חי (פר' פנחס ס"ט), הליכות עולם (ח"ב פ' פנחס ס"י), האור לציון (ח"ב פי"ב הי"ג, בהערה), וברכת ה' (ח"ב פ"ב אות יד).
אולם, אף שלדעת השו"ע שיעור אכילת פרס הוא בג' ביצים כמ"ש (בסי' תריב ס"ד, ובסי' תט ס"ז), וא"כ ה"ה לנד"ד, שקביעות סעודה באכילת פרס, ואם אוכל שיעור ג' ביצים מפה"ב חשיב קביעות סעודה, ומברך המוציא וברהמ"ז, כמ"ש בסידור בית מנוחה שבשיעור ג' ביצים מברך לכתחילה המוציא וברהמ"ז, וכן הכה"ח הביא בשם הבי"מ (אות ט"ז) שלכתחילה יש לנהוג כן, וכן דעת החיד"א בברכ"י בשם הבית דוד.
מ"מ כתבו הפוסקים לחוש לדברי האומרים שהוא שיעור ד' ביצים, וכמ"ש בחסד לאלפים, ובבן איש חי, ובהליכות עולם ובברכת ה'. ולכן לכתחילה או שיאכל פחות מג' ביצים ויברך במ"מ ועל המחיה, או שיאכל שיעור ד' ביצים ויברך המוציא וברהמ"ז מחשש ספק ברכות, ולכתחילה לא יכניס עצמו למחלוקת, ולכן לא יאכל בין ג' לד' ביצים, ואף שבכף החיים כתב שאם שבע בשיעור זה שבין ג' לד' ביצים ואינו יכול לאכול עוד יברך ברהמ"ז, מ"מ הבא"ח, ובהליכות עולם, ובשו"ת אוצרות יוסף (ח"ח סי' ט) ד"ה "ונראה" ובברכת ה' חששו לספק ברכות, ופסקו שאם אכל פחות מד' ביצים מברך במ"מ ומעין ג', כיון שלא יצא הדבר מידי מחלוקת ראשונים כמה הוא שיעור אכילת פרס, ויש לומר בזה ספק ברכות להקל, ואפי' נגד מרן השו"ע. ועוד שבברכת מעין ג' יוצא בדיעבד גם לדעת השו"ע דס"ל ששיעור קביעות סעודה הוא בג' ביצים.
לעומתם, רבו הפוסקים דס"ל כהמשנ"ב שאין לברך המוציא וברהמ"ז, אלא על שיעור סעודה קבועה של ערב או בוקר, כמ"ש הב"י בשם שיבולי הלקט וכן דעת האשכול, וכן והנשמת אדם הביא שכן אמר לו הגר"א שאינו ישר בעיניו במ"ש האחרונים שהוא שיעור ג' ביצים, וכן בשו"ע הגר"ז (קסח ס"ח) כתב, ששיעור קביעות הוא אם אוכל פה"ב כארבעה ביצים עד כשש ביצים ולא עד בכלל והוא שבע ממנו יברך המוציא וברהמ"ז, ואם לא שבע ממנו יברך במ"מ ועל המחיה. ומבואר דבשיעור ד' ביצים אינו מברך המוציא וברהמ"ז כשלא שבע.
וא"כ לכאורה יש לומר ספק ברכות להקל ואין לברך המוציא וברהמ"ז בשיעור של ד' ביצים, ובפרט שכן משמע מדברי השו"ע (ס"ו).
מ"מ כיון שהחיד"א במחזיק ברכה (קסח ס"ב), ועוד כמה אחרונים העידו שכן פשט המנהג לשער באכילת פרס, וידוע שבמקום מנהג לא אמרי' ספק ברכות להקל, לכן אם אוכל שיעור ד' ביצים מפה"ב מברך המוציא וברהמ"ז.
ולדעות הסוברות ששיעור קביעות סעודה הוא שיעור של סעודת בוקר וערב, ג"כ כתב המשנ"ב שלכתחילה טוב לחוש לדעת המחמירים שלא לאכול ארבע ביצים. ובשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ג סי' לב) כתב, דטעמא דלא מחמירי כשיעור ג' ביצים הוא מכיון דיותר נוטה כדעת הגר"א ודעימיה, ולכן אף שמן הראוי להחמיר לכתחילה גם כהסוברין דהוא כשיעור סעודה דעירוב, מ"מ די להחמיר רק כהסוברין שהוא שיעור ד' ביצים ע"כ.
ו. אכל פת כיסנין עם שאר דברים.
המג"א (קסח סק"יג) כתב, ונ"ל דאם הוא קבע סעודתו עליו, אע"פ שאכל עמו בשר ודברים אחרים, ואילו אכלו לבד לא היה שבע ממנו, אפ"ה מברך המוציא וג' ברכות, וכן משמע מלשון הגמ' כל שאחרים קובעין עליו. וכ"מ קצת בתוס' (מב.), דכתבו גבי לחמניות אם קבע עלייהו כמו בפורים. עכ"ל. ובמחצה"ש ביאר שקובעים, ר"ל שהוא שיעור שביעה ולכן קובעים עליו, אלא שא"כ למה נקט לשון קובעים הול"ל כל שאחרים רגילים לשבוע ממנו, אלא ע"כ דאי הוי אמר הכי הוי משמע דצ"ל ששבעים מן הפת כיסנין לבד. ובאמת אפי' אינן שבעים ממנו לבד כ"א ע"י דברים שמלפתים עמו מיקרי קבע, לכן נקט לשון קובעים עליו.
בברכי יוסף (קסח ס"ו) כתב, המעיין בדברי המג"א יראה שאין ראיותיו מוכרחים, וגם אני שמעתי שהקשו עליו דקיי"ל בפ' קדשי מזבח דשני דברים דלא שוו בשיעוריהן אינם מצטרפין, וה"ה נימא הכי נמי, דבשר וכיוצ"ב אין להם שיעור ולא קבע ואיך כתב המג"א דמצטרפי, אומנם לי ההדיוט אי מהא לא איריא והחילוק מבואר אבל למעשה צ"ע. וכ"כ החמד משה (סק"ג) לדחות דברי המג"א.
בשו"ת פרח שושן (כלל א סי' ג) ד"ה "אך", הקשה על דבריו של המג"א, דכתב ג' דינים, האחד דאם קבע סעודתו עליו אע"פ שאכל עמו בשר ודברים אחרים, באופן שאם היה אוכלו לבדו לא היה שבע ממנו, אפ"ה מברך המוציא. השני אם אכלו לבדו בעינן שיאכל כ"כ שאחרים רגילין לשבוע ממנו לבדו. והשלישי, אם הוא שבע ממנו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין עמו דבר, אפי' אכלו לבדו מברך המוציא כיון ששבע ממנו. ויש לדקדק במ"ש, בדין השני הצריך שיעור שאחרים אוכלים לבדו, ובדין השלישי כתב דהיכא דשבע ממנו סגי בשיעור שאחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין עמו דבר. ויש ליישב בדוחק שהמג"א כיון למ"ש לעיל, דכיון דאיכא מ"ד דבתר דידיה אזלינן (הראב"ד), משו"ה דיינו לשער במה שאחרים רגילים לקבוע עם לפתן אלא שהעיקר חסר, וצ"ע. וסיים ומ"מ לענין הלכה נלע"ד דבכל גווני משערים במה שאחרים רגילין לקבוע עם לפתן, ואם אכל רק מהפת כיסנין צריך שיאכל שיעור שאחרים רגילין לשבוע ממנו לבדו. עכת"ד.
ובסידור בית מנוחה (דף מד ס"יד) כתב ליישב קושיית הפרח שושן, דכאשר אוכל מהפת כיסנין לבדו בלא לקבוע סעודה עליו ולא שבע ממנו, אע"פ שאכל ממנו שיעור שאחרים רגילין לשבוע ממנו עם לפתן, כיון דהוא מיהא אכלו לבדו ולא שבע ממנו, לא מהני מה שאחרים רגילין לשבוע ממנו עם לפתן, למחשב אכילתו זו בלא לפתן, שהוא עשה אותו כאילו לא נשתנה ממינו, כיון דלא שבע ממנו, וכמ"ש הרשב"א (לח:) ד"ה "כיון" דפת כיסנין ברכתה מזונות משום דחשיב כנשתנה ממינו, וכשקובע עליו סעודה חשיב כלא נשתנה ממינו, והוי כפת דעלמא, אבל אם קבע עליו ושבע ממנו לבד, כיון דקבע ושבע ממנו, וגם אחרים רגילים לקבוע עליו ולשבוע ממנו עם לפתן מברך עליו המוציא אף ששבע ממנו לבדו, משום שלגביו חשיב כלא נשתנה ממינו ע"כ. וצ"ל שכונת המג"א היא, שלכל הפחות יאכל שיעור של ד' ביצים מהפת כיסנין שאם מברך המוציא גם בשיעור ב' ביצים כאשר שבע, בכה"ג ודאי אמרי' דבטלה דעתו, משום שגם לדעה המקילה בשיעור קביעות סעודה שהיא ג' או ד' ביצים לא מברך המוציא בשיעור ב' ביצים כאשר שבע.
ועוד כתב הרב שם (בסעי' יג) ליישב קושיית החיד"א, שאין טעמו של המג"א שאוכל בשר ושאר דברים עם פה"ב משום צירוף, אלא הטעם לפי שעיקר הסיבה דלא מברכין המוציא וג' ברכות על כזית פה"ב כמו לחם גמור, הוא לפי שאין דרך לקבוע עליו, שאין עיקר אכילתו אלא מעט לעידון ולתענוג, ולכן לא חשיב כפת גמור לברך עליו המוציא וג' ברכות, אלא חשיב אחר ולכך מברכין עליו במ"מ ומעין ג', אבל אם קובע סעודתו עליו ואוכל ממנו הרבה, הנה הוא עושה אותו כאילו לא נשתנה ממינו וכפת גמור שדרך לאכול ממנו הרבה ולמזון הוא אוכלו, ולא בתורת כיסנין ולכך מברך עליו המוציא וג' ברכות כמ"ש הרשב"א (לח:), וא"כ ה"ה נמי אם קובע סעודתו עליו, אף שאוכל עמו לפתן כגון בשר ושאר מאכלים הרי כונתו לאוכלו למזון ולא לתענוג, והרי הוא עושה אותו כשאר פת שדרכו לאוכלו עם לפתן ולא נשתנה ממינו, ולכן אף שאם היה אוכלו לבדו לא היה שבע ממנו, דינא הוא לברך עליו המוציא וג' ברכות. עכ"ל. וכדברי המג"א פסקו, האליה רבה (סק"יז), החיי אדם (כלל נד סעי' ד), שו"ע הגר"ז (ס"ח), המאמר מרדכי (סק"יג), המשנ"ב (סק"כד) ושו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ג סי' לב).
לעומת זאת מצאנו חולקים על המג"א. בספר בני ציון (קסח אות ט) כתב, דלעולם בעינן כדי שביעה מהפת עצמו, שכן כמה פוסקים כתבו כדי שביעה, ואחרים קובעים עליו, היינו הך דאחרים שבעים ממנו, ועיקר תלוי בכדי שביעה, אלא דלא משערין בדידיה אלא ברובא דעלמא, דאם אכל שיעור מהפת הזה שאחרים שבעים ממנו ואוכלים אותו סעודת קבע, צריך לברך המוציא וג' ברכות אע"פ שעדיין לא שבע ממנו, וכההיא דרב הונא, וכן אם אכל שיעור שאחרים אינם שבעים ממנו ואינו אצלם אלא סעודת עראי, אז אע"פ שהוא שבע בשיעור זה אינו מברך המוציא וברהמ"ז, ובעינן שיאכל מהפת עצמו כדי שביעה, וראיה מכרעת לזה ממ"ש באשכול (הל' סעודה סי' ח) לפרש הא דרב הונא וז"ל: דמהתורה בעינן שביעה, ורבנן אמרי עד כזית ועד כביצה, אבל בפה"ב לא החמירו לברך המוציא וג' ברכות בכזית או בכביצה, וכל שאינו קובע סעודה עליו מברך לפניו במ"מ ולאחריו מעין ג', וסבר רב הונא דאף אי אחרים קבעו סעודתייהו עליה והוא אינו שבע ממנו, לא בעי ברוכי ג' ברכות, ואמר רב נחמן דכה"ג ודאי חייב לברך ג' ברכות עכ"ל.
הרי דהחיוב של כדי שביעה, הוא דוקא מהפת עצמו, ואם לא שבע מהפת עצמו אלא ע"י דברים אחרים שאכל, אינו חייב מהתורה לברך, ולא החמירו חכמים לברך עליו ברהמ"ז. וכ"כ המגן גיבורים (באלף המגן סק"יח), ובשלטי גיבורים (סק"ז), דאין דברי המג"א מוכרחים, ולפי"ז גם שאר הדינים שהעלה המג"א בזה יש לפקפק עליהם, דעיקר תלוי בקביעות אותו פת בלבד, ואף שהוא שבע, ממנו כל שאחרים אינם שבעים בשיעור כזה רק כשמלפתים עמו דברים אחרים, א"כ לאותן אחרים אין בו קבע לבדו, ואין לברך המוציא וג' ברכות, ואף שיש לפקפק בזה עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק, וכבר פסק השו"ע בסעי' ו שכל ספק פת כיסנין אין לברך עליו רק ברכה מעין ג' ע"כ. וכ"כ בערוה"ש (ס"יז), וגם בכף החיים (אות מז) כתב שלשון השו"ע והטור לא משמע כהמג"א, שכתבו ואם אכל "ממנו" שיעור וכו', משמע דדוקא אכילת השיעור תהיה ממנו, ולא בהצטרפות דבר אחר עמו. ועוד, דהא נתת דבריך לשיעורין, כי כל מה שיהיה הבשר או אותו דבר יותר, הוא אוכל יותר מעט מפה"ב ונעשה אותו דבר עיקר, וע"כ אע"ג דיש פוסקים שכתבו כדברי המג"א, אין העולם נוהגין כן. וכ"כ בקיצור שו"ע להרב טולידאנו (קסז ס"ו), ובשו"ת יביע אומר (ח"ח חאו"ח סי' כב אות כא) ובאור לציון (ח"ב פ"יד ה"כג) בהערה ד"ה "וכן".
אלא שבקונטרס יוסף ברכה (עמ' 39) הביא בשם הרב גדעון בן משה שליט"א, שיש לחוש לצירוף שאר המאכלים ואין לאכול כמות כזו לכתחילה ע"מ שלא להיכנס לספק. וכן באור לציון שם ד"ה "ומכל" מבואר, שלכתחילה אין לאכול פת כיסנין שיחד עם המילוי מגיע לשיעור ד' ביצים, כדי שלא להיכנס לספק, ורק אם אכל כבר שיעור ד' ביצים עם המילוי, מספק לא יברך ברהמ"ז אלא מעין ג'. וכן המגן גיבורים ובשלטי גיבורים שהבאנו לעיל מבואר, שאם בצירוף שאר דברים שאכל הגיע לקביעות סעודה, אין לברך ברהמ"ז רק מספיקא, ולכתחילה לא יכנס לספק זה, ויחוש למג"א.
נמצא, דלדעת המשנ"ב (סק"כד) שפסק כהמג"א ישנם כמה אופנים שבהם חשיב קביעות סעודה שצריך לברך המוציא וברהמ"ז.
א. כאשר אוכל מהפת כיסנין לבדו, מבלי לאכול שאר דברים, צריך שיאכל שיעור שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו, והשיעור הוא סעודת בוקר וערב.
ב. כאשר אוכל מהפת כיסנין בצירוף בשר או דברים אחרים שמלפתים בו את הפת, סגי שיאכל בסה"כ שיעור שאחרים רגילין לשבוע ממנו כשאוכלים ג"כ עם דברים אחרים.
ג. כאשר אוכל מפת כיסנין שיעור שאין אחרים רגילין לשבוע ממנו, אבל הוא שבע ממנו. אף שאחרים לא שבעים ממנו לבדו אלא היו שבעים רק כשאוכלים הפת כיסנין עם שאר דברים אחרים, ג"כ לא אמרי' בטלה דעתו ומברך המוציא וברהמ"ז, כיון ששבע ממנו.
ז. פלוגתת הפוסקים באיזה שיעור של פ"כ דיבר המג"א.
דעת הגרח"פ שיינברג זצ"ל (הובאו דבריו בספר וזאת הברכה עמ' 32 הערה 24), שאפי' אם אכל כזית מזונות שיש בהם תואר לחם כדי אכילת פרס, יחד עם עוד דברים המלפתים את הפת ושבע מהם כשאכלם יחד, מברך ברהמ"ז, אף אם בעוגה יש פחות משיעור ד' ביצים.
בשו"ת אגרות משה (או"ח סוף סי' מא) כתב, שאם אוכל מהפת כיסנין אותו שיעור לחם שרגילים לאכול בסעודה כעין זו, שאוכלים בנוסף לפת בשר ושאר מינים, מברך המוציא וברהמ"ז. לדוגמא: אם רגילות בנ"א לאכול בסעודה שיעור פת של ב' ביצים, ובנוסף אוכלים בשר ושאר מינים, ה"ה בקביעות על פה"ב, שאם יאכל שיעור ב' ביצים ובנוסף בשר ושאר מינים יברך המוציא וברהמ"ז.
בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' כה) ד"ה "וא"כ", כתב שכשר אוכל מהפ"כ ושאר דברים המלפתים עימו ושבע משניהם יחד, אם אכל מהפ"כ שיעור של ד' ביצים מברך המוציא וברהמ"ז, אבל פחות מד' ביצים הוא ספק וצריך לברך על לחם אחר תחילה. וכן פסק בספר ברכת ישראל (פ"ב ה"ג), ובספר תורת חיים (קסח טו).
ולפי"ז, כתבו הפוסקים שלכתחילה לא יכנס למחלוקת, ולכן או שיאכל פחות משיעור קביעות סעודה ויברך ברכה אחרונה מעין ג', או שיאכל מהפת כיסנין לפחות שיעור של ד' ביצים, ובדיעבד אם אכל פחות מד' ביצים לא יברך ברהמ"ז אלא מעין ג', וכמ"ש בשו"ת שבט הלוי שם, ואף שלדעות אחרות צריך לברך ברהמ"ז, בדיעבד ברכת מעין ג' פוטרת במקום ברהמ"ז.
ח. ביאור החשש לדעת המחמירים שלא לאכול שיעור ד' ביצים.
המשנ"ב (סק"כד) כתב, ומ"מ לכתחילה טוב לחוש לדעת המחמירים שלא לאכול שיעור ד' ביצים.
ויש לחקור, כאשר מחמירים לכתחילה שלא לאכול שיעור ד' ביצים מהפת כיסנין, האם הד' ביצים צריכים להיות ד' ביצים מהקמח בלבד, או הד' ביצים כולל החומרים שנילושו עם הפ"כ. בספר וזאת הברכה (עמ' 37) כתב בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, והגר"י פישר שליט"א, שלשיעור הד' ביצים מצרפים את כל החומרים שנילושו יחד בעיסה, כגון שמן, ותבלינים. ובשם החזו"א (מפי השמועה) כתבו שאין התבלינים מצטרפים לשיעור ד' ביצים, במקרה שאכל פחות משיעור שאחרים קובעים עליו, ורק כאשר אכל שיעור שאחרים קובעים עליו אז מצרפים את התבלינים לשיעור קביעות של בוקר וערב. ועיי"ש בעמ' 340 בבירור הלכה (סי' נד ס"ג ס"ק 2) שכתב, שאין צריך להחמיר להימנע מלאכול ארבע ביצים בצירוף התבלינים והמילוי, אם אכל פחות משיעור שאחרים קובעים.
נמצא, שכאשר אוכל שיעור קביעות סעודה של בוקר וערב מצרפים את כל החומרים שנילושו בעיסה, וכאשר אינו קובע סעודה אלא אוכל רק ד' ביצים אין מצרפים את שאר החומרים, ואפשר להקל ולשער רק בקמח עצמו. והסברא היא, שכאשר קובע סעודה, שאר הדברים שנילושו בעיסה מצטרפים, משום שאחרי הכל הוא שבע, ונמצא שגם שאר החומרים גרמו לו לשבוע בצירוף הקמח. משא"כ כשלא קובע, אלא אוכל רק שיעור ד' ביצים, אין שאר החומרים מצטרפים ומשער רק בקמח עצמו. כמ"ש המשנ"ב (סי' רח סק"מג) כדעת הגר"א שלעניין ברכה אחרונה אין שאר המינים מצטרפים.
וזה משום דדי לנו שמחמירים שלא לאכול שיעור ד' ביצים, וא"צ להחמיר עוד ולצרף את התבלינים לשיעור ד' ביצים.
ולעניין קביעות שיעור סעודה, כתב בספר וזאת הברכה בבירור הלכה (סי' נד אות ד), נראה שבימינו בארץ ישראל המציאות היא שרוב האנשים (הבנונים) בודאי שבעים וקובעים סעודה על כחמש פרוסות לחם, ומאחר שפרוסה בנונית של לחם היא כ- 100 סמ"ק שזה קרוב לב' ביצים, אז שיעור קביעות סעודה ודאי הוא כ- 500 גר' שזה כ-10 ביצים.
ט. שיעור קביעות סעודה בזקן או נער.
הבה"ל (קסח) ד"ה "אע"פ" כתב דאם הוא זקן או נער שאכילתו מועטת בטבע, חייבין בהמוציא וברהמ"ז אם אכלו שיעור שדרכן תמיד לקבוע על זה, כיון דכל בני מינם מסתפקין בשיעור אכילה כזו, וכעין שכתבתי לקמן בסי' קפד בבה"ל ד"ה "בכזית" בשם הרדב"ז, דהרדב"ז (חלק שישי סימן ב אלפים רכד), כתב דמי שאכל כזית והוא שבע כגון שהוא זקן או חולה, או שאכל קודם, יכול להוציא אחרים, והובאו דבריו בברכ"י (קצז סק"ד), ובשערי תשובה (קצז סק"ח), אלא שבכה"ח הביא לדברי הבית מאיר דפליג וס"ל שבכה"ג אינו יכול להוציא מי שאכל כדי שביעה, כיון שלא שבע עכשיו אלא במה שאכל מקודם, בבן איש חי (פר' חקת סעי' י) כתב דכיון שנחלקו בזה האחרונים, לכן אם מסופק באכילה כזו אם בירך ברהמ"ז או לא, לא יברך אלא ישמע ברהמ"ז מאחרים ויתכוין לצאת י"ח.
ועיין בהלכה ברורה (קסח בבירור הלכה יד), שהביא בשם הרה"ג ר' אהרן דגן שליט"א שמה שהבה"ל למד מדברי הרדב"ז דה"ה לענין פה"ב שכל שאכל ושבע מברך המוציא. י"ל דלשיטתיה אזיל, שמצדד (בסק"כד) כשיטת הגר"א דשיעור קביעות סעודה האמור לעניין פה"ב היינו שיעור סעודה קבועה של ערב ובוקר, ומחמת כן השווה דין זקן או נער בנידון אכילת פת הבאה בכיסנין, לנידון אכילת פת, וסבירא ליה דבתרוייהו כל שאכל שיעור שהוא לגביו כסעודה קבועה חשיב קביעות סעודה. אבל לדעת רבים מהפוסקים שכתבו ששיעור קביעות סעודה האמור לעניין פה"ב הוא כשיעור ג' או ד' ביצים ואין זה תלוי כלל בסעודה של בוקר וערב, אלא בשיעור אכילת פרס, וגם אין זה תלוי בשיעור שביעה, י"ל דאף זקן או נער בעינן שיאכל כשיעור זה. והפוסקים המצריכים לשיעור הנ"ל, היינו אף אם דרך אנשים כמותו לשבוע בפחות משיעור זה, מפני שהכל תלוי "בשיעור אכילה" ולא "בשיעור שביעה", וא"כ י"ל דה"ה בזקן או נער שכל שלא אכל כשיעור ג' או ד' ביצים לא חשיב קביעות סעודה כלל עכת"ד. ועיי"ש עוד במ"ש. וכן פסק שם בהלכה ברורה (אות יד).
י. התחיל לאכול פה"ב ונמלך לאכול שיעור קביעות סעודה.
הרא"ש (פ"ו סי' ל) כותב, אם מתחילה היה דעתו לאכול מעט ובירך במ"מ, ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעים עליו מברך ג' ברכות, אע"פ שלא בירך המוציא תחילה. וכן פסק הטור (קסח), והשו"ע (קסח ס"ו).
ובשו"ת מהרש"ך (ח"א סי' קעג) כתב, שאם בירך מזונות ונמלך לאכול ממנו שיעור קביעות סעודה, אם אין באכילתו השניה כשיעור קביעות סעודה אלא בצירוף מה שאכל כבר, פשיטא שאינו חוזר ומברך לא המוציא ולא מזונות, אבל אם אחר שנמלך אוכל כשיעור קביעות סעודה בלי צירוף אכילתו הראשונה, מברך המוציא עכ"ל. וכדבריו פסקו הכנסת הגדולה (קסח) בהגהות הטור, המג"א (סק"יד), האליה רבה (סק"יז) ובשו"ע הגר"ז (ס"ח).
ובמחצה"ש ביאר בכונת המג"א, שאם כונתו לנמלך ממש דהיינו שהסיח דעתו, א"כ נהי דאין צריך לברך המוציא, אבל עכ"פ מברך במ"מ כיון דנמלך ע"כ. ועל כרחך כונת המג"א לנמלך שאינו גמור, דהיינו שברך בסתם במ"מ ולא פירש כמה יאכל, ונמלך לאכול שיעור קביעות, ועל זה קאמר המג"א דאם אין בנותר שיעור קביעות, ורק בצירוף מה שאכל מתחילה יש שיעור קביעות, א"צ לברך המוציא. ולדבריו כל שלא היה נמלך גמור א"צ לברך שוב לא ברכת המוציא ולא במ"מ. וכן פסק הכה"ח (אות נא), אלא שהוסיף שאם נמלך לאכול בפעם השניה שיעור קביעות סעודה אינו מברך המוציא, מהטעם, דבדיעבד אם בירך במ"מ על פת יצא, וה"ה הכא, שיכול לסמוך על הברכה הראשונה שבירך במ"מ, ולכן יטול ידיו ויברך על נט"י וימשיך לאכול על סמך ברכה ראשונה עכת"ד. וכתב בהלכה ברורה סי' קסח (בבירור הלכה אות טו) להעיר על כך, הא דאמרינן דברכת במ"מ פוטרת בדיעבד המוציא, זהו דוקא כאשר בירך על הפת עצמה במ"מ, אבל הכא שבירך במ"מ לא כיון לפתור את הפת, וכאשר אוכל שיעור קביעות הוי ליה כלא נשתנה ממינו כמ"ש הרשב"א (לח:) ד"ה "כיון" ובירכתה המוציא.
אולם בשעה"צ (קסח סק"כא) נראה דפליג על המחצה"ש, וכתב דלכאורה בנידון דידן הלא בודאי אף דלא חישב בההיא מילתא שלא לאכול יותר כחישב דמי, דהלא ידוע דאם אוכל כשיעור קביעות סעודה מברך המוציא וגם נוטל ידיו, והוא כיון שבירך רק במ"מ על כרחך דדעתו היתה שלא לאכול כשיעור זה עכ"ל. ולפי"ז כשמחשב לאכול יותר עד שיעור קביעות סעודה בצירוף מה שאכל בתחילה צריך לברך שנית במ"מ, והאמת שכסברתו כתב המאמר מרדכי (בדברי המרדכי) סק"יג וז"ל: דכל שהיה דעתו בפירוש שלא לאכול כי אם מעט שלא היה שיעור קביעות, צריך לברך שנית על מה שאוכל יותר, ואין ראיה לסתור ממה שסתמו כאן השו"ע והפוסקים, די"ל דאינהו מיירי במי שאכל יותר שלא בהשגחה ודרך המלאכה, אלא לא הרגיש בדבר, ואח"כ ראה שאכל שיעור שאחרים קובעים עליו, משו"ה סתמו ולא פירשו אם יברך שנית אם לא, דמאי דהוה הוה, וכל עצמם לא אתו רק לאשמועינן דאע"פ שלא בירך המוציא בתחילה מברך ברהמ"ז לבסוף, והכי דייק לישנייהו דלא אטו כי אם לפירושי לן דין ברכה אחרונה דאכל כשיעור אח"כ וק"ל. עכ"ל. וכדבריהם פסק בספר הלכה ברורה (ח"ח קסח ס"טו).
ונלע"ד, שאע"פ שהמאמר מרדכי והשעה"צ כתבו מסברא שאם באמצע אכילת הפ"כ נמלך לאכול עוד, ואין באכילה השניה שיעור קביעות סעודה אלא בצירוף מה שאכל מתחילה, יברך במ"מ כשנמלך לאכול עוד. מ"מ רבו הפוסקים שחולקים על זה, ולכן למעשה יש לנהוג כהמהרש"ך שכדבריו פסקו המג"א, האליה רבה, שו"ע הגר"ז ומחצה"ש. דלדבריהם אם נמלך לאכול בפעם השניה פחות משיעור קביעות, ורק בצירוף מה שאכל בתחילה יש שיעור קביעות א"צ לברך לא המוציא ולא במ"מ, דמידי ספיקא לא נפקא וספק ברכות להקל, ורק אם נמלך ורוצה לאכול מהפ"כ שיעור קביעות סעודה יטול ידיו בברכה ויברך המוציא. וראיתי שכן כתב בקונטרס יוסף ברכה (עמ' 37) בשם הרב גדעון בן משה שליט"א וז"ל: שפעמים קורה ומברך בסתם אך לא משום שדעתו היתה שלא לאכול כ"כ, אלא משום שהיה מסופק ולא ידע איך יעשה, ובכה"ג נ"ל דג"כ הוי ספק, וקיי"ל סב"ל ולא יברך עכ"ל.
וכן פסק בילקו"י (ח"ג קסח ס"יג בסופו) וז"ל: מי שאכל עוגה ולא היה בדעתו לקבוע על זה סעודה, ותוך כדי אכילה נמלך ורוצה לקבוע על זה סעודה, יכול להמשיך באכילתו על סמך ברכת מזונות שבירך בתחילה, ואינו צריך לברך עתה המוציא אף שאוכל ע"ב דרהם עכ"ל. אלא שהרב שם לא ביאר כונתו במ"ש אף "שאוכל ע"ב דרהם", האם כונתו בצירוף האכילה הראשונה או שזהו השיעור הנותר לפניו. ובעמ' קכה בהערה אות א ד"ה "ומדברי" ביאר להדיא שכונת השו"ע בס"ו היא שאכילת שיעור קביעות סעודה היא בצירוף מה שאכל בתחילה, ועל זה קאמר השו"ע שאף שלא בירך המוציא בתחילה סומך על ברכת מזונות שבירך בתחילה ולבסוף מברך ברהמ"ז. דאם בפעם השניה אכל כשיעור קביעות סעודה צריך לברך המוציא. ומבואר דכל שלא אכל בפעם השניה שיעור קביעות סעודה אלא אכל שיעור כזה שבצירוף האכילה הראשונה יש קביעות סעודה, אינו מברך שנית במ"מ.