סימן טו - בגדרי נילוש לדעת השו"ע והרמ"א · א. בביאור הגמ' (מב.)
איתא בגמ' בר' (מב.), רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבע ולא בריך, א"ל רב נחמן עדי כפנא, אלא כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך. רב הונא ורב נחמן פליגי אי אזלינן בתר האדם עצמו, או בתר דרך בנ"א. רב הונא ס"ל דהכל תלוי באדם עצמו וכל שלא שבע אפי' שאכל הרבה מפת כיסנין אינו מברך לבסוף ברהמ"ז, ורב נחמן ס"ל דכל שאחרים קובעים סעודה אפי' שהוא עצמו לא שבע צריך לברך לבסוף ברהמ"ז.
בפלוגתא זו פליגי הרמב"ם והראב"ד, הובאו דבריהם ברא"ש (פ"ו סי' ל) וז"ל: וכתב רבינו משה ז"ל דאם אחרים אינם קובעים אפי' כשהוא קובע אינו מברך, דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם, והראב"ד ז"ל כתב ואם היה קובע עליו אפי' משהו, מברך עליו בתחילה המוציא ולבסוף ג' ברכות. וסיים הרא"ש דנראין דברי רבינו משה ז"ל. וכ"כ רבינו יונה (דף ל.) ד"ה "וא"ל" דאזלינן בתר רוב, וכן הרא"ה (מב.) ד"ה "הדר", ובאשכול (הל' סעודה סי' יח) ובאורחות חיים (דף ל ע"ד אות כז). והן אמת שכדברי הראב"ד פסקו הרשב"א (מא:) ד"ה "אמר רב פפא" דכתב, אם קבע עליה סעודה או אכל מיניה כדי שאחרים קובעים עליו מברך עליה המוציא וג' ברכות, וכ"כ בשיבולי הלקט (סי' קנט).
הבית יוסף (קסח) ד"ה "וכתב" הכריע להלכה כדברי הרא"ש ורבינו יונה דבתר רוב אזלי', אלא שבד"ה "ולענין" כתב להלכה כיון דספיקא במידי דרבנן הוא נקטינן כדברי כולם להקל וכו'. ואינו מברך עליהם המוציא וג' ברכות אא"כ קבע סעודתו עליו, או אכל שיעור שדרך בנ"א לקבוע עליו עכ"ל. וקשה דלקמן פסק הב"י כהרא"ש, הרמב"ם ורבינו יונה, שאם לא קבע עליו שיעור שדרך בנ"א לקבוע עליו בטלה דעתו, ודלא כהראב"ד. כן כתב להעיר הגינת ורדים (כלל א סי' כד) ד"ה "נשאר לדקדק", וכנראה תיבת "או" צריך להגיה ולכתוב "אם" אכל שיעור וכו', לפי שתנאי מפורש הוא דאין לברך על פת כיסנין ג' ברכות אא"כ אכל שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו סעודה, שאם קבע סעודתו על שיעור מועט שאין דרך בנ"א לקבוע עליו בטלה דעתו, ואין מברך רק מעין ג'.
המאמר מרדכי (סק"טו) תירץ אחרת, דמרן ז"ל הכי קאמר, אא"כ קבע סעודתו עליו וכו' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, דהיינו דלהראב"ד ז"ל אם קבע אפי' במשהו מברך עליו המוציא, ולאינך פוסקים דוקא אם אכל שיעור שדרך בנ"א לקבוע עליו עיי"ש. ובפמ"ג (בא"א סק"יג) כתב ליישב דברי הב"י ע"פ המג"א (סק"יג) דס"ל, דאם קבע סעודתו על פה"ב אע"פ שאכל עימו בשר ודברים אחרים, באופן שאם היה אוכלו לבדו לא היה שבע ממנו, אפ"ה מברך המוציא וג' ברכות, וא"כ מ"ש הב"י, אא"כ קבע סעודתיה, י"ל היינו עם בשר, וגם אחרים רגילים כן. או יאמר כי הב"י הביא דברי הרא"ש בשם רבינו משה (הרמב"ם) שאמר דוקא באחרים קובעין תליא מלתא, והראב"ד סבר אם הוא קובע סגי, ונראין דברי רבינו משה ע"כ. ואיך שיהיה היכא דיש פלוגתא אם הוא כיסנין או לא וקבע הוא סעודתו עליה, הוי ליה ס"ס לחומרא שמא זה פת גמור, ושמא מהני קביעות דידה ומברך המוציא וג' ברכות. ולדינא צ"ע.
ב. מדוע רב הונא לא בירך על אכילה כזו.
רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבע ולא בריך וכו'. רבינו יונה (כט:) ד"ה "תליסר" הביא שני פירושים. א. יש מפרשים שלא בירך לבסוף כלל מפני שלא היתה אכילה קבועה, וכן נראה מתוך מ"ש הרי"ף. ב. וי"מ שלא בירך אלא בורא נפשות רבות בלבד. ע"כ. והרשב"א (מב.) כתב הא דאמרי' ולא בירך אחריו, כלומר ג' ברכות, אלא מעין ג', דא"א לומר שרב הונא לא בירך כלל, דהא לא גרע מתאנים וענבים שמברך מעין ג'.
אומנם מדברי רש"י ד"ה "רב הונא" נראה שלא בירך כלל. אלא שהפני יהושע (מב.) ד"ה "בגמרא" כתב, דלרש"י (לעיל מא.) במימרא דרב ששת הא דקאמר שאין לך דבר וכו' אלא פת הבאה בכיסנין בלבד, היינו בכל עניין א"צ לברך לאחריו מעין ג' כיון דהתבלין עיקר, ואפי' שלא בשעת סעודה, ולפי"ז ודאי אתי שפיר הא דאמר הכא ולא בריך, דנהי דצריך לברך בורא נפשות רבות דלאו ברכה מיקרי, כדתניא לעיל (לז.) באורז, ודוחק דלבסוף אין מברך כלום, ואע"ג דמברך בורא נפשות רבות. וכ"כ בצל"ח (מב.) להסביר דרש"י כאן סמך עמ"ש לעיל (מא:) ד"ה "פה"ב".
ג. מדוע משתנית ברכת פה"ב בשינוי השיעור משארי אוכלים.
כתב הרשב"א (לח:) ד"ה "כיון", פת הבאה בכיסנין הא דלא מברכין עליה המוציא אפי' בכזית, משום דחשבינן ליה כמשתנה ממינו, והראיה דבפת דעלמא מברכין עליה המוציא בכזית, ובפה"ב לא מברכין אלא בורא מיני מזונות, אלא דכשקובע עליו סעודה עשאה כפת דעלמא, ואפי' לא קבע סעודה עליו אלא שאכל כדי קביעות אחרים, ג"כ הרי הוא עושה אותו כפת והוה ליה לדידה כמי שלא נשתנה ממינו.
הריטב"א (מב.) ד"ה "כל שאחרים" כתב, דפה"ב תורת דייסא עליו ותורת פת, תורת דייסא עליו כשאין קובע סעודתו עליו, ותורת פת עליו כשקובע סעודתו עליו עכ"ל.
ד. בדין שיעור קביעות סעודה.
המהר"ם בן חביב בספרו תוספת יום הכיפורים (עט:) כתב, ובהא דאמרי' דאכילת עראי היינו כביצה, כמ"ש בגמ' סוכה ונפסק בשו"ע (תרלט ס"ב), ומשמע לכאורה דיותר מכביצה הוי קבע. וקשה דפת הבאה בכיסנין קיי"ל באו"ח סי' קסח דאוכל שיעור שאחרים רגילים לקבוע מברך המוציא וג' ברכות, ונ"ל דהוא שיעור ג' או ד' ביצים דהוא שיעור סעודה, כדקיי"ל לענין עירוב בסי' תסח, וכן מעשים בכל יום שאוכל פת הבאה בכיסנין דהיינו בסקוגו"ש קרוב לג' ביצים ואין מברכין ברהמ"ז אלא מעין ג', ואמאי הא אמרי' דשיעור כביצה הוה עראי ומשמע דיותר הוי קבע.
יש לומר דג' גבולין יש, דשיעור כביצה הוי עראי, יותר מכביצה יצא מכלל עראי ולא נקרא קבע עד שיאכל ג' או ד' ביצים, ולפיכך לעניין עראי דקיי"ל אוכלין עראי חוץ לסוכה היינו דוקא כביצה, אבל יתר מכאן לא מיקרי עראי, ואע"ג דלא הוי קבע חייב לאכול בסוכה, אבל לעניין פה"ב כשאוכל קבע דהיינו ג' או ד' ביצים מיקרי קבע ומברך ברהמ"ז, אבל פחות מג' ביצים לא קבע הוה, וסגי ליה בברכה מעין ג'. עכ"ל. וכ"כ הרמ"ע מפאנו באלפסי זוטא (ברכות פ"ו) וז"ל: פה"ב פי' כעין כיסין וכו', בכל אלא אם קבע עלייהו אכילת פרס מברך המוציא וג' ברכות. וכ"כ בשו"ת פרח שושן (או"ח כלל א סי' ד) בשם הרב פרי חדש ששיעור קביעות סעודה הוי ג' או ד' ביצים, ואף שהשו"ע (בסי' תריב ס"ד) כתב ששיעור אכילת פרס יש אומרים ד' ביצים ויש אומרים ג' ביצים, וקיי"ל י"א וי"א הלכה כי"א בתרא, וכן בסי' תט ס"ז פסק השו"ע כדעת הרמב"ם דשיעור סעודה בג' ביצים, מ"מ לצאת מידי ספק יאכל כד' ביצים דזה מיקרי קביעות סעודה לכו"ע, או יאכל בציר מג' ביצים דבכה"ג משמע לכו"ע דלא מיקרי קביעות סעודה. וכ"כ המטה יוסף בתשובה בכתב יד עכת"ד. ובאליה רבה (קסח סק"יז) הביא ג"כ בשם האור חדש דשיעור קביעות סעודה היא בג' או בד' ביצים ע"כ. וא"כ שיעור זה נלמד מעירוב תחומין. וכן דעת החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' עא), ובמחזיק ברכה (קסח ס"ב), ובברכי יוסף הביא שכן דעת הבית דוד (או"ח סי' פב) ששיעור של קביעות סעודה לא פורש ודוחק גדול לומר שתלוי הדבר בהבחנת האדם כפי מה שהוא רואה באחרים שקובעים סעודה, כי מאין יוכל לידע את הרוב של העולם איך קובעים סעודה, ואולי קביעות סעודה יש ללומדו מדין עירוב, דהתם אמרי' מזון סעודה אחת לאדם בינוני הוא ג' ביצים להרמב"ם וד' ביצים להטור ע"כ. וכ"כ בכף החיים (אות מה) ובבן איש חי (ש"ר פר' פנחס אות יט).
אלא שהב"י (קסח) הביא לדברי האגור (סי' ריז) וז"ל: פירוש אם קובע סעודתו עלייהו, פירש הרב אביגדור דוקא סעודת ערב ובוקר ולא סעודת עראי ע"כ. והוא מדברי שיבולי הלקט. וליתא אלא בין סעודת בוקר וערב ובין סעודת עראי אם אכל שיעור שבנ"א קובעין עליו מיקרי קביעות, ואי לא, לא, וכמו שנתבאר בסמוך בשם רבוותא עכ"ל.
ויל"ע במאי פליג הב"י על שיבולי הלקט באומרו וליתא אלא בין סעודת ערב ובוקר ובין סעודת עראי אם אכל שיעור וכו'. האם שיבולי הלקט כשאמר בוקר וערב התכוון לשיעור אכילה של סעודת בוקר וערב שהם הסעודות העיקריות של האדם במשך היום, ולאפוקי שיעור של ג' או ד' ביצים, שאע"פ שהוא שיעור סעודה לעירוב, מ"מ לעניין קביעות סעודה חשיב שיעור עראי, ולא מברך המוציא וברהמ"ז, או ששיבולי הלקט באומרו סעודת ערב ובוקר ולא סעודת עראי, כונתו "לזמן" של ערב ובוקר, שקביעות סעודה צריכה להיות דוקא בזמן של ערב או בוקר, ולאפוקי אם אכל את אותה סעודה בצהרים שלא יברך המוציא או ברהמ"ז, כיון שלא אכל את הסעודה בזמן הנכון.
הנשמת אדם (כלל נד סק"א) בתחילת דבריו הבין, שכונת שיבולי הלקט היא לשיעור האכילה, ולפי"ז לא מובן מה השיג הב"י על דבריו, שהרי גם הב"י כתב בין סעודת ערב ובוקר ובין סעודת עראי וכו', אלא שלאחר העיון בשיבולי הלקט נראה דמ"ש "דדוקא ערב ובוקר מהני קביעות" דזה מיירי על זמן האכילה, ולאפוקי שאם אוכל את אותה סעודה בצהריים דלא מהני קביעות, ולפי"ז מובנת השגת הב"י במה שכתב וליתא, אלא בין ערב ובוקר ובין אם אכל סעודת עראי, כונתו שאם יאכל את אותה סעודה בכל זמן יתחייב בברהמ"ז.
ולפי"ז השגת הב"י על שיבולי הלקט היא רק לגבי הזמן, אבל בשיעור קביעות שהוא לפי סעודת ערב ובוקר מודה הב"י, וכן משמע מדבריו בשו"ע (קסח ס"ו) שכתב ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו אע"פ שהוא לא שבע ממנו וכו', ומשמע דעכ"פ בעינן שאחרים שבעים ממנו, ושיעור זה הוא דוקא בסעודה שיש בה כדי שביעה, שהיא סעודת ערב ובוקר, ולאפוקי ממ"ש האחרונים שהשיעור הוא ג' או ד' ביצים, דהתם הוא שיעור סעודה ולא שיעור שביעה. ובשעה"צ (קסח סק"כ) מבואר, שבזה נחלקו בגמ' דאמר רב נחמן עדי כפנא וכו', כל שאחרים קובעים וכו', ומשמע דחלק הרב הונא רק במה דסבר דתלוי השביעה בדידה אלא דתלוי באחריני, אבל גם הוא מודה שצריך שביעה. ובשהע"צ (שם יח) כתב דהאי לשבוע לאו דוקא שביעה גמורה לכו"ע, אלא רוצה לומר דרך קביעות סעודה וכתב בנשמת אדם וכן אמר לי הגר"א שאינו ישר בעיניו מ"ש האחרונים שהוא שיעור ג' ביצים וכן פסק במשנ"ב (סקכ"ד), וכתב שכן מוכח באשכול שסובר כן, וכן נוטה יותר לשון השו"ע.
דעה נוספת הובאה בשו"ע הגר"ז (קס"ח ס"ח) דכתב ששיעור קביעות סעודה האמור כאן בשו"ע, אינו כשיעור סעודה האמורה בעירוב שהוא כג' ביצים שהיא פחותה שבסעודת עניים הבריאים ושם סעודה עליה, אבל אינה סעודת רוב בנ"א הבריאים, אלא כשיעור עומר לגולגולת לב' סעודות. עכ"ל. וכ"כ בערוה"ש (אות טז) שהרי המן ירד בשיעור של עומר לגולגולת והוא מזון שני סעודות לכל אדם כל יום (ולפי"ז כיון שהעומר הוא עשירית האיפה, והאיפה היא כשיעור ארבע מאות ושלושים ושתים ביצים, א"כ שיעור עשירית האיפה הוא ארבעים ושלוש ביצים וחומש, וזה שיעור שתי סעודות, וסעודה אחת שהיא מחצית מזה, היינו עשרים ואחד ביצים ושש עשיריות), אלא שלא יתכן שבנ"א יאכלו שיעור כ"כ גדול בסעודה אחת, וכן העירו האחרונים, ומ"מ כתב הגר"ז בסידורו דשיעור זה דוקא בלא שבע, אבל אם אכל כשיעור ד' ביצים ושבע, מברך המוציא וברהמ"ז.
נמצא, דאיכא ג' דעות בפוסקים מהו שיעור קביעות סעודה, א. דעת המהר"ם בן חביב ודעימיה דס"ל דבאכילת ג' או ד' ביצים הוי קביעות סעודה, ושיעור זה נלמד מעירוב תחומין. ב. דעת הבית יוסף דשיעור קביעות סעודה והוא כסעודת ערב ובוקר, ושכן פסקו הגר"א, והמשנ"ב. ג. דעת שו"ע הגר"ז דשיעור קביעות סעודה הוא בערך עשרים ואחד ביצים.