אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן ח - שיעור בציעת פרוסת המוציא › ד. בביאור השו"ע (קסו)

ספר ברכת ישראל

סימן ח - שיעור בציעת פרוסת המוציא · ד. בביאור השו"ע (קסו)

ב) ביאור דברי הטור

השו"ע (קסו) כתב וז"ל: יש אומרים שאין צריך ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא, ויש אומרים שצריך ליזהר, וטוב ליזהר. הג"ה ואם שהה כדי הילוך כב' אמה מיקרי הפסק. הדעה הראשונה היא דעת ר' יואל הרי"ף והרמב"ם. והדעה השניה היא דעת התוס' (נב:) ד"ה "תכף", רבינו יונה, הטור והירושלמי. ואף שבכללי השו"ע כאשר הובא דין בי"א וי"א הלכה כי"א בתרא, כמ"ש בברכ"י קנג ס"ב, והובא בשו"ת יבי"א ח"ה דף (שמט) במילואים (סי' מב אות ב), מ"מ כאן כיון שהמחבר הוסיף ואמר "וטוב ליזהר" מוכח דס"ל שהעיקר להלכה כדעה ראשונה שא"צ ליזהר, וממידת חסידות טוב ליזהר כדעה שניה. וא"כ הדעה הראשונה דס"ל שא"צ ליזהר, כוונתה שא"צ ליזהר בין מלדבר ובין מלעשות מעשה.

אלא שהט"ז (סק"א) בהסבר הדעה הראשונה בשו"ע, כתב לחלק בין תכיפה של נט"י למים ראשונים למים אחרונים, דבמים אחרונים התכיפה צריכה להיות דומיא דשאר תכיפות שהובאו בגמ' (מב.), תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפילה, שבאלו אסור אפי' בלא עשה מעשה אלא אפי' יושב ובטל, וא"כ ה"ה לתכיפות של נט"י לברכה, שצריכה להיות תכף, ולא להתעכב אפי' ביושב בטל. משא"כ תכיפות של נט"י לסעודה אין איסור ביושב, אלא בעושה מעשה, וז"ש תכף לנט"י סעודה הכוונה שלא יעשה מעשה שיביא אותו לידי היסה"ד. ולדבריו הא דכתב השו"ע שא"צ ליזהר כוונתו ביושב בטל, אבל לעשות מעשה בנתיים אסור, וה"ה שלדבר אסור, וכ"כ הערוך השולחן (ס"א) בהבנת דברי השו"ע.

המג"א (סק"א) הסביר, אף שאין צריך ליזהר לפי דעה ראשונה בשו"ע, מ"מ למזוג הכוס בחמין בנתיים אסור, דצריך דקדוק שלא יחסר ושלא יותיר והוי היסה"ד טפי כהתוס' בפסחים, וה"ה לכל כיוצ"ב. ולפי"ז רק הפסק קטן כקידוש א"צ ליזהר. ועוד כתבו שם תוס' בשם ר"ת, דבחול אסור דחיישינן שמא יסיח דעתו וילך לו, אבל בשבת שהשולחן ערוך לפניו יכול ליטול ידיו ולקדש, וה"ה להבדיל ולאכול. ולתירוץ זה הא דאמר ר' יואל דא"צ ליזהר, מיירי בשבת, ואילו ביום חול צריך ליזהר אפי' בהפסק קטן. וזה אינו, דפשט ר' יואל דא"צ ליזהר בין בחול בין בשבת. לכן המחצה"ש הסביר דכונת המג"א בהביאו את ר"ת, הוא לומר דאפי' לדיעה השניה שבשו"ע דס"ל שצריך ליזהר, מ"מ בקידוש והבדלה י"ל דמודים דלא הוי היסח הדעת.

נמצא לדעת המג"א הא דאמרי' דא"צ ליזהר ומותר להפסיק בין נט"י לברכת המוציא, זה דוקא בהפסק קטן כקידוש, דאין חשש שיסיח דעתו, אבל הפסק גדול כמזיגת הכוס ששם יש יותר חשש שיסיח דעתו אסור להפסיק.

אלא שדברי הט"ז והמג"א אינם מוכרחים, וכמ"ש בהליכות עולם (ח"א פ' אמור ס"א), דלדעת המאירי (מב.) בפ' הראשון, והב"ח ד"ה "וכן פירש", ההיא דבר' (נב.) אינה להלכה ולכן השמיטה הרי"ף, וגם הרמב"ם לא הביאה להלכה, ורק התוס' דאזלי לשיטתם דפליגי על הרי"ף והרמב"ם, וס"ל בבר' (נב.) דיש תכיפה גם למים ראשונים, לכן חילקו כפי שכתבו בפסחים, אבל הרי"ף והרמב"ם לא ס"ל הכי. ומדסתם השו"ע וכתב שא"צ ליזהר, נראה דאינו חושש כלל גם להיסה"ד, ואף למזיגת הכוס שבזה יש יותר חשש להיסה"ד אפ"ה לא חש השו"ע. (ואף שבמאירי פסחים קו: כתב לדעת הרמב"ם דהיינו טעמא דאמרי' נטל ידיו לא יקדש, משום דתכף לנט"י סעודה. אולם לפי הדרישה (קסו סק"א) אתי שפיר דחילק, דשאני הפסקה שמחמת חיוב כקידוש, מהפסקת רשות דעלמא).

ה. בביאור דעה שניה בשו"ע.

הדעה השניה בשו"ע סוברת שצריך ליזהר מלהפסיק. וצ"ל דמ"ש צריך ליזהר היינו רק בחול כדברי ר"ת בתוס' פסחים (קו.) ד"ה "זימנין", דחיישינן שאם יטול קודם מזיגה יעסוק בשאר דברים ולא יאכל לאלתר ולאו אדעתיה. אבל בשבת כיון שהשולחן לפניו שרי לקדש בין נט"י לסעודה, ונמצא, שבחול צריך ליזהר אפי' בהפסק קטן. אלא שצריך לברר מהו הפסק קטן שצריך ליזהר.

בסימן קסה (ס"ב) כותב השו"ע, וז"ל: אם רבים מסובים בסעודה הגדול נוטל ידיו תחילה. והרא"ש היה רגיל ליטול באחרונה שלא להפסיק ושלא לדבר. ומקורו מהגמ' ברכות (מו:) דתניא מים ראשונים מתחילים מן הגדול, והקשה רב ששת לריש גלותא, ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולם, א"ל לאלתר מייתי תכא קמיה. ופרש"י שולחן שלו מביאין מיד לפניו ואוכל, ולפני כל אחד ואחד היו מביאין שולחן קטן. וכתב הב"י (קסה ס"ב) ד"ה "ואם", דלפי"ז עכשיו שנוהגים לשבת בשולחן אחד כולם, לא הוה ליה לגדול ליטול ראשון, מ"מ כיון דברייתא סתמא קתני דמתחילין מן הגדול משמע דבכל מקום ובכל זמן צריך לחלוק כבוד לגדול ליטול ראשון, אף שאין אוכלים עד שיטלו כולם, וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם (פ"ז מהל' בר' ה"א), שכתב דגדול נוטל ידיו תחילה, ולא חילק כלל. ולכן כתב בשו"ע שאם רבים המסובים בסעודה הגדול נוטל ידיו תחילה משום כבודו ואף שישיח בין הנטילה לסעודה שרי. והרא"ש היה רגיל ליטול באחרונה שלא להפסיק ושלא לדבר.

ולפי"ז הדעות שהובאו בסי' קסה תואמות לדעות בסי' קסו. הדעה הראשונה בסי' קסה, היא הדעה הראשונה שבסי' קסו שא"צ ליזהר מלהפסיק בין נט"י להמוציא. והדעה השניה שבסי' קסה, היא הדעה השניה שבסי' קסו שצריך ליזהר מלהפסיק.

הכס"מ (סוף פ"ו מהל' בר') דייק מרש"י (מב.), שכתב דתכף לנט"י ברכה, לנטילת ידים דמים אחרונים ברכת המזון ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו עכ"ל. ומשמע מרש"י והרמב"ם (ה"כ), דלהפסיק בדיבור בין מים אחרונים לברכה מותר. והטעם דלא פירש תכף לנט"י ברכה, שלא יפסיק בינהם אפי' בדיבור, משום דלקמן (בשו"ע קפג ס"ו), וכן ברמב"ם (פ"ז ה"טו), אמרי' אין מסיחין על כוס של ברכה, כלומר משנתנו לו הכוס אסור לדבר, והמסובין אין להם להסיח משהתחיל המברך. ואם איתא, אף קודם שמזג את הכוס אסור דתכף לנט"י ברכה, אלא ודאי לא אתמר תכף לנט"י ברכה, אלא לענין שלא יאכל וישתה עד שיברך. עכ"ל. עפי"ז כתב המג"א (סק"ד) להקשות על הרא"ש שנזהר שלא לדבר, דהא תכף לנט"י ברכה קאי על מים אחרונים לכו"ע, ואפ"ה רשאי להסיח בין מים אחרונים לברכה כמ"ש בסי' קפג ס"ו, וא"כ כ"ש שאחר נט"י למים ראשונים דאיכא פלוגתא אי בעינן לתכוף נט"י לסעודה, שיהיה מותר לדבר בין נטילה לברכת המוציא. וכתב ליישב, שאפשר שמ"ש שלא לדבר, היינו שלא היה מדבר בשום עסק וענין אחר דהוי הפסק, אבל שיחה בעלמא ב' או ג' תיבות לא הוי הפסק (וכתב בשו"ע הגר"ז ס"א, שבמספר תיבות אלו אין בהם עניין שלם), וכ"ש כששואלין לו דבר שמותר להשיב הן או לאו. ונמצא לדברי המג"א דגם הדעה השניה שאו' שצריך ליזהר, היינו ליזהר מלדבר יותר מג' תיבות, אבל עד ג' תיבות שרי ולא חשיב הפסק.

לפי"ז, יוצא חידוש דין, דאף דאמרי' תכף לנט"י ברכה במים אחרונים, מ"מ כאשר מברכים על הכוס בשלושה או עשרה אז אפי' שנטלו ידים למים אחרונים מותר למברך להשיח עד שיתנו לו את הכוס, ולאחרים עד שיתחיל המברך לברך. ורק אם סועד לבד או אפי' בשלושה כשלא מברכים על הכוס, אסור להשיח לאחר שנטל ידיו למים אחרונים דתכף לנט"י ברכה.

אלא שהמחצה"ש (קסה סק"ד) כתב, שהמג"א (קעט סק"א) דחה לדברי הכס"מ וכתב שאסור לדבר בין נטילה לברכה. ועוד שראיית הכס"מ אינה ראיה, דהתם (קפג ס"ו) מיירי שנתנו לו הכוס קודם נט"י, דאפ"ה כיון שנטל הכוס אסור לדבר, ונמצא שדברי המג"א סותרים. ותירץ בדוחק דצ"ל דמ"ש המג"א בסי' קסה ב' או ג' תיבות, הוא רק ליישב דעת הכס"מ והרא"ש בשו"ע, אבל המג"א אין דעתו כן כדמוכח בסי' קעט. וכדבריו פסקו הט"ז (סק"א), והב"ח (קסו), דאין לדבר כלל בין נטילה לסעודה. והב"ח הוסיף שם, שאפי' בדברי תורה אסור להפסיק. ולדעת הרש"ל (הובא במג"א סק"ב), אם שאלו לו בדברי תורה מותר להפסיק.

נמצא דלדעת הכס"מ, הא דצריך ליזהר, היינו מלדבר יותר מב' או ג' תיבות, ולדעת המג"א והט"ז, צריך ליזהר מלדבר אפי' מילה אחת, ולדעת הב"ח אסור לדבר אפי' בדברי תורה.

ו. בדברי הרמ"א בסימן קסו.

כתב הרמ"א, ואם שהה כדי הילוך כב' אמה מיקרי הפסק ע"כ. מקור דבריו מהתוס' בסוטה (לט.) ד"ה "כל", שלמדו מתכף לסמיכה שחיטה, דאמרו בזבחים (לג) שבאשם מצורע לא היה אפשר להיות זה כיון שלא היה רשאי ליכנס לעזרה והיה סומך על קרבנו לפני שער ניקנור, ואח"כ היו מוליכים את הקרבן למזבח, ומן השער עד המזבח כב' אמה. ומזה מוכח דיותר משיעור כזה לא מיקרי תכף.

ולפי"ז, אם יושב בטל יותר משיעור כב' אמה הוי הפסק, וכתב המג"א (סק"א), דכשהולך ממקום למקום (מחדר לחדר) חשיב הפסק אף שאינו שוהה כשיעור כב' אמה. ובמשנ"ב (סק"ו) הביא בשם האחרונים שעיקר דין תכיפה שהוזכר הוא לכתחילה, אבל בדיעבד אפי' שהה הרבה או הפסיק בנתיים איו צריך לחזור וליטול ידיו, כל שלא הסיח דעתו בנתיים משמירת ידיו. וכ"כ בלבושי שרד דאין הכונה להפסק ממש, אלא דלא הוי תכף.

ונחלקו האחרונים מאמתי מונין את השיעור של כב' אמה. המאמר מרדכי (אות ג) כתב, ונ"ל פשוט דהני כב' אמה חשבינן להו מאחר הניגוב, דא"א לומר משעת נטילה, דהא נתבאר לעיל (סי' קנח) שצריך לנגבם היטב קודם שיבצע, ואפי' לנגבם בלחוד צריך יותר מכב' אמה. אלא שבשו"ע הגר"ז (ס"א) כתב שהשהייה בניגוב והילוך ממקום שנטל למקום הסעודה, אינן חשובים הפסק כיון שהוא צורך סעודה, מ"מ לכתחילה צריך ליטול ידיו סמוך למקום הסעודה אם אפשר. וכ"כ בקצות השולחן (סי' לז ס"א), וכ"כ ערוך השולחן (ס"ב), שבדבר שיש צורך לא שייך הפסק, כגון שמקום הנטילה רחוק ממקום האכילה אף ביותר מכב' אמה, לא מיקרי הפסק כיון שזה מוכרח לנטילה, והפסק לא מיקרי אלא כששוהה ואין צריך לשהות. אלא שהמשנ"ב (סק"ד) הכריע כהמאמ"ר דחשבינן משעה שניגב ידיו עד ברכת המוציא.

הבן איש חי (פ' אמור אות ב) כתב, אמרו רז"ל תכף לנטילה ברכה ולכן אסור להתעסק בין נט"י להמוציא באיזה הפסק, ואפי' עסק כלשהו, כגון לבדוק מטבע אם טוב או רע, או לראות במורה השעות לדעת מה השעה. והעיר עליו בהליכות עולם (ח"א) דלדעת השו"ע מעיקר הדין מותר להפסיק. ומידת חסידות ליזהר לא להפסיק, וא"כ לא היה לו לכתוב בלשון איסור.

נמצא, דלדעת הרמ"א אם שהה כדי הילוך כב' אמה מיקרי הפסק. המג"א (סי' קעט), הט"ז (סק"א), והא"ר (ס"א), וערוה"ש (קסו), ס"ל שאסור לדבר אפי' מילה אחת. הב"ח ס"ל, שאסור לדבר אפי' בדברי תורה, וכן פסק במשנ"ב (סק"ב). המג"א (קסו סק"ג) כתב דכשעובר מחדר לחדר הוי הפסק אף בפחות משיעור כב' אמה. הבא"ח ס"ל שלהסתכל בשעון או לראות אם המטבע מזויף או לא, אסור. הכס"מ (לפי' הסבר המג"א בסוף סי' קסה ליישב דברי הרא"ש) ס"ל, שצריך ליזהר שלא לדבר יותר מג' תיבות. והכל אליבא דהדעה השניה בשו"ע.

ולפי"ז נמצא להלכה, דמ"ש השו"ע שטוב ליזהר ממידת חסידות, הכונה ליזהר ממ"ש האחרונים בדעה השניה שבשו"ע דהוי הפסק, אבל מעיקר הדין מותר להפסיק בדיבור ואף במעשה בין נט"י לברכת המוציא, כמ"ש בהליכות עולם (ח"א פ' אמור ס"א).

ז. מתי יתפלל על מזונו.

המג"א (קסו סק"ב) כתב בשם השל"ה (שער האותיות קדושה, ד"ה ונ"ל דתפילות), שבכל יום קודם נטילה יתפלל על מזונו מאת השי"ת, ואם שכח להתפלל עד אחר הנטילה, מותר להפסיק לכך בין נטילה להמוציא ולא הוי הפסק מאחר שהוא מצרכי הסעודה שצריך להתפלל על מזונו, כמ"ש בזוה"ק. והעולם נהגו לומר מזמור לדוד ה' רועי וגו', בין נטילה להמוציא. וכתב המאמ"ר (אות ב), מדלא השיב המג"א על מנהג זה משמע קצת דהכי ס"ל. ולא נהירא דלמה להו להפסיק בכדי בין נטילה לברכה, והרי עדיף טפי לאומרו קודם נטילה, וכן אני נוהג לאומרו קודם נטילה, וכן השל"ה בעצמו הכי ס"ל בתחילת דבריו. וכ"כ בכה"ח (קסו אות ד), והוסיף שאם לא אמרו קודם נטילה, היותר נכון לאומרו אחר ברכת המוציא, וגם אחר שיאכל כזית פת כדי שלא יפסיק בין נטילה להמוציא, ורק פסוק עיני כל אליך ישברו וכו', פותח את ידיך וכו', יש לאומרו בין נטילה להמוציא משום שעיקר תפילת הפרנסה נזכר בו כידוע, אבל השאר אין כ"כ נחוץ כדי להפסיק בהם בין נטילה להמוציא. וכ"כ המשנ"ב (סק"ד) שיותר נכון לאומרו אחר ברכת המוציא. וכ"כ בערוה"ש (ס"ב), וכתב על האומרים שמותר לומר מזמור לדוד ה' רועי וכו', בין נטילה להמוציא חלילה לעשות כן, משום שיצא שכרם בהפסדם, שהרי עושים נגד הירושלמי שמובטח לו שאינו ניזוק כל הסעודה.

אולם בשו"ת יביע אומר (ח"ח סי' כ) בהגה ד"ה "והנה מרן השו"ע", הביא בשם החיד"א וספר נתיבי עם שמנהגנו לומר מזמור לדוד ה' רועי בין נטילה להמוציא. וכן יש מיוצאי מרוקו שנוהגים לומר הפיוט "למיבצע על ריפתא". וכ"כ במור וקציעה (קסו) להתפלל תפילה קצרה על מזנו כמ"ש ע"פ הזוהר, וכן אמירת מזמור לדוד ה' רועי, אינו חשוב הפסק.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה