אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן ח - שיעור בציעת פרוסת המוציא › ב) ביאור דברי הטור

ספר ברכת ישראל

סימן ח - שיעור בציעת פרוסת המוציא · ב) ביאור דברי הטור

עיקרי הסוגיא בקיצור

הטור (סי' קסו) כתב, וינגב ידיו היטב ויברך המוציא מיד, ומיהו רבינו יואל כתב שאין לחוש על הפסק בין נטילה להמוציא, כיון שהשולחן לפניו ודעתו לאכול לא חשיב היסח הדעת. וההיא דתכף לנטילה ברכה מפרש לה על מים אחרונים, וכן פירש רב אלפס והרמב"ם ז"ל. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל, היה רגיל אף בראשונים שלא להפסיק ולא לדבר וכו', ומתוך הירושלמי משמע ג"כ דההיא דתכף לנטילה ברכה אמים ראשונים קאי, דאיתא התם התוכף ברכה לנטילת ידים אינו ניזוק כל אותה סעודה ע"כ.

הב"י שם ד"ה "ויברך", מסביר שהטור למד שצריך לתכוף נטילה של מים ראשונים לברכה מהגמ' בדף מב. דאמרי' תכף לנטילה ברכה, בנטילה שלפני הסעודה, אבל ר' יואל, הרי"ף, הרמב"ם והגהות מיימוני מפרשים דהגמ' מיירי במים אחרונים, ואילו במים ראשונים א"צ לתכוף נטילה לברכה. ובד"ה "מ"ש רבינו שכן פירש הרי"ף", הקשה הב"י, איני יודע מהיכן למד כן שהרי הרי"ף בברכות (ל.) לא כתב בזה אלא דברי הגמ', וכל מה שאפשר לפרש בלשון הגמ' יש לפרשו בלשון הרי"ף ג"כ, עכ"ל. הב"י הקשה כן, משום שהבין שמ"ש הטור ויברך ברכת המוציא מיד, למד זאת מהגמ' (בדף מב.).

הב"ח ד"ה "וכן פירש רב אלפס", כתב להוכיח דהרי"ף מיירי דוקא על מים אחרונים, שהרי הגמ' מיירי בדברים שגורמים לסיום הסעודה, בגמר, או סילוק, או במשחא, וסיימה הגמ', דלית הלכתא ככל הני שמעתתא, ודברים אלו אינם הוי היסח הדעת, אלא רק מים אחרונים הוי היסח הדעת, ואם הרי"ף דיבר על מים ראשונים, א"כ מניין לו דלית הלכתא ככל הני שמעתתא, דילמא סילוק הוי הפסק דלאחר שסילקו השולחן אסור לאכול, והא דאמרי' תכף לנטילה ברכה קאי אמים ראשונים, אלא על כרחך דלהרי"ף קיי"ל דלא חשיב הפסק בין נטילה להמוציא כיון שהשולחן לפניו כרבינו יואל. ועיין במאמר מרדכי (קסו ס"א) שכתב שהרי"ף שינה קצת מלשון הגמ', ומוכח דמיירי במים אחרונים. ולפי"ז מתורצת קושיית הב"י, דהטור הבין ברי"ף שבפרק כיצד מברכין הגמ' מיירי במים אחרונים, ואילו בפרק אלו דברים הרי"ף כתב בסתם מחלוקת ב"ש וב"ה, ולא הביא את הדין של תכף לנטילת ידים סעודה. ומוכח דס"ל להרי"ף דאין לחוש להפסק בין נטילה להמוציא, דא"כ היה לו להביא דין זה.

והקשה הב"ח על ר' יואל ודעימיה, דאיך אפשר שצריך לתכוף רק במים אחרונים, הרי בפרק אלו דברים (נב:) קאמר דלבית הלל בברייתא, לדבר אחר דמוזגין הכוס ואח"כ נוטלין לידים, היינו משום דתכף לנטילת ידים סעודה. והתוס' שם ורבינו יונה (ל.) ד"ה "שלושה" הסבירו מדוע הגמ' לא מנתה תכיפה זו בהדי ג' תכיפות שנאמרו בפרק כיצד מברכין, מ"מ אמרי' תכף לנט"י ברכה גם במים ראשונים.

וכתב ליישב דר' יואל, הרי"ף, והרמב"ם, לא ס"ל כהתוס' ורבינו יונה בהסבר הגמ' שם. ומדלא חשיב את הנטילה למים ראשונים בהדי אינך תכיפות בפ' כיצד מברכין, אלמא דאין לחוש על הפסק בין נטילה להמוציא, ולא קיי"ל כדבר אחר אלא כלישנא קמא דברייתא. והן אמת שהמאירי (מב:) "ד"ה ולית" הקדימו בתירוץ זה, דכתב בתירוץ הראשון, ומה של הזכירו בתכיפות אלו תכף לנט"י של סעודה, מפני שאין הלכה כן, דאמרי' בחולין (קו:), נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו. וכן נראה מדברי ר' אברהם אלשבילי אביו של הריטב"א (מב.), ששאל וא"ת אמאי לא חשיב ארבע, דהא איכא אחריתי דהיינו תכף לנטילת ידים סעודה כב"ה, וכתב בתירוץ השני שם, דלא דמי להנך תלת, דהנך תלת אינו רשאי להפסיק כלל, אבל בין נט"י לסעודה אם רצה לשתות ישתה עכ"ל. ועיין בפרישה (ס"קא) תירוץ נוסף. ובט"ז (סק"א) כתב ליישב שבגמ' בפ' כ"מ מיירי שאין להפסיק במים אחרונים אפי' בשתיקה, ואילו בדף (נב:) בתכיפת נט"י לסעודה אין איסור ביושב בטל אלא בעושה מעשה, וגם בעושה מעשה כתבו התוס' בפסחים (קו:) ד"ה "זימנין" שקידוש לא הוי הפסק. וכן בספר בני ציון (סי' קסו) ד"ה "והנראה" הסביר, דמ"ש ר' יואל שאין לחוש על הפסק בין נטילה להמוציא, כיון שהשולחן לפניו ודעתו לאכול ולא חשיב היסה"ד. נראה שהוא בעצמו נתכוון בזה לתרץ הא דתכף לנט"י סעודה, והוא ע"פ דברי התוס' פסחים (קו:) דכתבו, דשאני מזיגה שהיא בחמים וצריך דקדוק שלא יחסר ושלא יותיר, והוי טפי היסה"ד מקידוש.

ולפי"ז נמצא, דפליגי הטור ור' יואל אי איכא תכיפה למים ראשונים, הטור ס"ל דיש לתכוף ור' יואל ס"ל דאין צריך לתכוף, משום שאין הלכה כתירוץ שני של ב"ה, ואף שדעת הירושלמי שיש לתכוף, הלכה כהבבלי.

ויל"ע, מהיכן הטור הוציא את דינו שיש לתכוף את נט"י של מים ראשונים לברכת המוציא. הדרכי משה (קסו) הבין דהטור למד את דינו מהירושלמי, ולכן תמה עליו מדוע הכריע מהירושלמי נגד ר' יואל, ולא מההיא דפ' אלו דברים. אולם הברכי יוסף (קסו ס"ב) הביא בשם הרב נהמן שמואל, שמקור דברי הטור הוא מדאמרי' בפ' אלו דברים (נב:) תכף לנט"י סעודה, אלא שהברכי יוסף דחה דבריו שם, וכתב שמקור הטור הוא מפ' כיצד מברכין, ולא למעט אחרונים שא"צ לתכוף, אלא לומר דקאי אף לראשונים, והוכיח זאת ע"פ מ"ש הב"י (קעד) ד"ה "ומ"ש" בדעת הרא"ש, דהא דאמרי' תכף לנט"י ברכה קאי אף במים ראשונים. ובשיורי ברכה (שם) כתב שגם ר' ישעיה הראשון בפסקיו אשר בכ"י כתב כן, דהא דאמרי' תכף לנט"י ברכה קאי על ראשונים ואחרונים. וכ"כ הפרישה (קעד ס"ה), וכ"כ הפר"ח (קסו), וכ"כ המאמ"ר (קסו) ד"ה "וראיתי". ולפי"ז מובנים דברי הב"י (קסו) ד"ה "ויברך", דכתב על הטור דמשמע ליה הא דאמרי' בבר' (מב.) תכף משמע דבנטילה שלפני הסעודה קאמר.

ג. בביאור פלוגתת התוס' ורשב"ם בפסחים קו:, בהא דאמר רב ברונא אמר רב הנוטל ידיו לא יקדש.

דעת ר' יואל, הרי"ף והרמב"ם דא"צ לתכוף נט"י במים ראשונים, לברכת המוציא. וקשה מהא דאיתא בפסחים (קו:), אמר רב ברונא אמר רב נוטל ידיו לא יקדש. ופ' רשב"ם, דהקידוש מפסיק בין נטילה לאכילה והוי כהיסח הדעת ובעי נטילה אחריתי, אלא אמר להו ר' יצחק בר שמואל בר מרתא, אכתי לא נח נפשיה דרב שכחינהו לשמעתתיה, זמנין סגאין הוה קאימנא קמיה דרב, זימנין דחביבה ליה ריפתא מקדש אריפתא, זימנין דחביבה ליה חמרא מקדש אחמרא. ומוכח דלא הוי הפסק בין נט"י לברכת המוציא, ואדרבה, מכאן סייעתא לר' יואל ודעימיה דלא בעינן תכיפה לנט"י של מים ראשונים.

אלא דעדיין קשה דבגמ' בר' (מב:) אמרי' תכף לנט"י סעודה ומשמע דצריך לתכוף. ותרצו בתוס' ד"ה "זימנין", די"ל דשאני מזיגה שהיא בחמין וצריך דקדוק שלא יחסר ושלא יותיר, והוי טפי היסח הדעת מקידוש. ור"ת פ' דהתם איירי בחול, ויש לחוש שאם יטול קודם מזיגה שיעסוק בשאר דברים ולא יאכל לאלתר ולאו אדעתיה, אבל בשבת אין לחוש שיפליג לדבר אחר שהשולחן ערוך ויאכל מיד. הנפק"מ בין התירוצים. דלתירוץ ראשון הפסק קטן כקידוש וכדו' מותר, והפסק גדול שגורם היסח הדעת כמזיגת הכוס אסור, ולתירוץ שני, ביום חול אסור להפסיק אפי' בהפסק קטן, וביום שבת כיון שהשולחן לפניו אין לחוש שיפליג לדבר אחר.

התוס' בפ' הסוגיא ס"ל דרב ברונא נדחה מהלכה, מאחר דהגמ' הביאה בשם רב יצחק בר שמואל שפעמים רב היה עושה קידוש בין נט"י לברכת המוציא, וא"כ א"צ לתכוף את הנטילה לברכת המוציא. וזה שכתבו בתחילת דבריהם השתא דמסיק דקידוש לא הוי היסח הדעת, מבואר דרב ברונא נדחה מהלכה, אלא שהוצרכו ליישב את הגמ' בבר' (נב:).

וא"כ קשה על הפרישה (קסו ס"א), דכתב ולא קשה על ר' יואל ודעימיה מהא דאמרי' בפסחים, אמר רב ברונא נטל ידיו לא יקדש, ותירץ שם. ולכאורה לא מובן, דכיון שהתוס' דחו לדברי רב ברונא מההלכה א"כ לא שייך להקשות, דדברי רב ברונא בהו"א של הגמ', ולמסקנה הגמ' הוכיחה ממעשה דרב דאף שנטל יכול לקדש. אולם מאחר שהפרישה הבין שכן שייך להקשות מדברי רב ברונא, א"כ רב ברונא לא נדחה מההלכה, אלא שצ"ב כיצד למד הפרישה, שהרי בפשטות רב ברונא נדחה.

בפ' רשב"ם (שם) ד"ה "דחביבא ליה ריפתא", הסביר בתחילת דבריו דהקידוש אחר נט"י לא חשיב היסח הדעת וכן הלכתא דמי שנטל ידיו קודם קידוש א"צ לחזור וליטלן שוב. ולפי"ז הא דאמר רב ברונא הנוטל ידיו לא יקדש היינו לעיכובא, דהעושה כך צריך ליטול ידיו שוב. כמ"ש רשב"ם בד"ה הקודם, שנטילה שלפני הקידוש אינה עולה לו. אלא דמאחר ומצאנו בבר' (נב.), שב"ה אמרי מוזגין ואח"כ נוטלין לידים משום תכף לנטילת ידים סעודה, א"כ כך צריך לנהוג לכתחילה, וכדברי רב ברונא בשם רב דהנוטל ידיו לא יקדש, ודלא כרב יצחק בר שמואל, וא"כ הא דעבד רב קידוש בין נט"י לסעודה לאו שפיר עביד דהוא נגד ב"ה (ועיין בתוס' ד"ה "מקדש" שכתבו דרב הוה נמלך).

נמצא לדעת רשב"ם דדברי רב ברונא לא נדחו מההלכה. ולפי"ז מובנים דברי הפרישה מדוע נאלץ לתרץ את ר' יואל מרב ברונא, כיון שלפי רשב"ם רב ברונא לא נדחה מההלכה, ולכן מתרץ הפרישה, דר' יואל יסבור דיש חילוק בין הפסק מחמת חיוב להפסק מחמת רשות. קידוש זהו הפסק מחמת חיוב, ולכן גורם להפסק, ועל זה אמר רב ברונא בשם רב הנוטל ידיו לא יקדש, משא"כ הפסק מחמת רשות, בזה ס"ל לר' יואל דלא הוי הפסק, וא"צ לתכוף נטילה לברכה.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה