אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן ח - שיעור בציעת פרוסת המוציא › עיקרי הסוגיא בקיצור

ספר ברכת ישראל

סימן ח - שיעור בציעת פרוסת המוציא · עיקרי הסוגיא בקיצור

א. מהי הסבה

איתא במתני' (מב.) היו יושבים כל אחד מברך לעצמו, הסבו אחד מברך לכולם. ויל"ע מהי הסבה.

דעת רש"י ד"ה "היו יושבים", היינו בלא הסבה, לכן כל אחד מברך לעצמו, וכן אם היתה הזמנת מקום חשוב כמו קביעות סעודה.

רבינו חננאל (הובאו דבריו ברא"ש סי' לג) כותב, היו יושבים הכונה לעסק אחר ונזדמן להם לאכול, כל אחד מברך לעצמו, הסבו פירוש לאכול ולא לעסק אחר, אחד מברך לכולם.

רב האי גאון (מובא ברשב"א) מפרש היו יושבים כגון שלא היו יושבים סביב הלחם אלא זה כאן וזה כאן כל אחד מברך לעצמו, הסבו סביב הלחם (פי' סביב השולחן) אחד מברך לכולם.

הנפק"מ ביניהם: חבורה שישבו לאכול יחד בלא עצה והזמנה ובלא הסבה, ולר"ח ולרב האי גאון הוי קביעות ואחד מברך לכולם, ולרש"י לא הוי קביעות כיון שלא הסבו ולא קבעו מקום מתחילה בעצה והזמנה. וכן אם ישבו לעסק אחר ואח"כ נזדמן להם לאכול, לר"ח ורש"י לא הוי קביעות, ולרב האי גאון הוי קביעות כיון דישבו יחד ולא בזא"ז.

האם דין הסבה הוא לכתחילה או דיעבד. יל"ע בהא דאמרי' במשנה (מב.) "הסבו אחד מברך לכולם" האם כשמסבים יש מצוה שאחד יברך לכולם וכך צריך לנהוג לכתחילה משום ברוב עם הדרת מלך, או שהמשנה באה לומר דין של דיעבד, שאם הסבו ואחד בירך לכולם מותרים לאכול מבלי לברך.

המעדני יו"ט (פ"ו אות כ) כותב, הסבו אחד מברך לכולם כלומר "צריך" שאחד יברך לכולם משום ברוב עם הדרת מלך, וכ"כ הרמ"ך (הובאו דבריו בכס"מ פ"א מהל' ברכות ה"יב) ומבואר דכאשר מסובים לכתחילה צריך שאחד יברך לכולם.

אולם הרמב"ם (פ"א מהל' בר' ה"יב) כתב, רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהן וענו כולם אמן הרי אלו מותרין לאכול ולשתות. ומדכתב "מותרין לאכול ולשתות" משמע דאין זה לכתחילה אלא דיעבד. וצ"ב כיצד למד הרמב"ם. ביאר הרמב"ם בתשובה ככל שהדבר חשוב יותר צריך שכל אחד יברך עליו בפנ"ע, שזוהי חשיבותו, ודבר שהוא פחות חשוב אפשר שאחד יוציא את כולם, ולכן פת ויין שהם ברכות פרטיות יותר וחשובות, לכתחילה צריך שכל אחד יברך בפנ"ע, ובשאר דברים יכול אחד לפטור את כולם, ולכן דברים חשובים כגון יין ופת אם הסבו הקלו עליהם שאם אחד בירך וכולם ענו אמן התירו להם להמשיך לאכול, אבל לכתחילה מן הראוי שכל אחד יברך בפנ"ע.

השו"ע (ריג ס"א) כותב על כל פירות ושארי דברים וכו', אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפי' בלא הסבה, ומיהו ישיבה מיהא בעי. וכתב המשנ"ב (סק"ג) דאפי' כל אחד יודע בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחילה, דהכי עדיף טפי משום ברוב עם הדרת מלך, ובשעה"צ (ס"א) ציין לדברי המעדני יו"ט שכ"כ הרמ"ך, ודלא כהרמב"ם שחילוק ברכות עדיף, וכ"כ הבה"ל (סקז) ד"ה "אחד מברך לכולם". (ועיין במ"ש המשנ"ב סק"יב).

בגמ' חולין (קו.) אמרי', ש"מ אין זימון לפירות. ונחלקו הראשונים האם בז' המינים איכא דין זימון, או שמא רק בפת בלבד. המרדכי (פ' ג' שאכלו) סי' קנה כתב, שהראבי"ה הביא בשם רב האי גאון דג' שאכלו מז' המינים חייבין לזמן. אלא שהרמב"ם (פ"ה מהל' בר' ה"ח) וכן הרשב"א בר' (לז.) ד"ה "ונתן" ס"ל דאין זימון לפירות אלא בפת, וכ"כ עוד ראשונים, וכן פסק הב"י קצב ד"ה "כתב", וכן פסק בשו"ע (ריג ס"א) שברכה אחרונה צריכים ליחלק וכל אחד צריך לברך לעצמו, דאין זימון לפירות, והוסיף המשנ"ב (סק"ט) אפי' קבעו יחד.

אולם במקום שישנם שמזלזלים בברכה אחרונה עדיף שיוציאם י"ח מאשר שלא יברכו כלל, כמ"ש בט"ז. אבל במקום שישנם בני תורה לא. אלא כל אחד צריך לברך לעצמו, אא"כ מסופק אם ברך, או אם אכל שיעור שחייב בברכה אחרונה.

הברכי יוסף (קצב ס"א) כתב שהמנהג פשוט לקבוע על פירות מז' מינים ולא חיישינן למ"ד שיש לזמן בז' מינים.

סימן י - בדין בעה"ב בוצע ואורח מברך.

א. בביאור פלוגתת המהרש"א והב"י בהבנת הגמ'.

איתא בבר' (מו.), ר' זירא חלש על לגביה ר' אבהו קביל עליה אי מתפח קטינא חריך שקי עבידנא יומא טבא לרבנן, אתפח, עבד סעודתא לכולהו רבנן, כי מטא למישרי, א"ל לר' זירא לישרי לן מר, א"ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר בעל הבית בוצע, שרא להו, כד מטי לברוכי אמר ליה נבריך לן מר, א"ל לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר בוצע מברך, ואיהו כמאן ס"ל, כי הא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחאי בעה"ב בוצע ואורח מברך, בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך כדי שיברך לבעה"ב. בפשטות נראה בגמ' דאיכא פלוגתא בין רב הונא לר' יוחנן. דר' הונא ס"ל בוצע מברך, ור' יוחנן משום רשב"י ס"ל, בעה"ב בוצע ואורח מברך. ור' זירא סבר כרב הונא, ור' אבהו ס"ל כר' יוחנן.

והנה התוס' ד"ה "לא" כתבו, ומיהו יש ליישב הני תרי לישני דר' יוחנן, כשבעה"ב מיסב עימהם ודאי הוא בוצע ואורח מברך וכו', אבל כשאין בעה"ב מיסב עימהם הגדול שבהם יעשה המוציא וגם הוא יברך ברהמ"ז. ולכאורה קשה, דבגמ' ליכא תרי לישני בדר' יוחנן. וכתב המהרש"א (מו.) להסביר, שלתוס' היו שני קושיות בגמ'. האחת, דר' זירא סבר כתחילת דבריו של ר' יוחנן דאמר בעה"ב בוצע, ולא כסוף דבריו שאמר ר' יוחנן אורח מברך. וא"כ ברישא ס"ל כר' יוחנן ובסיפא לא. והשניה כיון דר' אבהו ידע להא דאמר ר' יוחנן בעה"ב בוצע ואורח מברך, א"כ אמאי קאמר ליה לר' זירא מעיקרא לישרי לן מר, הרי הוא בעה"ב. ומכח קושיות אלו הסבירו התוס' דאין מחלוקת בין רב הונא לר' יוחנן, והחילוק הוא, אם יש אדם גדול בסעודה או לא.

ולפי"ז הגמ' תתפרש כך, ר' אבהו כיבד את ר' זירא לבצוע דסבר שר' זירא גדול ממנו, וכשיש גדול אז אע"פ שיש בעה"ב, הגדול קודם, אולם ר' זירא השיב לו, גם אתה גדול, וא"כ אנחנו שוים בחכמה, וכיון שאתה גם בעה"ב אתה תבצע, (ובזה מתורצת הקושיה השניה מדוע ר' אבהו כיבד את ר' זירא לבצוע) וכשבאו לברך ר' אבהו כיבד את ר' זירא לברך, כיון שהסכמנו שאנחנו שוים ומאחר ואתה האורח אתה תברך, אלא שכאן ר' זירא השיב לר' אבהו שאתה יותר גדול בחכמה לכן אתה צריך לברך, דכשיש גדול הוא בוצע ומברך, כדברי רב הונא דמן בבל.

ויש לשאול על ר' זירא, מדוע כשבאו לבצוע אמר ששניהם שוים, וכשהגיעו לברך ברהמ"ז אמר שר' אבהו יותר גדול. צ"ל דר' זירא החזיק מתחילה שר' אבהו יותר גדול, אלא כשבאו לבצוע לא התווכח מי יותר גדול ואמר שניהם שוים, שהרי ממ"נ אתה צריך לברך שאתה בעה"ב, וכשהגיעו לברך כאן אמר ר' זירא את האמת שאתה הוא הגדול לכן אתה תברך. נמצא לדינא, דכשיש גדול הוא קודם אפי' כשיש בעה"ב, וכשאין גדול בעה"ב בוצע ואורח מברך, וז"ש התוס' דיש ליישב הני תרי לישני דר' יוחנן, דהיינו ליישב דאין פלוגתא בין ר' יוחנן לרב הונא, דרב הונא מיירי בשיש גדול בסעודה שהוא בוצע ומברך, ואילו ר' יוחנן מיירי כשאין גדול לכן אמר בעה"ב בוצע ואורח מברך. מ"מ פירוש זה קצת דחוק, דא"כ היה לתוס' לכתוב דר' יוחנן ס"ל הכי ורב הונא ס"ל הכי, ולא כתבו אלא תרי לישני דר' יוחנן.

ועוד קשה שהתוס' כתבו, אבל כשאין בעה"ב מיסב עימהם הגדול שבהם יעשה המוציא, משמע דכשיש בעה"ב אע"פ שיש גדול בעה"ב קודם. והסביר המהרש"א דצריך לומר דה"ה כשיש שם בעה"ב ויש גדול, גדול מברך.

וכן הרי"ף (דף לה.), והרא"ש (פ"ז סי' יח-יט) פסקו דכשיש גדול הוא מברך. אלא דהביאו להא דאמר ר' יוחנן במגילה (כח.), דכל ת"ח שמברך לפניו, אפי' כהן גדול ע"ה אותו ת"ח חייב מיתה. שנאמר כל "משנאי אהבו מות" אל תיקרי משנאי, אלא משניאי. ולכאורה נראה דר' יוחנן סותר לדבריו, דהכא אמר בעה"ב בוצע ואורח מברך, ואילו במגילה אומר שהת"ח צריך לברך. ותירצו, דהכא מיירי כשאין גדול בסעודה, ובמגילה מיירי כשיש גדול בסעודה, ולפי"ז אומר המהרש"א דמ"ש בתוס' ליישב תרי לישני דר' יוחנן, היינו ממש תרי לישני דר' יוחנן, ר' יוחנן בבר', ור' יוחנן במגילה.

הב"י (סי' קסז סעי' יד) כתב, והיכא שהמסובין רבים גדול שבכולם בוצע, ואם יש עימהם בעה"ב הוא בוצע, ואמרי' בגמ' (מו.) דבעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, וכיון דטעמא משום הכי הוא, משמע ודאי שאע"פ שהאורח גדול בעה"ב בוצע, עכ"ל. ונראה דטעמו, דאין זו דרך ארץ שהגדול יבצע בעין יפה על חשבון בעה"ב, לכן כשבעה"ב נמצא בסעודה הוא קודם לגדול, וכשאין בעה"ב, אז הגדול שבינהם בוצע, שכן דעת התוס' ד"ה "לא" דכתבו ליישב תרי לישני דר' יוחנן, וכ"כ הטור שם והרמב"ם (פ"ז מהל' בר' ה"ב), וכ"כ הב"ח.

ולפי"ז נמצא דהב"י פליג על המהרש"א בהבנת הגמ'. ויש להבין כיצד למד הב"י את הגמ', משום שהראשונים מקשים דאם בעה"ב בוצע אע"פ שיש גדול בסעודה, א"כ ר' אבהו דידע להא דר' יוחנן היכי קאמר ליה לר' זירא ליבצע, כן הקשו הרשב"א (מו.) ד"ה "ואיהו", ובריטב"א (שם), ובתוס' ר' יהודה החסיד ד"ה "בעה"ב בוצע". ותירצו דכיון שהסעודה נעשתה עבור ר' זירא, החזיק ר' אבהו שר' זירא הוא בעה"ב, ור' זירא השיב לו דכיון שאתה שילמת עבור האוכל אתה בעה"ב, וכשהגיעו לברהמ"ז, ר' אבהו נתן לר' זירא לברך דהוא האורח, ואמר ר' זירא אנא ס"ל כרב הונא דמן בבל, דבוצע מברך. ואין להקשות כהמהרש"א כיצד ר' זירא בדין אחד סובר כר' יוחנן ובדין שני כרב הונא. כיון שהם שני דינים שונים בברכת המוציא ס"ל כר' זירא, ובברהמ"ז ס"ל כרב הונא שבוצע מברך.

ויש לעמוד מהי סברת רב הונא דאמר בוצע מברך. בתוס' ר' יהודה שירלאון (מו.) ד"ה "בוצע מברך" כתב, שכבוד ודרך ארץ הוא שיגמור אחד את כל הברכות, שאם היה מברך אחר, היה בושת לבוצע עכ"ל. דוגמא לדבר שליח ציבור שבאמצע התפילה אמר לו הגבאי שירד מהדוכן שצריך להחליפו, אותו ש"צ יתבייש ויחשוב מה עשה לא בסדר. ה"ה בסעודה אם נותנים לאדם לבצוע, מדרכי ד"א צריך לתת לו גם לברך ברהמ"ז, ולכן סבר רב הונא דבוצע מברך. ור' אבהו ס"ל דאף שבשאר דברים ד"א לתת לאדם לברך את כל הברכות, מ"מ בסעודה מה שהאורח מברך, זה משום שמברך לבעה"ב ואין חשש שהבוצע יפגע אם לא יתנו לו לברך ברהמ"ז.

נמצא שלדעת הב"י, רב הונא ור' יוחנן פליגי כשיש בעה"ב ואורח מי מברך ברהמ"ז. רב הונא ס"ל דבעה"ב מברך כיון שהוא בצע, ור' יוחנן ס"ל שהאורח מברך כדי שיברך לבעה"ב, אלא שר' יוחנן מודה לרב הונא כאשר יש גדול בסעודה ואין בעה"ב שהוא בוצע ומברך ברהמ"ז, וזה שכתבו התוס' ליישב הני תרי לישני דר' יוחנן, הכונה רק אליבא דר' יוחנן, דר' יוחנן ס"ל דכשיש בעה"ב הוא בוצע ואורח מברך (ואילו רב הונא פליג), וכשאין בעה"ב, אז ר' יוחנן מודה לרב הונא שהגדול בוצע ומברך. וזו כונת הב"י שהביא את התוס' כדי להסביר את ר' יוחנן שהוא להלכה.

ולפי"ז, ישנם ב' אפשרויות ללמוד בדברי רב הונא ור' יוחנן. לפי המהרש"א ליכא פלוגתא בינהם, אלא שכל אחד דיבר על מקרה שונה. ולהב"י רב הונא ור' יוחנן פליגי כאשר יש בעה"ב ואורח, מי מברך ברהמ"ז, לרב הונא בעה"ב מברך ולר' יוחנן אורח מברך, ורק בסעודה שאין בעה"ב ויש גדול כו"ע מודו דגדול בוצע ומברך. וכן פסק בשו"ע (קסז ס"יד) וז"ל: אם המסובים רבים גדול שבכולם בוצע, ואם יש עמהם בעה"ב הוא בוצע ואפי' אם האורח גדול.

ב) בדברי הלחם חמודות והמג"א (קסז סקל"ב).

הדברי חמודות (פ"ז אות כב) בסוגייתנו למד כהב"י, דבעה"ב בוצע אפי' אם האורח גדול, מהטעם שצריך לבצוע בעין יפה, הלכך לעולם בעה"ב בוצע. ומיהו נהוג עלמא גם בבציעה לחלוק כבוד לגדול. ולכאורה זה נגד הגמ', ותירץ דאפשר שבמיהם היו נותנים לכל אחד פרוסה גדולה אכולא שירותא ואיכא עין יפה, משא"כ האידנא דאין נותנים כי אם מעט רק כדי לאכול מפרוסת הברכה, ולכן אין נפק"מ מי יבצע. המג"א (קסז סק"לב) הוסיף, שכן משמע בגמ' דהא ר' אבהו חלק כבוד לר' זירא לבצוע, ע"כ. והקשה המאמר מרדכי (אות כ) ד"ה "אבל", דהדברי חמודות ס"ל, הא דר' אבהו כיבד את ר' זירא לבצוע אינו משום שחלק לו כבוד, אלא משום שהחשיב אותו לבעה"ב, וא"כ כיצד למד המג"א בגמ'. המחצה"ש כתב להסביר שהמג"א ס"ל כהמהרש"א, שאע"פ שר' אבהו היה בעה"ב אפ"ה נתן רשות לר' זירא לברך המוציא, באשר החזיקו לגדול ממנו, אלא שגם זה קשה, דבמהרש"א מבואר דכשיש גדול, בוצע הגדול בדוקא ולא בעה"ב, וכיצד כותב המחצה"ש שאע"פ שר' אבהו היה בעה"ב אפ"ה נתן רשות לר' זירא לברך, דמשמע מדבריו שר' אבהו כיון שהיה בעה"ב הוא היה צריך לברך, ובכל זאת כיבד את ר' זירא שהיה גדול, ולמהרש"א כשיש גדול אין זה נתינת רשות אלא דין. ועוד הקשה, בערוך השולחן (קסז סק"כט) דאי ס"ד שיכול לכבד בעה"ב את הגדול, לא היה לו לר' זירא לעבור על דברי בעה"ב, דכל מה שיאמר לך בעה"ב עשה, אך מפני שהוא נגד הדין לפיכך לא רצה ר' זירא לבצוע, וסיים שדברי המג"א תמוהים, והמחצה"ש נדחק בזה.

וכן קשה על הלחם חמודות שמחלק בין זמן לזמן, דבזמן הש"ס אפשר שהיו נותנים לכל אחד פרוסה גדולה אכולא שירותא ואיכא עין יפה, משא"כ האידנא. והקשה המאמר מרדכי (אות כ), דמבואר במכילתין ובשבת, שאין לבצוע פרוסה גדולה שלא יראה כרעבתנותא. וכן פסק בשו"ע (קסז ס"א), וא"כ כיצד ר' אבהו נהג נגד הדין. וכן הקשה האליה רבה (אות כג). וליישב זאת, כתב המאמ"ר ושמא הלחם חמודות ס"ל דכיון שבשבת מותר לבצוע אכולא שירותא ומצוה נמי איכא, י"ל דמה שאמרו בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, היינו בשבת, ואגב זה תיקנו שיבצע אף בחול, אבל אין משמעות הפוסקים כן. בפמ"ג (א"א אות לב) יישב אחרת, הא דאמרי' דאין לפרוס אכולא שירותא כ"א בשבת, י"ל דזה כשהוא לבדו, אבל כשמחלק לאחרים נותן להם בבת אחת מפרוסת המוציא אכולא שירותא, וז"ש המג"א, עיין סעי' א' ברמ"א שם.

אומנם, נראה דלפי פי' הגר"א בחידושיו (מו.) ד"ה "ומיהו", יהיה אפשר ליישב דברי המג"א. הגר"א שואל ב' שאלות, מאחר ור' אבהו ידע להא דרשב"י, א"כ מדוע נתן לר' זירא לברך המוציא, ועוד צריך להבין, למה אמר כאן הטעם שיבצע בעין יפה, ומקודם לא אמר זה הטעם. והסביר שר' זירא שמע להא דאמר ר' יוחנן בעה"ב בוצע בלא שום טעם, וסבר שזו הלכה קבועה שרק בעה"ב בוצע, ואילו ר' אבהו דידע לכל המימרא עם הטעם שבעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה א"כ איו זה הלכה פסוקה, אלא אורחא דמילתא ולכן יכול בעה"ב לכבד את חבירו. ולפי"ז אפשר שגם המג"א למד כך, משום שכתב שמשמע בגמ' שר' אבהו חלק כבוד לר' זירא לבצוע. אלא שעדיין נשאר קשה דזה לא הפשט שלמד הלחם חמודות, שהמג"א מביא לו סייעתא.

למסקנה דעת השו"ע (קסז ס"יד), דאם יש בעה"ב בסעודה הוא קודם לכל, ואפי' אם האורח גדול, וטעמו כדי שיבצע בעין יפה. וכן פסקו האחרונים, וכתב המשנ"ב (סק"עד) דבסעודה שכל המסובין אוכלין כל אחד ואחד מככרו ומברכין לעצמן, בודאי נכון שבעה"ב יכבד לגדול שיבצע תחילה כיון שאין כאן טעם משום עין יפה. ועיין בכף החיים (שם אות כה) שהכריע כדעת המג"א, וע"כ אין לזוז מן המנהג.

בספר בני ציון להרב בן ציון ליכטמן (קסז ס"יד) ד"ה "ועיקר" כתב לתרץ את דהקשו הראשונים, דאם רבי אבהו ידע להאי מימרא דר' יוחנן היכי קאמר ליה לר' זירא לבצוע. והסביר דמשום דר' זירא כהן היה כדאיתא בירושלמי (בר' פ"ז ה"ג), הלכך אע"פ שר' אבהו ס"ל כר' יוחנן דבעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, הכא אמר לר' זירא שהיה כהן לישרי לן מר, משום החיוב דוקדשתו לפתוח ראשון ולברך ראשון ברכת המוציא וברהמ"ז. ור' זירא השיב לו דבעה"ב בוצע כדאמר ר' יוחנן, היינו דבזה נתן לו רשות לבצוע, דבסעודה יכול הכהן למחול על כבודו ולתת רשות לאחר לבצוע ולברך. ולפי"ז אף דמדינא בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, אבל בדאיכא כהן הכהן בוצע אף במקום בעה"ב, ורק אם נותן רשות בוצע בעה"ב, עכת"ד. וכ"כ השלטי גיבורים על המרדכי (פ"ז או ג) והביאו הכנה"ג (בהגהות טור שיטה ה).

אולם דעת השו"ע אינה כן, כמ"ש בב"י, דהטעם שבעה"ב בוצע הוא כדי שיבצע בעין יפה, וא"כ כמו שגדול אינו יכול לבצוע כאשר יש בעה"ב, ה"ה לכהן.

ג) בדין האם גדול רשאי לכבד קטן וכהן.

בגמ' בר' (מז.), תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא, על רב אחא, אמרי אתא גברא רבה דמברך לן, אמר להו מי סבריתו גדול מברך, עיקר שבסעודה מברך (מי שהיה בתחילת הסעודה), והלכתא גדול מברך אע"ג דאתא לבסוף. וכן פסקו התוס' (מו.) ד"ה "לא", והרמב"ם (פ"ז מהל' בר' ה"ב). וכתבו התוס' (מז.) ד"ה "הלכתא", אם הגדול נותן רשות לקטן לברך שפיר דמי, כדאשכחן (לעיל מו:) רב ור' חייא הוו יתבי בסעודתא קמי דרבי אמר ליה רבי לרב, קום משי ידך, חזייה דקא מרתת, א"ל בר פחתי עיין בברכת מזונא קאמר לך. ונמצא, דאף שהגדול צריך לברך מ"מ יש לו רשות לתת לקטן ממנו לברך. וכן פסקו הריטב"א (שם), והפסקי ריד, ועוד.

במגילה (כז:), שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים, אמר מימי לא ברכתי לפני כהן. למימרא דמעליותא היא, והא אמר ר' יוחנן כל ת"ח שמברכים לפניו ואפי' כהן גדול ע"ה אותו ת"ח חייב מיתה, שנאמר כל משנאי אהבו מות. אל תיקרי משנאי אלא משניאי. ומתרצת הגמ', דר' פרידא מיירי בשוין. והקשו התוס' ד"ה "כי", מאי רבותא שהם שוים, והא כתיב וקדשתו שיש דין לכבד את הכהן בכל דבר שבקדושה לברך ראשון. ומתרצים שהכהן גם היה ת"ח, ור' פרידא היה גדול ממנו, ובמקרה זה ר' פרידא היה צריך לברך שהוא גדול בחכמה, ואפ"ה נתן רשות לכהן לברך במקומו, ועל זה אמר ר' פרידא מימי לא ברכתי לפני כהן. וכ"כ הריטב"א (כח.) ד"ה "ואמרינן".

נמצא, שבסעודה אם יש שני גדולים השוים בחכמה, אלא שאחד מהם כהן, צריך מדינא לתת לכהן לבצוע ולברך ברהמ"ז, ואם הכהן הוא גם גדול אלא פחות מהשני, מן הדין הגדול אף שאינו כהן צריך לבצוע ולברך. ורק אם רוצה לכבד את הכהן כמעשה דר' פרידא רשאי. וכן פסק הרי"ף (בבר' לה.), והרא"ש (בר' פ"ז סי' יט), ועיין בב"ח (סי' כא) שהסביר כן בדעתם.

המרדכי במגילה (סי' תתכח) מוסיף, שאם הכהן ע"ה הדבר תלוי, אם הגדול בחכמה מכבדו דרך חק ומשפט בגלל כהונתו, על זה נאמר כל ת"ח שכהן ע"ה מברך לפניו חייב מיתה, אבל אם הגדול נותן רשות לכהן ע"ה לברך המוציא או ברהמ"ז, אין כאן בית מיחוש ומותר. דהא חכם יכול לתת רשות ואפי' לישראל הפחות ממנו, כדאיתא בבר' (מו:) דרבי אמר לרב קום משי ידך. ומבואר התם דלעניין ברכת מזונא קאמר ליה, וכן מעשה דבר קפרא (לט.), שנתן רשות לאחד מתלמידיו לברך ברכה ראשונה.

אלא שהרשב"א במגילה (כח.) ד"ה "כי קאמר" פליג, וס"ל שאין לגדול לכבד כהן ע"ה, משום שהרואה אומר דמשום כבוד כהונה דעדיף מכבוד התורה הוא נותן לו לברך, ורק בע"ה דעלמא, יכול הת"ח לתת לו רשות לברך לפניו ברהמ"ז.

הטור (סי' רא) כתב בעניין ברהמ"ז, גדול מברך אפי' בא בסוף, ואם רוצה נותן רשות לקטן. וכתב הפרישה (סק"א) דזה מיירי בסעודה שכל המסובים בה הן בעלי בתים, דאם יש בינהם בעה"ב אחד, הדבר תלוי בו ליתן לאורח כדי שיברך לבעה"ב. ובסעי' ב' כתב, דאם יש כהן ת"ח צריך להקדימו שנאמר וקדשתו. והב"י שם הביא לדברי המרדכי, דס"ל שאם הגדול רוצה לכבד כהן ע"ה יכול, בתנאי שלא עושה זאת דרך חק ומשפט כהונה, דעל זה נאמר כל משנאי אהבו מות, אלא דרך רשות. וכן פסק השו"ע (רא סעי' א-ב).

ונמצא שסדר הדירוג הוא כך:

א. סעודה שנמצאים בה שני תלמידי חכמים השוים בחכמה ואחד מהם כהן, מדינא הכהן צריך לברך משום וקדשתו.

ב. סעודה שנמצא בה כהן ת"ח שאינו שוה בחכמה לגדול, מן הדין הגדול צריך לברך, ואם רוצה לפנים משורת הדין לכבד לכהן רשאי, כמעשה דר' פרידא.

ג. סעודה שנמצא בה כהן ע"ה, הדבר תלוי, אם הגדול נותן לכהן לבצוע רק בגלל היותו כהן, על זה נאמר שחייב מיתה. ואם נותן לו רשות מותר, והסביר הב"ח (רא) ד"ה "כתב", שאם החכם נותן רשות לכהן ע"ה, אדרבה הכהן הוא הטפל לפני החכם שאינו רשאי לברך עד שהחכם נותן לו רשות. (ועיי"ש בב"ח שיש להחמיר שלא ליתן לכהן ע"ה לברך לפניו בסעודה כיון שדחה לראיית המרדכי מהגמ' בר' (מו.), וה"ה שהגדול יכול לכבד קטן ממנו שאינו כהן, כמעשה דרבי דאמר לרב קום משי ידך (מו.). וכתב הסמ"ג (עשין כז קי ע"א) שאף כהן אם רוצה לחלוק כבוד לאחר רשאי (הובא בב"י ד"ה "ומ"ש").

וכתב המג"א (רא סק"ד), דדין וקדשתו הוא דאו', שכן הרמב"ם מנאו במניין המצוות עשין (סי' לב), וכתב שצריך עיון למה אין נזהרין עכשיו להקדים הכהן לכל הני מילי, ויש ליזהר בהם מאחר שהוא מהתורה. ואפשר דאין אנו בקיאין ביחוסי כהונה, וכ"כ המשנ"ב (סק"יג), והוסיף שם שטוב להקדים גם את הלוי לישראל אם הם שוין בחכמה בברהמ"ז ובברכת המוציא, דהא מקדימין אותו בקריאת התורה לפני ישראל. בכף החיים (רא אות ט) כתב שבזוהר (פ' בלק עמ' קפז) משמע שמי שאומר דברי תורה על השולחן, הוא צריך ליקח הכוס ולברך. ובסי' קסז (אות צז) כתב שאם היו שני ת"ח שקולין בחכמה, אבל אחד הוא בן בנו של ת"ח עצום, והשני אינו בן של ת"ח עצום, ת"ח בן ת"ח עצום קודם. וכן אם היו שני ת"ח בסעודה, אחד ת"ח מפולפל בתלמוד, והשני בקי בהוראות שיודע להורות דינים אליבא דהלכתא, מורה הוראות קודם, כמ"ש בסוף מס' הוריות (יד ע"א.).

סימן יא - בדין הפסק בין נט"י לברכת המוציא.

א. בביאור הגמ' דף מב. ו- נב:.

איתא בגמ' (מב.), אמר רב הרגיל בשמן שמן מעכבו וכו', ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, שלוש תכיפות הן, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפילה, ותכף לנטילת ידים ברכה.

ויל"ע, באיזה נט"י מיירי, אי לעניין מים ראשונים, או נט"י של מים אחרונים לפני לברהמ"ז. רש"י ד"ה "נט"י" פי' דקאי אמים אחרונים, וכ"כ התוס' ד"ה "תכף", דהנוטל ידיו באחרונה לאחר סעודה אסור לאכול עד שיברך, וה"ה אם אמר הב לן וניבריך אפי' בלא נטילה. וכ"כ בתוס' רבי' יהודה שירלאון (מב.), וכ"כ הרשב"א (מב.) ד"ה "ולית הלכתא", וכ"כ המאירי ד"ה "ולית", ובאו"ז (סי' קעז), ובשיטת ריב"ב (דף ל. מדפי הרי"ף), ובספר המכתם ד"ה "תכף", והרשב"ץ (מב.).

אלא דקשה, מהא דאמרי' בגמ' (נב.) דב"ה אומ' מוזגים את הכוס ואח"כ נוטלים לידים, והסבירו דזה משום דתכף לנט"י סעודה. ומבואר דמיירי במים ראשונים לברכת המוציא, ואפ"ה בעינן תכף. וא"כ מדוע אמרי' ג' תכיפות הן, והא ארבע הן. ותירצו בתוס' (נב.) ד"ה "תכף" דכיון שתכיפה זו שנויה בברייתא לכן לא חשו למנותה בהדי ג' תכיפות, אבל אה"נ דגם במים ראשונים צריך לתכוף הברכה לברכת המוציא. רבינו יונה (דף ל.) ד"ה "שלושה", תירץ אחרת, דמה שלא כתבו ד תכיפות, י"ל דלא מנו אלא הני דילפינן מקרא.

בירושלמי (פ"א ה"א) מובא, תכף לסמיכה שחיטה, דכתיב וסמך, וסמיך ליה ושחט. תכף לגאולה תפילה דכתיב ה' צורי וגואלי, וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה, שהיא תפילה. תכף לנט"י ברכה, דכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. וכ"כ הריטב"א (מב.) ד"ה "שלוש", והתוס' רא"ש (מב.). ומבואר להדיא בירושלמי דהא דאמרי' תכף לנט"י ברכה קאי אמים ראשונים, דאמר ר' יוסי בי ר' בון כל מי שהוא תוכף נט"י לברכה, אין השטן מקטרג באותה סעודה. ואי קאי אנטילה אחרונה של ברהמ"ז, א"כ כבר סעד ומאי דהוה הוה. וכיצד כותב רבינו יונה הא דשנינו ג' תכיפות משום דילפינן להו מקראי, דהקרא שהובא בירושלמי קאי אמים ראשונים ולא אמים אחרונים.

וכן קשה על דברי התוס' בסוטה (לט:) ד"ה "כל", דפירשו להירושלמי דקאי אמים אחרונים. בעל המראה פנים על הירושלמי ד"ה "שלוש", כתב ליישב דאפשר שלא היה בגירסתם לההיא דר' יוסי בר בון, כל מי שהוא תוכף לנט"י אין השטן מקטרג באותה סעודה, ולכן פירשו את הירושלמי דקאי אמים אחרונים, או דאפשר לומר ע"פ התולדות יצחק, דהירושלמי בפשטות כשהביא את הג' תכיפות מיירי אמים אחרונים כהבבלי, ור' יוסי בר בון בא להוסיף שצריכים גם בנטילה של מים ראשונים שיש לתוכפם לברכה. וראיתי שבילקו"י (ח"ג סי' קסו) כתב ליישב ע"פ הגמ' בסנהדרין (פט:), ויהי אחר הדברים האלה, אחר דברים של השטן שהוא מקטרג ואומר לפני הקב"ה ריבונו של עולם זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך, וא"כ מ"ש ר' בון כל התוכף נט"י לסעודה אין השטן מקטרג איירי על העבר, שלא ינזק מהמאכלים שאכל.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה