סימן ג - בדין בריה · ג. בדברי הרמ"א (ס"ו)
הב"י (סי' קסז) ד"ה "וכתב" הביא בשם הרוקח (סי' שכט) ד"ה "אין להפסיק", אם דיבר שאר דברים בין ברכת המוציא לאכילתו צריך לברך המוציא פעם שנית, אבל אם אכל הבוצע מעט והסיחו הא נפקי כולהו, כדמשמע בשילהי בכל מערבין (עירובן מ:) דאי יהבי לינוקא נפקו ע"כ. ואיני רואה שום ראיה משם, דהתם הוא מברך על דעת שישתה התינוק, וכיון ששתה לא הויא ברכה לבטלה, אבל הכא כל אחד ואחד חייב לברך כדי לאכול, וכשאחד מברך לכולם הוי כאילו כל אחד בירך לעצמו, וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק, וצריך לחזור ולברך וזה נראה לי ברור, ע"כ. וכן כתבו התוס' בפסחים (קא.) ד"ה "ור' יוחנן". אלא שהדרכי משה (סק"ו) כתב ולי נראין דברי הרוקח, דמאחר שטעם מן פרוסת הבציעה יצאו כולם מידי דהוי אטעימת כוס של ברכה.
רבים מן האחרונים פסקו כדברי הב"י, והם: המג"א (סק"יט), שו"ע הגר"ז (ס"י) וערך השולחן (ס"ד), גם האליה רבה (סק"יג) פסק כן ואף הסביר שיש חילוק בין קידוש לברכת המוציא, דדוקא בקידוש שהוא מצוה יכול אחד לטעום ויוצאים כולם, אבל המוציא וברכת היין שהיא ברכת הנהנין כל אחד שומע הברכה כדי שיאכל הוא בעצמו וצריך לאכול או לשתות תכף, ולפי"ז ראיית הרמ"א מכוס של ברכה (בסוף סי' רעא) לאו ראיה כלל, דהתם מיירי לעניין קידוש. והא דכתב המלבושי יו"ט שאנו רואים מעשים בכל יום שלכתחילה עושים כן בברכת היין שבתוך הסעודה, אפשר שנהגו כן ע"פ הרוקח. וכן פסק המשנ"ב (סק"מג) שכמעט כל האחרונים חולקים על הרמ"א, וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך בעצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך.
אלא שבהליכות עולם ח"א (עמ' שמו) כתב, שהריטב"א (פ"ג מהל' ברכות ה"יח) ס"ל כדעת הרוקח, שכתב שם דכשיש קביעות וצירוף, אחד מברך לכולם וכו', ואפי' ביין שבתוך המזון היו יוצאין אלא שאין בית הבליעה פנוי, ואע"פ שזה שותה וזה אוכל ואח"כ נטל חבירו כוס אחת ושתה ושח בנתיים, שכיון שעשו צירוף ובירך זה להוציאם וטעם הוא מן הכוס, הרי הוא כאילו שתו כולם ונפטרו. ובזה יישב הריטב"א את קושיית הב"י על הרוקח דכשאחד מברך לכולם הוי כאילו כל אחד בירך לעצמו, וכשהוא מפסיק לפני טעימתו הוי הפסק. אבל הריטב"א הסביר דבברכת הנהנין אין הפי' שיוצא בברכת המברך, אלא דכיון שיש צירוף חשיבי כולם כגוף אחד, ובטעימת הבוצע חשיב כאילו טעמו כולם, וכששח אח"כ לא הוי הפסק. וכן דעת הראבי"ה (בבר' סי' קיב). ולכן פסק הרב, שלהלכה אף שהשיחו המסובים נראה שאינם חוזרים לברך משום ספק ברכות להקל. והבא"ח (פ' אמור ש"ר ס"טז) כתב דכיון שזה ספק יהרהרו הברכה בליבם ויאכלו.