סימן ג - בדין בריה · ב. בדברי הט"ז (סק"ז)
רב ששת אמר אפי' גביל לתורי אין צריך לברך דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן לבהמתו. הט"ז (סק"ז) הוכיח דגביל לתורי הוי צרכי סעודה, מהא דכתוב אסור לאדם "שיאכל" קודם שיתן לבהמתו, דדוקא לאכול לפני בהמתו אסור אבל לטעום שרי, דהיכן שאסור לטעום חז"ל אמרו מפורש שאסור, כמ"ש בשבת (ט:) אסור לטעום עד שיתפלל. וכן בפסחים (קה.) אסור לטעום עד שיבדיל. משא"כ הכא לא אסרו אלא אכילת סעודה, ולא טעימה. וא"כ כיון שיכול לטעום מהפת לפני שיתן לבהמתו מוכח דגביל לתורי לא הוי צורך ברכה, אלא צורכי סעודה. אלא דהמג"א (סק"יח) כתב דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, ולפי"ז גביל לתורי הוי צורך פרוסת המוציא דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. וקשה, דבתחילת דבריו כתב דגביל לתורי הוי צורכי סעודה. ויישב המחצה"ש (סקי"ז), דמ"ש המג"א דמאכל בהמה הוי צורך סעודה לא דקדק בלשון, כיון דלדידן אין נפק"מ דגם צורך סעודה דינו כצורך המוציא, ולפי"ז אה"נ דגביל לתורי הוי צורך פרוסת המוציא, אלא כיון שפסק השו"ע כהרמב"ם דכל שהוא לצורך סעודה לא הוי הפסק, אז גם גביל לתורי לא הוי הפסק.