אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן ג - בדין בריה › ג. בביאור דברי רבא

ספר ברכת ישראל

סימן ג - בדין בריה · ג. בביאור דברי רבא

א) בביאור פלוגתת הראשונים

אמר רבא מברך ואח"כ בוצע. ברבינו יונה (כז:) ד"ה "מתקיף" הסביר בדברי רבא, דיותר נכון שיחתוך אותו בסכין תחילה ויהיה דבוק בפת, ולאחר תשלום הברכה יבצע את הפת, מאשר שרק אחר הברכה יתחיל לחתוך, משום שזה נראה כהפסק בין הברכה לאכילה. אולם בחידושי הרא"ה (לט.) ד"ה "אלא אמר רבא" כתב שצריך לברך על הפת כשהוא שלם, וז"ל: וכליא ברכה לגמרי מקמי בציעה, דגמר ברכה בעינן בחשיבותיה דפת ואח"כ בעינן בציעה, ע"כ. מבואר דחשיבות הפת היא כשמברכין עליה בעודה שלמה. ומדבריהם למדנו, רבא דקאמר מברך ואח"כ בוצע בא להוסיף על דברי ר' חייא דהבציעה צריכה להעשות על הפת בעודה שלמה, בין לפי' רבינו יונה דאף שחותך מעט עדיין מבחינה דינית הכיכר נחשב שלם, ובין לפי הרא"ה. וא"כ רבא ור' חייא שניהם ס"ל דבעינן בציעה בפת, ומר כדאית ליה ומר כדאית ליה, ופליגי עליה דרחב"א.

מצאנו בראשונים כמה וכמה מעלות בפת. מעלת שלם, בציעה, מיעוט הפסק, ומקרבא הנאתה, במחלוקת האמוראים שלפנינו כל אחד העדיף מעלה אחת על חברתה ולכן סבר כפי שסבר, רב חייא בר אשי דס"ל שמברך על פת צנומה בקערה העדיף את מעלת מיעוט הפסק ומקרבא הנאתה, על מעלת שלם ומעלת בציעה (ולפי הסבר רבינו יונה דרחב"א חתך את השלם ע"מ לבצוע ולברך עליו, יש לו גם את מעלת שלם), ועל זה מתקיף ר' חייא דצריך שתכלה ברכה עם הפת. וכונתו אף דאין אתה (רחב"א) מצריך מעלת שלם, מ"מ מעלת בציעה אין לך. וע"כ מצריך ר' חייא שתכלה ברכה עם הפת ובזה מרויח את כל המעלות, מעלת שלם, מיעוט הפסק, מקרבא הנאתה, ובציעה. אולם רבא הקשה על ר' חייא דכי כליא הברכה הפרוסה קא כליא, דהיינו עד שאתה מקשה על רחב"א דאין לו בציעה, אף לך אין בציעה, שאתה מברך על כיכר שכבר בצוע ולפי"ז הפסדת גם מעלת בציעה וגם מעלת שלם. והסביר בחי' אנשי שם על הרי"ף (כז: אות ב) את קושית רבא, ודלמא משום דעיקר הברכה היא החתימה, דהא הכל הולך אחר החיתום, ובחיתום לא היה הכיכר שלם ובזה הפסדת גם את הבציעה, ומשו"ה ס"ל לרבא דמברך ואח"כ בוצע. דאף שבכך מפסיד מעלת מקרבא הנאתה וגם הפסק, אפ"ה עדיף לברך ואח"כ לבצוע. ואף דאפשר דבתר חתימת הברכה אזלי', מ"מ רבא העדיף לתפוס שתי מעלות ודאיות, שהם שלם ובציעה, מאשר לקחת סיכון דאולי בתר חתימה אזלי'.

ומסקינן בגמ' הלכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע. והסבירו רבינו יונה (כז:) ד"ה "מתקיף" והרא"ש (בסוף סי' ט), אף דאמר רבא מברך ואח"כ בוצע, אין הכונה שלא חותך כלל עד לאחר ברכה, משום דחשיב הפסקה מה שנתאחר לחתוך הלחם ושוהה בין ברכה לאכילה, אלא חותך ואין מפריד הפרוסה עד לאחר ברכה, ויראה לי שצריך לחתוך מעט שיעלה הכיכר עימו שמבחינה דינית הכיכר עדיין נחשב שלם, דאל"כ חשיב כפרוסה, וראיה לזה מהמשנה בטבול יום (פ"ג מ"א) דטבול יום שנגע בידות האוכלים של תרומה נפסלו הפירות של תרומה, אוכל שנפרס ומעורה (מחובר) במקצת ר"מ אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עימו הרי הוא כמוהו, ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עימו הרי הוא כמוהו, והלכה כר' יהודה. ולכן אם פורס קצת מהלחם שיעור שאם אוחז בפרוסה כל הכיכר עולה עימו עדיין מבחינה דינית הכיכר נחשב שלם. וכן פסק הטור (סי' קסז) והשו"ע (ס"א) וז"ל: וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר הכיכר עימו שאל"כ חשוב כפרוסה, ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם. וכתב הב"ח ד"ה "וכתב", היינו לכתחילה דיחתוך לפני הברכה כדי להיזהר אף מהפסק מעט, אבל בדיעבד פשיטא דלא חשיב כלל הפסק, מידי דהוה אטול ברוך דא"צ לחזור ולברך. ותדע דהרי הרא"ש לא נחלק עמ"ש התוס' ד"ה "והלכתא" דבשבת נכון לברך קודם שיחתוך דלא הוי הפסק מה שחותך אחר שמברך. וכ"כ הט"ז (סק"ג) דבחול יעשה על הצד היותר טוב, המג"א (סק"ד) כתב, דאפי' מחצי כיכר לא יחתוך לגמרי קודם הברכה, כדי שבברכה הפת תראה יותר גדולה וכן כתב המשנ"ב (סק"ה). ובכף החיים (אות ז) כתב דדוקא בפת עבה וקשה שיש שיהוי בחתיכתו, וגם ע"י סכין כידוע, צריך לחתוך קודם הברכה, אבל בפת רכה או דקה כגון לחמניה, פיתה, וכדו' שאין שיהוי בחתיכתו ונחתך בידים, אין לחתוך כ"א אחר ברכת המוציא כדי שיהא שלם בשעת הברכה. וכ"כ הבה"ל סי' קסז ד"ה "וצריך לחתוך מעט".

ד. בביאור דברי התוס' ד"ה "הלכתא".

התוס' ד"ה "הלכתא כרבא דמברך ואח"כ בוצע", פי' שלא יפריש הפת מן הפרוסה עד אחר הברכה (כדברי הרא"ש שחותך מעט קודם הברכה למעט בהפסק, אבל אין מפריש הפרוסה עד לאחר הברכה). ויש נוהגין לברך ברכת המוציא קודם שיחתוך כדי שתהא הפת שלמה בשעת ברכה, ואין המנהג נכון לעשות כן דהוי היסח הדעת בין הברכה לאכילה. ומיהו בשבת נכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה, שאז לא יהיה לו לחם משנה, וכו'. ויש המביאים ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע, מדתני ר' חייא בירושלמי (פ"ו ה"א) אין מברכים על הפת אלא בשעה שהוא פורס (כשהוא שלם ולא אחר שבצע, ספר חרדים על הירושלמי) והיינו משום שאם יפרוס קודם הברכה יש חשש שמא תיפול הפרוסה מידו ולא יוכל לאכול פרוסה אחרת שיבצע בלא ברכה, אלא יצטרך לחזור ולברך ויש כאן ברכה לבטלה, אבל אם היה צריך לברך על כל הפת ולא יוכל לפרוס קודם הברכה, אז אם תיפול הפרוסה אינו מברך על פרוסה אחרת ויפטר בברכה ראשונה.

ונחלקו האחרונים בהסבר דברי התוס', האם הראיה מהירושלמי היא למנהג שדחו (כפשטות התוס'), או הראיה למה שכתבו בתחילת דבריהם שלא יפריש הפרוסה מן הפת עד אחר הברכה.

המהרש"א בסוגיין הקשה שתי קושיות על דברי התוס'.

א. הא דהביאו תוס' ראיה מהירושלמי דצריך לסיים הברכה קודם שיבצע, וכו'. אינו מובן לי מה צריך ראיה לזה, הא פסיק הכא הלכתא כרבא דמברך ואח"כ בוצע. המהרש"א הבין שתוס' מביאין ראיה לרבא שלא יפריש הפרוסה מן הפת עד אחר הברכה, ולכן אינו מבין מדוע תוס' צריכים להביא ראיה לרבא אחר שהגמ' פסקה הלכתא כרבא.

ב. בירושלמי היה מעשה עם ר' חייא ואין הוא ראיה לרבא שהרי מעשה זה סותר לש"ס דילן דלא פסקינן כר' חייא אלא כרבא. ובדוחק אפשר ליישב דר' חייא בירושלמי סבר כרבא. אולם הקושיה הראשונה עדיין בעיצומה.

אולם הרש"ש הבין שתוס' הביאו ראיה מהירושלמי למנהג שדחו בתחילה. ולדבריו צ"ל הא דכתוב בירושלמי קודם "שיבצע" הכונה קודם "שיחתוך", ולפי"ז מובן מדוע צריך ראיה למנהג משום שהוא קצת מפוקפק (בגלל ההפסק) לכן צריך לחזק אותו. ונמצא לדבריו, שתוס' חזרו בהם וס"ל שאין לחתוך הפת לפני הברכה כדעת הירושלמי מחשש ברכה לבטלה, אע"פ שטעם זה לא הוזכר בבבלי. וכ"כ בנחלת דוד דתוס' הביאו ראיה למנהג שדחו מתחילה, ומסקנתם להלכה כדעת הירושלמי שאסור לחתוך הכיכר לפני הברכה, ודלא כהרא"ש דס"ל שבזה נחלקו התלמודים, דלדעת הבבלי צריך לחתוך מעט כדי להרויח שלא יהיה הפסק בין הברכה לאכילה, ולדעת הירושלמי אין לחתוך כלל מחשש ברכה לבטלה.

אלא שבמרומי שדה (להנציב מוולאז'ין) ד"ה "באותו דיבור" סבר דאף שהתוס' הביאו את הראיה למנהג, מ"מ לא ס"ל כהירושלמי להלכה ולא חזרו בהם, דתוס' הביאו רק ראיה למנהג, ולהלכה פסקינן כתלמודא דידן וכדעת הרא"ש שצריך לחתוך מעט לפני הברכה כדי למעט בהפסק.

נמצא, דלהירושלמי הטעם שמברך על לחם שלם הוא משום חשש ברכה לבטלה, והא דלא חיישינן למיעוט הפסק משום דחשש ברכה לבטלה גובר על מעלת הפסק, ואילו בבבלי חיישינן למיעוט הפסק יותר ממעלת שלם, ולכן חותך מעט לפני הברכה, ואף דיש חשש שמא תשמט ידו ויפסיד מעלת שלם, מ"מ מעלת מיעוט הפסק חשובה יותר. אלא בשבת דצריך לברך על לחם משנה אומרים התוס' שלא יחתוך כלל משום שמעלת לחם משנה חשובה יותר ממיעוט הפסק, וחיישינן שמא תשמט ידו ויפסיד ע"י זה לחם משנה. וכן פסק הצל"ח (לט:) דאין אנו נוהגים כהירושלמי, היינו משום דחיישינן למיעוט הפסק, מ"מ בשבת דאין אנו חוששין למיעוט הפסק שמא תשמט ידו ויפסיד לחם משנה כמ"ש תוס', ודאי יש לחוש לדברי הירושלמי, ואין נכון לרשום בסכין המקום ששם יבצע, דא"כ הוא מגלה דעתו שהברכה חלה עד מקום הרישום, ויש חשש שאם אותה פרוסה תיפול יצטרך לברך שנית, לכן טוב שלא לרשום כלל. אלא שהעולם נהגו ע"פ הרש"ל לרשום, וכן פסק הב"ח (סי' קסז ס"ב), וכן הביא המג"א (רעד סק"א), והמשנ"ב (סי' רעד סק"ה). וכתב הצל"ח דאם קבלה היא נקבל, ואם לא, אז לעניין דין יש להשיב על דבריהם.

ויש לשאול על הרש"ל ודעימיה מדוע הצריכו לעשות רושם בפת בשבת הרי עדיף שלא לעשות ולהרויח את טעם הירושלמי. וי"ל הא דהצריכו לעשות רושם זה בדווקא כשיש הרבה מסובים, וצריך לבצוע שיעור שיספיק לחלק לכל אחד מהמסובים כזית מפרוסת הבציעה, ואם לא יעשה רושם יש חשש שיתעכב לאחר הברכה בבציעת הלחם, שצריך לחשב עד היכן לבצוע, לכן עדיף לרשום לפני הבציעה את המקום שבו יבצע, שמיד בסיום הברכה ידע היכן לבצוע. ולאחר העיון ראיתי שכך כתב הכף החיים (סי' רעד אות יא).

אולם הב"י (סי' קסז) ד"ה "ויחתוך", הביא בשם התוס' והמרדכי דבשבת נכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה, שאז לא יהיה לו לחם משנה. ובכף החיים (שם) כתב שהבית מאיר הביא את דברי הצל"ח וכתב שדבריו נכונים, וסיים דשב ועל תעשה עדיף. וכן כתב הישועות יעקב (סי' רעד סק"א) כדברי הצל"ח דאין לעשות רושם בפת בשבת.

סימן ו - בדין הפסק בין הברכה לאכילה.

א. ביאור פלוגתת רש"י והרמב"ם בהסבר הגמ'.

איתא בגמ' בר' (מ.), אמר רב טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך, הבא מלח הבא ליפתן צריך לברך. ור' יוחנן אמר אפי' הביאו מלח הביאו לפתן נמי אין צריך לברך. ורב ששת אמר אפי' גביל לתורי גביל לתורי נמי א"צ לברך, דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר, (דברים יא) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת.

ובהסבר הגמ' מצאנו ג' שיטות בראשונים.

רש"י בד"ה "טול ברוך" כתב "הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקה". והסביר בפני יהושע, הא דכתב רש"י צורך ברכה, פירושו אע"ג שאינה צורך ברכה של עצמה, דאדרבה אם יאכל מיד טפי עדיף, אפ"ה מיקרי צורך ברכה לגבי הך, דשמא ישכח אח"כ ליתן לחבירו פרוסת המוציא ויהיה הפסק (מחשש שידבר) ויצטרך לברך שנית, וכיון שחבירו יוצא בברכתו הוי שפיר צורך ברכה, אבל אם אומר הביאו מלח או ליפתן דזה רק שיהיה טעם טוב בפת, לא הוי צורך ברכה וחשיב הפסק וצריך לברך שוב. ור' יוחנן סבר דאפי' הביאו מלח הביאו ליפתן הוי צורך ברכה, כיון שזה מעניין ברכת המוציא, כמ"ש רש"י דאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם, אבל גביל לתורי הוי הפסק, דאין זה קשור לברכת המוציא כלל. ורב ששת סבר אפי' גביל לתורי א"צ לחזור ולברך, דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאכול לפני שיתן לבהמתו ואין לך צורך ברכה גדול מזה.

נמצא, דלשיטת רש"י רק אם שח בדברים שהם "לצורך ברכה" ששייכים לפרוסת המוציא לא הוי הפסק, אבל אם שח אפי' בדברים שהם מצרכי הסעודה כיון שאינם שייכים לפרוסת המוציא הוי הפסק וחוזר לברך. וכן נראה שהיא דעת התוס' ד"ה "הבא" דכתבו הביאו מלח וכו', ואנו אין רגילין להביא על השולחן לא מלח ולא ליפתן משום דפת שלנו חשוב, ומשמע דסברי דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק דאין זה צורך פרוסת המוציא, אע"פ שהוא מצרכי הסעודה, כמ"ש הב"י (קסז) ד"ה "ויאכל" בדבריהם. וכן כתב להדיא במרדכי (סי' קל), וז"ל: אבל אם שח בדברים אחרים דלא שייכי "להמוציא" צריך לחזור ולברך, וכ"כ הפסקי רי"ד, והרשב"ץ (מ.) ד"ה "אפי' הביאו מלח", וכן דעת הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רח), כמובא בב"י (קסז) ד"ה "וכתוב".

ולכאורה קשה על דברי רב דאמר גביל לתורי הוי הפסק, והרי הוא דאמר שאסור לאדם לאכול קודם שיתן לפני בהמתו, כמ"ש דאמר רב אסור לאדם וכו'. ותירץ המעדני יו"ט (סק"ו) די"ל דאף שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו, מ"מ לא הוי מילי דברכה, דלשיטת רש"י רק שיחה שהיא "לצורך ברכה" לא הוי הפסק.

הרמב"ם (פ"א מהל' בר' ה"ח) כותב, כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין דבר שמברכים עליו בדברים אחרים, ואם הפסיק צריך לחזור ולברך שנית, ואם הפסיק בדברים שהם מעניין דבר שמברכין עליו אינו צריך לברך שנית. כיצד, כגון שברך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח הביאו תבשיל, תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה, וכיוצא באלו אינו צריך לברך, וכן כל כיוצ"ב. וכתב הב"י ד"ה "ויאכל", נראה מדבריו דכל שהשיחה "מעניין האכילה" לא הוי הפסק וא"צ שתהא השיחה מעניין פרוסת המוציא בדוקא, דהא תנו לפלוני לאכול, לא משמע מלישניה לאכול מפרוסת המוציא, ע"כ.

נמצא, דלדעת הרמב"ם כל שהשיחה "מצרכי הסעודה" לא הוי הפסק, וכדבריו פסקו הרא"ש (פ"ו סי' כב), המאירי (מ.) ד"ה "כיון", הנימוקי יוסף (מ.), תוס' ר' יהודה שירלאון (מ.), הראבי"ה (סי' קיב) ד"ה "אמר", וכן פסקו הריטב"א בהלכותיו (פ' שני ה"י), והאור זרוע (ח"א סי' קמה), בשם ר"ח דקיי"ל דכל מידי דהוי מחמת הסעודה לאו הפסקה הוא, דאמר רב יהודה אמר רב וכו', וכן הערוך בערך גב"ל כתב כדברי ר"ח, וכתב האו"ז דנראה בעיני דה"ה אמר הביאו סכין לבצוע בו דלא הוי הפסק, דאין סברא לחלק בין אוכל למכשיר אוכל.

הרא"ה בחידושיו לבר' (מ.) כתב, דרב ור' יוחנן פליגי בפלוגתת רש"י והרמב"ם, האם רק שיחה שהיא מעניין פרוסת המוציא לא מהווה הפסק, או לא. רב דאמר דרק טול ברוך לא הוי הפסק, ס"ל כפרש"י דכיון שהשיחה מעניין ברכת המוציא הוי לצורך, אבל הבא מלח הבא ליפתן אינו מעניין ברכת המוציא, דאפשר לאכול הפת גם בלי מלח, לכן הוי הפסק וחוזר לברך, ואילו ר' יוחנן ס"ל כהרמב"ם דכל שהשיחה הוי "לצורך אכילה" לא הוי הפסק, וא"צ לחזור לברך. ורב ששת ג"כ ס"ל דגביל לתורי הוי "צורך אכילה" כדברי ר' יוחנן. א"כ במה נחלקו ר' יוחנן ורב ששת. בהערות על חי' הרא"ה (הערה 238) כתב להסביר, דנחלקו האם האיסור לאכול קודם בהמתו הוי איסור צדדי או לא, דוגמא לדבר הובאה במג"א (סי' רעא סקי"ב) בשם הריצב"א, אם בירך המוציא במוצש"ק ונזכר ששכח להבדיל שצריך להפסיק ולהבדיל ואח"כ יברך שנית המוציא, ולא דמי לגביל לתורי שהוא איסור דאו', ע"כ. והסביר במחצה"ש דרק דבר שהוא צורך סעודה לא הוי הפסק אבל מה שאינו צרכי סעודה, אלא להסיר האיסור לא מקרי צרכי סעודה אא"כ הוא איסור תורה, לכן ר' יוחנן דס"ל דגביל לתורי הוי הפסק, ס"ל דגביל לתורי הוא איסור צדדי ולא חשיב כצרכי הסעודה, ורב ששת ס"ל דגביל לתורי לא חשיב איסור צדדי אלא מצרכי הסעודה הוא ולא הוי הפסק.

וכתב הב"י סוד"ה "אבל", וכיון דספק ברכות הוא נקטינן לקולא כדעת הרמב"ם, דכל שהוא "מעניין האכילה" לא הוי הפסק. וכן פסק בשו"ע (סי' קסז ס"ו) וז"ל: יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מעניין שמברכין עליו, כגון שברך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן, תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך. וכן מבואר בסעי' ז' דכל שהוא לצורך סעודה לא הוי הפסק, כמ"ש המג"א (סק"יט).

אלא שבדרישה (סי' קסז) ד"ה "בב"י", העיר על דברי הב"י דאין הכרח שהרמב"ם יחלוק על פסק כל הנך רבוותא דס"ל שדוקא מעניין "פרוסת המוציא" אינו נקרא הפסקה, ומ"ש תנו לפלוני לאכול, אטו גרע זה ממה שאמר תנו מאכל לבהמה, שבודאי אם אומר תנו מאכל לפלוני שצריך אכילה אפי' עשיר, שהוא מצוה להקדים פרנסתו יותר מהקדמת מזונות לבהמה. ז"א תנו לפלוני לאכול נלמד במכ"ש, ומה אמירת גביל לתורי שהיא מצרכי הבהמה ונחשבת כצורך פרוסת המוציא, כ"ש תנו לפלוני לאכול שהיא מצרכי האדם שיחשב צורך פרוסת המוציא שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו, דמצוה בפרנסת האדם יותר מהקדמת מזונות לבהמה. אולם המאמר מרדכי (סי' קסז ס"ו) דחה את דברי הדרישה, שהרי בבהמה יש חומרא שאין באדם דמזונותיה עליך לכן צריך להקדימה, ועוד שאינה אוכלת אם לא יתנו לה, ומאחר דאיכא קרא המוכיח דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו ממילא הוי צורך לפרוסת המוציא, כיון דאינו יכול לאכול קודם לכן. משא"כ (באדם) שאומר תנו לפלוני לאכול דאין מזונותיו עליך, ואין פסוק שאוסר לאכול לפני שיתן לו, ועוד, לא מסתבר לתת לו לפניך, דמאי חזית שהוא יותר ראוי ממך, א"כ תנו לפלוני לאכול לא הוי צורך פרוסת המוציא אלא מעניין הסעודה הוא, וא"כ הרמב"ם אכן חלוק על שאר הפוסקים.

וכתבנו לעיל שכדברי הרמב"ם פסקו רבים מן הראשונים והם: הרא"ש, המאירי, הנימוקי יוסף, תוס' ר' יהודה החסיד, הראבי"ה והריטב"א, דכל ששח בדברים שהם מצרכי הסעודה לא הוי הפסק, ואם הדרישה היה רואה את הראשונים הללו בהכרח שהיה מודה לדברי הרמב"ם, דכל ששח "מצרכי הסעודה" לא הוי הפסק, ורק לדבריו שהרמב"ם חלוק על כולם הסביר כך כדי שלא יחלוק על כולם.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה