סימן ג - בדין בריה · א) בביאור פלוגתת הראשונים
התוס' בבר' (לט.) ד"ה "בצר ליה שיעורא" כתבו, דר"י היה אומר על ברכת בורא נפשות, כיון דלאו ברכה חשובה היא, אפי' בבציר משיעורא מברכין בנ"ר, בין באכילה בין בשתיה. והתוס' דחו דבריו, דלא נראה, דכיון דבורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן, כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא, בבורא נפשות נמי בעי שיעורא. נמצא דר"י ס"ל דבנ"ר היא ברכה אינה חשובה, וא"כ כיון דאכל שיעור שאינו חשוב לכן יכול לברך ברכה שאינה חשובה. ותוס' ס"ל דכמו דמעין ג' היא ברכה חשובה ורק בשיעור מברכין אותה, ה"ה בנ"ר היא ג"כ ברכה חשובה ורק בשיעור מברכים אותה.
הראב"ד (הובאו דבריו ברשב"א לז: ד"ה "וכתב") סובר דברכת המוציא מברך רק כאשר אוכל שיעור כזית, ואם אכל פחות מכזית, בתחילה מברך במ"מ ולבסוף מעין ג', ואע"ג דפחות מכזית ליכא מזון, מ"מ מיני מזונות הוא. ולדבריו כל שנשתנה השיעור משתנית הברכה, דבאוכל כזית פת מברך המוציא וברהמ"ז, ובפחות מכזית במ"מ ומעין ג', וכן באוכל פחות משיעור פת כיסנין מברך בתחילה שהכל ובנ"ר, דכיון שאוכל שיעור שאינו חשוב נחית חד דרגא ומברך שהכל.
הרשב"א שם חלק על הראב"ד, וכתב דלגבי ברכה ראשונה אם אכל פת פחות משיעור אפ"ה מברך המוציא, דאין הברכה משתנית בין אכילה כשיעור לפחות משיעור. ולגבי ברכה אחרונה אין מברך כלל כדאמרי' בגמ' (לח:) גבי ההיא דר' יוחנן דאכל זית מליח וברך אחריו, ואקשינן עליה, הא זית מליח כיון דשקלת ליה לגרעיניתה בצר ליה שיעורא סופיה מאי מברך, אלמא אפחות מכזית אין מברכין לאחריו ואפי' בשבעת המינין. ואפשר נמי דלא מברכין עליה כלל ואפי' בנ"ר, דכל שחייב ברכה דאורייתא ופטרת ליה משום דבצר ליה שיעורא לא תרמיה עליה ברכה אחריתי, ע"כ. נמצא דכל פחות משיעור אין משתנית הברכה הראשונה, וברכה אחרונה אינו מברך כלל. וכן פסק הרי"ף (כז:), הרא"ש (פ"ו סי' טז), הרמב"ם (פ"א מהל' בר' ה"ב) (ובפ"ג הי"ב), הריטב"א (לט.) ד"ה "ואקשי", הנימוקי יוסף (לט.), וכן פסקו התוס' (לט.) ד"ה "בצר ליה שעורא".
רבינו יונה (דף כז. מדפי הרי"ף) ד"ה "ואני ראיתי את ר' יוחנן" וכו', כתב ובגמ' פריך למה בירך עליו לבסוף, הלא כשהוציא הגרעין לא ישאר שם שיעור כזית, ובפחות מכזית לא היה לו לברך אלא לפניו ברכת "שהכל" כדי שלא יהנה מן העוה"ז בלא ברכה, אבל לבסוף לא היה לו לברך וכו'. א"כ לדעת רבינו יונה בשינוי השיעור משתנית הברכה, דכשאוכל שיעור שאינו חשוב מברך ברכה שאינה חשובה, והיא שהכל.
הכל-בו (סי' כד דף טז ע"ד) כתב בשם רב אחא גאון ז"ל דעל פחות מכשיעור א"צ לברך אפי' שהכל, ע"כ. דכיון שאוכל שיעור שאינו חשוב אינו מברך כלל. ולדבריו חז"ל לא תיקנו ברכה אלא משיעור ואילך.
סיכום דעות הראשונים:
א) דעת ר"י בתוס', בנ"ר היא ברכה שאינה חשובה ויכול לברך אותה על כל דבר שאוכל פחות מכזית.
ב) דעת הראב"ד, דבשינוי השיעור משתנית גם ברכה ראשונה וגם ברכה אחרונה, דנחית חד דרגא.
ג) דעת הרשב"א ודעימיה, ברכה ראשונה במקומה עומדת ואינה משתנית בשינוי השיעור, וברכה אחרונה באוכל פחות משיעור אין מברך כלל.
ד) דעת רבינו יונה, דבשינוי השיעור ברכה ראשונה יורדת לגמרי ומברך שהכל, ואילו ברכה אחרונה אינו מברך כלל.
ה) דעת רב אחא גאון ז"ל הובא בכל-בו, כל שאוכל פחות משיעור כזית אינו מברך כלל, וה"ה לגבי ברכה אחרונה.
הטור (סי' רי) כתב דיש מסתפקין על ברכת בורא נפשות אם צריכה שיעור או לא. וכתב דהאוכל משבעת המינים פחות מכזית שאינו יכול לברך עליו מעין ג', כתב ר"י שיש לו לברך בורא נפשות, ואדוני הרא"ש ז"ל כתב ולא נהירא, דמסתברא דעל דבר הראוי לברך עליו מעין ג' בשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת, ע"כ. וכן יראה מדברי הרמב"ם ז"ל. וכ"כ הב"י ד"ה "וכן" והרמב"ם מפשט פשיטא ליה דבורא נפשות נמי בעיא שיעורא, כמ"ש בפ"ג ה"יב, וכן דעת הרי"ף. וכן פסק בשו"ע (סי' רי ס"א) וז"ל: האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים, והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקים מברך תחילה ברכה הראויה לאותו המין, ולאחריו אינו מברך כלל.
ב) האם ברכת בנ"ר היא ברכה כללית.
יש לחקור, בדין האוכל דבר ומסופק אם ברכתו האחרונה היא מעין ג' או בנ"ר, האם יכול לפטור עצמו בברכת בנ"ר, די"ל דכשם שברכת שהכל פוטרת כל דבר כמ"ש במשנה (מ.) ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. ה"ה לברכת בנ"ר, או לא.
התוס' בר' (לז.) ד"ה "הכוסס את החיטה" (שמברך עליה בופה"א), נסתפקו אם יברך לאחריה ברכת מעין ג' או בנ"ר. דמחד גיסא י"ל מדאמרי' כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת מברך בתחילה במ"מ ולאחריו מעין ג', ואפשר דכלול בזה גם את הכוסס חיטה שמברך לאחריו מעין ג'. ומאידך י"ל דהברייתא אמרה הכוסס את החיטה מברך בופה"א, ולא כתוב שמברך לאחריה מעין ג', ולכן סיימו התוס' דנכון להחמיר דאין לאכול קליות או חיטים שלוקות אלא בתוך הסעודה. וכן מובא בירושלמי (בר' פ"ו ה"א) ר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת מהו למיברכה בסופה, א"ר יוסי והכן לא אכל ר' ירמיה סולת מן יומוי. וכתב בתוס' ר' יהודה החסיד (לו.) ד"ה "קמחא דחיטי", דטעמא דר' ירמיה משום שאין לו לברך לאחריו ברכה שלא נתקנה, אבל לפניו שאין כאן אלא משום שאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, ותנן אם אמר על הכל שהכל נהיה בדברו יצא. וא"כ מוכח מכאן דאין ברכת בנ"ר פוטרת ברכת מעין ג' אפי' בדיעבד, דהא ברכת שהכל אינה פוטרת לכל המינים אלא בדיעבד, דאי מסופק מה יברך נידון כדיעבד, כמ"ש בהגהות מימוני (פ"ח אות ד) בשם התוס'. מכלל דברכה אחרונה כשמסופק מה יברך אינו יכול לברך מספק בנ"ר. וכן פסק הרא"ש (סי' ט) כדברי התוס' שנכון להחמיר שלא לאכול חיטים שלוקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה, משום ספק ברכה אחרונה. וכן פסק הרשב"א בר' (לו.) ד"ה "ובברכת", והב"י (סי' רח) כתב, והכי נקטינן כדברי הרא"ש והרשב"א, וכן פסק בשו"ע.
ונמצא דיש חילוק בין ברכה ראשונה לברכה אחרונה. בברכה ראשונה המסופק מה יברך בדיעבד יכול לברך שהכל, אבל בברכה אחרונה אם מסופק מה יברך מעין ג' או בנ"ר, אין לו לברך בנ"ר מספק. וכ"כ להדיא הרמ"ע מפאנו באלפסי זוטא (ר"פ כיצד מברכין), ופרשו רבנן כל ולבסוף ולא כלום בורא נפשות רבות, ואמאי קרו ליה ולא כלום, משום דשהכל פוטרת כל מילי מברכה שלפניהם כי אורחיה, אבל בורא נפשות אינה פוטרת "כלום" מברכה לאחריהן, לא במקום ג' ברכות ולא במקום מעין ג' אפי' דפירי, מיהו סגי בברכה זו על האורז לאחריו אע"פ שברכתן לפניו במ"מ, וחוץ מזה אין ברכה זו פוטרת אלא במקומה. וכ"כ בספר יוסף אומץ לר' יוסף יוזפא (סי' תכא) דעל כל מה שמסופק מה ברכתו הראשונה מברך שהכל, אבל ברכה אחרונה אין לברך אלא כדינה. ומוכח מכל הנ"ל דאין ברכת בנ"ר ברכה כללית.
הכנסת הגדולה (הגהות טור סי' רי) כתב, דנחלקו שני חכמים על מי שאכל חצי זית משבעת המינים וחצי זית מדבר שברכתו האחרונה בנ"ר, מה יברך לאחריו. אחד אמר לא יברך כלום, ואחד אמר יברך בנ"ר. והשיב דטעם האומר לא יברך הוא מהטור שהביא בשם הרא"ש דהאוכל פחות מכזית מז' המינין לא יברך כלל, וכן דעת התוס', רבינו יונה, הרשב"א והמרדכי. וליתא דזה דוקא שלא אכל כזית שלם, אבל מי שאכל חצי זית מזה וחצי זית מזה, דבין הכל אכל כזית מי פטרו מברכה אחרונה. כ"ש למה דכתבו התוס' בשם ר"י ז"ל דאפי' אכל חצי זית מז' מינין לחודיה יברך בנ"ר, דהכא ודאי יברך בנ"ר כיון דאכל בין הכל כזית. לפיכך נראה דצדק החכם האומר לברך בנ"ר, משום דיש כאן כמה ספקות, ספק אם הלכה כר"י דעל פחות מכזית מברך בנ"ר, ואפי' את"ל דאין הלכה כר"י ועל פחות מכזית אין לברך בנ"ר, שמא לא חלקו על ר"י אלא באוכל פחות מכזית, אבל כשאוכל כזית בין הכל יברך בנ"ר. וכיון דאיכא ספקי טובא דמסייעי לברך, הכי נקטינן. ועוד דאפי' הרא"ש דכתב דאין לברך בנ"ר זה דוקא באוכל פחות מכזית, אבל באוכל חצי זית מזה וחצי זית מזה כנד"ד ודאי דמברך, דבנ"ר אכל מילי שייכא. ונמצא דלדעת הכנה"ג ברכת בנ"ר היא כברכת שהכל, דכמו דברכת שהכל שייכא אכל מילי, ה"ה לברכת בנ"ר.
בגינת ורדים (או"ח כלל א סי' טו) כתב על דברי הכנה"ג, דכיון דלפי התוס' אם יברך בנ"ר על דבר שברכתו האחרונה מעין ג' אינו יוצא י"ח, ונושא ש"ש לבטלה. א"כ מוטב דלא לברך כלל דשב ועל תעשה עדיף טפי, ואין לסמוך על דברי הכנה"ג בזה. אומנם טפחתי ופשפשתי ואע"פ שמסוגיית התלמוד לא מצאתי בירור לדבר זה, מ"מ מתורתו של רבינו הגדול ר' יצחק אלפסי מצאתי און לי בדבר זה, שכתב בס"פ כיצד מברכין וז"ל: ת"ר אחד שיכר תמרים ואחד שיכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהם שהכל, ואחרים אומ' שמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהם בופה"ג, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין הלכה כאחרים. עכ"ל.
וכתב על זה רבינו יונה, וז"ל: בבבא בתרא פ' המוכר קיי"ל דאי רמא ג' ואפיק ד', חמרא מעליא הוא ומברכין עליו בופה"ג, אבל בפחות מזה אע"פ שיש בו טעם יין אין מברכין עליו. ונראה דאמאי דאמרי' רמא תלתא ואפיק ד' חמרא, זהו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל במקומות אחרים שאין היינות חזקים כ"כ, אפי' רמא ג' ואפיק ד' לא דיינינן ליה חמרא, ולא מברכין עליו בופה"ג. ואפשר שמפני זה לא פי' רבינו הגדול הרב אלפסי ז"ל הדבר כדי שלא יצטרך לחלק הדבר וכתב סתם אין הלכה כאחרים. עכ"ל. וכונת רבינו יונה היא שהרי"ף לא יצטרך לחלק בין יין חזק לשאינו חזק ויהיה הדבר תלוי בשיעורים, וכל מקום ומקום ישתנה נוסח הברכה הזו, החזק יינו הרפה. לפיכך סתם הדבר וכתב שאין הלכה כאחרים לפי שאין הפסד בפסק זה, שאפי' במקומות שיינם חזק ויהיה ראוי שיברכו על השמרים בופה"ג, מ"מ כשמברך שהכל שפיר דמי ויוצא י"ח. והשתא אי איתא דיש הפסד בדבר לעניין ברכה שלאחריו, דבדבר שמסתפקין בו אם בירך בנ"ר דלא יצא שאין ברכה זו כוללת כברכת שהכל הרי הרי"ף לא תיקן לנו ונתן לפנינו מכשולים, דמסתמא מדצרפן והביא הברייתא כצורתה שכוללת דין שיכר תמרים ודין שיכר שעורים ודין שמרי יין, משמע שדינם שוה, דכשם שבשיכר תמרים ושעורים מברכים עליו שהכל ולבסוף פשיטא דמברך בנ"ר להדיא ובלי שום פקפוק, כן יהיה הדין גם ביין העשוי משמרים שמברכין עליו בתחילה שהכל ולבסוף יברכו עליו בנ"ר ולא נופל הוא מחבריו בדבר זה, ואע"ג שיהיו היינות חזקים ורמו שלוש ואפיק ד' יין מעליא הוא, וברכתו לפניו בופה"ג ולאחריו מעין ג'. ומ"מ ברכת שהכל בתחילה וברכת בנ"ר שלאחריו פוטרתו. וטוב לעשות כן בכל יינות שיהיו לכתחילה, כדי שלא נבוא לברך ברכה לבטלה במקומות שאין היין שלהם חזק כה"ג אם נברך עליו בופה"ג וברכת מעין ג'.
כלל העולה מצאנו אילן גדול להישען עליו אדבר הזה, שהרי הרי"ף סובר שברכת בנ"ר פוטרת מעין ג'. אומנם כיון שתוס' מסתפקים בדבר אין לנו לעשות כן להדיא לברך בקום עשה בורא נפשות במקום שיש ספק בדבר. אבל אם כבר אכל או שכח ובירך בנ"ר במקום שטעון מעין ג' פשיטא דמהני ונפיק י"ח ומברך בנ"ר, כי כדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו בשעת הדחק וכאשר העלה בספר כנה"ג, ודכותיה ולא מטעמיה, עכת"ד.
המג"א (בסי' רי סק"א) פסק כדברי הכנה"ג וז"ל: נראה לי דכל האוכלין מצטרפין לכזית, אכל חצי זית מז' המינים וחצי זית אחר מברך אחריהן בנ"ר, וה"ה כשאכל חצי זית פת וחצי זית מדבר שמברכים עליו בנ"ר, מברך בסוף אכילתו בנ"ר. והסביר במחצה"ש שם דמצד הדין גם על ז' המינין היה לו לברך בנ"ר אלא דמצד חשיבותו קבעו לו ברכה מיוחדת, וכיון שאין בו שיעור וא"א לברך ברכה מיוחדת לו אעפ"כ לא גרע משאר אוכלים שאינם מז' המינין ומצטרף לחצי זית ממין אחר, והוי כאילו אכל כשיעור מפרי שאינו מז' המינין דמברך בנ"ר. וכדבריו פסקו הפמ"ג בא"א (סי' רי ס"א), החיד"א בברכי יוסף (ס"א), המגן גיבורים (ס"א), הגנזי חיים (ס"א), החיי אדם (כלל נ סעי' טז), המשנ"ב (סי' רי סק"א), הכה"ח (אות ג), הבן איש חי (פר' מסעי סעי' ה) האור לציון (ח"א סי' ט, ובחלק ב פ"מו ה"מז), ההלכה ברורה (ס"א) ועוד. אומנם רבי עקיבא איגר (סי' רי) הקשה על המג"א בסי' רח סק"כו, שהביא המג"א את דברי הלבוש, אדם שאכל ומסופק אם ברכתו האחרונה מעין ג' או בנ"ר לא ישתה ויכלול בו על העץ ועל פרי העץ, ויותר טוב שיברך בנ"ר וצ"ע. וסותר למ"ש בסי' רי.
וכתב האליה רבה דהלבוש הניח זאת בצ"ע, משום דמספקא ליה אי יכול לברך בנ"ר. וכ"כ במחצה"ש דאינו יכול לברך בנ"ר, דיש לחוש שמא הוא מז' המינין ואינו יוצא בברכת בנ"ר, וא"כ הוי ברכה לבטלה. ומוכח מכל הנ"ל דהמג"א ס"ל דאין לברך בנ"ר כשהוא מסופק.
בשו"ת יביע אומר (ח"א סי' ב אות ט) כתב ליישב, דהמג"א למד מהכנה"ג רק את הספק ספיקא, ולכן באוכל חצי זית מזה וחצי זית מזה שפיר יכול לברך בנ"ר דאיכא ספק ספיקא כמ"ש הכנה"ג. אבל לגבי הא דאמר הכנסה"ג דבנ"ר שייכא אכל מילי זה לא ס"ל למג"א, ולכן בסי' רי פסק המג"א דכל האוכלים מצטרפים לכזית לברך אחריהם בנ"ר, ואילו בסי' רח כשהוא מסופק מה צריך לברך מעין ג', או בנ"ר, פסק דאין לו לברך בנ"ר דאינה ברכה כללית.
והנה בספר בני ציון ליכטמן (סי' רח סקכ"ט) דחה לדברי הגינת ורדים. וכן בשו"ת יבי"א (שם אות ג), וכתב דכונת רבינו יונה בדברי הרי"ף היא לחלק בין היינות שלהם, דהיינו של זמן רבותינו חכמי התלמוד, ובין זמנינו שהיינות שלנו חלושים נרפים הם נרפים. וכמ"ש בראש דבריו שזהו ביינות שלהם שהיו חזקים, וכן הבין מרן הב"י בסי' רד וז"ל בשו"ע: והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינם חזקים כ"כ אפי' רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בופה"ג, ע"כ. הרי שבזה הזמן אין לנו יינות חזקים כ"כ. נמצא לפי"ז שאין מכשול בסתימת דברי הרי"ף כיון דלא שכיח יין חזק כ"כ בזה"ז ולכן סתם שאין לברך על שמרי יין בופה"ג, וא"כ נדחית ראית הגינת ורדים כמובן.
ונראה דהגינת ורדים הבין בדברי הרי"ף שעוד בזמן הרי"ף היו מקומות שהיה אצלם יין חזק, ואילו היבי"א הוכיח מרבותינו הראשונים כמו שמובא שם, שעוד בזמן הרי"ף לא היו כלל מקומות שהיה להם יין חזק, ורק בזמן התלמוד היה היין חזק. וכן הא דאמר הכנה"ג דברכת בנ"ר שייכא אכל מילי אין זה מוסכם, דמוכח מהשו"ע בכמה מקומות דלא ס"ל הכי. בסי' רח סעי' ד, דפסק כהתוס' דהאוכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק בתחילה מברך בופה"א ולאחריו נסתפקו אם יברך מעין ג', ולכן כתבו דנכון שלא לאוכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו בברהמ"ז. וכן בסי' רב סעי' יא, לגבי מי שריית צימוקים ותאנים, או מי בישולם מברך עליהם שהכל, אבל בברכה אחרונה יש להסתפק אם מברך בנ"ר או מעין ג', לכן יר"ש לא ישתה אלא בתוך הסעודה. ומוכח דאין בנ"ר שייכא אכל מילי, מדכתב אם מסופק יאכל בתוך הסעודה כדי לא ליכנס לספק, ואי בנ"ר שייכא אכל מילי כברכת שהכל, היה לו לברך בנ"ר וא"צ להחמיר לאוכלו בתוך הסעודה. וכן המאמר מרדכי (סי' רב סעי' לז) דחה לדברי הגו"ר והכנה"ג וכתב דאין משמעות דברי מרן ז"ל בכל פסקיו הכי, אלא דבנ"ר אינה פוטרת מעין ג' אפי' בדיעבד, וגם הלבוש (סי' רח סעי' יח) שהניח בצ"ע אי ברכת בנ"ר פוטרת מעין ג' או לא, מ"מ בסי' רח סעי' יא כתב להדיא דלגבי ברכת מעין ג' ובנ"ר אין האחת פוטרת האחרת. וכן האליה רבה (סי' רח סעי' כז) כתב על דברי הכנה"ג ולא נהירא לי. ובבית מאיר (סי' רי ס"א) נשאר בצ"ע על דברי המג"א. וכן דעת היד הקטנה על הרמב"ם (פ"א ס"קח). וכן פסק בספר בני ציון ליכטמן (סי' רי ס"א) ובסי' רח ס"ק כט, כתב שברכת בנ"ר אינה פוטרת מעין ג' אפי' בדיעבד. ולכן סיים היבי"א דכל שאין שיעור באחד מהם אין מצטרפים אפי' לברכת בנ"ר, משום סב"ל.
סימן ה - בדין פת צנומה בקערה.
א. בביאור דברי רב חייא בר אשי.
איתא בבר' (לט.) אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה (פירורין של פת יבשים) מברכין עליה המוציא, ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא צריך שתכלה ברכה עם (בציעת) הפת. (הכונה בסיום ברכת המוציא הפרוסה תהיה חתוכה). מתקיף ליה רבא, מאי שנא צנומה דלא, משום דכי כליא ברכה הפרוסה כליא, על הפת נמי כי קא גמרה הפרוסה גמרה, אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע. והלכתא מברך ואח"כ בוצע. ויש לשאול מה חידש רב חייא בר אשי באומרו פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא, הא אמרי' לעיל (לז:) האי חביצא אע"ג דלית ביה פרורין כזית מברך עליה המוציא לחם מן הארץ.
תוס' ד"ה "פת" כתבו לחקור היכי מיירי. אם יש שלמה לפניו הא אמרי' בסמוך דכו"ע שלמה עדיף, ואי ליכא אלא צנומה היכי פליג עליה רבי חייא, הא מסקינן לעיל (לז:) פרורין אע"פ שאין בהם כזית מברכין עליהם המוציא הואיל ואית בהו תוריתא דנהמא. וי"ל כגון דאיכא שלמה לפניו ובצע מן הצנומה, רב חייא בר אשי סבר דהוי כמו שלמה, מאחר שהיא חביבה עליו מברך עליה, ור' חייא דפליג עליה ס"ל דצריך שתכלה ברכה עם הפת, ואם כן בעינן שתכלה הברכה עם בציעת הפת וכיון שבצועה קודם לכן שלמה עדיף, אבל אי ליכא שלמה מודה ר' חייא שיברך על הפרורים המוציא לחם מן הארץ. נמצא דרחב"א חידש דאף שיש לפניו גם פת שלמה, אפ"ה מברך על הצנומה בקערה משום שחביבה עליו.
רבינו יונה (דף כז: בדפי הרי"ף) "ד"ה "איכא" הביא את שאלת התוס', וכתב דא"א לומר שהיה לו צנומה (שלא היתה שלמה מתחילה) ושלמה, דא"כ היה לו לברך על השלמה. ותירץ ר' יצחק הזקן, דהיו לפניו שני לחמים שלמים, ואחד מהם הוא חתך כדי לתת בתוך המרק על דעת לברך עליו המוציא, ועל זה אמר רחב"א דאע"פ שיש לו שלמה אחרת אינו מברך אלא על זאת שעשאה פרורין, דכיון שחתך הכיכר על דעת לברך עליו ס"ל דהוי כמו שמברך על שלמה, ואין בכך כלום שלא בצע על השלמה משום דס"ל לרחב"א דבוצע ואח"כ מברך, ור' חייא דפליג עליה ס"ל דצריך שתכלה ברכה עם הפת. נמצא דלדעת רבינו יונה היו לפניו שני כיכרות שלמים ואחת מהם עשה פתיתים, והחידוש הוא שאע"פ שיש לפניו שלמה מברך על הפתיתים, כיון שעשאה על דעת לברך עליה. וכתב הפסקי רי"ד (לט:) ד"ה "איתמר" דיש מעלה לברך על הפתיתים משום דמקרבא הנאתייהו, וכ"כ בהשגות הראב"ד להסביר את טעם רב הונא דאמר מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים.
הרא"ה והריטב"א (לט.) ד"ה "אמר רב חייא" וכו', כתבו הא דאמר רחב"א פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא, אתא לאשמועינן דאפי' היכא דאיכא פתיתין אחרים גדולים מהם. והיינו דנקט בקערה דאינהון מסתמא פתיתין קטנים, ופתיתין גדולים על השולחן, ומיהו פת שלם ליכא דאי איכא שלמים ודאי מצוה מן המובחר לברך על שלם כדאמרי' בסמוך. וקמ"ל רחב"א דאם רצה מברך על הפתיתין הקטנים שבקערה אע"ג דאיכא פתיתין גדולים מהם על השולחן, דכיון דליכא שלמים לא שנא בין פתיתין גדולים לקטנים. וכן דעת רבינו אברהם אלשבילי אביו של הריטב"א.
הרא"ש (פ"ו סי' יט) כתב דלפני רחב"א היתה פת שלמה או פתית גדול ועשה ממנו פתיתין דקים, וכיון שמפורר אותו כדי לברך עליהם המוציא ולאכול, יכול לברך לאחר הבציעה כמו קודם הבציעה, כיון שמתחילה לצורך בציעה נעשה, ואה"נ שבלא צנומת פתיתין היה יכול להשמיענו שיכול לבצוע ולברך על הפרוסה שבידו שבצע, אלא רבותא אשמועינן, דאע"ג שעשה אותם פרורין דקים וא"א לעשות מהם בציעה בשעת ברכה אפ"ה שפיר דמי. נמצא לדבריו דרחב"א חידש דכיון שמפורר את הלחם לצורך אכילה א"צ לברך המוציא בשעה שהוא בוצע, אלא יכול לברך המוציא לאחר הבציעה כמו קודם הבציעה. וכ"כ בתוס' ר' יהודה החסיד ד"ה "פת".
הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור (דף כז בדפי הרי"ף) כתב, דרחב"א חידש שאע"פ שיש לו כיכר שלם לבצוע עליו אם רצה מברך על אותה הצנומה. וכ"כ בפסקי רי"ד (לט.), דאע"ג דאיכא שלם לא אמרי' יחזר אחר כיכר שלם, דמה לי זה ומה לי זה. ופליגא דר' חייא, דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, פי' מצוה לבצוע על כיכר שלם. שתכלה ברכה עם פריסת הפרוסה מן הפת. וכ"כ בספר המכתם ד"ה "פת צנומה". וטעמו של רחב"א כתבו הרשב"א (לט.) ד"ה "אמר רחב"א" והמאירי (לט.) ד"ה "פת", דרחב"א ס"ל כרב הונא לקמן דאמר פתיתין ושלמים מברך על הפתיתין. וכתב הרשב"ץ (לט:), דטעם רב הונא משום דמקרבא הנאתייהו, דהשלמים סביבותיהם יבשים ובפתיתים לא. ואפשר לומר עוד, דטעם דמקרבא הנאתייהו, הכוונה שבפתיתין הנאת האכילה יותר קרובה מאשר כיכר שלם שצריך לבצוע.
לסיכום מצאנו דיש חמש דעות בראשונים מה חידש רב חייא בר אשי.
א. תוס' ס"ל, דכיון דהצנומה חביבה עליו חשיבא כשלם, ולכן רחב"א בירך על הצנומה.
ב. רבינו יונה ס"ל, דהיו לפניו שני כיכרות שלמים, ואת אחד מהם פירר על מנת לאכול, וכיון שפירר הלחם ע"ד לברך עליו המוציא, חשיב כאילו מברך על שלם.
ג. הרא"ה והריטב"א ס"ל, בהיו לפניו פתיתין קטנים ופתיתין גדולים, והחידוש הוא דכיון שאין שם כיכר שלם לא משנה על מה יברך.
ד. הרא"ש ס"ל, דהיה לפני רחב"א כיכר אחד שפיררו בקערה, וכיון שפירר ע"ד לברך עליו המוציא יכול לברך לאחר הבציעה וא"צ לברך לפני הבציעה.
ה. הראב"ד ס"ל, דאף שהיה לפניו כיכר שלם מברך על הפתיתין, דרחב"א ס"ל כרב הונא לקמן.
ב. בביאור דברי ר' חייא בר אבא.
אמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת. מבואר בדבריו דאינו חולק על מעלת שלם בפת, וכן כשיש פתיתין גדולים ופתיתין קטנים שמברך על הגדולים משום הבציעה. וכן מתבאר מדברי הרא"ה (לט:) ד"ה "אלא" טעמו של ר' חייא דס"ל דיש מעלת בציעה בפת, וכן מעלת שלם. וז"ש הרא"ה דאין הלכה כרב חייא בר אשי שמברך על הצנומה שהיא בצועה כבר, משא"כ לדעת ר' חייא ששייך דין בציעה בפת, דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת, והא דפליג ר' חייא על רבא הוא בדרך הבציעה, שלר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת ולרבא מברך ואח"כ בוצע. וכן במאירי (לט:) ד"ה "פת צנומה" כתב דאין הלכה כרחב"א, אלא כל שהיתה שם שלמה מברך על השלמה, ואם אין שלמה, כל שהיתה של פרוסת פת הראוי שיהא רשאי לבצוע ממנה, אע"פ שאינה שלמה בוצע ממנה ומברך, שדין המוציא הוא שיברך ורק אח"כ יבצע, ופרורין אלו בצועין ועומדין הן, ואין בהן בציעה אחר ברכה, אלא שכל שאין לו לבצוע מברך על הבצוע, דאין מטריחין אותו להביא פרוסה לבצוע, ע"כ.
ומבואר, דר' חייא ורבא שניהם מצריכים כיכר שלם או פתית גדול שאפשר לבצוע ממנו, וכן הלכה. אלא דנחלקו ביניהם כיצד לבצוע. וכן התוס' בסוגין ד"ה "פת" ביארו בדעת ר' חייא, דאם אין לו שלמה מודה ר' חייא שיברך על הפרורין. ומוכח דכשיש שלמה צריך לברך עליה, דצריך שתכלה ברכה עם בציעת הפת.