סימן ב - בדין מטעמת · עיקרי הסוגיא בקיצור
א) איתא בבר' (יד.) בעי מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מרבי אמי השרוי בתענית מהו שיטעום, אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא, או הנאה קביל עליה והא איכא. א"ל טועם ואין בכך כלום. תניא נמי הכי מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. עד כמה, רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא. ומבואר דאע"ג דאסור לו לאדם להנות מן העוה"ז בלא ברכה, מ"מ הכא שרי.
ומצאנו שיש ד' שיטות בראשונים בביאור הברייתא.
א - דעת רבינו חננאל בפי' הברייתא דאין חילוק בין תענית לברכה, דבשניהם מיירי דהטועם חוזר ופולט, אלא דבתענית טועם עד רביעית (כפי שהסביר הרא"ש בדבריו), ואילו לגבי ברכה מותר אפילו יותר.
ב - דעת הרמב"ם (עפ"י הכס"מ) דיש חילוק ביו תענית לברכה, דבתענית ס"ל הא דשרי לטעום זה דוקא באופן שחוזר ופולט, ואילו לגבי ברכה מותר לטעום אפי' באופן שבולע, והא דהשוותה הברייתא בין תענית לברכה, כתב המעשה רוקח דצ"ל דרק לעניין השיעור שוים דבשניהם שרי עד רביעית.
ג- דעת הפסקי רי"ד והרא"ה דפשט הברייתא דאין חילוק בין תענית לברכה ובשניהם שרי לטעום ואפי' לבלוע עד רביעית.
ד- דעת האוהל מועד, דלגבי ברכה אפי' שרק טועם ופולט אם טעם רביעית בעי ברכה הואיל והחיך נהנה (ע"פ הסבר הב"י), אולם לפי הסבר הבני ציון, האוהל מועד ס"ל כדעת ר"ח
ב) ולכאורה יש להקשות על שיטת הרמב"ם ע"פ הכס"מ, דמטעמת אינה טעונה ברכה אפי' שבולעת כיון שאין לה כונת אכילה, א"כ קשה מהא דאמרי' (בדף מה.) השותה מים לצמאו וכו', לאפוקי חנקתיה אומצא, וכתבו התוס' דדוקא מים א"צ לברך אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהם בכל עניין מברך, אפי' בחנקתיה אומצא.
ועוד יש להקשות מהא דאמרי' בדף לו. בעניין שמן עם האניגרון, דאמר מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליבריך עליה כלל, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. וא"כ לשיטת הרמב"ם כיון שאין לו כונת אכילה ושתיה א"צ לברך, בין בחנקתיה אומצא ובין בשותה לרפואה.
ולפי"ז לכאורה השו"ע סותר לדבריו, דבסי' רי פסק כהרמב"ם, דמטעמת אינה צריכה ברכה אפי' בולעת, וכמ"ש הכס"מ. ואילו בסי' רד ס"ח כתב, כל האוכלין ומשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליהם תחילה וסוף. וזה על אף שאין לו כונת אכילה ושתיה. והדבר צריך ביאור.
בהכרח שצריך לחלק ולומר, דכל שמטרת האכילה היא שהגוף יהנה מהאוכל או המשקה, אז אף שאוכל ושותה משום רפואה ואינו תאב להם צריך לברך, דבכה"ג שם אכילה אית ליה, ומשו"ה כתב השו"ע (סי' רד ס"ח) כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליהם תחילה וסוף. משא"כ במטעמת שאין כונתה כלל לאכילה אלא לטעימה, וז"ש הכס"מ בשאין כונת אכילה א"צ ברכה דאף שבולעת האוכל, דמ"מ המטרה היא רק לטעום.
השו"ע (בסי' רי ס"ב) הביא בסתם את דעת הרמב"ם, וביש אומרים את דעת ר"ח, ולפי הכללים בשו"ע סתם ויש הלכה כסתם, ולכן השו"ע פסק כדעת הרמב"ם, שמטעמת אפי' בולעת אינה צריכה ברכה.
ג) יש לחקור בדעת הרמב"ם בהא דמותר לטעום התבשיל, האם זה רק לדעת אם צריך מלח או תבלין, או אפי' שטועם מהתבשיל אחר הבישול לידע אם הוא טוב.
רש"י (יד.) פירש דהטעימה היא לדעת אם צריך מלח או תבלין. ומהרוקח (סי' רט) מבואר דאפי' טועם אחר הבישול א"צ ברכה. המג"א (ריש סי' ק"ו) כתב דלדידן אין נפק"מ בפלוגתא זו. וזה לפי שנראה למג"א דהעיקר להלכה כרבינו חננאל המובא בדיעה השניה בשו"ע, דבבולע אפי' בכלשהו צריך לברך.
אולם לדעת הכס"מ, כיון דמטעמת אין לה כונת אכילה, אז אף שטועמת מהתבשיל לאחר הבישול לידע אם הוא טוב, א"צ ברכה. וכן פסק במשנ"ב (סק"יג) דאפי' אם אוכל קצת מהמאכל אחר הבישול לידע אם הוא טוב ג"כ מצדדים הא"ר והפמ"ג דזהו ג"כ בכלל טעימה, אחר שאין לו כונת אכילה.
ד) הסח בזמן הלעיסה האם הוי הפסק.
השל"ה (שער האותיות דף נה ע"א) כתב, נראה שאפי' הכניס פרוסת המוציא לפיו ולועסו אינו רשאי לדבר עד שיטעום "ויבלע", וראיה לכך ממטעמת לפי פי' ר"ח דרק בבולעת צריכה ברכה, אבל טועם ופולט א"צ ברכה, וממילא אם מדבר בעודו לועס הוי הפסק, מ"מ לא יחזור לברך שנית משום ספק ברכה לבטלה. אולם המג"א (סי' קסז סקט"ז) והברכת אברהם ס"ל דאם סח בעודו לועס קודם שבלע, הוי הפסק וצריך לברך שוב. בשעה"צ (סק"ל) כתב דכיון דמתכוין בלעיסה לשם אכילה, הלעיסה הוי אתחלתא דאכילה , ועכ"פ לכתחילה בודאי יש ליזהר בזה מאוד.
אלא שבשו"ת יבי"א הביא לתלמיד מהרא"י בספר לקט יושר, שהביא בשם ר"ח, שהברכה חלה אף על הלעיסה, וכן במאירי מבואר שאם דיבר בזמן הלעיסה א"צ לחזור ולברך. וכן דעת הריטב"א והרמב"ן. נמצא לדבריו שמעיקר הדין הלעיסה חשובה כהתחלת האכילה, ומותר מצד הדין לדבר אף בדברים שאינם מענייני הסעודה, אולם יש להחמיר בזה לכתחילה כיון שיצא הדבר מפה קדוש השל"ה, ומג"א ועוד. אולם לעניין לענות קדיש וקדושה ואמן דברכות, אפשר לסמוך על אותם ראשונים ולענות אפי' לכתחילה.