אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן ב - בדין מטעמת › ה. השח בזמן הלעיסה האם הוי הפסק

ספר ברכת ישראל

סימן ב - בדין מטעמת · ה. השח בזמן הלעיסה האם הוי הפסק

ב. בדברי הב"י דפסק כהרי"ף והרמב"ם

יש לחקור, בדין השח שיחת חולין או דברים של קדושה בעת שלועס המאכל קודם שבלע. כתב השל"ה בשער האותיות (דף נה ע"א) ונראה שאפי' הכניס פרוסת המוציא לתוך פיו ולועסו אינו רשאי לדבר עד שיטעם ויבלע, וראיה לזה מברכות (יד.) מטעמת אינה טעונה ברכה וכו', וכתבו התוס' ופר"ח דהיינו כשחוזר ופולט, דלא חשיב הנאה מן הטעימה, אבל בולע לא. ומשו"ה הפולט א"צ ברכה שאינו נהנה וכו'. נמצא שהטעימה אינה חשובה הנאה לעניין ברכה כל זמן שאינו בולע, ומימלא ש"מ שאם נתן הפרוסה של המוציא לתוך פיו ומדבר בשעת הטעימה הוי הפסק, ומ"מ בדיעבד אם עבר ושח לא יחזור לברך שנית משום ספק ברכה לבטלה, ע"כ.

וכתב בשו"ת יבי"א (ח"ה חאו"ח סי' טז), דהא דכתב השל"ה בסיום דבריו דבדיעבד אם עבר ושח לא יחזור לברך משום סב"ל. יש לפרש כונתו לפמ"ש מרן בכס"מ (פ"א מה' בר' ה"ב) בדעת הרמב"ם, וכ"כ בב"י (סי' רי), ובשו"ע (ס"ב), ולפי"ז נמצינו למדים שאפילו טועם "ובולע" פטור מברכה. וע"כ יש לומר דשאני התם שאינו מכוין לאכילה אלא לטעימה, אבל בנידון דידן ששם את הפרוסה בתוך פיו על דעת לאכול, אע"פ שעדיין לא בלע, נחשב כהתחיל לאכול, ויש לומר שאין השיחה הפסק. ולכן סיים השל"ה דבדיעבד אינו חוזר לברך משום סב"ל, דשמא חשיב כהתחלת אכילה. וכ"כ בספר טל אורות (דף ד.) דבמטעמת לא מיקרי אכילה אלא ע"י הבליעה משום שאין לה כונת אכילה כלל. אבל הכא שאוכל בכונת בליעה כדי לשבוע, כו"ע מודו דמיד כששם את המאכל בפיו קודם שהחיך יטעם, מ"מ תחילת אכילה היא והו"ל כאילו בלע. ואה"נ דמצוה מן המובחר שלא ישיח כלל עד שיבלע, מיהו אם שח א"צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל באכילה. ע"כ.

ועוד שהבה"ל (סי' קסז) ד"ה "ולא ישיח" אף שכתב בדעת הרמב"ם, אפשר דבלא בליעה רק בלעיסה בעלמא אפי' כשהיה מתכוון לאכילה, שם טעימה בעלמא מיקרי עדיין. מ"מ כתב זאת רק בלשון "אפשר", ומוכח שגם הבה"ל מודה שיש צד לומר ברמב"ם שאם לועס המאכל אע"פ שלא בלע חשיב התחלת אכילה. ועוד מדויק בשו"ע הגר"ז (סי' קסז ס"ו) שעיקר הברכה חלה על הלעיסה, שכתוב יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה. והנה, אם דעת השו"ע שעיקר הברכה חלה על הבליעה, היה לו לומר שלא ישיח בין הברכה לבליעה שלא נבוא לטעות, וע"כ דמה שכתב בין הברכה לאכילה, הכונה בין הברכה ללעיסה ואם לועס יכול לדבר.

אולם המג"א (סי' קסז ס"ק טז) הביא בקיצור את דברי השל"ה שאם שח אינו חוזר לברך. וכתב ועיין לקמן סו"ס רי דהלועס א"צ ברכה, א"כ עיקר הברכה על הבליעה וצ"ע. עכ"ד. המג"א לא ס"ל דהוי ספק, משום דאזיל לשיטתיה (בסו"ס רי) שהעיר עמ"ש הרמ"א דספק ברכות להקל. וז"ל: ולי נראה שאין כאן ספק כי לא מצינו שום פוסק שכתב בהדיא שאפי' בולע א"צ ברכה וכו'. וסיים ולכן נראה לי שאם בולע אפי' מעט יש לברך. נמצא לדברי המג"א הכל תלוי בבליעה וכל זמן שלא בלע לכו"ע לא חלה ברכה, ולכן נטה המג"א לומר שאם שח לפני הבליעה הוי הפסק גם בדיעבד. וכן הא"ר (סק"ז) הביא שבספר בר' אברהם (דף קעד) כתב כדבריו, דאינו מברך אלא על תכלית העניין שהיא הבליעה שאחר הלעיסה. ומזה ק"ק על השל"ה שהוא כמסתפק. וכן בשו"ע הגר"ז (סי' קסז סק"ט) כתב דלכתחילה אסור להשיח אפי' לצורך פרוסת המוציא אפי' בעודו לועס עד שיבלע, ואם שח בעודו לועס בדבר שאינו מצרכי הסעודה אפשר שצריך לחזור ולברך, שהרי הברכה אינה אלא על הבליעה ולא על הלעיסה, שהלועס ואינו בולע א"צ לברך כמ"ש (בסי' רי).

נמצא שנחלקו בזה האחרונים. דעת המג"א והבר' אברהם אם שח בעודו לועס קודם שבלע הוי הפסק וצריך לברך שוב. אולם השל"ה ודעימיה, ס"ל דבדיעבד א"צ לברך שוב.

אלא שבשו"ת יבי"א (שם) הביא לתלמיד מהרא"י בספר לקט יושר (ח"א עמ' לט), שכתב וז"ל: ופי' ר"ח שאסור לדבר אחר כל ברכה עד שיאכל וכו' "אבל אינו צריך לבלוע קודם שידבר". ע"כ. ומבואר בדבריו דאף לכתחילה מותר לדבר קודם שיבלע מהפרוסה שבפיו. והביא שגם המאירי בבר' (מ.) כתב, וז"ל: כיון שבירך אדם המוציא אסור לו לדבר "עד שיתן הפרוסה בתוך פיו" ואם שח בנתים צריך לחזור ולברך. ע"כ. ומוכח שאם שם בתוך פיו בלבד אין שום איסור לדבר ואפי' לעיסה אינה מעכבת, ע"כ.

וביוצאי לחפש בראשונים, מצאתי שגם הריטב"א בהל' בר' (פ"ב ה"י) כתב כן, וז"ל: כיון שבירך ברכת הנהנין אסור לו לשוח ולכל היוצאים בברכתו עד שיטעום וכו', אבל כיון שהתחיל במצוה או באכילה או בשתיה רשאי לשוח. ע"כ. ומוכח דאם שח בעודו לועס בדברים שאינם מצרכי הסעודה אינו חוזר ומברך אף שעדיין לא בלע האוכל, ואפי' לכתחילה מותר לשוח אחר שטעם. וכ"כ ביומא (ע.) ד"ה "משום" בשם הרמב"ן. ואחר זמן יצא לאור הספר הלכה ברורה (ח"ח סי' קסז) בבירור הלכה (אות כ) ד"ה "ובאמת", וראיתי שגם ציין להריטב"א הנ"ל. ואם כן, קרוב הדבר לומר שאם ראו המג"א וסייעתו את דברי הראשונים הללו לא היו חולקים עליהם. ולכן פוסק היבי"א דמעיקר הדין הלעיסה חשובה כהתחלת האכילה ומותר מצד הדין לדבר אף בדברים שאינם מענייני הסעודה, אולם יש להחמיר בזה לכתחילה כיון שיצא הדבר מפה קדוש השל"ה והמג"א ועוד. אולם לעניין לענות קדיש וקדושה ואמן דברכות, כדאים הם הראשונים והאחרונים הנ"ל לסמוך עליהם ולענות אפי' לכתחילה. וה"ה לגבי גומי לעיסה (מסטיק) שיש בו מתיקות, כל שהתחיל ללעוס ויצא טעם ונכנס לגרונו שוב מותר להפסיק בדיבור.

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה