אור ברסלב
ספר ברכת ישראל סימן ב - בדין מטעמת › ב. בדברי הב"י דפסק כהרי"ף והרמב"ם

ספר ברכת ישראל

סימן ב - בדין מטעמת · ב. בדברי הב"י דפסק כהרי"ף והרמב"ם

א. בביאור פלוגתת הראשונים בסוגיין

הב"י (סי' רי) ד"ה "ומ"ש ומיהו", ס"ל דכשם שהרמב"ם סתם בהל' ברכות וכתב מטעמת אינה צריכה ברכה ומשמע אפי' שבולעת, ה"ה דיש לדקדק מדברי הרי"ף בפרק קמא דתענית (ד.), דמ"ש דליזהר דלא ליבלע לא קאי אלא לשרוי בתענית דוקא, אבל לגבי ברכה משמע שאף בבולע שרי. לכן סיים הב"י בד"ה "ולעניין" דכיון דמשמע דהרמב"ם והרי"ף מוסכמים לדעה אחת, וגם הוי ספק ברכות ולהקל נקטינן כוותיהו. עכ"ל. וכן פסק בשו"ע (סי' רי סעי' ב') וז"ל: הטועם את התבשיל אינו צריך לברך עד רביעית ואפי' אם הוא בולע. ויש אומ' שאם הוא בולע טעון ברכה, ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט ואז אפי' על הרבה אינו טעון ברכה. (הגה) וספק ברכות להקל. ע"כ. אולם הדברי חמודות (אות כז) כתב להעיר על דברי הב"י בהבנת הרי"ף, דאין לומר מדלא הביא הרי"ף לדין המטעמת בהל' ברכות משמע שרק לגבי תענית אמרינן דליזהר דלא לבלע, אבל בברכה שרי אפי' לבלוע, דזה אינו מוכרח, דכיון דעיקר האיבעיא היא לענין תענית, לכן קבעה הרי"ף בהל' תענית, ואע"פ דבאיבעיא קתני נמי דין ברכה, הואיל ועיקרא דמילתא לענין תענית איתמר, קבעה הרי"ף במסכת תענית, וכ"כ המעשה רוקח על דברי הב"י, וכ"כ להעיר בספר בני ציון (סי' רי) ד"ה "והנה" דאין הכרח לדברי הב"י בהבנת הרי"ף, וגם הרמב"ם אפשר דמה שסתם בהל' ברכות משום דסמך על מה שכתב בהלכות תענית.

אולם בביאור הגר"א (סק"ב) כתב להוכיח דהרמב"ם מיירי בבולע, דהא אמרי' מטעמת אינה טעונה ברכה, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום, עד כמה ר"א ור"א טעמו עד רביעית, האי עד כמה קאי גם על מטעמת דאינה צריכה ברכה. ואם איתא דמיירי בחוזר ופולט א"כ מאי אמרינן עד רביעית, הא אפילו ביותר מרביעית נמי א"צ לברך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו כמ"ש הרא"ש, אלא על כרחך דמיירי בבולע ולכן דווקא עד רביעית א"צ ברכה.

ג. בדברי הכס"מ דבעינן כונת אכילה.

הכסף משנה (פ"א מהל' בר' ה"ב), הסביר בדעת הרמב"ם דמטעמת אינה טעונה ברכה אפי' שבולעת מדכתיב "ואכלת וברכת", שיהא לו "כוונת אכילה" משמע, וכיון דאין לה כונת אכילה אלא מתכוונת לטעימה, אינה טעונה ברכה. וא"כ קשה לשיטת הרמב"ם מהא דאמרינן בגמ' (מה.) השותה מים לצמאו וכו' לאפוקי מאי, א"ר אידי בר אבין לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא, וכתבו התוס' שם, דדוקא מים שאין לו הנאה כי אם לשתות מים לצמאו, והנאה דחנקתיה אומצא אין זה נחשב הנאה. אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהם, בכל עניין מברך ואפי' חנקתיה אומצא. וכן (בדף לו.) לעניין שמן עם אניגרון אמרי' מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליבריך עליה כלל, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. וא"כ לשיטת הרמב"ם דכל שאין לו "כונת אכילה" א"צ לברך, ה"ה בחנקתיה אומצא ששותה שאר משקים, או בכל דבר ששותה לרפואה א"צ לברך, מאחר ואין לו "כוונת אכילה ושתייה", כיון דשותה כדי להעביר את הנתקע בגרונו, או לרפואה. ולפי"ז גם השו"ע סותר לדבריו, דבסי' רי פסק בדיעה ראשונה כדעת הרמב"ם דמטעמת אינה צריכה ברכה אפי' בולעת, מהטעם שכתב הכס"מ דאין לה כונת אכילה. ואילו בסי' רד (ס"ח) כתב השו"ע וז"ל: כל אוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליהם תחילה וסוף, ע"כ. וזה על אף שאין לו כונת אכילה או שתיה אפ"ה בעי ברכה, ולכאורה צריך ביאור.

בהכרח שצריך לחלק ולומר, דכל שמטרת האכילה היא שהגוף יהנה מהאוכל או מהמשקה, אז אף שאוכל ושותה משום רפואה ואינו תאב להם צריך לברך, דבכה"ג שם אכילה אית ליה, ומשו"ה כתב השו"ע (סי' רד ס"ח) כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליהם תחילה וסוף. משא"כ במטעמת שאין כונתה כלל לאכילה אלא לטעימה, וז"ש הכס"מ בשאין כונת אכילה א"צ ברכה דאף שבולעת האוכל, מ"מ המטרה היא רק לטעום.

ד. ויש לחקור לדעת הרמב"ם.

ויש לחקור לדעת הרמב"ם בהא דמותר לטעום את התבשיל, האם זה רק כדי לדעת אם צריך מלח או תבלין, או אפי' שטועם מהתבשיל לאחר הבישול לידע אם הוא טוב. רש"י (יד.) בד"ה "מהו שיטעום", את התבשיל לדעת אם צריך מלח או תבלין. וכן פסק המג"א (סי' רי סק"ו), וכתב דמשמע שאם אוכל קצת ממנו אחר הבישול לידע אם הוא טוב מיקרי אכילה וצריך לברך. אולם ברוקח (סי' רט) כתב אמרי' באגדת שמואל ויפדו העם את יהונתן מפני שאמרו מטעמת אינה צריכה ברכה, עכ"ל. משמע אפי' כונתו לאכילה דומיא דיהונתן כיון שטועם מעט א"צ ברכה. והסביר המג"א כיון שנפשו חשקה לאכול יותר רק שנמנע משום איסור מיקרי טעימה. נמצא שהמג"א הביא שתי דיעות בפירוש טעימה רש"י והרוקח. ומסיים המג"א דלדידן אין נפק"מ במחלוקת זו, לפי שנראה למג"א דהעיקר להלכה כרבינו חננאל המובא בדיעה שניה בשו"ע, דאם בולע אפי' כל שהוא אף שכונתו לטעימה צריך לברך.

אולם לדעת הכס"מ (פ"א מהל' בר' ה"ב) דמטעמת אינה טעונה ברכה אף שבולעת משום דאין לה "כונת אכילה" אלא לטעימה, ומבואר מדבריו דאף שטועמת מהתבשיל לאחר הבישול לידע אם הוא טוב א"צ לברך, כיון שאין לה "כונת אכילה". וכ"כ הפמ"ג (בא"א סק"ו) והוכיח זאת מאגדת שמואל (מדרש שוחר טוב פ' ז) ויפדו העם את יהונתן, מפני שאמרו מטעמת אינה צריכה ברכה, דיהונתן טעם מעט ורצה לאכול יותר, ואמרו כי השביעו אביו לכן נמנע (שמואל א יד' כז), משו"ה לא חשיב נהנה מאכילה, כיון דכונתו היתה רק לטעום ולא לאכול. ושם מיירי שיהונתן טעם דבש והוא דבר מתוקן ואפי' הכי חשיב טעימה. ולדברינו גם הרא"ה בחידושיו ס"ל הכי, דאף שטועם מתבשיל מתוקן לידע אם הוא טוב א"צ ברכה. וכן פסק באגרות משה (ח"א אוח' סי' עט) דאם טועם לידע אם המאכל טוב א"צ לברך משום סב"ל. וכן בערוך השולחן (סי' רי ס"ז) העיר על דברי המג"א, דמ"ש לחלק בין טעימה לטעימה צ"ע. וכן כתב המשנ"ב (ס"ק יג) דאפי' אם הוא אוכל קצת מהמאכל אחר הבישול לידע אם הוא טוב, ג"כ מצדדים הא"ר (סי' רי) והפמ"ג (שם) דגם זה הוא בכלל טעימה, אחרי שאין כונתו לשם אכילה.

ועוד כתב המג"א (סק"י) לחלוק על דברי השו"ע והרמ"א, וז"ל: ונ"ל דאין כאן ספק, דלא מצינו שום פוסק שכתב בהדיא בולע פטור. והסביר המחצה"ש שם דהמג"א ס"ל דאין חילוק בין תענית לברכה להרי"ף, וכן הרמב"ם אע"ג שבהל' בר' סתם דבריו, מ"מ סמך על מ"ש בהל' תענית דדוקא טועם ופולט עכ"ל. וא"כ לשיטתו אין מחלוקת כלל בין רבינו חננאל להרמב"ם. ובספר בני ציון (סי' רי) ד"ה "בהא" כתב דכן מצינו לאחד מן הראשונים דס"ל דאף שבלע א"צ לברך, והוא הפסקי רי"ד (יד.) אלא דכיון שהוא יחיד בדבר וכל הפוסקים חולקים עליו לכן לא אמרי' סב"ל, ושפיר כתב המג"א דלא אמרי' סב"ל.

וקשה, דהרי הרא"ה בחידושיו (יד.) וכן הפסקי רי"ד (יד.), כתבו להדיא דסוגיין מיירי דאפי' בולע א"צ ברכה, וא"כ יש לנו שני ראשונים שכותבים מפורש דאף בבולע א"צ ברכה, וכן המאמר מרדכי (ס"ק יד) כתב להעיר על דברי המג"א, וסיים דיפה כיון מור"ם ז"ל שכתב בזה דספק ברכות להקל, וכן דעת מרן ז"ל בלי ספק, וכן פסק הלבוש (סי' רי סק"א), ובאליה רבה (סק"ג), וכן במגן גיבורים (סי' רי ס"ק יא) פליג על המג"א דכתב דבבלע חייב ברכה בכל שהוא, דדבריו תמוהים דמ"מ הרי לא נתכוין לאכילה ולהנאתו, ולא שייך בזה כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה, והוה מטעמת גמור, דא"צ ברכה.

וכתב הכה"ח (סי' רי אות כב), דכיון שיש מחלוקת בהא דטועם את התבשיל אם זה רק לידע אם חסר מלח, או אפי' שטועם לאחר הבישול לידע אם הוא טוב. וכן בעיקר הדין יש מחלוקת די"א שאם בולע צריך ברכה ולא פטרו אא"כ פולט. ע"כ הטועם קודם גמר הבישול לראות אם חסר איזה דבר יש להרהר הברכה בליבו, אבל אם טועם אחר גמר הבישול יש לכוון לשם אכילה ולברך. וכן הח"א (כלל מט סעי' ד) כתב שאם בולע יש ספק כיון שאין כונתו לאכילה, לכן ראוי ליזהר שיתכוין להנות ממנו ויבלע מעט ויברך עליו, והביאו המשנ"ב (ס"ק יט).

תוכן העניינים

ספר ברכת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה