סימן ב - בדין מטעמת · א. בביאור פלוגתת הראשונים בסוגיין
איתא בבר' (יד.), בעי מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מרבי אמי השרוי בתענית מהו שיטעום, אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא, או הנאה קביל עליה והא איכא. א"ל טועם ואין בכך כלום. תניא נמי הכי מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. עד כמה, רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא. ומבואר דאע"ג דאסור לו לאדם להנות מן העוה"ז בלא ברכה, מ"מ הכא שרי.
ולפי"ז יל"ע בעיקר חיובא דברכת הנהנין אם מברכים על הנאת מעיו, או על הנאת החיך, או דבעינן תרתי, הנאת החיך והנאת מעיו.
נחלקו הראשונים בביאור סוגיית הגמ', תוס' ד"ה "טועם ואין בכך כלום" כתבו דפירש ר"ח שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה מן הטעימה, אבל בולע לא אפי' בשאר תעניות, ומשו"ה הפולט אינו צריך ברכה שאינו נהנה. וכתב הרא"ש (סי' ו) הא דאמר ר"ח לגבי תעניות דחוזר ופולט זהו דוקא ברביעית אבל טפי מרביעית חשיבא הנאה לענין תענית, ומיהו נראה דברכה אינו צריך, כיון דאינו נהנה בתוך מעיו. וכ"כ הב"ח (סי' רי) ד"ה "אבל רבינו", והוסיף דלגבי ברכה אפי' טועם הרבה אינו צריך לברך, כיון דאינו בולע. נמצא הא דהותר למתענה לטעום זה בגוונא שחוזר ופולט דעד רביעית, לא חשיב הנאה מן הטעימה, אבל בולע בשום אופן לא, וה"ה לגבי מטעמת דאסור לה לבלוע. א"כ החילוק היחיד בין שרוי בתענית למטעמת זה בשיעור הטעימה, דבתענית עד רביעית, ואילו לברכה אפי' טועם הרבה א"צ ברכה. וכן דעת רב שרירא גאון (הובא באוצה"ג), וכ"כ הריטב"א (יד.) הא דאמרי' טועם ואין בכך כלום פי' שיפלוט אותו וכן לגבי מטעמת. וכן דעת המרדכי (סי' נא), והראבי"ה (סי' מח), והרוקח (סי' רט), ע"פ מה שהובא בירושלמי (נדרים פ"ח ה"א) הא דאמרי' היה מתענה ושכח ואכל הרי זה לא משלים תעניתו, מיירי בבלע, אבל אם רק טעם ופלט משלים תעניתו, שהמטעמת אין בה משום הפסק תענית, ואין בה לא משום ברכה, ולא משום גזל, ולא משום דמאי. וכן הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רסז) הביא שהקשה השואל לדעות אלו, מה הנאה שייך ביה דקאמר בגמ' והא איתהני, והשיבו הרשב"א אע"פ שאינו בולע "חיך אוכל יטעם לו". וצ"ל דר"ח הוצרך לפרש בגמ' דמיירי בטועם ופולט, כיון דאמרי' בגמ' (לה.) אסור לו לאדם להנות מן העוה"ז בלא ברכה. ואף שפשט זה בגמ' דחוק דהפשטות היא דמיירי באפי' בולע. נמצא לדעת ר"ח ודעימיה דחיוב ברכה חל רק כאשר נהנה גם בתוך מעיו, והנאת החיך לבד אינה מחייבת ברכה.
הרמב"ם (בהל' תעניות פ"א ה"יא) כתב, ומותר לו לטעום התבשיל ואפי' בכדי רביעית, והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט כדעת ר"ח המובא בתוס'. אולם בפ"א מהל' בר' ה"ב כתב הרמב"ם בסתמא, ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. וכתב הכס"מ שם, מדסתם דבריו משמע שאפי' בולעת נמי אינה צריכה ברכה, ואפשר לתת סמך לדבר דטעמא משום דכתיב" ואכלת וברכת", שיהא לו "כונת אכילה" משמע, ורביעית אע"פ שהיא מטעמת כונת אכילה יש לה. וכן פי' רבינו מנוח שם, דאינה צריכה ברכה שהרי אין כונתה להנות, ומסתברא אפי' בבולעת כיון שאין מתכוונת לאכול ולשתות, אבל יותר מרביעית צריכה ברכה לפניה דא"א בלא כונת אכילה ושתיה. וכן מוכח מדברי הרא"ה בחידושיו לברכות (יד.) דמטעמת אינה צריכה ברכה "דאינה מתכוונת לאכול", וכדברי הכס"מ.
נמצא דלדברי הכס"מ בדעת הרמב"ם בעינן תרתי לחיוב ברכה. הנאת החיך, והנאת מעיים עם כונת אכילה, דלא סגי בבליעה כמטעמת, דשם אין כונתה לאכילה כלל, אלא לטעום התבשיל, ורק כאשר מתכוון לשם אכילה חל חיוב ברכה אפי' בכל שהוא. וכן למד בהגהות מיימוני (פ"א ה"ב), דכתב שהרמב"ם פליג על ר"ח לענין ברכה. וס"ל דמטעמת צריכה לשתות רביעית כדי לברך, ולפי ר"ח אין שיעור לברכה ראשונה. ומוכח דס"ל כפי' הכס"מ בדעת הרמב"ם.
אולם יש להעיר על פירוש הרמב"ם (ע"פ הכס"מ) דחילק בין תענית לברכה, דבתענית טועם ופולט ואילו במטעמת מותר אפי' לבלוע, דאין זה פשטות הברייתא בברכות, דמשמע דאין חילוק ביניהם, א"כ מה ראה הרמב"ם לחלק. וצ"ל כמ"ש המעשה רוקח. הא דמשווה הברייתא בין תענית לברכה זה רק לגבי שיעור הטעימה, ולא לגבי איכות הטעימה דבזה בהחלט יש חילוק.
והנה הרא"ה בחידושיו (יד.), והפסקי רי"ד (יד.), פירשו את הגמ' כפשוטה, דהא דאמרי' טועם ואין בכך כלום, מיירי באפי' בולע עד רביעית, וזה קאי בין בשרוי בתענית ובין לגבי מטעמת, וזה משום דהוקשה להם דאי מיירי בטועם ופולט, מאי האי דקאמרינן עד רביעתא אי לא בלע. וכתב בחי' הרא"ה (שם) בדין המטעמת דכיון דאין כונתה לאכול אלא לטעימה, א"כ מותר להם לכתחילה לטעום ולבלוע, וזה בין לעניין תענית ובין לעניין ברכה, ורק אם מתכוון לאכילה אז לכתחילה אסור לו לבלוע ובדיעבד עד רביעית אינו מאבד תעניתו. ומבואר בדבריהם דאין חילוק בין תענית לברכה, דבשניהם מותר לטעום ואפי' לבלוע עד רביעית, משום דאין כונתם לאכילה אלא לטעימה, וזה כפשטות הברייתא.
בספר אוהל מועד (שער ברכות דרך א' נתיב ד') הביאו הב"י (סי' רי) ד"ה "ובספר", כתב מטעמת אינה צריכה ברכה אפי' לפניה אא"כ היה שם כשיעור רביעית, אבל בזה השיעור מברכת אע"פ שאינה בולעת כלום הואיל והחיך טועם. עכ"ל. והב"י דחה דבריו שם, וכתב ולי נראה דברכה לא בטעימת חיך תליא, אלא באכילה תליא כדכתיב "ואכלת וברכת" ואכילה היינו הנאת מעיים כדברי הרא"ש ז"ל. ובספר בני ציון (סי' רי) ד"ה "ועיינתי" כתב להעיר על דברי הב"י הנ"ל, דהמעיין בספר אוהל מועד נוכח לראות דכתוב שם דברים אחרים ממה שהביא הב"י משמו, וז"ל: טועמת א"צ ברכה אפי' לפניה אא"כ היה שם כשיעור רביעית, אבל בזה השיעור מברכת ונלע"ד הטעם, משום שכל הנותן לפיו כשיעור הזה א"א שלא יבלע מעט. עכ"ל. ומבואר דהוא מטעם דא"א שלא יבלע מעט, ולא מטעם שהחיך טועם. והאמת דסברת האוהל מועד מובאת בשיבולי הלקט (סי' רעט) דהביא מ"ש הרי"ף דהיינו בלא בליעה, וה"ר ישעיה לא ס"ל הכי, דא"כ מאי עד רביעית אם לאו דבלע, ופירש השיבולי הלקט דנ"ל כהרי"ף דאי בבליעה הרי אסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה, ואפי' פחות מכשיעור צריך ברכה לפניו וכו', אלא ודאי מטעמת בלא בליעה קאמר "והא דקאמר עד רביעית משום דקים להו לרבנן דעד רביעיתא מציא לאיזדהוריה דלא לבלע", טפי מהכא לא מצי לאיזדהוריה. ואשמועינן שמטעמת שאין בה אלא הנאת טעימה לחיך לבד בלא בליעה אינה טעונה ברכה, דלא חשיבה הנאתה כהנאת אכילה ושתייה עכ"ל. וכן בספר האשכול (בה' תענית) כתב ואיכא דאמרי דבחדא זימנא אסור להכניס רביעית לפיו שאין מאמין שלא יבלע כלום.
נמצא דיש לנו ד' שיטות בראשונים בפי' הברייתא.
א - דעת רבינו חננאל בפי' הברייתא דאין חילוק בין תענית לברכה דבשניהם מיירי דהטועם חוזר ופולט, אלא דבתענית טועם עד רביעית (כפי שהסביר הרא"ש בדבריו) ואילו לגבי ברכה מותר אפילו יותר.
ב - דעת הרמב"ם (עפ"י הכס"מ) דיש חילוק בין תענית לברכה, דבתענית ס"ל הא דשרי לטעום זה דוקא באופן שחוזר ופולט, ואילו לגבי ברכה מותר לטעום אפי' באופן שבולע, והא דהשוותה הברייתא בין תענית לברכה, כתב המעשה רוקח דצ"ל דרק לעניין השיעור שוים דבשניהם שרי עד רביעית.
ג- דעת הפסקי רי"ד והרא"ה, דפשט הברייתא דאין חילוק בין תענית לברכה, ובשניהם שרי לטעום ואפי' לבלוע עד רביעית.
ד- דעת האוהל מועד, דלגבי ברכה, אפי' שרק טועם ופולט, אם טעם רביעית בעי ברכה הואיל והחיך נהנה (ע"פ הסבר הב"י). אולם לפי הסבר הבני ציון, האוהל מועד ס"ל כדעת ר"ח.
בהסבר דברי ר"ח, צ"ל הא דאמרי' דאם אינו בולע א"צ ברכה, אין הכונה שרק הנאת מעיים היא הגורמת לברכה, אלא הנאת מעיים בנוסף להנאת החיך, וכמו שמבואר בשיבולי הלקט (סי' רעט) בהסבר ר"ח וז"ל: ואשמועינן שמטעמת שאין בה "אלא" הנאת טעימה לחיך בלבד בלא בליעה, כמ"ש "וחיך אוכל יטעם לו" אינה טעונה ברכה, דלא חשיב הנאתה כהנאת אכילה ושתיה. ומבואר הא דאינה צריכה ברכה כיון שיש לה רק הנאת חיך, וחסר לה בהנאת מעיים. וביאור זה מוכרח בהבנת ר"ח כדי שלא יקשה מהא דאמרי' בגמ' (מה.) השותה מים לצמאו וכו', לאפוקי מאי, א"ר אידי בר אבין לאפוקי חנקתיה אומצא. וכתבו התוס' שם דוקא מים שאין לו הנאה א"צ לברך, אבל שאר משקים צריך לברך. ואי אמרי' בדעת ר"ח דרק הנאת מעיים בעינן, א"כ אף ששותה מים צריך לברך כיון שנהנה במעיו, אע"פ שאין לו הנאת חיך, אע"כ דבעינן תרתי, הנאת חיך, והנאת מעיים. וכן להרמב"ם בעינן תרתי, אלא דהנאת מעיים צריכה להיות עם "כונת אכילה" כביאור הכס"מ, וכן דעת הרא"ה בחידושיו, ורק לדעת האוהל מועד (ע"פ הב"י) סגי בהנאת החיך לחייב בברכה אע"פ שלא נהנה במעיו.