ספר אותיות הנוח (תרגום רמבג)· רבי יהודה חיוג'
מאמר ג · שער ד
כלל הפעלים שסופם והוא למ"ד שלהם ה"א רפה נחה נסתרת
אבה – וְלֹא אָבָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ (דברים כג ו), וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ (יהושע כד י). ופועל הרבים שעבר בחסרון למ"ד הפועל על דרך הידוע – (ו)לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ (ישעיהו ל ט), ועקרו אָבְיוּ, כמו שָׁמְרוּ, זָכְרוּ.
ודע כי הפעלים העוברים הנאמרים בלשון רבים ממין זה שאנחנו מדברים בו, שוים לפעלים הנאמרים בלשון רבים מן המין שעי"ן שלו אות נוח וסתר הנקבצים במאמר שלפני זה. תאמר ממין זה אָבוּ, בָּנוּ, עָשׂוּ, קָנוּ, רָאוּ, בָּכוּ, ונאמר מן המין שלפניו קָמוּ, בָּאוּ, סָרוּ, נָמוּ, שָׁבוּ. אך בהשיב כל אחד משני מינים אלו אל עקרו ומקום מוצאו יודע כי אָבוּ, בָּנוּ, עָשׂוּ, קָנוּ, רָאוּ וחבריהם חסרי הלמ"ד, ועקרם אָבְיוּ, בָּנְיוּ, קָנְיוּ; וכי בָּאוּ, קָמוּ, סָרוּ ואחיהם אינם חסרים, רק העי"ן מהם נחה ועומדת בין הפ"א והלמ"ד, ועקרם בָּיְאוּ, קָיְמוּ, סָיְרוּ, נָיְמוּ, שָׁיְבוּ. ויש כשמשימים מתקני הטעמים טעם הנלקחים ממין הנח העי"ן בפ"א שלהם שהיא תחלת אותיות, וטעם הנלקחים מחסרי הלמ"ד בעי"ן שלהם שהיא האות השנית, להבדיל ביניהם.
אָבְתָה לנקבה בהמסך המלים, אָבָתָה בהפסקם. אוֹבֶה כשיאמר האחד בעבור עצמו לעתיד, האל"ף למדבר, והו"ו הפוכה מאל"ף אָבָה שהוא פ"א הפועל. ועקרו אִאְבֶה, יִאְבֶה, תִּאְבֶה, נִאְבֶה. וצווי לנקבה: אֱבִי, ולרבים הזכרים: אֱבוּ, ולנקבות רבות: אֱבֶינָה. ויש כשישוו צווי הזכרים הרבים וצווי הנקבה האחת ממין זה לצווי הרבים הזכרים וצווי האחת הנקבה ממין הפעלים שפ"א שלהם יו"ד במוצא דבר; כי נאמר מפעלים אלה: עֲשׂוּ, רְאוּ, בְּנוּ, בְּכוּ, רְאִי, קְנִי, עֲשִׂי, בְּנִי, והם יוצאים מן רָאָה, בָּנָה, עָשָׂה, בָּכָה; ונאמר מן האחרים שתחלתם יו"ד: רְדוּ, שְׁבוּ, צְאוּ, דְּעוּ, רְדִי, שְׁבִי, צְאִי, דְּעִי, והם יוצאים מן יָרַד, יָצָא, יָשַׁב, יָדַע. אך בהשיב כל אחד מהם אל עקרו ומקומו, יודע כי אלה חסרי הלמ"ד ואלה חסרי הפ"א. ואלה בהכרת הדבר ובהפסקו לא ישתנו ממה שהם בו בהמשכו והצמדו, כי יאמר בְּנוּ, עֲשׂוּ, רְאוּ, קְנוּ, בהפסק הדבר ובהמשכו יחד; ואלה ישתנו בהפסק הדבר ובהכרתו ממה שהיו בו בהמשכו והתחברו, כי יאמר באין הפסק רְדוּ, שְׁבוּ, צְאוּ, לְכוּ; ובהפסק: רֵדוּ, שֵׁבוּ, צֵאוּ, לֵכוּ – בצרי. אוֹבֶה – פועֵל. כִּי אֵינָם אֹבִים (יחזקאל ג ז) חסר למ"ד, וראוי להיות אוֹבְיִים על משקל פּוֹעֲלִים, שׁוֹמְרִים. ולנקבה אוֹבָה – פּוֹעֲלָה; אוֹבוֹת לרבות – פּוֹעֲלוֹת. ומשפטם להיות אוֹבְיָה, אוֹבְיוֹת. ולשון המקור שהוא שם הפועַל בהשיב הלמ"ד ו"ו במוצא דבר, ופעמים שתכתב ו"ו על הדבר, ופעמים שתכתב ה"א על העקר; יאמר אָבוֹ בו"ו ובה"א, כמו שיאמר רָאֹה תִרְאֶה (ש"א א יא) בה"א, וּרְאוּ רָאוֹ (ישעיהו ו ט) בו"ו. ויש כשיאמר בתי"ו אחר הו"ו והיא מומרת מן הה"א – אָבוֹת, כמו וְשָׁתוֹת יָיִן (ישעיהו כב יג), אָלוֹת שָׁוְא (הושע י ד).
ובעקר עניין אחר: לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי (משלי כג כט). ונאמר כי אֶבְיוֹן מעניין זה, והנו"ן נוספת כמו שנוספת בזֵרְעֹנִים (דניאל א טז) וזֵידוֹנִים (תהלים קכד ה). וזֵידוֹן ואֶבְיוֹן על משקל אחד, לפי שהיו"ד הנחה בין זי"ן ודל"ת זֵידוֹן כנגד בי"ת אֶבְיוֹן, ודל"ת זֵידוֹן לעמת יו"ד אֶבְיוֹן, נשארו ו"ו ונו"ן זה כנגד זה.
אוה – רק הפועל הכבד נאמר מעקר זה: אִוָּה, אִוִּיתִי, נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ (ישעיהו כו ט), וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ (איוב כג יג), אֲאַוֶּה, יְאַוֶּה, נְאַוֶּה, תְּאַוֶּה, אַוֶּה, אַוִּי לנקבה, ועקרו להיות אַוְּיִי, כמו וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵךְ (מ"ב ד ז), וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ (מ"א א יב). אַוּוּ לרבים הזכרים, ועקרו אַוְיוּ, כמו סַפְּרוּ נָא (בראשית מ ח), דַּבְּרוּ נָא (בראשית נ ד). ולשון המקור שהוא שם הפועל: אַוֵּה, כמו צווי, כמו אִם עַנֵּה תְעַנֶּה (שמות כב כב), או אַוּוֹת, כמו יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ (ישעיהו נח ה). ושם הפועל עוד: תַּאֲוָה, הה"א לשון נקבה והלמ"ד נגרעת, ועקרו תִּאְוָיָה כמו תִּפְאָרָה, אך נפתחה תי"ו תַּאֲוָה מפני האל"ף שהיא מאותיות אהח"ע אחריה, שהיה לולי זאת בחרק, כמו תִּקְוָה. ונאמר עוד מַאֲוַיִּים כמו מַמְתַקִּים, מַחֲמַדִּים (שה"ש ה טז) – אַל תִּתֵּן יְיָ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע (תהלים קמ ט).
ונאמר כי נַאֲוָה קֹדֶשׁ (תהלים צג ה) מעקר זה ועניין אחר, והנו"ן בו נִפְעַל, ומשקלו נַעֲלָה הֶעָנָן (במדבר י יא), נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ (קהלת ח יד). ומחברים עוד אליו הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה (ירמיהו ו ב), לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר (משלי יז ז), אלה הה"יהין ללשון נקבות, ולמ"ד הפועל נופלת. וכן נָאווּ לְחָיַיִךְ (שה"ש א י) חסר הלמ"ד.
אנה – אָנָה, אָנִיתִי, וְאָנוּ הַדַּיָּגִים (ישעיהו יט ח), וְאָנוּ וְאָבְלוּ (ישעיהו ג כו), עקרו אָנְיוּ, אֱנֵה, אֱנוּ, אֱנִי, אֱנֶינָה. ונאמר בשם הפועל תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה (איכה ב ה).
ויש בעקר עניין אחר: וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ (שמות כא יג), פועל כבד, אִנִּיתִי כמו צִוִּיתִי, אֲאַנֶּה, מְאַנֶּה, מְאַנִּים, אַנֵּה, אַנּוּ, אַנִּי, אַנֶּינָה, כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי (מ"ב ה ז). ומעקר זה: כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ (שופטים יד ד), ועקרו תֹּאַנְיָה.
אלה – וְאַתְּ אָלִית (שופטים יז ב), אָלְתָה, אֶאֱלֶה, יֶאֱלֶה, אֱלֵה, אֱלוּ, אֱלִי, אֱלֶינָה, אוֹלֶה, אוֹלִים, אוֹלָה, אוֹלוֹת. והמקור שהוא שם הפועל: אָלֹה וְכַחֵשׁ (הושע ד ב), אָלוֹת שָׁוְא (הושע י ד). ושם פועַל גם עוד: אָלָה – חסר הלמ"ד, והה"א לנקבה, ועקרו אַלְיָה כמו אַשְׁמָה, או אֲלָיָה כמו צְדָקָה.
והפועל הכבד: הֶאֱלָה, יַאֲלֶה, מַאֲלֶה, מַאֲלִים, הַאֲלֶה, הַאֲלוּ, הַאֲלִי. והמקור שהוא שם הפועל: הַאֲלוֹת – וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ (מ"א ח לא).
ועניין אחר בעקר זה לפי מה שיתכן להיות ולא בגזור אומר: אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק (יואל א ח), עקרו להיות אִלְיִי. אך אמרתי 'יתכן' ולא גזרתי בודאי, לפי שלא מצאתי בעניין זה זולת אֱלִי כִּבְתוּלָה שהוא צווי לנקבה מן הפועל הקל, על כן יש גם לומר כי הפועל העובר ממנו יָאַל, ויצא על משקל רְדִי מן יָרַד, שְׁבִי מן יָשַׁב.
אפה – וּמַצּוֹת אָפָה (בראשית יט ג), אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו (ישעיהו מד יט), אָפְתָה, יֹאפֶה, נֹאפֶה, וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת (ש"א כח כד), וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק (שמות יב לט), בנוח האל"ף, והפכה לו"ו במוצא דבר ומשמע אזן, אך היא כתובה אל"ף פעם ופעם ו"ו. וצווי הזכר נאמר אֱפֵה כמו עֲלֵה, אֱפוּ לרבים, אֱפִי לנקבה, אֱפֶינָה לרבות. וכבר נאמר לרבים הזכרים שלא כמשפט: אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ (שמות טז כג). ויתכן שיקרה זאת מפני האל"ף שהוא מן אהח"ע, שפעמים רבות ישנו בהם את המנהג. מַאֲפֵה תַנּוּר (ויקרא ב ד). אָפוֹ, אָפוֹת.
ארה – אָרִיתִי מוֹרִי (שה"ש ה א), וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ (תהלים פ יג), אָרְתָה, יֶאֱרֶה; אֱרֵה, אֱרוּ, אֱרִי, והעקר אִרְיוּ, אִרְיִי; אוֹרֶה, אוֹרָה, אוֹרִים, אוֹרוֹת; אָרוֹ, אָרוֹת.
אתה – וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ (דברים לג ב), אָתָה בֹקֶר (ישעיהו כא יב), אָתִיתִי, אָתְתָה, תהיה התי"ו הראשונה עי"ן הפועל במקום נו"ן בָּנְתָה, והשנית למ"ד הפועל במקום תי"ו בָּנְתָה ורי"ש שָׁמְרָה. אך אם יכבד על הלשון לדבר שני ת"וין כאחד, יאמר אָתָיָה, כמו חָסָיָה נַפְשִׁי (תהלים נז ב). וכבר נאמר הפועל העתיד בנוח האל"ף להקל, נאמר עָדֶיךָ תֵּאתֶה (מיכה ד ח), וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם (דברים לג כא), הנח בין היו"ד והתי"ו בוַיֵּתֵא הוא פ"א הפועל, והתי"ו עי"ן הפועל, והאל"ף למ"ד הפועל במוצא דבר. מה שאין כן בחבריו, נאמר כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי (איוב ג כה), יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים (תהלים סח לב), קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן (ישעיהו מא ה). וצווי הזכר על הנכון: אֱתֵה, אֱתוּ, אֱתִי, כמו עֲלֵה, עֲלוּ, עֲלִי, אבל בא על לא נכון, נאמר אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן (ישעיהו נו יב), כמו שבא אֵפוּ (שמות טז כג) שלא כראוי. ועל כן אומר כי משפט אֵפוּ על דרך זה – אֵפָיוּ, כי אֵתָיוּ שלם ואֵפוּ חסר, ולו באו על עקרם מלאים מחסרון אז נאמר אִפְיוּ, אִתְיוּ, כמו שִׁמְרוּ, שִׁמְעוּ, אִמְרוּ. ועוד הומרה אל"ף זאת בה"א, ונאמר הֵתָיוּ לְאָכְלָה (ירמיהו יב ט).
בדה – אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ (מ"א יב לג), בָּדִיתִי, יִבְדֶּה, בְּדֵה, בְּדוּ, בְּדִי, בּוֹדֶה, בּוֹדִים. וכבר נכתב הנח שהוא למ"ד הפעל: כִּי מִלִּבְּךָ אַתָּה בוֹדָאם (נחמיה ו ח), ויש מהם שהיה אומר בּוֹדָם, על כן קבעו אחת מן הלשונות במקרא והשנייה במכתב, שלא יפול דבר מלשונם. ושם הפועל: בָּדוֹ או בְּדוֹת.
בזה – כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה (במדבר טו לא), מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְיָ (ש"ב יב ט), כִּי בְזִתָנִי (ש"ב יב י), בָּזְתָה, אֶבְזֶה, יִבְזֶה, וַיִּבֶז עֵשָׂו (בראשית כה לד) – עקרו וַיִּבְזֶה, בְּזֵה, בְּזוּ, בְּזִי, בְּזֶינָה, וּבֹזַי יֵקָלּוּ (ש"א ב ל), ובּוֹזֵה דְרָכָיו יָמוּת (משלי יט טז).
רק בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ (שה"ש ח ז), בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ (משלי יג יג), וּבוּז מִשְׁפָּחוֹת יְחִתֵּנִי (איוב לא לד), בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ (מ"ב יט כא), אינם מעיקר זה, מפני שה"א בָּזָה לְךָ ללשון נקבה כמו שהיא בבָּאָה, ואילו היה מעקר זה אז נאמר בָּזְתָה, כמו עָשְׂתָה, בָּנְתָה.
בכה – בָּכִיתִי, אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם (איוב ל כה), וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ (דברים כא יג), בְּכֵה, בְּכוּ, בְּכִי, בְּכֶינָה. ושם הפועל: הַרְבֵּה בֶכֶה (עזרא י א), ויש עוד שם פועל: בְּכִי גָדוֹל (שופטים כא ב) בסמוך הדברים, יַעֲלֶה בֶּכִי (ירמיהו מח ה) בפסוק הדבר. אך אַלּוֹן בָּכוּת (בראשית לה ח) חסר למ"ד הפועל שהיא יו"ד בְּכִי, לפי שהתי"ו והו"ו בו כמוהם בעַבְדוּת, מַרְדּוּת, נמצא חסר למ"ד הפועל שהיא יו"ד בְּכִי, ועקרו בַּכְיוּת.
ויש בעניין פועל כבד: בִּכָּה, בִּכִּיתִי, אֲבַכֶּה, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ (ירמיהו לא יד), מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז (יחזקאל ח יד), בַּכֵּה, בַּכּוּ, בַּכִּי.
ויש בעקר עניין אחר: מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ (איוב כח יא), עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא (תהלים פד ז).
ולשון נִפְעַל: הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם (איוב לח טז), למ"ד הפעל חסר מן נִבְכֵי יָם, כמו שחסרה מן נִרְאִים, נִרְפִּים.
אך נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר (יואל א יח), נְבֻכִים הֵם (שמות יד ג), וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה (אסתר ג טו), עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם (מיכה ז ד), עקר אחר ועניין אחר.
בלה – בָּלִיתִי, לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ (דברים ח ד), לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם (דברים כט ד), וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה (ישעיהו נא ו), בּוֹלֶה, בּוֹלִים. ושם איש או כל מאומה מפועל זה נאמר בָּלֶה, על משקל הָיָה דָוֶה (איכה ה יז), כְּגַן רָוֶה (ישעיהו נח יא), ולרבים הזכרים: שַׂקִּים בָּלִים (יהושע ט ד), ולנקבות הרבות: וּנְעָלוֹת בָּלוֹת (יהושע ט ה), ולאחת: בָּלָה – לַבָּלָה נִאוּפִים (יחזקאל כג מג). ודע כי בָּלִים, רָוִים, דָּוִים והדומה להם שוה מדברם בעבור חסרונם, עם מדבר שָׁבִים וקָמִים ובָּאִים והדומה להם שהם על משקל אחד, אך בהשיבם אל עקרם ומולדם יודע כי בָּלִים ודָּוִים ורָוִים חסרי הלמ"ד, ומשפטם להיות בְּלֵיִים, דְּוֵיִים, רְוֵיִים, על משקל אֲשֵׁמִים, שְׁכֵנִים, שְׁלֵמִים; ויודע כי שָׁבִים וקָמִים ובָּאִים וחבריהם אינם חסרים כולם, אך הם נחי העי"ן, יורה עליו הנח הנסתר שהוא הקמץ שבשי"ן שָׁבִים וקו"ף קָמִים, ומשפטם להיות שׁוֹיְבִים, קוֹיְמִים, בּוֹיְאִים, ולא כן הנחים שמורה עליהם קמוצות בי"ת בָּלִים וחבריו שהם באים מחמת המשך והלמ"דים חסרים. אַחֲרֵי בְלֹתִי (בראשית יח יב), בְּלוֹיֵ הַסְּחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים (ירמיהו לח יא), ויש כשתהפך יו"ד לאל"ף ואמרו בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת (ירמיהו לח יב). ויאות להיות מן עקר זה ומעניין זה וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם (ישעיהו י כה), כמו תַּכְלִית מן כָּלָה, כָּלִיתִי, ותַּבְנִית מן בָּנָה, בָּנִיתִי.
ובעניין זה פועל כבד: בִּלָּה בְשָׂרִי (איכה ג ד), בִּלִּיתִי, וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי (ישעיהו סה כב), מְבַלֶּה, מְבַלִּים, מְבַלָּה, מְבַלּוֹת, מְבֻלָּה, מְבֻלִּים, מְבֻלֶּה, מְבֻלּוֹת.
בנה – כִּי בָנָה יְיָ צִיּוֹן (תהלים קב יז), בָּנָה, בָּנִיתִי, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ (שמות כד ד), עקרו וַיִּבְנֶה. וכבר נמצא שם הפועל על משקל פִּעְלָע בעבור כי נשתנה העי"ן שלו אחרי הלמ"ד, נאמר בִּנְיָן. וכמהו מִנְיָן מן מָנָה, וקִנְיָן מן קָנָה, ועִנְיָן מן עָנָה.
בעה – בָּעִיתִי, אֶבְעֶה, תִּבְעֶה. וכבר נמצא שלם על עקרו: אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ (ישעיהו כא יב), והצווי על החוק ועל המשפט: בְּעֵה, בְּעוּ, או בַּעֲיוּ על העקר, אך בא שלא כמשפט ונאמר אִם תִּבְעָיוּן בְּעָ֖יוּ, נהגו בו מנהג הפסק הטעמים, כמו וְאִם לֹא חֲדָ֑לוּ (זכריה יא יב), הַחֵרְשִׁים שְׁמָ֑עוּ (ישעיהו מב יח), שפעמים שנוהגים בטעם זה מנהג הפסק, כמו וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּ֖סַח (במדבר ט ב).
ולשון נִפְעַל מעקר זה: נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו (עובדיה א ו), עקרו נִבְעֲיוּ, על משקל נִבְעֲרוּ הָרֹעִים (ירמיהו י כא).
ויש בעקר זה עניין אחר: נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה (ישעיהו ל יג), מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ (ישעיהו סד א).
ברה – וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם (ש"ב יב יז), בָּרִיתִי, וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ (ש"ב יג ו), וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ (תהלים סט כב), הָבִיאִי הַבִּרְיָה (ש"ב יג י).
ובעקר פועל כבד: הִבְרָה, הִבְרֵיתִי, יַבְרֶה, מַבְרֶה, הַבְרֶה, הַבְרִי, הַבְרוֹת – לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד (ש"ב ג לה).
אך בְּרוּ לָכֶם אִישׁ (ש"א יז ח) מן עניין אחר ומעקר אחר, שהלמ"ד מן הפועל שלו אל"ף, כמו וְיָד בָּרֵא (יחזקאל כא כד), וּבֵרֵאתָ לְךָ (יהושע יז טו). אבל בְּרוּ מן הפועל הקל, ואלה מן הכבד. ומשפט בְּרוּ להיות בִּרְאוּ, ונפלה האל"ף להקל, כמו שנפלה אל"ף יְראוּ אֶת יְיָ (תהלים לד י) מן המקרא, ואע"פ שנקבעה במכתב.
גאה – כִּי גָאֹה גָּאָה (שמות טו א), גָּאִיתִי, כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ (יחזקאל מז ה), הֲיִגְאֶה גֹּמֶא (איוב ח יא), רְאֵה כָל גֵּאֶה (איוב מ יב). וכבר נאמר שֵם כל מאומה כמו זה בחסרון הה"א שהיא למ"ד הפעל: שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּא מְאֹד (ישעיהו טז ו), וראוי להיות גְּאֵה כמו זה ראשון. ולשון רבים על לשונו חסר גם הוא – בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְיָ (משלי טו כה), ומשפטו להיות בית גְּאֵיִים, כמו שְׁכֵנִים, פְּלֵטִים. דִּבְּרוּ בְגֵאוּת (תהלים יז י) – על דרך בָּכוּת, בָּרוּת, ויתכן להיות גֵּאוּת, גֵּאִים, גֵּאֶה, בצרי מפני האל"ף, שפעמים תשונה תנועת האות אשר לפניהם. ושם הפועל שלם: גַּאֲוָה, גֵּאָה – חסר, כמו גֵּאָה וְגָאוֹן (משלי ח יג), וגָּאוֹן גם הוא חסר, שעקרו להיות גֵּאָיוֹן, כמו הֵרָיוֹן, וראויים להדגש, כמו שִׁבָּרוֹן, עִוָּרוֹן; או גֶּאְיוֹן, כמו חֶסְרוֹן, זִכְרוֹן; או גְּאָיוֹן, כמו לְבָנוֹן, כְּסָלוֹן. ונאמר כי זאת אל"ף שהיא עי"ן הפעל הומרה בו"ו אשר היא בגֵּוָה, כמו בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה (ירמיהו יג, יז), כִּי הִשְׁפִּילוּ וַתֹּאמֶר גֵּוָה (איוב כב, כט), והלמ"ד עם כל זאת חסרה, ומשפטו להיות גויה.
גלה – גָּלָה כָבוֹד (ש"א ד כא), עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ (הושע י ה), גָּלְתָה יְהוּדָה (איכה א ג), כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה (עמוס ה ה), עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים (עמוס ו ז), וַיִּגֶל יְהוּדָה (מ"ב כה כא), יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ (איוב כ כח), וְגַם גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ (ש"ב טו יט), כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ (ירמיהו מו יט), נִסַּע וְנִגְלָה (ישעיהו לח יב), לְגָלוּתֵנוּ (יחזקאל לג כא).
והפועל הכבד: הִגְלָה – אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר (נחמיה ז ו), אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם (ירמיהו כט ד), וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל (מ"ב יז ו) – עקרו וַיַּגְלֶה. והפועל שלא הוזכר פועלו: אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם (אסתר ב ו), מֻגְלֶה, הַמֻּגְלִים בָּבֶלָה (ירמיהו מ א).
ובעקר עניין אחר: גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל (ש"א ט טו), וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ (ש"א כ יב), גּוֹלֶה סּוֹד (משלי כ יט), גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים (אסתר ג יד).
ולשון נִפְעַל: וְנִגְלָה יְסֹדוֹ (יחזקאל יג יד), וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם (ש"א יד ח), תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל (משלי כו כו), תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ (ישעיהו מז ג), וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט (עמוס ה כד).
ולשון הִתְפַּעֵל: כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ (משלי יח ב), וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה (בראשית ט כא), ראוי להיות וַיִּתְגַלֶּה, וכן וַתִּתְכָּס (בראשית כד סה) עקרו וַתִּתְכַּס, וַיִּתְחָל (ש"ב יג ו) משפטו וַיִּתְחַלֶּה.
ובעניין זה פועל כבד: גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו (ירמיהו מט י), גִּלִּית וַתַּעֲלִי (ישעיהו נז ח), גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ (ויקרא כ יח), לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ (ויקרא יח ז), וַיְגַל יְיָ אֶת עֵינֵי בִלְעָם (במדבר כב לא), וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל (משלי כה ט), גַּלֵּה, גַּלִּי צַמָּתֵךְ (ישעיהו מז ב), גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה (תהלים קיט יח), גַּל מֵעָלַי חֶרְפָּה וָבוּז (תהלים קיט כב), עקרם גַּלֵּה כמו שהודעתיך, מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת (איוב יב כב), טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה (משלי כז ה). ויתכן להיות גַּלּ֛וֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם (יהושע ה ט) מעניין זה, והוא המקור שהוא שם הפועל. ואמרתי 'יתכן' ולא גזרתי עליו, לפי שהטעם בלמ"ד ממנו, ואיננו בתי"ו כמו עַד כַּלּוֹתִ֖י (ירמיהו ט טו), כי כשהוא בלמ"ד מורה על הפועל העובר מן הפעלים שעי"ן ולמ"ד שלהם אות אחת כפולה, כמו סַבּוֹתִי מן סָבַב,] זַמּוֹתִי מן זָמַם, וכן יהיה גַּלּוֹתִי פועל עובר יוצא מן וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן (בראשית כט ג).
גמה – מְגַמַּת פְּנֵיהֶם קָדִימָה (חבקוק א ט), ואולי יצא מעקר זה בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ (איוב לט כד), ואע"פ שנכתב באל"ף.
געה – גָּעָה, גָּעִיתִי, אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ (איוב ו ה), (וַיֵּלְכוּ) ([הָלְכוּ]) הָלֹךְ וְגָעוֹ (ש"א ו יב).
גרה – גֵּרָה, גֵּרִיתִי, יְגָרֶה – אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן (משלי טו יח), והוא פועל כבד, ולולי הרי"ש היה דגש, כמו גִּלָּה, גִּלִּיתִי, יְגַלֶּה. והצווי לזכר: גָּרֵה. ולרבים: גָּרוּ, ולנקבה: גָּרִי. ולרבות: גָּרֶינָה. ולשון המקור שהוא שם הפועל: גָּרֹה, כמו קַוֹּה קִוִּיתִי (תהלים מ ב), או גָּרֵה, כמו עַנֵּה תְעַנֶּה (שמות כב כב), או גָּרוֹת, כמו יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ (ישעיהו נח ה).
ולשון הִתְפַּעֵל: כִּי בַייָ הִתְגָּרִית (ירמיהו נ כד), לָמָּה תִתְגָּרֶה (דה"ב כה יט), אַל תִּתְגָּרוּ בָם (דברים ב ה), משפטו להיות אל תִּתְגָּרְיוּ, וכן אַל תִּתְגָּר בָּם (דברים ב ט) חסר ה"א, משפטו להיות תִּתְגָּרֶה, וכן וְהִתְגָּר בּוֹ (דברים ב כד). ובאו קמצים אע"פ שיהיו בלא הפסק, לפי שבהיותם שלמים יהיו קמצים לתשלום הדגש בהן, ועל כן באו קמצין גם בהיותם חסרים. והוא כל משקל וַתִּתְכָּס (בראשית כד סה), וַתִּתְחָל, וַיִּתְחָל (ש"ב יג ו), וַיִּתְגַּל (בראשית ט כא). אך יָגוּרוּ מִלְחָמוֹת (תהלים קמ ג) עניין אחר ועקר אחר.
דאה – דָּאָה, דָּאִיתִי, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר (דברים כח מט), וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ (תהלים יח יא) – עקרו וַיִּדְאֶה.
דוה – דָּוָה, דָּוִיתִי, אֶדְוֶה, דְּוֵה, דְּוִי. והמקור שהוא שם הפועל: כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא (ויקרא יב ב), והשם הנבנה מפועל זה לכל מאומה, ר״ל שם התאר: דָּוֶה – עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ (איכה ה יז). ולנקבה: דָּוָה – תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה (ישעיהו ל כב). ולרבים הזכרים: דָּוִים, וכשתטפלם אל אחר תגרע את המ"ם, נאמר הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי (איוב ו ז), על משקל וּקְשֵׁי לֵב (יחזקאל ג ז). ויתכן להיות כִּדְוֵי לַחְמִי שם פעלים, ר״ל שם דבר, יאמר לרבים דּוָיִים, ובסמוך דִּוְיֵי, הפ"א בחרק, ובנפל למ"ד הפעל שב הפ"א לשוא. אבל עָלַי לִבִּי דַוָּי (ירמיהו ח יח), הוא שם מדת הלב, ר״ל שם התאר שהוא שמו יוצא מן הפועל הזה, על משקל גַּנָּב וסַלָּח, היו"ד במקום הבי"ת מן גַּנָּב והחי"ת מן סַלָּח, ועל כן נדגשה הו"ו. וגם נאמר עוד בשם הפועל יְיָ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי (תהלים מא ד), כמו שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב (ישעיהו י כא), נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ (בראשית כב יג). ועוד שם אחר על בניין אחר: וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים (דברים ז טו), עקרו מַדְוְיֵי, על משקל מִשְׁפְּטֵי, אע"פ שזה המ"ם בפתח ומ"ם זה בחרק, לעניין שיהיו שלמים אחד הם.
דחה – דָּחָה, דָּחִיתִי, אֶדְחֶה, וּמַלְאַךְ יְיָ דּוֹחֶה (תהלים לה ה), לִדְחוֹת פְּעָמָי (תהלים קמ ה), גָּדֵר הַדְּחוּיָה (תהלים סב ד), יַעֲשֶׂה מִדְחֶה (משלי כו כח), אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי (תהלים קטז ח). ובספרים מדויקים נמצא דֹּ֝ח֗וּ (תהלים לו יג) מלרע, אם כן יהיה שרשו דָּחָה. אך דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם (תהלים לו יג), יָדִיחוּ אֶת הָעֹלָה (יחזקאל מ לח), יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ (ישעיהו ד ד), והנפעל יִדַּ֖חוּ וְנָפְלוּ בָהּ (ירמיהו כג יב), מפני שהעי"ן גרונית פ"א הפעל פתוחה ובא מלעיל שלא כמשפט, וכן בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם (תהלים קט יג) בפתח מפני החי"ת. עקר אחר מן הפעלים הנחי העי"ן, וכבר נזכר במאמר אשר לפני זה. וכן מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים (איכה ב יד) עקר אחר מן נָדַח, נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס (תהלים קמז ב), הנו"ן נבלעה בדל"ת.
דכה – דָּכָה, דָּכִיתִי, יִדְכֶּה יָשֹׁחַ (תהלים י י), לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה (תהלים נא יט), יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם (תהלים צג ג).
ובעקר זה פועל כבד: כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים (תהלים מד כ), עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ (תהלים נא י), יִדַכֶּה, מְדַכֶּה, מְדֻכֶּה. אך מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ (ישעיהו נג ה), וַייָ חָפֵץ דַּכְּאוֹ (ישעיהו נג י), וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ (תהלים לד יט), לֹא דֻכְּאוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (ירמיהו מד י), לְשׁוֹן שֶׁקֶר יִשְׂנָא דַכָּיו (משלי כו כח) – כמו דַּכָּא, וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא (איוב כב ט), תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא (תהלים צ ג) – שם, אֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ (ישעיהו נז טו) – תאר, דִּכָּא לָאָרֶץ חַיָּתִי (תהלים קמג ג) – בקמץ כדרך בעלי הה"א, וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים (איוב יט ב) בנוח האל"ף, וההִתְפַּעֵל: וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר (איוב ה ד), וְהָפַךְ לַיְלָה וְיִדַּכָּאוּ (איוב לד כה), וִידַכֵּא (תהלים עב ד), הם מן הפעלים שלמ"ד שלהם אל"ף יוצאת במוצא דבר, ואיננה נסתרת ולא נהפכת ליו"ד כמו שיקרה לזה שלמ"ד שלו ה"א נחה. אבל יש לאמר כי האל"ף מומרת מן הה"א שבזה הנזכר פה, ונשתמשו בו בלשון אל"ף עד שנעשה בו עקר. ואמרתי כי מְדֻכָּא איננו מעקר זה, כי לא בא מְדֻכֶּא בסגול תחת הכ"ף על משקל מְעֻנֶּה, ואע"פ שנכתב באל"ף, כמו שנכתב וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא (קהלת ח א) באל"ף במקום ה"א, שאילו היה בו האל"ף העקר, נאמר יְשֻׁנָּא קמץ הנו"ן על משקל יְדֻכָּא. וכן אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם (תהלים עד כא), אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה (במדבר יא ח), באים מן עקר אחר.
דלה – דָּלָה, דָּלִיתִי, דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ (משלי כו ז), שלם הלמ"ד, ואילו בא כחבריו נאמר דְּלוּ, כמו בְּנוּ, חֲנוּ, עֲשׂוּ, קְנוּ. וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה (משלי כ ה), וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה (שמות ב טז), הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי (ישעיהו מ טו).
והפועל הכבד: דִּלָּה, אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי (תהלים ל ב), יְדַלֶּה, והצווי מן הכבד: דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ, ובא שלם, והלמ"ד לא נדגשה כדי להקל.
דמה – לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ (יחזקאל לא ח), דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר (תהלים קב ז), אֶל מִי דָמִיתָ כָּכָה (יחזקאל לא יח), זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר (שה"ש ז ח), יִדְמֶה לַייָ (תהלים פט ז), סֹב דְּמֵה לְךָ (שה"ש ב יז), דּוֹמֶה, דְּמֵה, דְּמוּ, דְּמִי, וּדְמוּת הַחַיּוֹת (יחזקאל א יג), בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א כו), עקרו להיות כְּדַמְיוּתֵנוּ, כמשקל עַבְדוּת, מַרְדּוּת.
והפועל הכבד: מָה אֲדַמֶּה לָּךְ (איכה ב יג), וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה (הושע יב יא).
ועניין אחר בעקר: וְדָמִיתִי אִמֶּךָ (הושע ד ה). ושם הפועל: בִּדְמִי יָמַי (ישעיהו לח י). והמקור בא שלם עם הה"א: נִדְמֹה נִדְמָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (הושע י טו).
ולשון נפעל: כִּי נִדְמָה כָּל עַם כְּנַעַן (צפניה א יא), נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן (ירמיהו מז ה), אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי (ישעיהו ו ה), אִדָּמֶה, יִדָּמֶה, על משקל אִבָּנֶה, יִבָּנֶה. אך אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן (ישעיהו יד יד) הוא מעניין ראשון, והוא לשון הִתְפַּעֵל ולכן נדגשה המ"ם, ומשפטו להיות אֶתְדַּמֶּה. וכן וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ (במדבר כד ז), ראוי להיות וְתִתְנַשֵּׂא, ואילו נאמר מלשון נִפְעַל היה וְתִנָּשֵׂא, כמו כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא (ישעיהו מ ד).
והפועל הכבד הנאמר מעניין זה: דִמָּה – וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ (ש"ב כא ה). אבל וְנִדְּמָה שָּׁם כִּי יְיָ… הֲדִמָּנוּ (ירמיהו ח יד) אינם נאמרים מעקר זה.
ועניין שלישי בעקר זה והוא פועל כבד: וְהוּא לֹא כֵן יְדַמֶּה (ישעיהו י ז), אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ (אסתר ד יג), דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ (תהלים מח י).
הגה – הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה (ישעיהו כז ח), וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ (תהלים עז יג), כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר (ישעיהו לא ד), יֶהְגּוּ רִיק (תהלים ב א), הֲגֵה, הֲגוּ, הֲגִי, הֲגֶינָה, כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה (תהלים צ ט), וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא (איוב לז ב), הִגָּיוֹן סֶלָה (תהלים ט יז), על משקל עִצָּבוֹן, שִׁבָּרוֹן. ונאמר כי הֲגִיגִי (תהלים ה ב) יוצא מעקר זה, הגימ"ל השנית הוא עי"ן הפועל נשנת אחר הראשונה על משקל עִנְיָן, מִנְיָן, בִּנְיָן. הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר (ישעיהו נט יג) – מקור, ובא הֹגוֹ בחולם לזוג המלות מפני הֹרוֹ שבא כמשפט, ששרשו ירה כמו וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא י יא), אבל הֹגוֹ שרשו הָגָה, ומשפטו הָגוֹ.
הדה – הָדִיתִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה (ישעיהו יא ח).
הזה – הָזָה, הָזִיתִי, הֹזִים שֹׁכְבִים (ישעיהו נו י).
היה – הָיָה, הָיִיתִי, אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב (ש"ב ז יד), הִנֵּה יַד יְיָ הוֹיָה (שמות ט ג), הֶיֵה, הֶיוּ, הֲיִי. וכבר אמרו וָאֱהִי, וַתְּהִי, וַנְּהִי, ומשפטם בחסרון הלמ"ד ואֶהי ותֶהי ונֶהי בסגול להביא הנח הנסתר (וְהָיִתָ עָלַי לְמַשָּׂא (ש"ב טו לג), המסרת עליו: לית חסר (יחסר) ([דחסר]), לפי שיש אחר שכתוב בה"א באחרונה וחסר יו"ד, והוא וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה (ש"ב י יא).) אחר נוספות אינ"ת תמורת החסרון. ופעמים שיבא מקצתם על המשפט בהפסק הטעם, כמו מִי זֶה אָמַר וַתֶּ֔הִי (איכה ג לז). וכן אמרו ברפיות היו"ד וַיְהִי, שכבד עליהם לדגשה בעבור כי היא נחה בשבא. וכן מנהגם ביו"ד שהיא בשבא אחר הו"ו הפתוחה להרפותה, כמו וַיְבַקְשׁוּ, וַיְבַקֵּשׁ, וַיְדַבֵּר, וַיְמַלֵּא. אבל כשיניעוה באחד משבעה המלכים תדגש, כמו וַיִּדְרְשׁוּ, וַיֹּאמְרוּ, וַיַּעֲשׂוּ כֵן. כִּי הוּא אָמַר וַיֶּ֑הִי (תהלים לג ט) בהפסק הטעם, ונסתרה היו"ד כמנהג, ומשפטו יִהֶי על משקל יִפֶן, וכן היה ראוי להיות בכל מקום. ועקרם על נכון ומלאת החסרון וָאֶהְיֶה, וַנִּהְיֶה, וַתִּהְיֶה, וַיִּהְיֶה.
וכבר נשתמשו בפועל זה גם בו"ו תחת היו"ד: הָוָה, הָוִיתִי, וְאַתָּה הֹוֶה לָהֶם לְמֶלֶךְ (נחמיה ו ו), הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ (בראשית כז כט), כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ (איוב לז ו), ויתכן להיות מעניין זה הֹוָה עַל הֹוָה (יחזקאל ז כו). ודע כי אשר דבר מן העברים בלשון הָוָה, הָוִיתִי, יאמר כשיחסר הלמ"ד: יְהוּ, תְּהוּ, מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא (קהלת יא ג), שעקרו להיות יֶהֱוֶא כמו יֶחֱלֶה, שהוא לשון יחיד, כמו שיאמר מן הָיָה – יְהִי, כן יאמר מן הָוָא – יְהוּא, שמשפטו יֶהֱוֶה. וי"מ כי יְהוּא משפטו יִהְיוּ, ונפלה עי"ן הפעל ממנו כמו גַּם אַתְּ… תְּהִי נַעֲלָמָה (נחום ג יא). שמשפטו תִּהְיוּ. ונכתב הֱוֵא אָרֶץ באל"ף במקום ה"א הֱוֵה גְבִיר.
וע"א בעקר זה, והוא לשון נִפְעַל: נִהְיָה, וַאֲנִי דָנִיֵּאל נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי (דניאל ח כז), שְׁנֵי… שָׂרֵי גְדוּדִים הָיוּ בֶן שָׁאוּל (ש"ב ד ב), כלומר היו כבר עמו ונפרדו ממנו, ועתה באו בביתו במרמה כלוקחי חטים והרגוהו. וי"מ לשון עובר, וכן תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ (משלי יג יט) לשון עובר. וי"מ כמשמעו: תַּאֲוָה נִהְיָה בזמנה תערב לנפש, לפיכך תוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע, לפי שתבא תאותם.
המה – הָמָה, הָמִיתִי, כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן (ישעיהו יז יב), אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה (תהלים עז ד), יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו (תהלים מו ד), קוֹל הַקִּרְיָה הוֹמָה (מ"א א מא), הֶמְיַת נְבָלֶיךָ (ישעיהו יד יא), עִיר הוֹמִיָּה (ישעיהו כב ב), כמו בּוֹכִיָּה, וחשוב הוֹמִיָּה וּבוֹכִיָּה התיחש אל הוֹמָה ובוֹכָה, כמו עִבְרִיָּה שמתיחשת אל עֵבֶר, ומִצְרִיָּה שמתיחשת (לא) ([אל]) מִצְרַיִם. כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם (בראשית יז ה), חסר למ"ד והו"ו והנו"ן נוספות. י״מ לֹא מֶהֱמֵהֶם (יחזקאל ז יא) – הָמֶה, בשקל יָפֶה, קָשֶׁה, ועם כנוי הרבים הֱמֵהֶם, כמו יְפֵיהֶם, קְשֵׁיהֶם. וי"ת: וְלָא מִבְּנֵיהוֹן.
הסה – הָס כִּי לֹא לְהַזְכִּיר (עמוס ו י), בפלס צַו לֵאמֹר (דברים ב ד); הַ֔סּוּ (נחמיה ח יא), מפני העמדה, כי דינו מלרע, כמו כַּלּ֤וּ מַעֲשֵׂיכֶם (שמות ה יג).
הרה – כמו וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר (תהלים ז טו), הֶאָנֹכִי הָרִיתִי (במדבר יא יב), וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן (שופטים יג ג), וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה (בראשית טז ד), הָרִינוּ חַלְנוּ (ישעיהו כו יח), וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט (בראשית יט לו), תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ (ישעיהו לג יא), עקרו תַּהְרְיוּ, כמו תַּהְכְּרוּ לִי (איוב יט ג), בלשון ערבי התמיהה הגדולה: הכר. וי"מ כי בלשון ערבי עזות פנים – הכר, וכן הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם (ישעיהו ג ט) – עזות מצחם. וַתַּהַר וַתֵּלֶד (בראשית ד א), משפטו להיות וַתַּהֲרֶה, הִנָּךְ הָרָה (בראשית טז יא), וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ (מ"ב ח יב), אֵת כָּל הֶהָרוֹתֶיהָ (מ"ב טו טז), הֹרָה גָבֶר (איוב ג ג), פועל שלא הוזכר פועלו, כמו הֹרָג (ישעיהו כז ז), שֹׂרָף (ויקרא י טז), ולולא הרי"ש היה דגוש. עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ (בראשית ג טז) – חסר הלמ"ד, וַיִּתֵּן יְיָ לָהּ הֵרָיוֹן (רות ד יג) – שלם.
זכה – זָכָה, זָכִיתִי, וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה (איוב כה ד).
והפועל הכבד: זִכָּה, מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי (משלי כ ט), בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ (תהלים קיט ט).
אך זַךְ לִקְחִי (איוב יא ד), אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ (משלי כ יא), זַךְ אֲנִי בְּלִי פָשַׁע (איוב לג ט) – כלם פתחים, זַיִת זָךְ (שמות כז כ) – קמץ, לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו (איוב טו טו), וַהֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי (איוב ט ל), אינם מעקר זה.
וההִתְפַּעֵל: רַחֲצוּ הִזַּכּוּ (ישעיהו א טז), הראוי הִזְדַּכּוּ, והדל"ת נבלעה בדגש הכ"ף. ואע"פ שאין אות נבלעת רק בחברתה, הנה מצאנו בלשון ארמית הקרוב אליו גַּפּוֹהִי – גַּדְפּוֹהִי, וקַמּוֹהִי כמו קַדְמוֹהִי, ובעברי וְכָל אֲגַפֶּיךָ (יחזקאל לח ט), כמו אֲגַדְפֶּיךָ, לשון כנפיך, האל"ף נוסף, ואע"פ שדגש הכ"ף לאות הבניין, אעפ"כ אחר שנפקדה הדל"ת יצא טעם הדגש לשנים, לכבדות הבניין ולחסרון הדל"ת. ודגש הזיי"ן לא בא לחסרון אות, אבל לא תתכן קריאתו מבלי דגש חטפות המלה לחסרון תי"ו או דל"ת. ודינו הִתְזַכּוּ או הִזְדַּכּוּ, כי תי"ו הִתְפַּעֵל לא מצאנוה עם הזיי"ן, והדל"ת לא מצאנוה רק לאחריה: הִזְדְּמִנְתּוּן לְמֵאמַר קָדָמַי (דניאל ב ט), ובדברי רז"ל: נִזְדַּמֵּן לוֹ.
זנה – וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ (דברים לא טז), כִּי זָנְתָה אִמָּם (הושע ב ז), זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ (בראשית לח כד). עַתָּה יִזְנוּ תַזְנוּתֶהָ (יחזקאל כג מג), וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא (ירמיהו ג ח), מֵרֹב זְנוּנֵי זוֹנָה (נחום ג ד) – אמרו כי הנו"ן נשנית בזְנוּנֵי שני פעמים שהוא עי"ן הפעל כדרך שהזכרתי בקִנְיָן. מִנְיָן; זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ (הושע ד יא), והפועל שלא הוזכר פועלו, וְאַחֲרַיִךְ לֹא זוּנָּה (יחזקאל טז לד), כמו צִוָּה, יְצַוֶּה, והפועל הכבד, הִזְנָה, הִזְנוּ – הִזְנוּ וְלֹא יִפְרֹצוּ (הושע ד י) (ויזן את יהודה) וַיֶּזֶן אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם (דה"ב כא יא) בפלס וַיֶּפֶן מן הִפְנָה, וַתַּזְנֶה אֶת יְהוּדָה וְאֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם (דה"ב כא יג).
זרה – זָרָה, זָרִיתִי, תִּזְרֶה לָרוּחַ (יחזקאל ה ב). והבינוני מהפעל שלא נקרא שם פועלו: אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה (ישעיהו ל כד), וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ (ירמיהו טו ז), וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם (שמות לב כ), לוֹא לִזְרוֹת וְלוֹא לְהָבַר (ירמיהו ד יא).
והפועל הכבד: וְזֵרִתִים לְכָל רוּחַ (ירמיהו מט לב), אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה (זכריה ב ב), וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר (מ"א יד טו), וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם (ויקרא כו לג), מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל (ירמיהו לא ט), האל"ף בשבא וסגול, ומשפטו חטף פתח, וכן וְכָל אֲגַפָּיו אֱזָרֶה לְכָל רוּחַ (יחזקאל יב יד), וְהַשְּׁלִישִׁית לְכָל רוּחַ אֱזָרֶה (יחזקאל ה יב). כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת (משלי א יז), חסר למ"ד, ועקרו מְזוֹרָיָה, כמו מְאֹרָשָׂה (דברים כב כג), ולולא הרי"ש היה נדגש, כמו תּוֹכַחַת מְגֻלָּה (משלי כז ה), וכן מְאֹרָשָׂה גם הוא היה על משקל מְלֻמָּדָה (ישעיהו כט יג). והמקור: אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ (זכריה ב ד). ויתכן להיות מעניין זה וּמִמְּזָרִים קָרָה (איוב לז ט), בשקל מְגָלִים.
וע"א בעקר זה: זֵרָה, אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ (תהלים קלט ג).
ופעל כבד אחר בעניין זה: הִזְרָה, הִזְרֵיתִי, וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה (ש"ב כב מ).
חבה – חֲבִי כִמְעַט רֶגַע (ישעיהו כו כ) – שם הפועל, כמו בְּכִי, שְׁבִי. ויש לאמר שהוא צווי לנקבה שהיא עֵדָה, ולא על לשון עָם שהוא זכר, והדומה לו: רְאִי, עֲשִׂי. וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה (חבקוק ג ד). ונאמר כי בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי (ישעיהו מט ב), כִּי נֶחְבָּא (שופטים ט ה) – נִפְעַל עבר, הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים (ש"א י כב) – נִפְעַל עומד, אין הפרש ביניהם רק לפי העניין, וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה (יהושע ב טז) – בא על דרך הה"א, וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל (ירמיהו מט י) – כתוב בה"א, והוא מקור נבנה על תשלומו, כי נמצא מקור בבניין נִפְעַל שוה עם העבר, לְהֵחָבֵה בַשָּׂדֶה (מ"ב ז יב), חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵה (מ"א כב כה) – נכתבו בה"א. וְהָיָה אִישׁ כְּמַחֲבֵא רוּחַ (ישעיהו לב ב) – נכתב באל"ף ונקרא כבעלי הה"א – מַעֲשֵׂה, ואם היה כבעלי האל"ף היה מֶחֱבָא בפלס מִקְרָא, ומפני החי"ת היה המ"ם סגול, כמו מֶחֱצָה, או פתח כמו מַחְתָּה, וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם (בראשית ג ח), מִכֹּל הַמַּחֲבֹאִים (ש"א כג כג), מעקר זה, אך האל"ף נכנסת תחת הה"א, ונשתמשו בה בפעל זה כמו שנשתמשו בה"א. אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נַחְבֵּאתָ (ראה ש"א כ יט, ושם יט ב), משפטו נִחְבַּאְתָּ בפלס נִשְׁכַּחְתָּ, אלא שנחה האל"ף להקל. ודע כִּי הֶחְבְּאַתָה (יהושע ו יז) נפרד מאחיו ויצא מכלל חבריו, והיה משפטו להיות כִּי הֶחְבִּיאָה (כמו שם פסוק כה), אם הוא בא מלשון אל"ף, או כי הִחְבָּתָה אם הוא מלשון ה"א, כמו וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה (בראשית כד מו); אבל הֶחְבְּאַתָה, האל"ף בו למ"ד הפעל והה"א ללשון נקבה, ואין טעם לתי"ו ולא עניין, על כן אמרתי כי הוא נפרד ויוצא מן הכלל. ובהאריך התנועה, שבה תנועת הבי"ת, שמשפטה בחרק כבעלי האל"ף, לשוא להקל; והאל"ף בפתח, כמו שהיה עם התי"ו בחסרון הה"א הִחְבַּאת מפני נח נראה שאחר האל"ף.
חדה – חָדָה, חָדִיתִי, וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ (שמות יח ט), דגש הדל"ת לתקון הקריאה, עקרו וַיִּחְדֶּה. וי"א כי הוא מלעיל על משקל וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל (ירמיהו מא י), ומפני שהחי"ת גרונית נפתחה, והעד כי הדל"ת דגושה ושואית.
והפועל הכבד: חִדָּה, חִדִּיתִי, תְּחַדֵּהוּ בְשִׂמְחָה (תהלים כא ז).
ונאמר כי עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ (דה"א טז כז), כִּי חֶדְוַת יְיָ הִיא מָעֻזְּכֶם (נחמיה ח י), מעקר זה, ונכנסה הו"ו תחת הה"א והומרה בה, כמו שהזכרתי בגאה. ומשורש זה בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָ֑חַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ (משלי כז יז), ונקמץ יָחַד הראשון מפני ההפסק.
חוה – פועל כבד עובר: חִוָּה, חִוִּיתִי, אֲחַוֶּה דֵעִי אַף אָנִי (איוב לב י), יְחַוֶּה דָּעַת (תהלים יט ג), כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ (איוב לו ב), אֲחַוְךָ שְׁמַע לִי (איוב טו יז) – הוקל הו"ו.
ועוד יש בו פועל כבד אחר: הֶחֱוָה, יַחֲוֶה, מַחֲוֶה, תַּחֲוֶה. ושם הפועל: וְאַחֲוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם (איוב יג יז), האל"ף תחת הה"א, ועקרו וְהַחֲוָתִי באזניכם, על משקל הַרְבָּה אַרְבֶּה (בראשית ג טז), וכן תאמר הַרְבָּתִי, כמו שנאמר מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם (ש"ב יד יא).
חזה – כִּי חָזָה נָקָם (תהלים נח יא), וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה (איוב טו יז), הֵן אַתֶּם כֻּלְּכֶם חֲזִיתֶם (איוב כז יב), אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה לִּי (איוב יט כז), רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן (ישעיהו כו יא), וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ (מיכה ד יא) – פתח מפני החי"ת, וכמהו שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָחַז (איוב כג ט), והם חסרי למ"ד, ומשפטם וְתֶחֱזֶה, אֶחֱזֶה. והשם: חֶזְיוֹן לַיְלָה (איוב לג טו), הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי חוֹזָי (דה"ב לג יט), והמסרת עליו: לית. ובמכרת: כְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה (ש"ב ז יז), מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן (ישעיהו כב א). ומשקל אחר: בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר (בראשית טו א). ומ"א: חָזוֹן נִרְאָה אֵלַי (דניאל ח א). ומ"א: וּבַחֲזוֹת יֶעְדּוֹ הַחֹזֶה (דה"ב ט כט), חָזוּת קָשָׁה (ישעיהו כא ב).
וע"א: בֵּית אֲבָנִים יֶחֱזֶה (איוב ח יז), וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה (ישעיהו כח טו). אך מְחוֹז חֶפְצָם (תהלים קז ל) איננו מעקר זה, כי הוא של משקל מָקוֹם מן קָם, מָלוֹן מן לָן.]
חיה – וְחָיָה בָהֶם (נחמיה ט כט), וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ (דברים ל טז), וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ (ירמיהו לח יז), וְחָיְתָה נַפְשִׁי (בראשית יב יג), חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים (במדבר יד לח), לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה (תהלים קיח יז), אַלְמְנוּת חַיּוּת (ש"ב כ ג). וכבר דברו בעקר זה בהפיל הה"א מרוב שנשתמשו בו, אמרו כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי (בראשית ה ה), וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח ה), עקרם אשר חָיָה, וחָיָה בהם. וכן אמרו וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה (שמות א טז), ראוי להיות וְחָיָתָה, כמו כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה (ישעיהו יד כד), אבל מפני שאמרו בלשון זכר אשר חַי בחסרון ה"א, כן גם אמרו בלשון נקבה וָחָיָה. וטעם וַיְחִי, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב (בראשית מה כז), כטעם וַיְהִי, וַתְּהִי, כמו שהודעתיך כבר. ושם כל חי, ר"ל תאר מפועל זה, כמו הפועל העובר: אָדָם חָ֔י (איכה ג לט), אֵם כָּל חָֽי (בראשית ג כ), משפטם חָיֶה בפלס דָּוֶה. אלה קמצין מפני ההפסק, אבל בְּעוֹדֶנִּי חַ֨י (דברים לא כז), חַ֥י חַ֛י הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי (ישעיהו לח יט), פתחים להמשך הטעם. ושם הפועל, ר"ל שם דבר בלשון יחיד, גם הוא חסר – חֵי פַרְעֹה (בראשית מב טו). וי"מ כי אינו לשון יחיד, כי שם רבים מָוֶת וְחַיִּים (משלי יח כא), והוא בלשון רבים לעולם ולא יתפרדו, רק לשון רבים בסמוך, היו"ד יו"ד הרבים ויו"ד השורש נעלמה, והראוי חַיֵּי. וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא כה לו) הוא לגזרת פָּעַל, או נח הלמ"ד ומשפטו חָיָה, או חסר הכפל ודינו חָיַי. ודע כי לשון יחיד מהַעוֹדָם חַיִּים (שמות ד יח), חַיִּים כֻּלְּכֶם (דברים ד ד), הוא חַי כמו שהזכרתי. ויאות לך לדעת כי חַיִּים שלם באותיותיו, מפני שהיו"ד דגושה, וכן לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב ז) הוא שלם בעבור הדגש היו"ד לחסרון יו"ד אחרת במקום למ"ד הפעל. ויש בלשון עברית שמות חסרים ימלא חסרונם כשתמשך המלה ותסמך האות לאחרת אחריה, וזה יקרה כשיפגשו במלה שתי אותיות כפולות דומות זו לזו, יפילו אחת מהן ותעמוד הנשארת במקום שתים, אך בהתחברם והסמכם לאות אחרת ישובו אל מולדם ויעמדו על יסודם בהבליע האות הראשונה בשנית הסמוכה לה והדומה לה ותדגש השנית לכך, כמו חַי וחַיִּים, הדגש שבעקרו שני יו"דין, ויו"ד שלישית בו ללשון רבים. ויצא על משקל חַתִּים (ש"א ב ד) מן חתת, ורַכִּים (בראשית לג יג) מן רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן (ישעיהו א ו); וכמו פַּת, פִּתִּים מן פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים (ויקרא ב ו), וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם (יחזקאל יג יט); קֵן, קִנִּים (בראשית ו יד), קִנִּי (איוב כט יח), מן קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט (ישעיהו לד טו); עַם, עַמִּי מן בַּעֲמָמֶיךָ (שופטים ה יד), עַמְמֵי הָאָרֶץ (נחמיה ט כד); סַף, סִפִּים (ישעיהו ו ד), סִפִּי (יחזקאל מג ח) מן הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי (תהלים פד יא), דַּל, דַּלִּים, מן דָּלְלוּ וְחָרְבוּ (ישעיהו יט ו); חַג, חַגִּים (ישעיהו כט א), מן הָמוֹן חוֹגֵג (תהלים מב ה); חַם חַמִּים (איוב לז יז) מן יִתְחַמָּם (איוב לא כ); חֹק חֻקִּים, מן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב (שופטים ה טו), ומן הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן (ישעיהו י א); לֵב לִבִּי מן לֵבָב; צֵל, צִלָּם (במדבר יד ט) מן וְנָסוּ הַצְּלָלִים (שה"ש ב יז); תֵּל עוֹלָם (דברים יג יז), עַל תִּלָּם (יהושע יא יג), מן הַר גָּבֹהַּ וְתָלוּל (יחזקאל יז כב); תָּם וְרָשָׁע (איוב ט כב), יוֹנָתִי תַמָּתִי (שה"ש ה ב), מן תְּמִימָה (במדבר יט ב), אבל תָּמִים הרפה הוא פָּעִיל מן תְּמִימָה; וכן וּבַר לֵבָב (תהלים כד ד), בָּרָה כַּחַמָּה (שה"ש ו י), ממין זה, לפי שהוא יוצא מן בָּרוּר מִלֵּלוּ (איוב לג ג), יִתְבָּרְרוּ (דניאל יב י); וכן הַר, הָרִים, שהוא מן הַרְרֵי עַד (חבקוק ג ו); וכמהו מַר, מָרִים, מן מַצּוֹת וּמְרֹרִים (במדבר ט יא), וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם (שמות א יד); וממין זה שָׂר, שָׂרִים, מן תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ (במדבר טז יג); וכמהו דּוֹם לַייָ (תהלים לז ז), שהוא מן דְּמָמָה דַקָּה (מ"א יט יב), ונדגש בסמכו לאות אחרת – דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם (ש"א יד ט), כי הבליעו המ"ם הראשונה בשנית. סֹב דְּמֵה לְךָ (שה"ש ב יז), יראה שהוא מן וְסָבַב בֵּית אֵל (ש"א ז טז), כשנאמר לרבים סֹבּוּ צִיּוֹן (תהלים מח יג), וכן יָסֹב אֹתוֹ (מ"א ז כג), כשנאמר אותו יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו (איוב טז יג) בדגשות הבי"ת; וכן וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם (ישעיהו לה ו), יראה כי הוא מן רַנֵּן יְרַנֵּנוּ (תהלים קלב טז), בהרגש נו"ן יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע (ישעיהו מב יא); יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ (שופטים ז ה), יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים (מ"א כא יט), מן הַמְלַקְקִים בְּיָדָם (שופטים ז ו), וכאלה רבים בלשון עברית, החוקר והמבקר הפעלים הכפולים מעי"ן ולמ"ד ימצאם יוצאים באמת כמו שהזכרתי. ועל כן אמרתי כי חַי חסר וחַיִּים מלא. ויש לומר חָיִים ברפיות היו"ד וקמצות הח"ת, ויהיה גם הוא חסר, כמו שנאמר כִּי חָיוֹת הֵנָּה (שמות א יט) מעניין אחר, יאמר לזכרים חָיִים כמו בָּלִים (יהושע ט ד). ויש לאמר שהאחד מהם חַי חסר הלמ"ד כמו הרבים, ויש לאמר כי הוא חָיֶה שלם ויחסר בלשון רבים, כמקרה בָּלֶה ובָּלִים, דָּוֶה ודָּוִים. ולנקבה האחת חָיָה, כמו בָּלָה, דָּוָה. ולרבות חָיוֹת, כמו וּנְעָלוֹת בָּלוֹת (יהושע ט ה), וכל אלה חסרי הלמ"ד.
והפועל הכבד: הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי (יהושע יד י), וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי (במדבר כב לג), הַחֲיִתֶם אוֹתָם (שופטים ח יט), וְהַחֲיֵה אוֹתָם (יהושע ט כ), לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים (ישעיהו נז טו).
ופועל כבד אחר: וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה (תהלים כב ל), הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה (במדבר לא טו), אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד (שופטים כא יד), מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה (שמות כב יז), מֵמִית וּמְחַיֶּה (ש"א ב ו), לְחַיּוֹת זֶרַע (בראשית ז ג), וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב (תהלים לג יט).
חכה – חָכָה, חָכִיתִי, אֶחְכֶּה, אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ (ישעיהו ל יח).
והפועל הכבד: חִכָּה אֶת אִיּוֹב (איוב לב ד), וְחִכִּיתִי לַייָ (ישעיהו ח יז), וְלָכֵן יְחַכֶּה יְיָ לַחֲנַנְכֶם (ישעיהו ל יח), אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה (דניאל יב יב), הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ (איוב ג כא).
חלה – כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק (ישעיהו לט א), כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה (ש"א ל יג), וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי (שופטים טז ז), יֶחֱלֶה – וַיֶּחֱלֶא אָסָא (דה"ב טז יב), הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה (בראשית מח א), וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם (ש"א כב ח), כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי (שה"ש ב ה), גַּם כָּל חֳלִי (דברים כח סא), וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת חָלְיוֹ (הושע ה יג), אָכֵן חֳלָיֵנוּ (ישעיהו נג ד).
ולשון נִפְעַל: נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי (דניאל ח כז), וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף (עמוס ו ו).
ולשון הִתְפַּעֵל: וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת (ש"ב יג ב), שְׁכַב עַל (מִטָּתְךָ) ([מִשְׁכָּבְךָ]) וְהִתְחָל (ש"ב יג ה), וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל (ש"ב יג ו), משפטם להיות וְהִתְחַלֶּה, וַיִּתְחַלֶּה.
והפועל הכבד: הֶחֱלָה, הֶחֱלֵיתִי הַכּוֹתֶךָ (מיכה ו יג), יַחְלֶה, מַחְלֶה. כִּי הָחֳלֵיתִי (מ"א כב לד) – פועל שלא הוזכר פועלו, ולולא מקום החי"ת אז היתה הה"א בקמץ חטף והאות שאחריה בשבא, כמו הָרְאֵתָ לָדַעַת (דברים ד לה).
ופועל כבד אחר: אֲשֶׁר חִלָּה יְיָ בָּהּ (דברים כט כא), גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ (ישעיהו יד י), יְחַלֶּה, תְּחַלֶּה.
ובעקר עניין אחר: חִלָּה אֶת פְּנֵי יְיָ (דה"ב לג יב), וּפְנֵי יְיָ לֹא חִלִּיתִי (ש"א יג יב), חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל (מלאכי א ט), יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב (משלי יט ו), וַיְחַל מֹשֶׁה (שמות לב יא) – עקרו וַיְחַלֶּה, וכמהו חַל נָא אֶת פְּנֵי יְיָ (מ"א יג ו), ראוי להיות חַלֵּה.
חנה – קִרְיַת חָנָה דָוִד (ישעיהו כט א), וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ (ישעיהו כט ג), אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כז ג), וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל (שמות יט ב), וַחֲנֵה עַל הָעִיר (ש"ב יב כח), חֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ (תהלים לד ח), פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ (תהלים נג ו). אך מַה נֵּחַנְתְּ (ירמיהו כב כג) רחוק להיותו מעקר זה, כי לא היה נֶחֱנֵית כמו נִגְלֵית, נִבְנֵית (ירמיהו לא ג), נִלְאֵית (ישעיהו מז יג).
חסה – וְחָסָה בוֹ (תהלים סד יא), אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה (תהלים סא ה), בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן (תהלים לו ח), צוּר חָסָיוּ בוֹ (דברים לב לז), כִּי בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי (תהלים נז ב), בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי (שופטים ט טו), מַחְסֶה מִזֶּרֶם (ישעיהו כה ד), לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו (רות ב יב), וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ (תהלים ה יב), מוֹשִׁיעַ חוֹסִים (תהלים יז ז).
חפה – חָפָה, חָפִיתִי, אֶחֱפֶה, וְחָפוּ רֹאשָׁם (ירמיהו יד ג), וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי (ש"ב טו ל), אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ (אסתר ו יב).
והפועל הכבד: חִפָּה (עֲצֵי) ([עֵץ]) בְּרוֹשִׁים (דה"ב ג ה), וַיְחַפֵּהוּ זָהָב (טָהוֹר) ([טוֹב]) (דה"ב ג ה), וַיְחַף אֶת הַבַּיִת (דה"ב ג ז), ולשון נִפְעַל: נֶחְפָּה, נֶחְפֵּיתִי, יֵחָפֶה, כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף (תהלים סח יד), הה"א לשון נקבה ולמ"ד הפועל חסר, ועקרו נִחְפָּיָה, כמו נִבְהָלָה (צפניה א יח), נִשְׁכָּחָה (ישעיהו כג טז). ותאמר לזכר נֶחְפֶּה בסגול, כמו וְיֵשׁ נִסְפֶּה (משלי יג כג).
חצה – אֲשֶׁר חָצָה מֹשֶׁה (במדבר לא מב), וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ (במדבר לא כז), עַד צַוָּאר יֶחֱצֶה (ישעיהו ל כח), לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם (תהלים נה כד), יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים (איוב מ ל), וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ (שמות כא לה), וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים (בראשית לג א), עקרו להיות וַיַּחֲצֶה, ולולא הח"ת שפתחו אשר לפניה. או היה וַיַּחַץ, כמו וַיִּפֶן, וַיִּבֶן, וַיִּקֶן, וַיִּרֶף. וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה (במדבר לא לו), מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב (ויקרא ו יג), חֲצִי הַיְרִיעָה (שמות כו יב), חֲצוֹת לַיְלָה (תהלים קיט סב).
ולשון נִפְעַל: נֶחֱצָה, נֶחֱצֵיתִי, יֵחָצֶה, וְתֵחָץ לְאַרְבַּע רוּחוֹת (דניאל יא ד), ראוי להיות וְתֵחָצֶה, כמו וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה (בראשית א ט), ושניהם ראויים להדגש, כמו תִּבָּנֶה, תִּגָּלֶה, לולא הח"ת והרי"ש.
חקה – חִקָּה – פועל כבד, חִקִּיתִי, אֲחַקֶּה, יְחַקֶּה, חֻקָּה – פועל שלא הוזכר פועלו, יְחֻקֶּה, מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר (יחזקאל ח י), עַל שָׁרְשֵׁי רַגְלַי תִּתְחַקֶּה (איוב יג כז). ולא יצא משרש זה וְחַקּוֹתָ עָלֶיהָ (יחזקאל ד א), וְעַל סֵפֶר חֻקָּהּ (ישעיהו ל ח), זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה (במדבר יט ב).
חרה – וְחָרָה אַפִּי בוֹ (דברים לא יז), פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ (דברים ו טו).
אך וַיַּחַר עָלַי אַפּוֹ (איוב יט יא), פועל כבד, הֶחֱרָה, יַחֲרֶה, וַיַּחֲרֶה, והפילו הלמ"ד ונותר וַיַּחַר. והיה ראוי להיות וַיֶּחֶר, כמו וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב (שופטים טו ד) מן הִפְנָה, וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ (תהלים קה כד) מן הִפְרָה, לולא הח"ת. ואילו היה מן הפועל הקל, היה כמו וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר כה ג). והבדל ביניהם מן העניין, שוַיַּחַר הפתוח היו"ד פועל האלהים שהרבה אפו והבעירו, והחרק היו"ד פועל האף שהוא בוער. ויתכן להיות מעניין זה אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים (תהלים לז א), ויהיה ראוי להיות תִּתְחָרֶה, כמו וְאַל תִּתְגָּר בָּם (דברים ב ט) הראוי להיות תִּתְגָּרֶה. גם יתכן עוד להיותו מעקר זה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז (ירמיהו כב טו) שהוא עקר בעל ארבע אותיות – תחרה, גרעו ממנו האות הרביעית. אך וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ (יחזקאל כד יא), וְעַצְמִי חָרָה (איוב ל ל), אינם באים מעקר זה. ויהיה תִּתְחַר – תִּפְעַל, וכן בא הח"ת בפתח, שאם היה על משקל תִּתְגָּר, היה קמוץ כמהו לתשלום הדגש, שלישי – תָּחַר, מן מְתַחֲרֶה רביעי – תִּחְרָה מן הכבד.
חשׁה – חָשִׁיתִי, אֶחֱשֶׁה, פֶּן תֶּחֱשֶׁה מִמֶּנִּי (תהלים כח א), עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר (קהלת ג ז).
והפועל הכבד: הֶחֱשָׁה, הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם (ישעיהו מב יד), הֲלֹא אֲנִי מַחְשֶׁה (ישעיהו נז יא), וְאַתֶּם מַחְשִׁים (שופטים יח ט), גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ (מ"ב ב ג). ואשר הוא פועל יוצא: וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם (נחמיה ח יא).
חתה – חָתָה, חָתִיתִי, הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ (משלי ו כז), נפתח היו"ד מפני החי"ת שלפניה, והיה ראוי לנקדה בחרק, כמו יו"ד יִבְנֶה, יִקְנֶה, יִבְכֶּה וחבריו, וכן יו"ד יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ (תהלים נב ז). ויש מפרשין תֵּחַת גְּעָרָה (משלי יז י), כמו וַתֵּתַע (בראשית כא יד), והוא חסר, והיה ראוי להיות תֶּחֱתֶה. ולא יצא מעקר זה חֲחַת ומְחִתָּה כמו שדמו הטועים.
טוה – טָוָה, טָוִיתִי, אֶטְוֶה, יִטְוֶה, טוֹוָה, טֹווֹת, טְוֵה, טְווּ, (תוי) ([טְוִי]), טְוֶינָה, טָווּ אֶת הָעִזִּים (שמות לה כו), וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה (שם פסוק כה).
טחה – הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת (בראשית כא טז), פי' כמו שמרחיקין מושכי הקשת החץ, כך הרחיקה ממנו. וי"מ שם דבר בלשון רבים, כלומר שיעור מרוצת החץ במשיכת הקשת. ויתכן להיות זאת הו"ו מוחלפת מן הה"א על מנהגם בשאר הפעלים ממין זה שהזכרתי, ויש ללמד עליו: טָחָה, טָחַוְתִּי, אֶטְחָו, מְטַחֲוֵי, מְטַחֲוִים, כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת.
טעה – הֶטְעָה – פועל כבד, הֶטְעֵיתִי, הִטְעוּ אֶת עַמִּי (יחזקאל יג י).
טרה – מַכָּה טְרִיָּה (ישעיהו א ו), על משקל כְּוִיָּה.
יגה – נאמר מעקר זה הפועל הכבד שנהפכה בו היו"ד לו"ו נחה מונע אשר לפניה בחולם: הוֹגָה, הוֹגֵיתִי, אֲשֶׁר הוֹגָה (אם) ([יְיָ]) (איכה א יב), כִּי אִם הוֹגָה (איכה ג לב). חסר למ"ד הפעל, ומשפטו להיות הוֹגִיה, אוֹגִיה. אוֹגֶה, תּוֹגֶה, ובחסרון: אוֹג, יוֹג, תּוֹג, נוֹג. וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ (ישעיהו נא כג). עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי (איוב יט ב) – שלם. מוֹגִים, מוֹגוֹת. יָגוֹן וַאֲנָחָה (ישעיהו לה י), תּוּגַת אִמּוֹ (משלי י א).
ולשון נִפְעַל: נוּגָה לשעבר בקמץ, ושם הנפעל: נוּגֶה בסגול, ולרבים: נוּגִים, ובהפיל המ"ם בטפל: נוּגֵי מִמּוֹעֵד (צפניה ג יח). ולנקבה: נוּגָה, כלשון עבר לזכר, ולרבות: בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת (איכה א ד). ולעתיד: אוֹגֶה, יוֹגֶה, הוֹגֶה – לצווי הזכר. ובחסרון: אוֹג, יוֹג, תּוֹג, נוֹג. ([אולי צ"ל: ובחסרון הוֹג]) וכן המקור שהוא שם הפועל.
ויתכן להיות וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ (איכה ג לג) מעקר זה ומעניין זה, וי"מ משפטו וַיּוֹג ([אולי צ"ל: וַיּוֹגֶה]) מבניין הִפְעִיל. אך הוא מין אחר מן הפועל הכבד: יִגָּה, יִגֵּיתִי, אֲיַגֶּה, יְיַגֶּה, וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ – נבלעה יו"ד העתיד ביו"ד השנית שהוא פ"א הפועל, כמו שהודעתיך בוַיַּבְּשֵׁהוּ (נחום א ד), וַיָּחֶל עוֹד (בראשית ח י).
וע"א בעקר זה: הוֹגָה, הוֹגֵיתִי, כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה (ש"ב כ יג). ויש לומר שהוא פועל שלא נזכר שם פועלו, ומשפטו הוּיְגָה, בפלס הׇגְלָה. ונאמר כי הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה (ישעיהו כז ח) מעניין זה, והה"א בראשיתו תחת היו"ד.
ידה – יָדָה, יָדִיתִי, יְדֵה, יְדוּ אֵלֶיהָ (ירמיהו נ יד), ויתכן להיות גָּמוּל יָדוֹ הָדָה (ישעיהו יא ח) מעניין זה, וגם זאת הה"א שומה במקום יו"ד. האית"ן: אִידֶה יִידֶה, ובחסרון: אִיד, יִיד.
ובעניין זה פועל כבד: יִדָּה, יִדֵּיתִי, אֲיַדֶּה, לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם (זכריה ב ד), וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי (איכה ג נג) דינו וַיְיַדּוּ, וי"מ כי הוא מבניין הִפְעִיל ודינו וַיַּיְדּוּ. ודע כי יַדּוּ גוֹרָל (יואל ד ג) איננו מעקר זה, כי לא נאמר יִדּוּ בחרק, כמו גִּלּוּ עֶרְוָתָהּ (יחזקאל כג י), אך הוא מן ידד, כמו סַבּוּ מן סבב, רַכּוּ (תהלים נה כב) מן רכך.
ובעקר זה פועל כבד אחר בעניין אחר נהפכה בו היו"ד לו"ו נחה נסתרת, נאמר הוֹדָה, הוֹדֵיתִי, גַּם אֲנִי אוֹדְךָ (תהלים עא כב), וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם (משלי כח יג), זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה (תהלים נ יד).
ולשון הִתְפַּעֵל בו"ו נעה נראת במוצא שפתים, וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ (ויקרא ה ה), וְהִתְוַדָּה עָלָיו (ויקרא טז כא), וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם (במדבר ה ז).
ועניין שלישי: הוֹדָה – לשון שבח, הוֹדִינוּ לְּךָ אֱלֹהִים (תהלים עה ב), אוֹדְךָ בִכְלִי נֶבֶל (תהלים עא כב), יוֹדוּ שִׁמְךָ (תהלים צט ג), וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ (תהלים כח ז), עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ (תהלים מה יח), יְהוֹדֶה לַתְּפִלָּה (נחמיה יא יז), הֹדוּ לַייָ כִּי טוֹב (תהלים קז א).
ועניין רביעי: וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין (נחמיה יב לא), וְהַתּוֹדָה פי' קהלה הַשֵּׁנִית (נחמיה יב לח).
והמקור או השם מעניין שלישי שהוא לשון הודאה: עַל הֻיְּדוֹת הוּא וְאֶחָיו (נחמיה יב ח), ובא שלם עם פ"א הפועל, והשרק מקום חולם, והדגש שביו"ד לפאר הקריאה, כי לא היתה קריאתה נכרת על הבאור אם לא נדגשה. ואין לפרש כי הדגש תמורת נו"ן לו"ו הידות ואע"פ שנכתבה היו"ד. (שְׁתֵּי תוֹדֹת) פי' קהלות, אבל בשבועות תנן אין מוסיפין על העיר ועל העיירות אלא בב"ד של ע"א ובשתי תודות ובשיר וב"ד מהלכין ושתי תודות אחריהם (שבועות יד א), ובגמרא תנא מה"מ דכת' וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת (שם טו ע"א), משמע שהם לחמי תודה שהם חמץ, וקוראם גְּדוֹלֹת, כי במצה היו שלשה מיני חלה רקיקים ורבוכה, ובחמץ לא היה אלא מין אחד, הנה מין החמץ כנגד שלשה מיני מצה.
ינה – נשתמשו בו בפועל כבד נהפכה בו היו"ד לו"ו נחה: הוֹנָה, הוֹנֵיתִי, וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה (יחזקאל יח ז), וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ (ויקרא כה יז), הוֹנוּ בָךְ (יחזקאל כב ז), לְהוֹנֹתָם (יחזקאל מו יח). ונאמר כי יִהְיֶה מָנוֹן (משלי כט כא) מן עקר זה ועניין זה, שיהיה הנח הנסתר אשר אחר המ"ם בא תחת פ"א הפועל, והו"ו והנו"ן שבסופו נוספות, כמו זִכָּרוֹן, ולמ"ד הפעל נופלת. וגם יתכן להיות הו"ו במקום למ"ד הפועל שהיא הה"א, ויהיה משקלו מִפְעֲלָן.
ויתכן להיות הָעִיר הַיּוֹנָה (צפניה ג א), חֶרֶב הַיּוֹנָה (ירמיהו מו טז), מזה העניין, והם מהקל.
יעה – יָעָה, יָעִיתִי, וְיָעָה בָרָד (ישעיהו כח יז), יִיעֶה. ונאמר כי יָעִים (במדבר ד יד) ממנו.
יפה – יָפִיתִי, מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ (שה"ש ז ז), מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ (שה"ש ז ב), אִיפֶה, יִיפֶה. וַיִּיף בְּגָדְלוֹ (יחזקאל לא ז עי"ש) – חסר, על דרך וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי (במדבר כא א), וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי (איוב לא כז), והוא ראוי להיות וַיִּיְפֶּה, והנח בין היו"ד והפ"א הוא פ"א הפועל, והוא במקום שי"ן וַיִּשְׁבְּ ופ"א וַיִּפְתְּ. וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד (יחזקאל טז יג) – חסר, כמו וַתִּבְנִי (יחזקאל טז כד), ועקרו להיות וַתִּיְפְּיִי, על משקל וַתִּגְדְּלִי (יחזקאל טז ז). מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי (תהלים נ ב) – שם. יָפֶה עֲשִׂיתִיו (יחזקאל לא ט) – תאר, יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי (שה"ש ו ד). לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי (ירמיהו ד ל) – הִתְפַּעֵל. ומעקר זה יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם (תהלים מה ג), אך נשנו בו פעם שנית הפ"א והיו"ד, כמו אֲדַמְדָּם (ויקרא יג מב), סְחַרְחַר (תהלים לח יא). עֶגְלָה יְפֵה־פִיָּה (ירמיהו מו כ) – נכפלו בו העי"ן והלמ"ד, ואע"פ שנכתב בשתי מלות הם כמלה אחת, כמו פְּקַח־קוֹחַ (ישעיהו סא א).
והפועל הכבד: יִפָּה, יִפֵּיתִי, אֲיַפֶּה, יְיַפֶּה, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ (ירמיהו י ד).]
ירה – יָרָה בַיָּם (שמות טו ד), אֲשֶׁר יָרִיתִי (בראשית לא נא), יִירֶה. והנִפְעַל: אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה (שמות יט יג). וי"א אם כן היה יִוָּרֶה, כי כל נִפְעַל מנחי הפ"א יהיה פ"א הפעל ו"ו, רק הוא מבניין הִתְפַּעֵל, ומשפטו יִתְיָרֶה. לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל (תהלים יא ב), וַיֹּרוּ הַיֹּרִים (דה"ב לה כג), וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה וַיּוֹר (מ"ב יג יז).
והפועל הכבד: הוֹרָה, הֹרָנִי לַחֹמֶר (איוב ל יט), צִדָּה אוֹרֶה (ש"א כ כ), וַיּוֹר – חסר למ"ד, ומשפטו וַיּוֹרֶה, וַיֹּרֵם אֱלֹהִים (תהלים סד ח), גם זה חסר למ"ד, ומשפטו וַיּוֹרְיֵם, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת (ש"א לא ג).
וע"א: אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע (מ"ב יב ג), וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי (משלי ד ד), לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת (דה"ב כו טו) – האל"ף תמורת הה"א למ"ד הפעל, הוֹרוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ (איוב ו כד), וְלֹא שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי (משלי ה יג), וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ (שמות לה לד). ולא ימנע מהיות מעניין זה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב (ישעיהו נט יג). וי"מ כי שורש שלהֹרוֹ – הָרָה, והוא מקור, והחולם מקום קמץ, כמו הָרֹה עָמָל (איוב טו לה).
ועניין שלישי: יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ (דברים יא יד), ומעניין זה אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה (יואל ב כג), וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל עֲבָדֶךָ (ש"ב יא כד) כתוב באל"ף נחה תחת הלמ"ד הפעל, ומִי כָמֹהוּ מוֹרֶה (איוב לו כב), פי' משליך לארץ, דומה לעניין שאמ' הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ. מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה (שופטים ז א), ת"י מִגִּבְעֲתָא דְמִסְתַּכְיָא, שהיה בגבעה צופה שהיה מורה ליושבים בעמק בבוא חיל עליהם, וי"מ שם מקום. וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא (משלי יא כה), באל"ף במקום ה"א, המרוה העניים גם הוא יקרא יוֹרֶה, כמו המטר המורה ([אולי צ"ל: המרוה]) הארץ. וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ (ישעיהו ל כ), היו"ד למ"ד הפעל תחת הה"א, או יהיה היו"ד לקבוץ, לא יאסף עוד מטרך.