ספר אותיות הנוח (תרגום רמבג)· רבי יהודה חיוג'
מאמר ג
וזה מאמר השלישי מן הספר הזה
אמר יהודה: כבר שלמו הפעלים הנחי הפי"אות במאמר הראשון, וגמרו הפעלים הנחי העי"ן במאמר השני. וייחדתי המאמר הזה השלישי בפעלים הנחי הלמ"ד והנסתריה, בעבור כי גם הם עמוקות ממצוא ורחוקות מהשיג, לרוב התרועעם וחסרונם. ויש פעמים שימלאו את חסרונם כשימירו ממנו, ויש פעמים שלא ימלאו. ויש לתת עֵד ואות על אותו חסרון והתרועע בהשיב הפועל אל שרשו ומקורו, אז יתברר חסרונו ויתברר התרועעו. ולאלה הטעמים אפרוש להם לפני חבורם כללות ואקדם קודם הזכירם פרטות, אישר הדרך להבין סודם ולעמוד על יסודם, כמנהגי מאז בפעלים אשר תמו לפניהם. ומה' אשאל עזר על כל משאל וחפץ.
שער א
הדבר אשר היה על הפעלים אשר הלמ"ד מהם אות נחה נסתרת, והאות היא ה"א רפה
כמו בָּנָה, קָנָה, עָשָׂה, רָאָה, הה"א היא למ"ד הפעל. ודרך העברים כשיאמרו מהם פָּעַלְתִּי, להפוך הה"א יו"ד נחה נסתרת מונע אשר לפניה בחרק, אמרו בָּנִיתִי, קָנִיתִי, רָאִיתִי, עָשִׂיתִי, חָלִיתִי, כלם נהגו על מנהג זה ונצמדו לצמד זה, לא נמלט מהם איש ולא יצא מכללם אחד. ועיקרם להראות היו"ד שעומדת במקום פָּעַלְתִּי ולאמר בָּנַיְתִּי, קָנַיְתִּי, עָשַׂיְתִּי, כמו זָכַרְתִּי, שָׁמַרְתִּי. והפועל העתיד: יִבְנֶה, יִקְנֶה, יַעֲשֶׂה, יַעֲלֶה – מפני העי"ן נפתחה היו"ד בשנים אלה. ולשון צווי: בְּנֵה, קְנֵה, עֲשֵׂה – בצרי. ובא אחד בסגול: שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֶה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ (משלי ז ב עי"ש). ואם פ"א הפעל גרונית בשבא ופתח – עֲלֵה, או בשוא וסגול – עֱנוּ.
ולשון פּוֹעֵל: קוֹנֶה, בּוֹנֶה, עוֹשֶׂה, רוֹאֶה. רובם בסגול, להבדיל בינם ובין בעלי האל"ף שהם בצירי – בּוֹרֵא, קוֹרֵא, שׂוֹנֵא, מוֹצֵא. ויש מהם בצרי, ובמסרת: עוֹשֵׂה שמנה קמצין – עֹשֵׂה פֶלֶא (שמות טו יא), ואֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק (ישעיהו סד ד), וכל אמ"ת דתק"ע דכ"ו במכ"ב פתחין, וכל קוֹנֵה קמץ. אבל יש ספרים קוֹנֶה לֵּב (משלי טו לב) בדגש הלמ"ד, אם כי הנו"ן בסגול מפני הדגש. וכן בצירי: יִתְנֹדְדוּ כָּל רֹאֵה בָם (תהלים סד ט), בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם (תהלים קמז ב), וגָּד… חֹזֵה דָוִד (ש"ב כד יא), רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה (תהלים פ ב), רֹעֵה צֹאן (בראשית ד ב), רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ (בראשית מז ג), כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן (בראשית מו לד), מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת (ירמיהו ד כט).. ושמא אלו שהם בצרי הם סמוכים. ובאו עם אל"ף בסגול: הִנְנִי רֹפֶא לָךְ (מ"ב כ ה), וּמוֹצֶא אֲנִי (קהלת ז כו), וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן (קהלת ב כו), אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע (קהלת ח יב), כַּטּוֹב כַּחֹטֶא (קהלת ט ב), וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה (קהלת ט יח), וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה (ישעיהו סה כ). הה"א היא למ"ד הפועל. ותהפך בלשון פעול יו"ד נראית ויוצאת ממוצא החיך, נאמר בָּנוּי, פָּדוּי, קָנוּי, עָשׂוּי.
והאית"ן בא ברוב בסגול. ובאו מהם בצירי כמשפט: יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיהו סד ג), וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל (יהושע ז ט), אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה (בראשית כו כט), אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (ירמיהו מ טז), אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת (ש"ב יג יב), וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ… וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (יהושע ט כד), אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה (ירמיהו יז יז), וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֵה עֲשֵׂה עִם עֲבָדֶיךָ (דניאל א יג). ובא וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ (תהלים קיט קיז) בקמץ מקום סגול. ואם האות גרונית האות הנוספת בפתח – אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כז ג); או בסגול – וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם (שמות יח כא), הָגֹה נֶהְגֶּה (ישעיהו נט יא), נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים (ישעיהו נט יא). ועם העי"ן לעולם בפתח – יַעֲלֶה, יַעֲשֶׂה. אבל האל"ף בסגול לעולם – אֶעֱלֶה, אֶעֱשֶׂה, אֶהְיֶה, אֶחְיֶה, אֶהֱמֶה.
ולשון נִפְעַל: נִבְנֶה, נִקְנֶה, נַעֲשֶׂה, נַעֲלֶה – בפתח מפני העי"ן. או בסגול – הַנֶּחֱרִים (ישעיהו מא יא), נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי (דניאל ח כז), נֶחְלוּ לֹא יוֹעִלוּ (ירמיהו יב יג). או בחרק – נִחֲרוּ בִי (שה"ש א ו), הֲנִהְיָה כַּדָּבָר… הַזֶּה (דברים ד לב), נִהְיֵיתָ לְעָם (דברים כז ט). ולעתיד: יִבָּנֶה, יִקָּנֶה, יִמָּנֶה, יֵעָשֶׂה, יֵעָלֶה, יֵרָאֶה – ברפיון מפני העי"ן והרי"ש שאין מקבלין דגשות. זה הדרך והחוק בשמוש אלה הפעלים, והעקר אשר ממנו להביא ראייה על חסרון החסר מהם.
כי הרבה שיחסירו הה"א אשר הוא למ"ד הפעל ונשתמשו בפעלים האלה זולתה, ויש כשימירו אותו חסרון למלאתו ויש כשלא ימירו. ומן החסר אשר הביאו תמורה תחתיו: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ (בראשית יב ז), עקרו להיותו וַיִּבְנֶה, שהוא מן בָּנָה, בָּנִיתִי, והפילו למ"ד הפעל והביאו תמורה תחתיה הנח הנסתר שאחרי היו"ד הכתובה, והיא יו"ד נחה במשמע האזן ודבור הלשון, כמו שזכרתי בפעלים אשר לפני אלה. וכמהו וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה (בראשית לג יט), שעקרו להיות וַיִּקְנֶה, שהוא מן קָנָה, קָנִיתִי. וכמהו וַיִּבֶז עֵשָׂו (בראשית כה לד), משפטו להיות וַיִּבְזֶה, שהוא מן דְבַר יְיָ בָּזָה (במדבר טו לא), מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְיָ (ש"ב יב ט). וכמהו וַיִּגֶל יְהוּדָה (מ"ב כה כא), ראוי להיות וַיִּגְלֶה, שהוא מן גָּלָה, גָּלִיתִי. וכמהו וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם (שמות לב כ), משפטו להיות וַיִּזְרֶה, שהוא מן זָרָה, זָרִיתִי, תִּזְרֶה לָרוּחַ (יחזקאל ה ב). וכמהו יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי (איוב לג כא) עקרו יִכְלֶה, שהוא מן כָּלָה, כָּלִיתִי. וכמהו וַיִּמֶץ טַל (שופטים ו לח), ראוי להיות וַיִּמְצֶה, שהוא מן מָצָה, וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית (יחזקאל כג לד), וְנִמְצָה דָמוֹ (ויקרא א טו). וכמהו וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה (שמות ב יב) בחרק האות הנוספת, ופעם תבא האל"ף והתי"ו הנוספות בצרי – וָאֵפֶן וָאֵרֵד (דברים ט טו), אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם (במדבר טז טו), דינו להיות וַיִּפְנֶה שהוא מן פָּנָה, פָּנִיתִי. וכמהו וַיִּקֶר מִקְרֶהָ (רות ב ג) שהוא מן קָרָה, קָרִיתִי, כִּי הִקְרָה (בראשית כז כ), מִקְרֶה אֶחָד (קהלת ט ב). וכמהו וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה (ש"ב יט מד), ראוי להיות וַיִּקְשֶׁה, שהוא מן קָשָׁה, קָשִׁיתִי, לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ (דברים טו יח). וכמהו וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ (שמות ד כו), משפטו להיות וַיִּרְפֶּה, שהוא מן רָפָה, רָפִיתִי. ועם החי"ת בא פעם בפתח האות הנוספת אע"פ שפ"א הפעל גרונית – וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ (מיכה ד יא), בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָ֑חַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ (משלי כז יז), בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּ֑חַל (מ"ב א ב) – נקמץ מפני ההפסק, וכן שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָ֑חַז (איוב כג ט) – נקמץ מפני ההפסק, וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים (בראשית לג א). ועם העי"ן או הה"א לא באו רק בפתח: וַיַּעַל, וַיַּעַשׂ, וַיַּעַן, וַתַּהַר. וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר (בראשית טז ד) – פתח באתנח. וכמהו וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר (בראשית כא יד) – בפתחות התי"ו מפני העי"ן, עקרו וַתִּתְעֶה, שהוא מן תָּעָה, תָּעִיתִי. ולפי שעי"ן הפעל גרונית, נפתחה פ"א הפעל מקום הסגול, והאות הנוספת בצרי. וכן תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין (משלי יז י) בא כן מפני שפ"א הפעל גרונית. ופעם האות הנוספת בחרק: וַיִּחַן, וַיִּחַר, וַיִּשַׁע, וַיִּמַח. וכמהו וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי (איוב יז ז), יאות להיות וַתִּכְהֶה, שהוא מן כָּהָה, כָּהִיתִי, כָּהֹה תִכְהֶה (זכריה יא יז). וכן וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם (בראשית מז יג), וכמהו הרבה מאד.
ומין אחר בשמוש הפעלים האלה, בהניח פ"א הפעל ונקדה בשבא כאשר היתה לפני החסרון, ולא תהיה תמורה מאותו החסרון. כי אלה שהזכרתי כבר הונעה בם פ"א הפעל ולכן נתמלא חסרונה בנח הנסתר אשר עמד במקומה, ועמדה תנועת הפ"א במקום תנועת העי"ן, ופירוש הדבר, כי נעשה הנח אשר אחר יו"ד וַיִּבֶן במקום שבא בי"ת וַיִּבְנֶה, ונעשה סגול בי"ת וַיִּבֶן כנגד סגול נו"ן וַיִּבְנֶה, והנח הנראה שבנו"ן וַיִּבֶן שמקומו שבא, לעמת הנח הנסתר שאחר נו"ן וַיִּבְנֶה שמקומו הה"א הרפה, עד שנשקלה מלה כנגד מלה, אע"פ שוַיִּבֶן חסר ווַיִּבְנֶה שלם. אבל אלה שאני מזכיר, מפני שהיה פ"א הפעל בשבא כמו שהיה כשהיו שלמים, לא היה מקום לבא נח נסתר בין הנוספת ובין הפ"א, ונותרה המלה חסרה משני פנים, מן האות ומן המשקל, שלא הומר מן החסרון. ודמיונם וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל (ירמיהו מא י), שחסר ה"א וַיִּשְׁבֶּה, וגם חסרה מלת וַיִּשְׁבְּ ממשקל וַיִּשְׁבֶּה תנועת הבי"ת שאחריה למ"ד הפועל, שהוא מן שָׁבָה, שָׁבִיתִי. וכן וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי (איוב לא כז) עקרו וַיִּפְתֶּה, שהוא מן פָּתָה, פָּתִיתִי, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם (דברים יא טז). וַיֵּבְךְּ (בראשית כז לח) משפטו להיות וַיִּבְכֶּה, שהוא מן בָּכָה, בָּכִיתִי. וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב (במדבר כד יט) דינו וְיִרְדֶּה, שהוא מן רָדָה, לֹא תִרְדֶּה בוֹ (ויקרא כה מג). אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ (משלי ז כה), ראוי להיות יִשְׂטֶה, שהוא מן שָׂטָה, כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ (במדבר ה יב). וַיֵּשְׁתְּ (בראשית ט כא) עקרו להיות וַיִּשְׁתֶּה, שהוא מן שָׁתָה, שָׁתִיתִי, וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה (במדבר כג כד). נמצא מין זה חסר מאין תמורה. ואע"פ שהעמידו הטעם במקצת מקומות, כמו וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ (בראשית כז כה), וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ (בראשית כט יא), אין זה מן המניין, לפי שלא ישקל וַיֵּשְׁתְּ על משקל וַיִּשְׁתֶּה לעולם כמו שישקל וַיִּבֶן על משקל וַיִּבְנֶה, ועוד שיסור הטעם ותחפז המלה, ומין וַיִּבֶן, וַיִּרֶף לעולם אחד הוא.
ועוד מן החסר שלא נמלא חסרונו בתמורה: תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ (ישעיהו מז ג), שראוי להיות תִּגָּלֶה, שהוא מן נִגְלָה. וכמו וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא (שמות לד ג), עקרו יֵרָאֶה, כמו יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ (שמות כג יז). וכמו עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ (אסתר ה ו), עקרו וְתֵעָשֶׂה, שהוא מן נַעֲשָׂה.
ומן החסר שלא שלם בתמורה, כמו יִרְאוּ, יִבְנוּ, יִקְנוּ, יַעֲשׂוּ, עקרם יִרְאְיוּ, יִבְנְיוּ, יִקְנְיוּ, יַעַשְׂיוּ. על הדרך הזה יצא השער, כשירצו לאמר מפעלים אלו יִפְעֲלוּ, גרעו למ"ד הפועל ולא הביאו תמורה תחתיה. וכבר נמצאו מהם מלים מעטים על עקר ועל אמת, כמו מַר יִבְכָּיוּן (ישעיהו לג ז), יַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן (ישעיהו לא ג), בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן (תהלים לו ח), יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ (תהלים לו ט), וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן (דברים ח יג), כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן (ישעיהו יז יב), אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה (תהלים עז ד), רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן (ישעיהו כו יא); היו"ד במקום למ"ד יִפְעֲלוּן ועי"ן תִּשְׁמְעוּן ורי"ש תִּשְׁמְרוּן ובי"ת יִשְׁכְּבוּן.
והפילו עוד הלמ"ד מאין תמורה, אמרו בָּנוּ, רָאוּ, קָנוּ, זָנוּ, עָשׂוּ, חָסוּ. כלם מלרע. ובאו מלעיל: (תָּעוּ בַמִּדְבָּר) ([תָּ֣עוּ מִדְבָּר (ישעיהו טז ח)]), כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּֽלוּ (תהלים לז כ), וְיֹדְעָיו לֹא־חָ֥זוּ יָמָיו (איוב כד א). זה המנהג נהגו בהם. ועקרם בָּנְיוּ, רָאְיוּ, זָנְיוּ, עָשְׂיוּ, כמו שָׁמְרוּ, זָכְרוּ. ונמצאו גם מאלה מלים מעטים שלמים על נכון, כמו דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ (משלי כו ז), צוּר חָסָ֥יוּ בוֹ (דברים לב לז), כִּמְעַט נָטָ֣יוּ רַגְלָי (תהלים עג ב). ואמרו אותם במשקל פָּעָלוּ הבא בהפסק להקל על קריאת היו"ד.
והנתיב הנאחז בלשון פּוֹעֲלִים בחסרון הלמ"ד: בּוֹנִים, עוֹשִׂים, קוֹנִים, רוֹאִים, ומשפטם להיות בּוֹנְיִים, קוֹנְיִים, עוֹשְׂיִים, רוֹאְיִים, כמו שׁוֹמְרִים, זוֹכְרִים.
והדרך הנודע בלשון פּוֹעֲלָה גם זה בחסרון הלמ"ד: בּוֹנָה, עוֹשָׂה, קוֹנָה, רוֹאָה, ומשפטם להיות בּוֹנְיָה, קוֹנְיָה, רוֹאְיָה, עוֹשְׂיָה, כמו שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל (שופטים ד ד), הֹלְכָה הִיא (ירמיהו ג ו). וכבר נמצאת מהם מלה אחת על העקר כמשפט שלמה: אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה (שה"ש א ז). והטעם שנראה למ"ד במקומה, להורות כי כן הדת בכולם, כגון בָּנוּ, רָאוּ, קָנוּ, שלא נראה בהם למ"ד הפעל כלל. ובאה בחרק: צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ (משלי לא כז), לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה (תהלים סה ב), עִיר הוֹמִיָּה (ישעיהו כב ב), פֹּרִיָּה וַעֲנֵפָה (יחזקאל יט י), עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה (איכה א טז). ובא השורק בדֻמִיָּה מקום חולם. וי"מ כי כל היו"דין האלה ליחס, כיו"ד תַּחְתִּיָּה (תהלים פו יג) ודּוּמִיָּה (תהלים סב ב).
אבל פָּעֲלָה לא החסירו הלמ"ד משם, כמו שעשו בקָנוּ, בָּנוּ וחבריהם, שאם כן לא היה הפרש בין בָּנָה לזכר ובין בָּנָה לנקבה, ולפי שהה"א קשה להראותה. אך הביאו תי"ו תחתיה, ואמרו מן בָּנָה – בָּנְתָה, ועקרו בָּנְיָה. ומן רָפָה – רָפְתָה, ומן עָשָׂה – עָשָׂתָה, ומן גָּלָה – גָּלְתָה, ומן מָחָה – מָחֲתָה, התי"ו הומרה תחת היו"ד שביֶחֱסָיוּן, יֶהֱמָיוּן, שהיא למ"ד הפעל. אך שמור זה ועמוד עליו, כשתרצה לאמר פָּעֲלָה מאלה הפעלים, שתביא תחת היו"ד תי"ו. ואע"פ שזכרתי מלה אחת נפרדת מחברותיה ונאמרת על עקרה – כִּי בְךָ חָסָ֢יָה נַפְשִׁי (תהלים נז ב). ובאה כמשקל ההפסק להקל על היו"ד, והראו למ"ד הפעל ביו"ד להודיע הראותה בחלוף הה"א ביו"ד, כמו בחלוף הה"א בתי"ו – עָשְׂתָה, בָּנְתָה, קָנְתָה. אך ברוב הראוה בתי"ו, כי נקלה קריאתה מקריאת היו"ד. והוא הדרך הנודע בנִפְעֲלָה, בתי"ו תחת היו"ד, כמו נִבְנְתָה, נִרְאֲתָה. ופעם הפילו למ"ד הפעל והמירו ה"א הנקבה בתי"ו להבדיל בינה ובין עָשָׂה לזכר, ואמרו וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה (ויקרא כה כא), הָגְלָת שְׁלוֹמִים (ירמיהו יג יט).
ונמצא לשון מקור והוא שם הפועל בתי"ו מומרת מלמ"ד הפעל, כמו בְּנוֹת, רְאוֹת, קְנוֹת, עֲשׂוֹת, שמשקלם פְּעוֹל, הו"ו כנגד ו"ו המשך, והתי"ו כנגד למ"ד פְּעוֹל. ונאמר כי זאת הו"ו הוא למ"ד הפועל והתי"ו מוספת, כמו שתוסף על זולת אלה.
והפעלים הכבדים הנאמרים מפעלים אלה היו כמו הִקְרָה, הִרְבָּה, הֶרְאָה, הֶעֱלָה. הה"א הנחה שבסוף המלים למ"ד הפעל. וכשירצו לאמר הִפְעַלְתִּי, הפכו הה"א ליו"ד נחה נסתרת והניעו אשר לפניה בחרק או בצרי, אמרו הִרְבֵּיתִי, הֶרְאֵיתִי, הִפְרֵיתִי, הֶחֱלֵיתִי הַכּוֹתֶךָ (מיכה ו יג), ועקרם להיות הִרְבַּיְתִּי, כמו הִשְׁמַעְתִּי, הִשְׁפַּלְתִּי. והפועל העתיד: יַפְרֶה, יַרְבֶּה, יַרְאֶה, בפתחות היו"ד ושאר הנוספות שהן אינ"ת. ולשון פועל: מַרְבֶּה, מַרְאֶה, מַעֲלֶה, מַרְוֶה, מַפְרֶה. ולשון פעול במ"ם מונע אשר תחתיה בשורק, כמו מוּגְלֶה, מוּרְבֶּה; או בקמץ חטף, כמו אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר (שמות כה מ), אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה (יחזקאל ט ב).
והרבה שמחסירים את למ"ד הפעל ממין זה, פעמים בתמורה למלא חסרונה ופעמים בלי תמורה, כמנהגם במין הראשון, כמו וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב (שופטים טו ד) שמשפטו וַיַּפְנֶה, שהוא מן הִפְנָה, הִפְנֵיתִי, והשימו עניין הסגול תחת יו"ד וַיֶּפֶן כעניין הפתח אשר תחת יו"ד וַיַּפְנֶה, ששניהם מוכיחים כי הוא פעל כבד, כי אילו היה קל היה וַיִּפֶן בחרק, כמו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה (שמות לב טו). וכמהו וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה (איכה ב ה), עקרו וַיַּרְבֶּה, שהוא מן הִרְבָּה, הִרְבֵּיתִי. וזהו ההפרש בין עתידי הקל החסרים ובין עתידי הכבד, כי עתידי הקל בצרי האותיות הנוספות, כמו אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם (במדבר טז טו), משפטו תִּפְנֶה מן הקל, ועתידי הכבד האותיות הנוספות בסגול. וכמהו וַיֶּזֶן אֶת (יְהוּדָה) ([אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם]) (דה"ב כא יא), משפטו וַיַּזְנֶה, שהוא מן הִזְנָה, הִזְנֵיתִי. וכמהו וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ (דה"ב לו יג), עקרו וַיַּקְשֶׁה, שהוא מן הִקְשָׁה, הִקְשֵׁיתִי. וכמהו וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ מְאֹד (תהלים קה כד), עקרו וַיַּפְרֶה, שהוא מן הִפְרָה, הִפְרֵיתִי. וכמהו וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל (מ"ב יז ו), עקרו וַיַּגְלֶה, מן הִגְלָה, הִגְלֵיתִי.
ומין אחר מן החסר שאין בו תמורה, כי הוא בשוא תחת פ"א הפעל ובפתחות היו"ד לפניה, להוכיח שהוא מן הכבדים, וזה המין הוא כנגד וַיִּשְׁבְּ, וַיִּפְתְּ, שהזכרתי לפני זאת בפעלים הקלים, אמרו וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן (בראשית כט י), משפטו להיות וַיַּשְׁקֶה, שהוא מן הִשְׁקָה, הִשְׁקֵיתִי. וחסרה ה"א וַיַּשְׁקֶה ולא באה תמורה תחתיה, כמו שבא הנח הנסתר בוַיֶּפֶן זָנָב, היו"ד תמורה מן הה"א החסירה מסוף המלה, ולכן נשקלה מלת וַיֶּפֶן בוַיַּפְנֶה בדבר, ונגרעה מלת וַיַּשְׁקְ מן וַיַּשְׁקֶה. וכמהו יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת (בראשית ט כז), וּמְלָכִים יַרְדְּ (ישעיהו מא ב).
ומן החסר: הִרְבּוּ, הִפְנוּ, הִזְנוּ, עקרם: הִרְבִּיוּ, הִפְנִיוּ, הִזְנִיוּ, והיא המדה בכולם. ומן החסר: מַרְבִּים, מַרְאִים, מַעֲלִים, והוא המשפט לכלם. ומן החסר: הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל (עזרא ז ט), והוא הדין לכלם. ומן החסר שיש בו תמורה: הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי (תהלים נא ד), שמשפטו להיות הַרְבֵּה, ובא הנח הנסתר בין הה"א והרי"ש ועמד כנגד הלמ"ד החסרה ונתמלא חסרונה. וכן הֶרֶף מִמֶּנִּי (דברים ט יד), עקרו הַרְפֵּה, כמו הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים (שופטים יא לז). והדת הידועה בהִפְעִילָה גם היא בתי"ו מומרת למ"ד הפעל, כמו הִרְבְּתָה (ש"א א יב), הִפְנְתָה לָנוּס (ירמיהו מט כד), והוא הדין לכולם. ובתי"ו תמורת ה"א הנקבה ובנפול למ"ד הפועל: תְּאֻנִים הֶלְאָת (יחזקאל כד יב), וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ (ויקרא כו לד). והמקור שהוא שם הפועל גם הוא בתי"ו, כמו הַרְבּוֹת, הַפְנוֹת. ויש מי שאמר כי הו"ו למ"ד הפעל והתי"ו מוספת.
ומין אחר מן הפועל הכבד מפעלים אלה, נאמר צִוָּה, שִׁוָּה, עִנָּה, נִקָּה, קִוָּה. נשתמשו בלשון פִּעַלְתִּי מאלה גם בהפוך הה"א ליו"ד והניע האות לפניה בחרק, כמו צִוִּיתִי, נִסִּיתִי, קִוִּיתִי, עִנִּיתִי; או בצרי, כמו קִוֵּיתִי (אני), צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי (ישעיהו יג ג), עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי (תהלים לה יג), שני הדרכים נוהגים בהם. והפועל העתיד: יְקַוֶּה, יְצַוֶּה, יְנַקֶּה, יְעַנֶּה, יְנַסֶּה. ולשון פּוֹעֵל: מְקַוֶּה, מְצַוֶּה, מְעַנֶּה, מְנַסֶּה. ולשון צווי: קַוֵּה, נַסֵּה, עַנֵּה.
והחסרון גם במין הזה מאין תמורה, כמו יְצַו יְיָ (דברים כח ח), משפטו להיות יְצַוֶּה, שהוא מן צִוָּה, צִוֵּיתִי. וכמהו יְקַו לְאוֹר וָאַיִן (איוב ג ט), משפטו להיות יְקַוֶּה, שהוא מן קִוָּה, קִוֵּיתִי. וכן וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל (משלי כה ט), ראוי להיות תְּגַלֶּה, שהוא מן גִּלָּה, גִּלֵּיתִי. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ (בראשית כד יט), עקרו וַתְּכַלֶּה, שהוא מן כִּלָּה, כִּלֵּיתִי. וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה (ישעיהו כב ח), שהוא מן גִּלָּה, גִּלֵּיתִי. וַיְחַל מֹשֶׁה (שמות לב יא), עקרו וַיְחַלֶּה, שהוא מן חִלָּה אֶת פְּנֵי יְיָ (דה"ב לג יב). וכן הדין לוַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ (בראשית לה טז), וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר (ש"א כא יד), עקרן וַתְּקַשֶּׁה, וַיְתַוֶּה.
ומן החסר: יְצַוּוּ, יְקַוּוּ, יְגַלּוּ, יְכַסּוּ, והוא הדין לכלם. ומן החסר: צִוּוּ, קִוּוּ, גִּלּוּ, עִנּוּ, מדה אחת לכלם. ויש כשיבוא לשון צווי ממין זה חסר למ"ד, כמו צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כד ב), עקרו צַוֵּה; גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה (תהלים קיט יח), משפטו להיות גַּלֵּה; חַל נָא אֶת פְּנֵי יְיָ (מ"א יג ו), משפטו להיות חַלֵּה. ומן החסר: מְנַדִּים, מְחַכִּים, מְצַוִּים, והוא הדרך לכלם. ומן החסר: לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ (בראשית כז ח), והוא החוק לכלם. וכזה הרבה מאד, בדוק ובחן את זאת בכל הפעלים האלה, תבין ותשכיל בעזרת השם. אך פועל הנקבה שעבר יהיה בתי"ו מומרת מלמ"ד הפעל כמו (מהזכרתי) ([שהזכרתי]), כמו נאמר גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ (ויקרא כ יח), כִּי כִסְּתָה (בראשית לח טו), רִבְּתָה גוּרֶיהָ (יחזקאל יט ב), והוא הדרך בכלם. ולשון המקור שהוא שם הפועל נמצא בתי"ו מוחלפת מן הה"א, נאמר יוֹם עַנּוֹת אָדָם (ישעיהו נח ה), בְּיוֹם צַוֹּתוֹ (ויקרא ז לח), לְנַסּוֹתוֹ (דה"ב לב לא). ונאמר כי הו"ו במקום הלמ"ד, והת"וין נוספות.
שער ב
שער הפעלים שתחלתם וסופם, שהם הפ"א והלמ"ד שלהם, שתי אותיות נחות נסתרות
הפעלים שהפ"א והלמ"ד שלהן בעניין הזה נאמרו כמו הוֹגָה, הוֹרָה, הוֹנָה. הו"וין הנחות שאחרי ההי"הין הראשונות פ"יות הפעלים, והם פעלים כבדים מפני הה"א שהביאו בתחלתם, והפכו היו"דין לו"וין כמו שעשו בפעלים הכבדים שהזכרתי במאמר הראשון, והם הוֹבִישׁ, הוֹרִיד, ואחיהם. נעשו הו"וין שבהוֹדָה, הוֹרָה וחבריהם במקום הר"שין מן הֶרְאָה, הִרְבָּה, והשי"ן מן הִשְׁקָה. והה"א האחרונה למ"ד הפועל.
וכשירצו להשתמש בהם עם ארבע אותיות הנוספות לעתיד יפילו הה"א הראשונה וישאירו הו"ו כמו שהיתה, ויניעו עי"ן הפעל בסגול, יאמרו יוֹדֶה, יוֹרֶה, כמו שאמרו יַרְבֶּה, יַרְאֶה. אך אשר יוכיח על יַרְבֶּה, יַרְאֶה כי הם כבדים, הוא פתחות היו"ד בתחלתם ושאר אותיות אינ"ת; ואשר יורה על יוֹדֶה ויוֹרֶה כי הם כבדים, הוא הו"ו הנחה שהיתה כן בהוֹדָה, הוֹרָה העוברים.
וכשיאמרו מהם לשון רבים, יחסרו הה"א האחרונה שהיא למ"ד הפועל, כמנהגם בשאר הפעלים שאין הפ"א שלהם יו"ד, יאמרו יוֹדוּ, יוֹרוּ, יוֹנוּ, בחסרון למ"ד הפועל, כמו שיאמרו יִרְבּוּ, יִרְאוּ. וכבר נתפרש כי יוֹרוּ, יוֹנוּ חסרים כאשר יַרְאוּ, יַרְבּוּ, יַשְׁקוּ חסרים. והו"וין אשר אחרי היודין הם פ"יות הפעלים, וכנגד רי"שי יַרְאוּ, יַרְבּוּ ושי"ן יַשְׁקוּ. ועקר יַרְאוּ ואחיו להיות יַרְאִיוּ, יַרְבִּיוּ, יַשְׁקִיוּ פתוחי היו"ד; ומשפט יוֹרוּ וחבריו להיות יוֹרְיוּ, יוֹנְיוּ, יוֹדְיוּ. וכבר נמצאה מלה אחת על העקר: עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי (איוב יט ב), הו"ו שאחר התי"ו פ"א הפועל, והגמ"ל עי"ן הפעל, והיו"ד הלמ"ד. אך נוּגֵי מִמּוֹעֵד (צפניה ג יח) משקלו נִפְעֲלֵי, והוא נלקח מן הוֹגָה יְיָ (איכה א יב), והנו"ן בו ללשון נִפְעַל, והו"ו פ"א הפועל, והגימ"ל עי"ן הפועל, והלמ"ד חסרה.
וַיֹּאמֶר… יְרֵה וַיּוֹר (מ"ב יג יז). אך וַיּוֹר לא נגזר מגזרת יְרֵה, כי יְרֵה נאמר מן יָרָה, כמו בְּנֵה מן בָּנָה, רְאֵה מן רָאָה. אבל וַיּוֹר חסר למ"ד, ועקרו וַיּוֹרֶה, והוא נאמר מן הוֹרָה, הֹרָנִי לַחֹמֶר (איוב ל יט). ואילו היה מן יָרָה, נאמר וַיִּיר כמו וַיִּיף בְּגָדְלוֹ (יחזקאל לא ז עי"ש) הנאמר מן יָפָה, מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ (שה"ש ז ז). על כן אילו היו שניהם נגזרים מגזרה אחת ונבנים מבניין אחד, אז נאמר יְרֵה וַיִּיר, או הוֹרֶה וַיּוֹר. והפועל הנלקח מן יָרָה בַיָּם (שמות טו ד) – יוֹרֶה, כמו עוֹשֶׂה מן עָשָׂה. ולרבים נאמר יוֹרִים בחסרון למ"ד הפועל, כמו עוֹשִׂים. וראוים להיות יוֹרְיִים, להיות עוֹשְׂיִים, על משקל שׁוֹמְרִים, זוֹכְרִים. והפועֵל הנלקח מן הוֹרָה – מוֹרֶה, כמו מַרְבֶּה מן הִרְבָּה, לפי שלשון כל פועֵל נלקח מן הפועל הכבד לא יאמר כי אם בתוספת מ"ם בתחלתו. ולרבים יאמר מוֹרִים, הו"ו פ"א הפועל כמו רי"ש מַרְבִּים, והלמ"ד נגרעת. וכבר נתבאר ממה שהזכרתי ובארתי כי הַיּוֹרִים (דה"א י ג) מן יָרָה בַיָּם, והַמּוֹרִים (ש"א לא ג) מן הֹרָנִי לַחֹמֶר, וַיֹּרֵם אֱלֹהִים (תהלים סד ח). והו"ו שביוֹרִים איננו עקר, כי אם מפני המשך, כמו ו"ו עוֹשִׂים, רוֹאִים, שהיו"ד לפניה פ"א הפועל, כמו עי"ן עוֹשִׂים ורי"ש רוֹאִים. ו"ו הַמּוֹרִים פ"א הפועל כמו רי"ש מַרְבִּים, והמ"ם לפניה מוספת ללמד על הפועל הכבד.
וכבר הניעו ו"ו הוֹדָה, יוֹדֶה, כשרצו לבנות ממנו בניין הִתְפַּעֵל, ואמרו וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא (ויקרא ה ה), הו"ו פ"א הפעל, והה"א האחרונה למ"ד הפעל.
ושם הפועַל מן הוֹדָה – תּוֹדָה; וכן שם הפועַל מן הוֹרָה, יוֹרֶה – תּוֹרָה; והשם הנאמר מן הוֹגָה יְיָ – תּוּגָה בשורק; הו"וין בשמות האלה פ"יות הפעלים, וההי"הין ללשון נקבה, והלמ"דים נופלות מן המלים. וכבר נאמר השם מן הוֹגָה יְיָ – יָגוֹן, היו"ד פ"א הפועל, והגימ"ל עי"ן שלו, והלמ"ד נופלת, והו"ו והנו"ן נוספות על מנהגם שיוסיפו ו"ו ונו"ן באחרית השמות, כמו גָּאוֹן ושָׁאוֹן, עִוָּרוֹן, שִׁבָּרוֹן.
שער ג
שער הפעלים שתחלתן נו"ן וסופן ה"א רפה מאותיות הנח והסתר
כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה (מ"א ב כח), נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות י יב), הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם (ישעיהו סו יב), הנו"ן פ"א הפועל והה"א למ"ד הפועל. וכבר נאמר בחסרון הה"א על מנהגם בשאר הפעלים שהלמ"ד מהם רפה נחה, כי ברצותם להשתמש בנָטָה עם אינ"ת הנוספות לעתיד בתחלת הפועל, יבליעו את הנו"ן בטי"ת ותדגש לזאת, יאמרו אִטֶּה, יִטֶּה, נִטֶּה, תִּטֶּה, הנו"ן נבלעה בטי"ת ולכן נדגשה. ועקרו אִנָּטֶה, נִנָּטֶה, תִּנָּטֶה, כמו אֵרָאֶה, יֵרָאֶה, נֵרָאֶה, תֵּרָאֶה. וכן וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע (ש"א ח ג), עקרו וַיִּנְטוּ, אך הלמ"ד נופלת, ומשפטו על אמת ומלאת חסרונה וַיִּנְטְיוּ על משקל וַיִּפַעֲלוּ. ולפי שנשתמשו בפועל זה הרבה, נגרעה גם הנו"ן כמו שנגרעה הה"א, ונולד במקומה נח נסתר, ונאמר אַל תֵּט יָמִין וּשְׂמֹאול (משלי ד כז), ראוי להיות תִּטֶּה בהבלעת הנו"ן, או תִּנְטֶה בהראותה. וכן וַיֵּט מֹשֶׁה (שמות ט כג) עקרו וַיִּנְטֶה בלא הבלעת הנו"ן, או וַיִּטֶּה בהבליעה. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ (במדבר כד ו) – נִפְעֲלוּ מן נָטָה, הטי"ת דגושה כי נו"ן נָטָה שהוא פ"א הפועל נבלע בתוכה, ועקרו נִנְטְיוּ, והיו"ד הוא למ"ד הפועל.
והפועל הכבד בעקר זה: הִטָּה – וְעָלַי הִטָּה חֶסֶד (עזרא ז כח), הִטֵּיתִי, הנו"ן נבלעה בטי"ת הדגושה, ועקרו הִנְטָה, כמו הִרְבָּה. והפועל העתיד: אַטֶּה, יַטֶּה, נַטֶּה, תַּטֶּה, בפתחות אינ"ת ללמד על הפועל הכבד, והנו"ן נבלעת. והעקר אַנְטֶה, יַנְטֶה, כמו אַרְבֶּה, יַרְבֶּה. וכן וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט (ש"א ח ג) עקרו וַיַּנְטוּ, כמו וַיַּרְבּוּ, וַיַּשְׁקוּ, והלמ"ד נופלת. וכבר נפלה גם הנו"ן בפועל כבד זה מתחלתו כמו שנפלה הה"א מסופו, נאמר אַל תַּט לִבִּי לְדָבָר רָע (תהלים קמא ד), התי"ו פתוחה כמו שהיתה לפני חסרון הה"א, ועקרו תַּטֶּה בהבליע הנו"ן, או תַּנְטֶה בהראותה. וכמהו וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד (עזרא ט ט).
ולשון פועֵל מן הפועל הכבד הזה: מַטֶּה מִשְׁפַּט (דברים כז יט), הטי"ת דגושה מפני הבלעת הנו"ן, ועקרו מַנְטֶה, כמו מַרְבֶּה. ולרבים: מַטִּים – וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם (תהלים קכה ה), וּמַטֵּי גֵר (מלאכי ג ה), והלמ"ד נופלת. ומשפטם במלאת כל חסרונם: וְהַמַּנְטִיִים, וּמַנְטִיֵי – בשני יו"דים, הראשונה הנראת במוצאה למ"ד הפועל, והשנית הנחה לרבים. אך וּמָטִים לַהֶרֶג (משלי כד יא) איננו מעקר זה, כי אם מן מָט, יָמוּט, המ"ם פ"א הפועל, ועל כן היתה הטי"ת רפויה. ודומה לו קָמִים מן קָם, יָקוּם, ושָׁבִים מן שָׁב, יָשׁוּב.
והדומה לפועל זה: הִכָּה, הִכֵּיתִי, נַכֶּה, יַכֶּה, תַּכֶּה, מַכֶּה, הַאַכֶּה אַכֶּה (מ"ב ו כא). גם אלה פעלים כבדים, ובכ"ף הדגושה נו"ן נבלעת. ועד על הדבר: וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה (שמות ט לא), הנו"ן פ"א הפועל, כמו חי"ת לֹא חֻפָּשָׁה (ויקרא יט כ); וכן וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ (שמות ט לב), שהוא על משקל וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ (איוב לג כא), תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ (דברים לג ג), היה ראוי להיותו נֻכְּיוּ, על משקל לֹא דֻכְּאוּ (ירמיהו מד י), וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה (ישעיהו כד כב), וְסֻגְּרוּ עַל מַסְגֵּר (ישעיהו כד כב). ועקר הִכָּה בהראות הנו"ן – הִנְכָּה, הִנְכֵּיתִי, הַאַנְכֶּה אַנְכֶּה. וכן הַכּוּ, וַיַּכּוּ – הַנְכּוּ, וַיַּנְכּוּ. וכבר אבדה גם הנו"ן עם הה"א, נאמר יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ (הושע ו א), ועקרו להיות יַנְךְּ, על משקל יַשְׁקְ, יַפְתְּ, ובהשיב אליו הה"א אשר נפלה מסופו – יַנְכֶּה, כמו יַשְׁקֶה, יַרְבֶּה, או יַכֶּה בהבליע הנו"ן. וכן מַכֶּה, הַכּוֹת, הנו"ן שהוא פ"א הפועל נבלע בכ"ף הדגושה. וְנִכָּה וָמֵת (ש"ב יא טו) – זאת הנו"ן ללשון נִפְעַל, והנו"ן השנית שהיא פ"א הפועל נבלעה בתוך הכ"ף, ועקרו וְנִנְכָּה, כמו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְיָ (ש"א א כב), וְנִגְלָה יְסֹדוֹ (יחזקאל יג יד).
וכמו אלה הפעלים הִצָּה, הִצֵּיתִי, אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה (במדבר כו ט), בְּהַצֹּתָם עַל יְיָ (במדבר כו ט), בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם (תהלים ס ב), אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה (משלי יז יט) – הנו"ן נבלעת בצד"י הדגושה והיא פ"א הפעל; והעד הנאמן המעיד עליה, כי נראתה במוצא הלשון בכִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים (דברים כה יא), שזאת הנו"ן היא פ"א הפועל, והנו"ן של לשון נִפְעַל מובלעת בה, והיא כנגד קו"ף יִקָּווּ הַמַּיִם (בראשית א ט) ובי"ת יִבָּנוּ ומ"ם יִמָּנוּ. ועקר הִצּוּ והנאמר כמהו: הִנְצוּ, בְּהַנְצוֹתָם, בְּהַנְצוֹתוֹ, מַנְצָה, כמו הִרְאוּ, בְּהַרְאוֹתָם, בְּהַרְאוֹתוֹ, מַרְאָה. אך למ"ד הפעל נופלת מהם. ומשפטם במלאת חסרונם: הִנִצִיוּ, מַנְצְיָה. שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים (שמות ב יג), זאת הנו"ן הכתובה ללשון נִפְעַל, ופ"א הפועל מובלעת בצד"י הדגושה, ועקרו נִנְצִים על משקל נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים (שמות ה יז), ולמ"ד הפעל נופלת. ומשפטו במלאת חסרונו: נִנְצָיִים, כמו נִשְׁמָרִים, נִמְצָאִים. מַסָּה וּמְרִיבָה (שמות יז ז), בסמ"ך הדגושה נו"ן נבלעת, שהוא יוצא מעקר נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (בראשית כב א), לֹא תְנַסּוּ אֶת יְיָ (דברים ו טז), ה"א מַסָּה ללשון נקבה, והלמ"ד חסרה.
אמר המחבר. וכמו אלה הִזָּה, יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים (ויקרא טז יד), וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה (במדבר יט כא), פועל כבד, בזיי"ן הדגושה אות נבלעת היא פ"א הפועל, ויתכן להיותה נו"ן, כשתלמוד מאלה הפעלים שהזכרתי, והה"א למ"ד הפועל, אבל אמרתי 'יתכן' ולא גזרתי בודאי שהיא נו"ן ולא אות אחרת, לפי שלא נמצא במה שיש בידינו מן המקרא ממנו מלה שנראתה בה פ"א הפועל כמו אלה הראשונים להוכיח עליו אם הנבלע הוא הנו"ן או זולתה, ועל כן אמרתי יתכן שיהיה עקרם יַנְזֶה, מַנְזֵה. ועוד יפילו זאת האות הנבלעת שהיא פ"א הפועל להקל כמו שעשו בראשונים, ואמרו וַיַּז מִמֶּנּוּ (ויקרא ח יא) בפתחות היו"ד להעיד עליו שהוא פועל כבד, כמו שהזכרתי לך ביַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ (הושע ו א), וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד (עזרא ט ט). ועקרו וַיַּנְזֶה בהראות הנו"ן, וַיַּזֶּה בהבליעה. אך וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ (ויקרא ו כ), הוא פועל קל מן עקר זה לעתיד, ויאמר לשעבר נִזָּה כמו נִטָּה, ולעתיד יִזֶּה כמו יִטֶּה. ויורה עליו שהוא מפועל הקל, נקידת היו"ד בחרק, כמו יו"ד יִטֶּה ותי"ו תִּטֶּה אַשֻּׁרִי (איוב לא ז); ואילו היה מן הכבד נאמר יַזֶּה מן הִזָּה, תַּטֶּה לִבְּךָ (משלי ב ב) מן הִטָּה. ויש עוד כשיפילו הנו"ן ממנו ויאמרו וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר (מ"ב ט לג). גם זה נקידת היו"ד בחרק תוכיח עליו שהוא מן הקל, שלא נאמר וַיַּז כמו וַיַּז מִמֶּנּוּ הנאמר מן הִזָּה. ועקרו להיותו וַיִּנְזֶה בהראות הנו"ן, או וַיִּזֶּה בהבליעה.
ואראה להפסיק הדבר פה ולהחל במה שידעתי מקבץ הפעלים ואגרם כאחד והזכיר מה שאמצא למקצתם מלבד אחיהם ממדות ודרכים ופנים, כי מה שפרשתי לפניהם וגליתי מסודם העמוקים ובארתי מרזיהם העלומים, מה שהוא כדאי להבין את ענייניהם, וסופק להודיע את דרכיהם ושמושיהם בעזרת ה'.
שער ד
כלל הפעלים שסופם והוא למ"ד שלהם ה"א רפה נחה נסתרת
אבה – וְלֹא אָבָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ (דברים כג ו), וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ (יהושע כד י). ופועל הרבים שעבר בחסרון למ"ד הפועל על דרך הידוע – (ו)לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ (ישעיהו ל ט), ועקרו אָבְיוּ, כמו שָׁמְרוּ, זָכְרוּ.
ודע כי הפעלים העוברים הנאמרים בלשון רבים ממין זה שאנחנו מדברים בו, שוים לפעלים הנאמרים בלשון רבים מן המין שעי"ן שלו אות נוח וסתר הנקבצים במאמר שלפני זה. תאמר ממין זה אָבוּ, בָּנוּ, עָשׂוּ, קָנוּ, רָאוּ, בָּכוּ, ונאמר מן המין שלפניו קָמוּ, בָּאוּ, סָרוּ, נָמוּ, שָׁבוּ. אך בהשיב כל אחד משני מינים אלו אל עקרו ומקום מוצאו יודע כי אָבוּ, בָּנוּ, עָשׂוּ, קָנוּ, רָאוּ וחבריהם חסרי הלמ"ד, ועקרם אָבְיוּ, בָּנְיוּ, קָנְיוּ; וכי בָּאוּ, קָמוּ, סָרוּ ואחיהם אינם חסרים, רק העי"ן מהם נחה ועומדת בין הפ"א והלמ"ד, ועקרם בָּיְאוּ, קָיְמוּ, סָיְרוּ, נָיְמוּ, שָׁיְבוּ. ויש כשמשימים מתקני הטעמים טעם הנלקחים ממין הנח העי"ן בפ"א שלהם שהיא תחלת אותיות, וטעם הנלקחים מחסרי הלמ"ד בעי"ן שלהם שהיא האות השנית, להבדיל ביניהם.
אָבְתָה לנקבה בהמסך המלים, אָבָתָה בהפסקם. אוֹבֶה כשיאמר האחד בעבור עצמו לעתיד, האל"ף למדבר, והו"ו הפוכה מאל"ף אָבָה שהוא פ"א הפועל. ועקרו אִאְבֶה, יִאְבֶה, תִּאְבֶה, נִאְבֶה. וצווי לנקבה: אֱבִי, ולרבים הזכרים: אֱבוּ, ולנקבות רבות: אֱבֶינָה. ויש כשישוו צווי הזכרים הרבים וצווי הנקבה האחת ממין זה לצווי הרבים הזכרים וצווי האחת הנקבה ממין הפעלים שפ"א שלהם יו"ד במוצא דבר; כי נאמר מפעלים אלה: עֲשׂוּ, רְאוּ, בְּנוּ, בְּכוּ, רְאִי, קְנִי, עֲשִׂי, בְּנִי, והם יוצאים מן רָאָה, בָּנָה, עָשָׂה, בָּכָה; ונאמר מן האחרים שתחלתם יו"ד: רְדוּ, שְׁבוּ, צְאוּ, דְּעוּ, רְדִי, שְׁבִי, צְאִי, דְּעִי, והם יוצאים מן יָרַד, יָצָא, יָשַׁב, יָדַע. אך בהשיב כל אחד מהם אל עקרו ומקומו, יודע כי אלה חסרי הלמ"ד ואלה חסרי הפ"א. ואלה בהכרת הדבר ובהפסקו לא ישתנו ממה שהם בו בהמשכו והצמדו, כי יאמר בְּנוּ, עֲשׂוּ, רְאוּ, קְנוּ, בהפסק הדבר ובהמשכו יחד; ואלה ישתנו בהפסק הדבר ובהכרתו ממה שהיו בו בהמשכו והתחברו, כי יאמר באין הפסק רְדוּ, שְׁבוּ, צְאוּ, לְכוּ; ובהפסק: רֵדוּ, שֵׁבוּ, צֵאוּ, לֵכוּ – בצרי. אוֹבֶה – פועֵל. כִּי אֵינָם אֹבִים (יחזקאל ג ז) חסר למ"ד, וראוי להיות אוֹבְיִים על משקל פּוֹעֲלִים, שׁוֹמְרִים. ולנקבה אוֹבָה – פּוֹעֲלָה; אוֹבוֹת לרבות – פּוֹעֲלוֹת. ומשפטם להיות אוֹבְיָה, אוֹבְיוֹת. ולשון המקור שהוא שם הפועַל בהשיב הלמ"ד ו"ו במוצא דבר, ופעמים שתכתב ו"ו על הדבר, ופעמים שתכתב ה"א על העקר; יאמר אָבוֹ בו"ו ובה"א, כמו שיאמר רָאֹה תִרְאֶה (ש"א א יא) בה"א, וּרְאוּ רָאוֹ (ישעיהו ו ט) בו"ו. ויש כשיאמר בתי"ו אחר הו"ו והיא מומרת מן הה"א – אָבוֹת, כמו וְשָׁתוֹת יָיִן (ישעיהו כב יג), אָלוֹת שָׁוְא (הושע י ד).
ובעקר עניין אחר: לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי (משלי כג כט). ונאמר כי אֶבְיוֹן מעניין זה, והנו"ן נוספת כמו שנוספת בזֵרְעֹנִים (דניאל א טז) וזֵידוֹנִים (תהלים קכד ה). וזֵידוֹן ואֶבְיוֹן על משקל אחד, לפי שהיו"ד הנחה בין זי"ן ודל"ת זֵידוֹן כנגד בי"ת אֶבְיוֹן, ודל"ת זֵידוֹן לעמת יו"ד אֶבְיוֹן, נשארו ו"ו ונו"ן זה כנגד זה.
אוה – רק הפועל הכבד נאמר מעקר זה: אִוָּה, אִוִּיתִי, נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ (ישעיהו כו ט), וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ (איוב כג יג), אֲאַוֶּה, יְאַוֶּה, נְאַוֶּה, תְּאַוֶּה, אַוֶּה, אַוִּי לנקבה, ועקרו להיות אַוְּיִי, כמו וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵךְ (מ"ב ד ז), וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ (מ"א א יב). אַוּוּ לרבים הזכרים, ועקרו אַוְיוּ, כמו סַפְּרוּ נָא (בראשית מ ח), דַּבְּרוּ נָא (בראשית נ ד). ולשון המקור שהוא שם הפועל: אַוֵּה, כמו צווי, כמו אִם עַנֵּה תְעַנֶּה (שמות כב כב), או אַוּוֹת, כמו יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ (ישעיהו נח ה). ושם הפועל עוד: תַּאֲוָה, הה"א לשון נקבה והלמ"ד נגרעת, ועקרו תִּאְוָיָה כמו תִּפְאָרָה, אך נפתחה תי"ו תַּאֲוָה מפני האל"ף שהיא מאותיות אהח"ע אחריה, שהיה לולי זאת בחרק, כמו תִּקְוָה. ונאמר עוד מַאֲוַיִּים כמו מַמְתַקִּים, מַחֲמַדִּים (שה"ש ה טז) – אַל תִּתֵּן יְיָ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע (תהלים קמ ט).
ונאמר כי נַאֲוָה קֹדֶשׁ (תהלים צג ה) מעקר זה ועניין אחר, והנו"ן בו נִפְעַל, ומשקלו נַעֲלָה הֶעָנָן (במדבר י יא), נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ (קהלת ח יד). ומחברים עוד אליו הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה (ירמיהו ו ב), לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר (משלי יז ז), אלה הה"יהין ללשון נקבות, ולמ"ד הפועל נופלת. וכן נָאווּ לְחָיַיִךְ (שה"ש א י) חסר הלמ"ד.
אנה – אָנָה, אָנִיתִי, וְאָנוּ הַדַּיָּגִים (ישעיהו יט ח), וְאָנוּ וְאָבְלוּ (ישעיהו ג כו), עקרו אָנְיוּ, אֱנֵה, אֱנוּ, אֱנִי, אֱנֶינָה. ונאמר בשם הפועל תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה (איכה ב ה).
ויש בעקר עניין אחר: וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ (שמות כא יג), פועל כבד, אִנִּיתִי כמו צִוִּיתִי, אֲאַנֶּה, מְאַנֶּה, מְאַנִּים, אַנֵּה, אַנּוּ, אַנִּי, אַנֶּינָה, כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי (מ"ב ה ז). ומעקר זה: כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ (שופטים יד ד), ועקרו תֹּאַנְיָה.
אלה – וְאַתְּ אָלִית (שופטים יז ב), אָלְתָה, אֶאֱלֶה, יֶאֱלֶה, אֱלֵה, אֱלוּ, אֱלִי, אֱלֶינָה, אוֹלֶה, אוֹלִים, אוֹלָה, אוֹלוֹת. והמקור שהוא שם הפועל: אָלֹה וְכַחֵשׁ (הושע ד ב), אָלוֹת שָׁוְא (הושע י ד). ושם פועַל גם עוד: אָלָה – חסר הלמ"ד, והה"א לנקבה, ועקרו אַלְיָה כמו אַשְׁמָה, או אֲלָיָה כמו צְדָקָה.
והפועל הכבד: הֶאֱלָה, יַאֲלֶה, מַאֲלֶה, מַאֲלִים, הַאֲלֶה, הַאֲלוּ, הַאֲלִי. והמקור שהוא שם הפועל: הַאֲלוֹת – וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ (מ"א ח לא).
ועניין אחר בעקר זה לפי מה שיתכן להיות ולא בגזור אומר: אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק (יואל א ח), עקרו להיות אִלְיִי. אך אמרתי 'יתכן' ולא גזרתי בודאי, לפי שלא מצאתי בעניין זה זולת אֱלִי כִּבְתוּלָה שהוא צווי לנקבה מן הפועל הקל, על כן יש גם לומר כי הפועל העובר ממנו יָאַל, ויצא על משקל רְדִי מן יָרַד, שְׁבִי מן יָשַׁב.
אפה – וּמַצּוֹת אָפָה (בראשית יט ג), אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו (ישעיהו מד יט), אָפְתָה, יֹאפֶה, נֹאפֶה, וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת (ש"א כח כד), וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק (שמות יב לט), בנוח האל"ף, והפכה לו"ו במוצא דבר ומשמע אזן, אך היא כתובה אל"ף פעם ופעם ו"ו. וצווי הזכר נאמר אֱפֵה כמו עֲלֵה, אֱפוּ לרבים, אֱפִי לנקבה, אֱפֶינָה לרבות. וכבר נאמר לרבים הזכרים שלא כמשפט: אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ (שמות טז כג). ויתכן שיקרה זאת מפני האל"ף שהוא מן אהח"ע, שפעמים רבות ישנו בהם את המנהג. מַאֲפֵה תַנּוּר (ויקרא ב ד). אָפוֹ, אָפוֹת.
ארה – אָרִיתִי מוֹרִי (שה"ש ה א), וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ (תהלים פ יג), אָרְתָה, יֶאֱרֶה; אֱרֵה, אֱרוּ, אֱרִי, והעקר אִרְיוּ, אִרְיִי; אוֹרֶה, אוֹרָה, אוֹרִים, אוֹרוֹת; אָרוֹ, אָרוֹת.
אתה – וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ (דברים לג ב), אָתָה בֹקֶר (ישעיהו כא יב), אָתִיתִי, אָתְתָה, תהיה התי"ו הראשונה עי"ן הפועל במקום נו"ן בָּנְתָה, והשנית למ"ד הפועל במקום תי"ו בָּנְתָה ורי"ש שָׁמְרָה. אך אם יכבד על הלשון לדבר שני ת"וין כאחד, יאמר אָתָיָה, כמו חָסָיָה נַפְשִׁי (תהלים נז ב). וכבר נאמר הפועל העתיד בנוח האל"ף להקל, נאמר עָדֶיךָ תֵּאתֶה (מיכה ד ח), וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם (דברים לג כא), הנח בין היו"ד והתי"ו בוַיֵּתֵא הוא פ"א הפועל, והתי"ו עי"ן הפועל, והאל"ף למ"ד הפועל במוצא דבר. מה שאין כן בחבריו, נאמר כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי (איוב ג כה), יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים (תהלים סח לב), קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן (ישעיהו מא ה). וצווי הזכר על הנכון: אֱתֵה, אֱתוּ, אֱתִי, כמו עֲלֵה, עֲלוּ, עֲלִי, אבל בא על לא נכון, נאמר אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן (ישעיהו נו יב), כמו שבא אֵפוּ (שמות טז כג) שלא כראוי. ועל כן אומר כי משפט אֵפוּ על דרך זה – אֵפָיוּ, כי אֵתָיוּ שלם ואֵפוּ חסר, ולו באו על עקרם מלאים מחסרון אז נאמר אִפְיוּ, אִתְיוּ, כמו שִׁמְרוּ, שִׁמְעוּ, אִמְרוּ. ועוד הומרה אל"ף זאת בה"א, ונאמר הֵתָיוּ לְאָכְלָה (ירמיהו יב ט).
בדה – אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ (מ"א יב לג), בָּדִיתִי, יִבְדֶּה, בְּדֵה, בְּדוּ, בְּדִי, בּוֹדֶה, בּוֹדִים. וכבר נכתב הנח שהוא למ"ד הפעל: כִּי מִלִּבְּךָ אַתָּה בוֹדָאם (נחמיה ו ח), ויש מהם שהיה אומר בּוֹדָם, על כן קבעו אחת מן הלשונות במקרא והשנייה במכתב, שלא יפול דבר מלשונם. ושם הפועל: בָּדוֹ או בְּדוֹת.
בזה – כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה (במדבר טו לא), מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְיָ (ש"ב יב ט), כִּי בְזִתָנִי (ש"ב יב י), בָּזְתָה, אֶבְזֶה, יִבְזֶה, וַיִּבֶז עֵשָׂו (בראשית כה לד) – עקרו וַיִּבְזֶה, בְּזֵה, בְּזוּ, בְּזִי, בְּזֶינָה, וּבֹזַי יֵקָלּוּ (ש"א ב ל), ובּוֹזֵה דְרָכָיו יָמוּת (משלי יט טז).
רק בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ (שה"ש ח ז), בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ (משלי יג יג), וּבוּז מִשְׁפָּחוֹת יְחִתֵּנִי (איוב לא לד), בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ (מ"ב יט כא), אינם מעיקר זה, מפני שה"א בָּזָה לְךָ ללשון נקבה כמו שהיא בבָּאָה, ואילו היה מעקר זה אז נאמר בָּזְתָה, כמו עָשְׂתָה, בָּנְתָה.
בכה – בָּכִיתִי, אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם (איוב ל כה), וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ (דברים כא יג), בְּכֵה, בְּכוּ, בְּכִי, בְּכֶינָה. ושם הפועל: הַרְבֵּה בֶכֶה (עזרא י א), ויש עוד שם פועל: בְּכִי גָדוֹל (שופטים כא ב) בסמוך הדברים, יַעֲלֶה בֶּכִי (ירמיהו מח ה) בפסוק הדבר. אך אַלּוֹן בָּכוּת (בראשית לה ח) חסר למ"ד הפועל שהיא יו"ד בְּכִי, לפי שהתי"ו והו"ו בו כמוהם בעַבְדוּת, מַרְדּוּת, נמצא חסר למ"ד הפועל שהיא יו"ד בְּכִי, ועקרו בַּכְיוּת.
ויש בעניין פועל כבד: בִּכָּה, בִּכִּיתִי, אֲבַכֶּה, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ (ירמיהו לא יד), מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז (יחזקאל ח יד), בַּכֵּה, בַּכּוּ, בַּכִּי.
ויש בעקר עניין אחר: מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ (איוב כח יא), עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא (תהלים פד ז).
ולשון נִפְעַל: הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם (איוב לח טז), למ"ד הפעל חסר מן נִבְכֵי יָם, כמו שחסרה מן נִרְאִים, נִרְפִּים.
אך נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר (יואל א יח), נְבֻכִים הֵם (שמות יד ג), וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה (אסתר ג טו), עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם (מיכה ז ד), עקר אחר ועניין אחר.
בלה – בָּלִיתִי, לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ (דברים ח ד), לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם (דברים כט ד), וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה (ישעיהו נא ו), בּוֹלֶה, בּוֹלִים. ושם איש או כל מאומה מפועל זה נאמר בָּלֶה, על משקל הָיָה דָוֶה (איכה ה יז), כְּגַן רָוֶה (ישעיהו נח יא), ולרבים הזכרים: שַׂקִּים בָּלִים (יהושע ט ד), ולנקבות הרבות: וּנְעָלוֹת בָּלוֹת (יהושע ט ה), ולאחת: בָּלָה – לַבָּלָה נִאוּפִים (יחזקאל כג מג). ודע כי בָּלִים, רָוִים, דָּוִים והדומה להם שוה מדברם בעבור חסרונם, עם מדבר שָׁבִים וקָמִים ובָּאִים והדומה להם שהם על משקל אחד, אך בהשיבם אל עקרם ומולדם יודע כי בָּלִים ודָּוִים ורָוִים חסרי הלמ"ד, ומשפטם להיות בְּלֵיִים, דְּוֵיִים, רְוֵיִים, על משקל אֲשֵׁמִים, שְׁכֵנִים, שְׁלֵמִים; ויודע כי שָׁבִים וקָמִים ובָּאִים וחבריהם אינם חסרים כולם, אך הם נחי העי"ן, יורה עליו הנח הנסתר שהוא הקמץ שבשי"ן שָׁבִים וקו"ף קָמִים, ומשפטם להיות שׁוֹיְבִים, קוֹיְמִים, בּוֹיְאִים, ולא כן הנחים שמורה עליהם קמוצות בי"ת בָּלִים וחבריו שהם באים מחמת המשך והלמ"דים חסרים. אַחֲרֵי בְלֹתִי (בראשית יח יב), בְּלוֹיֵ הַסְּחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים (ירמיהו לח יא), ויש כשתהפך יו"ד לאל"ף ואמרו בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת (ירמיהו לח יב). ויאות להיות מן עקר זה ומעניין זה וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם (ישעיהו י כה), כמו תַּכְלִית מן כָּלָה, כָּלִיתִי, ותַּבְנִית מן בָּנָה, בָּנִיתִי.
ובעניין זה פועל כבד: בִּלָּה בְשָׂרִי (איכה ג ד), בִּלִּיתִי, וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי (ישעיהו סה כב), מְבַלֶּה, מְבַלִּים, מְבַלָּה, מְבַלּוֹת, מְבֻלָּה, מְבֻלִּים, מְבֻלֶּה, מְבֻלּוֹת.
בנה – כִּי בָנָה יְיָ צִיּוֹן (תהלים קב יז), בָּנָה, בָּנִיתִי, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ (שמות כד ד), עקרו וַיִּבְנֶה. וכבר נמצא שם הפועל על משקל פִּעְלָע בעבור כי נשתנה העי"ן שלו אחרי הלמ"ד, נאמר בִּנְיָן. וכמהו מִנְיָן מן מָנָה, וקִנְיָן מן קָנָה, ועִנְיָן מן עָנָה.
בעה – בָּעִיתִי, אֶבְעֶה, תִּבְעֶה. וכבר נמצא שלם על עקרו: אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ (ישעיהו כא יב), והצווי על החוק ועל המשפט: בְּעֵה, בְּעוּ, או בַּעֲיוּ על העקר, אך בא שלא כמשפט ונאמר אִם תִּבְעָיוּן בְּעָ֖יוּ, נהגו בו מנהג הפסק הטעמים, כמו וְאִם לֹא חֲדָ֑לוּ (זכריה יא יב), הַחֵרְשִׁים שְׁמָ֑עוּ (ישעיהו מב יח), שפעמים שנוהגים בטעם זה מנהג הפסק, כמו וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּ֖סַח (במדבר ט ב).
ולשון נִפְעַל מעקר זה: נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו (עובדיה א ו), עקרו נִבְעֲיוּ, על משקל נִבְעֲרוּ הָרֹעִים (ירמיהו י כא).
ויש בעקר זה עניין אחר: נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה (ישעיהו ל יג), מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ (ישעיהו סד א).
ברה – וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם (ש"ב יב יז), בָּרִיתִי, וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ (ש"ב יג ו), וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ (תהלים סט כב), הָבִיאִי הַבִּרְיָה (ש"ב יג י).
ובעקר פועל כבד: הִבְרָה, הִבְרֵיתִי, יַבְרֶה, מַבְרֶה, הַבְרֶה, הַבְרִי, הַבְרוֹת – לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד (ש"ב ג לה).
אך בְּרוּ לָכֶם אִישׁ (ש"א יז ח) מן עניין אחר ומעקר אחר, שהלמ"ד מן הפועל שלו אל"ף, כמו וְיָד בָּרֵא (יחזקאל כא כד), וּבֵרֵאתָ לְךָ (יהושע יז טו). אבל בְּרוּ מן הפועל הקל, ואלה מן הכבד. ומשפט בְּרוּ להיות בִּרְאוּ, ונפלה האל"ף להקל, כמו שנפלה אל"ף יְראוּ אֶת יְיָ (תהלים לד י) מן המקרא, ואע"פ שנקבעה במכתב.
גאה – כִּי גָאֹה גָּאָה (שמות טו א), גָּאִיתִי, כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ (יחזקאל מז ה), הֲיִגְאֶה גֹּמֶא (איוב ח יא), רְאֵה כָל גֵּאֶה (איוב מ יב). וכבר נאמר שֵם כל מאומה כמו זה בחסרון הה"א שהיא למ"ד הפעל: שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּא מְאֹד (ישעיהו טז ו), וראוי להיות גְּאֵה כמו זה ראשון. ולשון רבים על לשונו חסר גם הוא – בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְיָ (משלי טו כה), ומשפטו להיות בית גְּאֵיִים, כמו שְׁכֵנִים, פְּלֵטִים. דִּבְּרוּ בְגֵאוּת (תהלים יז י) – על דרך בָּכוּת, בָּרוּת, ויתכן להיות גֵּאוּת, גֵּאִים, גֵּאֶה, בצרי מפני האל"ף, שפעמים תשונה תנועת האות אשר לפניהם. ושם הפועל שלם: גַּאֲוָה, גֵּאָה – חסר, כמו גֵּאָה וְגָאוֹן (משלי ח יג), וגָּאוֹן גם הוא חסר, שעקרו להיות גֵּאָיוֹן, כמו הֵרָיוֹן, וראויים להדגש, כמו שִׁבָּרוֹן, עִוָּרוֹן; או גֶּאְיוֹן, כמו חֶסְרוֹן, זִכְרוֹן; או גְּאָיוֹן, כמו לְבָנוֹן, כְּסָלוֹן. ונאמר כי זאת אל"ף שהיא עי"ן הפעל הומרה בו"ו אשר היא בגֵּוָה, כמו בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה (ירמיהו יג, יז), כִּי הִשְׁפִּילוּ וַתֹּאמֶר גֵּוָה (איוב כב, כט), והלמ"ד עם כל זאת חסרה, ומשפטו להיות גויה.
גלה – גָּלָה כָבוֹד (ש"א ד כא), עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ (הושע י ה), גָּלְתָה יְהוּדָה (איכה א ג), כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה (עמוס ה ה), עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים (עמוס ו ז), וַיִּגֶל יְהוּדָה (מ"ב כה כא), יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ (איוב כ כח), וְגַם גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ (ש"ב טו יט), כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ (ירמיהו מו יט), נִסַּע וְנִגְלָה (ישעיהו לח יב), לְגָלוּתֵנוּ (יחזקאל לג כא).
והפועל הכבד: הִגְלָה – אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר (נחמיה ז ו), אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם (ירמיהו כט ד), וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל (מ"ב יז ו) – עקרו וַיַּגְלֶה. והפועל שלא הוזכר פועלו: אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם (אסתר ב ו), מֻגְלֶה, הַמֻּגְלִים בָּבֶלָה (ירמיהו מ א).
ובעקר עניין אחר: גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל (ש"א ט טו), וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ (ש"א כ יב), גּוֹלֶה סּוֹד (משלי כ יט), גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים (אסתר ג יד).
ולשון נִפְעַל: וְנִגְלָה יְסֹדוֹ (יחזקאל יג יד), וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם (ש"א יד ח), תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל (משלי כו כו), תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ (ישעיהו מז ג), וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט (עמוס ה כד).
ולשון הִתְפַּעֵל: כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ (משלי יח ב), וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה (בראשית ט כא), ראוי להיות וַיִּתְגַלֶּה, וכן וַתִּתְכָּס (בראשית כד סה) עקרו וַתִּתְכַּס, וַיִּתְחָל (ש"ב יג ו) משפטו וַיִּתְחַלֶּה.
ובעניין זה פועל כבד: גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו (ירמיהו מט י), גִּלִּית וַתַּעֲלִי (ישעיהו נז ח), גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ (ויקרא כ יח), לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ (ויקרא יח ז), וַיְגַל יְיָ אֶת עֵינֵי בִלְעָם (במדבר כב לא), וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל (משלי כה ט), גַּלֵּה, גַּלִּי צַמָּתֵךְ (ישעיהו מז ב), גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה (תהלים קיט יח), גַּל מֵעָלַי חֶרְפָּה וָבוּז (תהלים קיט כב), עקרם גַּלֵּה כמו שהודעתיך, מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת (איוב יב כב), טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה (משלי כז ה). ויתכן להיות גַּלּ֛וֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם (יהושע ה ט) מעניין זה, והוא המקור שהוא שם הפועל. ואמרתי 'יתכן' ולא גזרתי עליו, לפי שהטעם בלמ"ד ממנו, ואיננו בתי"ו כמו עַד כַּלּוֹתִ֖י (ירמיהו ט טו), כי כשהוא בלמ"ד מורה על הפועל העובר מן הפעלים שעי"ן ולמ"ד שלהם אות אחת כפולה, כמו סַבּוֹתִי מן סָבַב,] זַמּוֹתִי מן זָמַם, וכן יהיה גַּלּוֹתִי פועל עובר יוצא מן וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן (בראשית כט ג).
גמה – מְגַמַּת פְּנֵיהֶם קָדִימָה (חבקוק א ט), ואולי יצא מעקר זה בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ (איוב לט כד), ואע"פ שנכתב באל"ף.
געה – גָּעָה, גָּעִיתִי, אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ (איוב ו ה), (וַיֵּלְכוּ) ([הָלְכוּ]) הָלֹךְ וְגָעוֹ (ש"א ו יב).
גרה – גֵּרָה, גֵּרִיתִי, יְגָרֶה – אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן (משלי טו יח), והוא פועל כבד, ולולי הרי"ש היה דגש, כמו גִּלָּה, גִּלִּיתִי, יְגַלֶּה. והצווי לזכר: גָּרֵה. ולרבים: גָּרוּ, ולנקבה: גָּרִי. ולרבות: גָּרֶינָה. ולשון המקור שהוא שם הפועל: גָּרֹה, כמו קַוֹּה קִוִּיתִי (תהלים מ ב), או גָּרֵה, כמו עַנֵּה תְעַנֶּה (שמות כב כב), או גָּרוֹת, כמו יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ (ישעיהו נח ה).
ולשון הִתְפַּעֵל: כִּי בַייָ הִתְגָּרִית (ירמיהו נ כד), לָמָּה תִתְגָּרֶה (דה"ב כה יט), אַל תִּתְגָּרוּ בָם (דברים ב ה), משפטו להיות אל תִּתְגָּרְיוּ, וכן אַל תִּתְגָּר בָּם (דברים ב ט) חסר ה"א, משפטו להיות תִּתְגָּרֶה, וכן וְהִתְגָּר בּוֹ (דברים ב כד). ובאו קמצים אע"פ שיהיו בלא הפסק, לפי שבהיותם שלמים יהיו קמצים לתשלום הדגש בהן, ועל כן באו קמצין גם בהיותם חסרים. והוא כל משקל וַתִּתְכָּס (בראשית כד סה), וַתִּתְחָל, וַיִּתְחָל (ש"ב יג ו), וַיִּתְגַּל (בראשית ט כא). אך יָגוּרוּ מִלְחָמוֹת (תהלים קמ ג) עניין אחר ועקר אחר.
דאה – דָּאָה, דָּאִיתִי, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר (דברים כח מט), וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ (תהלים יח יא) – עקרו וַיִּדְאֶה.
דוה – דָּוָה, דָּוִיתִי, אֶדְוֶה, דְּוֵה, דְּוִי. והמקור שהוא שם הפועל: כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא (ויקרא יב ב), והשם הנבנה מפועל זה לכל מאומה, ר״ל שם התאר: דָּוֶה – עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ (איכה ה יז). ולנקבה: דָּוָה – תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה (ישעיהו ל כב). ולרבים הזכרים: דָּוִים, וכשתטפלם אל אחר תגרע את המ"ם, נאמר הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי (איוב ו ז), על משקל וּקְשֵׁי לֵב (יחזקאל ג ז). ויתכן להיות כִּדְוֵי לַחְמִי שם פעלים, ר״ל שם דבר, יאמר לרבים דּוָיִים, ובסמוך דִּוְיֵי, הפ"א בחרק, ובנפל למ"ד הפעל שב הפ"א לשוא. אבל עָלַי לִבִּי דַוָּי (ירמיהו ח יח), הוא שם מדת הלב, ר״ל שם התאר שהוא שמו יוצא מן הפועל הזה, על משקל גַּנָּב וסַלָּח, היו"ד במקום הבי"ת מן גַּנָּב והחי"ת מן סַלָּח, ועל כן נדגשה הו"ו. וגם נאמר עוד בשם הפועל יְיָ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי (תהלים מא ד), כמו שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב (ישעיהו י כא), נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ (בראשית כב יג). ועוד שם אחר על בניין אחר: וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים (דברים ז טו), עקרו מַדְוְיֵי, על משקל מִשְׁפְּטֵי, אע"פ שזה המ"ם בפתח ומ"ם זה בחרק, לעניין שיהיו שלמים אחד הם.
דחה – דָּחָה, דָּחִיתִי, אֶדְחֶה, וּמַלְאַךְ יְיָ דּוֹחֶה (תהלים לה ה), לִדְחוֹת פְּעָמָי (תהלים קמ ה), גָּדֵר הַדְּחוּיָה (תהלים סב ד), יַעֲשֶׂה מִדְחֶה (משלי כו כח), אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי (תהלים קטז ח). ובספרים מדויקים נמצא דֹּ֝ח֗וּ (תהלים לו יג) מלרע, אם כן יהיה שרשו דָּחָה. אך דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם (תהלים לו יג), יָדִיחוּ אֶת הָעֹלָה (יחזקאל מ לח), יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ (ישעיהו ד ד), והנפעל יִדַּ֖חוּ וְנָפְלוּ בָהּ (ירמיהו כג יב), מפני שהעי"ן גרונית פ"א הפעל פתוחה ובא מלעיל שלא כמשפט, וכן בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם (תהלים קט יג) בפתח מפני החי"ת. עקר אחר מן הפעלים הנחי העי"ן, וכבר נזכר במאמר אשר לפני זה. וכן מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים (איכה ב יד) עקר אחר מן נָדַח, נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס (תהלים קמז ב), הנו"ן נבלעה בדל"ת.
דכה – דָּכָה, דָּכִיתִי, יִדְכֶּה יָשֹׁחַ (תהלים י י), לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה (תהלים נא יט), יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם (תהלים צג ג).
ובעקר זה פועל כבד: כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים (תהלים מד כ), עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ (תהלים נא י), יִדַכֶּה, מְדַכֶּה, מְדֻכֶּה. אך מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ (ישעיהו נג ה), וַייָ חָפֵץ דַּכְּאוֹ (ישעיהו נג י), וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ (תהלים לד יט), לֹא דֻכְּאוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (ירמיהו מד י), לְשׁוֹן שֶׁקֶר יִשְׂנָא דַכָּיו (משלי כו כח) – כמו דַּכָּא, וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא (איוב כב ט), תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא (תהלים צ ג) – שם, אֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ (ישעיהו נז טו) – תאר, דִּכָּא לָאָרֶץ חַיָּתִי (תהלים קמג ג) – בקמץ כדרך בעלי הה"א, וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים (איוב יט ב) בנוח האל"ף, וההִתְפַּעֵל: וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר (איוב ה ד), וְהָפַךְ לַיְלָה וְיִדַּכָּאוּ (איוב לד כה), וִידַכֵּא (תהלים עב ד), הם מן הפעלים שלמ"ד שלהם אל"ף יוצאת במוצא דבר, ואיננה נסתרת ולא נהפכת ליו"ד כמו שיקרה לזה שלמ"ד שלו ה"א נחה. אבל יש לאמר כי האל"ף מומרת מן הה"א שבזה הנזכר פה, ונשתמשו בו בלשון אל"ף עד שנעשה בו עקר. ואמרתי כי מְדֻכָּא איננו מעקר זה, כי לא בא מְדֻכֶּא בסגול תחת הכ"ף על משקל מְעֻנֶּה, ואע"פ שנכתב באל"ף, כמו שנכתב וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא (קהלת ח א) באל"ף במקום ה"א, שאילו היה בו האל"ף העקר, נאמר יְשֻׁנָּא קמץ הנו"ן על משקל יְדֻכָּא. וכן אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם (תהלים עד כא), אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה (במדבר יא ח), באים מן עקר אחר.
דלה – דָּלָה, דָּלִיתִי, דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ (משלי כו ז), שלם הלמ"ד, ואילו בא כחבריו נאמר דְּלוּ, כמו בְּנוּ, חֲנוּ, עֲשׂוּ, קְנוּ. וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה (משלי כ ה), וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה (שמות ב טז), הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי (ישעיהו מ טו).
והפועל הכבד: דִּלָּה, אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי (תהלים ל ב), יְדַלֶּה, והצווי מן הכבד: דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ, ובא שלם, והלמ"ד לא נדגשה כדי להקל.
דמה – לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ (יחזקאל לא ח), דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר (תהלים קב ז), אֶל מִי דָמִיתָ כָּכָה (יחזקאל לא יח), זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר (שה"ש ז ח), יִדְמֶה לַייָ (תהלים פט ז), סֹב דְּמֵה לְךָ (שה"ש ב יז), דּוֹמֶה, דְּמֵה, דְּמוּ, דְּמִי, וּדְמוּת הַחַיּוֹת (יחזקאל א יג), בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א כו), עקרו להיות כְּדַמְיוּתֵנוּ, כמשקל עַבְדוּת, מַרְדּוּת.
והפועל הכבד: מָה אֲדַמֶּה לָּךְ (איכה ב יג), וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה (הושע יב יא).
ועניין אחר בעקר: וְדָמִיתִי אִמֶּךָ (הושע ד ה). ושם הפועל: בִּדְמִי יָמַי (ישעיהו לח י). והמקור בא שלם עם הה"א: נִדְמֹה נִדְמָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (הושע י טו).
ולשון נפעל: כִּי נִדְמָה כָּל עַם כְּנַעַן (צפניה א יא), נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן (ירמיהו מז ה), אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי (ישעיהו ו ה), אִדָּמֶה, יִדָּמֶה, על משקל אִבָּנֶה, יִבָּנֶה. אך אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן (ישעיהו יד יד) הוא מעניין ראשון, והוא לשון הִתְפַּעֵל ולכן נדגשה המ"ם, ומשפטו להיות אֶתְדַּמֶּה. וכן וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ (במדבר כד ז), ראוי להיות וְתִתְנַשֵּׂא, ואילו נאמר מלשון נִפְעַל היה וְתִנָּשֵׂא, כמו כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא (ישעיהו מ ד).
והפועל הכבד הנאמר מעניין זה: דִמָּה – וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ (ש"ב כא ה). אבל וְנִדְּמָה שָּׁם כִּי יְיָ… הֲדִמָּנוּ (ירמיהו ח יד) אינם נאמרים מעקר זה.
ועניין שלישי בעקר זה והוא פועל כבד: וְהוּא לֹא כֵן יְדַמֶּה (ישעיהו י ז), אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ (אסתר ד יג), דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ (תהלים מח י).
הגה – הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה (ישעיהו כז ח), וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ (תהלים עז יג), כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר (ישעיהו לא ד), יֶהְגּוּ רִיק (תהלים ב א), הֲגֵה, הֲגוּ, הֲגִי, הֲגֶינָה, כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה (תהלים צ ט), וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא (איוב לז ב), הִגָּיוֹן סֶלָה (תהלים ט יז), על משקל עִצָּבוֹן, שִׁבָּרוֹן. ונאמר כי הֲגִיגִי (תהלים ה ב) יוצא מעקר זה, הגימ"ל השנית הוא עי"ן הפועל נשנת אחר הראשונה על משקל עִנְיָן, מִנְיָן, בִּנְיָן. הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר (ישעיהו נט יג) – מקור, ובא הֹגוֹ בחולם לזוג המלות מפני הֹרוֹ שבא כמשפט, ששרשו ירה כמו וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא י יא), אבל הֹגוֹ שרשו הָגָה, ומשפטו הָגוֹ.
הדה – הָדִיתִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה (ישעיהו יא ח).
הזה – הָזָה, הָזִיתִי, הֹזִים שֹׁכְבִים (ישעיהו נו י).
היה – הָיָה, הָיִיתִי, אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב (ש"ב ז יד), הִנֵּה יַד יְיָ הוֹיָה (שמות ט ג), הֶיֵה, הֶיוּ, הֲיִי. וכבר אמרו וָאֱהִי, וַתְּהִי, וַנְּהִי, ומשפטם בחסרון הלמ"ד ואֶהי ותֶהי ונֶהי בסגול להביא הנח הנסתר (וְהָיִתָ עָלַי לְמַשָּׂא (ש"ב טו לג), המסרת עליו: לית חסר (יחסר) ([דחסר]), לפי שיש אחר שכתוב בה"א באחרונה וחסר יו"ד, והוא וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה (ש"ב י יא).) אחר נוספות אינ"ת תמורת החסרון. ופעמים שיבא מקצתם על המשפט בהפסק הטעם, כמו מִי זֶה אָמַר וַתֶּ֔הִי (איכה ג לז). וכן אמרו ברפיות היו"ד וַיְהִי, שכבד עליהם לדגשה בעבור כי היא נחה בשבא. וכן מנהגם ביו"ד שהיא בשבא אחר הו"ו הפתוחה להרפותה, כמו וַיְבַקְשׁוּ, וַיְבַקֵּשׁ, וַיְדַבֵּר, וַיְמַלֵּא. אבל כשיניעוה באחד משבעה המלכים תדגש, כמו וַיִּדְרְשׁוּ, וַיֹּאמְרוּ, וַיַּעֲשׂוּ כֵן. כִּי הוּא אָמַר וַיֶּ֑הִי (תהלים לג ט) בהפסק הטעם, ונסתרה היו"ד כמנהג, ומשפטו יִהֶי על משקל יִפֶן, וכן היה ראוי להיות בכל מקום. ועקרם על נכון ומלאת החסרון וָאֶהְיֶה, וַנִּהְיֶה, וַתִּהְיֶה, וַיִּהְיֶה.
וכבר נשתמשו בפועל זה גם בו"ו תחת היו"ד: הָוָה, הָוִיתִי, וְאַתָּה הֹוֶה לָהֶם לְמֶלֶךְ (נחמיה ו ו), הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ (בראשית כז כט), כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ (איוב לז ו), ויתכן להיות מעניין זה הֹוָה עַל הֹוָה (יחזקאל ז כו). ודע כי אשר דבר מן העברים בלשון הָוָה, הָוִיתִי, יאמר כשיחסר הלמ"ד: יְהוּ, תְּהוּ, מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא (קהלת יא ג), שעקרו להיות יֶהֱוֶא כמו יֶחֱלֶה, שהוא לשון יחיד, כמו שיאמר מן הָיָה – יְהִי, כן יאמר מן הָוָא – יְהוּא, שמשפטו יֶהֱוֶה. וי"מ כי יְהוּא משפטו יִהְיוּ, ונפלה עי"ן הפעל ממנו כמו גַּם אַתְּ… תְּהִי נַעֲלָמָה (נחום ג יא). שמשפטו תִּהְיוּ. ונכתב הֱוֵא אָרֶץ באל"ף במקום ה"א הֱוֵה גְבִיר.
וע"א בעקר זה, והוא לשון נִפְעַל: נִהְיָה, וַאֲנִי דָנִיֵּאל נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי (דניאל ח כז), שְׁנֵי… שָׂרֵי גְדוּדִים הָיוּ בֶן שָׁאוּל (ש"ב ד ב), כלומר היו כבר עמו ונפרדו ממנו, ועתה באו בביתו במרמה כלוקחי חטים והרגוהו. וי"מ לשון עובר, וכן תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ (משלי יג יט) לשון עובר. וי"מ כמשמעו: תַּאֲוָה נִהְיָה בזמנה תערב לנפש, לפיכך תוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע, לפי שתבא תאותם.
המה – הָמָה, הָמִיתִי, כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן (ישעיהו יז יב), אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה (תהלים עז ד), יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו (תהלים מו ד), קוֹל הַקִּרְיָה הוֹמָה (מ"א א מא), הֶמְיַת נְבָלֶיךָ (ישעיהו יד יא), עִיר הוֹמִיָּה (ישעיהו כב ב), כמו בּוֹכִיָּה, וחשוב הוֹמִיָּה וּבוֹכִיָּה התיחש אל הוֹמָה ובוֹכָה, כמו עִבְרִיָּה שמתיחשת אל עֵבֶר, ומִצְרִיָּה שמתיחשת (לא) ([אל]) מִצְרַיִם. כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם (בראשית יז ה), חסר למ"ד והו"ו והנו"ן נוספות. י״מ לֹא מֶהֱמֵהֶם (יחזקאל ז יא) – הָמֶה, בשקל יָפֶה, קָשֶׁה, ועם כנוי הרבים הֱמֵהֶם, כמו יְפֵיהֶם, קְשֵׁיהֶם. וי"ת: וְלָא מִבְּנֵיהוֹן.
הסה – הָס כִּי לֹא לְהַזְכִּיר (עמוס ו י), בפלס צַו לֵאמֹר (דברים ב ד); הַ֔סּוּ (נחמיה ח יא), מפני העמדה, כי דינו מלרע, כמו כַּלּ֤וּ מַעֲשֵׂיכֶם (שמות ה יג).
הרה – כמו וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר (תהלים ז טו), הֶאָנֹכִי הָרִיתִי (במדבר יא יב), וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן (שופטים יג ג), וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה (בראשית טז ד), הָרִינוּ חַלְנוּ (ישעיהו כו יח), וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט (בראשית יט לו), תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ (ישעיהו לג יא), עקרו תַּהְרְיוּ, כמו תַּהְכְּרוּ לִי (איוב יט ג), בלשון ערבי התמיהה הגדולה: הכר. וי"מ כי בלשון ערבי עזות פנים – הכר, וכן הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם (ישעיהו ג ט) – עזות מצחם. וַתַּהַר וַתֵּלֶד (בראשית ד א), משפטו להיות וַתַּהֲרֶה, הִנָּךְ הָרָה (בראשית טז יא), וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ (מ"ב ח יב), אֵת כָּל הֶהָרוֹתֶיהָ (מ"ב טו טז), הֹרָה גָבֶר (איוב ג ג), פועל שלא הוזכר פועלו, כמו הֹרָג (ישעיהו כז ז), שֹׂרָף (ויקרא י טז), ולולא הרי"ש היה דגוש. עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ (בראשית ג טז) – חסר הלמ"ד, וַיִּתֵּן יְיָ לָהּ הֵרָיוֹן (רות ד יג) – שלם.