ספורנו על דברים· ספורנו
פרק לב · פסוק ז
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם. אַחַר שֶׁהִשְׁלִים הַקְדָּמַת הַשִּׁירָה אֲשֶׁר בָּהּ הוֹדִיעַ שֶׁהַמְּכֻוָּן מִמֶּנּוּ הוּא לְהַגִּיד צִדְקַת הָאֵל יִתְעַלֶּה, שֶׁהוּא אֵל אֱמוּנָה לְהֵיטִיב לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ וּבֵרַךְ וְלֹא יְשִׁיבֶנָּה, וְאֵין עָוֶל בְּמִדַּת דִּינוֹ נֶגְדָּם. הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר זֶה בְּהַגָּדַת הֶעָבָר וְהֶעָתִיד, לְהוֹדִיעַ רִאשׁוֹנָה כַּמָּה הָיְתָה כַּוָּנַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ לְהַשִּׂיג זֶה הַתַּכְלִית בְּכָל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי בִּימוֹת עוֹלָם וּבִשְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר, וְאֵיךְ כְּשֶׁלֹּא עָלָה זֶה הִגְדִּיל ה׳ לַעֲשׂוֹת לְהַעֲלוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל אֶל גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת, כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים עִם הַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר יִקְרָא. שֵׁנִית, שֶׁנָּתַן לָהֶם מָקוֹם נָכוֹן לְעָבְדוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, וְהֵמָּה מָרוּ וְשִׁלְּמוּ רָעָה תַּחַת טוֹבָה, וּמִי שֶׁהֶחֱטִיא כַּוָּנָתוֹ עִם כָּל אֵלֶּה, אֵין סָפֵק שֶׁהוּא רָאוּי לְעֹנֶשׁ נִמְרָץ. שְׁלִישִׁית, שֶׁבְּגֹדֶל עֲוֹנָם נָפְלוּ בְּמִכְמוֹרֵי רְשָׁעִים, וְהָיוּ רְאוּיִים לְכִלָּיוֹן חָרוּץ לוּלֵי חִלּוּל ה׳ שֶׁמָּנַע מִזֶּה. רְבִיעִית, הוֹדִיעַ סִבָּה אֲשֶׁר בִּגְלָלָהּ תִּהְיֶה לָהֶם גְּאֻלָּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. חֲמִישִׁית, הוֹדִיעַ אֹפֶן הַגְּאֻלָּה וְרַחֲמֵי הָאֵל יִתְבָּרַךְ עַל שְׁאֵרִית עַמּוֹ, וְהֵם חֶלְקֵי פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ שֶׁזָּכְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְנָתְנוּ בָּהֶם סִימָנִין הַזִּי״ו לָ״ךְ (ראש השנה לא). אָמַר אִם כֵּן: זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, וְתָבִין דַּרְכֵי טוּבוֹ וְכַמָּה כִּוֵּן לְהֵיטִיב לַמִּין הָאֱנוֹשִׁי בִּכְלָל, כְּשֶׁתִּזְכֹּר רִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁהֵיטִיב לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בִּתְחִלַּת יְמֵי עוֹלָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְּגַן עֵדֶן, וְהוּא קִלְקֵל עִנְיָנוֹ.
בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר. וְתָבִין שֵׁנִית כַּמָּה הֵיטִיב לַדּוֹרוֹת וְהֵם הִשְׁחִיתוּ עַד הַמַּבּוּל. וְכֵן שְׁלִישִׁית מִן הַמַּבּוּל עַד הַפְּלָגָה וְהֵם קִלְקְלוּ.