אור ברסלב
סוד קיומנו או המחנך פרק ח. › מנהג כפרות

סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס

פרק ח. · מנהג כפרות

השבת בעשר הדברות

ימים אחדים לפני “יום הכפורים” נוהגים להביא עופות ולהתודות עליהם לבקש “כפרה” מאת ד' על העונות.

ענין הכפרות הללו שמעתי שהוא זכר ל“שני השעירים” שהיו מביאים ביום הכפורים בבית המקדש. על שני שעירים אלה היו מטילים גורל על ידי שתי פתקאות, אותו שעלתה עליו הפתקא “לד' חטאת” היו שוחטים והכהן הגדול הי' זורק את דמו בתחלה בקדש הקדשים לפני הכפרת שעל ארון הברית ואחרי כן בהיכל – מתחלה על הפרכת ואחרי זה על מזבח הזהב, ואותו שעלתה למענו הפתקא “לעזאזל” הי' הכהן הדול סומך ידיו על ראשו ומתודה עונות ישראל לכל פשעיהם ושולח את השעיר אל המדבר, אשר שם העלה השליח את השעיר לצוק של הר ודחה אותו מעליו לאחוריו והוא נתרסק לאברים. במצוה זו שהיא מצוה מאת השי"ת ישנם רעיונות רבים ונכבדים כמובן, ואחד הרעיונות אפשר להגיד, – אנו רואים בעולם, ילדים חרוצים עם מחות טובים ודמים חמים, אשר אם היו משגיחים עליהם לנהלם בדרך הישרה היו מתפתחים לאנשים גדולים, טובים לד', וטובים לבריות, אבל באין משגיח, והם מרקדים להם כשעירים באין מפריע, הם נתעים ונשקעים בכל רע חלילה, הם נעשים לזוללים וסובאים, ומתוך זה לגנבים ושודדים (למען יוכלו למלא את תאות נפשם), ואחרי זה הם נהיים לאנרכיסטים וכדומה, וסוף דבר, שאין להוריהם עוד ידיעה אנה נפזרו עצמותיהם, ומיתתם היא כפרה בעד כלל ישראל, כי לא מעט יסבול הכלל מהם (הם הם המבאישים את ריח ישראל בעיני העמים והשרים).

חכמי המדרש רמזו את הדבר בדברי רבקה אמנו, בשעה שהשתדלה שילך יעקב אבינו לקבל את הברכות מיצחק אביו, היא אמרה לו: “לך נא אל הצאן” – התבוננה אל בניך עם ישראל המשולים בצאן, “וקח לי משם שני גדיי עזים טובים”. הם יהיו טובים לך וטובים לבניך, אתה תקבל הברכות על ידיהם, ובניך יקבלו כפרה על עונותיהם באמצעותם, על אחד יפול הגורל – לד‘, ז"א, שיהיו בין בניך צדיקים רבים וחסידים, אשר בחריצותם ובדמם החם28 יזכו להכנס לפני ולפנים, כי בחום דמיהם ימסרו את נפשם בעד כל הקדוש בישראל, על כבוד התורה ועל כבוד שמים ועל כבוד האומה הישראלית, ומסירת נפשם זו תכנס לפני ולפנים לפני כסא הכבוד ותגן על ישראל מהצד הטוב, לפעול בעדם שנת חיים שנת פרנסה וכלכלה וגזרות טובות. כמו כן ימצאו ביניהם, רשעים, אשר ישתמשו בדמם החם ובחריצותם לרעה, כמו שהי’ עשו איש שעיר (שעיר המשתלח) הבורח מן הקדש (בתי כנסיות ובתי מדרשות), ולא ירצו להיות כיעקב “איש תם יושב אוהלים”, כי אם “איש שדה”, הרץ אחר ההבל במדברות שממה, וגם הם יהיו מכפרים, אבל באופן מעציב מאד, כי בכח מעשיהם הרעים נגזרים גזרות רעות אשר יפלו ישראל ח"ו בידי עשו (איש שעיר), והם נצערים ונמעטים והבנים ביחוד עצמותיהם נפזרים במקומות שממה, והצער הגדול הזה הוא לכפרה על העם29.

לזכר שני השעירים המעוררים על רעיון נחוץ זה, הנהיגו הראשונים שאחר חורבן הבית להביא “כפרות”, הם בחרו בבעל חי המכיל בעצמו את הרעיון של שני השעירים, אותו בעל חי אשר בחצי יום הוא סמל של צדיק (לד') ובחציו השני הוא סמל של רשע (לעזאזל), הוא התרנגול. ביום מתרדף הוא אחרי התרנגולות כדרכו של רשע המתרדף אחרי הזמה והתאות (אין לך זנאי בעופות יותר מן התרנגול) הוא גם נותן אות באיזה רגע הב“ה כועס על העולם, כי התאוה והזמה אם כל פשע ומביאה לכל האסונות, בלעם הרשע לא מצא עצה במה להפיל את ישראל אלא בזמה (לזנות אל בנות מואב), ולכך שמו בפיו מן השמים נאם ה”גבר“, כי גבר באורו תרנגול. בעל התאוה, לבד שהוא רע לשמים (זנאי וכופר) הוא גם רע לבריות (תלמידיו של בלעם הרשע מדתם “עין רעה” להפך מתלמידיו של אברהם אבינו שמדתם “עין טובה”), גם התרנגול שונא שנאת מות את אחיו, כנודע מ”מלחמת התרנגולים“. כל זה ביום, ואולם בלילה – הוא נעשה לסמל של צדיקים, בלילה עוזב את תאותו, גם מתמלא אהבה לכל, לא רק להלכה כי אם גם למעשה, הוא נהי' לעסקן צבורי, קם בחצות לילה ממש, ואומר שירה – “שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד”, כנזכר בפרק שירה, ומודיע, כי עתה עת רצון לד' אשר בה ישתעשע הב”ה עם הצדיקים בגן עדן, והיא מסוגלת לתלמידי חכמים אשר יקיצו אל ה“למוד”, כמו שהי' עושה דוד המלך ע“ה (חצות לילה אקום וגו'), והמוני העם יתעוררו לתפלות ותחנונים (קומי רוני בלילה לראש אשמורות), והוא מקיץ פועלים לעבודתם, בהזכירו להם את דברי שלמה המע”ה – “עד מתי עצל תשכב?”

התרנגול הזה מסתכל ב“בני אדם” לראות, אם האיש המחזיק בו הוא איש אשר בכלל יתנהג כמנהג אדם המעלה, אשר בשמו “אדם” הוא בבחינת “אֲדַמֶה לעליון”, אלא שבהיות אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הוא נכשל בדבר קטן ומביא תרנגול “תמורתו” שלשון זה נאמר על בעל חי, או – אם האדם הזה הוא מבני אדם “יושבי חשך וצלמות”, אשר שמו “אדם” יורה על “אדמתה” עפר, והולך כל השנה חשכים ולא אור, ומביא תרנגול “חליפתו”, לשון הנאמר על דבר יותר מעולה, כי באמת התרנגול טוב ממנו, כמו שאנו אומרים ב“תפלת זכה” – ואפילו כבהמה לא הייתי! – הענין הזה הוא מוסר השכל בעד האדם, אשר בעת יסובב “כפרתו” על ראשו, ישבר לבו ויתחרט על עונותיו ויבקש רחמים מאת השי"ת, אשר אם בבחינת “זה חליפתי” ואם בבחינת “זה תמורתי” יהי' “זה כפרתי”, “זה התרנגול”, הרומז לתאות שפלות, “ילך לשחיטה”, ולא יכשל עוד בתאוה בזוי' כל שהיא, “ואני אלך”, בדרך הישרה “לחיים טובים וארוכים”, אשר יביאו עלי ועל כל ישראל, “שלום וברכה”, אמן.

תוכן העניינים

סוד קיומנו או המחנך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה