אור ברסלב
סוד קיומנו או המחנך פרק ח. › השבת בעשר הדברות

סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס

פרק ח. · השבת בעשר הדברות

שבת שובה

(מספר ענג שבת אשר חבר הגאון ר' שמשון בן רפאל הירש בגרמנית ותרגמו לעברית הרב א. א. מיליקובסקי מחרקוב:

– במדבר מצאו זה את זה, ישראל את השבת והשבת את ישראל, במדבר ששם הי' נראה בעליל, כי החיים כולם נתונים בידי ד' לבדו, במדבר, ששם גרעין וגרעין של המן הי' מזכיר את ד‘, הבורא, המושל, המנהיג, המכלכל חיים בחסד ומספיק להם כל צרכיהם. אולם עתיד הי’ עם ישראל לצאת מן המדבר אל ארץ נושבת, מקום שם יתקיימו החיים שלו על יסוד חוקי שמים וארץ, “עמוד הענן” ו“עמוד האש” כן ה“שלו” ישארו במדבר, גם ה“מן” יפסוק ב“בואם אל ארץ נושבת”, ושם יעבדו ישראל את אדמתם, יטעו כרמים, יבנו בתים ויעסקו במשא ומתן, ויחיו על פי חקים ומשפטים, אשר בהם יפרוש הכלל את שלטונו על הפרט והפרט ימצא חסות והגנה בכלל, ולמראית עין יהיו תנאי חייהם טבעיים לגמרי, עד כי ירכוש לו האדם בארץ ירושתו הון ונחלת צרכיו והנאותיו הודות לכחו ומחו חכמתו וחריצותו. במהלך חיים כזה, הסכנה גדולה שישכח ישראל את השבת ואת ד' גם יחד, ובארץ ישראל תהי' סכנה צפוי' לישראל, שעבודה ואמנות, תעשיה ופוליטיקה, יהפכו להם לאלהים. –

וכבר בא פחד זה מפורש בתורה:

– פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבתם ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ד“א המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים, המוליכך במדבר הגדול והנורא… המאכילך מן במדבר, אשר לא ידעון אבותיך… ואמרת בלבבך: כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, – וזכרת את ד”א, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל! (דברים ח, יא – יח).

הנגע הזה צריך שלא יראה בבית ישראל, ולא עוד אלא שאחת התעודות של עם ישראל היא לשרש המחשבה הרעה הזאת מלבות בני אדם בכלל וללמדם בינה “שלא יאמרו עוד אלהינו למעשי ידיהם”.

לתכלית זו באה יציאת מצרים מבית עבדים:

– המצרים היו עם גדול וחכם לפי ערך הזמן ההוא, אך בכל חכמתם נואלו באמונתם מאד, כפרו באל יחיד ומיוחד, העריצו את איתני הטבע ויעבדו להם, והעמים אשר סביבם הלכו בעקבותיהם. אצל העם הזה היו ישראל בגלות ויתענו תחת ידם.

והנה בצאת ישראל ממצרים, הראה ד' את ישראל לדעת ואתם יחד את כל העמים כולם, כי כל אלהי העמים אלילים ושכל כחות הטבע חלים וזעים מלפני אדון חולי הארץ! לא אלקי הטבע בלבד, אבל – גם אלקי ההסטוריא, אלקי הממלכות, אלקי הארצות, אלקי הערים, אלקי כל בית ובית, סוכה וצריף. הראה, שקרוב הוא, כמו לשר ונסיך היושב על כסא, כן לעבד מסכן הרובץ תחת משאו, בעת שהוא בא לתת לאיש איש כדרכיו וכפרי מעלליו. ואחר כל הדברים האלה – הכניס ד' את ישראל אל החיים ההסטוריים שכל העמים אחוזים בהם!

על יסוד למוד גדול זה, עלול ישראל אשר יכונן את חייו בארץ אחוזתו באופן שחכמה ואמנות, תעשיה ומסחר, כח ושלטון, לא יכסו את עיניו מלראות את בורא העולם, היחיד ומיוחד, ולא יהפכו את לב האדם לאבן, אשר לא יחוש את ערך האידיאלים הגבוהים של אמת וצדק, של מוסר ואהבה לכל אדם.

וחמושים בלמוד נסיוני זה עלו בני ישראל ממצרים, ובחדש השלישי לצאתם באו מדבר סיני, ושם – “ויחן ישראל נגד ההר”, “וידבר א' אל ישראל את עשרת הדברים”, המתחילים ב“אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”!

– מיום צאתך מארץ מצרים מבית עבדים אתה יודע, קורא ד' לו, ש“אנכי ד' אלקיך”, אנכי שהנני אלקי הטבע הנני גם אלקי ההסטוריא, אלקי העמים כלם, ואלקיך! ועל כן אותי תעבוד ולי תקדיש חייך, כחך, שאיפותיך, מטרותיך וכל עניניך, והיית כולך שלי! “ולא יהי' לך א־להים אחרים על פני” בהחלט, לא בחייך הפרטיים ולא בחייך הצבוריים ולא בחייך הממשלתיים, “לא תשתחוה להם ולא תעבדם”, “כי אנכי ד' אלהיך א־ל קנא ונוקם”, ואני דורש את היהודי כולו לעבודתי, בלי שיור משהו, אני דורש את כל לבבו, את כל נפשו ואת כל מאדו, לטוב לו כל הימים. ואם הוא משייר מלבו ונפשו ומאדו לאלהים אחרים, לחזוקים אחרים, לעקרים אחרים, הוא מאבד ומשחית את אשרו ואושר בניו ובני בניו, “כי אנכי ד”א אל קנא פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים“. ואם מסור אתה כולך אלי, אתה נוחל ומנחיל אושר וברכה לדורי דורות, כי אני “עושה חסד לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי”. ואחר הדברה השלישית – “לא תשא את שם ד”א לשוא”, הוא בא למצות שבת.

“זכור את יום השבת לקדשו!” – השמר לך פן תעלה על לבבך מחשבה רעה לאמר, במדבר היית זקוק לאלקים, שיתן לך המן, לבית ובית, “איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשותיכם”, ואולם בארצך, כשתהיו חברת אנשים מסודרה ומתוקנה, שם הנך אתה הנותן מן לכל נפש ונפש ומספיק להם כל צרכיהם, אתה בחכמתך בגדלך בכחך ושלטונך! – השמר לנפשך! בעצם התפתחות כשרון המעשה שלך, בעצם שקידתך בעסק ומשא ומתן, שאתה יגע ועמל בחריצות ופעל כפים, בעצם כל אלה – “זכור את יום השבת לקדשו!” בכל מקום ובכל זמן הקם את יום השבת לעמוד־זכרון נצחי ועל ידו – “וזכרת את ד' אלקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל”!

“ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך.” ששת ימים תְעַבד את כל מה שבארץ ל“מלאכתך”, הַטְבֵע עליהם חותם תכניתך וטעמך, עשה אותם לתועלתך ולתועלת עושי רצונך, כלם שלך ולפניך, ששת ימים עשה בהם ומהם כל מה שלבך חפץ, כאדם העושה בתוך שלו – חרוש וזרע, קצור ואסוף, בצור וזמור, נטע ועקור נטוע, דוש וטחון, גזוז וארוג, תפור וקרע, בנה וסתור, כתוב ומחוק, בער וכבה, צוד ושחטו, אפה ובשל ועשה כל מלאכתך, ששת ימים כבוש את הארץ למלאכתך ולעבודתך.

ואולם – “ביום השביעי, שבת לד' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה!” – ביום השביעי שבת שבתון יהי' בכל מלאכתך ועסקיך, ביום השבת יעזוב החורש מחרשתו, הקוצר מגלו, הטוחן טחנתו, האופה תנורו, הלבלר קולמוסו, הציר מכחולו, החנוני חנותו, הסיטון מחסנו, הבנקאי שטרותיו, השלחני מעותיו, הפקיד משרדו, הסנדלר סנדלו, והחיט את מחטו, “שבת הוא לד' " – “לא תעשה כל מלאכה”, ולא אתה, האדון, הבעלים, לבד תנוח ביום השבת, ועבדך אמתך, אולי יעשו מלאכתך גם ביום השבת, כי על כן עבדים ושפחות המה, ואולי גם שורך וחמורך יָסֵבו גלגלי עסקיך ביום השבת, למען לא תשבות מלאכתך כולה? ואולי, לפחות “הגר”, הנכרי שבא לגור אתך, הוא יסייע אותך ביום השבת, ומלאכתך תהי עשויה לפחות על ידם? – לא ולא! “אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, ואנכי מצוך אשר יהי', “ביום השביעי שבת לד”א, לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך!” ישבות כל אחד ממלאכתו וינוח, להזכיר “כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ ואת הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ד' את יום השבת ויקדשהו!” ובשביתה זו ביום השבת יודה כל אחד, שבורא העולם עתיק יומין, הוא אלקים חיים ומלך עולם, ועיניו פקוחות על כל בני אדם לדעת, אם בששת ימי המעשה הם משתמשים בארץ וכל אשר עלי' כהוגן או שלא כהוגן. –

ואם תטעון אחי, הלא דברי ד' בעשרת הדברים הם אלה שנאמרו לפני שלשת אלפים ומאתים שנה, והאומנם גם היום זקוק האדם למצות שבת? בזמן הזה שבו מצא האדם יסודות אחרים ואוריינטציות אחרות לתקומתו ולהספקת צרכיו? האם גם בזמן הזה, שחריצות האדם והמצאותיו, הגיעו בו עד רום הפסגה, בזמן שהאדם רודה בטבע וכבש אותו לעבודתו, ועושה מלאכיו רוחות ומשרתיו אש לוהט, בזמן שהברק עומד בשורתנו וקרני השמש בעבודתנו, החשמל מסיע לנו מסעינו ומסב גלגלי בתי חרשתנו, מאיר חשכת הלילה לאור יומם ועוד ועוד, האם גם בזמן הזה, שבו נחשב הטבע בעיני האדם לכח גבוה מעל גבוה שאין גבוה ממנו – האם גם היום אי אפשר לאדם בלעדי השבת?

הה, אח יקר, אלמלא לא נתן לנו ד' את יום השבת, כי אז – בתפלה ובתחנונים, בכריעת ברכים ודמעות עינים, הי' עלינו לבקש מאת אבינו שבשמים שיתנהו לנו ברחמיו המרובים! כי הלא רק יום השבת לבדו בכחו להציל אותנו ואת בנינו אחרינו משני פגעים רעים ונאמנים: מ“כפירה בד' " ומ”עבודה זרה", אשר בשום זמן לא היתה הסכנה הזאת כל כך קרובה אלינו כבזמן הזה –.

ואם תשוב ותקרא בתמהון – שבת בימינו אלה!? האם בגדר האפשרות היא? בזמן הזה שכל תקפו וגבורתו הוא לא לנוח רגע, וכל חדוש זמן הוא עבודה ויגיעת כפים במהירות הבזק ובלי הפסק, בזמן כזה לשבות ולנוח מכל העסקים והמלאכות יום תמים!? שביתה בבורסה, שביתה במעבדות, שביתה בבתי חרשת, שביתה במסעות ובשרות האוירונים, היתכן כדבר הזה? הלא דופק החיים יעמד והעולם יחרב!

דע, כי העולם לא שלא יחרב אבל גם יבנה! על ידי השבת ינצל העולם! “על כן ברך ד' את יום השבת ויקדשהו!” ד' קדש את יום השבת באסור מלאכה וגם ברך אותו, “קדשו במן וברכו במן”, ד' שמנע ממך ביום השבת את המן, הוא יודע לברך את מלאכתך בששת הימים – ב“לחם יומים”!

* * *

תוכן העניינים

סוד קיומנו או המחנך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה