אור ברסלב

סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס

פרק ח.

פרק ז.

ראש השנה

היום הראשון והשני בחדש תשרי הם ימי “ראש השנה”. תוקעים בשופר, ובתפלת מוסף אומרים “מלכיות זכרונות ושופרות”. השי“ת מלמדנו איך לזכות בדין, והוא מצוינו לומר “מלכיות” לקבל בזה את עול מלכותו ית”ש, ולומר “זכרונות” למען נזכר לפניו לטובה, ובמה? ב“שופר”! כמבואר רעיון זה בתחנה (מעשה אלפס צד ק"ח).

ביום א' של ראש השנה אחת תפלת המנחה הולכים אל הנהר או הבאר לומר “תשליך”, אחד מהטעמים הוא, לחזק בלבנו את הרעיון של “מלכיות” – כדי שתמליכוני עליכם, כי הי' מנהג בישראל שהיו מושחין את המלך על יד הנהר, כמו שאמר דוד המלך ע“ה (מלכים א, לג): “והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אותו אל “גיחון”, ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל, ותקעתם בשופר ואמרתם יחי המלך שלמה”! ודבר זה הוא כמו כן אחד הטעמים לתקיעת שופר בר”ח כמו שנאמר – בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד'! ברעיון זה שאנו ממליכים את השי“ת למלך עלינו יחזק בלבנו הרגש, לשמר מכאן ולהבא את גזרותיו כגזרות מלך על עבדיו ובזכות זה ישליך הב”ה במצולות ים את כל חטאתינו בעבר ויכתבנו ויחתמנו לשנה טובה ומתוקה.

תשובת העם

באחד בתשרי נאספו כל בני ישראל (השבים מן הגולה לבנות את הבית השני) אל הרחוב אשר לפני שער המים ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ד' את ישראל, ויבֵא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל, ויקרא בו לפני הרחוב מן האור עד מחצית היום, נגד האנשים והנשים והמבינים, ואזני כל העם אל ספר התורה וגו‘, והלוים מבינים את העם לתורה והעם על עמדם, ויאמר נחמיה ועזרא הכהן הסופר והלוים לכל העם, היום קדוש הוא לד’ אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם בשמעם את דברי התורה24 ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש הוא לאדונינו ואל תעצבו, כי חדות ד' היא מעוזכם25.

צום גדליה

בתוך החשך שהחשיך נבוכדנצר את עיני ישראל ששרף את המקדש והגלה את המלך ושריו ונכבדי ישראל לבבל והרג בעם לאלפים ורבבות, הופיע זוהר כוכב אשר העיר קצת את עיניהם, כי לא בקש נבוכדנצר להשמים את הארץ ולאבד זכר לישראל, הוא רק חפץ שיהיו ישראל נכנעים תחתיו, ולפיכך לקח את הגדולים והנכבדים שבו, ואת ההמון הפשוט, אותו שנשאר מהרעב וחרב המלחמה, השאיר בארץ ונתן עליהם “נציב” מאחיהם, את הצדיק “גדליה בן אחיקם”, ובהמשך הזמן היו ישראל מתנערים מעפרם, שבוים רבים היו חוזרים, הבתים הנשרפים היו חוזרים ונבנים, ולאחר זמן, במות האכזר נבוכדנצר, היו חוזרים ובונים את המקדש, ובני ישראל היו שבים לגדולתם. והנה באו רשעי ישראל והרגו את הצדיק גדליה בן אחיקם, וכבו את הגחלת הנשארה, רבים מהעם ברחו למצרים ונהרגו בדרך, רבים ברחו לאפריקא ולארבע כנפות הארץ, והארץ נשארה שממה יותר מחמשים שנה לא עבר איש ביהודה (מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו), וצריך ביום זה לא רק להתענות, אבל גם לבכות לחורבנו הגמור של העם, אשר כיסה עב הענן את שמי זהרו (איכה יעיב באפו ד' את בת ציון) ונפלה משמים ארץ תפארת ישראל, וחשך העם והושפל, אשר בעד כל עלילת דברים של “לא דובים ולא יער”, נשפך דם העם כמים. ומצד זה, יום הרג גדליה הוא כמעט גדול בשממותו מיום חורבן המקדש (קשה סלוקן של צדיקים לפני הב"ה יותר מחורבן המקדש). הנביא ירמי' כותב (מ"א יד) שיהודים אחדים התרו בגדליה, כי ישמעאל בן נתניה נשלח מאת בעלים מלך בני עמון להרגו, אך גדליה בהיותו צדיק נשגב לא רצה לקבל לשון הרע, ולמדו חז"ל מזה, שאף שאסור לקבל לשון הרע (לנטור שנאה על השני בעבור זה), לחשוש שמא אמת הדבר ולהזהר ממנו, צריך.

עשרת ימי תשובה

הימים מן ראש השנה ועד יום הכפורים נקראים “עשרת ימי תשובה”, אשר בהם “בינונים תלוים ועומדים”. זאת אומרת, כי סוג האדם מתחלק בשמים לשלשה מינים, צדיקים בינונים רשעים, הצדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר (מיד בר"ה) לחיים, הרשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה26, והבינונים תלויים ועומדים, שאם חוזרים בתשובה בעשרת הימים הללו ומתודים על מה שחטאו ומקבלים עליהם לא לחטוא עוד ומרבים בתורה ובמצות ובמעשים טובים, הם נחתמים ביום הכיפורים לחיים. ולפיכך עלינו להזהר ביותר לתקן מעשינו בימים אלה, כי מי יודע בספרם של מי נכתבו?

שבת שובה

השבת שבין ר“ה ליה”כ נקראת “שבת שובה”, בעבור שקוראים הפטרת “שובה ישראל”.

שושנה – אהובתי אמי, בארי לנו ענין המלה “תשובה”.

אמא – אם אחד נוסע למשל בדרך, בשעה שהוא עֵר ומחזיק היטב במוסרות, הולך הסוס על דרך הישר, ואולם כשהוא מתחיל לנמנם ומאבד את המוסרות מידיו, יורד הסוס מעל הדרך אחרי אכל עשב ואינו מבחין אם יון מצולה שם, ולאחרי שסחב הסוס את העגלה בטיט היון והמים החלו להכנס בעגלה, האיש מקיץ בבהלה ומתחיל לצעוק – הוי! – מה יועיל לך ה“אוי”? עונים לו העוברים והשבים, אחוז במוסרות והסב את העגלה אל הדרך הישר!

כמו כן, בשעה שהשכל עֵר, איננו מניח את הסוס והחמור (החומר) ללכת אחר תאותיו, ומטהו תמיד אל הדרך הישרה כמו שנאמר – והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואולם כשהשכל מתחיל לנמנם, הולך הסוס אל המקום שלבו חפץ, עד שהוא משקיע בבוץ את הנפש, ולכן, כשמתעורר האדם ורואה את מצבו, אין תועלת באנחות, כמו שאומר הנביא – מה יתאונן אדם חי? מה התועלת מאנחותיו? נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ד‘, קחו את המוסרות, מוסרות השכל, בידיכם וצאו מטיט היון הזה, ועלו על דרך התורה והמצוה. זה שאומר לנו הנביא – “שובה ישראל”, שוב עם ד’ מדרכך הרעה, “עד ד' אלקיך”, עלה על הדרך אשר צוך ד“א ללכת בה, “כי כשלת בעונך”, מה שנכשלת ובאת בצרה זהו בעונך, כי שלח הב”ה עליך יסורין להקיצך מתרדמתך ולהעלותך על הדרך הטובה, וכמ“ש הרמב”ם (סוף הלכות ר"ח), אע“פ שתקיעת שופר בר”ה מצוה היא, רמז יש בה, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו מעשיכם וזכרו בוראכם וכו'.

עוד כותב הרמב“ם שחולי הנפש דומה לחולי הגוף, והנה בחולי הגוף יש לראות בתחלה שהלב יהי' חזק ובריא כמו שאומר שלמה המע”ה – מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, כמו כן בחולי הנפש יש לראות שהשבת שהיא הלב של היהדות תהי נצורה, כי היא הנותנת חיים באברי הנשמה להחיותה כמו שאמרו חז"ל “שקולה שבת כנגד כל התורה כולה”.

התולדה הישראלית מוכיחה, אשר בשעה ששמרו ישראל את השבת כראוי, בין ב“סור מרע” (שמור את יום השבת) בין ב“עשה טוב” (זכור את יום השבת), גדלו והצליחו (כי השבת מקור הברכה) וכל העמים כבדו אותה, ובשעה שהזניחו את השבת, ירדו ושפלו, ומה גם בחללם את השבת בפרהסיא, כמו לעשן בפני שלשה מישראל, או לפתוח חנות או לקנות בשבת, שעל זה אמרה תורה – והנפש אשר תעשה “ביד רמה” את ד' הוא מגדף ונכרתה וגו', איש אשר מצד גופו הוא חלש מזבוב איך יוכל להחציף ולדרוך ברגל גאוה על אמת הבורא ולכפור בו להראות במעשיו המתועבים שהעולם הפקר ואין מי שיוכל לחוות לו דעה בהנהגתו, וירבה עוד להדאיב ולהכאיב את הלבבות של היהודים הנאמנים השכנים והעוברים ברחוב?

על כל איש יהודי איפוא ללמוד הלכות שבת, לדעת איך לשמור את השבת בקדושה, אשר יהי' יום מנוחה וקדושה, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחה שלמה כחפץ הבורא יתברך27, ויזכה בטח לכל טוב בעולם הזה ולענג נצחי בעולם שכלו טוב. (הרוצה לטעום מעין עולם הבא יקרא במעשה אלפס העברי ה“א את הפרק “יום ההולדת החשוב” וירוה נחת בדעתו מה טיבו של השבת, כמו כן יקרא בקונטרס מתנות לשבת ויו”ט צד 1–12).

* * *

השבת בעשר הדברות

(מספר ענג שבת אשר חבר הגאון ר' שמשון בן רפאל הירש בגרמנית ותרגמו לעברית הרב א. א. מיליקובסקי מחרקוב:

– במדבר מצאו זה את זה, ישראל את השבת והשבת את ישראל, במדבר ששם הי' נראה בעליל, כי החיים כולם נתונים בידי ד' לבדו, במדבר, ששם גרעין וגרעין של המן הי' מזכיר את ד‘, הבורא, המושל, המנהיג, המכלכל חיים בחסד ומספיק להם כל צרכיהם. אולם עתיד הי’ עם ישראל לצאת מן המדבר אל ארץ נושבת, מקום שם יתקיימו החיים שלו על יסוד חוקי שמים וארץ, “עמוד הענן” ו“עמוד האש” כן ה“שלו” ישארו במדבר, גם ה“מן” יפסוק ב“בואם אל ארץ נושבת”, ושם יעבדו ישראל את אדמתם, יטעו כרמים, יבנו בתים ויעסקו במשא ומתן, ויחיו על פי חקים ומשפטים, אשר בהם יפרוש הכלל את שלטונו על הפרט והפרט ימצא חסות והגנה בכלל, ולמראית עין יהיו תנאי חייהם טבעיים לגמרי, עד כי ירכוש לו האדם בארץ ירושתו הון ונחלת צרכיו והנאותיו הודות לכחו ומחו חכמתו וחריצותו. במהלך חיים כזה, הסכנה גדולה שישכח ישראל את השבת ואת ד' גם יחד, ובארץ ישראל תהי' סכנה צפוי' לישראל, שעבודה ואמנות, תעשיה ופוליטיקה, יהפכו להם לאלהים. –

וכבר בא פחד זה מפורש בתורה:

– פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבתם ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ד“א המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים, המוליכך במדבר הגדול והנורא… המאכילך מן במדבר, אשר לא ידעון אבותיך… ואמרת בלבבך: כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, – וזכרת את ד”א, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל! (דברים ח, יא – יח).

הנגע הזה צריך שלא יראה בבית ישראל, ולא עוד אלא שאחת התעודות של עם ישראל היא לשרש המחשבה הרעה הזאת מלבות בני אדם בכלל וללמדם בינה “שלא יאמרו עוד אלהינו למעשי ידיהם”.

לתכלית זו באה יציאת מצרים מבית עבדים:

– המצרים היו עם גדול וחכם לפי ערך הזמן ההוא, אך בכל חכמתם נואלו באמונתם מאד, כפרו באל יחיד ומיוחד, העריצו את איתני הטבע ויעבדו להם, והעמים אשר סביבם הלכו בעקבותיהם. אצל העם הזה היו ישראל בגלות ויתענו תחת ידם.

והנה בצאת ישראל ממצרים, הראה ד' את ישראל לדעת ואתם יחד את כל העמים כולם, כי כל אלהי העמים אלילים ושכל כחות הטבע חלים וזעים מלפני אדון חולי הארץ! לא אלקי הטבע בלבד, אבל – גם אלקי ההסטוריא, אלקי הממלכות, אלקי הארצות, אלקי הערים, אלקי כל בית ובית, סוכה וצריף. הראה, שקרוב הוא, כמו לשר ונסיך היושב על כסא, כן לעבד מסכן הרובץ תחת משאו, בעת שהוא בא לתת לאיש איש כדרכיו וכפרי מעלליו. ואחר כל הדברים האלה – הכניס ד' את ישראל אל החיים ההסטוריים שכל העמים אחוזים בהם!

על יסוד למוד גדול זה, עלול ישראל אשר יכונן את חייו בארץ אחוזתו באופן שחכמה ואמנות, תעשיה ומסחר, כח ושלטון, לא יכסו את עיניו מלראות את בורא העולם, היחיד ומיוחד, ולא יהפכו את לב האדם לאבן, אשר לא יחוש את ערך האידיאלים הגבוהים של אמת וצדק, של מוסר ואהבה לכל אדם.

וחמושים בלמוד נסיוני זה עלו בני ישראל ממצרים, ובחדש השלישי לצאתם באו מדבר סיני, ושם – “ויחן ישראל נגד ההר”, “וידבר א' אל ישראל את עשרת הדברים”, המתחילים ב“אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”!

– מיום צאתך מארץ מצרים מבית עבדים אתה יודע, קורא ד' לו, ש“אנכי ד' אלקיך”, אנכי שהנני אלקי הטבע הנני גם אלקי ההסטוריא, אלקי העמים כלם, ואלקיך! ועל כן אותי תעבוד ולי תקדיש חייך, כחך, שאיפותיך, מטרותיך וכל עניניך, והיית כולך שלי! “ולא יהי' לך א־להים אחרים על פני” בהחלט, לא בחייך הפרטיים ולא בחייך הצבוריים ולא בחייך הממשלתיים, “לא תשתחוה להם ולא תעבדם”, “כי אנכי ד' אלהיך א־ל קנא ונוקם”, ואני דורש את היהודי כולו לעבודתי, בלי שיור משהו, אני דורש את כל לבבו, את כל נפשו ואת כל מאדו, לטוב לו כל הימים. ואם הוא משייר מלבו ונפשו ומאדו לאלהים אחרים, לחזוקים אחרים, לעקרים אחרים, הוא מאבד ומשחית את אשרו ואושר בניו ובני בניו, “כי אנכי ד”א אל קנא פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים“. ואם מסור אתה כולך אלי, אתה נוחל ומנחיל אושר וברכה לדורי דורות, כי אני “עושה חסד לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי”. ואחר הדברה השלישית – “לא תשא את שם ד”א לשוא”, הוא בא למצות שבת.

“זכור את יום השבת לקדשו!” – השמר לך פן תעלה על לבבך מחשבה רעה לאמר, במדבר היית זקוק לאלקים, שיתן לך המן, לבית ובית, “איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשותיכם”, ואולם בארצך, כשתהיו חברת אנשים מסודרה ומתוקנה, שם הנך אתה הנותן מן לכל נפש ונפש ומספיק להם כל צרכיהם, אתה בחכמתך בגדלך בכחך ושלטונך! – השמר לנפשך! בעצם התפתחות כשרון המעשה שלך, בעצם שקידתך בעסק ומשא ומתן, שאתה יגע ועמל בחריצות ופעל כפים, בעצם כל אלה – “זכור את יום השבת לקדשו!” בכל מקום ובכל זמן הקם את יום השבת לעמוד־זכרון נצחי ועל ידו – “וזכרת את ד' אלקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל”!

“ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך.” ששת ימים תְעַבד את כל מה שבארץ ל“מלאכתך”, הַטְבֵע עליהם חותם תכניתך וטעמך, עשה אותם לתועלתך ולתועלת עושי רצונך, כלם שלך ולפניך, ששת ימים עשה בהם ומהם כל מה שלבך חפץ, כאדם העושה בתוך שלו – חרוש וזרע, קצור ואסוף, בצור וזמור, נטע ועקור נטוע, דוש וטחון, גזוז וארוג, תפור וקרע, בנה וסתור, כתוב ומחוק, בער וכבה, צוד ושחטו, אפה ובשל ועשה כל מלאכתך, ששת ימים כבוש את הארץ למלאכתך ולעבודתך.

ואולם – “ביום השביעי, שבת לד' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה!” – ביום השביעי שבת שבתון יהי' בכל מלאכתך ועסקיך, ביום השבת יעזוב החורש מחרשתו, הקוצר מגלו, הטוחן טחנתו, האופה תנורו, הלבלר קולמוסו, הציר מכחולו, החנוני חנותו, הסיטון מחסנו, הבנקאי שטרותיו, השלחני מעותיו, הפקיד משרדו, הסנדלר סנדלו, והחיט את מחטו, “שבת הוא לד' " – “לא תעשה כל מלאכה”, ולא אתה, האדון, הבעלים, לבד תנוח ביום השבת, ועבדך אמתך, אולי יעשו מלאכתך גם ביום השבת, כי על כן עבדים ושפחות המה, ואולי גם שורך וחמורך יָסֵבו גלגלי עסקיך ביום השבת, למען לא תשבות מלאכתך כולה? ואולי, לפחות “הגר”, הנכרי שבא לגור אתך, הוא יסייע אותך ביום השבת, ומלאכתך תהי עשויה לפחות על ידם? – לא ולא! “אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, ואנכי מצוך אשר יהי', “ביום השביעי שבת לד”א, לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך!” ישבות כל אחד ממלאכתו וינוח, להזכיר “כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ ואת הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ד' את יום השבת ויקדשהו!” ובשביתה זו ביום השבת יודה כל אחד, שבורא העולם עתיק יומין, הוא אלקים חיים ומלך עולם, ועיניו פקוחות על כל בני אדם לדעת, אם בששת ימי המעשה הם משתמשים בארץ וכל אשר עלי' כהוגן או שלא כהוגן. –

ואם תטעון אחי, הלא דברי ד' בעשרת הדברים הם אלה שנאמרו לפני שלשת אלפים ומאתים שנה, והאומנם גם היום זקוק האדם למצות שבת? בזמן הזה שבו מצא האדם יסודות אחרים ואוריינטציות אחרות לתקומתו ולהספקת צרכיו? האם גם בזמן הזה, שחריצות האדם והמצאותיו, הגיעו בו עד רום הפסגה, בזמן שהאדם רודה בטבע וכבש אותו לעבודתו, ועושה מלאכיו רוחות ומשרתיו אש לוהט, בזמן שהברק עומד בשורתנו וקרני השמש בעבודתנו, החשמל מסיע לנו מסעינו ומסב גלגלי בתי חרשתנו, מאיר חשכת הלילה לאור יומם ועוד ועוד, האם גם בזמן הזה, שבו נחשב הטבע בעיני האדם לכח גבוה מעל גבוה שאין גבוה ממנו – האם גם היום אי אפשר לאדם בלעדי השבת?

הה, אח יקר, אלמלא לא נתן לנו ד' את יום השבת, כי אז – בתפלה ובתחנונים, בכריעת ברכים ודמעות עינים, הי' עלינו לבקש מאת אבינו שבשמים שיתנהו לנו ברחמיו המרובים! כי הלא רק יום השבת לבדו בכחו להציל אותנו ואת בנינו אחרינו משני פגעים רעים ונאמנים: מ“כפירה בד' " ומ”עבודה זרה", אשר בשום זמן לא היתה הסכנה הזאת כל כך קרובה אלינו כבזמן הזה –.

ואם תשוב ותקרא בתמהון – שבת בימינו אלה!? האם בגדר האפשרות היא? בזמן הזה שכל תקפו וגבורתו הוא לא לנוח רגע, וכל חדוש זמן הוא עבודה ויגיעת כפים במהירות הבזק ובלי הפסק, בזמן כזה לשבות ולנוח מכל העסקים והמלאכות יום תמים!? שביתה בבורסה, שביתה במעבדות, שביתה בבתי חרשת, שביתה במסעות ובשרות האוירונים, היתכן כדבר הזה? הלא דופק החיים יעמד והעולם יחרב!

דע, כי העולם לא שלא יחרב אבל גם יבנה! על ידי השבת ינצל העולם! “על כן ברך ד' את יום השבת ויקדשהו!” ד' קדש את יום השבת באסור מלאכה וגם ברך אותו, “קדשו במן וברכו במן”, ד' שמנע ממך ביום השבת את המן, הוא יודע לברך את מלאכתך בששת הימים – ב“לחם יומים”!

* * *

מנהג כפרות

ימים אחדים לפני “יום הכפורים” נוהגים להביא עופות ולהתודות עליהם לבקש “כפרה” מאת ד' על העונות.

ענין הכפרות הללו שמעתי שהוא זכר ל“שני השעירים” שהיו מביאים ביום הכפורים בבית המקדש. על שני שעירים אלה היו מטילים גורל על ידי שתי פתקאות, אותו שעלתה עליו הפתקא “לד' חטאת” היו שוחטים והכהן הגדול הי' זורק את דמו בתחלה בקדש הקדשים לפני הכפרת שעל ארון הברית ואחרי כן בהיכל – מתחלה על הפרכת ואחרי זה על מזבח הזהב, ואותו שעלתה למענו הפתקא “לעזאזל” הי' הכהן הדול סומך ידיו על ראשו ומתודה עונות ישראל לכל פשעיהם ושולח את השעיר אל המדבר, אשר שם העלה השליח את השעיר לצוק של הר ודחה אותו מעליו לאחוריו והוא נתרסק לאברים. במצוה זו שהיא מצוה מאת השי"ת ישנם רעיונות רבים ונכבדים כמובן, ואחד הרעיונות אפשר להגיד, – אנו רואים בעולם, ילדים חרוצים עם מחות טובים ודמים חמים, אשר אם היו משגיחים עליהם לנהלם בדרך הישרה היו מתפתחים לאנשים גדולים, טובים לד', וטובים לבריות, אבל באין משגיח, והם מרקדים להם כשעירים באין מפריע, הם נתעים ונשקעים בכל רע חלילה, הם נעשים לזוללים וסובאים, ומתוך זה לגנבים ושודדים (למען יוכלו למלא את תאות נפשם), ואחרי זה הם נהיים לאנרכיסטים וכדומה, וסוף דבר, שאין להוריהם עוד ידיעה אנה נפזרו עצמותיהם, ומיתתם היא כפרה בעד כלל ישראל, כי לא מעט יסבול הכלל מהם (הם הם המבאישים את ריח ישראל בעיני העמים והשרים).

חכמי המדרש רמזו את הדבר בדברי רבקה אמנו, בשעה שהשתדלה שילך יעקב אבינו לקבל את הברכות מיצחק אביו, היא אמרה לו: “לך נא אל הצאן” – התבוננה אל בניך עם ישראל המשולים בצאן, “וקח לי משם שני גדיי עזים טובים”. הם יהיו טובים לך וטובים לבניך, אתה תקבל הברכות על ידיהם, ובניך יקבלו כפרה על עונותיהם באמצעותם, על אחד יפול הגורל – לד‘, ז"א, שיהיו בין בניך צדיקים רבים וחסידים, אשר בחריצותם ובדמם החם28 יזכו להכנס לפני ולפנים, כי בחום דמיהם ימסרו את נפשם בעד כל הקדוש בישראל, על כבוד התורה ועל כבוד שמים ועל כבוד האומה הישראלית, ומסירת נפשם זו תכנס לפני ולפנים לפני כסא הכבוד ותגן על ישראל מהצד הטוב, לפעול בעדם שנת חיים שנת פרנסה וכלכלה וגזרות טובות. כמו כן ימצאו ביניהם, רשעים, אשר ישתמשו בדמם החם ובחריצותם לרעה, כמו שהי’ עשו איש שעיר (שעיר המשתלח) הבורח מן הקדש (בתי כנסיות ובתי מדרשות), ולא ירצו להיות כיעקב “איש תם יושב אוהלים”, כי אם “איש שדה”, הרץ אחר ההבל במדברות שממה, וגם הם יהיו מכפרים, אבל באופן מעציב מאד, כי בכח מעשיהם הרעים נגזרים גזרות רעות אשר יפלו ישראל ח"ו בידי עשו (איש שעיר), והם נצערים ונמעטים והבנים ביחוד עצמותיהם נפזרים במקומות שממה, והצער הגדול הזה הוא לכפרה על העם29.

לזכר שני השעירים המעוררים על רעיון נחוץ זה, הנהיגו הראשונים שאחר חורבן הבית להביא “כפרות”, הם בחרו בבעל חי המכיל בעצמו את הרעיון של שני השעירים, אותו בעל חי אשר בחצי יום הוא סמל של צדיק (לד') ובחציו השני הוא סמל של רשע (לעזאזל), הוא התרנגול. ביום מתרדף הוא אחרי התרנגולות כדרכו של רשע המתרדף אחרי הזמה והתאות (אין לך זנאי בעופות יותר מן התרנגול) הוא גם נותן אות באיזה רגע הב“ה כועס על העולם, כי התאוה והזמה אם כל פשע ומביאה לכל האסונות, בלעם הרשע לא מצא עצה במה להפיל את ישראל אלא בזמה (לזנות אל בנות מואב), ולכך שמו בפיו מן השמים נאם ה”גבר“, כי גבר באורו תרנגול. בעל התאוה, לבד שהוא רע לשמים (זנאי וכופר) הוא גם רע לבריות (תלמידיו של בלעם הרשע מדתם “עין רעה” להפך מתלמידיו של אברהם אבינו שמדתם “עין טובה”), גם התרנגול שונא שנאת מות את אחיו, כנודע מ”מלחמת התרנגולים“. כל זה ביום, ואולם בלילה – הוא נעשה לסמל של צדיקים, בלילה עוזב את תאותו, גם מתמלא אהבה לכל, לא רק להלכה כי אם גם למעשה, הוא נהי' לעסקן צבורי, קם בחצות לילה ממש, ואומר שירה – “שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד”, כנזכר בפרק שירה, ומודיע, כי עתה עת רצון לד' אשר בה ישתעשע הב”ה עם הצדיקים בגן עדן, והיא מסוגלת לתלמידי חכמים אשר יקיצו אל ה“למוד”, כמו שהי' עושה דוד המלך ע“ה (חצות לילה אקום וגו'), והמוני העם יתעוררו לתפלות ותחנונים (קומי רוני בלילה לראש אשמורות), והוא מקיץ פועלים לעבודתם, בהזכירו להם את דברי שלמה המע”ה – “עד מתי עצל תשכב?”

התרנגול הזה מסתכל ב“בני אדם” לראות, אם האיש המחזיק בו הוא איש אשר בכלל יתנהג כמנהג אדם המעלה, אשר בשמו “אדם” הוא בבחינת “אֲדַמֶה לעליון”, אלא שבהיות אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הוא נכשל בדבר קטן ומביא תרנגול “תמורתו” שלשון זה נאמר על בעל חי, או – אם האדם הזה הוא מבני אדם “יושבי חשך וצלמות”, אשר שמו “אדם” יורה על “אדמתה” עפר, והולך כל השנה חשכים ולא אור, ומביא תרנגול “חליפתו”, לשון הנאמר על דבר יותר מעולה, כי באמת התרנגול טוב ממנו, כמו שאנו אומרים ב“תפלת זכה” – ואפילו כבהמה לא הייתי! – הענין הזה הוא מוסר השכל בעד האדם, אשר בעת יסובב “כפרתו” על ראשו, ישבר לבו ויתחרט על עונותיו ויבקש רחמים מאת השי"ת, אשר אם בבחינת “זה חליפתי” ואם בבחינת “זה תמורתי” יהי' “זה כפרתי”, “זה התרנגול”, הרומז לתאות שפלות, “ילך לשחיטה”, ולא יכשל עוד בתאוה בזוי' כל שהיא, “ואני אלך”, בדרך הישרה “לחיים טובים וארוכים”, אשר יביאו עלי ועל כל ישראל, “שלום וברכה”, אמן.

ערב יום הכפורים

ביום זה מצוה לאכול סעודת יום טוב, זה מראה, כמו שמספרים: אֵם הי' לה בן יחיד, שאהבה אותו כנפשו, היתה משגיחה עליו תמיד, אשר לא יחליש לבו באחרו לאכול, כשהגיע זמן חופתו, אמרה לו יום לפניו, אהובי בני, למחר יהי' יום חופתך, ויהי' עליך לצום, ולכן, בשלתי לך היום, חתיכת דג וקצת מרק, לתמוך לבך פעמים אחדות, להקל עליך את התענית של מחר. וכן אמנו האהובה (התורה) לא הטילה עלינו תענית בכל השנה כי אם ביום הכפורים, יום חופתנו, כי ביום זה ניתנו לנו לוחות שניות (ביום חתונתו – זה מתן תורה), ואומרת לעם ישראל בערב יום הכפורים – אהובי בני, למחר הלא יהי' עליכם לצום (ועניתם את נפשותיכם), אכלו איפוא היום בשר ודגים ומטעמים, למען תוכלו להתענות למחר להעתיר על שנה טובה.

את הסעודה המפסקת יש לגמור לפחות רבע שעה לפני שקיעת החמה, למען יספיקו לברך על הדלקת הנרות לפני השקיעה.

בימים שלפני יום הכפורים יש לפייס למי שפגעו בכבודו ופשיטא בממונו או בגופו, כי על עבירות שבין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר עד אשר ירצה את חברו, ואף כי שיש לפייס את ההורים אם צערו אותם או סתם לא שמעו בקולם30.

יום הכפורים

בעשרה בתשרי נתפייס הב“ה לישראל ואמר למשה רבנו – סלחתי כדבריך, ונתן לו את הלוחות השניים, שכתב עליהם את עשרת הדברים שהיו כתובים על הלוחות הראשונים ולפיכך נקבע יום זה ליום סליחה נצחי לאלה השבים להב”ה בצום ותפלה.

יום המחרת

ביום כפור, ירד משה מהר סיני עם הלוחות השניים, וקרן עור פניו, אשר יראו ישראל מגשת אליו (יראת הרוממות), ולמחרת הקהיל משה את העם, וצוה אותם להתנדב על מלאכת המשכן, בשעה זו היו הנשים הראשונות שהביאו את תכשיטיהן למלאכת המשכן (ברשות בעליהן), ואף את התכשיט הנחוץ להן ביותר התנדבו, הוא המראה (שפיגל באידיש), שממנו עשו את הכיור.

שושנה – מהיכן זכה משה לקירון עור פניו?

אמא – ישנן אבנים טובות המאירות בחשך, את אבני יקר אלה אם ישימון בכלי חרס יעיבו נגהן, אך אם יתנון בכלי זכוכית מלוטשת, אורן יבהיק במלא תקפו. כן הנשמה, היא ניצוץ מהאור העליון (חלק אלק ממעל), אך ניתנה בגוף של עפר מן האדמה ואורה טמיר ומכוסה, ואולם גם הזכוכית עשוי' מחול עם תערובת של פוספור, וכן האדם אפשר לו לזכך את חומרו, עד אשר יוכלו קרני אור הנפש להבקיע אל החוץ ולהאיר את פני הגוף, ולכך משה רבנו שזכך את חומרו על ידי התורה, הבהיקה נשמתו את אורה ושלחה את קרנותיה החוצה, כמ“ש דו המלך ע”ה: “גם עבדך”, הוא גופי,“נזהר”, והבהיק זהרו, “בהם”, באמצעות דברי התורה. הדבר הזה הראה הב“ה לישראל ע”י משה בתתו להם את הלוחות השניים, להראות, שכל המשתדל בתורה יכול לבוא למעלה רמה של קרון עור הפנים כמשה, איש איש לפי השתדלותו.

תוכן העניינים

סוד קיומנו או המחנך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה