סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק ו. · חמשה עשר באב
יום זה הוא יום של שמחה, כי בו בטל הושע בן אלה האחרון למלכי עשרת השבטים, את המשמרות שעל הגבול שלא, נתנו לישראל לעלות לרגל לירושלם, דבר שהי' נוהג מימי ירבעם בן נבט שהי' הראשון למלכי המלכות הזאת, והנה היה יום זה שוב הכלה (כנסת ישראל) לחתנה (הב"ה) כמו שמתאר המשורר בשיר השירים, ולזכרון הדבר הזה קבעו את היום הזה ליום של שדוכים. כמו כן ניתנה ביום זה הרשות לקבר את הרוגי ביתר שהתגוללו שלדיהם בחוצות זמן רב, ותקנו הסנהדרין (שישבו אז ביבנה) לברך ברכת “הטוב והמיטיב” בברכת המזון, הטוב שלא הסריחו והמיטיב שניתנו לקבורה (וצריך להודות להשי"ת על זה).