סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק ו.
צום שבעה עשר בתמוז
ביום זה נשברו הלוחות הראשונים, ועמהם נשברה חרותם של ישראל (חרות על הלוחות – אל תקרי חָרות אלא חֵרות), כי בו ביום נבקעה חומת ירושלים והצר והאויב נבוכדנצר הרשע חדר לעיר והחריבה, ועוד צרות רבות באו על ישראל ביום זה.
שושנה – ענין שבירת הלוחות נפלא בעיני, כי כבר אמר השי"ת למשה במרום: לך רד כי שחת עמך וגו' ועשו להם עגל מסכה וישתחוו לו וגו‘, ולא הי’ למשה ליטול את הלוחות לכתחלה עמו, ולמה לקח אותם וכשראה את העגל השליכם ושברם, וכי מה נתחדש לו אחרי כן?
אמא – בתחלה חשב משה, כי טעו ישראל טעות פילוסופית, כמו שטעו כמה פילוסופים אחר ההבל, ומזה לא פחד משה, כי ידע בעצמו כי יש בכחו להעמידם על טעותם, אבל אחרי כן, כאשר קרב אל המחנה וראה את העגל וה“מחולות” – וישב העם “לאכול ושתו ויקומו לצחק”, באותה שעה נוכח כי אין כאן טעות של שכל, כי אם תעות ותאות הבטן לזלול ולסבוא ולצאת במחול, ועם בטן ורגלים אין להתוכח, ואין עצה לזה כי אם מה שאמר לו השי"ת לצוות ללוים עברו ושובו במחנה וגו'.
יום פטירת אהרן הכהן
בר"ח אב נפטר מורנו הגדול “אהרן הכהן” ככתוב בפ' “מסעי” (ויעל אהרן הכהן וגו' וימת שם וגו' בחדש החמישי באחד לחדש). ביום מותו נסתלקו ענני הכבוד שהיו מקיפים לישראל, וחשבו העמים שכבר ניתנה רשות להלחם בישראל (כמבואר בפ' חקת).
שושנה – מדוע לא נכתב בתורה רק יום פטירתו של אהרן הכהן ולא של האבות וגם של משה רבנו לא נזכר בתורה (הוא רק נלמד מספר יהושע)? ומדוע דוקא בזכותו של אהרן זכו ישראל לענני הכבוד? ומדוע יקראו דוקא העננים “ענני הכבוד” ולא ה“מן” – “מן הכבוד”, האם אין זה כבוד גדול לישראל שכל העולם אוכלים “לחם מן הארץ” והם אכלו “לחם מן השמים”?
אמא – יפה שאלת בתי, אהרן הכהן הי' אוהב גדול לבריות, ואם גם לקח ממנו איש את משרתו הכבודה לא הי' בלבו כל תרעומת עליו, אך אדרבה שמח באשרו של האיש ההוא, כמו שאנו רואים, שמשה רבנו ברח ממצרים מפני חרב פרעה והי' מחוץ למדינה במדינת כוש ומדין ארבעים שנה, ובכל הזמן הזה הי' אהרן היוצא ובא בין השי“ת וישראל ובין ישראל לפרעה, כמו שאמר הנביא לעלי הכהן (שמואל א, ב): “הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה”, ובא הב”ה לתת את המשרה הזאת על שכם משה, ולא אבה משה בידעו כי הדבר מגיע לאהרן אחיו, ואמר להב"ה: “שלח נא ביד תשלח” – ביד אחי שאתה רגיל לשלוח על ידו עד הנה, כי חשב משה כי יהי' מזה צער וכאב לב לאחיו הגדול.
והשיב לו השי“ת – אין אתה מכיר עוד את אחיך, “הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו”, לא זו שלא יכעס עליך, אך אדרבה, ישמח בלבו על אשרך! בתנאים כאלה, השפיע אהרן בלב ישראל אהבה איש אל אחיו, באופן, שאומות העולם אשר ראו את ישראל במדה זו מלא לבם “יראת הכבוד” להם, דבר זה הוא בחינה של,ענני הכבוד”, זאת אומרת, הגנה מתוך יראה של כבוד, וכמחז"ל: המהלך בדרך ואין עמו לויה (אין עמו דבר שיגן עליו מפני חיות ולסטים), יעסוק בתורה, שנאמר, כי לוית חן הם לראשך, התורה המביאה את האדם לכלל, אוהב את המקום אוהב את הבריות, שופכת חן על האדם, ודבר זה מלוה אותו ומגין עליו מכל סכנה.
שושנה – בארי לי אמא יותר, מה זאת אומרת שה“חן” מלוה את האדם ומצילו מפיהן של חיות רעות?
אמא – בתנ“ך מסופר, שהשליכו את דניאל בגוב האריות, בעת שהרעיבו את האריות שלשת ימים, והאריות לא נגעו בו לרעה, אך אדרבה, לטפו אותו כאשר ילטפו את גוריהם, בהיות חן ד' שפוך על פניו. הנך רואה בתי, כי יש לו להב”ה מין בושם אשר יקרא בשם “חן”, כשהוא שופכו על פני האדם, גם חיות רעות ישאו פניו, וכן נשאו פנים לישראל החיות שבמדבר (מקום נחש שרף ועקרב) והלסטים (החיות בעלי שתים) בזכות אהרן.
ורומזת לנו התורה, שבר"ח אב, כשנפטר אהרן, נסתם המקור של אהבה אנושית, והרשו להם כבר החיות בעלי שתים להתגרות מלחמה בישראל. והנה הסבה לגלותנו הלא היא “שנאת חנם”, אשר מעת שנפטר אהרן נסתם המקור לאהבת הבריות, ולפיכך – משנכנס אב ממעטים בשמחה, בשעה שאהבת הבריות חסרה לא תוכל השמחה להיות מלאה, ולכך, עלינו להשתדל להחיות את אהרן, בזה אשר נשתדל להיות מתלמידיו כמו שאומר הלל הנשיא שהי' גם הוא אוהב הבריות הגדול: “הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”, כי בכח התורה לשמה זוכים להיות, “אוהב את המקום אוהב את הבריות, משמח את המקום משמח את הבריות”, וישובו אומות העולם וישיגו “יראת כבוד” מפני ישראל, ונשוב קוממיות לארצנו במהרה אמן.
שושנה – על איזה עון השליכו את דניאל לבור האריות?
אמא – מתולדתו של דניאל יש ללמוד הרבה, שמענה איפוא בשים לב.
תולדת קדשנו מספרת: בשעה שהחריב נבוכדנצר את המקדש הראשון והגלה את ישראל לבבל, צוה על שר צבאו לבחור מבין השבויים, מבני אצילי העם וזרע המלוכה, בחורים יפים ונבונים, ולהכניסם בבית הספר הגבוה אשר למלך לשלש שנים, אשר ילמדו שם שפת ולשון כשדים, ואחרי כן יהיו בבהיכל המלך, אשר ישתעשע בהם המלך, ונמצאו ארבעה בחורים מזרע המלוכה: “דניאל חנניה מישאל ועזריה” אשר ניתנו בבית הספר לשלש שנים ומשלחן המלך יכולכלו.
נמלכו ביניהם ארבעת הבחורים הללו, לא להתגאל במאכלות אסורות, ובקשו מאת השר הממונה על משרתי המלך לשחררם ממאכל המלך, אך השר ענה להם כי ירא הוא את המלך, כי אם לא יאכלו יגידו פניהם את חטאתו והסכימו הילדים ביניהם לפנות אל המלצר (הפקיד הממונה על האכל) ובקשו ממנו אשר ינסה אותם על עשרה ימים לקחת לביתו את משמן מאכלם ומשתיהם יינם ולתת להם תמורת זה “זרעונים” (פולים ועדשים) אשר יבשלום ויאכלו ותחת יין ישתו מים, והי' אם יהיו פניהם רעים לעמת שאר הבחורים הניזונים משלחן המלך הלא יוכל לתקן ולתת להם להבא משלחן המלך. המלצר הסכים, בדעתו כי אין כאן הפסד, אך אדרבה, אם יצליח הדבר, יעלה בידו עסק טוב, לקבל לביתו 4 מנות יפות ליום במחיר מעט מן הזרעונים. הוא נסה לעשרה ימים, ולבסוף נוכח כי היו פני ארבעת הבחורים יפים מאלה המתכלכלים משלחן המלך17.
אחר זמן חלם למלך מלום נורא, והחלום נשכח ממנו, הוא הי' נרגז ביותר ורצה להרוג את כל החכמים והמכשפים, באמרו, אוצרות של כסף מוצאים מבית המלכות על אלה, ולבסוף, כשמגיע לאיזה ענין אין יודע בהם. הדבר הגיע שגם דניאל וחבריו עמדו להתבער עם שאר החכמים, הם התפללו להשי"ת, והוא גילה את החלום עם פתרונו לדניאל, ודניאל הודיע כי הוא יכול להרגיע את לב המלך.
כשהתחיל דניאל להגיד את החלום לפניו, נזכר המלך בחלומו, ודניאל אמר לו את החלום ואת פתרונו. המלך נפל אז על פניו והשתחוה לדניאל ומינה אותו לשר על כל חכמי בבל ונשאר בגדולתו גם לאחרי מות נבוכדנצר בימי בלשצר בנו.
ודריוש המדי כבש את מלוכת בבל מידי בלשצר, ומינה את דניאל לשר השרים, בשעה זו נתקנאו בו השרים, שיעלה יהודי להשלטון הכי עליון במלוכה ובקשו מום בו ולא מצאו, אך “כשמחפשים מוצאים” אומר הפתגם.
ובאו לפני דריוש בהצעה כזו: היות ואין הדבר נאה שאיש פשוט יגיש את בקשתו ישר לידי המלך, כי אם באמצעות שר, אשר יבחננה אם היא ראוי' לבוא לפני המלך, כן איננו נאה, שאיש פשוט יבוא בבקשתו יש לפני “מלך העולם”, אבל, עליו להגישה בכתב או בעל פה בתחלה אל השר, אליך אדוננו המלך, כי אתה היד השני' למלך מלכי המלכים, ואתה תגישנה למלך העולם, ומי שיעבור על פקודה זו במשך חדש ימים מהיום, יושלך לגוב האריות.
המלך לא הרגיש בערמת שריו כי פורשים הם בהצעתם רשת לרגלי דניאל, וחתם על ההצעה ונכתבה בחוקי פרס ומדי.
דניאל לא השגיח על זה, והתנהג כמנהגו, להתפלל שלש פעמים ביום בחדרו אשר לו חלון פתוח לנכח ירושלם. השרים השגיחו עליו ומסרו למלך כי עבר דניאל על פקודתו. כראות הקיסר את הרשת שפרשו השרים לצוד את דניאל, רצה לחזור בו מפקודתו, אך לא הועיל, כי הרעישו השרים עליו כי הוא שובר בזה את חוקי המדינה, כי היום מבטל חק זה ולמחר אחר וכן הלאה, הוא התפתל עם שריו כיום תמים (להציל את השר היקר לו דניאל) ולא הועיל, דניאל הובל אל הגוב והושלך לפני האריות הרעבים, הקיסר אמר לו: הא' אשר אליו תעבוד תמיד הוא יצילך מהחיות הנוראות האלה.
הביאו אבן גדולה וכיסו את הבור, והקיסר חתם את האבן בחותמו ובחותם השרים (למען אשר לא יוכלו להמיתו האריות מהלכי־שתים), והלך לביתו עצב ומרוב צער לא אכל ארוחת הערב, כל הלילה נדדה שנתו, ובבקר השכם שלח לקרוא להשרים ללכת ולראות מה נעשה בדניאל?
בגשתם אל הבור, קרא המלך בקול עצב: דניאל עבד האלק הגדול, ההצילך אלקיך מהמות?
ודניאל השיב לו: מלכא לעלמין חיי, מלך העולם שלח את מלאכו והוא סגר את פי האריות, כי לא נמצא בי חטא לו, גם לך אדוני המלך לא חטאתי.
באותו רגע העלו את דניאל מן הבור כשהוא בריא ורענן.
והקיסר נתן פקודה והביאו את כל אנשי התרמית, הם ונשיהם ובניהם, והשליכום אל הבור, הם לא הספיקו להגיע לקרקע הבור והאריות הרעבים בלעום חיים.
אתן רואות ילדות, עד מה יקרות תפלותינו בעיני השי“ת, כי בזכות שהתפלל דניאל שלש פעמים ביום בכונת הלב הצילו הב”ה מפה האריות, וזכות זו נשארה קימת לעד, כמו שאנו אומרים – מי שענה לדניאל בגוב האריות הוא יעננו!
ימי אבל
בימים אלה מן ר"ח אב עד תשעה באב נהגו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, לבד בשבת ובסעודת מצוה18.
שבת חזון
השבת שלפני “תשעה באב” נקרא “שבת חזון” על שם הפטרת “חזון ישעי'” שקוראים בו.
שושנה – מדוע אמא, אומר הנביא בתחלה “חדש ושבת” קרוא מקרא, ואח"כ, אומר “חדשיכם ומועדיכם”?
– גם לי יש לשאל, אומר שלמה’לה אחי שושנה, מדוע אמר הנביא, וכי תבאו לראות פני מי בקש זאת “מידכם” רמוס חצרי, יותר נכון הי' אילו אמר “מכם” או “מרגליכם”, כי אין רומסים בידים כי אם ברגלים?
אמא – בראשונה אשיב על השאלה הראשונה: ימי החגים הוקדשו, לעזוב בהם את הבלי הזמן ולהתקדש בעבודת השם, ויש בהם שני ענינים אשר עמדו עליהם חז“ל מתוך הכתובים, במקום אחד אומר הכתוב – עצרת “לד' אלקיך”, ובמקום אחר אומר – עצרת תהי' “לכם”, מכאן שהיום נחלק לשנים חציו לד' לתפלה ולקריאה בתורה, וחציו לכם למשתה ושמחה ואהבת רעים, אך גם מצות ענג ושמחה זו צריכה להיות בקדושה לשם ד‘, להודות לד’ על הנסים והנפלאות שעשה לנו ביום המועד ולספרם לבני הבית, ולא ח”ו שמחה של הוללות, ולפי זה אומר הנביא – “חדש ושבת” קרוא מקרא, הוא אותו החלק שאנו קוראים “מקרא קדש”, לא אוכל נשוא אותו, כי הוא “און ועצרה”, את המעשה הטוב שאתם עושים כשאתם נעצרים לפני ד' בבית המקדש (ובגולה במקדש מעט), האון והמחשבה הזרה מלוה אותו, כי באים רק לשמוע את “שיר הלוים” (ובגולה את החזן ומשורריו), ולקריאת התורה, יוצאים אל העזרה לשוחח בדברים בטלים. ועכשו, “חדשיכם ומעדיכם”, אותו החלק שאתם מיחדים לצרכיכם למשתה ושמחה, אותו שנאה נפשי לגמרי, כי אין בו לא מחשבה טובה אף לא מעשה טוב, אחר שאין אתם מתענגים לשם ד' כי אם לשמחת כרסכם.
ובנוגע להשאלה השניה – הנה דמות תבניתו של האדם מלמדת אותו איך להתנהג, כל בעלי החיים בראם השי“ת להיות הולכים על ארבע, יען שהכרס הלב והמוח מחשבה אחת להם איך למלא כרסם, ואולם האדם הוא נברא בקומה זקופה, ללמדו דעת שיתנהג כמו שנאמר על אדון הנביאים, “איש האלקים”, היינו, מחציו ולמטה יהי' “איש” לאכול ולשתות ולהשלים צרכי הגוף, ומחציו ולמעלה, הם הלב והמוח, יחשוב מחשבות קדושות בעניני הנפש האלקית. אך בשעה שהאדם יורד ממדרגתו ומעסיק לבו ומחו לצרי כרסו ותאותיו, הרי הוא כשאר בעלי חיים הולכי על ארבע. ולכך – האדם השלם כשהי' בא לבית המקדש (או למקדש מעט) היתה תפלתו העקרית שיתקדש שם שמים כמוש אנו מתפללים: “יתגדל ותקדש שמי' רבה”, “ובכן תן פחדך וכו' וייראוך כל המעשים וישתחוו לך כל הברואים וכו' ותמלוך אתה ד' לבדך וכו'”, ואח”כ הי' מתפלל “בספר חיים ופרנסה טובה”, אבל האדם היורד ממדרגתו עיקר תפלתו היא אך על צרכי הגוף, שיהי' להם עושר וכבוד ויוכלו להתנהג בלוקסוס ומודה, על אנשים כאלה ממליץ הנביא שהם באים לבית המקדש כמהלכי ארבע, שגם הלב והמוח שקועים בהבלי הזמן, ולכך אמר מי בקש זאת “מידכם” רמוס חצרי, כי אתם רומסים גם עם “ידיכם” את רצפת בית המקדש, וזה מוסר השכל ומליצה נפלאה19.
– עוד רעיון אחד שמעתי פעם בדברי הפטורה זו מדרשן גדול, אומרת אם שושנה, – אנו רואים שהב"ה נתן דעת לכמה בעלי חיים אשר יכירו טובה למיטיב עמהם, למשל הכלב הוא נאמן לבעליו, ועל הארי מספרים, שפעם אחת תפשו שודד והוציאו דינו להשליכו אל הארי בזירה, וכשהשקיף עליו הארי כרע על ברכיו והביט עליו בידידות, התפלאו האנשים “וחשבו שהשודד הוא מכשף, וספר להם השודד, כי תעה פעם ביער עבות, ושמע אנחות יוצאות ממערה, נגש אל המערה וראה שם ארי נאנח ומסתכל עליו בעינים מבקשות ומראה לו את כף רגלו, הביט בכף וראה שנתחב בה קוץ, הוציא את הקוץ וחבש את רגלו, ועתה הכיר בו הארי ומראה לו הכרת טובה, ושחררו את השודד. וזה מה שמוכיח הנביא אותנו לאמר: “ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ואילו ישראל לא ידע”20 – בשעה שיורד האדם מדרך התורה הוא נעשה גרוע מכל חי! ולפיכך עלינו להרגיל נפשנו להיות מכירי טובה, להוקיר כל איש, כי אי אפשר לאדם להולד מבלי אדם ולא לחיות באין אדם (וגם לא למות בלעדי איש), ופשיטא בלי הורים, כי מי אשר הרבה להיטיב לי במדה שהיטיבו לי הורי? ובכח רגש זה באים אל ההרגש האמתי לאהוב את השי”ת ולשמוע בקול תורתו, כי הוא נותן לנו חיים וכח לעשות חיל ומכין לנו כל טוב.
וכשמתנהל האדם בדרך התורה והמצוה בשבתו בביתו ובלכתו בדרך ובשכבו ובקומו, הוא זוכה אשר כל הבריאה גם החיות הטורפות, לא רק שהם כפופים לו, אבל הם כפופים גם לבהמתו וקנינו, כמו שמספר התלמוד (תענית) על ר' חנינא בן דוסא, שמוכר עופות שכח על יד ביתו של ר' חנינא כלוב של עופות ונסע לדרכו, מצאה אותם אשת ר' חנינא ואספה אותם לחצרה, הטילו העופות ביצים וישבו עליהן והולידו עופות והי' הדבר לטורח עליהם, יעץ לה ר' חנינא למכרם ולקנות עזים בדמיהם, וכן עשתה, רננו יושבי העיר עליהם שהעזים מקלקלים שדותיהם, והשיב ר' חנינא, אם כדבריכם, יטרפו הזאבים את העזים, ואם שקר תענו בהם, תביא עז עז לפנות ערב זאב בקרני‘, ויהי לפנות ערב, והנה עז עז מביאה זאב בקרני’! לימים שב סוחר העופות והזכיר על אבדתו בתתו סמנים עלי‘, והשיב לו ר’ חנינא עזים במקום עופות.
תשעה באב
יום זה הוא יום צרה ביותר, בלילה השייך לו מאסו ישראל הקדושה ובכו בכיה של חנם, ונקבע היום הזה לבכיה לדורות, כי מגלגלין חובה ליום חייב, ביום זה נשרף בית המקדש הראשון והשני ונלדה העיר הגדולה ביתר ונהרגו אלפים ורבבות מישראל, ביום זה חרש טורנוסרופוס הרשע את מקום המקדש ונתקיים בו – “ציון שדה תחרש”, בתשעה באב גורשו מספרד אלפים ורבבות מישראל עם נשיהם וטפם ולא נתנו להם לקחת מרכושם והונם מאומה, ולכך מוטל חוב קדוש על כל אדם מישראל, אנשים ונשים, להתענות כל היום. ומפסיקים מערב תשעה באב קודם שקיעת החמה, ואסור בנעילת נעל וסנדל כמו ביום הכפורים.
את האבדות שאבדנו ביום זה אין לתאר עד מה גדלו ורבו, נשרף היכל נהדר כזה (בית המקדש), נחרבה עיר ה[–]21 שכזו אשר היתה “יפה נוף, משוש כל הארץ”, אפילו האנשים הישרים בין אומות העולם בכו לחורבן היכל אדיר זה שהי' אדיר וקדוש בעיני הכל.
האנשים היותר גבוהים בישראל, הנביאים התנאים הסנהדרין צדיקים וחסידים, הם בכו מתוך רגש יותר גבוה, נשרף מרכז יקר כזה, אשר אחד את לבבות כל העם! מי יכול לתאר את העובדא המרהיבה, כשהיו מתאספים כל ישראל בימי הרגל למרכז זה? כמה נביאים, כמה תנאים, חכמים, נבונים, צדיקים ואנשי מעשה, נמצאו בישראל (עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה), אשר בהתאסף כל העם בירושלם, למדו איש איש מחברו, ידיעות נשגבות בתורה ובכל החכמות, וראו איש איש בחברו כמה מדות טובות והנהגות טובות? אילו היינו הולכים בדרך התורה היינו מפיצים בהמשך הזמן אור מבהיק על פני תבל, אשר הכל היו מכירים את האמת והינו זוכים אל “וגר זאב עם כבש וגו'” ולאושר עוד יותר נשגב שמבט עינינו איננו יכול להשיגו ואך לפני השי"ת הוא גלוי, והנה הכל הלך לטמיון בשל חורבן הבית וגלות ישראל.
חכמינו ז“ל סומכים זה על מקרא קצר (ירמי' יג. יז): “ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי” – מקום יש להב”ה ומסתרים שמו, ישנה מעלה נשגבה אשר בשם “מסתרים” תקרא, ז“א, שהיא נעלמה ונסתרת מהחוש האנושי וגלויה אך לפני הב”ה, “מפני גוה” – מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם, מפני המעלה הרמה שיכלו ישראל להגיע לה בשבתם בארצם ובהתנהלם בדרך התורה, כמו שהכתוב מרמז בקצר מלים – והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו, יב) ובארו חז“ל – אטייל עמכם בגן עדן, ז”א, שהיינו חיים חיי גן עדן, על זה בוכה הב"ה כביכול22.
הערה זו לבדה מספיקה (למי שיש לו מוח בקדקדו) להיות נזהר באבלות היום, ביום זה יש לאדם להיות בודד, לא לבוא בחברת אנשים (ישב בדד וידום), למען לא יסיח דעתו מהאבלות23, ופשיטא לא להרשות לעצמו צחוק וקלות ראש, וכל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה.
חמשה עשר באב
יום זה הוא יום של שמחה, כי בו בטל הושע בן אלה האחרון למלכי עשרת השבטים, את המשמרות שעל הגבול שלא, נתנו לישראל לעלות לרגל לירושלם, דבר שהי' נוהג מימי ירבעם בן נבט שהי' הראשון למלכי המלכות הזאת, והנה היה יום זה שוב הכלה (כנסת ישראל) לחתנה (הב"ה) כמו שמתאר המשורר בשיר השירים, ולזכרון הדבר הזה קבעו את היום הזה ליום של שדוכים. כמו כן ניתנה ביום זה הרשות לקבר את הרוגי ביתר שהתגוללו שלדיהם בחוצות זמן רב, ותקנו הסנהדרין (שישבו אז ביבנה) לברך ברכת “הטוב והמיטיב” בברכת המזון, הטוב שלא הסריחו והמיטיב שניתנו לקבורה (וצריך להודות להשי"ת על זה).
טז אב
הוא יום פטירת השר הצדיק ר' משה מנטפיורי ז"ל שמסר נפשו כמה פעמים בעד הצלת עם ישראל והקים כמה בנינים בארצנו הקדושה ונשאר שמו הטוב לברכה בקרב ישראל.