סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק ה.
חדש סיון
בר"ח סיון באו ישראל מרפידים למדבר סיני, במקום שנמצא “הר סיני”. ביום הראשון נחו מעמל הדרך.
ההכנות לקבלת התורה
ביום השני קרא השי"ת למשה מהר סיני ואמר לו: כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים15. ואנשי ההמון, להם תאמר אמירה רכה, ותגיד לבני ישראל, אלו הגברים אנשי הרוח, להם תגיד הגדה קשה ועמוקה, “אתם ראיתם”, בעיניכם, את אשר עשיתי למצרים, על ענותם אתכם, (אני ממתין הרבה, אבל גובה את שלי), ואתכם נשאתי ברחמים רבים כאשר ישא הנשר את אפרוחיו, שלשה מליון נפש העברתי את ים־סוף והצלתי מידי רודפיהם, והבאתי אתכם אל האושר הגדול הזה, להיות עבדי ד' (עבד מלך, מלך).
“ועתה”, אשרכם תלוי ברגעים אלה, “אם שמוע תשמעו בקולי”, אם תגמלו את נפשכם מתאות גופניות ותהיו נשמעים לי לשמור את תנאי הברית שבינינו, “והייתם לי סגולה מכל העמים”, ז“א, כל העמים יקרים לי, כמו שכל איש צבא חביב בעיני המלך (חביב אדם שנברא בצלם), אך אתם תהיו חביבים על הכל, כמו ש”גדוד המלך" חביב בעליו ביותר, ולפיכך עליכם להיות אצילים ביותר.
שושנה – מדוע כפל להגיד – אם “שמוע תשמעו”?
אמא – הבורא מבאר זה: בשעה שבאים לגמול יונק משדי אמו, אילו יכלו לבוא אתו בדברים ולשאלו אם חפץ בזה, בטח שהי' עונה “לא”, כי הוא רואה את חייו תלויים בזה, ואם החלב הי' כלה לאם הי' מבקש לשכור לו מינקת וככה הי' הולך ויונק עד שנת העשרים, כי בכל פעם הוא נעשה להוט ביותר אחרי חלב האם, ואיזו צורה הי' לדבר, אם הי' בא מחותן להתחתן בבחור זה והוא מוצאו על שדי מינקת? ולכך באים ההורים (אוהביו היותר נאמנים של הילד) ונעשים אכזרים לרגע ומפרישים אותו בעל כרחו מן השדים, באותה שעה נדמה להמוח הפעוט הזה, כי ההורים הללו הם שונאיו היותר גדולים, כי גזלו ממנו את מחיתו, ונעשה כעוס עליהם, וסוגר את שיניו על מסגר ואינו נותן להביא כף של מזון לתוך פיו, אך כעבור חצי יום והוא נעשה רעב, מושיטים לו כפיה של מזון, ובחיי, הוא לוקק אצבעותיו ממנה, וכן הלאה והלאה, עד שלאחרי שבועות שנים שלשה, כשמראים לו את הדד, הוא יורק ואומר: טפו דד טפו! כך בא לישראל האב האמיתי אשר בשמים, הוא אומר להם, הורגלתם בתאות וחבלי הזמן, עד שאתם חושבים כי הם חייכם, עליכם לגמול נפשכם מהם בחזקה, הדבר יכבד עליכם אך בימים הראשונים, ואולם “טעמו וראו” הרגילו עצמכם בדבר ותוכחו “כי טוב ד'”, ובעצמכם תריקו בפני פתיותכם הקודמת.
זה ענין “ועתה”, אם תקבלו עליכם “לשמוע” אך עתה, הנה אחרי כן מאליכם “תשמעו”, על זה אמרו חז“ל – לא כמדת הב”ה מדת בשר ודם, בענינים גופניים, כשהכלי ריק אפשר לשפוך לתוכה, וכשהיא מלאה נשפך החוצה, ואולם בענינים רוחניים כשהאדם ניעור וריק מתורה, אין אזנו קולטת דבר, אך כשהוא מלא, מרגיש הוא טעם ותאה אך לשמוע. הענינים גופניים, כשהאדם שבע, גם צלי מובחר לא יריח לו, אבל עם “מקדשי שביעי”, מי שמרגיש טעם בקדושת השבת, “כלם ישבעו ויתענגו מטובך”, יותר שהם שבעים, יותר הם מתענגים על נועם ד' לדברי ד'.
“ואתם”, בני ישראל האצילים, ראו אשר “תהיו לי ממלכת כהנים”, ממלכה של מורים לעולם, להכיר בעולם את הבורא ואת מדותיו יתברך, כמו שקרא אברהם אבינו בעולם בשם ד', ו“גוי קדוש”, עם קדוש לעצמו להתנהל בקדושה ובמדות נכונות, ויתאוו הכל ללכת בדרכיכם.
משה רבנו בא והציע דברי ד' אל העם, והם ענו כלם כאחד: “כל אשר דבר ד' נעשה!” בתשובה זו יש דברים בגו, כונתם, כל אשר דבר ד' בעצמו ולא על ידי שליח, נעשה, כי רצוננו לראות את מלכנו. משה הבין לכונתם והשיב את דברי העם אל ד‘, כי אף על פי שד’ יודע מעצמו מענה העם, נהג משה מדת דרך ארץ, שכל שליח ששולחים אותו, הוא מביא תשובה לשולחו, גם אם יכול המשלח להשיג מענה על ידי אחר, כי מאחר שהמשלח עשה אותך לשליח עליך להשיב לו תשובה.
אז אמר הבורא יתברך למשה, מאחר שכן, שהם חפצים לשמוע מפי, לך וקדש אותם, להפרישם מאשה, ויהיו טהורים וזכים לשוב מהעונות שבידיהם ולטהר ולקדש מחשבתם שלשה ימים רצופים לקראת חפצם זה, ואתגלה עליהם, וכל העם ישמעו בדברי עמם. ומשה רבנו ירד מן ההר אל העם וקדשם והכינם כדבר ד'.
יום מתן תורה, חג השבועות
ויהי ביום השלישי להתקדש העם, הוא יום הששי בסיון, שהוא אצלנו “חג השבועות”, ירד הב“ה משמי מרום עך ההר הנמוך הר סיני”, להראות, כי קרוב ד' אל נמוכי הלב, למי שאינו מתגאה בעשרו בגבורתו ובחכמתו, ודבר אל כל העם את “עשרת הדברים” המפורסמים". על כל דברה ודברה יצאה נשמת כל אחד מישראל, כדרכו של נר קטן, אשר בהקריב אותו אל מדורה גדולה, ידעך אורו ויתחבר עם אור המדורה, וכן נשמת האדם היא נר ד‘, ובראותה את מראה כבוד ד’ כאש אוכלת בראש ההר, קפצה ונמשכה אחריו יתברך. אי אפשר לתאר את הענג הנצחי שהרגישה נשמת ישראל בדבקה באלקיה, כמו שאנו מתפללים עד היום – ישקני מנשיקות פיהו, כשהאדם מתפשט את בגדיו הצואים (של תאות עוה"ז) הוא חש באותה שעה את נעימות זו מונחת עוד על דל שפתיו. והסביבה כולה במדבר מלאה ריח של בשמים ואבקת רוכל.
שושנה – אם מדבורו הראשון של השי"ת מלא כל המדבר ריח בשמים, מה הי' מהדבור השני?
אמא – יפה כונת בתי, שאלה זו נשאלה בתלמוד (שבת פח), התלמוד עונה, שפתח הב"ה את שערי גן־העדן, וכל ריח וריח העביר לשם. ולפי שהתורה ניתנה בשבת, הצדיק האוהב את התורה ושומר שבת כהלכתו, מרגיש הוא ביום השבת טעם וריח גן־עדן.
ועל כל דבור ודבור הוריד הב"ה טל של תחי' שבו עתיד להחיות את המתים, והחיה את ישראל שפרחה נשמתם, והשמיעם את שאר הדברות.
בני ישראל הבינו באותה שעה, שלשמוע כל התורה מפי הב“ה הרי זה דבר שאי אפשר להם, כי צריך לזה הכנה מרובה ולהתפשט לגמרי מהגוף, אין זה אפשר כי אם למשה רבנו, ולפיכך בקשו ממשה, אשר מהיום יהי' הוא המתוך לשמוע את התורה מפי הב”ה, ולחזור ולשנותה להם, וכן הי‘. הב"ה דבר עם משה את מצות התורה, ומשה הי’ מעין “גרמופון”, שהב“ה דבר בו16 והוא הוציא את הדברים לישראל, ובאופן כזה שמע העם את קול ד' יוצא מתוך גרונו של משה ואך את עשרת הדברות שמעו מפי הב”ה בעצמו.
שושנה – אמא, שמעתי מפי אבי, כי לא רק המיליונים האלה יוצאי מצרים עמדו תחת הרי סיני, כי אם כל הנשמות העתידות להולד עד זמן של תחית המתים כלן עמדו שם (כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה עמנו היום).
אמה – כן, כן, בתי האהובה. גם אנכי קראתי בספרים קדושים, שמי שהוא יהודי אמתי אשר נשמתו עמדה על הר סיני, בשמעו בשבת את קריאת התורה בכונת הלב, מלה במלה, מרגישה נפשו נועם ואור, ממה שהי' אז, כי קריאת התורה בשבת היא בדמות זעיר אנפין ל“קבלת התורה”, ה“עולה לתורה” הוא בדמות ישראל שעמדו על יד הר סיני, ה“סגן” העמד בימין הוא בדמות משה רבנו, וה“קורא” הוא כביכול בדמות הב"ה המדבר אל העם את דברי התורה.
ועכשיו תביני בתי, איך נקל לאיש יהודי להיות מאמין בלמדו ברצון ובחריצות את עניני האמונה, כי נשמתו עמדה על הר סיני, ודבק בה דבור, “אנכי ד”א" ודבור “לא יהי' לך”, שני אלה הם שרשי האמונה, “אנכי ד'” – בורא העולם “אלקיך” – המנהיג אותך ישראל ומשגיח עליך מתוך השגחה פרטית מיוחדת, “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, בעיניך ראית את כל זה בשעה שהוצאתיך ממצרים (עי' מעשה אלפס ופרי הגפן צד 54 – 34).
שושנה’לה – טוב טוב אמי היקרה, אני אשנן על כל זה, למען אהי' בת נאמנה לישראל, אשר יתפארו בי א' ואנשים.
אמן, ענתה האם, הלואי שאזכה לראות זה בעיני.
– זהו חגנו, חג השבועות, זמן מתן תורתנו, סימה אם שושנה.
יום הצלת משה
– גברת יודנפריד! אומרת אחת החברות, שמעתי פעם אומרים – מגלגלין זכות ע“י זכאי וחובה ע”י חייב, וכן – מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב, כמו שיום תשעה־באב הי' מתחלתו יום של בכי, בשעה שהמרגלים דברו לשון־הרע על ארץ ישראל, שנאמר, ויבכו העם בלילה הוא, ודבר זה הי' בליל תשעה באב, ונקבע יום זה להיות יום בכי לדורות, כי גם מקדש ראשון גם מקדש שני נחרבו ביום זה, וכן נחרבה העיר הגדולה ביתר עם מיליוניה בו ביום, גם גרוש שפניא הי' בו. ולהפך, דבר ומאורע טוב, מגלגל הב“ה להביא ביום שעשו בו דבר טוב ומועיל. וחפצה הייתי לדעת, במה זכה יום הששי בסיון שיארע בו מאורע כביר כזה של “מתן תורה”, מה שלא קרה מיום שנברא העולם, שהב”ה בכבודו ובעצמו יתגלה על עם שלם בן שלשת מיליוני נפש ולדבר אתו פנים בפנים?
– את שואלת כהוגן, בתי, ענתה ג' יודנפרינד. אנכי אשאלך, האם החסד שעשתה הנסיכה בת פרעה עם משה רבנו שהוציאה אותו מנהר נילוס והעמידה את נפשה בסכנה, כי אילו נודעו על הדבר בחצר המלך שעברה על פקודת המלך בטח לא היו חסים עלי', האם החסד הגדול הזה המלא מסירת נפש כדאי שביומו תנתן “תורת חסד” לישראל?
– בטח, בטח, ענו כל החברות.
– ועתה, ממשיכה ג' יודנפרינד, צאינה וחשבנה באיזה יום קרה מעשה חסד זה? כל הנערות עשו אזניהן כאפרכסת, לשמוע את יום הצלת משה מהנהר, ואם שושנה ממשיכה, – אם משה רבנו נולד בז' באדר (הוא מת בז' באדר ביום שמלאו לו 120 שנה) ויוכבד אמו צפנה אותו שלשה ירחים, נמצא שהחדש הראשון כלה ביום ו' ניסן והשני בו' אייר והשלישי בו' סיון, ואז נתנה את תבתו בנהר ובאה בת פרעה והצילה אותו, והוא יום מתן תורה. וחכמינו מוסיפים להגיד, שמה שאחותו מרים התיצבה על שפת הנהר והיתה הסבה שאם משה תהי' מינקת לבנה, דבר זה רומז כמו כן, שהתורה שהיא אחות האדם (אמור לחכמה אחותי את) התיצבה לפני כסא הכבוד וטענה – אותו הילד שעל ידו עתידה תורה להנתן לישראל אחר שמנים שנה יאבד בנהר? דבר זה לא יתכן!
– אה, קוראה חברה אחת, קראתי במעשה אלפס דבר נפלא מה שיש ללמוד מתולדותנו, – אצטגניני פרעה (החוזים בכוכבים) אמרו לו שבימים אלה עומד להולד מושיעם של ישראל, ובקש פרעה אופנים להאבידו, ואמר הבורא, לא זו שלא תוכל לאבדו, אלא שגם שכר מינקת מאוצרך תשלם בעדו, ולמי? ליוכבד אמו!
כל החברות התרגשו מדברי החברה וקראו כלן כאחת – מה רבו מעשיך ד'!
ג' יודנפרינד – אפשר להעיר כאן עוד דבר – כשם שבאותו יום הי' רבנו נתון בנהר ותנינים מסוכנים הקיפו את תבתו לבלעה ותורתו הגינה עליו, כן “מעשה אבות סמן לבנים”, עכשיו נתונים תלמידיו של משה בים זועף, כמו שאומר הנביא: הוי, המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון, ונחשים (חוליגנים) מקיפים אותם לבלעם, ואחותנו (התורה) מגינה עלינו.
ותוספנה עוד לראות מה היא התורה לנו:
– המשנה אומרת (ברכות יא): בשחר מברך שתים לפניה, שתי ברכות לפני קריאת שמע, יוצר ואהבה רבה. הרעיון בזה, כי בהגיענו ל“שמע ישראל” אנו מעבירים את ידינו על עינינו (רבנו הקדוש הי' מקבל עליו עול מלכות שמים כשהיה מעביר ידיו על עיניו). אות הוא לנו, כי בטוחים אנו כל כך במסורת אבותינו שיש בורא יחיד בעולם, עד שאין לנו עוד להרהר ולהתפלסף, ובעינים סגורות אנו מקבלים עלינו עול מלכותו, ואולם עם זה, מראים אנו, כי לא מתוך חסרון דעת אנו עושים זה, כי אם בתור “עם חכם ונבון”, כי גם מחוץ לקבלת אבות ברור הדבר לנו באמצעות שני עדים נאמנים, השכל והתורה.
השכל – כמו שאומר דוד המע“ה: השמים מספרים כבוד אל, השמים וכוכביהם מספרים בשבח אמנותו של הבורא, כמ”ש הנביא (ישעי' מ): שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה! אותה הכיפה האומנותית של היכל העולם היא מראה בעליל כי ישנו מהנדס נפלא לעולם אשר סדר כל מה שיש בו. אילו בא למשל אדם מתערוכת פריז וספר, כי ראה אור אלקטרי נפלא שם אשר האיר את כל התערוכה (שפה של כמה מילים), היינו מתפלאים אז מאד, וכל שכן אם הי' בא ומספר שהאור האלקטרי האיר את חוצות פריז כולה עם סביבתה, כי אז כמעט שלא היינו מאמינים לו. והנה אנחנו משכימים בבקר ורואים שהמהנדס השמימי לח על פני תבל אור אלקטרי (השמש) המאיר את התבל כולה, ואיך לא נשתומם על שבחו של האומן הזה…? ולא עוד אלא שההמצאה האנושית נותנת אך אור ואילו החשמל השמימי נותן גם חום וגם כח ההזנה ביבול ופירות, הכח החשמלי הזה עומד תמיד ומכריז על גדולתו של יוצר בראשית. ולבד זה, הנה בכל דור ודור מתגלים כחות טמירים שיוצר הבריאה הטמין בנבראים, כמו למשל, מה שנתגלה שבכח השמש אפשר לצלם, ושבכח ההבל אפשר לנהל רכבות ומכוניות, כמ“ש דוד המע”ה, דור לדור ישבח מעשיך, בכל דור מתגלים ע"י חוקרי הטבע כחות לשבח מעשיך, על אלה ועל אלה אנו אומרים בתפלה, ישתבח מצד שהוא “יוצר משרתים”, חדשים לבקרים, ומצד “אשר משרתיו כולם”, אלה הקימים מאז הבריאה ועד היום, והחדשים, “הם עומדים ברום עולם”, על בימת העולם וקוראים בקול גדול באימה וביראה, “אכן יש ד' בורא יחיד מלך העולם”!
והתורה – כי בתור יוצאים מכלל העמים חונן ד' אותנו באור אלקטרי מיוחד, הוא אור התורה המאיר עיני שכלנו לראות דברים יותר נשגבים בחכמת הנפש, ברוח הקדש ובנבואה, ואור זה מחינו לראות את האמת.
וכנגד שני העדים הללו אנו מברכים לפני קריאת שמע “יוצר האור” על השמש ואור הטבע “ואהבה רבה” על אור התורה, להראות בזה כי מתוך עדות ברורה זו של שני עדים הללו אנו סוגרים את עינינו לקרוא את שמע, לא כמו בעלי תאות הללו שעליהם מתאונן הנביא – “והי' כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ד' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו”, כי מתוך שכרון תאותם הם סוגרים את עיניהם ונמשכים אחרי פתוי יצרם לתוך הרפש והבוץ של חבלי הזמן, ולא כן חלקנו, אנחנו סוגרים את עינינו מתוך יראת גדולתו יתברך כמשה רבנו ע“ה שכתוב עליו – “ויסתר משה את פניו כי ירא מהביט אל האלקים”, לחשוב מה למעלה אסור לבן אדם, בדבר חקירות הנשגבות מכח בן אדם אנו נשענים על קבלת אבות וקבלת רבותינו עד משה רבנו ע”ה, שקבל מפי הב"ה.
אתן רואות ילדות יקרות, מה יקר אוצר התורה לנו, ולפיכך עלינו להוקיר מאד את “חג השבועות” זמן “מתן תורתנו”.
שושנה – אנכי קשטתי בעבור זה את חג השבועות שעבר בעשבים ירוקים ופרחים, לזכר, כי ניתנה התורה על הר סיני שהי' מלא דשאים ופרחים, למען אתאר לי בדמיוני כי אנשי ביתנו כלם הנם על הר סיני ומקבלים את התורה לשמרה כל שנה באותה החביבות של היום שניתנה בו.
ליל שבועות
מנהג ישראל להיות נעורים בליל שבועות ללמוד כל הלילה, דבר זה הוא זכרון למעשה אבותינו, הגעו בעצמכן: אם בשרו לאחד, כי זכה שטר גורלו אלף אלפים לירה, ולמחר בבקר יקבל את זכיתו מידי הבנק הממלכתי, הלא האיש הזה בטח לא יישן כל הלילה משמחתו אשר למחר יהי' נמנה בין אדירי התבל, ואילו הי' ביכלתו לצוות לשמש אשר תאיר את היום בטח הי' נותן צו זה, על אחת כמה וכמה, לשמוע הדברות מפי הגבורה, שהעיד עליהן המבין הגדול – טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף (הדברים הנכספים לאדם בעולם), שהמבינים בעם נבון וחכם, היו נעורים כל הלילה, ומחכים לאור הבקר, שיופיע המלך הגדול ברבבות קדש, לדבר עמם פנים אל פנים, להשמיעם דברות קדשו מלהבות אש (דברים שמכל אחת נתמלא העולם כולו ריח בשמים), בזכרון זה שאנו עושים מראים אנו שגם אנחנו יודעים להוקיר מעלת התורה, ובזכות זה, יפתח השי"ח את לבנו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו למען לא נבוש לעולם ועד.
יום פטירת המלך ע"ה
בז' סיון נפטר דוד המלך ע"ה, ונוהגים אנשי ירושלים ללכת על קברו בציון לדרום ירושלם להתפלל.
שושנה – ספרי אמא ספור ממלכנו דוד לזכר יום פטירתו.
אמא – אחר המעשה שהרג דוד את גלית הפלשתי, ישבו אנשים במסבת תה, וענה אחד מהם ואמר – ראו נא כמה חזקה “חמדת הבצע”, שבשביל שהכריזו במחנה: והי' האיש אשר יכה את הפלשתי יעשרנו המלך “עשר גדול”, הלך דוד וסיכן בנפשו להלחם כנגד הפלשתי הזה שכל גבורי ישראל יראו לגשת אליו. ענה השני ואמר – לא לא, בעבור כסף וזהב, לא יכניס אדם את עצמו לסכנה גודלה כזו, אך כאן הועיל הכרוז השני: “ואת בתו יתן לו לאשה”, בטח היתה בת המלך יפהפיה מאד, ואהבת אשה יפה עזה כמות שאין מים רבים יכולים לכבות אותה. אז ענה להם השלישי לאמר – הכתוב מכחיש את שניכם, כי בהציע עבדי שאול לדוד להתחתן במלך, מספר הכתוב כי ענה, “מי אנכי כי אהי' חתן למלך ואנכי איש רש ונקלה” (ש"א יח, כג), ומכאן שלא עלה על דעתו עושר המלך ובתו.
– אמור א"כ אתה, אמרו לו השנים, מי המריצו לדוד לסכן את נפשו להלחם בפלשתי?
השלישי – מדוע לא דקדקתם במקרא? הלא בשמעו את הכרוזים שאל שאלת תם – מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז? אין זה אלא כאומר – האם בדברי שפלים כאלו, אתם רוצים שיסכן איש את נפשו, ללחום עם מלאך־המות כפלשתי הלז? מדוע לא תכריזו כי “איש זה יסיר חרפה מעל ישראל”? “כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלקים חיים”? הדברים האלה מראים כי לקדש שם שמים יצא דוד וסכן את נפשו, כראוי למי שהוא יהודי אמתי, ומתוך אהבת ד' צלחה עליו הרוח מאת ד' וענה לפלשתי לאמר – “אתה בא אלי בחרב ובחנית, ואנכי בא אליך בשם ד”צ אשר חרפת, היום הזה יסגרך ד' בידי וגו‘, וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ד’, כי לד' המלחמה ונתן אתכם בידינו"!
העובדה זאת מראה על הנפש היקרה שהיתה למלכנו דוד, אשר מזרעו יבוא גואלנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
(עי' אלפס בעברית (ח“א פי”ט) “מגן דוד של סוכר”).
תענית כ' סיון
יום כ' סיון הוא יום צרה, כשאין ישראל שומרים התורה כראוי מתקיים בהם מה שכתוב בתוכחה – והשלחתי בכם את חית השדה. בשנת ת“ח לאלף הששי שלח השי”ת בישראל את החיה ההולכת על שתים, הוא חמילניצקי ימ"ש וסיעתו ששחטו באוקריינה מאות של משפחות והחריבו כמה ערים נושבות מישראל, ולכך קבעו יום זה ליום אבל בישראל, שאין לשמוח בו, כי אם לעסוק במצות ומעשים טובים ולבקש רחמים שיום כזה לא ישוב עוד לנו. דורשי רשומות אומרים רמז: “כי יד על כס י־ה”, “כס י־ה” הוא ראשי תבות של “כ' סיון יום הכפורים”, מיתת צדיקים אם חוזרים בתשובה מכפרת ביום הכפורים.
אגרות שניות
בכ"ג סיון צוה המלך אחשורוש למרדכי ואסתר לכתוב אגרות שניות, לשבע ועשרים ומאה מדינותיו, להיות היהודים עתידים (ליום יג אדר) להנקם מאויביהם מבקשי נפשם ושללם לבוז, אך היהודים הראו ישרם וצדקתם כי אין פניהם ולבם אל השלל והבז כדרך שונאי ישראל, כי אם להציל נפשם מיד שונא, ולכך פרסמו מרדכי ואסתר – כי בביזה לא שלחו היהודים את ידם.
(השעה נתאחרה וחברותיה של שושנה נפרדו בברכה ממנה והודו לאמה על כל אשר שמעו ביום זה והביעו את רצונן לשמוע הלאה את כל המשך הדברים שהבטיחה ג' יודנפרינד להגיד לבתה, ג' יודנפרינד הסכימה וקבעה למענן זמן מיוחד לזה.)