אור ברסלב

סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס

פרק ד'.

פרק ג'.

ימי הספירה

הימים של ספירה הם ימי צער ועצב, כי ב17 ימים בהם (מר“ח אייר עד ל”ג בעומר), מתו עשרים וארבעה אלף תלמידים שהיו לו להתנא הגדול ר' עקיבא (הם טמונים בעיה"ק טבריא). בימים אלו אסור להסתפר ולעשות נשואין משום אבל על האבדה הגדולה הזאת. בימי הספירה יש לאדם לטהר את עצמו ממדות רעות ולשתול בלבו כנגדן מדות טובות. דרך ארץ (מדות טובות) קדמה לתורה, כי למתן תורה יש לבוא בלב טהור וטוב, לאהוב כל אדם כנפשו ולבקש טובתו, ולפיכך סופרים הימים האלה, כאשר ימנה הטמא ימי טהרה לפני טהרתו.

בין תלמידי ר' עקיבא אלה שנפטרו היו תלמידים שלא נתנו כבוד זה בזה במדה הראוי' לאנשים גדולים כמותם, ולפיכך בעידן ריתחא, בימי מלחמת ביתר שאז מענישים בשמים גם על מצות־עשה, נפקד עליהם עונם, ועם החוטאים נענשו גם הטובים, בעבור שלא מיחו בהם כראוי, ולא עוד אלא שנענשו באותם הימים שישראל צריך שיהי' להם לב אחד, כמו שהי' בעת קבלת התורה, כמו שנאמר – ויחן שם ישראל נגד ההר, חנו כאיש אחד בלב אחד.

ולפי שגם אנו הננו מנוגעים במחלה זו של “שנאת חנם”, שהרי בעבור זה חרב בית מקדשנו וגלינו מארצנו, עלינו להיות בצער בימים אלו, לזכּור להיטיב מעשינו, להיות אוהב את המקום אוהב את הבריות כמו שהיו ישראל ביום גשתם אל הר סיני, ונזכה אשר ישוב בית המקדש ויבנה לנו.

בששת השבתות שבין חג הפסח לחג השבועות גומרים ששת פרקי “אבות” המלאים מוסר השכל והדרכה במדות טובות.

בנוהג שבעולם, מיד בהגיע האביב (חדש מאי), משתדל כל אחד בכל מאמציו לקבוע לו מושב במקום אויר זך (דאציע באידיש), האויר הרענן מועיל הרבה לבריאות, הוא מזכך את המוח ומטהר את הדמים, ויחד עם המזון הטוב מזין את הגוף לשנה שלמה.

חכמינו ז“ל שהיו רופאי הנפשות, ידעו, שהחדש וחצי הללו שבין פסח לעצרת, שבהם הורעש העולם מהנפלאות הגדולות של “יציאת מצרים” ו”מתן התורה", הימים הללו הם “ימי אביב” בעד הנפש, ולפיכך תקנו לנו בשבילם מזון נפשי מעולה, ללמוד בכל שבת פרק אחד מהמדות היקרות שבמסכת “אבות” ומזון זה יזכך את המוח ויטהר את הדם (שלא יטה לתאוות מגונות) ויתן בלבנו תשוקה לחיות כל השנה “חיים של אהבת תורה ויראת שמים”.

אך כשם שישיבה במאוירה מתוך רעבון איננה מספיקה את הבריאות המקווה, כן אמירה יבשה של מילי דאבות, אם לא ישיתו לב אל התוכן הזך שבהן שיהי' באמת “ותורתך בתוך מעי” אין בכחה להבריא את הנפש, ולפיכך לא ניתן ה“פרק” ל“הגיד” אותו כי אם “ללמדו”, עד אשר דבריו הקדושים ישקו את העצמות היבשות, ואז נהי' בטוחים ממומי הנפש, שהאביב והקיץ עלולים לפגמה בהם, כמו שאומר הנביא (ישעי' ה, יב) והי' כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ד' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו, לכן גלה עמי מבלי הדעת, ממה אנו סובלים עד היום.

ולפי שפרקי אבות הם רפאות־תעלה יקרה להנפש, תקנו חכמים לחזור עליהם ארבע פעמים במשך הקיץ, לזכור בהם תמיד. וגם כשהולכים לטייל קצת עם הבנים יש לשננם להם, כמו שנאמר – ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובזה נזכה אל – למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה בארצנו הקדושה, כימי השמים, חיי שמים, על הארץ, בעולם הזה, ע"ד – עולמך תראה בחייך, אמן.

בענין המדות

ג' יודנפרינד – בהגיעי לענין המדות אשר למענן ניתנה מסכת “אבות” לא אוכל בתי היקרה מבלי להטיף לך דברים אחדים בנוגע להן. הנביא ירמי' אמר – נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים, החפץ לזרוע גרעיני תבואה עליו לנקות בתחלה את האדמה מקוצים ואחר כך יזרע, כי הקוצים הללו מוצצים את לשד האדמה ואינם מניחים לתבואה לצמוח כראוי, וכן האדם, לא יוכל לשתול בקרב נפשו ובלבו מדות טובות כל זמן שלא יבער אחרי המדות הרעות, למשל, אם אינו מגרש מדת השקר מלבו, הרי הוא איש אומלל, אין אדם מאמין לו אפילו בשעה שהוא דובר אמת, כמ“ש חז”ל – זהו עונשו של בדאי (גם בעולם הזה) שאפילו אומר אמת אין מאמינים אותו, וכן הדבר בגבה־לב שאין אדם סובלו, כמ“ש חז”ל – האי מאן דיהיר אפילו על אנשי ביתי' לא מתקבל, ופשיטא במי שהוא כעסן שאין מי שיסבול אותו ובעצמו מקצר את ימיו, הוא מרתיח את דמיו ולבו מתחלש עליו, ושום דבר אינו עולה בידיו, כמ“ש חז”ל – רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו, ולפיכך – חובה על האדם להתרגל לגרש ממנו את מדותיו הרעות ולהרגיל עצמו במדות טובות, וזה כל חנוכו, להיות אדם בעצם ולא חיה בצורת אדם, ורוצה אני להציע לך למענך ולמען כל מי אשר תוכלי להשפיע עליו, אופנים קלים איך לשרש מן הלב את המדות הרעות, ואחל במדת הגאוה שהיא האם לכל המדות הרעות.

מדת הגאוה

הגאוה באה לאדם בעבור שה“אני” שלו עולה בעיניו על הכל – אני אראה לך כבר מי “אני”! והעצה לזה לשית אל לב ביום התענית (כמו תשעה באב יום הכפורים) לפנות ערב, כשאין רגליו סובלות אותו עוד, איה איפה ה“אני” שלי? או לסדר לעצמו תענית מיוחדת לשם זה כגון ערב ראש חדש (שרבים מיראי ד' מתענים אז), כי אין הגאוה באה אלא מתוך שפע ושובע, כמ“ש – פן תאכל ושבעת ורם לבבך. – שנית – כמ”ש בס' מסלת ישרים (פכ"ג): להתבונן כמה חולאים יכולים לבוא על האדם שיצטרך להתחנן במו פיו למי שהוא לעזור אותו ולסייעו להקל לו במקצת, וכמה צרות יכולים ח"ו לבוא עליו שיהי' עליו ללכת לשחר פני רבים אשר מאס לפעמים לתת להם שלום למען יהיו לו למושיעים, דברים כאלו אנחנו רואים יום יום בעינינו, וכדאים הם לשבר גאותו של האדם ולהלבישו ענוה ושפלות.

ובנשים רגילה מדה זו על הרוב מתוך שהן לובשות בגדים יקרים של משי וסמוט למשל, ועליהן לזכור את תפלת האשה החכמה באמרה: רבש“ע! מודה אני לך על החסד שעשית עמדי בתתך לי בגדים יקרים להתנאות בהם, אך יחד עם זה אתחננה לך לאמץ את לבבי לא להתגאות על חברותי, כי יודעת אני כי שפלה אני מהתולעת, כי היא שוזרת את המשי ולא תעטה גאוה להתגאות על אחרים, ואנכי אנוש אנוש אשר לשזור את המשי איני יכולה אך אדרבה אני מכלה ומבלה אותו ולבסוף עוד יגבה לבי בקרבי על אחרים, מה נאמנו דברי חכמינו האומרים שהגאוה היא ה”שלט" של האדם השוטה. האשה הפקחת אשר תשנן בפי' תפלה זו מתוך התבוננות, בטח תמלט מידי הגאוה השפלה.

וישנה עוד סגולה לשנן את מאמרו של החסיד (בספר “חובת הלבבות”) – חטאי אילו יריחון בם שכני – אזי ברחו ורחקו מעל גבולי (כי אדם אין צדיק וכו' אשר לא יחטא).

ואם תשאלינה: לאיזה צורך שתל הב“ה את מדת הגאוה באדם? ע”ז אגיד לך, כי מאד נחוצה הגאוה לאדם, להיות לבו גבוה בדרכי ד‘, כמ"ש ביהושפט, ויגבה לבו בדרכי ד’, וכמ“ש דוד המלך ע”ה, בד' תתהלל נפשי, כי יש להתגאות במה שעובדים את השי“ת שהוא מלך מלכי המלכים, כי עבד מלך מלך, וגאוה זו הולכת שלובת יד עם הענוה, כי כשהאדם מתבונן בגדלו של השי”ת עד כמה שיד רגשותיו מגעת, לבו נכנע בקרבו ושפלות נוראה תלבישהו ומיד בזכרו כי זכהו הש"י לעמוד לפניו לשרתו ולמלאת רצונו במה שהוא, הוא עוטה גאוה ופאר על זכותו זו, ועל זה נאמר – ישמעו ענוים וישמחו.

ועל זה אמר המשורר האלקי: “כי אראה”, כשאני רואה, “שמיך, מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת”, באותה שעה אני מתמיה “מה אנוש”, ומה ערכו, “כי תזכרנו”, לבראתו בכלל, ואוסיף להפליא – במה נחשב בנו של אדם זה שהי' יציר כפיך, “כי תפקדנו”, פקידה יתרה עוד על כל הבריאה כולה, כי “תחסרהו מעט מאלקים”, להעמידו לפניך לשרתך, כי עבד מלך כמלך, והנה בזה, “וכבוד והדר תעטרהו”, גם את כל הבריאה רדת לפניו, כי “תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו”!

על פסוקים אלה יש לשנן תמיד, כי הם מקנים לאדם את השפלות והגאוה הטהורה גם יחד למתבונן בהם.

מדת הכעס

הכעס הוא מדה מגונה מאד, הוא מביא לכל עבירות שבעולם, כמ“ש חז”ל, כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו, כי בשעת כעסו הרי הוא כשכור שאבדה לו דעתו. אמר לו אליהו הנביא לאחד מחכמי התלמוד – לא תרתח ולא תחטא, לא תרוי (לא תשתכרי ביין) ולא תחטא, הנה דימה הכעס לשכרות. ואמרו חז“ל על הכתוב – לא יהי' בך אל זר, איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומר, זה יצה”ר של כעס! כשלא יהי' בך הכעס הזה לא תבא להשתחוות לאל נכר.

אספרה לך מעשה מחיים בן הישיבה החרוץ (הנודע לקוראי “מעשה אלפס”), עד היכן העלה את נפשו למדת “הוי קשה לכעוס ונוח לרצות”, פעם אחת התנפל עליו בן אדם אחד באמצע הרחוב בחרופים והכאות, בדמותו על פי פרצוף פניו, כי הוא פלוני שונאו, אז פנה אליו חיים בקור רוח ושאלו: “אם אתה נרגז עלי כל כך בטח אתה מכיר אותי, הגידה לי איפוא אחי מה שמי”? – פייבקה שמך, ענה המכה. – לך לשלום, השיב לו חיים, שמי חיים ולא פייבקה! ועתה שימי אל לב, כמה צער חשך לו חיים בסבלנותו? אילו הי' בא לכלל כעס, הי' משיב חרפה אל חיק מחרפו וקורא לשוטר, ואז הי' השני נענש בישיבה ב“חדר” לחדש ימים, ובטח היו אשתו ובניו מתנפלים על חיים לאמר – שודד, מה עשית? הושבת את בעלי ואבינו בחדר, קום ותן לנו אוכל! והי' חיים נאלץ עוד לשחד את שר בית הסהר לשחרר את האיש… ואולם בעזרת סבלנותו יצא מכל העסק הזה שלם ועוד הי' לכבוד ולתהלה בפי כל.

אך איך הגיע לסבלנות כזו? זה הי', כמו שהוא בעצמו ספר, על פי מעשה שקרה לו.

בטוב לבו ערב חיים בעד שכנו הסנדלר למלוה להלוות לו שלשים כסף על שלשה חדשים, כמובן הגיע זמן הפרעון והלוה לא שלם, והוכרח חיים לשלם. הבטיחו הסנדלר לשלם לו שקל לשבוע, ועברו כמובן כמה ירחים והמבטיח לא הכניס פרוטה אחת. אמר לו חיים: ממה נפשך, אם יש לך עבודה הרי אתה משתכר ומדוע לא תשלם לי? ואם אין לך עבודה, עשה לי עתה זוג נעלים ותנכה לי ארבעה שקלים מהחשבון, ולאחר חדש תעשה גם לאשתי זוג נעלים, וכן בעד חמותי, עד שבמשך שנה אחת תפרע את כל החוב. על זה השיב לו הסנדלר: ומאין אקח על החומר בשביל הנעלים? אמר לו חיים: טוב, אני אתן לך שני שקלים בעד החומר ושני שקלים שכר עבודה תנכה, נתרצה הסנדלר וחיים נתן לו שני שקלים כמו שאמר. חיים חכה שבוע, חדש, להביא לו את הנעלים, ולבסוף נודע לו, כי בחומר שקנה הסנדלר בעד כספו עשה נעלים לאחרים, התרגז חיים והלך לבית שכנו להתקוטט עמו, אך לפני פתחו את הדלת נמלך בדעתו ואמר: מה ארויח אם אתקוטט עם הסנדלר? אולי יקבל את חרופי ולא יענה לי ופעם אחרת לא אוכל עוד לבוא אליו והנה אפסיד חובי… ולכך, פתח הדלת בנחת ודבר בנחת עם שכנו – מה יהי' הסוף אחי מעניננו? האם נאה כך, לשלם רעה תחת טובה? וסוף דבר הי‘, שלאחרי הליכה וחזרה כעשר פעמים, עשה לו הסנדלר זוג אחד של נעלים וחסל. כשראה חיים את פרי סבלנותו ממעשה זה, נטל על עצמו להתנהל בסבלנות בכל מקרה שיזדמן לידו, וכשהתנפל עליו אחד פתאם, חשב בדעתו: שמא מנסני פלוני להכירני, כמ“ש חז”ל, בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ו“בכעסו”, וככה הגיע למעלת – “קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד”! 11 ועל ידי מדה זו נשאר בבריאותו ובכבודו והאריך ימים ומצא חן ושכל טוב בעיני א’ ואדם כמשחז“ל – מי שאינו כועס הב”ה אוהבו.

על שאר המדות

ואומר הרמב"ם בצואתו לבניו:

“אהבו את האמת והצדק ובהם תדבקון כי תצליחו בהם וההצלחה תהי' כבונה על צור החלמיש. שנאו את השקר והעול ואל תתאוו למטעמותיהם כי הוא כבונה על החול וקראו עליו: אמור אל טחי תפל ויפול (הטח כותלו בטיח תפל לא הועיל כי יפול), ולכן, ינעם לכם האמת והצדק שנראה (לכם) שתפסידו בו יותר מן השקר והעול שנראה (לכאורה) שתרויחו בו. וכן אמר החכם במוסרו: “אמת קנה ואל תמכור”. דעו כי האמת והצדק הם תכשיטי הנפש ונותנים גבורה, בטח ונצח לגוף, ולא מצאתי רפואה לרכות הלבב כהרכבת האמת והצדק. לא הבטיחוני אחוזת מרעים ועשתרות קרנים ושלח ושריון ככובע האמת ומגן הצדק. והי' ביום הנחילי אתכם את אשר הנחילני הבורא, אנחילכם הנאמנות אשר בו הקנני הבורא החיל הזה. כי במקלי עברתי להרויח לחם התמיד ונסכו, והנה ברכני ד' עד כה. והנאמנות הכניסתני במקום שלא הכניסוני קרובי, וירשתי מה שלא הורישוני אבותי, והמשילתני על גדולים וטובים ממני והצלחתי והועלתי לי ולזולתי”.

“אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף והנפש והממון ומה נשאר עוד. נביאים נבאו וחכמים חכמו ופילוסופים חפשו ויספו לספר רעת המחלקת ולא הגיעו לתכליתה, לכן, שנאו אותה ונוסו מפניה, והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה. וגם אל כל שאר בשרכם אוהב מדנים התנכרו ורחקו קרבתו פן תספו בכל חטאתו”.

“התפארו ב”סבל" כי היא הגבורה הישרה והנצחון האמתי, כי בבקשכם הנקמה שמא לא תשיגוה ותחליאו לבכם בתוחלת ממושכה, ושמא תוסיפו על בשתכם חרפה כגולל אבן (אשר) אליו תשוב, ואם תשיגוה הנה חטאתם לד', ודעו את אשר תמצא אתכם, שנאה, לב נוקם, בלבול השכל, טרוד שנה, בלבול פעולה. לכן תכירו מעלת הסבל12 והייתם קדושים בעיני אויביכם, והתקדשתם ויתחרטו מזיקיכם, ותגדל נפשכם בעיניהם, וישובו וייטיבו לכם אם הם אנשי לבב, ואם הם אנשי בליעל יכאבו ויצר להם על אשר לא תתחברו עמהם לעשות כמוהם, ותמלכו עליהם בכתר המוסר".

(וראיתי ב“אוצר התורה מעשה אלפס” בנוגע למדות:)

– “וישראל13 אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו”, ויש לשאל אם כן הי' לו לאהוב את בנימין עוד יותר, ולזאת תרגם אונקלוס: “בן זקונים”, – בר חכים, שכל תורתו שלמד יעקב בבית מדרשם של שם ועבר מסר ליוסף. דבר זה מלמדנו לדעת, כי מעלתו הנשאה של יוסף במדות, אם בעדו ואם בכדי להדריך את אחיו בהן, כמו שאנו רואים, שבמקום שהוצרך לגדל לבב להיות רועה לאחיו הגדולים, מצא לו את האמץ לזה, ובמקום שהוצרך לענוה ידע לאחוז בה לשרת את אחיו בני השפחות, ומכאן אנו יודעים שבכל המדות כמו אהבה ושנאה רחמים ואכזריות ידע היטב מתי להשתמש בזו ומתי בשכנגדה, כמו שבעל בית מרקחת יודע להשתמש בסם או ירק פלוני למחלה זו ובשאר לאחרת – מעלתו זו לא באה לו מאליה מתוך שתיה קרה. קוצים גדלים מאליהם, ז“א רעיונות של הבל עולים מאליהם בראש, ואולם תבואה אינה גדלה מאליה, אך יש לחרוש ולזרוע זרעים, ואחרי זה אם יורד המטר התבואה גדלה, וכן מי החפץ לקשט את לבו במדות טובות, עליו לסקל מתוכו את האבנים, כעס, אכזריות, קנאה, שנאה, ולרכך את הלב אשר ישוב ללב בשר, ולזרוע בו זרע אמת, זרע של רחמים ענוה ותמימות, ועל זריעה זו להרעיף מטר, היא התורה המשולה לטל ומטר (יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי) ואז גדלות ועולות מדות יקרות. דבר זה באה התורה ללמדנו, מאין לקח לו יוסף את מדתו הנשאה להיות “רועה את אחיו בצאן”, ז”א להנהיג את אחיו במדת הצאן (ולפיכך לא אמר רועה את הצאן עם אחיו), במה שהן מעשרות את בעליהן ואך טובה יקבל האדם ממנה, מאין לקח זה? כי בן זקונים הי' לאביו, כל הרכוש של אבנים טובות ויקרות שקבל יעקב בבית מדרשם של שם ועבר מסר ליוסף, הוא שפך לו כמו שאומרים זהב לתוך גרונו ומזה צמח אציל כיוסף, כמו שאנו רואים, שבעת שטולטל יוסף למצרים, ביון ערות הארץ, שאדם אחר במקומו הי' נטבע ברפש וטיט יון זה, הוא יצא נקי משם כטבעת זהב.

ישראל והתורה

בכ“ד ניסן עזבו ישראל את הים והגיעו למרה. שם היו המים מרים והתפלל משה להשי”ת, והראה לו ד' עץ מר והשליכו אל המעין ונעשו המים מתוקים14. מזה אנו למדים: א) שאין עם ישראל עומד תחת ההנהגה הטבעית, כי לפי הנהג הטבעי הי' למים להיות יותר מרים בכח העץ המר והם שבו להיות מתוקים. ב) התורה נדמית לאדם מר בתחלה (בהיותו רגיל עם החומר והבלי הזמן) ונטל כבד מנשוא, אך אחרי כן היא שבה להיות מתוק, וממתקת לו את חייו המרים, כמ“ש דוד המלך ע”ה: “לולא תורתך שעשועי כי אז אבדתי בעניי”. ולכך ניתנו לישראל במרה מצות אחדות, אותן שהן שרשים ועקרים לעץ החיים, כמו “שבת” שהיא המנעימה את טרחו ומשאו של האדם בימי החול. ו“כבוד אב ואם” להמתיק את הצער של “גדול בנים”.

פסח שני

בי“ד אייר היו מביאים קרבן פסח מי שהי' טמא או בדרך רחוקה או שגג ונאנס ולא עשו פסח בי”ד ניסן.

ירידת המן

בט"ו אייר באו ישראל למדבר סין, שם כלתה הצידה שהביאו אתם ממצרים (הבצק אשר לא החמיץ שנשאו אתם ממצרים ואפוהו ב“סוכות”), ופקד ד' על השמים והמטירו להם “מן”, ובכל מקום בואם נסעו אתם ענני המזון המתוק הזה שנבלע באבריהם והרגישו בו כל הטעמים שבקשו (ראה מעשה אלפס בעברית ח"א צד 23 את באורה היפה של רחל יודנפרינד ליוסף על דבר המן ותרוה נחת).

ל"ג בעמר

בי“ח אייר חל ל”ג בעמר (33 ימים בספירה), ביום זה פסקה מגפת ביתר, ביחוד על תלמידי ר' עקיבא, ולכך הוא יום חג, וביחוד אצל תלמידי החדרים והישיבות.

מלחמת עמלק

בסוף אייר התנפל עמלק (נכד עשו) על ישראל במדבר בתחנת רפידים, על שרפו ידיהם מהתורה והמצוה (שניתנה לחם במרה) וצוה משה רבנו ליהושע בן נון משרתו, אשר יבחר אנשים צדיקים, ויצאו מחוץ לענני הכבוד, להלחם בעמלק, ומשה עלה לראש הגבעה והתפלל, והחליש יהושע את עמלק לפי חרב, ויתרם נמלטו.

שושנה – מדוע לא נלחם משה בעצמו עם עמלק, כמו שנלחם אחרי כן עם סיחון ועוג?

אמא – להלחם בעמלק שהכחיש את הנסים הגלויים לעיו השמש מה שעשה הב“ה לישראל להוציאם ממצרים, “ולא ירא את האלקים” והקר את האמונה בלב היהודים החלשים, היה צריך לזה את ההפך ממש ממנו, איש אשר גם בעת שהשמים סגורים והתמיהות מרובות על ההשגחה, יכריז ויאמר: “את האלקים אני ירא”! כמו שמצאנו ליוסף הצדיק שנמכר לפוטיפר ונצח דו־קרב גדול כזה שהי' לו עם אשת פוטיפר, ועמד בנסיון שהי' ראוי בעדו לתשלום גמול שאין להעריך מאת הבורא יתברך, כגון להשיבו אל בית אביו, ולבסוף, כלאוהו עוד בבור לזמן של שתים עשרה שנה! ואחרי כל אלה, לא הרהר אחר מדותיו יתברך, והחזיק בתומו ובאמונתו! וזו כונת חז”ל שאמרו: "יבא יהושע שבא מיוסף הצדיק שאמר “את האלקים אני ירא” ויכה את עמלק שכתוב עליו “ולא ירא אלקים”.

תוכן העניינים

סוד קיומנו או המחנך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה