אור ברסלב

סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס

פרק ג'.

פרק ב.

יום שבת הגדול

יום השבת, אומרת אם שושנה, הוא הערבון לכל התורה והמצוה, כי כל שומר שבת כהלכתו, הנקל עליו לשמור כבר את כל התורה כולה, ושקולה שבת ככל המצות, כמבואר ב“מעשה אלפס” בעברית ח“ב פרק “יום מנוחה וקדושה” (וראה גם בקונטרס “עונג שבת” מזה). אך יום השבת שלפני חג הפסח נקרא בשם “שבת הגדול”, וזה על שם הנס הגדול שנעשה לישראל בו במצרים. כי בספר התורה (פ' בא) כתוב, שבראש חדש ניסן צוה הב”ה למשה ואהרן לדבר עם בני ישראל ביום זה, אשר בעשור לחדש הזה יקחו להם איש שה לבית אבות ויחזיקו בו עד יום ערב הפסח לשחטו בו לקרבן פסח לד‘, בו בזמן חל העשירי בניסן בשבת, והגעו בעצמכן – כשנהל כל איש ישראל את שיו ברחובות העיר והשה קראה מָה, מָה, והמצרים שמעו את קול הקריאה, וראו בעיניהם כי יובילו ישראל את אלהיהם לטבח, והשה כאילו יתחנן אליהם – הצילו, הצילוני מידי ישראל! באותה שעה, הלא הי’ למצרים להתנפל על ישראל ולקרעם כדג (הן נזבח את תאות מצרים ולא יסקלונו?), ואף על פי כן, נפלה חתת א' עליהם, ולא חרצו לשונם לישראל! בעבור הנס הגדול הזה, קוראים ליום הנס בשם “שבת הגדול”.

שושנה – יש לי כאן לשאול: א) מאחר שהנס נעשה בעשרה בניסן, הי' לנו לקרא את העשירי בניסן בשם “יום הגדול”, ומאין זכה יום השבת שלפני הפסח לשם? ב) מדוע הוצרכו להקדים ולצוות לישראל מיום ראשון בניסן על מה שיש להם לעשות בעשרה בו?

ג' יודנפרינד – לצעד נעלה כזה, לעבוד את ד' במסירת נפש, ז“א, אני מוכן להקריב חיי על מזבח אהבת מצות בוראי, לצעד כזה צריך הכנה מוקדמת של עשרה ימים לפחות, לקרא בכל יום בכונה – ואהבת את ד”א “בכל נפשך” – אפילו נוטל את נפשך5, ולכן צוה הבורא ית' למשה לצוות את בני ישראל מראש חדש, למען אשר במשך עשרת הימים המוקדמים יגיעו להמעלה הנשאה של אהבת ד' במסירת נפשם. ואמנם על שאלתך הראשונה אקריא לפניך מענה מתוך ספר “מעשה אלפס” בעברית (ח"ב פרק יום ההולדת החשוב) ומשם יודע לך כמו כן על מה קראה התורה את יום טוב הראשון של פסח בשם “שבת”, כמ"ש – וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שהכונה לספור חמשים יום מיום השני של פסח ולחוג את חג השבועות ביום החמשים. והנה כתוב ממחרת השבת במקום ממחרת יום טוב?

ערב פסח

בתחלת ליל י"ד בניסן (הלילה שלפניו), בודקין את החמץ, ולמחר מותר לאכול חמץ עד שליש היום, ובהגיע 10 (לשעות אירופא) שורפים את החמץ, וכל היום אסור באכילת מצה, אך אוכלים לביבות מבושלים או תפוחי־אדמה, ולאחר 3 אסור לאכל לשובע גם תפוחי־אדמה, למען יאכלו בלילה בתאבון את פרוסת המצה שמברכים עלי' “על אכילת מצה”.

בליל בדיקת החמץ אין להיות נעור יותר מדאי, נערה יראת ד' משלימה רוב מלאכתה ביום י“ג, למען תוכל לישן בליל י”ד דיה, ולא תנמנם בליל ה“סדר”, ה“סדר” הוא אצל יהודי אמתי מעין גן עדן, ובגן עדן יש להיות ער.

זבח הפסח

בי“ד בניסן אחר חצי היום שחטו את השה שהכינו לקרבן פסח. השם “פסח” ענינו חמלה ודלוג, זה הי' קרבן תודה, להודות להשי”ת על אשר חמל על עמו ודלג על בתי ישראל בהכותו את מצרים בעשר מכות, כמו למשל מכת דם, לא נהפכו מי ישראל לדם, וכן כלן, עד מכת בכורות, שלא הי' בית של מצרי שאין שם מת וכל היהודים היה אור במושבותם ששון ושמחה. לפנות ערב צלו את הפסח והריח הנעים התפשט בכל מצרים ואת הדם נתנו בכל בית יהודי על המשקוף ועל שתי המזוזות, המצרים רעשו וגעשו מרוב כעס, והי' ביכלתם לעשות כלה ביהודים, כי היו ישראל חלשים בעת ההיא, כי נמולו ימים מספר לפני זה, כי ערל אסור באכילת הפסח, אך חתת אלקים נפלה על מצרים ופחדו לנגוע בם. בלילה אכלו את הפסח על מצה ומרורים מתוך שמחה רבה ואמירת הלל.

(מס' מיטב הגיון) והנה אחרי אשר כבר התנכרו בני ישראל לאבותם והאבות לבניהם, וכבר שכחו את נועם אגדת המשפחה, ע"י העבדות הנוראה והעול הברזל אשר רבץ על צואריהם, עתה, בהרגישם את עצמם בפעם הראשונה חפשים מעול נוגשים ומענים, חפשים מיד פקידים ואדונים, ובשבתם יחד (לאכול הפסח) בחברת בני משפחתם – התלהבו הלבבות מחדש מאהבת משפחה עזה ויטעמו את טעם נעימות חיי המשפחה וחגיגת חג במסבת משפחה, יחד אבות ובניהם ובני בניהם ושכנם עם כל נפשות ביתו, אז הרגישו את נעם עבודת ד' בתוך ביתו של אדם, אז הכירו, איך שגו אלה, המבדילים בין החיים ובין עבודת ד‘, ואז נוכחו לדעת, מה קרובה עבודת ד’ אל נעימות החיים, ומה נפלאה ההרמוניה היוצאת מהתאחדות שניהם, בלכתם שלובי יד, לפני ד' בארץ החיים. ריח גן־עדן הריחו פה עלי אדמות (מדרש) וישמחו וייטב לבם, “והנה ד' נצב עליהם”!..

בחצי הלילה הכה ד' כל בכור בארץ מצרים, גם בכור מארץ אחרת שלן במקרה באותו לילה במצרים הוכה אתם.

* * *

ליל הסדר

כל משפטי ה“סדר” של פסח בליל ט“ו בניסן, כמו שהם מבוארים ב”הגדה", אכילת מצה ומרור וארבעה כוסות ואמירת “הגדה”, הנשים מחויבות בהם כאנשים, שאף הן היו באותו הנס של יציאת מצרים, אם אינן מבינות בעברית רשאות הן להגיד בשפה שהן מבינות.

שושנה – שמעתי לשכננו שבאר לבניו שהסדר של פסח איננו רק סדר לליל הפסח לבד כי אם לכל השנה כלה, איך יסדר לו האדם הישראלי את חייו, כי בשעה שהיינו “עבדים” לא היינו ברשותנו כי אם תלויים ברצון ה“אדון”, אבל עכשו שיצאנו לחרות מידיו, סודר לנו סדר חיים ראוי לבני חורין, ולפי זה, כל עניני הסדר ושל זבח הפסח רומזים לסדר חיים לימי כל השנה, והייתי חפצה להבין זה.

אמא – הרבה מזה מבואר במעשה אלפס ופרי הגפן (פ' וארא בא), הסימן דצ“ך עד”ש באח“ב מבואר שם באופן פלאי, ויש שמבואר בתחנת מ”א (עמוד קמז) אך דבר אחד שחסר שם אבאר לך: במצות זבח הפסח יש לאו של – “אל תאכלו ממנו נא”, לא לאכל את הפסח כשלא נגמרה צליתו, דבר זה מורה, שכל מה שהיהודי עושה, עליו לראות שיהי' מעשה שלם, למשל, אדם מישראל מתלמד להיות רופא, עליו ללמוד היטב את מלאכת הרפואה, שאם לא כן, הרי הוא רוצח נפשות, את מתלמדת להיות תופרת, תלמדי את המלאכה על בוריה, את לומדת להיות בונה בית בישראל, עליך ללמוד את כל הדינים השייכים לאשה ישראלית, וכל הדברים הנוגעים לבית בישראל6. ובכלל אם בא אדם להיות יהודי, עליו להיות יהודי תמים, אם הוא יהודי בשעה שהוא עומד בבית הכנסת וקורא “ד' אחד” בקול רם, ובחיים ובשוק לא יעזוב אפילו שכר מועט, ואינו מסתלק אפילו מהנאה פעוטה, בשביל השם, ז"א, לעבוד בבית הכנסת לד' ובשוק בחיים לטבע לעגל – הה, לא זו יהדות! – היהדות שבאה להנחיל חופש ואושר דעת א' וגאולת עולם לכל העולם, היא – אם בחיים בשוק ובכל פינות שאנו פונים הננו תמים עם ד' אלקינו ובוטחים בו, ורק זו – היא קבלת עול מלכות שמים שלמה! 7 זה הכלל – כל שאינו מבושל ואפוי די אין כאן כי אם כאב בטן!

וישנם דברים רבים שיש לשאול בסדר של פסח והם מבוארים בשלשת ההגדות “מעשה אלפס” דפוס מץ, עטשטין, ורוזנקרנץ.

ליל הסדר קדוש מאד לישראל, בו נעשו נסים רבים לעם (כמבואר בפסקת “אז רוב נסים הפלאת בלילה”), בזכות אברהם אבינו שמסר נפשו בחציו הראשון של ליל זה על כבוד קדושת השי"ת, ברדפו את ארבעת המלכים (אמרפל וחבריו), כמבואר בהגדה: “גר צדק נצחתו” – הנחלת נצחון לאברהם, “כנחלק לו לילה” – בעת אשר חלקת הלילה למענו, ועשית לו נסים בחצי הראשון את החצי השני השארת לבניו במצרים והרבית עמהם נפלאותיך.

שושנה – ספרה אמי ספור נאה מהתנ"ך מה שקרה בליל הסדר כמו שהיה אבא רגיל לספר.

אמא – בימי הבית הראשון (בזמן חזקיהו מלך יהודה) בא סנחריב מלך אשור והחריב כמה ערים בארץ ישראל, ונתן את דעתו ולבו על ירושלם, הוא בקש להוציא את ישראל מארץ יהודה ולהביאם אשורה, ושלח את רבשקה שר צבאו להסית את ישראל לשמוע בקולו. ורבשקה קרא בקול: על מי תבטחו לכם? האם על חזקיהו מלככם החלש? התערבו נא עם אדוני, הוא ישלח לכם אלפים סוסים, האם יש לכם רוכבים להושיב עליהם? ואם באלקיכם תבטחו – הנה אדוני החריב כמה ארצות, האם יכלו אלהי הארצות ההן להושיע?

רבים מרפויי האמונה בקשו להכנע לו מרוב פחד, אך חזקיהו הצדיק בטח באלקיו ולא שעה אל סנחריב, הוא אמר, מבטחם של ישראל אינו תלוי בכחות טבעיים בחרב וחנית, שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט, נשקנו הן, התורה והמצוה, כשיש “רוממות אל בגרונם” של ישראל, אז “חרב פיפיות בידם”! הוא השתדל על ישראל אשר יתנו את לבם אל התורה והתפלה, הוא נעץ חרב בבית המדרש להורות, שבשעה שחרב האויב מעופפת על פנינו, עלינו לחדד את נשקנו נשק התורה, ובו ננצח, וכן הי':

בערב הפסח צר סנחריב על ירושלם בעם רב כחול הים, אשר מאה ושמנים וחמשה אלף היו רק פקידים על החיל הזה. הם נועצו ביניהם איך לעשות, אם להריע על מבצרי בת־יהודה תיכף להפיל חומתה אם לחכות, אז אמר להם אחד השרים, טוב טוב לנו לנוח הלילה, ולמחר – כל אחד מאתנו יסיע אבן מן החומה וישליכה אל תוך העיר והעיר תשוב לגל של אבנים!

הגעו בעצמכן עכשו, את מצבם של ישראל, אם אויב כביר כזה צר על העיר! ההמון הי' נבהל מאד, אך המלך חזקיהו והצדיקים אדירי האמונה, חזקו את לבבו בד' ואמצו את רוחו לאמר: “אחים! נשכח נא בכל, הן עלינו להקריב את הפסח ולערוך את ה”סדר“, נעשה אנחנו את שלנו, והב”ה יעשה את שלו“! וכן הי' – הם הקריבו את קרבן הפסח וערכו את הסדר ושוררו הלל ברוב שמחה, והשי”ת עשה את שלו – הוא קרא את כל מלאכי המרום ואמר להם: “ראו בני החביבים, עד כמה חביבים מצותי עליהם, עד ששכחו בכל הפחד שהקיפם וכל מחשבותיהם נתונות במצות פי!” באותה שעה פתחו מלאכי השרת את פיהם והתחילו לשורר בקול נעים ואדיר: “מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”! והשי"ת פקח את אזני צבא סנחריב לשמוע את קול מנגינת מלאכי המרום, ויצתה נשמתם מרוב נעימת המנגינה הנפלאה, ונשארו כלם פגרים מתים, כמו שכתוב – ויצא מלאך ד' ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים (מלכים ב, יט, לה), וסנחריב לבדו עם עשרה אנשים נמלטו בעוד נפשם באפם, ובבואו הביתה התנפלו עליו בניו וימיתוהו בחרב.

כשהשלימה אם שושנה את הספור, פתחו חברותיה את פיהן ותשוררנה לאמר – מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ! ומרוב התפעלות נמשכה שירתן כחצי שעה.

– אתן רואות חביבות? סימה אם שושנה, כשישראל שומרים את התורה, אין להם לפחוד מהאויב הכי נורא בעולם! כמ"ש (תהלים פא) – לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי!

אין לנו להתפלל מפלה על אויבינו, עלינו להתפלל תפלת ראש־השנה: “ובכן תן פחדך וכו' ויראוך כל המעשים כו' ויעשו כלם אגדה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך וכו'”, אם אך יכירו אויבינו את ההבדל בינינו לבינם, גם מלאך רע בעל כרחו ישורר: “ישראל גוי אחד בארץ”!

יום ראשון של פסח

בחמשה עשר בניסן יצאו ישראל ממצרים, בערך שלשת מיליון נפש, אנשים נשים וטף, גם ערב רב מעם מצרים התיהדו ועלו אתם. והמצרים היה להם עסק לקבור את בכוריהם.

יום תלות את המן

בט"ז בניסן תלו את צורר היהודים הכי נורא, הוא המן האגגי, ולפיכך אוכלים לביבות בעל שלש קצוות בדמות המן־תשים.

זמן תחית המתים

בשבת חול־המועד של פסח קוראים את ההפטרה “עצמות היבשות” בה יסופר כי צוה השי“ת על הנביא יחזקאל (בהיותו בבבל) להחיות עצמות יבשות אשר מלאו בקעה אחת, כי מסורת בידינו מאבותינו ש”תחית המתים" תהי' ב“פסח”8.

ליל בקיעת הים

הלילה השייך לשביעי של פסח עברו ישראל את הים (ים סוף) בחרבה, ובהאיר הבקר שוררו את השירה “אז ישיר”.

מנהג ישראל להיות נעורים בליל שביעי של פסח וללמוד ענינים השייכים לו, לקיים “שיחו בכל נפלאותיו”. כי אין בכח עט לתאר מצב ישראל בשעה שרדף פרעה אחריהם ואין להם דרך לנטות ימין ושמאל, כי לשני צדיהם המדבר הנורא מקום שרף ועקרב9, ולפניהם הים־סוף ומאחריהם חיל פרעה. המשורר תאר את הענין במשל נפלא: “יונתי בחגוי הסלע” – הנץ רדף אחר היונה ונמלטה לתוך חור מחגוי הסלע, והנה לפני' נחש נושף להשחיתה! במצב אשר כזה נמצאה כנסת ישראל, אמר לה הב“ה: “הראיני את מראיך” – הראי לי את הדמות שנחלת מאבותיך שמסרו נפשם על קדושת שמי, ואומר המדרש: “שם בנימין צעיר רודם – רד־ים”, כי קפץ השבט הצעיר הזה אל הים להקים דברי ד' אשר דבר ביד משה – דבר אל בני ישראל ויסעו! ואחריהם קפץ נחשון בן עמינדב נשיא יהודה ראשונה לתוכו, ונתקיים בהם – פתחו לי פתח כחודו של מחט (שהראו התחלה של מסירת נפש) ופתח להם הב”ה פתח כפתחו של אולם, כי קרע להם את הים והלכו בתוכו ביבשה. (ועיין בסדור “מעשה אלפס” פסוק “וברוח אפיך נערמו מים” איך גואלו פרעה וחילו לרדוף אחריהם בים?).

חכמינו ז"ל אומרים (אבות פ"ה) עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים (שניצולו מעשר המכות שבאו על המצרים) ועשרה על הים, והם: א) ויבקעו המים, – ב) שנעשה הים כמין אהל ונכנסו ישראל לתוכו, – ג) שנעשתה קרקעית הים יבשה בלי חמר וטיט שתהי' נוחה לישראל לעבור בה, – ד) הקרקעית שדרכו בה המצרים (ברדפם אחר ישראל) נעשתה לחה מלאה רפש וטיט, – ה) המים הנקפאים בים לא היו לגוש אחד כי אם לחתיכות קטנות בדמות לבנים ואבני בנין מסודרים, – ו) המים הנקפאים נעשו קשים כסלעים ורוצצו ראשי מצרים כמו שנאמר – שברת ראש תנינים (אלו המצרים) על המים, – ז) הים נגזר לשנים עשר גזרים למען יעברו השבטים איש איש בדרך מיוחד, ח) חומות המים שנקפאו והבדילו בין שבט לשבט היו זכים כספירים, למען יוכלו לראות אלו את אלו כי עמוד האש האיר להם את הלילה, – ט) החומות הוציאו מים מתוקים להשקות את ישראל כמו שנאמר – נד נוזלים, – י) לאחר ששתו מהם חזרו ונקפאו ונעשו ערמות כמו שנאמר – נערמו מים.

שושנה – הנס השני והשביעי והשמיני, לכאורה מיותרים, וכי עביד קב"ה ניסא בכדי?

אמא – מתוך שאלתך בתי היקרה עמדתי על כונה עמוקה בדברי השירה “זה אלי ואנוהו”, ז"א, אתה אלקי קדושי שוית הוד והדר על הנס של קריעת ים סוף. בדברים שלא הי' בהם משום הכרח כי אם משום פאר והדור, בזה למדתנו, אשר בעת שנעסוק במצותיך, לא נחפש לקיים רק את הנחוץ במצוה, כמו שאומרים אחדים, תהי מזוזה בעד 10 פרוטות אם אך הסופר מעיד שהיא כשרה. ואם לאו – עונו בראשו10, לא – אך: “אנוהו!” אתנאה לפני שמך במצות, בסוכה נאה, מזוזה נאה, וכן הלאה (שבת קלז).

(דרך שני לישב שאלה זו עיין ספרי “אהבה לבבית טהורה” ח“ב צד 122 ותרוה נחת. שם תמצא כי עשרת הנסים שנעשו לאבותינו על הים, לא נעשו רק לשעתם כי אם להיות מעיני ישועה, אשר מהם ישאבו ישראל גאולה ופדות בכל דור ודור, עד אשר יבא גואלנו צדק וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו השי”ת הפלאות.)

תוכן העניינים

סוד קיומנו או המחנך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה