סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק ה. · יום מתן תורה, חג השבועות
ויהי ביום השלישי להתקדש העם, הוא יום הששי בסיון, שהוא אצלנו “חג השבועות”, ירד הב“ה משמי מרום עך ההר הנמוך הר סיני”, להראות, כי קרוב ד' אל נמוכי הלב, למי שאינו מתגאה בעשרו בגבורתו ובחכמתו, ודבר אל כל העם את “עשרת הדברים” המפורסמים". על כל דברה ודברה יצאה נשמת כל אחד מישראל, כדרכו של נר קטן, אשר בהקריב אותו אל מדורה גדולה, ידעך אורו ויתחבר עם אור המדורה, וכן נשמת האדם היא נר ד‘, ובראותה את מראה כבוד ד’ כאש אוכלת בראש ההר, קפצה ונמשכה אחריו יתברך. אי אפשר לתאר את הענג הנצחי שהרגישה נשמת ישראל בדבקה באלקיה, כמו שאנו מתפללים עד היום – ישקני מנשיקות פיהו, כשהאדם מתפשט את בגדיו הצואים (של תאות עוה"ז) הוא חש באותה שעה את נעימות זו מונחת עוד על דל שפתיו. והסביבה כולה במדבר מלאה ריח של בשמים ואבקת רוכל.
שושנה – אם מדבורו הראשון של השי"ת מלא כל המדבר ריח בשמים, מה הי' מהדבור השני?
אמא – יפה כונת בתי, שאלה זו נשאלה בתלמוד (שבת פח), התלמוד עונה, שפתח הב"ה את שערי גן־העדן, וכל ריח וריח העביר לשם. ולפי שהתורה ניתנה בשבת, הצדיק האוהב את התורה ושומר שבת כהלכתו, מרגיש הוא ביום השבת טעם וריח גן־עדן.
ועל כל דבור ודבור הוריד הב"ה טל של תחי' שבו עתיד להחיות את המתים, והחיה את ישראל שפרחה נשמתם, והשמיעם את שאר הדברות.
בני ישראל הבינו באותה שעה, שלשמוע כל התורה מפי הב“ה הרי זה דבר שאי אפשר להם, כי צריך לזה הכנה מרובה ולהתפשט לגמרי מהגוף, אין זה אפשר כי אם למשה רבנו, ולפיכך בקשו ממשה, אשר מהיום יהי' הוא המתוך לשמוע את התורה מפי הב”ה, ולחזור ולשנותה להם, וכן הי‘. הב"ה דבר עם משה את מצות התורה, ומשה הי’ מעין “גרמופון”, שהב“ה דבר בו16 והוא הוציא את הדברים לישראל, ובאופן כזה שמע העם את קול ד' יוצא מתוך גרונו של משה ואך את עשרת הדברות שמעו מפי הב”ה בעצמו.
שושנה – אמא, שמעתי מפי אבי, כי לא רק המיליונים האלה יוצאי מצרים עמדו תחת הרי סיני, כי אם כל הנשמות העתידות להולד עד זמן של תחית המתים כלן עמדו שם (כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה עמנו היום).
אמה – כן, כן, בתי האהובה. גם אנכי קראתי בספרים קדושים, שמי שהוא יהודי אמתי אשר נשמתו עמדה על הר סיני, בשמעו בשבת את קריאת התורה בכונת הלב, מלה במלה, מרגישה נפשו נועם ואור, ממה שהי' אז, כי קריאת התורה בשבת היא בדמות זעיר אנפין ל“קבלת התורה”, ה“עולה לתורה” הוא בדמות ישראל שעמדו על יד הר סיני, ה“סגן” העמד בימין הוא בדמות משה רבנו, וה“קורא” הוא כביכול בדמות הב"ה המדבר אל העם את דברי התורה.
ועכשיו תביני בתי, איך נקל לאיש יהודי להיות מאמין בלמדו ברצון ובחריצות את עניני האמונה, כי נשמתו עמדה על הר סיני, ודבק בה דבור, “אנכי ד”א" ודבור “לא יהי' לך”, שני אלה הם שרשי האמונה, “אנכי ד'” – בורא העולם “אלקיך” – המנהיג אותך ישראל ומשגיח עליך מתוך השגחה פרטית מיוחדת, “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, בעיניך ראית את כל זה בשעה שהוצאתיך ממצרים (עי' מעשה אלפס ופרי הגפן צד 54 – 34).
שושנה’לה – טוב טוב אמי היקרה, אני אשנן על כל זה, למען אהי' בת נאמנה לישראל, אשר יתפארו בי א' ואנשים.
אמן, ענתה האם, הלואי שאזכה לראות זה בעיני.
– זהו חגנו, חג השבועות, זמן מתן תורתנו, סימה אם שושנה.