סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק ה. · ההכנות לקבלת התורה
ביום השני קרא השי"ת למשה מהר סיני ואמר לו: כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים15. ואנשי ההמון, להם תאמר אמירה רכה, ותגיד לבני ישראל, אלו הגברים אנשי הרוח, להם תגיד הגדה קשה ועמוקה, “אתם ראיתם”, בעיניכם, את אשר עשיתי למצרים, על ענותם אתכם, (אני ממתין הרבה, אבל גובה את שלי), ואתכם נשאתי ברחמים רבים כאשר ישא הנשר את אפרוחיו, שלשה מליון נפש העברתי את ים־סוף והצלתי מידי רודפיהם, והבאתי אתכם אל האושר הגדול הזה, להיות עבדי ד' (עבד מלך, מלך).
“ועתה”, אשרכם תלוי ברגעים אלה, “אם שמוע תשמעו בקולי”, אם תגמלו את נפשכם מתאות גופניות ותהיו נשמעים לי לשמור את תנאי הברית שבינינו, “והייתם לי סגולה מכל העמים”, ז“א, כל העמים יקרים לי, כמו שכל איש צבא חביב בעיני המלך (חביב אדם שנברא בצלם), אך אתם תהיו חביבים על הכל, כמו ש”גדוד המלך" חביב בעליו ביותר, ולפיכך עליכם להיות אצילים ביותר.
שושנה – מדוע כפל להגיד – אם “שמוע תשמעו”?
אמא – הבורא מבאר זה: בשעה שבאים לגמול יונק משדי אמו, אילו יכלו לבוא אתו בדברים ולשאלו אם חפץ בזה, בטח שהי' עונה “לא”, כי הוא רואה את חייו תלויים בזה, ואם החלב הי' כלה לאם הי' מבקש לשכור לו מינקת וככה הי' הולך ויונק עד שנת העשרים, כי בכל פעם הוא נעשה להוט ביותר אחרי חלב האם, ואיזו צורה הי' לדבר, אם הי' בא מחותן להתחתן בבחור זה והוא מוצאו על שדי מינקת? ולכך באים ההורים (אוהביו היותר נאמנים של הילד) ונעשים אכזרים לרגע ומפרישים אותו בעל כרחו מן השדים, באותה שעה נדמה להמוח הפעוט הזה, כי ההורים הללו הם שונאיו היותר גדולים, כי גזלו ממנו את מחיתו, ונעשה כעוס עליהם, וסוגר את שיניו על מסגר ואינו נותן להביא כף של מזון לתוך פיו, אך כעבור חצי יום והוא נעשה רעב, מושיטים לו כפיה של מזון, ובחיי, הוא לוקק אצבעותיו ממנה, וכן הלאה והלאה, עד שלאחרי שבועות שנים שלשה, כשמראים לו את הדד, הוא יורק ואומר: טפו דד טפו! כך בא לישראל האב האמיתי אשר בשמים, הוא אומר להם, הורגלתם בתאות וחבלי הזמן, עד שאתם חושבים כי הם חייכם, עליכם לגמול נפשכם מהם בחזקה, הדבר יכבד עליכם אך בימים הראשונים, ואולם “טעמו וראו” הרגילו עצמכם בדבר ותוכחו “כי טוב ד'”, ובעצמכם תריקו בפני פתיותכם הקודמת.
זה ענין “ועתה”, אם תקבלו עליכם “לשמוע” אך עתה, הנה אחרי כן מאליכם “תשמעו”, על זה אמרו חז“ל – לא כמדת הב”ה מדת בשר ודם, בענינים גופניים, כשהכלי ריק אפשר לשפוך לתוכה, וכשהיא מלאה נשפך החוצה, ואולם בענינים רוחניים כשהאדם ניעור וריק מתורה, אין אזנו קולטת דבר, אך כשהוא מלא, מרגיש הוא טעם ותאה אך לשמוע. הענינים גופניים, כשהאדם שבע, גם צלי מובחר לא יריח לו, אבל עם “מקדשי שביעי”, מי שמרגיש טעם בקדושת השבת, “כלם ישבעו ויתענגו מטובך”, יותר שהם שבעים, יותר הם מתענגים על נועם ד' לדברי ד'.
“ואתם”, בני ישראל האצילים, ראו אשר “תהיו לי ממלכת כהנים”, ממלכה של מורים לעולם, להכיר בעולם את הבורא ואת מדותיו יתברך, כמו שקרא אברהם אבינו בעולם בשם ד', ו“גוי קדוש”, עם קדוש לעצמו להתנהל בקדושה ובמדות נכונות, ויתאוו הכל ללכת בדרכיכם.
משה רבנו בא והציע דברי ד' אל העם, והם ענו כלם כאחד: “כל אשר דבר ד' נעשה!” בתשובה זו יש דברים בגו, כונתם, כל אשר דבר ד' בעצמו ולא על ידי שליח, נעשה, כי רצוננו לראות את מלכנו. משה הבין לכונתם והשיב את דברי העם אל ד‘, כי אף על פי שד’ יודע מעצמו מענה העם, נהג משה מדת דרך ארץ, שכל שליח ששולחים אותו, הוא מביא תשובה לשולחו, גם אם יכול המשלח להשיג מענה על ידי אחר, כי מאחר שהמשלח עשה אותך לשליח עליך להשיב לו תשובה.
אז אמר הבורא יתברך למשה, מאחר שכן, שהם חפצים לשמוע מפי, לך וקדש אותם, להפרישם מאשה, ויהיו טהורים וזכים לשוב מהעונות שבידיהם ולטהר ולקדש מחשבתם שלשה ימים רצופים לקראת חפצם זה, ואתגלה עליהם, וכל העם ישמעו בדברי עמם. ומשה רבנו ירד מן ההר אל העם וקדשם והכינם כדבר ד'.