סוד קיומנו או המחנך· רבי בן ציון אלפס
פרק ד'. · מדת הגאוה
הגאוה באה לאדם בעבור שה“אני” שלו עולה בעיניו על הכל – אני אראה לך כבר מי “אני”! והעצה לזה לשית אל לב ביום התענית (כמו תשעה באב יום הכפורים) לפנות ערב, כשאין רגליו סובלות אותו עוד, איה איפה ה“אני” שלי? או לסדר לעצמו תענית מיוחדת לשם זה כגון ערב ראש חדש (שרבים מיראי ד' מתענים אז), כי אין הגאוה באה אלא מתוך שפע ושובע, כמ“ש – פן תאכל ושבעת ורם לבבך. – שנית – כמ”ש בס' מסלת ישרים (פכ"ג): להתבונן כמה חולאים יכולים לבוא על האדם שיצטרך להתחנן במו פיו למי שהוא לעזור אותו ולסייעו להקל לו במקצת, וכמה צרות יכולים ח"ו לבוא עליו שיהי' עליו ללכת לשחר פני רבים אשר מאס לפעמים לתת להם שלום למען יהיו לו למושיעים, דברים כאלו אנחנו רואים יום יום בעינינו, וכדאים הם לשבר גאותו של האדם ולהלבישו ענוה ושפלות.
ובנשים רגילה מדה זו על הרוב מתוך שהן לובשות בגדים יקרים של משי וסמוט למשל, ועליהן לזכור את תפלת האשה החכמה באמרה: רבש“ע! מודה אני לך על החסד שעשית עמדי בתתך לי בגדים יקרים להתנאות בהם, אך יחד עם זה אתחננה לך לאמץ את לבבי לא להתגאות על חברותי, כי יודעת אני כי שפלה אני מהתולעת, כי היא שוזרת את המשי ולא תעטה גאוה להתגאות על אחרים, ואנכי אנוש אנוש אשר לשזור את המשי איני יכולה אך אדרבה אני מכלה ומבלה אותו ולבסוף עוד יגבה לבי בקרבי על אחרים, מה נאמנו דברי חכמינו האומרים שהגאוה היא ה”שלט" של האדם השוטה. האשה הפקחת אשר תשנן בפי' תפלה זו מתוך התבוננות, בטח תמלט מידי הגאוה השפלה.
וישנה עוד סגולה לשנן את מאמרו של החסיד (בספר “חובת הלבבות”) – חטאי אילו יריחון בם שכני – אזי ברחו ורחקו מעל גבולי (כי אדם אין צדיק וכו' אשר לא יחטא).
ואם תשאלינה: לאיזה צורך שתל הב“ה את מדת הגאוה באדם? ע”ז אגיד לך, כי מאד נחוצה הגאוה לאדם, להיות לבו גבוה בדרכי ד‘, כמ"ש ביהושפט, ויגבה לבו בדרכי ד’, וכמ“ש דוד המלך ע”ה, בד' תתהלל נפשי, כי יש להתגאות במה שעובדים את השי“ת שהוא מלך מלכי המלכים, כי עבד מלך מלך, וגאוה זו הולכת שלובת יד עם הענוה, כי כשהאדם מתבונן בגדלו של השי”ת עד כמה שיד רגשותיו מגעת, לבו נכנע בקרבו ושפלות נוראה תלבישהו ומיד בזכרו כי זכהו הש"י לעמוד לפניו לשרתו ולמלאת רצונו במה שהוא, הוא עוטה גאוה ופאר על זכותו זו, ועל זה נאמר – ישמעו ענוים וישמחו.
ועל זה אמר המשורר האלקי: “כי אראה”, כשאני רואה, “שמיך, מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת”, באותה שעה אני מתמיה “מה אנוש”, ומה ערכו, “כי תזכרנו”, לבראתו בכלל, ואוסיף להפליא – במה נחשב בנו של אדם זה שהי' יציר כפיך, “כי תפקדנו”, פקידה יתרה עוד על כל הבריאה כולה, כי “תחסרהו מעט מאלקים”, להעמידו לפניך לשרתך, כי עבד מלך כמלך, והנה בזה, “וכבוד והדר תעטרהו”, גם את כל הבריאה רדת לפניו, כי “תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו”!
על פסוקים אלה יש לשנן תמיד, כי הם מקנים לאדם את השפלות והגאוה הטהורה גם יחד למתבונן בהם.