סדרי טהרה· רבי אלחנן אשכנזי
הלכות נדה · סימן קצז
ס"ק א
שלא לבטל מפו"ר. בס' מנ"י השיג על השל"ה שהתיר לאשה שתטבול בט' באב שחל בשבת ולבעלה לשמש עמה וכתב בשם הגאון מוהר"ש ז"ל שלא רצה להתיר בכה"ג וכ"כ בס' א"ז בא"ח סימן תקנ"ד ע"ש:
ס"ק ב
אם לא יכלה לטבול קודם לכן. והיכא דלא פשעה מותרת לטבול ולכן פסק בתשובת מוהרמ"ל סימן ע"א דמי שטבלה בליל ו' ואח"כ מצאה שלא טבלה כראוי כגון שמצאה לכלוך תחת הצפורן מותרת לטבול ליל שבת וכן מי שטבלה בשבת ושכחה לחתוך צפורן א' דצריכה טבילה שנית אם יש תחתיו לכלוך או אפילו אין תחתיו לכלוך צריכה טבילה שנית אם אפשר לחתוך על ידי כותי והיינו דוקא שלא ע"י כלי רק בידו או בשיניו כ"כ הש"ך בנקה"כ ועיין ט"ז סימן קצ"ח ואפי' שמשה עם בעלה ואח"כ ראתה ששכחה ציפורן מלחתוך מותרת לחזור ולטבול בליל שבת כ"כ הש"ך ודעת הט"ז אינו כן דכיון ששמשה א"צ טבילה וכמבואר בדבריו סימן קצ"ח וכ"כ בתשובת מוהרמ"ל וכ"נ עיקר עכ"ל המנ"י ועיין מ"ש לקמן סי' קצ"ח וסי' קצ"ט בע"ה:
וכתב עוד הש"ך ה"ה בכל ספק אם טבלה כראוי או לאו מותרת לטבול בליל שבת ע"כ והיינו שטבלה בל"ש ונולד לה ספק אם טבלה כראוי א"ל מותרת לטבול שנית בליל שבת או שטבלה בליל ו' ולא נתגלה לה הספק עד למחרתו מותרת גם כן לטבול שנית בליל שבת אבל אם היה אפשר לה לטבול שנית קודם ליל שבת אסורה מלטבול בשבת ועיין בשו"ת חה"ש סימן פ"ב שהקשה על הש"ך ומ"מ לדינא הנכון כמ"ש הש"ך:
ס"ק ג
אחר לידה. עיין מש"ל סימן קצ"ד דזה מיירי כשהיה לה ז"נ ולא טבלה מחמת חולשת הלידה או מחמת הבושה ואפי' שאח"כ ראתה דם טוהר ובליל שבת שלמו לה ז"נ מן הדם הזה שראתה אפ"ה ס"ל לדעה זו דאינה יכולה לטבול בליל שבת דכיון דמדינא דם טהור הוא מש"ה הוי שלא בזמנה אלא א"כ ראתה דם טמא אח"כ וכמ"ש הש"ך ס"ק ב' אבל היכא שלא היתה יכולה למנות ז"נ כלל אחר הלידה מחמת הדם שראתה בהן ודאי הוי טבילה בזמנה ומותרת לטבול בליל שבת דאף ע"ג דדם טהור הוא מ"מ כיון דהאידנא כל הנשים הם יולדות בזוב וצריכה ז"נ מדם ואפילו דם טהור מיסתר סתר לכולי יומי לדעת הרבה פוסקים אם כן טבילה בזמנה היא ע"ש:
ס"ק ד
י"א שאסורה לטבול. שורש דין זה הוא מן המהרי"ו שלמד כן מן המרדכי סוף ה"נ הביאו ב"י סימן זה בשם ר"ת דפסק דטבילה בזמנה לאו מצוה שהרי כל הנשים שלנו אינן טובלות למוצאי ז' דראיה ומתוך כך אוסר לטבול בשבת ובי"ה ור"ח ור"א פסקו דטבילה בזמנה מצוה וכן נראה לר"י א"ז וכן בה"ג ובתשובת הגאונים ובסה"ת וכן עמא דבר דנשים טובלות בשבת עכ"ל ע"כ ס"ל למהרי"ו דלא שרי לטבול בשבת אלא טבילה בזמנה דהוא מצוה משא"כ טבילה שלא בזמנה דלכ"ע אסור והב"י הקשה על דברי ר"ת מההוא דפ"ב דביצה דאמרינן דאדם נראה כמיקר ולא מיחזי כמתקן ובתה"ד כתב ליישב זה דכיון דמנהג הוא השתא למנוע וליזהר מלהקר אע"ג דליכא טעם בדבר מ"מ ליכא למימר דנראה כמיקר ומוכח מלתא דלטבול מכוין ונראה כמתקן ע"ש סימן רנ"ה ועיין בתשובת מהרי"ל סימן ק"נ ועדיין קשה דאם כן אפילו טבילה בזמנה נמי ליסתר דהא הקשו התוס' במס' שבת דף קי"א ד"ה לא ס"ד וכו' אהא דקאמר התם ובמס' ביצה דרבא ס"ל דטבילה בי"כ שרי אע"ג דליכא למימר דמחזי כמיקר אלא הואיל דבשבת שרי ביה"כ נמי שרי ובעו למימר דלמא הדר ביה רבא מהא דאמר דאמרינן הואיל ומסיק דע"כ דלא הדר בי' דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביה"כ ע"כ ונוקי הך ברייתא דטובלין כדרכן כמ"ד דטבילה בזמנה מצוה ורבא כמ"ד לאו מצוה וכתבו וי"ל משום דטבילה בזמנה מצוה לא הוי שרינן איסור תקוני מנא עכ"ל מבואר לפי תירוצם דאי איכא משום מיחזי כמתקן כלי אין לחלק בין טבילה בזמנה או לאו אפילו למ"ד דס"ל דטבילה בזמנה מצוה ואם כן כיון דחזינן דעמא דבר נהגו לטבול בשבת אלמא דלא חיישינן משום מיחזי כמתקן א"כ אפילו טבילה שלא בזמנה נמי שרי אח"ז ראיתי בס' פ"י במס' ביצה שהרגיש מזה אבל גם דבריו צ"ע ובזה נסתר גם כן מה שעלה בדעתו לומר דאף לדידן דקיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה אפ"ה יש לחלק בין טבילה בזמנה או לאו והוא ע"פ מ"ש המהרש"א בביצה שם דלא חשו משום מיחזי כמתקן אלא היכא דהיה באפשר להטביל מבע"י דמה"ט לרבא כלי שנטמא בי"ט מטבילין אותו בי"ט כיון דלא היה אפשר להטבילו מבע"י א"כ מה"ט יש לחלק ג"כ בטומאה אריכתא בין הגיע זמנה בשבת או לאו דלפי דברי התוס' הנ"ל א"א לומר כן דא"כ הדרא הקו' לדוכתה דמה מייתי הש"ס ראיה מהא דכל חייבי טבילות דלא הדר רבא מהא דהואיל דלמא לעולם דהדר בי' ושאני הא דכל חייבי טבילות דמיירי בטבילה בזמנה וכיון דלא היה באפשר לטבול מבע"י לא חשו משום מתקן והא דהוצרך רבא לשנויי דאדם מיחזי כמיקר ולא משני דמיירי בזמנו היינו משום דמתניתין דהכא ע"כ מיירי שלא בזמנה דהא ב"ש אמרי מטבילין הכל מלפני שבת אלמא דמיירי באפשר לטבול מבע"י ואפ"ה חולקים ב"ה ואמרי דאדם אפילו בשבת וכ"כ בס' נקה"כ ועיין מ"ש בסמוך בזה אלא ע"כ צ"ל דהא דכלי שנטמא בי"ט מטבילין אותו בי"ט הטעם לרבא כיון דקיי"ל כר"י דאמר דמכשירי אוכל נפש שא"א לעשות מעי"ט דוחה י"ט מש"ה בנטמא בי"ט ליכא לאסור מלטבול משום תיקון כלי דהא אף כלי מותר לתקן בי"ט אם א"א לעשות מעי"ט ואף דקיי"ל הלכה כר"י ואין מורין כן מ"מ הכא דליכא אלא משום דמיחזי כמתקן מורין כן לכתחלה ועיין בשו"ת ש"א ובמהרלב"ח סי' ט"ו לפ"ז מייתי הש"ס שפיר ראיה דלא הדר בי' רבא מהא דהואיל מדתני' כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביה"כ דאף אי מוקמית ליה בחייבי טבילות בזמנן מ"מ לא דמי' ליה לכלי שנטמא בי"ט דשאני י"ט דאוכל נפש שרי' מש"ה מותר נמי לתקן כלי בא"א מבע"י משא"כ בי"כ ואין לתרץ דס"ל להפוסקים הנ"ל דלעולם י"ל דמשום דטבילה בזמנה מצוה לא חשו משום מתקן כלי ואי דק' קושית התוס' דמאי מייתי ראיה מהא דכל חייבי טבילות דלמא התם איירי בטבילה בזמנה י"ל דידע הש"ס דאפילו למאן דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה אפ"ה מותר לטבול בי"כ וכדמוכח מברייתא דמייתי בשלהי מסכת יומא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בי"כ נדה ויולדת וכו' ומוכח התם דהאי תנא ס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה וכפירוש רש"י שם וכ"כ התוס' במס' ביצה שם ד"ה כל חייבי טבילות ע"ש ז"א דא"כ ה"ל להש"ס לאתויי הך ברייתא דמיניה מוכח דאפילו שלא בזמנה טובלת בי"כ ולא ה"ל לאתויי ברייתא דכל חייבי טבילות וכו' בין בט"ב וכו' דאיכא למידחי דמיירי בטבילה בזמנה וס"ל דטבילה בזמנה מצוה א"ו דפשיטא ליה להש"ס דמשום מצות טבילה בזמנה אין לדחות גזירת חכמים דמיחזי כמתקן:
ועוד קשה לי הא כתב הטור בא"ח סימן תרי"ג וז"ל ור"ת כתב דאין טובלין והא דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביה"כ היינו דוקא למ"ד טבילה בזמנה מצוה ואנן קיי"ל דלאו מצוה הלכך ימתין עד למחר עכ"ל הרי ס"ל לר"ת דהא דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביה"כ אתיא כמ"ד טבילה בזמנה מצוה וכמ"ש התוס' שם ביומא ד"ה קסברי וכו' ולפ"ז ע"כ צ"ל הא דמייתי הש"ס ראיה מהא דכל חייבי טבילות וכו' דלא הדר רבא מהא דהואיל ולא ניחא ליה להש"ס דש"ה משום דטבילה בזמנה מצוה לא חשו משום מתקן משום דפשיטא ליה להש"ס דאפילו במקום טבילת מצוה חשו משום מתקן ואיך כתב המרדכי בשם ר"ת דדוקא משום דאנן קיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה היא דאינו רשאי לטבול בשבת משמע דאי הוי טבילה בזמנה מצוה היתה רשאה לטבול בשבת ואמאי דהא כיון דס"ל ע"כ דהאידנא לא שייך מיחזי כמיקר וכמ"ש תה"ד א"כ אין לחלק ובאמת דברי הטור צ"ע במה שכתב כן בשם ר"ת והוא סותר לדברי התוספות שכתבו במס' שבת דקכ"א ע"א ד"ה ה"ג בשם ר"ת בהיפך דמוקי הך ברייתא דכל חייבי טבילות כמ"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה דאפילו למ"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה אפ"ה ס"ל דטובלין ביה"כ ובד"מ כתב דס"ל להפוסקים הנ"ל דהא דאמרינן אדם נראה כמיקר דוקא טבילה בזמנה אבל שלא בזמנה לא ובנקה"כ השיב ע"ז דהא מוכח דמיירי בטבילה שלא בזמנה מדאמרי ב"ש מטילין הכל מלפני השבת וכמש"ל ובאמת שכ"מ וכ"כ בס' פ"י שם אך מתוס' בשבת שם משמע דס"ל דאיכא לאוקמי סוגיא דביצה בטבילה בזמנה שהרי כתבו וא"ת ונוקי הך ברייתא וכו' ורבא כמ"ד לאו מצוה ע"כ דל"ל לומר דרבא כמ"ד לאו מצוה אלא דאף אי סבירא ליה לרבא כמ"ד דטבילה בזמנה מצוה אפ"ה הוצרך לומר דשרי מטעם הואיל דהא רבא משני דמש"ה מתירים ב"ה אדם לטבול משום דמיחזי כמיקר ומיירי אפי' שלא בזמנה כנ"ל ואהא מקשה תינח שבת יה"כ מא"ל למה שרי שלא בזמנו והוצרך לומר מטעם הואיל שרי אלא ע"כ ס"ל להתוס' דרבא נמי מיירי מטבילה בזמנה וכדברי הד"מ אבל מה שהקשה מהרש"א שם וז"ל וק"ק דלפי מאי דס"ד השתא לפי קושיתם דמשום טבילה בזמנה מצוה שרינן איסור תיקון אמאי לא קשיא להו בפשיטות טפי דאימא רבא לא הדר אלא מטעמא דהואיל אבל טעמא דנראה כמתקן קאי ומיהו ס"ל אף בי"ה משום דטבילה בזמנה מצוה ויש ליישב דאי משום טבילה בזמנה מצוה לא ה"ל לחלק בין טבילת כלים לאדם לרבא אבל הך מתני' דכל חייבי טבילות כו' שפיר מצינן לאוקמי דאפי' כלים טובלין עכ"ל:
ותירוצו תמוה מאד והוא דבר זר לומר אף בכלים טבילה בזמנה מצוה וכבר תמה ע"ז בס' פ"י שם ובאמת מעיקרא לק"מ דלא ניחא להו לומר בקושיתם דרבא הדר מטעמא דהואיל וס"ל דטובלין בי"כ משום טעמא דטבילה בזמנה מצוה דא"כ ה"ל חזרה בתרי מילי דהא מעיקרא הוי סבר דאפי' אי טבילה בזמנה מצוה אפ"ה לא שרינן איסור תיקון וגם סבר דאמרינן הואיל והשתא נימא דהדר וסבר דמטעם טבילה בזמנה מצוה שרינן איסור תיקון וגם סבר דלא אמרינן הואיל מש"ה ניחא להו לתוס' לומר דרבא ס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה דהשתא לא הוי חזרה אלא בחדא דמה"ט דהדר מהואיל ס"ל דאסור לטבול בי"כ וכמ"ש מהרש"א שם אבל הא ודאי מוכח דס"ל להתוספות דרבא דאמר דאדם נראה כמיקר מיירי בטבילה בזמנה וכמש"ל וכדברי הד"מ אלא דמ"מ מוכח דהתוספות לא ס"ל סברא זו שכתב הד"מ לדעת ר"ת והפוסקים הנמשכים אחריו דא"כ ה"ל לתרץ דמש"ה לא מוקי הך ברייתא כמ"ד דטבילה בזמנה מצוה ורבא כמ"ד דאינה מצוה משום דס"ל להש"ס דאי לאו דס"ל דטבילה בזמנה מצוה לא הוי שרי משום מחזי כמיקר א"ו ס"ל להתוספות דאפילו אי טבילה בזמנה לאו מצוה אפ"ה שרי לטבול משום דמיחזי כמיקר ודלא כהפוסקים הנ"ל אלא דאכתי י"ל דאף דס"ל להתוס' דאפילו מאן דאית ליה טבילה בזמנה לאו מצוה אפ"ה שרי אדם לטבול מטעמא דמחזי כמיקר דוקא היכא דלא אפשר למיטבל מבע"י אבל בדאפשר לא סמכינן על האי סברא דאדם נראה כמיקר ואין להקשות על מ"ש דס"ל להתוספות דאיכא לאוקמי דהא דמתיר ב"ה בטבילת אדם דמיירי בטבילה בזמנה דא"כ קשה איך אסרי ב"ש מלטבול הא בשמעתא דטועה ס"ל לב"ש דמטבילין אותה צ"ה טבילות ואי ס"ד דאסרי ב"ש אפילו טבילה בזמנה אם כן איך משכחת לה צ"ה טבילות הא בצרי לה יומא דשבתא א"ו דמודה ב"ש דטבילה בזמנה שרי' ומתני' דביצה דאסרי ב"ש מיירי שלא בזמנה הא לק"מ וכבר הרגיש בס' פ"י שם בזה ותירץ כיון דהני טבילות בטועה לא אתי אלא לקיים מצות טבילה בזמנה ומ"מ היא בטומאתה קיימא מספיקא לא מיחזי כמתקן ע"ש ובלא"ה אנו מוכרחים לומר כן לפי שיטת התוספות הנ"ל דאי ס"ד דב"ש מודו בטבילה בזמנה דרשאי לטבול משום דטבילה בזמנה מצוה אם כן איך כתבו דמשום טבילה בזמנה מצוה לא שרינן איסור תקוני מנא אם כן איך פשיטא ליה להש"ס הכי הא חזינן דב"ש סברי הכי דאע"ג דאסרו טבילת אדם משום דמיחזי כמתקן ולא ס"ל דאדם נראה כמיקר אפילו הכי שרי טבילה בזמנה ולמה לא נימא לב"ה כן דאף דהיכא דלא שייך דנראה כמיקר כגון בי"ה אפילו הכי שרי טבילה בזמנה א"ו צ"ל דס"ל להתוספות דשאני טועה דלא שייך מיחזי כמתקן וכמש"ל:
הנה אף שעשינו סמוכים להמנהג מ"מ העיקר כדברי הרמ"א וכמ"ש בש"ך ובנקה"כ דבמקום שאין מנהג אין להחמיר אפי' היה לה באפשר לטבול מקודם ובא בעלה בע"ש או ביולדת אפי' היתה נקיה מקודם אלא שהמתינה מחמת שלא היה לה כח כ"כ מותרת לטבול בשבת כיון שלא פשעה בהמתנתה זו:
ועוד נ"ל דמ"ש הרמ"א דבמקום שאין מנהג אין להחמיר כוונתו דאפי' פשעה ולא טבלה ליל ה' או ו' מותרת לטבול בליל שבת כשבעלה בעיר דמ"ש הרמ"א כגון שהיה אחר לידה הוא מדברי התה"ד ושם בסי' רנ"ה מבואר דמיירי שהיתה יכולה לטבול ליל ה' או ו' אלא שהמתינה עד ליל שבת מפני שאז בקל למצוא לה רחיצה הגם שבסי' רנ"ו כ' שהיתה ממתנת לפי שלא היה לה כח הרבה עדיין וכמ"ש הט"ז בשמו כאן וזה דמיא קצת לאונס מ"מ בסי' רנ"ה כ' שהמתינה מפני שאז בקל לה למצוא רחיצה וכן העתיק בד"מ הכי רס"י רנ"ה וכ' שם דאין להחמיר במקום שלא נהגו להחמיר א"כ גם כאן בהג"ה נתכוין לזה דאין להחמיר אלא במקום שנהגו להחמיר אפי' לא היה לה אונס קצת מיהו הואיל והב"ח והט"ז מחמירים לגמרי יש להורות לכתחלה שלא תטבול אם עברה זמן טבילתה שקודם שבת במרד ובמעל בלי שום טעם אבל אם היה לה שום טעם בהמתנתה משום סרך מצוה וכה"ג אפי' היה טעם של טעות יש להתיר שתטבול בליל שבת במקום שלא נהגו להחמיר וכה"ג כ' בתשובת חה"ש סי' ע' וכ"ז אם בעלה בעיר אבל אם אינו בעיר אסורה לטבול וכמ"ש הרמ"א:
עוד נ"ל דאפי' במקום שנהגו להחמיר כ"ז מיירי אם היא רוצה שתטבול בליל שבת אחר חשיכה אבל יכולה שתטבול ביה"ש דהא קיי"ל כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש ואף שא"א לכוין שתהיה טבילתה בביה"ש מ"מ הא יכולה לטבול מבע"י סמוך לחשיכה כדי שתבא לביתה משתחשך דשרי לדעת ר"ת ואף שכ' הש"ך בסס"ק ו' שיש להחמיר שלא תטבול עד שתחשך כדעת הרשב"ם ומבואר בדבריו דאפי' בטובלת בשמיני כ"כ מ"מ הא מבואר בשו"ת עה"ג סי' כ' דכיון דטעם האיסור אינו אלא משום סרך בתה שלא תרגיש באמה שטבלה סמוך לחשיכה מש"ה מותרת לטבול במקום אונס אפי' היכא דליכא אלא ביטול עונה אחת ועיין מש"ל מכ"ש בנ"ד במקום שנהגו להחמיר שגם במ"ש לא תטבול דאיכא ביטול ב' עונות דרשאה שתטבול מבע"י סמוך לחשיכה וע"ש שמתיר אפי' בשביעי כ"ש נ"ד הוא שמיני ומיהו אם כבר התפללו הקהל תפלת מעריב של שבת אע"פ שהקדימו להתפלל מבע"י יש לאסור דאע"ג דקיי"ל דכ"ד שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש מ"מ אם קבלו עליהם הציבור שבת חמיר טפי וכמ"ש המ"א בא"ח סי' רס"א אבל קודם שקבלו עליהם הציבור שבת יכולה לטבול אע"פ שעדיין הוא יום גדול הא מבואר בב"י דמ"ש הפוסקים בשם ר"ח סמוך לחשיכה הוא ל"ד דקודם לכן נמי יכולה לטבול אם אינה באה לביתה עד שחשיכה אלא ר"ת אורחא דמלתא נקט שאחר שטבלה מיד היא באה לביתה ומביא ראיה מלשון המרדכי ע"ש אף שהב"ח כ' דר"ת דוקא נקט סמוך לחשיכה אבל לא קודם לכן מ"מ הא מבואר מדבריו שכל עיקר הטעם הוא משום סרך בתה וכיון שהעלה בס' עה"ג דהיכא דאיכא ביטול עונה אפי' אינה אלא ביטול לילה אחת לא חיישינן לסרך בתה וכמש"ל א"כ בנ"ד שריא ובלבד שתבא לביתה משתחשך ועיין מש"ל בשם תשובת ח"צ ובט"ז סי' ת"ר:
ס"ק ה
וכן נהגו במקצת מקומות. ואם עברה וטבלה כ' בתשו' חה"ש סי' ע"ד בשוגג מותרת בכל ענין ובמזיד אסורה לאותו שבת ואח"כ מותרת ובי"ט בכל ענין מותרת אפי' במזיד ע"ש ובס' מנ"י הסכים למ"ש דבמזיד אסורה לאותו שבת ולענ"ד נראה להקל בדיעבד אפי' באותו שבת כיון דכל זה אינו אלא חומרא ומנהג בעלמא ורוב הפוסקים לא ס"ל הכי וכ"כ במ"א בא"ח סי' שכ"ג לענין טבילת כלים:
עוד כ' שם בס' מנ"י דמ"ש בתשובה הנ"ל דבמקום שנהגו להחמיר אף בי"ט אסורה לטבול לכתחלה שלא ידע מאין יוצא לו זה לאסור בי"ט לכתחלה כי בתה"ד אין לזה שום זכר וגם לפי הטעם שכ' בתה"ד נ"ל דוקא שבת ודוק עכ"ל ובספר סולת למנחה ביאר דבריו דפוק חזי מאי עמא דבר שנהגו לטבול בליל שבועות א"כ אזיל הטעם שכתב בתה"ד דהאידנא נהגו להחמיר מלרחוץ מיהו לפ"ז אף בשבת הא חזינן מכמה חסידים ופרושים שטובלין עצמן בשבת אלא שאין מזה ראיה עיין במ"א א"ח סי' שנ"ו ס"ק ח' אך עכ"ז הנכון כדברי המנ"י דיש לחלק לענין מיחזי כמתקן בין שבת ליו"ט וכמ"ש בשו"ת ש"א סי' ט"ו ובהרלב"ח ובמהרש"א בשמעתין דביצה במ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל ודלא כס' ב"ה שכ' בפשיטות לאסור אף בי"ט ודין זה אינו אלא חומרא והבו דלא לוסיף עלה:
ס"ק ו
ובמקום שנהגו להחמיר. כ' הש"ך צ"ע מה ענין חומרא זו לזו וי"ל דה"ק ובמקום שנהגו להחמיר שלא לטבול בשבת אלא בזמנה ממש וכן במ"ש מטעם שלא להרחיק הטבילה מן החפיפה וכן בשבת אינה יכולה מטעם דהוי שלא בזמנה אין להקל עכ"ל ודבריו מגומגמים ונ"ל ביאור דבריו כך הוא שהק' מה ענין חומרא זו לזו כוונתו למה שהק' ב"י דכיון שהיא רוצה לטבול אז כלא אפשר דמיא וכן הסכים הב"ח לדברי הב"י וכ' שאין להחמיר בזה כלל אם לא במקום שכבר נהגו בחומרא זו שלא לטבול במ"ש כשאינה בזמנה ממש עכ"ל ולזה נתכוין הש"ך בתירוצו שכ' דה"ק ובמקום שנהגו וכו' וכן במ"ש מטעם וכו' ור"ל דהאי וכן במ"ש ג"כ אמקום שנהגו להחמיר קאי שנהגו להחמיר שלא לטבול במ"ש אלא בזמנה ממש ובכה"ג הוא דכתב הרמ"א שלא תטבול במ"ש וכ"ת א"כ פשיטא ומאי קמ"ל הרמ"א בזה כאן לזה סיים הש"ך וכ' וכאן בשבת אינה יכולה וכו' ותיבת וכן ט"ס הוא וצ"ל במקומו וכאן ור"ל דעיקר רבותא הוא כאן דה"א דאף שהחמירו שלא לטבול במ"ש אלא בזמנה ממש היינו דוקא כשעברה במרד ובמעל שהיה בעלה בעיר ואפ"ה לא טבלה מש"ה החמירו שלא תטבול במ"ש אבל כאן שלא היה בעלה בעיר ובע"ש שבא בעלה לא היתה יכולה לטבול וה"א דבזה לא החמירו קמ"ל דאפ"ה אין להקל מיהו כ"ז במקום שנהגו להחמיר שלא תטבול במ"ש אלא בזמנה ממש אבל במקום שאין מנהג אין להחמיר וכמ"ש הב"י והב"ח:
ס"ק ז
וכן אלמנה. כ' הש"ך בשם מוהרמ"ל בתשובה סי' נ"ג דכלה בתולה שאירע ליל טבילתה בשבת דיש להתיר אף דנוהגין שלא לבעול בעילת מצוה עד אחר שבת משום דשאר מיני קריבות נמי מצוה הן ול"ד לאלמנה דהואיל ואסור לבוא עליה ביאה ראשונה בשבת מפרישים אותה מכל שאר קורבות משא"כ בבתולה מ"מ טוב להקדים טבילתה קודם שבת וע"ש שהאריך וכן נוהגין עכ"ל ועיין בט"ז ס"ק ו' שכ' דלא מהני באלמנה אפי' ניסת בע"ש ונתיחד עמה בע"ש אפ"ה אסור לבא עליה ביאה ראשונה בשבת ועיין בחמ"ח באה"ע סי' נ"ה ובסי' ס"א ובבי"ש שם ובמ"א סי' של"ט ועיין בשו"ת ח"צ סי' ב' מ"ש הגאון מהרא"ב פי' על הירושלמי הזה שהביאו הפוסקים להוכיח דאין יחוד קונה באלמנה אלא ביאה ע"ש ובס' סולת למנחה כ' שבתשובה האריך לקיים כל דברי החמ"ח:
ס"ק ח
ויש מקילין. לפי מה שכתבתי לעיל בכוונות הש"ך מ"ש הרמ"א דיש מקילין ר"ל אפי' במקום שנהגו להחמיר שלא תטבול במ"ש אלא בזמנה מ"מ כאן מקילין כיון שלא טבלה בשבת משום חשש איסור כ' הט"ז ס"ק ז' דזה קאי על הכונס את האלמנה שמן הדין היתה אסורה בשבת אף שאז היה חל זמן טבילתה אבל בדין שלפני זה דהיינו במקום שנהגו להחמיר אחר לידה או כגון שלא היה בעלה בעיר עד שבת ודאי אסור גם במ"ש כיון שהיה אפשר לה לטבול קודם שבת ע"כ מ"מ לא ידעתי מי הם היש מקילין שכ' הרמ"א ומה שנרשם המ"מ ב"י ליתא דהב"י על עיקר הדין פליג וס"ל אפי' לא היה חשש איסור והיה אפשר לה לטבול מקודם אפ"ה יכולה לטבול במ"ש דכיון שהיא רוצה לטבול אז כלא אפשר לכוף מבע"י דמי ע"ש:
ס"ק ט
ביום ז'. כ' הש"ך וז"ל משמע אפילו שתטבול סמוך לחשיכה ותבא לביתה משתחשך אסור כדעת הרשב"ם וסיעתו שכתבו הפוסקים שנכון להחמיר כדבריו וכ' הב"ח דאפילו ללכת מביתה לבית הטבילה מבע"י אסור והיינו כשהאשה רוחצת וחופפת בביתה והולכת למקום טבילה אבל כשיש מרחץ ובית הטבילה במקום א' ואשה הולכת מבע"י למרחץ שעה או שתים קודם חשכה ובאה לביתה אחר חשיכה אע"פ שהמרחץ ובית הטבילה קרוב וסמוך לביתה אין כאן משום סרך בתה דהבת יודעת שהיא שוהה ברחיצה וחפיפה במרחץ ואינה טובלת אלא משחשיכה עכ"ל מיהו באגור כ' שהמנהג באשכנז לטבול סמוך לחשיכה עכ"ל ואפשר דס"ל כר"ת וסיעתו דמותר לטבול סמוך לחשיכה רק שתבא לביתה משתחשך וכדומה לי שכן נוהגים מ"מ יש להחמיר מיהו נראה דהיינו דוקא ביום ח' דאסור משום סרך בתה לחוד ובכה"ג מיקל ר"ת סמוך לחשיכה אבל ביום ז' אין לטבול כלל סמוך לחשיכה ויש למחות ביד העושות כן עכ"ל נמשך אחר הטור שכ' דפלוגתא דר"ת והרשב"ם הוא בח' אבל מתוס' במכילתין דף ס"ז ע"ב מבואר דאף בז' מתיר ר"ת לטבול סמוך לחשיכה דתו ליכא למיחש שמא תבא לידי ספק וכבר העיר בזה בתשובת עה"ג סי' כ' ובח"צ סימן י"א וכ' עוד בעה"ג שם דאפילו להטור דס"ל דר"ת מודה להרשב"ם בשביעי דאסורה לטבול סמוך לחשיכה הוא מחשש סרך בתה ואע"ג דר"ת לא חייש לה בשמיני ש"ה דחששא רחוקה היא שתטעה ב' טעיות חדא שתסבור שהוא יום ז' ועוד שלא תרגיש שאמה טבלה סמוך לחשיכה אבל בשביעי ליכא אלא חדא טעות שלא תרגיש שאמה טבלה סמוך לחשיכה והוי חששא קרובה ומודה ר"ת דאיכא למיחש לסרך בתה לדעת הטור ומטעם זה החזיק הוראת חכם א' שהורה שתטבול בשביעי סמוך לחשיכה ותבא לביתה משתחשך לפי שהיה במקום שאין הנשים יכולות לטבול בתחלת הלילה כדת של תורה מחמת שמקום הטבילה היה חוץ לעיר ודלתות העיר ננעלות מיד בתחלת הלילה אע"ג דאפשר לה לטבול ביום ח' כמו שתיקן ר"א בנרש משום אריותא וכו' מ"מ כיון דאיכא ביטול עונה לילה א' אם תטבול בשמיני מש"ה מותר לטבול בשביעי סמוך לחשיכה הואיל דליכא אלא חששא דסרך בתה דחינן לחששא זו משום מצות עונה אחת כי ביטול עונה אחת נמי אונס הוא והא חזינן דדחינן חששא דסרך בתה משום אונס וכמבואר בסימן זה מ"מ מי שרוצה להחמיר לעצמו ולאחרינא הרשות בידו ואין להרהר אחריו ואם הוא במקום שיש לחוש לתקלה תע"ב עכ"ד ולפ"ז נראה דה"ה אם צריכה שתטבול מבע"י כגון שבית הטבילה הוא רחוק מביתה ואף שטובלת מבע"י א"א לה לבא לביתה אלא משתחשך נמי שריא דהא כ' הב"י דסמוך לחשיכה דנקט ר"ת הוא ל"ד אלא אפי' מבע"י נמי שריא כיון שאינה באה לביתה אלא משתחשך ואף שהב"ח חולק עליו מ"מ מבואר מדבריו דמטעם סרך בתה אסור לה לפי שתרגיש הבת שאמה טבלה בעוד יום גדול ותטבול גם היא כן אף שבית הטבילה יהיה קרוב לביתה וכיון דמשום סרך בתה הוא דחינן לחששא זו במקום ביטול עונה:
בשו"ת חה"ש סי' פ"ב האריך ודחק עצמו בטעם המנהג שנהגו בכמה קהלות קדושות בהזדמן עת טבילות נשים בליל שבת שהן טובלות בעוד יום וביש קהלות נוהגין שהן טובלות ביהש"מ וכן המנהג בפרנקפורט והולכים לביתם בלילה וכבר עמד ע"ז בס' באר שבע בתשובותיו דף פ"ט ע"ב וקרא תגר על מנהג זה וכ' שיש למחות ולבטל המנהג ע"ש שמסיים וז"ל אבל במקום שאין מנהג הס כי לא להזכיר מנהג זה ודכוותיה אלא יש לנהוג כדפסק בש"ע סי' קצ"ז ואין לזוז מדבריו עכ"ד תשובות חה"ש וכ"כ בס' מנ"י וכ"כ בצ"צ סי' ס"ו דאפי' יש עוד דיורים אחרים בביתה חוץ מבני בית שלה והיא מתביישת מהם לכך רוצה שתטבול בעוד יום למהר ביאתה לביתה קודם סעודת שבת שלא ירגישו בה אפ"ה לא יפה עושה וראוי למחות ולגעור בהעושין כן ע"כ וכ"כ בס' סולת למנחה שגם הגאון מוהר"ש מפראג ז"ל היה מוחה מאד בנשים העושות כן מיהו לפי מש"ל יש ללמד זכות על אותן הטובלות ביהש"מ ובאין לביתן משתחשך אם עושות כן כדי שלא ירגישו בהן שאר הדיורים שבביתה דהא כ' הרמ"א בתשובה סימן כ"א דהא דהתירו חז"ל שתטבול ביום שמיני משום אבולאי וכה"ג אע"ג שהיה אפשר לה שתטבול בלילה ותלך לאור האבוקה משום אוושא דמלתא ולא היה בזה תקנות צנועים ע"ש אלמא דלא חשו לסרך בתה משום תקנות צנועים הרוצים להסתיר טבילתן מב"א ולמה שכתבנו בשם עה"ג דלכ"ע ליכא איסור שתטבול בשביעי סמוך לחשיכה אלא משום סרך בתה וכיון דאיכא תקנות צנועים לא חיישינן לסרך בתה ובזה נתישב המנהג ודוקא כשבאה לביתה משתחשך וא"ל דשאני נדון דהרמ"א שלא היה שם תקנה אחרת כ"א שתטבול ביום משא"כ בנ"ד דהא אפשר לה שתטבול במ"ש ז"א דהא לפמ"ש עה"ג אין לחלק דאף משום ביטול עונה אחת לא חיישינן לחששא דסרך בתה ומה גם דלשיטת התוס' אליבא דר"ת אפי' בדליכא כל הני שריא למיטבל סמוך לחשכה וכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק ומכ"ש בדאיכא הני צדדים די"ל דלכ"ע שריא אבל היכא דליכא משום תקנות צנועים ודאי דאין להקל:
בשו"ת ח"צ סימן מ"א נשאל ע"ד הנשים שהיו נוהגות לטבול בלילי שבת בחמין כדרכן בחול ובא חכם א' והתיר להן לטבול בע"ש מבע"י ביום ז' שלה והשיב דבודאי לאו שפיר עבדי ועבר אדרבנן ולמקצת מרבוותא אפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה וכו' והטוב והישר הוא שתטבלנה בצונן כמו שטובלות הנשים ברוב מקומות ישראל ומה שאומרות מן האסטניסות מילי דכדי נינהו ושומר מצוה לא ידע דבר רע או תדחה הטבילה עד מ"ש או תפוג צינת המים לבד ולא תתחמם עד שיעור שיקרא להם מים חמים וכל אלו הם דרכים נכונים וישרים למוצאי דעת עוד אמרתי דרך א' והיא דרך רחוקה שתטבלנה ביהש"מ דקיי"ל דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש אלא שעל דרך זה יש לי להשיב שהרי הרב"י ז"ל פסק כרבינו שמריה דס"ל דחמירא קבלת שבת שקבל בתפלה מן ביה"ש וע"ש שהאריך להשיג על פסק זה ומסיק וז"ל ומ"מ הלכה למעשה נ"ל לפסוק דבעסק מצוה כטבילת אשה והוא שעת הדחק לפי דבריהן שאסטניסות ומפונקות הן וא"א להן בענין אחר מותר להן לטבול ביה"ש ומשום דלא תבוא לידי הספק לית לן למיחש דכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק ואפילו באיסור תורה כ"ש בגזרה דרבנן ובשעת הדחק ומה שרצה כת"ר לומר דע"כ לא שרי' ר"ת ז"ל אלא בטבלה בשמיני וכו' אף שדבריו מראין כן אין האמת כן כמו שמוכח למעיין ומדקדק היטב בדברי התוספות פרק התינוקת דף ס"ז ד"ה משום סרך בתה עכ"ל:
הנה מ"ש שם לדחות דברי הב"י שפסק כרבינו שמריה לאחר חזרה אין בדבריו שום הכרח לדחות דברי רבינו ב"י שפסק כן בש"ע סימן רס"א סעיף ד' והרמ"א לא הגיה עליו כלום וכן הוכיח המ"א שם ס"ק ז' מדברי מהרי"ו דס"ל הכי ומ"ש הט"ז בסי' ת"ר הוא מושג כמ"ש בסוף התשובה שם אלא שכבר קדמו בזה המ"א בס"ק י"א בהשגתו על הכ"ג ע"ש ומ"ש עוד בס' הנ"ל וז"ל וראיתי בס' מג"א הביא בשם בעל כה"ג מי שלא קבל שבת אפילו אחר ברכו מותר בשבותין וכתב עליו ולא עיין במרדכי שהרי הביא ראיה מהולכת שופר שהוא שבות ובאמת אותה ראיה איני מכיר דאיפכא מוכח התם דלמאי דבעי למימר שנתנו חכמים רשות לחזן הכנסת להוליך שופרו הא מותר להדליק את הנר לכל אדם אלא שאין משם ראיה כלל דהתם למאי דס"ד עדיין לא מיקרי קבלת שבת עד שיעור הולכת שופר לביתו עכ"ל עיקר השגתו הוא על המרדכי עצמו וז"ל המרדכי בסוף פ' ב"מ והיכא שרוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט ע"כ נמשכים אחריהם ואסורים במלאכה וכ"כ ריב"ם דאם הקהל אומרים בע"ש ברכו שאין היחיד שלא היה בבהכ"נ יכול לעשות מלאכה אע"פ שאין רוצה לקבל עדיין שבת והביא ראיה מפ' ב"מ שנתנו חכמים שיעור לחזן ב"ה להוליך שופרו בביתו משמע אבל אדם אחר אסור ומיהו יש לדחות עכ"ל:
ובאמת דבריו תמוהים דאיפכא מוכח וכמש"ל ונלע"ד דראית הריב"ם נכונה אלא שיש ט"ס בלשונו דהא אמרינן התם אר"י ב"ח שמעתי שאם בא להדליק אחר ו' תקיעות מדליק שהרי נתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת להוליך שופר לביתו ע"כ ומזה הוכיח הריב"ם דהיחיד נגרר אחר הציבור בע"כ אע"פ שלא קבל עליו השבת דאל"כ מנ"ל דאם בא להדליק מדליק דלמא שאר כל העם קבלו עליהם השבת מיד בתקיעה ו' אלא לחזן הכנסת נתנו רשות שלא יקבל עליו השבת עד אחר הולכת השופר לביתו א"ו דהיחיד נגרר אחר הציבור בע"כ וא"כ אי איתא דהציבור קבלו שבת מיד אחר תקיעה ששית אף לחזן הכנסת היה אסור להוליך השופר לביתו אע"פ שבדעתו היה שלא לקבל שבת מיד ומוכח שפיר שאם בא להדליק מדליק וכן צריך להגיה במרדכי כנלע"ד ומעתה גם דברי המ"א נכונים בהשגתו על כה"ג דמוכח מהא דאפילו לענין שבות היחיד נגרר אחר הציבור דהא הולכת שופר אינה אלא שבות וק"ל וכיון שכן אף אם האשה עדיין לא קבלה שבת מ"מ היא נגררת אחר הצבור ואסורה ואפילו בשבות לפסק הש"ע דקבלת שבת חמירא מביהש"מ אלא שעדיין י"ל דנהי דגזרו על שבות אחר קבלת שבת מ"מ שאני רחיצה בחמין דאף משום שבות ליכא לפמ"ש הרי"ף בפ"ב דביצה בשם הגאונים דמה"ט מתיר רחיצה בחמין שהוחמו מעי"ט דלאו דבר שחייבים עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה היא אלא גזרה היא ע"ש וכיון דאף משום שבות ליכא י"ל דשרי אף לאחר קבלת שבת וכה"ג כתב המ"א שם דמותר אמירה לעובד כוכבים אף לאחר קבלת שבת אך אנן לא קיי"ל כהרי"ף בזה וכמבואר בהגהות רמ"א בא"ח סימן תקי"א ונ"ל דהחכם שהורה שתטבול מבע"י טב הורה דאע"ג דלכ"ע אסורה לטבול בשביעי מבע"י ה"מ כשהיא יוצאת מבית הטבילה מבע"י אבל כשהיא מתעכבת שם עד לאחר חשכה שריא דהא כתבתי לעיל שדעת הב"י דלר"ת לא קפדינן אלא שתבא לביתה משתחשך ואף לדעת הב"ח דאוסר הא כתב שם טעמא משום דפעמים בית הטבילה רחוק דרך מיל או יותר ואם היתה טובלת ביום השתא ודאי אף אם לא תבא לביתה עד שתחשך יודעת הבת שטבלה בעוד היום גדול אלא ששהתה בדרך חזרתה לפי מהלך רב ממקום הטבילה ותעשה כן גם היא ביום ז' גם כשבית הטבילה יהיה קרוב לביתה ותבא לידי ספק אבל כשטובלת סמוך לחשיכה גם אם הבת תטבול סמוך לחשיכה אף כשיהיה בית הטבילה קרוב לביתה מ"מ לא תבא לביתה אלא משחשיכה עכ"ד וכ"ז אם היא באה לביתה מתחלת הלילה אבל אם היא מתעכבת בבית הטבילה לאחר שחשכה בכדי שיעור טבילה אף אם היא טבלה בעוד היום גדול תו ליכא למיחש למידי ואף הרשב"ם לא נחלק על ר"ת אלא כשחזרה לביתה מיד כשתחשך וכמ"ש הטור דטעמו של הרשב"ם דס"ל דאיכא סרך בתה כי היא תשער מהלכה מבית הטבילה לביתה ונמצא שטבלה ביום עכ"ד דזה לא שייך אלא היכא דהיא חזרה לביתה מתחלת הלילה אבל לא כשנתעכבה בבית הטבילה אחר חשיכה כשיעור זמן טבילה ואף שהטור כ"כ בטובלת בשמיני מ"מ ה"ה והוא הטעם בטובלת בשביעי דנמי ליכא אלא משום סרך בתה לכ"ע וכמש"ל בשם בעל עה"ג כשהיא מתאחרת לצאת מבית הטבילה ליכא למיחש למידי וא"ל דאכתי איכא משום סרך בתה דהא הרשב"ם מצריך שלא תלך מביתה מבע"י כמ"ש הב"י ז"א דהא מתיר הב"ח כשיש מרחץ וחפיפה בבית הטבילה דרשאה להקדים וכמש"ל וכ"ש בע"ש דצריכה להקדים ביותר מטעם החפיפה שצריך להיות בעוד יום גדול ובכה"ג הוא דהורה החכם הנ"ל שתטבול מבע"י וטב הורה וכ"ש היכא שהיא מפונקת ואי לאו שתטבול בחמין היה נדחה טבילתה ואיכא ביטול עונה דל"ח לסרך בתה פשיטא דמותר וכמש"ל עיין בתשובת ד"ש סימן ש"ח ושל"ח מיהו נראה דאף ביה"ש יש להתיר אפילו אחר שקבלו הצבור שבת וכמ"ש הגאון ח"צ ולא מטעמיה אלא כמש"ל דרחיצה בחמין לאו שבות אלא גזירה הוא ואף דאנן לא קיי"ל כהרי"ף בזה שהיתר רחיצה בי"ט בחמין שהוחמו מעי"ט וכמש"ל לאו משום דס"ל דאיסור רחיצה איכא שבות אלא משום דס"ל דכשגזרו ואסרו ברחיצה בחמין אף בי"ט גזרו משום הבלנין וכדאיתא במס' שבת ד"מ ובתוס' ובהרא"ש שם דס"ל דאסור מדאוריי' בי"ט לעשות מים חמין לצורך רחיצה וא"כ כשגזרו על רחיצה בחמין משום הבלנין שהיו מתחממים בשבת ואמרו מע"ש נעשה אף בי"ט יש לגזור כן וכ"כ הר"ן שם אבל לכ"ע איסור רחיצה אינה אלא גזירה ולא משום שבות הוא לפ"ז י"ל דביה"ש אף לאחר שקבלו הציבור שבת שריא ולולי דמסתפינא הייתי אומר דהא דקיי"ל דאסור רחיצה בחמין אפילו בחמין שהוחמו מע"ש ול"ש בכלי או בקרקע וכמבואר בא"ח סימן שכ"ו היינו דוקא בקרקע דדמיא לכלי שנשפך לתוך עוקה מים חמים או ע"י שמסיקין תחתיו ועיין ב"ח סימן שכ"ו בא"ח משא"כ מקואות דעיקרן ממעין נובע צונן אלא ששופכין לתוכן מים חמים להפיג צינתן אע"פ שלפעמים המים צוננים נעשו חמין מ"מ אין שם חמין עליהם דהא תמיד נובע מן המקור מים צוננים ואין עומדין בחמימתן אלא זמן מועט ל"ד לגזירות מרחצאות וראיה לזה דהא בגמרא שם אמרינן אמר ר"ח מחלוקת בכלי אבל בקרקע ד"ה מותר ומסקינן אי אתמר הכי אתמר אר"ח מחלוקת בקרקע אבל בכלי ד"ה אסור ופירש רש"י אבל בקרקע כגון אמבטאות של מרחצאות והן חמי אור מותר דבטלי לה מתורת חמין עכ"ל הא קמן דמעיקרא הוי סבר דר"ח ס"ל דבקרקע לכ"ע שריא משום דבטלי לה מתורת חמין אלא משום דמותיב עלה ממעשה דאנשי טבריא דבקרקע הוי ע"כ דאיפכא איתמר דבקרקע פליגי מ"מ י"ל דע"כ לא פליגי אלא בקרקע דומיא דכלי ששופכים מים חמים לתוך הגומא דומיא דמעשה דאנשי טבריא וכמו שפירש הר"ן שם בשם התוספות דהסילון נשפך לתוך עוקה וכמו שפירש"י כגון אמבטאות של מרחץ בהא הוא דלא בטלי מתורת חמין ואיכא גזירות בלנין דדמיא למרחצאות משא"כ במקואות שלנו דעיקרן ממים צוננים הבאין ממקורן י"ל דבטלי מתורת חמין ול"ד למרחצאות וכ"נ מתוס' שם ד"ה והא מעשה וכו' שכתב דקרקע דהכא דאסר היינו דומיא דכלי וכו' ואף שכתב התם בנהר התירו וכו' משמע דוקא נהר ל"ד לכלי י"ל דלאו דוקא אלא ה"ה מעין (ובהכי יתישב דברי התוס' במס' מ"ק דף י"ט ע"ב ד"ה שאסר דאל"כ דבריהם תמוהים ע"ש) אלא דמסתפינא להקל אחר שכל הפוסקים סתמו וכתבו דאסור רחיצה בחמין בין בכלי בין בקרקע ולא כתבו שום חילוק מ"מ יש לעשות סניף להתיר ביה"ש מאחר שרבינו יואל במרדכי ס"ל דהתירו שבות ביה"ש אפילו אחר שקבלו שבת וכל צדדי היתר הנ"ל יש לסמוך עליהם הן אם תטבול מבע"י ותמתין שלא תצא מבית הטבילה עד אחר חשיכה ותמתין בבית הטבילה משתחשך כדי שיעור טבילה או שתטבול ביה"ש אפילו אחר שקבלו הצבור השבת אם לא היה אפשר לה לטבול מבע"י או שלא תהיה המים חמים עד שלא יהא נקרא עליהם שם חמין רק כדי שתפיג צינתן וכ"ז בשבת אבל בי"ט מותר בחמין שהוחמו מעי"ט דהא רוב הפוסקים ס"ל דמותר אפילו בלא טבילת מצוה ואף דאנן נוהגין להחמיר מ"מ בכה"ג ובטבילת מצוה י"ל דשרי ואף דהמתירים לא התירו אלא חוץ למרחץ י"ל דלא אסרו אלא במרחצאות הקבועים לרחיצה משא"כ מקואות שלנו דלאו לרחיצה עשוי' אלא לטבילת מצוה הוי כמו חוץ למרחץ גם יש עוד טעם להקל בי"ט ע"פ מ"ש בט"ז סי' תקי"ד ס"ק ב' אם יש ביטול עונה כגון שהיא מפונקת וא"י לטבול בצונן וע"ש ואף דלפמ"ש הט"ז שם הוא הלכה ואין מורין כן מ"מ בזה יש לצדד צדדי היתר שכתבתי לעיל ועיין בב"י א"ח סי' תצ"ו מ"ש בשם הר"ן דמותר לכבות הנר מפני ד"א ביום טוב ב' ע"ש שכתב דהסכמת שאר הפוסקים אינו כן אך בספר פרי חדש אורח חיים ובספר אלי' רבא שהורה להקל כדברי הר"ן ע"ש סי' תקי"ד ולפ"ז היה מקום לומר דה"ה רחיצה בחמין בי"ט ב' שרי אפי' בחמין שהוחמו באותו לילה דיום טוב ב' על ידי עובד כוכבים במקום שיש ביטול עונה אם לא תטבול בחמין ונהגו להחמיר ואין להקל:
ס"ק י
משום סרך בתה. שסברה שאמה טובלת ביום ז' ותעשה כן גם היא ואפי' אין לה בת דינא הכי דלא פלוג ופשוט הוא ש"ך כ' בס' פרישה זבה ד"ת טובלת ביום ז' מיד אחר הנץ החמה דכתיב וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר ומקצת היום ככולו ונראה מדכתיב וספרה דייק דזמן ספירה היא בתחלת היום (כצ"ל ותיבת הלילה שכ' שם הוא ט"ס דקיי"ל בפ"ק דמגילה דספירה ביממא היא) דכל יום ויום קאמר וספרה ואח"כ מיד תטהר והיינו בתחילת היום עכ"ל וכן פירש"י בגמ' ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן וכו' פירש"י אחר מעשה כיון שספרה מקצת של יום השביעי תטהר ע"י טבילה עכ"ל ור"ל דאחר מעשה דקאמר ר"ש היינו מעשה ספירה וקאי אדלעיל וספרה ז' ימים וכיון שספרה תטהר ע"י טבילה והספירה היא בתחילת היום של כל יום ויום:
ומזה אני תמה על מה שכ' בשל"ה דק"א הבאתיו לעיל סי' קצ"ו וז"ל וכן נהגתי כל ימי וצויתי לאשתי שתספור לעת ערב קודם שקיעת החמה היום יום א' לספירת לבוני וכו' וכן כולם עכ"ל דלמה צוה שתאמר כן לע"ע וטפי עדיף שתספור מיד אחר הנץ החמה וכמו שאנו עושין בס"ע שאנו סופרין מתחילת הלילה אלא דהכא א"א לספור מתחילת הלילה דספירה ביממא היא וש"ה דכתיב תמימות תהיינה ואי אתה מוצא שהן תמימות אלא כשהוא מתחיל מבערב משא"כ הכא הוא ביממא דוקא מ"מ ראויה להיות בתחלת היום וכדמוכח הכא ועיין בתוס' במכילתין דף ס"ט ד"ה שבעה לנדה:
ועפ"י זה נראה לי ליישב מה שהקשו תוס' על פירוש רש"י במסכת זבחים דף כ"ט ע"א דאי' התם ת"ר אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו אמר ר' אליעזר כוף אזנך לשמוע במחשב לאכול מזבחו ביום ג' הכתוב מדבר או אינו אלא באוכל מזבחו ליום ג' אמרת אחר שכשר יחזור ויפסול אמר לו ר"ע הן מצינו בזב וזבה וש"י כנגד יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה וכו' פירש"י בזב וזבה שפסקו והתחילו למנות ימי ספירה ומנו ד' או ה' ימים ואם ראו סתרו כל מנינן וכו' עכ"ל וכתב תוספות ע"ז וק' דאין זה חזקת טהרה אלא נראה דמיירי בז' שלהן לאחר שטבלו עכ"ל ולפמ"ש ניחא דהא צריכין אנו להבין למה דקדק רש"י וכתב התחילו למנות ימי ספירה ומנו ד' או ה' ימים דהא מצי למימר והתחילו למנות ימי ספירה א' או ב' ימים וכו' ומ"ש דנקט הני דוקא ועוד דה"ל למימר והתחילו למנות ותו לא לכן נראה דגם רש"י ס"ל דקודם טבילה אין כאן חזקת טהרה ואדרבה חזקת טומאה איכא אלא היכא שכבר ספרה שלשה ימים איכא כאן חזקת טהרה לפי שהוחזקה במעין סתום וכשיטת הפוסקים דלא תלינן לכתם תוך ג"י לספירה מה"ט משום דעדיין היא בחזקת מעין פתוח אבל אחר ג"י היא בחזקת מעין סתום ועיין בחדושי הרמב"ן בס"פ התינוקת גבי הא דאמרינן ואחר תטהר ע"ש ומה שכתב רש"י והתחילו למנות ימי ספירה ומנו ד' או ה' ימים ר"ל שכבר מנו ד' ורש"י לשיטתו דס"ל במסכת פסחים דפ"א דספירת לילה הוי ספירה ואם כן כשהתחיל למנות רביעי לספירה היינו בתחלת הלילה השייך ליום רביעי דהספירה ראויה להיות בהתחלתו וכמ"ש התוספות דלדידן דסבירא לן דספירת הלילה לא הוי ספירה ראויה להיות הספירה בעמוד השחר וכמש"ל אבל לשיטת רש"י דס"ל דספירת הלילה הוי ספירה ראויה להיות הספירה בהתחלת הלילה ואם כן כבר עברו ג"י שלמים שהיא בחזקת מעין סתום ומ"ש בחזקת טהרה ר"ל בחזקת מעין סתום ולענין זה היא בחזקת טהרה דתולין כתם דמעלמא אתיא וק"ל:
כתב הש"ך מי שלא טבלה כראוי בענין שאחר ב' או ג"י צריכה לחזור ולטבול יכולה לטבול ביום ול"ח לסרך בתה:
ס"ק יא
והכלות הטובלות. כתב הש"ך נראה דהיינו דוקא לדידן שהכלות אינן טובלות בז' וכמ"ש בסימן קצ"ו ס"ק י"ט וכ"מ במהרי"ל שם דמיירי בכה"ג אבל במקום שהכלות טובלות בז' או לדידן אם אירע לה טבילה בז' כגון שנתקלקלה בימי ספירה דאז טובלת מיד לאחר ז' אינה יכולה לטבול ביום דהא ביום ז' לאו משום סרך בתה לחוד מיתסרי אלא משום שמא תראה ותסתור כל מה שלמפרע ונמצא זבה למפרע כדאי' בש"ס ופוסקים כנ"ל עכ"ל ובס' א"מ תמה עליו דמה בכך שטבלה ביום ז' דהא כיון דאינן באים אצל החתן עד הלילה אף אם תראה ותסתור למפרע מאי חששא איכא ובס' מנ"י כתב דאפשר ליישב דבריו דמ"מ ביום ז' גזרינן דאולי תבא אצל החתן ביום משא"כ ביום ח' דהוא רק גזירה משום סרך בתה לא גזרינן כולי האי גזירה לגזירה עכ"ל ודבריו נכונים ליישב דברי הש"ך אבל באמת אשתמיטתיה להש"ך דברי הגהות ש"ד שכ' להדיא בשם מהרי"ל דכיון דהכלות אינן באות אצל החתן ועד הלילה ליכא למיחש לא לדר"ש ולא לסרך בתה ע"ש אח"ז ראיתי בשו"ת עה"ג סי' כ' שהרגיש בזה וכתב שהש"ך שגה ברואה בזה עכ"ל ולפ"ז אין חילוק דלעולם הכלה יכולה לטבול ביום ואין חילוק בין, טבלה בשמיני או בשביעי וכ"כ בשו"ת פמ"א ח"ב סי' ד' להקל מסברא דנפשיה:
ס"ק יב
אבל אחר החופה. כ' הש"ך כלומר אע"פ שהיא טבילה ראשונה לבעל זה דינה כשאר נשים
ס"ק יג
דאיכא אונס. עיין בב"ח שכ' דפעמים יכולה לטבול בשביעי ביום מחמת אונס וכגון דבשמיני ותשיעי ויותר איכא אונס דאפי' ביום אינן יכולות לטבול כגון שהוא יום איד שלהם או כיוצא בזה מפני פריצים ובשביעי יכולה לטבול ביום אבל לא בלילה מפני שסוגרים שערי העיר ובזו תוכל לטבול בשביעי ביום וצריכה להסתיר טבילתה מבעלה שלא ישמש עמה ביום ויבואו לידי ספק ועיין בתשובת חה"ש סי' נ"ו:
ס"ק יד
יכולה לטבול בשמיני מבע"י. ומבואר מתשובת הרמ"א סי' כ"א שהבאתי לעיל דאם אינה יכולה להצניע טבילתה ושיהיה אוושא דמלתא מקרי ג"כ אונס וא"כ מותרת לטבול ביום שמיני ותסתר טבילתה עד הלילה וכ"כ בשמו בספר סולת למנחה:
ס"ק טו
אם עברה וטבלה בז'. כתב הש"ך והב"ח פסק להחמיר כמהרי"ל והג"מ והגהו' ש"ד בשם מור"מ דביום ז' לא עלתה לה טבילה וצריכה טבילה שנית בלילה וטוב להחמיר היכא דאפשר כיון שכן גם כן דעת הראב"ד והג"מ והר"א בשם השאלתות עכ"ל וכתב בספר ב"ה לפ"ז אותן הנשים שחל טבילתן ערב שבת וטבלה קודם חשכה ליל שבת אז לא עלתה לה טבילה וצריכה טבילה שנית בליל שבת וכן שמעתי בשם אב"ד הגאון מוהר"ר יהושע שהיה אב"ד ור"מ דק"ק קראקא שפסק הלכה למעשה והצריך טבילה שנית וזה פשוט עכ"ל מיהו מ"ש הש"ך שכן גם כן דעת הראב"ד והג"מ והר"א בשם השאלתות ע"כ נמשך אחר דברי הב"י שכתב בסס"י זה דתרי תנאי נינהו דהר"א לחוד והראב"ד לחוד וכן כפל בסימן זה כמה פעמים דהר"א מן המתירים לטבול בשביעי אפילו לכתחלה אבל באמת טעות נזדקרה לפניו שכתב לפניו בספר תה"א שהר"א מן המתירים והוא ט"ס וצ"ל שהרז"ה מן המתירים וכן הוא בספר תה"א בדפוס שלפנינו וכן הוא בהשגות הרז"ה על ס' בעה"נ שמתיר לטבול בז' ביום וכן כ' שר"א משבחא בנדה דאורייתא קאמר אבל הראב"ד כתב דברי רב אחא משבחא בסתם משמע דס"ל דאף בזה"ז שכולן ספק זבות הן וסופרות ז"נ אפילו הכי לא עלתה לה טבילה בדטבלה ביום ז' וכבר הרגיש בזה הגאון מוהרש"ק ובס' מר שמואל:
ס"ק טז
ומ"מ לא תשמש אפילו בשמיני עד הלילה ותסתיר וכו'. ור"ל אפילו טבלה ביום שמיני מחמת אונס אפילו הכי תסתיר טבילתה עד הלילה ואף שכתב הב"י על האגור שממנו מקור דין זה שהוא חומרא יתירא מ"מ לא נחלק עליו וכן כתב הב"ח אחר שכתבתי כל זה ראיתי בספר דברי יוסף סימן ס"ד שכתב המנהג נתפשט ביניהם שטובלות בחמין בליל שבת ואין פוצה פה ומצפצף וטרח שם לקיים המנהג ואחר השקלא וטריא בסוף העלה שם דין זה בצ"ע ומצאתי בדבריו שם שהביא ראיה להתיר מהאי שכתבתי לעיל כיון שכתב הרי"ף דאיסור טבילה בחמין לאו משום שבות הוא אלא גזרה משום הבלנין ומביא עוד שם וממהרד"ך בית כ"ב חדר ו' דהתיר לרחוץ המת בשבת על ידי אינו ישראל בחמין שהוחמו מע"ש משום דלא אסרו אמירה לאינו ישראל אלא במקום שבות אבל גבי חמין שהוחמו מע"ש דלא היה אלא גזרה בעלמא ומעתה אפשר לומר שלא גזרו והעמידו דבריהם במקום טבילת מצוה:
וכתב עוד די"ל כיון דאיכא צערא דגופא לטבול בצונן הו"ל מצטער שהתירו לרחוץ בחמין וכמ"ש הרמב"ם פ"ו ופסקו מרן בש"ע סי' ש"ז דמותר לומר לאינו ישראל להביא מים חמין דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער ואף שאין שם צורך מ"מ מותר אף הכא בנ"ד לא גרע דהא עיקר הטבילה מצוה היא ואם יעשנה בצונן יצטער עכ"ד ולענ"ד נראה דבריו נכונים לפמ"ש המ"מ שם ד"ט דכוונת הרמב"ם שאין כאן חולה כולל כל הגוף ולא סכנת אבר אלא קצת צער ע"ש אלמא דהתירו רחיצה משום קצת צער ופשטיה דלישנא משמע דמיירי ברחיצת כל הגוף דומיא דקטן וכיון דלא גזרו ברחיצת חמין משום קצת צער כ"ש היכא דאיכא ביטול מצות פו"ר וכן מבואר בדברי המ"מ פ"ב מהלכות שבת דין י"ד שכתב דאף על גב דסבירא ליה להרמב"ם שאין דוחין שבות אפילו שבות דאמירה לעובד כוכבים לצורך מילה כל שהוא לפני המילה מ"מ ס"ל דלרוחצו בחמין שחממו אינו ישראל מאליו או עבר ישראל וחממן בעצמו או עבר ישראל ואמר לעובד כוכבים וכו' בכל אלו מרחיצין אותו לפי שכל אלו מתירין אפילו לבריא ד"ת ואין בהם אלא משום גזרת מרחצאות ובמקום מצוה לא העמידו גזרתם וכן כתבו ז"ל עכ"ל וכן מבואר מדברי הלח"מ פ"ו ד"ט שהקשה על דברי המ"מ הנ"ל שכתב להתיר רחיצה בחמין לפני המילה מטעם דאינה אלא משום גזרת מרחצאות אם כן מ"ט כתב הרמב"ם בדין י' דאין עולין באילן כדי להביא לו סכין למילה דהא נמי אינה אלא גזרה משום שמא יעלה ויתלוש ותירץ דהתם בחמין שהוחמו דומיא דשבות דשבות הוא דהגזרה היתה משום מרחצאות ומרחצאות התם גזרה משום הבלנין ע"כ אלמא דס"ל דאיסור רחיצה בחמין אינו אלא כמו שבות דשבות וכיון דקיי"ל דשבות דשבות שריא במקום מצוה אף זה כן ובאמת קו' הלח"מ מעיקרא לק"מ דשאני הא דאין עולין באילן שהוא משום שבות כדאיתא במשנה דביצה דל"ו ע"ב אבל איסור דרחיצה בחמין שאינו בסוג השבות כמ"ש בשם הרי"ף ואפשר שזה בכלל דבריו ובא ליתן טעם דלמה עליית אילן בכלל שבות משא"כ ברחיצה בחמין אך בלא"ה הטעם פשוט לחלק ביניהם ואין להאריך בזה וזה דלא כתשובת ח"צ שכתב ומה שעלה וכו' משום ביטול פו"ר לילה ואפילו באיסור אמירה לעובד כוכבים הלכה כדברי האוסרין עכ"ד וליתא דאיסור רחיצה קיל מאיסור אמירה לעובד כוכבים כדמוכח מדברי המ"מ הנ"ל עכ"פ מבואר דס"ל להמ"מ דלא גזרו ברחיצת חמין במקום מצוה וכ"פ הטור בא"ח סימן של"א וא"ל דדוקא במילה הדין כן לפי שהיא עצמה דוחה שבת משא"כ בשאר מצות ז"א דהא הרמב"ם לא ס"ל הכי אלא דממילא ילפינן לכל המצות ואפילו להיכא שיש מקצת חולי או מצטער ועיין בש"ע סימן ש"ז דס"ל כן להלכה וכמ"ש הרמ"א שם וכה"ג כתב הר"ן רפ"ק דשבת גבי הא דתנן אין מעכבין את התינוקת מלתקוע אבל מתעסקין עמהן דכיון דתקיעת שופר לאו שבות היא שריא במקום מצוה ע"ש מכל הלין נ"ל דבמקום שנהגו לטבול בשבת בחמין אין למחות בידם כי יש להם על מה לסמוך ובפרט בזמן הזה דירדה חולשה לעולם וא"א להם בצונן ויש ביטול מצות עונה ומה גם יש להם מקום לסמוך על מ"ש לעיל דבמקואות שלנו ל"ד למרחצאות דעיקר הטלת חמין אינה אלא להפיג צינתן ומעין הצונן הוא העיקר ובטלה שם חמין מעליהן אבל במקום שלא נהגו להקל יש לנהוג כמש"ל נשלם חלק ראשון מספר סדרי טהרה להלכות נדה. השבח לאל והודאה לנורא עלילה והוא יזכני לגמור חלק שני המיוסד על חידושי גמרא מסכת זו ודיני חציצה וטבילה:
סוף הספר