סדרי טהרה· רבי אלחנן אשכנזי
הלכות נדה
סימן קפג
ס"ק א
בין באונס. כ' הרמב"ן בהלכותיו פ"ג אין הפרש בין אשה גדולה לקטנה וכל הנשים מטמאות בנדה בין שפחה ומשוחררת וגיורת ע"כ וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהלכות א"ב דבין שפחה ובין משוחררת הכל בכרת אבל בס' גן המלך סימן ק"א כ' בשם התוס' בפ' כה"י שפחה אינה מטמאה בנדה אלא מאסמכתא דקרא ובמח"כ שגה ברואה דתוס' לא כתבו אלא הא דיליף שפחה מאשה הוא אסמכתא אלא דילפינן בג"ש לה לה מאשה:
ס"ק ב
שתרגיש. כ' הש"ך היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה אעפ"י שלא הרגישה עכ"ל ופשוט הוא מיהו לדעת רש"י ר"פ הרואה הטעם שמא הרגישה ולאו אדעתה ולשיטת התוס' שם דאפי' וודאי שלא הרגישה אפ"ה טמאה מד"ס ע"ש:
האחרונים זלה"ה האריכו בדין אשה שמצאה דם אחר תשמיש או אחר בדיקת עד ולא הרגישה אם הוא ספק דאורייתא ונימא הא דלא הרגישה משום דסברה הרגשת שמש הוא או בדיקת עד הוא או נימא דאינו אלא ספיקא דרבנן והנה ראש המדברים בזה הוא אמ"ו מוהרי"ך ז"ל בספרו שו"ת שב"י. ועיקר פלפולו שם מסוגיא דריש פ' הרואה דמשני התם אהא דמקשה אשמואל לעולם דארגישה ואימר הרגשת עד הוא או שמש הוא ע"כ וא"כ איפכא ג"כ היכא דלא הרגישה לחומרא דלעולם הרגישה אלא דהיא סברה שהרגשת עד הוא או שמש הוא ע"ש שהאריך הרבה ומ"ש לו בזה הגאון מהר"ג ז"ל ובאמת נעלם מהם דברי הרשב"א בס' מ"ה בסוגיא דריש כל היד בבדקה בעד שאינו בדוק לה. וז"ל שם שער ד' דף קע"ח דההיא דר' ור"ח דקאמר ליה ר"ח לרבי א"א מודה שצריכה כגריס ועוד א"ל אבל א"כ עשיתו כתם כלומר דאלו משום נדה אפי' בכ"ש היה לטמא דאלמא בעד בדוק שניהם מודים דאפי' בכ"ש טמאה נדה התם כשהניחה בקופסא וכדתניא בהדיא בדקה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ודכותיה ודאי בעד הבדוק בין עגול בין משוך טמאה נדה דודאי מגופה אתא ובהרגשה איתא אלא דקסברה הרגשת עד היא כדאיתא בפ' הרואה עכ"ל הרי בהדיא סברא זו דהיכא דודאי מגופה אתיא וע"י בדיקת עד טמאה נדה מן התורה דחזקה דבהרגשה אתיא ומה שלא הרגישה דסבורה הרגשת עד הוא משא"כ במצאה הכתם בבגדים או ע"ג קרקע אמרי' כיון דלא הרגישה אינה טמאה אלא מדרבנן משום דליכא למיתלי דטעה בהרגשת עד דהא נמצא שלא ע"י בדיקה וזה כוונת הרמב"ם מפ"ט מהלכות א"ב וז"ל אין האשה טמאה מן התורה וכו' עד שתרגיש ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור ודאי טמאה שחזקתו מן המקור והרי זו בחזקת שבא בהרגשה יע"ש וכמ"ש בפ"ה מהלכות הנ"ל והיינו טעמא דכיון דמצאה ע"י בדיקת עד ואיכא למיתלי דטעה דסברה שלא הרגישה אלא בדיקת עד היא טמאה ודאי מדאוריי' משא"כ בכתם וכן הוא בפסקי מהרא"י סי' מ"ז גבי הרגשת שמש ע"ש הביאו ב"י סי' קפ"ז (כ' בשו"ת שב"י בתשו' הגאון מהר"ג סי' ל"ו דמ"ש הרמב"ם חזקת דם שבא בהרגשה דווקא כשהיא רואה כדרך ראיות שאר נשים משא"כ במוצאת קרטין שאין מדרך הנשים לראות כן יצא מגדר הרוב ולא אמרי' בראיה כהא חזקת דם וכו' ע"ש ונכון הוא אף מה שכ' דיסודו של הרמב"ם מהא דשמואל ליתא דבלא"ה מוכח כמ"ש בסימן ק"ץ מ"מ הסברא נכונה). (ומ"ש הרמב"ם לפני' בפרוזדור נראה דווקא כשהכניסה העד בעומק הוא די"ל שטעה בהרגשה משא"כ מן הפרוזדור ולחוץ דליכא למימר דטעה בהרגשה כיון דהרגשה היא בפתיחת המקור וכיון שבדיקת העד היה רחוק מן המקור לא שייך לטעות בזה):
ומיהו אע"ג דבהרגשת עד הוא סד"א מ"מ היכא דאפשר למיתלי תלינן וכ"כ הב"י סי' ק"ץ הובא בט"ז שם ס"ק כ"ג וז"ל ונראה לי דהיכא דאיכא למיחש שמא בא הדם בעד זה מחמת שנתעסקה סמוך למקום שהעד שם במיני דמים תולין בהם אפי' יותר מגריס ועוד דמפני שקנחה לא יניח מלתלות במה שאפשר כיון שלא הרגישה ביציאת דם מגופה והיינו כ"ז שאינו משוך כו' עכ"ל. וכן מוכח מתוס' ורשב"א שהבאתי למעלה דס"ל בבדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה דבפחות מגריס ועוד טהור משום דתלינן במאכולת וכה"ג ביתר מגריס ועוד תלינן נמי היכא דאיכא למיתלי דמ"ש וכן מוכח עוד בכמה דוכתי וכמו שהוכיח שם בט"ז ג"כ ואפי' לדעת י"א שם בש"ע סעיף ל"ה דס"ל בטחתו בירכה טמאה אפי' עגול ובפחות מגריס ועוד י"ל כמ"ש הט"ז שם משום דעל בשרה לא שייך מאכולת אבל היכא דשייך למיתלי אפשר דגם הרמב"ם מודה ועיין מ"ש לקמן בע"ה וטעמא דמלתא י"ל משום דכיון דחזיא שלא בהרגשה אע"ג דא"ל דלמא הרגישה וסבורה הרגשת עד הוא מ"מ כיון דלפעמים חזיא דלא ארגשה איכא כאן ס"ס ספק שמא לאו מגופה חזיא ואת"ל דמגופה חזיא שמא לאו בהרגשה אתיא שהרי לפעמים איכא דם בלא הרגשה ואע"ג דאכתי מדרבנן טמאה מ"מ מדאורייתא טהורה משום דאיכא ס"ס ויצאנו מא"ד ואינו אלא איסור דרבנן ומדרבנן תלינן דמעלמא אתיא וכה"ג כתבו הפוסקים גבי ציר דגים טמאים בסימן פ"ג עיין ש"ך שם משא"כ היכא דליכא למיתלי ובודאי מגופא חזיא אמרי' דטמאה נדה דמסתמא בהרגשה חזיא:
ובזה צדקו דברי הט"ז ואין כאן סתירה בדבריו ולק"מ מה שהק' בתשובות אמ"ו מהרי"ך דבס"ק כ"ג כ' וז"ל דאין כאן סד"א כיון שלא הרגישה בדם מן המקור עכ"ל אלמא אפי' בבדיקת עד ס"ל דאין כאן סד"א ולא אמרינן דסבורה הרגשת עד הוא ואלו לקמן בס"ק כ"ט כ' וז"ל ואע"ג דס"ל לר' בפ' כה"י בעד שאינו בדוק וכו' כאלו ראתה בבירור דם על העד אחר הבדיקה והיא טמאה מן התורה עכ"ל והקשה שם אמאי טמאה מן התורה כיון דלא הרגישה ולדברינו לק"מ דבס"ק כ"ג איכא ס"ס משא"כ בהא דר' דליכא למיתלי טמאה מן התורה ואמרינן דהרגשה היה ואיהי דקטעי וסברה הרגשת עד היה וכמ"ש הרשב"א במ"ה שהבאתי לעיל ואין להקשות הא קיי"ל דלא מקרי ס"ס אלא היכא דאו"ה שוין אבל היכא דאיכא למיתלי באיסור טפי מן ההיתר לא הוי ס"ס וכמ"ש בש"ך סק"י ובסי' נ"ג ז"א דוקא היכא דאיכא למיתלי באיסור טפי מהנהו תרי ספקי להיתר משא"כ בנדון דידן דהוא ספק שקול אם מעלמא או מגופא ואיכא נמי מיעוטא דלא חזיא בהרגשה א"כ סמוך הך מיעוטא להך פלגא דמעלמא והוי רובא להתירא וכ"כ התוספות במכילתין דף י"ח ד"ה שליא בבית ע"ש הגם שהתוס' בכתובות סותרו זה בדף ט' עיין ריב"ש סי' שפ"ב ועיין בס' פ"י שם ועיין במש"ל סי' קפ"ז וכ"מ מסוגיא דר"פ האשה וכמ"ש בסי' קצ"א ועיין בכ"מ מ"ש דלמה כתם טמא מדרבנן הא ס"ס הוא יע"ש ועיין בס' כפות תמרים סוף הספר מ"ש על הרמב"ם בדין הטילה נפל לבור מש"ה היכא דאיכא למיתלי להתיר אפי' ע"י בדיקת עד לאו סד"א הוא וטהורה משא"כ היכא דליכא למיתלי דמעלמא אתיא ובודאי מגופא אתיא טמאה מדאורייתא כיון דרוב פעמים בהרגשה אתיא אמרינן דאיהי קטעי וסבורה דהרגשת עד הוא כן נ"ל כוונת הט"ז אלא שמדברי הב"י שם משמע דמטעמא אחרינא תולין אפי' בבדיקת עד שכ' שם באותו ענין שהבאתי לעיל בשמו וז"ל וכן נראה מדברי התוס' שהם גורסים טמאה נדה ואפ"ה כתבו שיש כגריס ועוד דכיון שלא הרגישה רגלים לדבר שלא בא מגופה וכו' וכן כשהוא כגריס ועוד וודאי מגופה שקנחה בו טמאה נדה וודאי וכו' ע"כ מדבריו אלו משמע דהיינו טעמא משום דטעות זה עכ"פ מלתא דלא שכיחא ולא אמרינן אלא היכא דמוכח שבא מגופה כיון דרוב דם בהרגשה אתיא משא"כ היכא דאיכא למיתלי דמעלמא אתיא רגלים לדבר דמעלמא אתיא כיון דלא הרגישה מסתבר טפי למיתלי מעלמא מלומר דאיהי קטעי וכ"כ בתשובת אמ"ו הגאון הנ"ל:
ולכאורה יש להקשות על דברי ב"י שכ' הטעם דתלינן במאכולת אפי' ע"י בדיקת עד היכא דאיכא למיתלי במאכולת מטעם דלא הרגישה רגלים לדבר הוא משמע הא ארגשה לא תלינן במאכולת ואלו ר"פ הרואה מקשינן התם אשמואל מעד הניתן תחת הכר או הכסת דעגול טהור ה"ד אי דארגשה וכו' ומשני לעולם דארגשה דאימר הרגשת עד אלמא אע"ג דארגשה תלינן בהרגשת עד ותלינן במאכולת וצ"ל דסוגיא דהתם קאי למאי דס"ד דשמואל לגמרי מטהר בלא הרגשה (מיהו מדברי הרמב"ם פ"ה דא"ב די"ז משמע דנשאר במסקנא) אבל למסקנא דמסקינן מודה שמואל דטמאה מדרבנן וא"כ לא קשה קושית הש"ס מהא דעד שהיה נתון תחת הכר וכו' ומעתה אינו מוכרח זה דהיכא דהרגישה דתלינן במאכולת וי"ל דוקא היכא שלא הרגישה ולחומרא וכה"ג כ' בשו"ת פ"י חי"ד סי' א' (ועוד י"ל דמ"ש הב"י כיון שלא הרגישה ר"ל מקודם בדיקת העד). (מיהו המתני' דנמצא על שלו ע"כ מיירי בהרגשה כמ"ש לקמן ואפ"ה מקשה דלמא דם מאכולת הוא ולפמ"ש דהרשב"א מפרש קושית הש"ס לטהר לגמרי א"כ מוכח דתלינן במאכולת אפי' בהרגשה):
אמנם מה שצל"ע במה שמשמע מדברי הפוסקים דמה"ט כתמים דרבנן דכיון שלא הרגישה מש"ה הוא מדרבנן וכ"ה בטור סי' ק"ץ בריש סי' דכל זה ניחא היכא דלא שמשה אבל היכא דשמשה ואח"כ מצאה כתם והיכא דכתם יבש שא"א לומר דעתה בא וכמ"ש התוס' בריש מכילתין דף ג' ד"ה ושרצים מעלמא אמאי נימא שהוא דרבנן וניחוש שמא בא בהרגשה ומה שלא הרגישה אימר הרגשת שמש הוא ואלו בדקה מיד היה מוצאה ומסתימת הפוסקים לא משמע כן אלא דלעולם אמרינן כתמים דרבנן (וכ"כ בתשובת מוהרמ"ל דהיכא דראתה בשעת שינה דסד"א הוא אימר הרגישה ולאו אדעתה יע"ש בסי' ב' ומיהו אין דבריו מוכרחים דהא מסקינן בריש מכילתין אליבא דב"ש דאפי' בישנה דאגב צערא מתערא ואפי' לב"ה מהני הך טעמא וכדמוכח מתוס' ד"ה א"ב וכתבתי בחדושי גמרא) וכה"ג הקשו תוס' לעיל דף הנ"ל ד"ה מרגשת וז"ל וקשה מאתמול נמי נימא הא דלא הרגישה אם שמשה כסבורה הרגשת שמש הוא ע"כ ואמאי לא ניחוש כן בכתם שנמצא אחר התשמיש שהוא סד"א בשלמא הא ל"ק אמאי לא ניחוש דארגשה ולאו אדעתה כמו דאמרינן בסוגיא דר"פ הרואה י"ל דאינו אלא חששא דרבנן ועוד דלמסקנא דאמרינן דמודה שמואל דטמאה מדרבנן י"ל דלא חיישינן כלל להא אפי' מדרבנן וגם הא דאמרי' בריש מכילתין דהלל חייש דסבורה הרגשת מי רגלים י"ל נמי שאינו אלא מעלה מדרבנן לתרומה וקדשים וכמו שהוכחתי בחדושי שם אבל היכא דחזיא כתם לאחר ששימשה א"ל דהוא סד"א וצ"ע:
ולפ"ז מ"ש בתשובת פמ"א מ"ש סי' קצ"ו להקל באשה ששימשה עם בעלה והיה לה מכה בא"מ ונתרפאה ואחר התשמיש מצאה כתם בבגדים דטהורה דבכתמים תלינן להקל דע"י תשמיש נתגלע המכה והוציאה הם כיון דהיה לה כאב בשעת תשמיש וכמו דאמרי' בגמ' בכתם דתלינן בהכי ולפע"ד צ"ע דע"כ לא מקילינן בכתמים אלא משום דלא ארגשה אבל בל"ז דע"כ צריך אתה לתלות דבשעת תשמיש נתגלע המכה וא"כ ניחוש שמא ראתה נמי בהרגשה וסברה דהרגשת שמש הוא ועיין בשו"ת שב"י סי' מ"ה דדעתו להקל כדעת התשובה הנז' וצ"ע ועיין מש"ל סי' קפ"ז סעיף ה' בשם סה"ת ועיין מש"ל סי' ק"ץ:
ומיהו אע"ג דנימא דהוא סד"א כל היכא דאיכא למיתלי תלינן ולא עדיף מבדיקת עד וכמו שכתבנו למעלה וק"ל מיהו לשיטת ר"ח בתוס' שם דף י"ד ד"ה וליחוש דלמא וכו' שפי' דפריך אנמצא על שלו כיון דאיכא הוכחה דלא אתי מגופה עכ"ל משמע בנמצא על שלה אפילו בלא טעמא דאותו מקום דחוק או בדוק הוא לא תלינן במאכולת הואיל דשייכא בה דמים וכ"כ הרשב"א בת"ה בשער ד' להדיא לדעת ר"ח ואף שהרשב"א כ' להקל דתלינן במאכולת היינו דוקא היכא דטחתו בירכה וכדמשמע לשונו שם ולפ"ז א"א להתלות בהני כנים שכ' בתשובת מהרי"ך לשיטת ר"ח. (מיהו יש לומר דש"ה דמתני' מיירי ע"כ דארגשה וכמו דמוקמה ר"פ הרואה דאי לאו דארגשה לא היו מחייבים קרבן משום האי חששא דלמא ארגשה א"ו דארגשה מש"ה ס"ל לר"ח דראוי להחמיר ולא לתלות במאכולת אלא דפריך בנמצא על שלו ודו"ק) אך לשיטת רש"י והתוספות שם דקו' הש"ס וניחוש דלמא דם מאכולת היא דהכי מקשה דאמאי מטמאינן ודאי להוי ספק וכו' א"כ בזמן הזה דשכיחא מאכולת סמוך לא"מ וכמ"ש הגאון מ"ו מהרי"ך שפיר יש לעשות לספק חדא שמא בא מן הכנים היכא דהוא פחות מכגריס ועוד והוא עגול והיכא שיש עוד ספק מהני האי ספקא דכנים לעשות מזה ס"ס אבל לדעת ר"ח וכפי שפירש הרשב"א לא תלינן כלל בכנים אם לא שטחתו בירכה וכנ"ל ובאמת דברי הרשב"א ז"ל תמוהים לי שכ' להוכיח דהיכא דבדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ואח"כ מצאה עליה פחות מכגריס ועוד דתלינן במאכולת אם הוא עגול מהא דמקשה וליחוש דלמא דם מאכולת אלמא אי לאו דדחוק הוא או בדוק הוא הוי תלינן במאכולת ומאי ראיה הא פירש רש"י דקו' הש"ס היה ואמאי מטמאינן ודאי להוי ספק וא"כ מנ"ל לרשב"א לטהר לגמרי היכא דטחתו בירכה ולתלות במאכולת. אמנם מדברי הב"י בסי' ק"ץ ד"ה בדקה עצמה בעד הבדוק לה ולמחר מצאה עליו דם כ"ש כו' נראה מדבריו שהרשב"א מפרש דהכי מקשה הש"ס וליחוש דלמא דם מאכולת היא ולטהר לגמרי שהרי כ' הב"י שם בא"ד וז"ל ופסק הרשב"א בתה"ק כמ"ד בדוק הוא כו' ולפי מה שפירש"י אפילו לא פסקינן וכו' וא"כ כי אמרינן דא"ב דאשכח מאכולת רצופה היינו לענין שריפת תרומה וכו' אבל לענין שתהא טמאה לכולהו לישני אפילו נמצא מאכולת רצופה טמאה משום דכיון דבדקה בו קרוב הדבר שבא מגופה הלכך טמאה מספק עכ"ל מוכח מזה הרשב"א שכתב בהדיא בתה"ק הביאו ב"י בד"ה והשתא מה שכתב רבינו וכו' דמשום הכי מאכולת רצופה טמאה דקיימא לן א"מ בדוק הוא הא לאו הכי היא טהורה לגמרי דמפרש דלא כפירש"י ודלא כפי' ר"ח:
וכיון שכן צריך עיון על המחבר בש"ע סימן ק"ץ סעיף ל"ה שהביא דעה ראשונה בסתם כרשב"א דבעגול פחות מכגריס ועוד טהור ודעת הרמב"ם הביא בשם יש אומרים דלפמ"ש ראוי להחמיר כדעת הרמב"ם מאחר שלפירוש רש"י ותוספות אין שום הוכחה לדין רשב"א זלה"ה ואף שהתוספות כתבו גם כן כדברי הרשב"א יש לומר דלאו לטהר לגמרי כתבו כן אלא כוונתם דאלו הוי פחות מכגריס ועוד לא היה טמאה נדה אלא מספק אם לא שנימא דהכא כיון דטחתו בירכה קיל שפיר טפי ואפילו לפירוש רש"י טהורה בפחות מכגריס ועוד כנראה מדברי הרשב"א זלה"ה דקיל טפי היכא דטחתו בירכה מהיכא דלא טחתה ואפילו אי נימא א"מ לאו בדוק הוא ולאו דחוק הוא אלא שלא ידעתי טעם נכון לחלק ביניהם וכבר כתב הב"ח שראוי להחמיר כדעת הרמב"ם והרא"ש מ"מ י"ל לשיטתו דמידי ספיקא לא נפיק עכ"פ וכן מהרמב"ם לא משמע מידי דטמאה נדה אלא שכתב סתמא טמאה וי"ל ג"כ מספק אלא שהטור כ' דמן הרא"ש מוכח מדכ' דטמאה נדה משמע דאין לחלק ואפילו בפחות מכגריס ועוד ע"ש. מדבריו נראה דטמאה ודאי וכבר עמד עליו הב"י דמן הרא"ש לא מוכח מידי שהרי הרשב"א כתב כן דטמאה נדה ואפילו הכי כתב לטהר בפחות מכגריס ועוד ועגול ולענ"ד נראה דהדין עם הטור דאי ס"ד דס"ל להרא"ש כסברת הרשב"א א"כ אמאי לא הביא הרא"ש להא דמסקינן דא"מ בדוק הוא או דחוק הוא וא"כ אי בדקה בעד הבדוק לה ואפילו בפחות מכגריס ועוד טמאה א"ו דס"ל דאף בטחתו בירכה טמאה ולא תלינן במאכולת וסמך עצמו שכתב גבי טחתו בירכה טמאה נדה סתמא בלי שום חילוק מש"ה השמיט להא דאמר א"מ בדוק וכו' דכ"ש הוא מן טחתו בירכה כנלע"ד:
גם צל"ע לדינא במ"ש הט"ז סי' הנ"ל בס"ק כ"ג הבאתי לעיל וז"ל ע"כ נ"ל באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי שלה ע"י סבה ובדקה עצמה וכו' אלא דכאן אפילו משוך טהור כיון שנעשה בקינוח ממקום טהור ואפילו לדעת הי"א דסעיף ל"ה מודה בזה דהתם שאני כמו שיתבאר עכ"ל הא כתב הרשב"א בתה"ק הביאו ב"י באמצע ד"ה והשתא מ"ש רבינו וכו' וז"ל האשה שבדקה עצמה וכו' בדקה בעד הבדוק לה וכו' אם הכתם עגול ואין בו כגריס ועוד טהורה דתלינן במאכולת וכו' ואעפ"י שהעד בדוק הוא חזקה אם דם קינוח היה משוך היה ואם משוך טמא ואפילו אין בו כגריס ועוד ואין אומרים בזה דם מאכולת הוא כיון שהעד בדוק הוא אצלה וזה חומר בעד מבחלוק שהכתם הנמצא בחלוק אעפ"י שהוא בדוק בין עגול ובין משוך תולים אותו להקל במאכולת עד שיהיה בו כגריס ועוד עכ"ל וכ"כ הרא"ש ס"פ הרואה אלמא אע"ג דאפשר לדם מאכולת להיות משוך אפילו הכי מטמאינן בעד הבדוק מספיקא כל היכא דליכא רגלים לדבר שלא בא מקנוח דדוקא היכא דאיכא הוכחה כגון שהוא עגול הוא דתלינן ועוד בטחתו בירכה נמי בא ע"י קנוח ואפילו הכי מחמרינן במשוך ואיך כתב הט"ז להקל אפילו במשוך בנידון דידיה אע"ג דממכה שבגופה נמי משוך הוא כיון שע"י קנוח הוא מ"מ אין לנו שום הוכחה לטהר מלטמא ומספיקא ראוי להחמיר וצ"ע:
ומיהו מ"ש הט"ז להקל מטעם מכה בא"מ דבריו נכונים וכה"ג בהנהו מין כנים שכתב מ"ו מוהרי"ך לתלות להקל לפמ"ש לעיל אליבא דכ"ע אין לטהר לגמרי אפילו אי שכיחי כנים בא"מ אפילו לדעת הרשב"א כיון שהוא חשש ג"כ לדעת ר"ח וכמ"ש לעיל ולא כתב להקל אלא בטחתו בירכה ועוד שהרי הרשב"א לא כתב להקל אלא בעגול דאיכא קצת רגלים לדבר דמעלמא אתי משא"כ במשוך וה"ה בקרטין יבשים קטנים מאד שאין כאן שייך לחלק בין עגול ובין משוך בוודאי אין כאן מקום לתלות להקל ולומר ממאכולת אתי ודאי בזה אם נכנס בגדר הספק וגם זה עדיין צ"ע ודוק:
אח"ז ראיתי בחדושי הרמב"ן למס' נדה בסוגיא זו שכתב דטפי יש להקל בטחתו בירכה מן לא טחתו בירכה אע"ג דנימא דאין א"מ בדוק הוא דחוק הוא או משום דהתם בדקה עצמה מיד כשיעור וסת דחייב עליה חטאת או אשם תלוי משא"כ בטחתו בירכה ע"ש ועיין עוד שם מה שפי' בסוגיא זו דיש לומר דשאני היכא דלא טחתו בירכה דאין קנוח העד הורג מאכולת משא"כ בטחתו בירכה ולפ"ז ניחא דברי הרשב"א הנ"ל ועי"ש דנ"מ טובא לדינא לפי פירושו גם נראה מדבריו שם דקו' הש"ס שמקשה וניחוש דלמא דם מאכולת לטהר לגמרי דאל"כ לא היה צריך לדחוק עצמו בקו' הש"ס שמקשה וניחוש דלמא דם מאכולת הוא שכ' בשם המפרשים א"כ אין לך אשה שנטמאה בנדה בבדיקה ותי' דידע דא"מ בדוק או דחוק הוא רק הכא מקשה שמא בשעת בעילת השמש הכניסה א"נ שמא על השמש היה מאכולת ועמה נכנסה ואס"ד דס"ל דקו' היא אמאי וודאי טמאה ולחייב אפילו בקרבן לא היה צריך לכל זה וכ"כ הר"ן בחדושיו ולפ"ד הרמב"ן אני חוכך מאד אם יש להקל מחמת הכינים הנמצאים בא"מ במקום שער ולבדות חלוקים בין זמננו זה לזמן הגמרא אשר לא נזכר בשום פוסק (ולא מוכח דתולין בכנה בכה"ג אלא מן הרשב"א בתה"ק מדתלי טעמא דטמאה משום דא"מ דחוק משמע הא לא"ה טהורה וכמ"ש הב"י וגם זה אינו מוכרח) ואע"ג שבחוש ראינו שנמצאו כינים מ"מ י"ל כמ"ש הרמב"ן דאין הקינוח גורם למעך הכינים ובפני' בא"מ בדוק הוא ובפרט לפמ"ש הב"י שם דמה שפי' רש"י בסוגין דנמצא המאכולת רחוק מן הדם היינו שלא לטמא ודאי אבל מספק טמא אפי' נמצא המאכולת על הדם ממש יע"ש. (מיהו י"ל דודאי בזמן הש"ס שהיו מגלחין למקום השער וכמבואר בשב"י מש"ה לא תלינן אפי' אי לא נימא דא"מ בדוק הוא אבל בזה"ז דשכיחי בא"מ מאכולות דמי להניחו תחת הכר או תחת הכסת ואף ע"ג דהתם במשוך טמא י"ל דוקא בידוע שהוא משוך משום דחזקת משוך הוא מקנוח משא"כ היכא דליכא למיקם עליה מקילינן וצ"ע ועיין בסי' ק"ץ מ"ש):
לפי מה דפסקינן לקמן בסימן ק"ץ והוא מן הרשב"א בס' תה"א בשער הכתמים דמי שא"י בדמיונו תולה כתמי' במה שנתעסקה עד שברור לה שאינו דומה דאז אינו תולה וה"ה במאכולת בזה"ז תולין בה כל מראה אדום אף שאמרו דדוקא מאכולת של ראש דומה לד"נ לפ"ז אפשר לומר דאף דמסקינן דא"מ בדוק הוא דחוק הוא ה"מ לענין מאכולת של הראש דהא אמרינן בדף י"ט ע"ב דהא דתולה במאכולת דוקא במאכולת של הראש אבל מאכולת של שאר הגוף ל"ד לדם נדה וא"כ נ"ל דהא דתלינן במאכולת מדינא דגמרא משום דמאכולת של הראש מצוי בשאר הגוף ולפ"ז י"ל דהא דאמרינן דא"מ בדוק הוא היינו לענין מאכולת של הראש אבל שאר מאכולת מצוי שם כאשר החוש יעיד ע"ז וא"כ אנן דלא בקיאי' במראות דמי' תלינן:
ס"ק ג
אעפ"י שלא יצא לחוץ כו'. ודוקא אם נעקר מן המקור ויצא מבין השינים ולחוץ אבל מבין השינים ולפנים ובין השינים עצמן כלפנים ועמש"ל סי' קצ"ד וסי' קצ"ו וז"ל הרמב"ם בהלכות א"ב פ"ג האשה מטמאה בין באונס בין ברצון ואפילו לא יצא הדם לחוץ ולא נעקר מן המקור ועדיין הוא בביה"ח טמאה וביה"ח זו בין השינים מקום שמגיע אליו האצבע בשעת גמר ביאה ובין השינים עצמו כלפנים בזה"ז שאין בקיאות בדבר כל שהאשה מוציאה דם בעד שלה טמאה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דכל עיקר דין זה אינו אלא כשנשאר בפנים ולא יצא לחוץ הוא דאיכא לאפלוגי בין השינים ולפנים או בין השינים ולחוץ אבל אם אחר כך יצא לחוץ ע"י בדיקת עד הרי יצא לחוץ וטמאה וא"כ מה זה שכתב בזה"ז וכו' דבזה וודאי דטמאה ועיין בתוספות דמ"ב ע"ב ד"ה שהוציא:
ס"ק ד
טיפת דם כחרדל. כתב הש"ך וה"ה פחות עכ"ל וכ"כ רש"י להדיא דף י"ד ע"ב ז"ל שם אפילו כעין חרדל ופחות מכן עכ"ל וכ"מ בסוגי' דר"פ מפלת א"ה לא יסתור בזיבה ע"ש ולחנם נתחבטו הגאונים בשו"ת שב"י בסימן ל"ח ול"ט והגאון מהרש"ך הביא ראיה מדברי רש"י דף מ"ב דמדינא מטמא אפילו בכ"ש. אך מ"ש הגאון מ"ו בעה"מ תשובה הנ"ל דא"ל דכ"ז נכלל בחומרא דר"ז אף שהוא מושג מדברי רש"י הנ"ל דמשמע מדינא בפחות מכחרדל מטמא מ"מ י"ל דנכלל בחומרא דר"ז לענין זה דוודאי מדינא טמאה היכא דידוע בודאי שבא מן המקור אבל מספקא תלינן שבא מן הצדדים דאין דרך לדם מועט כזה לבוא מן המקור וכמאמר הרופאים שם בתשובה ובתשובת עה"ג אף שדבריהם נסתר מן הש"ס דמוכח דאפשר לבא מן המקור אפילו כ"ש וכעובדא דר"א ב"צ דר"פ המפלת מ"מ י"ל דוקא שבא מן המקור בודאי וכגון שהרגישה שנפתח מקורה וכמ"ש בתשובת אמ"ו הגאון סימן ל"ט יע"ש אבל מסתמא תלינן טפי מן הצדדים דעכ"פ מלתא דל"ש הוא שיבא מן המקור דם מועט כזה ומכח חומרא דר"ז מחמרינן אפילו בכחרדל ובפחות מכן וכן מצאתי בב"ח סימן זה וז"ל ולפענ"ד נכון הוא דבפ' יוצא דופן דמ"א אר"י מקור שהזיעה כב' טיפות מרגליות טמאה ודוקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא אתי' פי' מן הצדדים וזה יאמר כאן דהחמירו בנות ישראל אפילו טיפת דם כחרדל אעפ"י שאינה כ"א טיפה אחת לא תלינן דמצדדי' אתי עכ"ל הרי ממש כדברינו וכ"נ מסוגיא דף נ"ב ע"ב ובתוספות ד"ה ג' גריסין שאין דרך אשה לראות פחות מן גריס וכמ"ש בחדושי גמרא ונ"מ היכא דאיכא ספקא יש להקל דאף ע"ג דבנות ישראל החמירו היינו בחדא ספקא אבל היכא דאיכא עוד ספקא יש לצרף לס"ס הך ספק שמא מן הצדדים ולקמן בסי' ק"ץ וסי' קצ"א נכתוב מזה עוד:
ס"ק ה
ואין חילוק. מה שכתב בס' כו"פ על הרב במנ"י שיצא חוץ לגדרו גדר חכמים ליתן מכשול לפריצי הדור לחלק בין פנויה לנשואה יפה כ' וז"ל הרא"ה בס' החינוך מצוה צ"ה וז"ל וכדומה לזה אמרו ז"ל בענין הנדה מ"מ אמרה תורה שתשב ז' ימים שתהא חביבה עליו ביותר ובאמת שאין זה לדעתם תכלית הכוונה בדברים רק להודיע כי ענין המצוה יסבול הרבה רמזים מלבד עקרים גדולים וחזקים עכ"ל:
סימן קפד
ס"ק א
או מל'. בש"ך סק"ב וסתם וסת מל' יום והיינו אם לא קבעו וסת עכ"ל מלשונו משמע דאף לקולא אמרינן לענין זה דאפילו שאין לה וסת מותרת לשמש בלא בדיקה תוך עונה בינונית והוא תמוה דא"כ הא דפליגי בש"ס באשה שאין לה וסת דלר"מ תצא ולר"ח ב"א מהני בדיקה במאי פלוגתייהו הא כל אשה שאין לה וסת מ"מ עונה בינונית יש לה וכ"ז שלא קבעו וסת לעולם יש לה עונה בינונית א"ו הא דאמרינן סתם אשה יש לה עונה בינונית היינו להחמיר שכ"ז שלא קבעה וסת צריכה לחוש לעונה בינונית אבל לענין זה דתשמש בלא בדיקה ל"מ אפי' בתוך עונתה אסורה לשמש בלא בדיקה כ"ז שלא קבעה וסת לשיטת הרמב"ם וסייעתו ואפשר דהש"ך מיירי בתחילת ראיה דידה דלא נודע למתי תקבע וסת מותרת לשמש בתוך למ"ד משום דמסתמא תקבע הוסת ליום למ"ד ובש"ס ולקמן סימן קפ"ו מיירי שראתה כמה פעמים ולא קבעה וסת הא חזינן דלא קבעה ביום למ"ד כסתם נשים ומש"ה אסורה עד שתבדוק אפי' בתוך למ"ד אחר זה ראיתי בב"ח סימן זה שכתב כן בהדיא:
ס"ק ב
ולא משאר קרבות אלא מתה"מ בלבד כו'. בט"ז ס"ק ג' כ' וז"ל ול"נ שאסור מן הדין לדעת הרא"ש וראיה מסי' שמ"ב עכ"ל וע"ז כ' בתה"ש ואין דבריו מוכרחים דש"ה דיצרו תקפו שלא בעל עכ"ל ואני לא מצאתי כלל ברא"ש שאוסר בחיבוק ונישוק בדינים אלו שבסי' שמ"ב אמנם ברי"ו אוסר בחבוק ונישוק גבי אבל הובא בהגהות ש"ע סי' שפ"ג יע"ש ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ד סי' קס"ג שכ' בפשיטות להתיר:
ס"ק ג
אותו היום כו'. בש"ך ס"ק ז' הביא דבריו הג"מ בשם א"א דבעינן י"ב שעות שוות שכ"ד מהם הוא מעל"ע ע"ש גם הביא דברי הא"ז והראב"ן דבעינן כ"ד שעות וכבר כ' האחרונים שאין לזוז מדברי הש"ע שהוא כדעת רוב הפוסקים ובפרטות דקיי"ל וסת דרבנן ובס' כו"פ כ' סעד לדברי הא"א מסוגי' דמס' שבת דף פ"ו דשמעתתא דפולטת ש"ז דמקשה התם נתנה קאמרת או ראויה קאמרת וא"ל ראויה קאמינא והוא תמוה חדא למאי נ"מ השתא אי נתנה תורה לט"י או לאו ועוד דמשני ראויה קאמינא דמנ"ל זה ואי הוי הלמ"מ נמי ק' למאי נ"מ נאמרה זה לדורות אמנם לפי דברי הא"א ניחא דה"ק כיון דאמרת ניתנה התורה לט"י דמשמע אליבא דכ"ע מש"ה מקשה ניתנה קאמרת או ראויה קאמרת דלר"ע דס"ל חמשה עונות קפיד קרא ולדידיה היה הפרישה יום ד' בהשכמה ומעתה יום ד' ואחריו ליל ה' הם ב' עונות ויום ה' ואחריו ליל ו' המה ג"כ ב' עונות נמצא ביום וי"ו בהשכמה כבר היה ד' עונות וא"כ יום וי"ו שהוא עונה חמישית וא"כ בסיון שהיום ארוך יותר מן י"ב שעות הי' אפשר להם לטבול אחר י"ב שעות על היום ועדיין לא שקעה החמה והיה אפשר להיות הערב שמש מש"ה מקשה מאי דעתך אי הי' אפשר שהיה להם הערב שמש כדעת הא"א די"ב שעות מיקרי עונה או נימא דכל היום כמות שהוא הן יום ארוך או קצר מקרי עונה וא"כ ניתנה התורה לט"י וע"ז השיב ראויה קאמינא כדעת הא"א והא דמק' מעיקרא והא ט"י נינהו היינו למ"ד דבימי' תליא מלתא עכ"ל ול"נ דבלא"ה יש ליישב סוגיא זו דהא יש לדקדק עוד בסוגיא זו דלמאי דמשני ראויה קאמינא ואם כן ע"כ שכולן היו טובלין מבע"י וסמכו עצמן שלא יפלטו ואם יפלטו עוד אח"ז יטבלו שנית בלילה א"כ ק' הטורח הזה למה להכניס עצמן בספקא היה להם להמתין עד הלילה ויטבלו אחר שהתורה התירה להיות ט"י ומה להם להצטדק יותר ולהחמיר על עצמן מה שלא החמיר עליהן הקב"ה לכן נ"ל עפ"י מה דאיתא במס' יבמות דף מ"ו ע"ב פלוגתא דר"א ור"י במל ולא טבל דר"א יליף מאבות ור"י ס"ל באבות נמי טבילה הוי מנ"ל מהכא ויקח משה את הדם ויזרוק וגמירי דאין הזאה בלא טבילה ור"י טבילה באמהות מנ"ל סברא הוא במה נכנסו תחת כנפי השכינה וכ' התוס' דאע"ג דקיי"ל דאין הזאה בלא טבילה אפ"ה מקשה שפיר טבילה באמהות מנ"ל משום דשמא האמהות לא היו בכלל אותה הזאה ע"כ ואותה הזאה נעשה בחמישי בשבת קודם מ"ת וכפירש"י בחומש ובפ' ר"ע וא"כ הנשים דלא היו בכלל הזאה זו מ"מ בלא טבילה לא סגיא להו דבמאי נכנסו תחת כנפי השכינה אך אותן נשים שהיו נשואות והיו צריכין טבילה משום פולטת ש"ז י"ל דטבילה זו שטבלו בליל שבת עולה להן נמי משום טבילות גירות וכדאמרינן לעיל דף מ"ה ע"ב אמר ר"י יכילנא לאכשורי בה ובברתה כדר"א דאמר ר"א מי לא טבלה לנדתה ופי' רש"י דטבילות נדה עולה לשם גירות והכי אמרינן שם נמי מי לא טבל לקריו אלמא דטבילה אחת עולה לכאן ולכאן וא"צ לטבילה בפ"ע לשם גירות וא"כ אותן נשים ששימשו עם בעליהן המתינו בטבילות גירות עד ליל שבת שהיו טובלין משום פליטה ועלתה נמי לשם גירות אך איתא לקמן דף מ"ו ע"ב אין מטבילין לגר בלילה מ"ט משפט כתיב ביה וא"כ בע"כ כולן היו צריכין לטבול לשם גירות ביום ולא היה אפשר להמתין עד ליל שבת לפי דטבילת גרים צריך להיות ביום אך התוס' כתבו שם דמ"ה ע"ב ד"ה מי לא טבלה לנדתה וכו' הא דאין מטבילין גר בלילה היינו לכתחלה מדרבנן וא"כ מדאורייתא יכולה לטבול בלילה וא"כ הנשים ששימשו עם בעליהן המתינו בטבילות גירות שלהם עד ליל שבת שהוכרחו לטבול בלא"ה משום פליטת ש"ז אך דין זה אם נימא דמעכב דדוקא בעי טבילה לגירות ביום או שאינה אלא לכתחלה מדרבנן במחלוקת שנויה בין הרי"ף והרמב"ן ותוס' (כנ"ל דצ"ל והרמב"ן שם בש"ע דלא כנראה מן באה"ג דר"ל שהוא הרמב"ם וכמ"ש שם בגליון ש"ע) דלהרמב"ן והרי"ף אפי' בדיעבד אם טבל בלילה אינו גר דס"ל דהוא מדאורייתא דמשפט כתיב ביה והוא דרשא גמורה ודעת הרא"ש כשיטת התוס' והובא בש"ע י"ד סי' רס"ח סעיף ג' ע"ש ולפ"ז ניחא הסוגיא הנ"ל דהכי מקשה נתנה קאמרת או ראויה קאמרת לפי שהיה מסופק בהא דתניא אין מטבילין בלילה מ"ט משפט כתיב ביה אי דרשא גמורה הוא ומדאורייתא או אסמכתא בעלמא הוא ומדרבנן וא"כ אי נימא דדרשא גמורה ובע"כ היו צריכין לטבול ביום וי"ל דמסתמא לא טבלו מקודם ליום ו' דכל מה שהיו יכולין להמתין בטבילת הגירות המתינו דאולי לא יפלטו אח"ז ותעלה נמי לטבילת הפליטה וא"כ אי טבלו ביום י"ל דכולן לא פלטו אח"ז ואינה אלא ראויה התורה ליתן לט"י אבל באמת מעולם לא פלטה שום אשה אחר טבילת גירות שלה או נימא כשיטת התוספות וסייעתם דטבילה לשם גירות כשרה בלילה מדאורייתא וא"כ מסתמא כולן המתינו בטבילת גירות שלהם עד הלילה משום דאולי תפליט אחר טבילתה ביום ותצטרך טבילה שנית בלילה מש"ה המתינו בטבילת גירות שלהם עד הלילה ואז יטבלו טבילה אחת משום גירות ומשום פליטה וא"כ נתנה ממש לט"י וע"ז השיב ראויה קאמינא וכשיטת הרי"ף והרמב"ן דבלאו הכי היו צריכין לטבול ביום משום טבילת גירות וי"ל דמעולם לא פלטה שום אחת אחר טבילה זו וראויה קאמינא אם פלטה אחת ולשיטת ר"ת דס"ל דטבילה במ"ת היא קודם הזאת דם וכמ"ש בתוס' מס' מגילה דף כ' ד"ה ולא טובלין וכמ"ש בכ"מ פי"א מהלכות פרה בשם הר"ש א"כ כבר טבלו כולן ביום ה' ולזה מיבעיא או ראויה קאמר או כשיטת הרמב"ם שם דטבילה הוא אח"כ. ועיין בחדושי גמרא פ' יוצא דופן ומש"ל סי' קצ"ו בעזה"י:
מ"ש בש"ך סק"ז וז"ל ואה"נ דבתקופות תמוז וטבת יש לחשוב שעות זמניות וכו' ט"ס הוא וצ"ל שעות שוות ומ"ש עוד וכה"ג מצינו בכמה דוכתי וכו' לענין ק"ש ולענין חמץ בע"פ לכאורה תמוה דאדרבה התם חשבינן שעות זמניות ולא שעות שוות ואפשר לומר דכוונתו דגבי ק"ש אמרינן עד שלש שעות וכה"ג בחמץ בע"פ אוכלין כל ארבע היינו אותן שעות דקאמר כשהיום והלילה שוין אבל כשאינן שוין צ"ל לפי ענין היום א"כ י"ל נמי הא דקאמר עונה הוא או יום או לילה נמי כשהן שוין אך עכ"ז ק' מנ"ל לא"א דין זה ולענ"ד נראה דהא"א הוציא דין זה מגמ' ערוכה בנדה דף ס"ג ע"ב דגרסינן התם במתני' היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה רי"א כל היום שלה ובגמ' והתניא רי"א כל הלילה שלה לא קשיא הא דרגילה לראות בתחילת יממא והא דרגילה לראות בסוף לילה וא"כ הא דאמר ר"י במתני' כל הלילה שלה דחזיא לסוף לילה וקשיא לי טובא הא קיי"ל בכל דוכתא דמע"ה יממא הוא וא"כ נץ החמה מה שייכא הכא ועיין בשו"ת חה"ש סי' כ"ד שהרגיש בזה ומה שתי' הוא דוחק גדול יע"ש (ובלא"ה דברי חה"ש באותה תשובה שם תמוה מה שחשש בכתם משום וסת וכבר מושג הוא בס' מ"י ס"ס ק"ץ) והכא כיון דחזיא עם הנץ החמה הרי ראתה ביום והכי ה"ל לומר היתה למודה להיות רואה עם ע"ה וכו' וזה דוחק דוסתות האשה תליא במהלך החמה וגם הרמב"ם לא כ' רק היתה למודה להיות רואה ביום אסורה כל היום כו' ולא תליא כלל בהנץ החמה (ועיין מ"ש לקמן סעיף ד') אמנם לפי דברי א"א ניחא דהש"ס מיירי ביומי ניסן ותשרי ומבואר בס' ח"י מהלכות פסח סי' תנ"ח הא דביומי ניסן ותשרי היום והלילה שוין היינו מהנץ החמה ועד תחלת השקיעה והוא מהלך שלשים מיל בי"ב שעות ומש"ה כ' הרמב"ם דמהלך מיל הוא ב' חומשי שעה וכן הסכימו עמו כל חכמי התכונה וא"כ מעמוד השחר עד הנץ החמה שהיה מהלך ה' מילין שייך ללילה וכה"ג מתחלת השקיעה ועד צה"כ שהוא ג"כ מהלך ה' מילין שייך ג"כ ללילה וכמ"ש הש"ך בנק"ה דהכי חשבינן היום ארוך דמחצה העודף חשבינן בוקר ללילה שעבר ומחצה עודף השני חשבינן בערב לילה הבא וא"כ ביומי ניסן ותשרי שייך מע"ה עד הנץ החמה ללילה שעבר וא"כ דברי א"א נכונים וברורים כנלע"ד:
בש"ך ס"ק הנ"ל ובא"ז כו' וז"ל פורש אדם מאשתו סמוך לוסתה כ"ד שעות עכ"ל ובס' שנדפס מחדש ושמו תפארת למשה כ' וז"ל ול"נ דהא"ז מיירי בלא בדיקה דאז אסורה לשמש כ"ד שעות קודם וסתה דהיינו מעל"ע דהא קיי"ל דכל הנשים מטמאין למפרע מעל"ע אם לא בדקה עצמה אף דהיינו דוקא לטהרות ולא לבעלה היינו דאין בעלה חייב א"ת בדיעבד אבל לכתחילה צריכה בדיקה תוך מעל"ע של שעת וסתה דשמא כותלי בה"ר העמידו והוי כהגיע שעת וסתה לענין זה וגרע מאשה שאין לה וסת דהרבה פוסקים ס"ל דצריכה בדיקה והלא ר"ע מטמא אף למעלה למפרע ודאי דיש לחוש לדבריו לכתחלה שלא לשמש בלא בדיקה תוך מעל"ע וע"י בדיקה אינה אסורה אלא אותה עונה ולפ"ז אם רגילה לראות באמצע יום אסורה לשמש למפרע מעל"ע עד חצי יום שלפניו והא"ז ס"ל דאיירי ברגילה לראות בסוף היום ודוק היטב נ"ל ברור לדינא עכ"ל מלבד מה שדבריו רחוקים בכוונת הא"ז אין דבריו ברורים כלל ושכח המשנה דריש מכילתין דכל אשה שיש לה וסת ד"ש ואין כאן שום טומאת מעל"ע והכי פסקינן כסתם מתניתין זו ואם כן למה הצריך הא"ז בדיקה כ"ד שעות מקודם באשה שיש לה וסת:
תו כתב שם אמ"ש הש"ך לפרש כוונת הא"ז דאם רגילה לראות ביום קבוע ואין לה שעה קבוע א"כ כאלו כל היום וסתה דמי דאשה שוסתה כל היום צריכה לפרוש כל הלילה שלפניו עכ"ד וכ' ע"ז בספר הנ"ל ולא ידעתי מנ"ל הא דמ"ש מרגילה לראות סוף כל הלילה דמותרת בתחלת היום שלאחריו או בתחלת היום דמותרת ליל שלפניו עכ"ל וכן הקשה בס' מנ"י ולק"מ כיון דחכמים אסמכוהו אקרא דצריך לפרוש עונה סמוך לוסתה וא"כ ברואה מתחלת היום נתקיים תק"ח שהוא פורש אחר הוסת באותו יום וכן בדרכה לראות בסוף הלילה היא פורשת כל הלילה שקודם לוסתה וא"כ מתקיים תק"ח משא"כ בשאין לה שעה קבוע א"כ כל אותה עונה לא מקרי סמוך לוסתה אלא כל אותה עונה שעת וסתה מקרי ומתקנת חכמים צריכין לפרוש עונה סמוך לווסתה משום סייג וגדר שלא לבעול בשעת וסתה ומש"ה צריכין לפרוש העונה שלפניו:
ס"ק ד
ואשה שמשנית וסתה. עיין בס' ש"ג פ"ג דשבועות דהבין לדעת הגמי"י פ"א דהל' א"ב שממנו מקור דין זה שכתב בהגה"ה כאן דמיירי באשה שיש לה וסת קבוע שאינה רואה פחות מן י"ד ימים אחר טבילה אבל לאחר י"ד ימים אין לה קבע שאז עד י"ד ימים דינה כאשה שיש לה וסת וכמבואר לקמן סי' קפ"ו סעיף ג' אבל לאחר י"ד ימים אז אסורה כל אותן הימים שדרכה לראות בהן כגון אם פעם דרכה לראות בכ"ז ופעם בכ"ח ופעם בכ"ט אז אסורה כל אותן הימים דכיון דיש לה קבע שעד אותן הימים לא תראה ה"ל אותן הימים שאח"כ קבע שבאותן הימים ודאי תראה וכל יום ויום נחשב לוסת בפ"ע ולא נעקר בפ"א אך בלשון הרמ"א א"א לפרש כן דא"כ מאי ב' או ג' ימים קודם או אחריו דקאמר ולכאורה י"ל דמיירי באשה שהיה לה וסת קבוע אלא שעכשיו היא משנה וסתה לקדם או לאחר אבל לשון הג"מ לא משמע כן שכתב וששאלתם אשה שאין לה וסת אם היא אשה שמשנית וסתה לאחר או להקדים ב"י או ג' כפי מה שרגילה לשנות יפרוש בזמן הגעת וסת עכ"ל מלשונו זה נראה כמו שהבין לכוונתו בס' ש"ג ומ"ש לאחר או להקדים ר"ל פעמים מקדמת ורואה בכ"ז ופעמים מאחרת לראות בכ"ח או בכ"ט ומ"ש בס' כו"פ בזה ב' דרכים אינו נכון דא"כ מאי או אחריו שכתב הרמ"א לפי פירושו לכן המחוור נ"ל עפ"י מ"ש הראב"ד בס' בעה"נ בשער הוסתות ד' ז' וז"ל שהוא רוב המצוי בין הנשים לשנות וסתן יום ויומים ושלשה ימים פעמים מרחיקות ופעמים מקריבות וכיון שהרבה מצוי כו' עכ"ל ע"ש ולפ"ז כיון שהוא מצוי לקדם או לאחר ב' או ג' לפי דמים יתירים דאתנהו בהן כך דרכה לקדם את וסתה ואם מעט דרכה לאחר זמן וסתה איזה ימים מש"ה צריכה לפרוש כל אותן הימים דהא חזינן דאשה זו דרכה בכך וק"ל ובשו"ת חוט השני הבין כמ"ש לדעת הש"ג ע"ש סי' כ"ד ודוק:
ס"ק ה
כ"ז שלא קבעתו ג"פ. נראה מדכ' כ"ז שלא קבעתו דאפילו ראתה הרבה פעמים כ"ז שלא קבעה וסת אינה חוששת כלל דכללא הוא דקטנה וזקנה אינה חוששת לוסת שאינו קבוע אבל הט"ז בסי' קפ"ט ס"ק מ"ג השיג ע"ז ודעתו דאם ראתה ג"פ אעפ"י שלא נקבע וסת מ"מ חוששת כיון דמוחזקת לראות ובנק"ה שם מקיים דברי הש"ע ועיין במש"ל סי' הנ"ל:
ס"ק ו
אם רגילה לראות בהנה"ח. לשיטת הפוסקים דלית להו הא דא"א שכתבתי למעלה צ"ל הטבע האשה בוסתה תליא במהלך השמש בזריחתה על הארץ או בשקיעתה והוא דבר תמוה אשר לא מצינו שום זכר מזה בשום ספר ואדרבה כל הפוסקים סתמו וכתבו שעונה הוא יום או לילה אלא שברמב"ם פ"ד מהלכות א"ב דין י"ג כתב בזה"ל וכן אם היה דרכה לראות בשש שעות בלילה ועברה ולא ראתה אסורה לשמש עד שתזרח השמש עכ"ל משמעות נמי דנחשוב הלילה עד זריחת השמש והוא דבר תמוה ועיין בשו"ת חוט השני סימן כ"ד אמנם לשיטת א"א ניחא כמש"ל וכן י"ל דהרמב"ם מיירי ביומי ניסן ויומי תשרי:
ס"ק ז
ביום. ועיין ש"ך ס"ק י"ג שכ' הטעם ע"ש אמנם הטעם פשוט דכיון דספקא הוא מש"ה בלילה מותר דוסתות דרבנן וקיי"ל סד"ר להקל וכמ"ש הש"ך אמנם ביום כיון דלא חזאי עד השתא אמרינן אגלאי מילתא למפרע דעד האידנא וסתה ביום מש"ה לא חזיא והשתא תראה ביום וכן מ"כ:
ס"ק ח
אסורה בלילה. כתב הש"ך ס"ק ט"ו ולפמ"ש לעיל ס"ק ז' א"כ בהנץ החמה אסורה כאן כל הלילה וכל היום וביום שאחריו כשיעור הנמשך ובקודם הלילה אסורה כל היום וכל הלילה שלפניו ובלילה שלאחריו כשיעור הנמשך בו עכ"ל וכתב ע"ז בס' הנז' וז"ל דבריו תמוהים דהא הוא גופא כ' לעיל בסק"ז דדוקא כשאין לה וסת קבוע באיזה שעה כגון פעמים בתחלת היום והכא הרי יש לה שעה קבועה ואמאי תאסור כ"ד שעות עכ"ל המעיין בס' נק"ה נראה דעתו כיון דנשי דידן אין רגילות שתקבע וסתות לשעות מש"ה החמיר בא"ז אפילו ברגילה לקבוע לשעות שדינה כאלו לא קבעו לשעות משום לא פלוג ואם כן צדקו דברי הש"ך ולק"מ:
תו כתב שם בס' הנ"ל וז"ל ונ"ל דאשה שקבעה וסת מליל ט"ו לליל ט"ו ודרכה לראות כל ז' ימים וצריכה למנות ז"נ של שבוע שניה וטובלת ליל ט"ו דמותרת לשמש אף שהוא שעת וסתה דוסתות דרבנן ולא החמירו לאוסרה על בעלה לעולם מכ"ש אם דרכה לראות ביום ט"ו דאין להחמיר בליל טבילתה ליל ט"ו משום עונה שלפני עונת וסתה כדעת הא"ז ומביא ראיה ע"ז ואף שיש לדחות ראייתו מ"מ לדינא נ"ל דדבריו נכונים ודווקא שלא תאסור עולמית הוא דשרינן לה אבל משום מצות עונה של ליל טבילה לא שרינן לה וסתות דרבנן וכמש"ל:
ס"ק ט
ששופעת או מזלפת. דין זה צל"ע לכן צריך אני להביא מקור דין זה הראב"ד בס' בעה"נ בשער הוסתות כ' וז"ל ואשה שהיא למודה לראות ה"י או ד' רצופים נאמרו בה ג' פנים יש מי שאומר שאינה חוששת אלא ליום הראשון בלבד כי הוא עיקר הוסתות והוא צריך ג"פ לעוקרו אבל שאר ימי עונה אע"פ שהיא למודה בהן כ"פ נעקרים הם בפ"א לפי שאין אשה קובעת וסת תוך ימי נדתה וכו' הלכך הן כוסת שאינו קבוע ונעקרים בפ"א ואינה חוששת אלא לעונה א' ויש מי שאומר שאפי' עונה א' אינה חוששת להן לפי שאינן אלא משיכות וסת ודמים יתרים הוא דאתוספו בהן כדאמרינן ס"פ בנות כותים ומדקרי להו תוספת דמים אלמא אין להן דין וסת בפ"ע והלכך כיון שנעקר הראשון כולן נעקרו עמו ואם לא ראתה ביום ראשון הא הוי עקירה לשני ויש מי שאומר כשם שחוששת לראשון כך היא חוששת לכולן ג' עונות והטעם כיון שאין אנו בקיאים במראות דמים ולא בתקון הוסתות דכולה נשי דידן טועות משוינן להו דלא ידעינן בין ימי נדה לימי זיבות וקיי"ל דאין אשה קובעת וסת תוך י"א ימים שבין נדה לנדה כו' הילכך איכא הכא שתי הוכחות שמא היום הראשון של וסת היה דם טהור והשני או השלישי היה דם טמא והוא היה תחלת הוסת ועיקרו א"נ הראשון או הב' היה מתוך י"א והשלישי והרביעי תחלת נדה וראוין לקביעת וסת וכיון דאיכא השתא הני חששות כלהו ימי הוסת הם עיקר וצריכה לחוש להם ג"פ כראשון של וסת. הנה אלה ג' פנים נאמרו ע"ז הענין. ולזה הטעם השלישי כמה חומרות וכמה ספקות יכולים להוליד לאשה שאין לה וסת קבוע מיום ליום וכו'. עתה אפרש אותם ואומר תחלה כי מה שחשש המחמיר בזה לדם טמא ודם טהור וחשש לקלקול הוסתות אע"פ שמצינו שחששו רבותינו לכל אלה ה"מ היכא דרואה דם לטמא כל דמים שהיא רואה ולהצריכה ז"נ כאלו היא רואה בתוך ימי זיבתה דהתם ספקא דאורייתא היא וחשש דאורייתא אבל היכא דאינה רואה חשש וסתות הא אמרינן דרבנן היא ואפי' בקבוע וכ"ש באינו קבוע הלכך ספקא דרבנן לקולא ועוד דרוב דמים שבאשה טמאים ואשכחן דסמוך רבנן עליה דהאי רובא ואפי' לקולא וכו' וכ"ש הכא לגבי וסתות דחומרא היא דמבעיא לן למיסמך ארובא וכן בחשש הטועות נמי רובא לאו טועות נינהו וחששא דרבנן דאיכא רובא להיתרא ליכא למיחש כלל מיהו לגבי האי דוכתא בלחוד איכא טעמא אחרינא דמבעיא ליה למיחש לכל ימי העונה כדברי המחמיר ולאו מטעמיה אלא כיון דאיכא שופעת ואיכא נמי מזלפת שהיא כשופעת שאינן אלא ראייה א' ואפי' מזלפת כל ז' כדאיתא בפ"ק דנדה הלכך ה"ל כל ימי העונה כיום א' ושעה אחת ואשכחן דאפילו ר"י דמיקל בחשש עונות הוסתות בשעת הוסת מיהו מודה דחיישא ומש"ה מבעיא ליה למיחש תלתא זימני לכל ימי עונה עד דעקרה להו אבל למיחש לדם טמא ולדם טהור ולמיחש לספק טועות לגבי חשש וסתות להא ודאי לא חיישינן לא במקום וסת קבוע ולא במקום וסת שאינו קבוע. עוד יש טעם להחזיק הדרך הזה ולחוש לכל ימי העונה עד שתעקר מהם ג' פעמים מפני שהוא רוב המצוי בנשים לשנות וסתן יום או יומים וג"י פעמים מרחיקות פעמים מקריבות וחוזרות למקומם וכיון שהדבר מצוי כן אין ראויה לסמוך כלל ולהחזיק ימי הוסת בטפלה לתחלת הוסת ולטהר שאר ימי הוסת בעקירת פ"א כי שמא הימים שהם עתה בתוך הוסת היו כבר תחלת הוסת ואע"פ שהם עתה אמצעים לא אבדו מעלתם הראשונה לפיכך אין לנו אלא כלשון האחרון שתהא צריכה עקירה ג"פ לכל ימי הוסת וזה הדרך הוא הנכון והישר בעיני ומסיר הספקות מעלינו ובו ראוי ללכת כענין שנא' סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי עכ"ל:
נמצא אנו למדין מדברי הראב"ד ז"ל דג' מחלוקות בדבר דלדעה ראשונה אע"ג דא"צ למעקר ג' זמנים אלא יום ראשון בלבד מ"מ מיחוש חיישי חדא זימנא לכל ימי משך הוסת לפי דס"ל לדעה זו הא דקיי"ל אין אשה קובעת וסת בימי נדותה מ"מ מיחוש חייש לה חדא זימנא מיהו וכדאי' לר"פ בס"פ ב"כ גבי ימי זיבה דאע"פ שאין אשה קובעת וסתה בימי זיבתה ס"ל לר"פ דמיהו מיחש חייש לה חדא זימנא וכ"פ הראב"ד שם כר"פ אע"ג דר"ה ברי' דר"י מתקיף לפשיטתא דר"פ ועיין מש"ל והדעה השניה ס"ל דאפי' פ"א אינה חוששת לה לפי שאינה אלא משיכות הוסת ודמים יתירים הוא דאתוספו בהו ואפי' לר"פ דס"ל דאם ראתה בימי זיבה דחוששת לה מ"מ בימי נדה מודה דאפי' מיחש לא חיישי לה מטעם דש"ה דדמים יתירים דאתוספו לה וכולן נמשכו אחר יום הראשון והלכך כיון שנעקר הראשון כולן נעקרין. והדעה הג' ס"ל דנהי דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה מ"מ כיון שאין אנו עתה בקיאים במראות הדמים וכטועה משוינן לה מש"ה בעי למעקר כל ימי משך הוסת תלתא זימני והראב"ד לא ניחא ליה דגזרינן כולי האי בוסתות דרבנן מ"מ לכ"ע אם הי' הדין שאשה קובעת וסת בימי נדתה וודאי דצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת דהא קבעה לכל יום ויום לוסת בפ"ע וצריכה לחוש לשמא תראה בו עד שתעקור ג' פעמים וא"כ לדידן דקיי"ל דהאידנא אשה קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה וכמ"ש הטור בשם הרמב"ן בסי' קפ"ט ונמשך אחריו בש"ע ומש"ה השמיט בש"ע שם לדין זה דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה אם הוא ממעין פתוח לפי דס"ל כרמב"ן דהאידנא אין לחלק ועיין בש"ך שם ס"ק ע"א ובמה שכתבתי שם א"כ מן הדין צריכה לחוש לכל ימי משך הוסת וקשיא הפסקים בש"ע אהדדי דכאן פסק דאין צריכה לחוש אלא להתחלת הוסת אבל לא לשאר משך ימי הוסת ושם בסי' קפ"ט פסק דהאידנא אשה קובעת וסת בימי נדתה והא וודאי קושיא היא:
ותו קשה לי דהא כל עיקר לא דחה הראב"ד ז"ל לדעת המחמיר שם דצריכה תלתא זימני למעקר כל ימי משך הוסת מטעם דהאידנא כטועות משוינן להו ויש לחוש דשמא א' וב' היה מימי זיבה והשלישי והרביעי תחלת נדה הוא אלא משום דס"ל דלא חיישינן להו אלא לטמא לכל דם שהיא רואה שהוא חששא דאיסור דאורייתא משא"כ בוסתות דרבנן לא חיישינן להא וכמש"ל וא"כ לדידן דס"ל כרמב"ן דהאידנא אשה קובעת וסת בימי נדתה והטעם כמ"ש הרמב"ן ז"ל בהלכותיו וז"ל בפ"ה דין ט"ז בזמן הזה שהחמירו בנות ישראל על עצמן שלא יהו צריכות למנות ימי הנדות וי"א יום שלאחריה והחזיקו עצמן טועות יראה לי שכך דינן בוסתות דהן קובעות אותן אפילו בתוך ימי נדה וזיבה הגע עצמך שראתה א' בחדש וז' בו וחזרה וראתה בז' בחדש ב"פ אתה אומר לא קבעה וסת ושמא ראיה ראשונה שבר"ח מימי י"א היתה ושל ז' בחדש תחלת נדה וראויה לוסת היה רואה ב' וג' ימים והיו הראשונים תוך י"ח לראיה שקדמה והשתא ראוין לנדה הרי האחרונים קובעים וסת מן הדין ולא הראשונים ואם אתה מנהיג כדין זה עכשיו הרי החזרת בנות ישראל למנות ז' וי"א דבר שנשכח מהן לגמרי לפיכך אם ראתה מט"ו לט"ו ד"פ קבעה לה וסת וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הרי להדיא דאנן ס"ל כרמב"ן דאשה קובעת וסת האידנא בימי נדותה וס"ל דחיישינן לטועות אפי' בוסתות דרבנן דהא מה"ט הוא הא דקובעה האידנא לוסת בימי נדתה וזה כדעת המחמירים שבראב"ד וא"כ הדר דינא דצריכה לחוש כל ימי משך הוסת עד שתעקור מהם ג"פ:
ובאמת המחבר נמשך אחר פסקי הרא"ש והרשב"א שהוכיחו מסוגיא דפ"ק די"א דא"צ לפרוש אלא עונה תחלת וסת והרשב"א הוסיף עוד ראיה מפ' האשה וכמבואר שם ואביא לקמן לשונו בע"ה וכל דבריהם סובבים לדחות דברי הראב"ד דס"ל דמדינא דגמרא דצריך לחוש לכל ימי משך וסת אם היא שופעת או מזלפת דהכל ראיה א' היא וע"ז הביאו ראיה דאפי' בכה"ג מדינא דש"ס א"צ לפרוש אלא עונה תחלת הוסת וכמבואר בלשונם שם שרצו להוכיח לסתור דברי הראב"ד ז"ל ואם אינה שופעת או מזלפת אלא שפסקה בין הראיות פשיטא דא"צ לחוש אלא לעונה תחלת הוסת כיון דקיי"ל אין אשה קובעת וסת בימי נדתה ואפי' לחוש לו פ"א א"צ וכמו שאבאר לקמן וכ"ז מדינא דש"ס אבל לדידן דקיי"ל כהרמב"ן דאשה קובעת וסת האידנא מטעם דכטועות משוינן להו וודאי דצריכה לפרוש כל ימי משך וסת דכל יום ויום קבעה לוסת בפ"ע וכמ"ש הרמב"ן הביאו הטור וכ"כ בפרישה שם דהאידנא קובעת וסת בין ביומי נדה בין ביומי זיבתה ומ"ש הטור אחר דברי הראב"ד וכ"כ הרמב"ן כו' ר"ל לדינא שוין הראב"ד והרמב"ן דצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת אמנם חלוקין הן בטעמא דמלתא דהראב"ד ס"ל דהטעם משום שופעת וזולפת או משום שכן דרכן של נשים לשנות וסתן יום או יומים והרמב"ן סבירא ליה הטעם דהאידנא קובעת וסת בימי נדתן משום ספק טועות משום הכי כל יום ויום וסת בפ"ע הוא וכנ"ל:
ואין להקשות לטעמו של הרמב"ן ז"ל הא ניחא דצריכה לחוש שלשה ימים הראשונים של וסתה אבל אם נמשכה ראייתה אחר ג' ימים אמאי צריכה לחוש לאותן הימים שאחר ג"י דאף אי נימא דשלשה ימים הראשונים מימי זיבה היו א"כ הא צריכה ז"נ וכל זמן שלא ספרה ז"נ אינה חוזרת לימי נדתה לשיטת הרמב"ן וסייעתו וא"כ הא אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה ואפי' למיחש לה חדא זימנא לא חיישינן לה לשיטת רוב הפוסקים החולקים על הראב"ד וכמו שאבאר לקמן וא"כ אמאי כ' הרמב"ן דצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת אפי' נמשך וסתה חמשה וששה ימים רצופים דכל יום כוסת בפ"ע וכמבואר בהלכותיו שם פ"ה דין כ"ב ז"א דאע"ג דאין אשה קובעת וסתה בימי זיבתה מ"מ בימים שהם לספירת זיבתה קובעת וסתה וכמ"ש הראב"ד ז"ל בס' בעה"נ שם וז"ל ואי הוי תלתא זימני בתוך אחד עשר יום ותרי מנייהו בתחלת שמונה עשר יום ור"ל שראתה ה' ימים רצופים ותלתא מנייהו בסוף ימי זיבתה ותרי יומי ראתה בתחלת י"ח שהם ימי זיבה אע"ג דלא מתחלת תחלת נדה עד שספרה ז' נקיים מסתברא לי דלמיקבע בהו הוסת בימי נדה חשבינן לה וקבעה דכי אמר שמואל ימי זיבה לא קבעו בהו וסת אמתני' קאי דקתני כל אחד עשר יום בחזקת טהרה ועלה א"ש לומר שאינה קובעת וסת בתוך י"א יום ודווקא קאמר י"א אבל ימי הראויה לספירת י"א לא קאמר דקיי"ל לרבנן דבשבעת ימי נדה היא מתמרקת מדמי' ולא הדרה אלא עד שמנה עשר יום וכי מטיל לשמנה עשר יום בין שהם ראוים לנדה בין שהם מספירת זיבה ראוים הם לקביעת וסת עכ"ל ואף שהרז"ה בהשגות חולק ע"ז מ"מ הרמב"ן י"ל דס"ל בהא כראב"ד ז"ל דימים שהם לספירות ז"נ של זיבה היא קובעת וסת בהן וכ"כ בחדושיו דף ל"ט וכבר הורה זקן:
ונזכיר מה דתמיה לי על הב"י שכ' בסס"י קפ"ט על מ"ש הרמב"ם בפ"ח מהלכות א"ב אם נקבע לה וסת בימי זיבתה ה"ז חוששת לוסת וכל וסת שקבעה בימי זיבתה אם נעקר אפי' פ"א נעקרה וא"צ להעקר ג"פ שחזקת דמיה מסולקים לימים אלו וכתב ע"ז הב"י וז"ל ומ"ש שחזקת דמים מסולקים לימים אלו איני יודע למה הם בחזקה זו דבשלמא גבי מעוברת ומניקה שייך לומר כן לפי שרוב הנשים אין דרכן לראות בהן אבל לימי זיבה איני מוצא טעם ומ"מ כך משמע במתניתין ס"פ ב"כ דקתני כל י"א יום בחזקת טהרה עכ"ל ולא ידעתי למה סניא ליה הטעם שכתב הראב"ד ז"ל דקיי"ל לרבנן דבז' ימי נדה דמיה מתמרקין ואינם חוזרין עד שמנה עשר יום וכמש"ל גם לא ידעתי למה תמה על הרמב"ם שכתב כן הא בפ' התינוקת דס"ח ע"ב אית' כן בהדי' בגמרא כדברי הרמב"ם דגרסינן התם כי אמרינן אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה דלא בעינן תלתא זימני למיעקר דאמרינן דמיה מסולקים וכיון דדמיה מסולקים ד"ש:
ונחזור על הראשונות דברי המחבר צל"ע גם בדברי הרשב"א בתה"א יש מקום עיון וז"ל דף קע"ד ע"ב תנן בפ"ק דנדה אע"פ שאמרו ד"ש צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על ד"ט ואמרינן עלה בגמרא חוץ מן הנדה דבתוך ימי הנדה לא בעי בדיקה הניחא לר"ל דאמר אין אשה קובעת וסת בימי נדתה שפיר אלא לר"י דאמר אשה קובעת וסת תוך ימי נדתה תבדוק דלמא קבעה לה וסת ואיכא למידק ולר"ל מי ניחא תבדוק דהא איכא שופעת או מזלפת שני או שלשה ימים והוה ליה כולי יומי ראויה כעונה אחת וכשעה אחת וצריכה לחוש לכל זמן המשכת וסת לפי שאין עיקר וסת אם בתחלתו והשאר טפלה לו או שמא סופו או אם אמצעיתו עיקר ותחלה טפלה לו משום דמים יתרים דאתוספו בהו מקדים הוסת לבוא וא"כ תבדוק לעמוד על זמן המשכתו כדי לחוש לכ"ז המשכתו ונראה מכאן שאין חוששין אלא לעונת עיקר התחלתו שהוא העיקר ובהעקר העיקר נסתלק הטפל ויש ראיה מדתניא בפ' האשה היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה וכו' אלא שקשה לי קצת מדאמרינן בפ"ק דנדה גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפי' שופעת כל זה אינה אלא כראיה א' ופוסקת ה"ל כב' ראיות אלמא ראיה ב' שבתוך ימי נדה לא בתר ראיה ראשונה שדינן לה כלומר דאין דמי' אלא מחמת ראיה ראשונה אלא כראיה שניה בפ"ע וכיון שכן אם פוסקת וחוזרת ורואה תחוש לכולה וי"ל דהתם להחזיקה בדמים הוא שאמרו ונ"מ לטהרות וא"נ לבעלה ולענין כתמים אבל מ"מ התחלת הראיה הוא העיקר לענין קביעת וסתות ואף לביאת האורח ובהסתלקות העיקר מסתלק הטפל וכנ"ל עיקר עכ"ל והובא בב"י סי' קפ"ד וקשיא לי איך תליא קושיתו מהא דאמרינן גבי תינוקת שהגיע זמנה לראות על דברי הראב"ד ולא קשיא ליה אהא דקיי"ל דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה מסוגיא דתינוקת שהגיע זמנה לראות דמוכח דבפוסקת לא שדינן לה בתר ראיה ראשונה ואפשר דבאמת קו' זו לא קאי אדברי ראב"ד אלא על עיקר דין דקי"ל דאין אשה קובעת בימי נדתה או י"ל דקי"ל דנהי דלא קבעה וסת בימי נדתה מ"מ תיחוש ליה חדא זימנא וא"כ גם לר"ל לא ניחא:
אך הא ק' לי טובא דאלו כאן מסיק רשב"א דכן נ"ל עיקר דאין חילוק בין שופעת ובין פוסקת דלעולם אינה חוששת אלא להתחלת הוסת דבהסתלק העיקר מסתלק הטפל ואלו לעיל בדף קע"א ע"ב מסיק וז"ל וזהו הנראה מדין הגמ' אבל נראין דברי הרמב"ן שכ' דבזה"ז בכל עת קובעת וסת ואין משגיחין בימי נדה ובימי זיבה כל עיקר לפי שכבר החמירו ב"י וכו' והלכך לכל ראיה שהיא רואה באיזה זמן שתראה בין בימי נדה בין בימי זיבה חוששת לה עכ"ל וכיון שכן שכ' שנראין דברי הרמב"ן דקובעת וסת בימי נדתה א"כ הרי צריכה לחוש לכל ימי משך הוסת עד שתעקר כדינו ואמאי כ' כאן שנ"ל עיקר דאין חילוק בין שופע' לפוסק' דלעולם א"צ לחוש אלא להתחלת הוסת וזו היא שלא כדברי הרמב"ן ואפשר לומר שלא כ' כאן שכן נראה עיקר אלא לאפוקי מדע' הראב"ד דס"ל דמדין הגמ' צריכ' לחוש לכל ימי משך הוסת בשופע' ומזלפת עכ"פ ע"ז מסיק דאינו אלא בין בשופעת ובין בפוסקת מדין הגמרא א"צ לחוש אלא להתחלת הוסת אבל לדידן ס"ל דצריכה לחוש מטעם דאנן כטועות משווינן להו וכמ"ש הרמב"ן וגם בס' תה"ק אחר שכתב שא"צ לחוש אלא לעונה התחלת הוסת שהוא עיקר מסיים ויש מי שהורה לחוש לכל זמן המשכת הוסת עכ"ל הרי אף שדחה דברי הראב"ד והוכיח מהגמרא דלא כוותי' מ"מ כתב ויש מי שהורה וכו' לפי שחשש לדעת הרמב"ן שכתב שם לעיל בשמו דבזה"ז קובעת וסת בימי נדתה ומסיים ולזה הדעת נוטה ע"כ:
ומדי עברי עין עיוני להתיישב בזה ראיתי בדברי הלבוש עט"ז בסי' קפ"ט סעיף ל"ב דברים תמוהים ואעתיק לשונו וז"ל כבר ידעת שני מיני מעיינות ישנן באשה אחד שקראתו התורה נדה ואחד שקראתו זיבה ומדחלקה התורה ב' דיניהם וגם תלאן בימים מיוחדים לזה, ימים בפ"ע ולזה ימים בפ"ע וכו' ש"מ שאין טבע מעיין זה כטבע מעיין זה ואחד שופע יותר או פחות מחברו ומן הדין גם בוסתות היה לנו לחלק אע"פ שהם מדרבנן ולא יהיה וסת של זה כוסת של זה או שלא יצטרפו הוסתות של שניהם יחד כיון שאין שפעתן שוה וכן אשכחן דחילקו הרבה ביניהם בימי חכמי התלמוד כדאיתא בגמרא אבל עכשיו שכבר החמירו ב"י ע"ע בהרבה חומרות כדי שלא תבואנה לידי טעות וכו' הלכך נוהגין עכשיו שכל ראיות שהיא רואה ג"פ בין בימי זיבה בין בימי נדה חוששת להן וקובעת אותן בין שבא לה ממעיין סתום ובין שבא לה ממעין פתוח ואיזה נקרא מעין פתוח כגון שראתה בא' לחדש ובה' בו זו הנקרא מעין פתוח וכו' ואם ראתה אחר כך עוד ב' פעמים בחמשה לחדש לא אמרינן דלא קבעה לה וסת בה' בחדש מפני שראיה ראשונה מאלו ג' ראיות היתה ממעין פתוח וכו' אלא אזלינן לחומרא ואמרינן שמא מעין אחד הוא וקבעה לה וסת וכ"ש אם היתה ראיה ראשונה ממעיין סתום כגון שראתה ב"פ בר"ח ובפעם ג' ראתה בכ"ה לחדש ובר"ח שראייה השלישית היתה ממעיין פתוח וכו' מ"מ כיון שראייה ראשונה מג' ראיות הללו וכו' היתה ממעין סתום אמרינן ודאי קבעה לה וסת בר"ח ומה שראתה כ"ה לחדש גם הוא ממעיין זה אלא שמיהר להפתח מחמת ריבוי הדמים וכו' בימי זיבה כיצד כגון שראתה בר"ח וחזרה וראתה בט"ו בו וכו' וחזרה וראתה בר"ח ובט"ו בו וחזרה וראתה בט"ו ולא ראתה בר"ח שלפניו קבעה לה וסת בט"ו לחדש שמצרפין תרתי ראיות דימי זיבה להך ראיה לימי קביעת וסת ולפעמים אשה קובעת לה וסת בתוך וסת וכו' עכ"ל וכל דבריו תמוהים מאד מ"ש כבר ידעת שני מיני מעיינות ישנן באשה אחד שקראה התורה נדה וכו' דבריו תמוהים אין זה נודעת ולא יתוודע לעולם אלא לכ"ע מעין א' הוא והוא פשוט בכולה מכילתין ואין בזה שום ספק דמעיין א' הוא וכ"כ הרמב"ם בהדיא רפ"ו מהלכות א"ב וז"ל דם הנדה ודם הזיבה ודם הקושי ודם היולדת ודם טהור של יולדת כולו דם אחד הוא ומן המקור הוא בא ומעיין א' הוא ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו ותהיה רואה דם זו טהורה וזו נדה וזו זיבה עכ"ל והיינו דפסק כרב דס"ל בפ' בנו"כ דף ל"ה דם יולדת ודם טהור מעיין א' ודלא כלוי דס"ל ב' מעיינות הן אבל דם נדה ודם זיבה לית בי' פלוגתא לכ"ע מעיין א' הוא. גם מה שכתב הטעם דאין מצטרפין הראיות בימי נדתה או בימי זיבתה לקביעת וסת משום דב' מעיינות הן דברי תימא הן אלא הא דלא קבעה בימי נדתה הטעם משום דהוחזקה מעיינה פתוח ובתר ראייה ראשונה שדינן לה ואין לצרף ראיה זו לשאר ראיות ובימי זיבה הטעם שאין קובעת בו לפי שהוחזקה בימים אלו במסולקת בדמים וכמש"ל וכל מה שתראה בהני אינן אלא ראיות מקריים וראיות המקריים אינן ראוין להצטרף וכמ"ש הרשב"א כמה פעמים טעם זה ובמעוברת ומניקה דאינן קובעין לוסת בימי עבורן ובימי מיניקתן וה"ה זקנה גם מה שנראה מתוך דבריו דאף האידנא אינה קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה אינו אלא כשראתה עכ"פ בסוף ממעין סתום אבל אם היו כל הג' ראיות בימי נדות או בימי זיבות אינה קובעת אף בזה ליתא דלדעה זו אין חילוק ולעולם היא קובעת וסת דאפילו ראתה ג"פ בר"ח ובט"ו לחדש היא קובעת וסת דזיל בתר טעמא דכטועות משווינן להו ואם כן אין חילוק:
גם דברי ש"ך צלע"ג במ"ש סי' קפ"ט סעיף ל"ב ס"ק ע"ב וז"ל ורביעי בב' לחדש כן הוא בכל הספרים וכ"כ דו"פ שצ"ל בב' ובמקצת ספרי המחבר איתא בהדיא בשני אבל אינו נכון ועוד דהא בב' לחדש ה"ל ב' ימים רצופים דהולכים תמיד אחר תחלת הראיה וכדלעיל בסעיף י"ג בהגהה והעיקר כמו שהוא ברוב ספרי הטור בב"ח ובעט"ז בעשרים וכ"ה בס' בעה"נ עכ"ל ול"נ דעיקר כדברי הדו"פ וז"ל הפרישה וברביעית בב' לחדש ובר"ח וכן מצאתי בעור של קלף ור"ל שראתה בב' לחדש ובר"ח שלפניו שהראי' ב' לחדש היא בימי נדה ומ"ש וכן בחמישית וששית קאי אראיות ב' בחדש ולא חשיב אלא הראיות שנקבע בהן הוסת דהיינו ג' ראיות שראתה מתחלה בר"ח לבד והג' שראתה אח"כ בב' לחדש אבל הראיות שניות שראתה בר"ח לא קחשיב דלא נקטי' אלא משום דראיה ב' יהיה בתוך ימי נדה וא"ל למה האריך כ"כ לכתוב שראתה ג"פ בר"ח ורביעית וכו' וה"ל למימר בקיצור שראתה ג"פ בר"ח ובב' בו דיש לומר דרבותא קא משמע לן דאע"ג דנקבע אחד כדינו וכמשפטו קודם שיתחיל השני ועיין בב"י עכ"ל:
ומה שמסתייע הש"ך מדברי הראב"ד בס' בעה"נ ע"ש נ"ל אדרבה דאי' תברא לדבריו שהרי הראב"ד כתב דהדין כן אפילו למאן דס"ל דאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה דבכה"ג שנקבע כבר נקבע ואינו נעקר עד שיעקר ממנו ג"פ וכמ"ש הש"ך בשמו ואם כן קשה על הרמב"ן לאיזה צורך כתב דין זה דהא איהו ס"ל דהאידנא קובעת וסת אפילו בימי נדה ובימי זיבה ומאי אריא שנקבע כבר בר"ח ואפכא ה"ל לאשמעינן דאפילו שנקבע וסתה מתחלה בעשרים לחדש שלש פעמים ואחר כך בר"ח ובעשרים לחדש אפ"ה חוששת לר"ח אע"פ שראית ר"ח הוא בימי זיבה ועשרים לחדש נקבע כבר אפ"ה חוששת לר"ח בזה"ז ודוחק לומר שכ"כ לדינא דגמרא דהא דין זה שכתב הטור שהאשה קובעת לה וסת בתוך וסת הוא הכל מדברי הרמב"ן וכמ"ש בב"י וכ"ה בפסקי הרמב"ן שלפנינו השני דינים אלו שהביא הטור סמוכים זה לזה דתחלה כתב דהאידנא האשה קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה ואחר כך כתב דאשה קובעת לה וסת בתוך וסת ואיך יחזור תוך כד"ד א"ו דהגי' הוא בב' לחדש וכמ"ש בפרישה ואתי לאשמעינן דבזה"ז היא קובעת וסת בתוך וסת ואפילו שהראשון נקבע כבר והשני הוא בתוך ימי נדתה ואין מדברי הראב"ד ראיה דאיהו ס"ל דאף בזה"ז אין האשה קובעת וסת בימי נדתה או בימי זיבתה וכמש"ל בשמו לכך הוצרך לאשמעינן חידוש דין זה בשנקבע כבר בר"ח ואח"כ ראתה בעשרים לחדש משא"כ לדעת הרמב"ן ואין זה חידוש בזה"ז ובפרט לפי הגי' שבטור שכתב הב"י דגרס בטור שהאשה קובעת וסת בתוך וסת שהוא המשך לדין שלפניו דוודאי צ"ל כדעת הפרישה וגם דברי הב"י מורין כן אלא שצריך להגי' בדבריו וכמו שאבאר וז"ל הב"י ומ"ש רבינו שאשה קובעת לה וסת בתוך וסת כיצד וכו' נראה דסיום דברי הרמב"ן הן לומר שאע"פ שהוסת הב' בתוך ימי זיבתה דוסת הראשון ואע"פ שכבר הוקבע וסת זה לגמרי קודם שיבא הוסת השני אפ"ה חוששת לשניהם עכ"ל ודבריו תמוהים דמ"ש שאע"פ שהוסת הב' בתוך ימי זיבה דהוסת הראשון אין לו שחר דהא ראיית ך' הוא אחר ימי הנדה וזיבה מראיית ר"ח שהכל אינן אלא י"ח יום ואף אם נגיה בדבריו דצ"ל איפכא דוסת הראשון הוא בתוך ימי זיבה של וסת השני אם כן מה זה שמסיים ואע"פ שכבר הוקבע וסת זה לגמרי קודם שיבא וסת השני אפילו הכי וכו' דמאי רבותא אדרבא היא הנותנת הואיל שכבר הראשון הוקבע לגמרי מש"ה אינו מפסיד אע"פ שבא תוך ימי וסת של השני וכמ"ש הש"ך בשם הראב"ד אלא ודאי דאף המחבר גרס בב' לחדש וכמ"ש הש"ך שכ"ה בקצת ספרי המחבר ובמקום ימי זיבה שכתב בב"י צריך להיות בימי נדה וכך המשך לשונו נראה דסיום דברי הרמב"ן הן לומר שאע"פ שהוסת הב' בתוך ימי נדה דוסת הראשון ואף על פי שכבר הוקבע וכו' ומעתה הכל מבואר על נכון והן הן דברי הפרישה כמש"ל ומה שהקשה הש"ך דאם כן הוי ליה ב' ימים רצופים דהולכים תמיד אחר תחילת הראיה וכדלעיל סעיף י"ג בהגה"ה עכ"ל יפה הקשה מדברי הרמ"א:
אך גם דברי הרמ"א שנמשך אחר דברי בי"ה תמוהים מאד וז"ל הרמ"א שם ראתה ט"ו בניסן והמשיכה ראייתה ד' ימים וביום י"ו ראתה והמשיכה ראייתה ג' ימים ובסיון התחילה לראות בי"ז בו י"א שחוששת לוסת דילוג ולוסת שוה שהרי שילשה לראות ג"פ בי"ז לחדש וי"א שאין כאן וסת שוה כלל דהולכין תמיד אחר תחילת הראיה וכן עיקר עכ"ל והנה הדעה הראשונה הוא דעת הרמב"ן שהביא הטור והדעה שניה הוא עפ"י מ"ש הב"י וז"ל דהרמב"ן לטעמיה דסבר דאם הוסת נמשך ב' או ג"י דחוששת לכל ימי משך הוסת דכל יום ויום וסת בפ"ע הוא ואפי' נעקר יום הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם וכמו שנתבאר סי' קפ"ד וכיון שכל יום ויום חשוב וסת כשראתה בפעם ג' בי"ז והוחזקה לראות ג"פ בי"ז אבל לדעת הרז"ה והרשב"א והרא"ש דס"ל אעפ"י שנמשך הוסת ג' או ד"י אינה חוששת אלא לעונה ראשונה של וסת בלבד ובנדון דידן אינה חוששת אלא לוסת הדילוג עכ"ד ולפ"ז צ"ל דהטור הביא כאן דעת הרמב"ן דחוששת לוסת השוה וליה לא ס"ל דהא לעיל כ' לדעת הרא"ש וכ"כ בפרישה אבל מ"מ ק' דאיך יעלה על דעת דהרמב"ן יסבור דמש"ה חוששת לוסת השוה דכל יום ויום הוא וסת בפ"ע וא"כ ה"ל לדעתו אשה קובעת וסת בימי נדתה ואפי' ראתה מתחלה ממעין פתוח כמו הכא והרי הרמב"ן גופא פסק בהלכותיו דאין אשה קובעת וסת לא בימי נדתה ולא בימי זיבתה היכא דהראיות הראשונות היו ממעין פתוח א"ו דהרמב"ן לא כ"כ אלא לדידן בזה"ז דכטועה משווינן להו ומשום הכי קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה מש"ה כ' דחוששת לדידן אף לוסת השוה בנדון זה ומה שכ' הב"ח ראיה מדברי הראב"ד בס' בעה"נ אין ראיה דאע"ג דס"ל להראב"ד דחוששת לכל ימי משך הוסת היינו משום דגזרינן דאיכא נמי שופעת ובשופעת ס"ל דמדינא צריכה לחוש לכל ימי משך הוסת מש"ה בנדון זה מקיל דא"צ לחוש לוסת השוה דהא חזינן דלאו חדא ראיה היא כיון דדילגה וכמבואר שם משא"כ לדעת הרמב"ן דס"ל דצריכה לחוש לכל ימי משך הוסת לא משום דאיכא נמי שופעת אלא משום דהאידנא כטועות משווינן להו ומשום הכי אשה קובעת וסת בזה"ז בימי נדתה דדילמא ימים הראשונים היו מימי זיבתה ואח"כ מימי נדתה מש"ה פסק דצריכה לחוש בנדון זה גם לוסת השוה ולפ"ז לדידן דקי"ל כהרמב"ן דהאידנא קובעת וסת בימי נדתה א"כ העיקר לדינא דצריכה לחוש לוסת השוה ולפ"ז צ"ע על הרמ"א שכ' וכן עיקר על הדעה השניה אח"ז וראיתי שהרגיש בזה בס' כו"פ. ועיין מ"ש לקמן עוד בזה:
ואגב נזכיר מה דק"ל על הר"ן בחדושיו בפ' בנ"כ דף ל"ט שהקשה מאי מייתי ר"פ דבימי זיבה אע"ג דלא קבעה מ"מ מיחוש חיישי לה מהא דהיתה למודה להיות רואה ליום ט"ו וכו' דלמא שאני היכא שהוקבע הוסת כבר בימי נדתה בהא הוא דחיישי ליה אפי' בימי זיבה משא"כ בוסת חדש שנקבע בימי זיבה דבהא אפי' מיחש לא חיישי לה מאי וז"ל דסברא דתלמודא היא דליכא הפרש בהכי דאי חיישינן לוסת קבוע כשהוא בא בימי זיבה אף בוסת הנקבע מתחלה חיישינן עכ"ל וקשה דהא למאי דס"ל לר"פ דכ"ג מכ"ב מנינן הוא מוכח דוסת שנקבע בימי נדתה דצריך למיעקר ג' זימני אפי' כשבא הוסת בימי זיבה וכל זמן שלא נעקר הוסת ג"פ אפי' נעקר פ"א בימי זיבה אפ"ה חוששת לו דהא בהך מתני' דמייתי מיניה ר"פ למפשט האבעיא הכי שנינו לקמן דף ס"ג ע"ב שינתה ליום כ' זו"ז אסורים חזרה ושינתה ליום עשרים זו"ז אסורים שינתה ג"פ וכו' וא"כ למאי דס"ל לר"פ דכ"ב מכ"ב מנינן א"כ כששינתה פעמיים ליום עשרים הרי עקרה ראיות ט"ו ב' פעמים א' בימי נדתה וא' בימי זיבתה אפ"ה קתני דזו"ז אסורים אע"פ שגם הפעם ג' חל הט"ו בימי זיבה אפ"ה חוששת לו כל כמה דלא עקרה תלתא זימני א"כ מוכח דוסת שנקבע כבר בימי נדתה חמירא מוסת החדש שנקבע עתה בימי זיבתה דהא וסת שנקבע כבר בימי נדה כשבא בימי זיבתה כל זמן שלא עקרתו תלתא זימני צריכה לחוש לו ואלו וסת שנקבע עתה בימי זיבה עד כאן לא מבעיא לי אלא אם צריכה לחוש לו פ"א אבל מיפשט פשיטא ליה דלא בעינן תלתא זימני למעקר דהא אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה וכפירש"י כאן וא"כ איך בעי למיפשט וסת חדש שנקבע בימי זיבתה לוסת שנקבע כבר ויש ליישב בדוחק:
ונחזור לעניננו הראשון ותחלה נעמוד על לשון הטור כו' וז"ל הטור בסי' קפ"ד ואם וסת נמשך ב"י או ג"י ששופעת או מזלפת ב"י או ג"י כ' הראב"ד שכולן חשובין כעונה א' ואע"פ שהגיע תחלת הוסת ולא ראתה צריכה לפרוש כל ימי משך הוסת וכ"כ הרמב"ן שחוששת לכל ימי משך הוסת שכל יום ויום וסת בפ"ע הוא ואפי' נעקר יום הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם והרז"ה כ' שאינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה של וסת וכיון שעברה העונה ולא ראתה מותרת ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל ויש לדקדק דלמה כ' הטור ששופעת או מזלפת ב"י או ג"י דבהא כ' הראב"ד שכולן חשובין כעונה א' הלא הראב"ד לא חילק בין שופעת או פוסקת דלעולם צריכה לחוש לימי משך הוסת וכן ברא"ש פ' האשה ובתה"א נקטינן לדין זה בשופעת ומזלפת ובאמת אין חילוק דמאן דס"ל דצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת אית ליה דבין מזלפת או פוסקת לעולם צריכה לחוש לכל ימי המשכתו ומאן דסבירא ליה דאינה צריכה לחוש אלא לעונה הראשונה ס"ל ג"כ דאין חילוק בין שופעת או מזלפת ובין פוסקת וכדמוכח מן הראיה שהביא ודקאמר בגמ' הניחא לר"ל וכו' ואי ס"ד דצריכה לחוש פוסקת א"כ גם לר"ל לא ניחא ועוד שבס' תה"א כ' בהדיא שאף בפוסקת א"צ לחוש אלא לעונה הראשונה וכמש"ל בשמו ובע"כ צ"ל דהא דכתבו שופעת או מזלפת לרבותא כתבו כן דאפי' בשופעת או מזלפת דאיכא למימר דהכל ראיה א' הוא וה"א דצריך לחוש לו וקמ"ל דאפ"ה א"צ לחוש לו אלא לעונה הראשונה ואצ"ל בפוסקת דא"צ לחוש אלא לעונה א' והראב"ד שכ' דצריכה לחוש לכל ימי משך הוסת בין בשופעת ובין בפוסקת מ"מ עיקר איסורו אינה אלא בשופעת או מזלפת שנחשב כראיה א' אלא דגזר פוסקת משום שופעת ומזלפת וכמו שמבאר שם וכיון שכתבו לסתור עיקר הדין ממילא נסתר הטפל לו ואף שכ' הראב"ד עוד טעם אחר דצריכה לחוש לכל ימי משך הוסת וכמש"ל לשונו ולפי טעם זה אין חילוק בין שופעת ומזלפת ובין פוסקת מ"מ נראה שם דעיקר טעמו של הראב"ד הוא טעם הראשון וטעם השני לא כ' אלא לסניף וכן נראה שם ממ"ש בדין אשה שראתה ד"י רצופים והתחילה בחדש זה בט"ו ובחדש ב' בי"ו כו' ע"ש ולע"ד נראה דמ"ש המחבר בש"ע וז"ל אם וסת נמשך ב' או ג"י ששופעת או מזלפת וכו' לרבותא כ"כ דאפי' בכה"ג שמן הראוי לומר שתאסור כל משך הוסת כמו בסעיף ה' דאסורה ביום כשיעור הנמשך בו קמ"ל דאפ"ה אינה חוששת אלא לעונה הראשונה ואצ"ל דאם ראתה ב' או ג"י רצופים בהפסקה בין הראיות דאינה חוששת אלא לראיית עונה הראשונה ואף דלכאורה איכא סברא להיפך דכשרואה ב"י או ג"י בהפסקה בין הראיות גרע משופעת ומזלפת דנידון כשתי ראיות ואינו נמשך להתחלת הראיה מש"ה בקטנה שלא הגיע זמנה לראות נידון כשתי ראיות כמש"ל בשם הרשב"א בתה"א מ"מ לפי האמת דקיי"ל דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה אפי' בפוסקת וא"כ צ"ל משום דמעינה פתוח וכל הראיות שאחר הראיה הראשונה נמשכים לראיה ראשונה א"כ טפי מסתבר להחמיר בשופעת ומזלפת מפוסקת וכמש"ל ולכאורה עלה על דעתי דהטור והמחבר דווקא נקטי שופעת או מזלפת דבהא הוא דאינה חוששת אלא לעונה ראשונה אף לדידן בזה"ז דחיישי' לטועות מ"מ בכה"ג ליכא למיחש דדלמא התחלת הראיה היה בימי הזיבה ואמצע הראיה או סופו היה בהתחלת נדתה דכולי האי לא חיישי' ואף דהכל מעיין א' הוא מ"מ כיון דהכל ראיה א' יש לתלות או הכל היה בימי זיבה או כולו בימי נדתה וגדולה מזו כ' הראב"ד בס' בעה"נ בשער הוסתות דהיכא דשופעת מימי הזיבה לימי הנדות די"ל דאינה קובעת וסת ע"י אותה ראיה כיון דשופעת אינה אלא כראיה א' מתוך י"א הוא ע"ש ד"ח ע"ד מ"מ הא מסיק התם דאפ"ה קבעה לה וסת דחיישינן שמא הפסיקה בלילה מתוך השינה ולא ידעה ואפי' אי נימא דהטור והמחבר לא חששו להחמיר מטעם זה בנדון דידן כיון דבלא"ה אינו אלא חומרא דכטועות משווינן להו ואינה אלא חשש דלמא מתוך ימי זיבה לימי נדה היא שופעת והראב"ד לא אמר אלא היכא דוודאי שופעת מימי זיבה לימי נדה מש"ה חשש להחמיר שמא פסקה מתוך השינה אכתי ק"ל דלפ"ז ס"ל להטור והמחבר בפוסקת צריכה שתחוש לכל ימי משך הוסת ורוב נשים דרכן לראות אחר התחלת וסתן ה' או ו' ימים רצופים בהפסקה בין הראיות ולא שמענו מי שמחמיר בזה לפרוש כל ימי משך הוסת ולכאורה י"ל דאף דקיי"ל דהאידנא האשה קובעת וסת בימי נדותה אפי' ממעין פתוח מ"מ ס"ל כשהיא רואה ב' או ג"י רצופים אינה קובעת וכמ"ש רש"י ותוס' דף י"א וכ"כ התוס' דף צ"ט ע"ב דאפי' מאן דאית ליה דאשה קובעת וסת בימי נדתה אפי' ממעין פתוח מ"מ ס"ל דברואה ב"י או ג"י רצופים דלא קבעה דדוקא כשהפסיקה איזה ימים בנתיים הוא דקבעה הא בלא"ה לא וז"א דכ"ז לדינא דגמ' שפיר איכא לחלק בין ראתה רצופים או לאו משום דכשראתה רצופים מיקרי טפי מעיין פתוח מאינה ראתה רצופים אבל לדידן דטעמא הוא דקובעת וסת בימי נדתה האידנא משום דטועות משווינן להו וחיישינן דלמא ימים הראשונים של התחלת וסת היו מימי זיבה וימים האחרונים מימי נדה או יום ראשון מימי זיבה והשני מימי נדה וכה"ג יש לספק בכל ימי משך ראייתה א"כ מה"ט אין לחלק בין ראתה בימים רצופים זא"ז או לאו וכ"כ הרמב"ן בהלכותיו פ"ה דין כ"ב וז"ל היתה רואה חמשה וששה ימים רצופים כל יום ויום כוסת בפ"ע הוא וחוששת לכולן אפי' נעקר א' מהן חוששת לשאר ימים עד שיעקרו כולן ע"כ ועוד שהרי הראב"ד לא סתר דעת היש מי שמחמיר דס"ל באשה שרואה בעונת ד"י או ה"י רצופים דצריכה לחוש לכל ימי משך הוסת עד שתעקר כל ימי משך הוסת ג"פ מטעם דהאידנא כטועות משווינן להו אלא משום דס"ל להראב"ד דלא מחמרינן כולי האי בוסתות דרבנן למשווייה כטועות ולכך מסיק להחמיר מטעם אחר דגזרינן אטו שופעת ומזלפת דמדינא צריכה לחוש לכל ימי המשכתו מ"מ מודה הראב"ד אלו הוי משווינן להו כטועות אף לענין וסתות דרבנן דצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת אפי' בפוסקת ואפי' ברצופים דהא איהו מיירי התם בהכי וא"כ לדידן דס"ל דהאידנא קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה אע"ג דבשופעת קיי"ל דא"צ מדינא דגמרא לחוש אלא לעונה התחלת הוסת וא"כ צ"ל דמש"ה קובעת האידנא לוסת בימי נדתה מטעם הרמב"ן והיש מי שאומר בבעה"נ דהאידנא כטועות משווינן להו א"כ תו אין לחלק בין ראתה ימים רצופים או לאו דלעולם צריכה לחוש לכל ימי המשכתו ועוד דאף אי נימא דס"ל להטור והמחבר לחלק בין ראתה ימים רצופים או לאו א"כ היה המורה צריך לחקור בעברה עונה ראשונה ולא ראתה אם ראתה בימי וסתה ימים רצופים אם לאו כדי שנדע אם צריך לפרוש גם בשאר ימי משך וסתה דשמא לאו רצופים ראתה וסוגיא דעלמא לאו הכי הוא גם הטור והפרישה שגרסו ורביעית בב' לחדש כמש"ל מוכח דס"ל ג"כ דאין לחלק לדעת הרמב"ן בין ראתה ימים רצופים או לאו:
וראיתי בפרישה דברים תמוהים שכ' בסי' קפ"ט ס"ק צ"ג אהא שכ' הטור בשם הרמב"ן כיון שהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה ה"נ לענין קביעת וסת אין חילוק לפיכך אם ראתה מט"ו לט"ו קבעה לה וסת ע"כ וכ' ע"ז וז"ל הלשון קצת דחוק דהא בימי חכמי התלמוד לא קבעו וסת אפי' הכל ימי נדה ושם אין הטעם משום דיש הפרש בין ימי נדה לזיבה אלא צ"ל דר"ל הואיל והחמירו דלכל טיפת דם אנו רואין ז"נ א"כ גם בזה יש להחמיר לקבעו בימי הזיבה ונדה ונאמר לענין עקירה דאף אם נעקר ב"פ צריך לחוש לשלישי עכ"ל גרם לו שכ' כן לפי שלא היה נדפס בימיו הלכות הרמב"ן מש"ה נעלם ממנו טעמו של הרמב"ן והדברים פשוטים כמש"ל דטעמיה דכיון דהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה משום דטועות משווינן להו מה"ט נמי אשה קובעת וסת בימי נדתה דחיישי' דתחלת וסתה היה מימי זיבה והשאר מימי נדתה:
ותו כ' בפרישה סי' צ"ד לפיכך אם ראתה מט"ו לט"ו וה"ה אם ראתה בתוך ימי נדתה וכן הוא לשון הרמב"ן וז"ל הילכך לכל ראיה שהיא רואה בין בימי נדה ובין בימי זיבה חוששת לה עכ"ל מ"ש שכן הוא לשון הרמב"ן כ"כ הב"י בשם תה"א שכ"כ הרמב"ן ז"ל מיהו אין מלשון זה ראיה דלעולם י"ל דדוקא אם ראתה תוך ימי הזיבה הוא דקבעה וסת אבל בתוך ימי נדתה לא ומ"ש הלכך לכל ראיה וכו' בין בימי נדה בין בימי זיבה ר"ל בין בימים הראוים להיות נדה ובין בימים הראוים להיות זיבה אבל תוך ימי נדתה אף האידנא לא קבעה וסת ואע"ג דהרמב"ן בהלכותיו ס"ל דאף תוך ימי נדתה קבעה וסת מ"מ הרשב"א והטור לא ס"ל כוותיה בהא אלא ס"ל דאף די"ל דתקבע האידנא לוסת בימים הראוים לזיבה דשמא תחלת נדה הוא מ"מ ברואה בתוך ימי נדתה לא קבעה וסת דכולי האי לא חיישינן ולומר דתחלת וסת היה בימי זיבה והשאר בימי נדתה גם לית למיחש כולי האי כיון דכל י"א יום בחזקת טהורה היא ומסתמא מה שראתה האידנא תחלת נדה היא כיון דוסתות דרבנן יש לנו לסמוך ע"ז דמסתמא תחלת הוסת תחלת נדה היא:
ולפי פי' זה ניחא דלק"מ על הרשב"א מה שהקשיתי לעיל שהביא דברי הרמב"ן וכ' שכך נראין הדברים ואח"כ בהשגתו על הראב"ד מסיק דלעולם א"צ לחוש אלא לעונה הראשונה של הוסת דלפמ"ש ניחא דלא קאמר דנראין דברי הרמב"ן אלא במה דס"ל דקובע' וסת אף בימים הראוים לזיבה אבל במה דס"ל להרמב"ן דקבעה וסת אף בתוך ימי נדתה בהא לא ס"ל הרשב"א כוותי' ובהכי מתיישבי' ג"כ דברי הטור במה דמסיק בסי' קפ"ד כדעת אביו הרא"ש דא"צ לחוש אלא לעונה ראשונה ובסי' קפ"ט כ' לדעת הרמב"ן דלא ס"ל כוותי' אלא בימים הראוים לזיבה וכמ"ש ומ"ש הטור בסי' קפ"ט בשם הרמב"ן ראתה ט"ו לחדש זה והמשיכה ראיית' י"ד ימים וחזרה והתחילה בי"ו לחודש כו' צ"ל שלא העתיק אלא לשון הרמב"ן וכמ"ש שם לשון הרמב"ן אבל ליה לא ס"ל ע"ש וכמש"ל בשם הפרישה ומ"ש כיצד ראתה ג"פ בר"ח ורביעית בב' לחדש כו' לפי זה צ"ל דגרסינן בכ' לחדש כמ"ש הש"ך וכ"ז דוחק וכמש"ל גם דברי המחבר בש"ע א"א ליישב כן דאי ס"ל דאף בזה"ז אין אשה קובעת וסת בימי נדתה למה השמיט לדין זה בש"ע שאין אשה קובעת וסת בימי נדתה ושיש חילוק בין ראתה ממעין סתום דאז קובעת אף בימי נדתה משא"כ ממעין פתוח דאינה קובעת א"ו דס"ל דהאידנא אין חילוק ולעולם קובעת אף בתוך ימי נדתה אפי' ממעין פתוח גם מדברי הש"ך בס"ק ע"א נראה דס"ל דהאידנא אף בתוך ימי נדתה קובעת וסת להחמיר אפי' ממעין פתוח: