סדרי טהרה· רבי אלחנן אשכנזי
הלכות נדה · סימן קצב
ס"ק א
שמא מחמת חימוד וכו'. כ' הר"ן בחדושיו דמקשה ע"ז מהא דאמרי' במכילתין דף כ' האי דם חימוד הוא ותי' דהא דאמר האי ד"ח הוא לטהרו לא אמר כן אלא להראות חכמתו ע"כ וכ"כ הרשב"א בחדושיו עוד כ' הר"ן וז"ל ול"נ דאפשר דאי קיי"ל דודאי דם חימוד הוא טהור והאי דצריכה לישב ז"נ משום דאגב חימוד מתעוררים דמים ואע"פ שדם חימוד טהור אפשר שנמשך אף דם נדות עמו עכ"ל:
ס"ק ב
ואינה צריכה הפסק טהרה. גרסינן בגמרא דף ס"ו ע"א אמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה שתשב ז"נ רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא (נ"א חנינא) א"ל ס"ל מר למכתב כתובה לארבעה יום א"ל אין כי מטא לארבע נטר עד ארבע אחרינא איעכב ז' יומי בתר האי יומא א"ל מאי האי א"ל לא סבר לה מר להא דרבא דאמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה שתשב ז"נ א"ל אימר דאמר רבא בגדולה דקחזיא דמא אבל בקטנה דלא חזיא דמא מי אמר א"ל בפי' אמר רבא ל"ש גדולה ול"ש קטנה גדולה טעמא מאי משום דמחמדא קטנה נמי מחמדא עכ"ל המהרש"א מפירוש מהרש"ל דהיינו ליום ד' שהבתולה נשאת ליום ד' וכפירושו איכא במרדכי ע"ש אבל מפירוש רש"י שכתב איעכב ז' יומי בתר יומי שנתפייסה לינשא עכ"ל אין נראה לפרש כן כיון דנטר ליום ד' בשבוע אחרינא ה"ל יום ז' מיום רביעי ולא מיום שנתפייסה ונראה לפירוש דנטר עד ארבע לאו היינו יום רביעי בשבוע שהבתולה נשאת עכ"ל ולפענ"ד נראה דודאי לפי גי' שלנו פירוש הרש"ל מוכרח דהא ק' מעיקרא מאי קסבר רבינא דא"ל סבר מר למכתב כתובה לארבעה יומי דאמר אין הא איהו ידע להא דרבא ואם כן למה הסכים לדבריו וכן הק' מוהרמ"ל ולפירוש המהרש"ל ניחא דמעיקרא סבר רבינא הא דא"ל דנכתוב כתובה לארבעה יומי כוונתו ליום ד' שבשבוע שאחר ז"נ וסבר דר"ח לא הקפיד אלא שתנשא ליום ד' כמו בזמן המשנה שב"ד היו יושבים בבו"ה אבל באמת ר"ח לא ידע הא דרבא וסבר היה שתנשא מיד ביום ד' בשבוע זו שנתפייסה בו ואחר שעיכב ר"ח עד ד' אחרינא ושאל לו ר"ח מאי האי אז א"ל רבינא לא ס"ל מר וכו' וגילה לו שמעיקרא כי אמר אין היה דעתו שמסכים עמו שתנשא ביום ד' שבשבוע אחר שאפשר להנשא לו והיינו אחר ז"נ אבל רש"י שכתב דאיעכב ז' יומי בתר שנתפייסה לא היה לו גי' זו אלא כגי' המ"מ בפי"ח מהלכות א"ב דגרס אמר להו ליום פלן נכתב כתובה איעכב ז' יומי בר מההוא אתא א"ל מ"ט איעכב מר וכו' ולפי הגי' זו הוכרח לפרש דאיעכב ז' יומי בתר שנתפייסה בו דאין לפרש שנתעכב ז' יומי אחר יום פלן שרצו למכתב כתובה דלמה יעכב כ"כ אחר שהיה די בהמתנת שבעה ימים מיום שנתפייסה אבל לפי גי' דידן ניחא דמש"ה איעכב עד ד' אחריני לפי שהקפידו מעיקרא דתנשא ליום ד' בשבוע ועוד יש לומר דהוכרח רש"י לפרש דאיעכב ז' יומי בתר יום שנתפייסה לפי שהרמב"ן והראב"ד ז"ל סוברים דא"צ הפסק טהרה והוכיחו זה מעובדא דהכא דהא ר"ח לא היה סבר דמש"ה איעכב ודאי שלא הפסיקה בטהרה ואפ"ה לא אשכחן לרבינא דאצרכ' ז' יומי אחרינא אבל בדיקה תוך ז' בעי דכיון דנקיים בעי לא סגיא בלא בדיקה תחלה או סוף כ"כ הר"ן לדעתם והק' הרשב"א בתה"א דף קס"ו דהא מהכא מוכח דאפילו בדיקה תוך ז' לא בעי דהא ר"ח לא אסיק הא דרבא דאמר אפילו בקטנה ואם כן אפילו בדיקה לא היה ותי' הר"ן בהלכות הרי"ף וכ"כ בחדושיו דהא קיי"ל דסגיא בבדיקת סוף אע"פ שאין תחלתו אפילו ברואה ודאי וה"נ בדקה אותה לבסוף וכל זה ניחא אי נימא דהעיכוב היה ז' יומי מיום שנתפייסה ושפיר י"ל דרבינא בא ביום ז' של נקיים לכתוב כתובה לערב ואז בדקו אותה וסגיא בהכי כיון שהיה לה בדיקה בסוף ז"נ אבל אי נימא דלא בא רבינא עד יום ז' לאחר שקבעו בראשונה ואם כן היה זה אחר ז"נ שלה ואז לא מהני בדיקה דהא כשלא בדקה עד יום ח' לספירה אבדה ז"נ הראשונים וצריכה לחזור ולספור ז"נ מן יום ח' כדאיתא לקמן בסי' קצ"ו אבל הרשב"א ס"ל שרבינא לא בא עד יום ז' בתר יומא שהוקבע מעיקרא למיכתב כתובה שהוא אחר ז"נ מש"ה הק' שפיר על הראב"ד והרמב"ן דס"ל דבעי בדיקה תוך ז' דהא מוכח מהאי סוגיא דלא בעינן דליכא למימר שבדקה עצמה כשבא רבינא כיון דהיה אחר ז"נ ולא מהני מידי וזה מדויק בדברי רשב"א ז"ל שכתב שם וז"ל ורבינא נמי לא אתא עד לבתר כל הני שבעה ואפ"ה לא אשכחן דאצרכה ז' אחרינא עכ"ל כוונתו דליכא למידחי שבדקה בסוף דהא רבינא לא אתא עד לבתר כל הני ז' אבל הראב"ד והרמב"ן ס"ל דלא איעכב ז' יומי אלא בתר שנתפייסה כפירש"י ומעתה י"ל דרבינא אתא ביום ז' לנקיים שלה ובדקה עצמה ביום ז' דמהני וז"ל הראב"ד בס' בעה"נ סוף שער הפרישה ותביעה זו מצאנו אע"פ שלא הפרישה בבדיקה סופרת ז' וכו' ממעשה דרבינא דאיעסק וכו' ואמר להו ליום פלן נכתב כתובה פירוש נהיה פנוים לכתוב כתובה ונכתוב אותה איעכב ז' יומי בתר האי יומא פירוש בתר יום תביעה כלומר אע"פ שכתב הכתובה נתעכב עד שהשלים השבוע וא"ל מ"ט עבד מר הכי בלא כנסה ביום כתיבת הכתובה וא"ל לא ס"ל וכו' חזינא הכא דלא הוי הפסק טהרה דלא ס"ל דתיבעי שבעה ואפ"ה עלו לספירות שבעה וא"ת אפילו בדיקה נמי לא ליעבד כלל והיכא אשכחן נקיים בלא בדיקה הא ל"ק לן דכיון דס"ל סופן אע"פ שאין תחלתן כי אתא בסוף ז' אצרכה בדיקה ואטבלה אלא הפסק טהרה קשיא א"ו הכא הוא דתביעת נשואין לא בעי הפסק טהרה עכ"ל מבואר כמש"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל במ"ה דלשיטת הראב"ד צ"ל שלא נתעכב ז' ימים ממש שא"כ אפילו סופן ליכא אלא כשבא ביום השביעי ממש עכ"ל אלא דטובא קשיא ליה ע"ז דאף ע"ג דקיי"ל בבדקה עצמה בח' שאין לה אלא אותו יום וצריכה למנות עוד ששה נקיים ואמאי נימא לצרף למפרע ששה ימים ליום השמיני ותהי בדיקת יום ח' בדיקת סוף א"ו דהא ודאי לא אפשר דכיון דהיא התחילה למנות ז' ימים מקודם וחשבו שיכלו נקיים שלה קודם שמיני ובדיקתה לא היה עד יום שמיני לספירתה תו לא שייך לצרופי למפרע ליום השמיני שהוא אחר ז"נ לספירתה הן למ"ש הרא"ש בס' בד"ה דף קפ"ג דהטעם דבעינן בדיקה תוך ז"נ כי היכי דלהוי ספורין לפנינו מש"ה כי איכא תחלתן ו' ספורין דבתריה גרורים אבתריה וכי איכא סופן איכא למימר דו' ספורין דלקמיה גרורים בתריה ולפ"ז י"ל דכל ז' ימי נקיים מישך שייכי בהדדי וכיון דלפי מנינה כבר כלתה הז' נקיים תו ליכא לצרופי ימים שלמפרע לשמיני דכיון דלא בדקה עצמה בכל השבעה שלפי מנינה לא מקרי ספורין כלל וליכא לצרופי והן לטעם הרשב"א במ"ה שכתב שם דאנן לאו ספורין לפנינו בעינן אלא שתספור שבעה מוחזקים בטהרה וכיון שהפרישה בטהרה ובדקה עצמה ביום הראשון כל הו' ימים שאחריה מוחזקין בטהרה וכן כשבדקה עצמה בשביעי כיון שהפרישה בטהרה ובז' מצאה טהורה מוחזקים הימים שלפניה בטהורים י"ל גם כן דכולה ז' ימים כחדא שייכי וכיון שלא בדקה אפילו בדיקה אחת תוך ז' אין כל הימים שעברו מוחזקים בטהרה כלל ואף אם בדקה בשמיני אין לצרף לו ו' ימים למפרע כיון דלפי מנינה כבר עברו ימי נקיים שלה ואין לימים שעברו שום שייכות בצרוף לשמיני וכ"ז אי בעינן לדעתה וכונתה אבל אי נימא דלאו בדידה תליא מילתא אלא דאפילו לא כוונה לשום ספירה כלל כעובדא ברתיה דר"ח שלא היה לה שום כוונה לספירה כלל ואפ"ה אמרינן דעלתה לה אם כן מה לי אם בדקה בסוף בשביעי שלה או בשמיני שלה או יותר סוף סוף נצרף לאותו יום שבדקה א"ע ששה ימים למפרע וכמש"ל ואם כן למה כתב הרשב"א דלשיטתם מיירי שבא ביום ו' עצמו וכ"מ מדברי הראב"ד וכמש"ל דמה חילוק יש בין ז' לשאר ימים אי לא בעינן כוונתה לספירת ז"נ שלה ולכאורה י"ל לפי מה שכתב הרשב"א במ"ה הטעם של הבדיקה משום דבעינן מוחזקין וקיי"ל לחז"ל דלא איתחזקו הימים שבנתיים אלא כשאין בין בדיקה לבדיקה יותר מן ו' ימים וכמ"ש הרשב"ם ז"ל דכל שהפרישה בטהרה ובסוף הז' מצאה טהור חזקה שכולן יצאו בטהרה עכ"ל ודוקא בכה"ג אבל כל שהוא יותר מן ו' ימים בין בדיקה לבדיקה אין הימים שבנתיים מוחזקים בטהרה לפ"ז יצא לנו דין כשהאשה פסקה בטהרה במ"ש ועולה בדעתה שלא להתחיל נקיים שלה עד יום ב' כדי שיכלו הנקיים שלה ביום אחד ולא בדקה עצמה עד יום אחד שהוא סוף נקיים שלה למנין ספירתה אפ"ה לא מהני אע"ג שהוא יום ז' לספירתה כיון שכבר עברו יותר מן ז' ימים בין בדיקה לבדיקה אין הימים שבינתיים מוחזקים בטהרה:
ולפ"ז י"ל דלא ק' מה שהקשיתי לעיל דלמה התנה הרשב"א דלשיטת הרמב"ן והראב"ד ז"ל מיירי דרבינא בא ביום ז' דווקא דהא אפילו אם בא אחר ז' ימים כיון שבדקה עצמה באותו היום שבא רבינא נצרף לאותו יום ששה ימים למפרע ונימא דהבדיקה דהשתא תתחזק ששה ימים למפרע שהם בחזקת טהרה כמו שאר בדיקת סוף כיון דלאו בכוונה תליא מילתא וכמש"ל דז"א דאין הבדיקת סוף תחזיק הימים שלמפרע בטהרה אלא דווקא כשאין בין בדיקה לבדיקה יותר מן ז' ימים:
אך עדיין אין זה מעלה ארוכה לקושיתנו דהא בעובדא ברתיה דר"ח לא היה אפי' הפסק טהרה וכמ"ש הרשב"א שם בשמם ואפ"ה מהני בה בדיקת סוף וע"כ צ"ל שהבדיקה מה שהיא בודקת עכשיו הוא מחזיק ששה ימים למפרע וא"כ הדרה קושיא לדוכתה מה לי בדיקת ז' או בדיקת ח' ושאר ימים דלעולם תחזיק ששה ימים למפרע בטהרה וי"ל דס"ל דכיון דברתיה דר"ח קטנה היתה ולא היה בחזקת רואה כלל אלא מחמת חשש חימוד אתיא עליה אין אנו מחמירין עליה אלא כרואה בשעת חמודה ולא יותר דדם חימוד מועט הוא וכאלו פסקה בטהרה משווינן לה דהא מה"ט א"צ הפסק טהרה לשיטתם וכיון דכהפסקה בטהרה משווינן לה מש"ה צריכה בדיקה בשביעי דוקא כי היכי דלא להוי יותר מן ז' ימים בין בדיקה לפסיקת החימוד ואי קשיא לך כיון דמשוית לה כוודאי פסקה בטהרה משום דדם חימוד מועט הוא מה"ט נימא גם בשאר הימים דכבדוקה משווי' לה כבר הקשה זה הרשב"א ז"ל שם על הרמב"ם והראב"ד ז"ל דממ"נ אם אתה חושש לחימוד בכל יום ומצריך בדיקה מה"ט מכ"ש דניחוש ביום התביעה ממש שמא ראתה לאחר התביעה ביה"ש ואם אי אתה חושש לכך דווקא בשעת התביעה אתה חושש לשמא ראתה מכ"ש דלא ניחוש לשאר הימים שאחר יום התביעה עי"ש ובאמת ק' קושיא זו ג"כ על הרא"ש ז"ל שהסכים לדעת הראב"ד והרמב"ם דאינו צריך הפסק טהרה וכ' דצריכה בדיקה לכתחלה בכל יום ויום מן ימי נקיים שלה מטעם דיותר שהיא קרובה לנשואין לבה הומה ומשתאה ותדיר חיישינן שמא מחמת חימוד תראה עי"ש א"כ קשה כ"ש דניחוש באותו יום התביעה שמא מחמדה וחזרה ומחמדה ולא הפסיקה בטהרה וכי גבול יש לה שאינה מחמדת בכל יום אלא פ"א ואין בידי ישוב נכון ליישב הדברים על מכונם אך עיקר איסור זה אינו אלא מדבריהם הם אמרו והם אמרו וצריכין אנו לילך בעקבי הראשונים ז"ל כאשר הבינו הם בעיקר דבריהן וגזירתן וכן מסיק הרשב"א ז"ל על דברי הראב"ד והרמב"ן ז"ל אע"פ שכ' שלא ירד לסוף דעתם ושלא מצא עיקר לדבריהם מ"מ כ' שצריך לחוש לדבריהם ז"ל והנה למדנו מתורתו של הראב"ד והרמב"ן והרשב"א לפי גירסתם דלא בעינן ספירה כלל דאפי' בלא כוונתה שתהיה לספירת נקיים אפ"ה עולין לה כיון שישבה ז' ימים וזה דלא כמ"ש בשו"ת מ"צ סי' ס"ג שכ' דעכ"פ ספירת ז' בעינן שהחזיקה עצמה בחזקת סופרת ז"נ כפשטיה דקרא וספרה לה וגו' ואחר תטהר ולולי דאפשר שתסתור הוי בעי ברוכי על ספירתה כמ"ש התוס' מנחות דף ס"ה ע"ב עכ"ד דלפי דעת הפוסקים הנ"ל מוכח דלא בעינן ספירה כלל דהא ברתי' דר"ח לא ספרה כלל לפי מה דסברי דבקטנה ליכא חשש חימוד דא"ל דדוקא הכא הקילו כיון דלאו ודאי רואה היא הא בעלמא בעינן ספירה דז"א דאי נימא דמדאורייתא ספירה בעינן וכל זמן שלא חשבה לנקיים לאו ספירה היא א"כ מאי תועלת בהמתנת ז' ימים כיון דלאו ספירה היא ואין לחלק בין ספק רואה לודאי רואה כיון דלאו ספירה היא ולא עלתה לה אם ראתה אלא שהרא"ש ז"ל הקשה על הגדולים שסוברים דא"צ בדיקה כל ז' משום דס"ל דברתיה דר"ח לא ידעה כלל דצריכה לספור ז"נ ואעפ"כ כנסה דא"כ אפי' ישיבת ז' אין כאן ומה תועלת יש בהמתנת ז' ימים עכ"ל מבואר דס"ל כיון דלא כיוונה לספירת נקיים לא עלתה כלל אלא דבענין שתכוין לספירה וגם ברתיה דר"ח ספרה ז"נ לפי גי' ספרי אשכנז דאל"כ לא היה מק' מידי על הגדולים אלו דלמא כתב שאין כאן אפי' ישיבת ז' אי לא בעינן כוונה כלל דהא ס"ל להגדולים אלו שא"צ בדיקה כיון דלא הוחזקה מעיינה פתוח וגם דדם חימוד אינו אלא דבר מועט ולמה לא יעלה לספירת ז"נ א"ו שס"ל לרא"ש כדעת המעיל צדקה דבעינן דוקא כוונה לספירה גם כל זה לשיטת הפוסקים דפסקו כרב דס"ל דסגיא בבדיקת תחלתן או סופן אבל לשיטת הפוסקים לר"ח דס"ל דבעינן תחלתן וסופן ומוכח שם בסוגיא דף ס"ט דלמאן דאית ליה הכי ס"ל דספורין לפנינו בעינן וכדדחי ליה התם לכ"ע ספורין לפנינו בעינן ומוכח התם דלמאן דבעי ספורין לפנינו מדאורייתא היא וכמש"ל בסי' קצ"ו וכן מבואר לקמן סי' הנזכר דאיסור כרת הוא ודאי דבעינן כוונתה ודעתה ובדיקה תחלה וסוף דאי לא"ה לאו ספורין נינהו ואנן קיי"ל להחמיר כפוסקים אלו וכמו שפסק המחבר לקמן סי' קצ"ו דאפי' בדיעבד לא מהני אם לא בדקה תחלה וסוף ודאי דבעינן כוונה לספירה ועיין מ"ש לקמן בסי' זה ובסי' קצ"ו בע"ה ודברי הרשב"א צל"ע דמאי הוכיח מדלא אשכחן דאצרכי ז' אחריני דלפי גרסתו דגרס ביה רב חביבי הא מבואר במס' כתובות ד"ח ע"א דלא אסתייע מלתא והדרי בהו ומש"ה לא אמר דאצרכי ז' אחריני דהא הדרי בהו ואף שי"ל דהאי דכתובות עובדא אחרינא הוו מ"מ מנ"ל להרשב"א להוכיח דלמא עובדא חדא הוי:
ס"ק ג
להפסיק בטהרה. כ' הש"ך והאידנא נהגו להפסיק בטהרה אף לבתולה ובודקין כל ז' נקיים וכ"כ הרש"ל ומביאו הפרישה והב"ח וכתב מיהו בדיעבד אפילו לא בדקה אלא פ"א תוך ז' סגי ופשוט הוא עכ"ל ור"ל דאף האידנא נהגו להקל אף שהחמירו האידנא לענין הפסק טהרה ומצריכין הפסק טהרה כרואה ודאי מ"מ בהא לא מחמירין וסגיא בדיעבד בבדיקה א' תוך ז' דאע"ג דקיי"ל לקמן סי' קצ"ו דאפילו בדיעבד לא מהני כ"א כשבדקה יום א' ויום ז' הכא כיון שאינה ודאי רואה סמכינן אפוסקים דס"ל דסגי בבדיקה א' תוך ז' ימים כמ"ש הש"ך לקמן ס"ק ב' וכ"כ בס' לחח"מ בפ' התינוקת מיהו כל זה מיירי בקטנה שלא ראתה מעולם או בזמן הש"ס אף בראתה היו טובלין עצמן לטהרות אבל האידנא שאין טובלין עצמן כ"א לבעלה א"כ בהגיע זמנה לראות או בקטנה ידוע שראתה ודאי דכל דין שאר אשה יש עליה שצריכה בדיקה בתחלתן ובסופן דאע"פ שעכשיו לא ראתה מחמת חימוד מ"מ היא בחזקת רואה כיון שהגיע זמנה לראות שמא ראתה פ"א כמ"ש הב"ח בתשו' סי' קי"ח ומכ"ש בודאי ראתה דלא סגיא בלא בדיקת ראשון ושביעי שלה דבלא"ה לא מיקרי ספורין כלל וכמש"ל דלדעה זו קיי"ל דבעינן ספורין לפנינו מדאורייתא מיהו היכא דפסקה בטהרה ואח"כ תבעוה להנשא י"ל דמונה מיום המחרת אף לדידן וא"צ הפסק טהרה לחשש ד"ח בדיעבד כיון דלא וודאי ראתה ולראייתה ממש כבר פסקה בטהרה קודם שתבעוה להנשא ובתנאי שהבדיקה של הפסק טהרה היה לאיזה כוונה מכוונת דאל"כ אמרינן מלתא דלא רמיא וכו' ואימור לא בדקה שפיר וכל מ"ש בסי' זה דסגיא בבדיקה א' תוך ז' מיירי בקטנה וכ"כ בס' מנ"י ונכון הוא הגם דהב"ח בתשובה שם כ' בשם הגהמי"י סי' א' דאף בקטנה שלא ראתה מעולם איכא למיחש לשמא ראתה פ"א ולאו אדעתה מ"מ נ"ל דלענין זה אין להחמיר כ"כ וסגיא בבדיקה א' תוך ז' דהא דבנו"כ נדות מעריסתן אוקמינן לה כר"מ בר"פ דהתם משמע דלרבנן דלא חיישי למעוטא לא חיישינן לה ונהי דנחמיר לכתחלה אפי' בלא הגיע זמנה לראות לשמא ראתה ולאו אדעתה משום חומר איסור כרת וחיישינן לכתחלה אפי' למעוטא מ"מ יש לסמוך בזה על הפוסקים דס"ל דאפי' בזבה גמורה סגי בבדיקה א' תוך ז' כצ"ל ועמש"ל:
ס"ק ד
מונים אותה משעה. עיין בט"ז ס"ק ג' מ"ש בכוונת הרשב"א ז"ל ודבריו ברורים ונכונים דהרשב"א בעל סברא זו ס"ל דלא חיישינן דמחמדת והולכת אלא לפ"א הוא דחיישינן מש"ה ס"ל דא"צ בדיקה כל שבעה ולכן כ' דמסתברא ליה דלא מהני אם תבעוה עכשיו להנשא אחר יב"ח דתמנה מיד ז"נ כיון דלא מחמדה עכשיו וע"כ כשאמרו דאיכא חשש חימוד אינו אלא משעה שמתקנין לה צרכי החופה וכאותו שאמרו מכי רמו שערי באסיתא וכו' וא"כ לא מהני ז"נ שישבה כבר כיון דהחשש חימוד אינו אלא עכשיו משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה ודברי הפרישה תמוהים כמ"ש הט"ז ויש להקשות על הרשב"א ז"ל שהוכיח מסוגיא זו דא"צ בדיקה כל שבעה דס"ל דרבינא לא אתא עד לבתר כל הני ז' ואפ"ה לא אצרכיה תו ז' אחרינא דלמא שאני התם שהיתה קטנה והיא בחזקת מסולקת בדמיה מש"ה הרי היא כאלו בדקה עצמה וליכא למיחש שמא מחמת חימוד ראתה תוך ז' ימים דהא הרשב"א ס"ל דלא חיישינן לה אלא לפ"א הוא דחיישינן לה לשיטתו אבל בעלמא היכא שהגיע זמנה לראות וראתה י"ל כיון דאצרכוה ז"נ צריכה נמי בדיקה תוך ז' ימים כי היכי דלהוי ימים מוחזקים בטהרה על ידי בדיקה וכמש"ל בשם הרשב"א דמה"ט אצרכוה בדיקה חדא תוך ז"נ משום דימים מוחזקים בעינן וכל זמן שלא בדקה עצמה בדיקה חדא תוך ז' ימים לא הוי מוחזקים דאף ע"פ שהיא שלא בשעת וסתה מכל מקום לא מיקרי ימים מוחזקים דהא אשה שמצאה כתם שלא בשעת וסתה אינה תולה באשה שיש לה וסת ובשעת וסתה וכמבואר לעיל ססי' ק"ץ אבל קטנה דקיי"ל דאפילו היכא דלית לה למיתלי כתמים טהורין מש"ה אפילו בלא בדיקה מיקרי ימים מוחזקים ומנ"ל להרשב"א ז"ל למילף שאר נשים מקטנה ואפשר לומר דס"ל להרשב"א ז"ל כיון דמסקינן התם דבפירוש אמר רבא ל"ש גדולה ול"ש קטנה משמע דחד דינא אית להו כיון דבקטנה מוכח דא"צ בדיקה ה"ה בגדולה נמי א"צ בדיקה עיין בבי"ש סי' ק"ט שמסתפק באשה שנשתטית וספרה ז"נ בימי שטותה ע"י נשים אחרות שבדקוה ואחר כך נעשה חלומה אם רשאים לכונסה על סמך נקיים הראשונים או נימא דכשנעשה חלומה נתעורר החימוד מחדש ועיין שם:
ס"ק ה
אע"פ שלא נתקדשה. כתב זה לאפוקי מדעת הרא"ה בבד"ה שם דס"ל דחשש חימוד אינו אלא לאחר קדושין דוקא לכך כתב אף על פי שלא נתקדשה וכל שכן אחר שנתקדשה וכמו שכתב הש"ך ס"ק ג':
ס"ק ו
ויש לסמוך הטבילה כו'. היא ע"פ שיטת הפוסקים דסוברים דכל שהיא קרובה יותר לנשואין לבה הומה ומחמדת ומכ"מ אין חימוד זה דומה לחימוד של תביעה דהתם אפילו בדיקה לא מהני משא"כ תוך ז"נ או אחר טבילה בדיקה מיהו מהני וכמ"ש בט"ז ס"ק ה' והרא"ש ז"ל הוכיח כן מדהזכיר רבא ז"נ ולא מחמת חומרא דר"ז אלא אפילו קודם שנהגו חומרא דרבי זירא דבימי רבא לא פשטה חומרא דר"ז בכ"מ כדקא"ל רבא לר"פ אמינא לך אסורא ואת א"ל מנהגא היכא דאחמור אחמור וכו' אלא ז"נ דאמר רבא שיהיה נקיים בבדיקה דבכל יום חיישינן שמא מחמת חימוד תראה עכ"ל ודבריו תמוהים וכבר הרגיש בס' כו"פ סימן קפ"ג וז"ל ועדיין לכאורה התמיה קיימת ל"ל שיהיה ז"נ אפילו ראתה ושופעת דם כל ז' מחמת חימוד כיון דפוסקת סוף יום ז' טובלת לערב כשאר נדה עכ"ל ודבריו אינן מדוקדקים דהא לא ק"מ דאטו אנן מחזקינן לה לודאי רואה ביום התביעה דנימא דאפילו תראה אחר כך בכל יום מחמת חימוד דפוסקת לערב של יום ז' וטובלת כדין נדה אלא דאנן לספק רואה משווינן לה ביום התביעה לכך צריכה אח"כ בדיקה בשאר הימים שאם תראה מחמת חימוד ואז אין יכול לספור ימי נדתה מיום התביעה אלא מן היום שראתה בו דלמא ביום התביעה לא ראתה ועכשיו מתחילין הימי נדה שלה וכן בכל יום ויום מן ימי נדתה איכא לספוקי בכה"ג אם תראה בו מש"ה צריכה בדיקה כל ימי משך נדתה אלא אי איכא לאקשויי על הרא"ש הכי איכא לאקשויי דלמה אמר רבא ז' נקיים דהא מה"ט א"צ אלא ו' נקיים ועם יום התביעה הוא ז' אבל ביום התביעה א"צ בדיקה דממ"נ עולה לחשבון ז' אבל בששה ימים שאחר יום התביעה צריכה בדיקה דאם תראה בהן ימים הראשונים יפלו ואין עולין לחשבון ז' ימי נדתה ולמה אמר רבא ז"נ:
ותו קשיא דאם כן רבא מיירי אפילו היכא דלא נהגו חומרא דר"ז איך סתם רבא ואמר דתשב ז' ימים דהא אם יום התביעה היה תוך ימי זיבתה סגיא ביום א' נקי לבד כדין ש"י או אם תבעה בז' לנדתה יכולה לטבול לערב ובע"כ צריכין אנו לומר כוונת הרא"ש ז"ל דס"ל דאף קודם חומרא דר"ז נתפשטה תקנתא דר' דתקן ברואה א' או ב' דתשב עוד ששה מלבד ימי הראיה שראתה בהן לפי גירסת הרא"ש דגרס דתיקן ר' בסוריא ור"ל ה"ה בשאר ארצות ומשווי' ליה לכולה בטועות וכמו שפירש רש"י בגמרא ולפ"ז הא דאמר רבא דתשב ז"נ ע"כ דנקיים אינו מוסב על שבעה אלא ה"פ ששה והוא צריכה לישב כתקנתא דר' שהם שבעה עם יום התביעה וימים אלו שתמנה מלבד יום התביעה צריכה להיות נקי בבדיקה מחשש דם חימוד וכ"כ בס' כו"פ שזו כוונת הרא"ש ז"ל או י"ל כמ"ש הר"ן בחדושיו דס"ו ז"ל שם ד"ה ראתה וכו' ונקיים דקאמר אכולה יומא קאי אלא שיגרת לישן הוא ז"נ עכ"ל כן י"ל דהרא"ש שיגרת לישן ז"נ נקט ועיין מ"ש לקמן בסמוך ותיבת לאו שכתב בחדושי הר"ן הוא ט"ס וצ"ל אכולה יומי קאי ועיין בפירוש הרי"ף מ"ש הר"ן:
אך אכתי דברים אלו צריכים תיקון דלכאורה עדיין מנ"ל להרא"ש ז"ל דצריכה בדיקה בימים אלו מלבד יום התביעה והא דבעי רבא נקיים היינו משום תקנתא דרבי דהא לתקנתא דרבי בראתה יום א' דמונה ששה והוא או בראתה ב' ימים דמונה ששה והן ע"כ הני ששה צריכין להיות נקיים שלא ראתה בהן כלל דאם ראתה בהן הא חוזרת למנות ז' ימים מן יום הראיה כיון דכטועות משווינן להו בכל יום ויום שראתה איכא לספוקי שמא היום תחלת נדה היא והראשונים היו סוף ימי זיבה וכ"כ הר"ן בהדיא בפ"ב דשבועות וכ"כ בחדושיו למכילתין וכ"כ הרמב"ן שם דהני ששה צריכה שלא תראה בהן מה"ט ואם כן נקיים דאמר רבא הוא מה"ט ולא דמצריך בדיקה כלל מחשש חימוד אלא לומר שאם תראה בהן לא סגיא בז' אלא צריכה למנות מן יום הראיה וצ"ל דהא צריכין אנו להבין במימרא זו דאמרינן במכילתין דף ס"ו ע"א אמר רב יוסף אר"י א"ר התקין ר' בשדות ראתה יום א' תשב ששה והן שנים תשב ששה והן שלשה תשב ז"נ אמאי לא אמר גם גבי ששה תשב ששה נקיים וכבר הרגישו בקו' זו הר"ן והרמב"ן שם ותירוצם דחוק ע"ש ולכך ס"ל להרא"ש ז"ל דכל היכא דאמרינן לשון נקיים לא סגיא בלא בדיקה דהכי משמע נקיים וודאין ע"י בדיקה וכ"מ מלשון הרא"ש ז"ל שם לגבי דבעינן בדיקה א' תוך ז' דטעמא דבהכי מיקרי נקיים ע"י בדיקה וכ"כ הר"ן בפ"ב דשבועות וז"ל כיון דנקיים בעינן בעי בדיקה א' תוך ז' בתחלתן או בסופן ע"כ משמע דבלא"ה לא קרינן נקיים אך כ"ז לספירה זבה לטהרה מטומאתה דגזה"כ הוא דאינה עולה מטומאתה עד שתספור ז"נ הא לא"ה היא בטומאתה הראשונה מש"ה בעינן נקיים בדוקים הן מטעם דבעינן ספורים לפנינו וליכא ספורים לפנינו כי אם ע"י בדיקה כמ"ש הפוסקים והן מטעם הרשב"א ז"ל דבעינן ימים מוחזקים שע"י בדיקה הן מוחזקים בטהרה דכ"ז בעינן אם אנו רוצין לטהר על ידי ספירה זו מטומאתה הראשונה אז שפיר י"ל דכ"ז שאין מוחזקים וספורים אוקמינן לה בחזקה לטומאה עד שיודע לך בודאי שהם נקיים ברורים ומוחזקים וכה"ג נמי לבתר חומרא דר"ז כיון דגזר על ראיה אחת דדין זבה גמורה יש לה מש"ה צריכה ז"נ על ידי בדיקה כמו בזבה גמורה אבל בתקנתא דר' דנהי דמצריך שתשב בתר ראיות יום א' או בתר ראיות ב' ימים עוד ששה ימים אע"ג דצריכה שלא תראה באותן ו' ימים דאל"כ מספקינן לה מראיה אחרונה שלה דדלמא השתא תחלת נדה מ"מ ראיה זו אינה מטמאה אלא מכאן ולהבא אם כן מה"ט א"צ בדיקה דמספיקא לא מחזקינן לה ברואה אלא כיון דפסקה בטהרה ביה"ש ולא הרגישה ממילא מחזקינן לה בחזקת שלא ראתה וא"צ בדיקה כדאיתא בגמרא דף ס"ח דאפילו בשני שלה וה"ה בראשון לכמה פוסקים ועל ידי מוך דחוק מהני לכ"ע עיין סימן קצ"ו לכך לא אמרינן דבעינן נקיים אלא גבי ראתה ג"י דהתם שייך לשון נקיים שפירושו נקיים וודאין ע"י בדיקה משא"כ בראתה יום א' או ב' ימים דבששה ימים שתשב עוד אין צריך בדיקה ומן הסתם מחזקינן לה בשלא תראה מש"ה לא אמר שם תיבת נקיים וזה ברור לע"ד:
ומעתה מדייק הרא"ש ז"ל שפיר מדאמר רבא תשב ז"נ דאף דנקיים לא קאי על כל ז"י אלא מששה ימים שאחר תביעה וז"נ דא"ר ל"ד אלא שיגרת לישנא הוא ומ"ש הר"ן או דנקיים דקאמר לאו אכולה קאי מ"מ ק' כיון דבימיו עדיין לא נתפשטה חומרא דר"ז בכ"מ אלא תקנתא דר' ואיך אמר נקיים דהא לתקנתא דר' דאף דבעינן שלא תראה בששה ימים שאח"כ הא מ"מ לא בעינן בדוקים כמובן מלשון נקיים דבעי בדוקים א"ו דש"ה דבעינן אע"ג דבעלמא לתקנתא דר' לא בעינן בדוקים משום דמסתמא לא מחזקינן טומאה והיא בחזקת שלא תראה כ"ז דלא ארגשה אבל הכא כל שהיא סמוכה לחופתה לבה הומה וחומדת ולכך מצריך רבא בדיקה ודברי הרא"ש נכונים:
ולפ"ז מיושב מה שמקשים העולם דמה מק' הש"ס בפ' החולץ ובפ"ק דיומא אהא דרב ור"נ דמכרזי מאן הוה ליומא מהא דאמר רבא תבעוה להנשא וכו' דלמא בימי רב ור"נ עדיין לא נתפשטה חומרא דר"ז וכך היה הכרוז מאן הוי ליומא דהיינו האשה שהיא ביום ז' לנדתה דתהיה מותרת ליה בלילה דליכא למיחש להא דרבא דאף אם ראתה הא הוא יום ז' לנדתה שאפילו תראה כל היום תפסוק בטהרה ותטבול לערב וזה מדויק בלישנא מאן הוי ליומא דהיינו אשה שהיא יום ז' לנדתה ותהיה טהורה לו לערב וכן הק' בס' כו"פ ותי' דחוק ע"ש ולפ"ד ניחא דס"ל להש"ס דכבר נתפשטה מזמן קדום ואם כן לפי תקנתא דר' אף אם תראה ביום ז' לנדתה צריכה שתשב עוד ששה ימים אח"כ דחיישינן שמא ביום ז' תחלת נדה היא ומש"ה אף אם תבעוה ביום ז' לנדתה צריכה שתשב עוד ששה ימים שמא ראתה מחמת חימוד ויום השביעי שלה היא תחלת נדה:
ס"ק ז
והמנהג לטבול הכלה ליל ד' וכו'. נראה דלאו דוקא ליל ד' אלא כ"ז שאין יותר מן ד' לילות סמוך לבעילת מצוה ש"ד דאין לומר דוקא ליל ד' קאמר לפי שיש לו סמך דבזמן התלמוד היה בתולה נשאת ליום ד' דאם כן אמאי קאמר אבל אין להרחיק הטבילה מן הבעילה יותר מזה טפי ה"ל לאשמעינן דאפילו בפחות מזה כגון אם טובלת בליל ה' נמי לא א"ו שאין קפידא אלא שלא להרחיק יותר מזה אבל כל שאין רחוק יותר מזה מותר לפי המנהג אע"פ שאין הטבילה בליל ד' אלא בשאר ימי השבוע:
ס"ק ח
ואם לא תבעל במ"ש. לכאורה משמע מלשון הרמ"א דאם אינו אלא ד' ימים בין טבילה לבעילת מצוה א"צ לבדוק תוך ימים אלו אבל הב"ח כתב כאן וכ"כ בתשובה סימן קי"ח דאפילו היכא דליכא אלא יום א' בין טבילה לב"מ צריכה שתבדוק עצמה אלא דיותר מזה אין מרחיקין על סמך הבדיקה אבל כל שאינו אלא ד"י בין טבילה לב"מ סמכינן לכתחלה על הבדיקה לפי המנהג:
ס"ק ט
אם בדקה רק פ"א תוך ז'. מבואר אם לא בדקה אפילו פ"א תוך ז' לא עלתה לה טבילה ראשונה וצריכה לחזור ולספור ז"נ ואע"ג דאשה דעלמא יכולה לטבול א"ע כמה ימים קודם שתזקק לבעלה אפילו ימשוך יותר מן ז' ימים עד שתזקק לבעלה וא"צ בדיקה שאני הכא דכל שהיא קרובה לנשואין איכא חשש חימוד מש"ה אם לא בדקה א"ע פ"א תוך ז' ימים שאחר טבילתה חיישינן לשמא ראתה מחמת חימוד אבל אם לא ראתה אחר הטבילה ז' ימים הרי עדיין יכולה לבדוק דהא בדיעבד סגיא בבדיקה אחת תוך ז' ועוד כיון דכבר בדקה ביום ז' שקודם טבילתה אותה בדיקה מהני לשלשה ימים שאחריה דלא חמירי מרואה ודאי וספרה ז"נ דבדיקת יום א' מחזקת לששה ימים שאחריה אע"פ שלא בדקה כ"ו ימים שאחריה מהני לרוב הפוסקים וה"נ הוי בדיקת יום ז' שבסוף ספירתה תחלתו של ששה ימים וכ"נ מתשובת מ"ב סימן מ"ב:
ס"ק י
הנשואין. עיין ש"ך ס"ק ו' מ"ש בשם הב"ח דמיירי שדחו הנשואין בסתם ולא הסכימו באותה שעה על איזה זמן יהיה הנשואין וכו' בזה חיישינן דלמא לא אסקא אדעתה שתהא נזהרת יפה בבדיקה דמאחר שע"י קביעות הנשואין אינה חוששת להנך ז"נ הראשונים אבל אם הדחיה מזמן קביעות הראשון לזמן קביעות השני הכל היה במעמד שעסוקין באותו ענין אין ספק דאין צריך לחזור ולספור ז"נ מחדש ואי קבדקה עצמה באותה שעה ומצאה טהורה טהורה היא עכ"ל וגדולה מזו כתב הב"ח סימן קי"ח דאם בדקה שחרית ואחר כך דחו הנשואין בסתם ואח"כ חזרו וקבעו הנשואין ליום פלוני והכל ביום א' הדחיה והקביעות קודם הערב וחזרה ובדקה עצמה בערב ומצאה טהורה דאם היו דנין לזו כתביעה חדשה היתה צריכה לחזור ולספור ז"נ כדין כל תביעה להנשא ונתפייסה דאפילו בדיקה לא מהני אלא דאנן לא חיישינן לה לחימוד חדש אלא לשמא לא אסקא אדעתה לבדוק יפה מש"ה א"צ לחזור ולספור ז"נ דמאחר שהדחי' והקביעות הכל ביום א' היו ושהות מועטת בנתיים והבדיקה שחרית וערבית שניהם היה בשעתא דאסקא אדעתה קביעות הנשואין והיתה נזהרת בהם בבדיקה יפה אם כן לא צריכה לחזור ולספור ז"נ עכ"ל וכ"כ בשו"ת מהריט"ץ סימן ס"ז דהיכא דדחי' והקביעות היה הכל ביום א' בין בדיקת שחרית וערבית אפילו דחו בסתם מתחלה וחזרו ונתפשרו כיון דבשעת בדיקה אסקא אדעתה להיות נזהרת יפה א"צ לספור ז"נ דאפילו היכא דדחו הנשואין בסתם אין כאן חשש חימוד חדש אלא דחיישינן שלא היתה נזהרת בבדיקה יפה:
ובאמת דק' טובא ע"ז כיון דפסק הש"ע דבדיעבד סגיא בבדיקה א' תוך ז' אם כן מה לי אם הדחיה והקביעות היה באותו יום או אם הקביעות היה איזה ימים אח"כ כיון דלחימוד חדש לא חיישינן אלא דחיישינן שמא לא בדקה יפה באותן ימים שעמדה בגדר הדחי' ומה בכך הא אפילו לא בדקה כלל איזה ימים אינו מפסיד כ"ז שלא עברו ז' ימים בלא בדיקה ועוד הדבר תמוה דניחוש לחימוד באותן הימים שעמדה בגדר הדחי' אדרבה אבדה חמדתה וכבר הרגיש בזה בשו"ת מהריט"ץ שם וכתב שהם קו' חזקות אבל מדברי המ"ב בתשובה שם מבואר דס"ל דטעם של מוהר"מ שבמרדכי שממנו מקור הדין זה דמשום חשש חימוד חדש נגעו בו הואיל דלא אסקא אדעתה הנך ז' נקיים הראשונים הואיל ודחו הנשואין איכא חימוד חדש דבעינן דרמיא אנפשה ויהבי אדעתה שלא תבא לידי חשש דם חימוד והכא הואיל ודחו הנשואין ונתיאשה מן ז"נ הראשונים ולפיכך כל שחזרו ונתפייסו הוי כמו שתבעוה להנשא מחדש ואיכא חשש חימוד ומה"ט כתב שאם בדקה בימים הראשונים הא חזינן דלא נתיאשה ליכא חימוד חדש וחולק על מהרי"ק שהביאו בהגה"ה כאן דס"ל דבדיקה לא מהני הביאו בש"ך לקמן ולפ"ז ניחא הכל ולק"מ ולטעם זה אם דחו הנשואין בסתם אפילו חזרו ונתפשרו באותו יום והדיחוי והפיוס הכל היה בין בדיקת שחרית וערבית אפ"ה צריכה ז"נ אחרים כיון דהדיחוי היה בסתם נתיאשה מז"נ הראשונים ואיכא חימוד חדש כשחזרו ונתפייסו ולא מהני לה בדיקת ערבית דהא אפילו בדקה בשעת הפיוס לא מהני וכן נראה מדברי הט"ז כאן אבל דברי מהרי"ק מורין דס"ל דלאו מטעם חימוד חדש חייש לה אלא מחשש חימוד של אותן הימים שעמדה בדיחוי דמשתבעוה להנשא עד שתבעל איכא למיחש טובא הלכך בעינן דיהבי אדעתיה ואסקא טובא ואע"ג דבדקה עצמה אימור לא בדקה יפה וצ"ל לדעתו דאע"ג שעומדת בדיחוי אפ"ה לא אבדה חמדתה ומצפה שיהא דיחוי כזה חוזר ונראה ומ"מ מספיקא לא בדקה שפיר ומש"ה לא מהני בדיקתה ולפ"ז נראה דגם המחבר והרמ"א ז"ל ס"ל כטעמו של מהרי"ק דלא מחשש חימוד חדש חיישינן לה אלא מחששא דחימוד דימים שבנתיים דאימור לא בדקה יפה ואף ע"ג דס"ל דסגיא בבדיקה א' תוך ז' דשאני התם כיון שהיא יושבת תוך ז"נ רמיא אנפשה ומסקי אדעתה טובא אם הרגישה ובוודאי לא הרגישה כלום דאם הרגישה היתה בודקת א"ע משא"כ כשדחו הנשואין דנתייאשה מן הנקיים הראשונים ולא מסקא אדעתה טובא דאיכא למיחש לדלמא מחמדה ואע"ג שבדקה דלמא לא בדקה יפה ולפ"ז אם הדיחוי והפיוס היה הכל ביום א' בין בדיקת שחרית לערבית א"צ לחזור ולמנות ז"נ מחדש וכדברי הב"ח ומהריט"ץ ז"ל דהא לחשש חימוד זה דשלא ביום התביעה מהני בדיקה דשחרית וערבית ואין להחמיר כ"א בעומדת יום א' או יומים בדיחוי ומטעם שכתבנו:
ועפ"ז נראה לי לבאר דברי המרדכי בשם מוהר"מ שממנו מקור דין זה כפי מה שהעיד הב"ח שכן מצא מוגה מפי גדולי ארץ וז"ל מהר"מ דקדק מרשב"ם מלשונו שאם דחו הנשואין כגון שאין יכולין להתפשר יחד אבות חתן וכלה או מחמת נדוניא או מחמת הוצאת הנשואין אע"פ שישבה ז"נ צריכה לחזור ולישב ז"נ כשיתפשרו וישלימו יחד ודעתן לעשות הנשואין דהכי איתא פ' התינוקת רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבי ונתפייסה בת ר"ח לינשא לבנו של רבינא א"ל רבינא לקרובי הכלה ליום פ' נכתוב כתובה כלומר לעשות הנשואין ליום הנועד כי מטי האי יומא שקבעו ביניהם לכתוב הכתובה אמרו לרבינא לנטר מר עד ד' אחרינא מיום ד' זה ליום ד' הבא בשבוע אחרת וכי לא ס"ל מר להא דרבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה ז"נ והא לך לשון הרשב"ם ובתולה זו שתנשא לבנך היא שכחה ולא שמרה ז"נ עד יום זה שמא ראתה אתמול ולא מהני טבילה דהשתא לראיה דאתמול הלכך לנטר מר עד ארבע אחרינא ותתן אדעתה ותשב ז"נ ותבעל ליל ראשון של חופה כמשפט הבתולה עכ"ל רשב"ם מדקאמר רשב"ם שכחה ולא שמרה ז"נ אלמא בעינן דיהבא אדעתה אע"פ שהיא יושבת בתוך ז"נ ה"ה נמי היכא שדחו הנשואין אע"פ שתוך ז"נ היא צריכה לחזור ולישב ז"נ משום דלא מסקא אדעתה אהנך ז"נ הואיל ודחו הנשואין אז אינה חוששת להנך ז"נ עכ"ל המרדכי ודבריו צריכין ביאור מ"ש אף ע"פ שהיא יושבת בתוך ז"נ כו' דמנ"ל בעובדא ברתיה דר"ח שהיתה יושבת ז"נ דפשטיה דשמעתתיה משמע דברתיה דר"ח עדיין לא ישבה ז"נ ועוד דאין ענין ברתיה דר"ח לנדון דיחוי התם טעמא משום חימוד חדש דאפי' בדיקה לא מהני משא"כ בהך דדחית הנשואין דמהני בדיקה אלא דחיישינן דלמא לא אסקא אדעתה ומנ"ל למילף דהתם חיישינן לדלמא לא אסקא אדעתה טובא למבדק יפה ומ"ש הב"ח שם דס"ל דגם בברתיה דר"ח מסתמא ישבה ז"נ דהא אף בלא הא דרבא צריכה כל אשה שתנשא ז"נ וטבילה אפי' קטנה דחיישינן לשמא ראתה פ"א לפני שנה או שנתיים או כשהיא בת יום א' ומסתייע מהא דכתב הגה"מ פ"א מהלכות א"ב אמת שכן הוא בהגה"מ שם בשם ראבי"ה אך נראה למעיין שם דלא מצריך אלא טבילה קודם הנשואין מהאי חששא אבל לא לספירת ז"נ דס"ל דנהי דחיישינן לחששא רחוקה באיסור כרת לכתחלה כמש"ל כ"ז כי היכי דלא ליגע באיסור כרת אבל ספירת ז"נ דאינו אלא מחומרא דר"ז דאפי' אי נימא דראתה לפני שנה מה"ת א"צ לספירה כלל אלא כיון שעברו ז' ימים טובלת ואפילו ראתה בהן כ"ז שפוסקת לערב של יום ז' ומכ"ש זו שבוודאי מזמן קרוב לא ראתה וגם לא חיישינן דלמא ראתה ג"פ בימי זיבה דהא אפי' לפעם א' דניחוש הוא חששא רחוקה מש"ה א"צ אלא טבילה בלי שום ספירה לנקיים דמספקא בחששא רחוקה בהאי לא חיישינן לחומרא דר"ז גם בלא"ה דברי הב"ח בזה הם משוללי הבנה שכ' דס"ל למוהר"מ דבת ר"ח גם קודם שנתפייסה ישבה כבר ז"נ מנ"ל זה למוהר"מ לכן נ"ל דס"ל למוהר"מ ז"ל מסברא דנפשיה כיון דדחו הנשואין דאינה חוששת לז"נ שישבה כבר ואינה מסקא אדעתה כל ימי משך הדיחוי ואפי' בדקה איכא למיחש דלא בדקה שפיר לפי' מהרי"ק והנמשכים אחריו ולזה לא היה צריך ראיה שהוא מילי דסברא כיון שאינה חוששת לנקיים הראשונים והוא בגדר הדחיה מספקא לא מסקא אדעתה למיבדק שפיר ולדעת אם הרגישה או לאו וכמש"ל אלא דלא תימא כשיטת הרשב"א ז"ל דס"ל דאין לחוש לחימוד אלא בשעת התביעה אבל אח"כ אין כאן שום חשש חימוד אע"פ שהיא קרובה לנשואין ולפ"ז אין כאן שום חשש דאפי' אי לא בדקה שפיר כל אותן הימים שהיא בגדר הדחיה מה בכך הא כבר ספרה ז"נ לחשש חימוד של תביעה ותו ל"ח לחימוד טפי וא"כ מ"ש אשה זו משאר אשה דעלמא שסופרת ז"נ אע"פ שלא תזקק לבעלה עד אחר זמן לזה הוכיח מוהר"מ מפירשב"ם דליתא לסברת הרשב"א ז"ל אלא דבכל זמן שהיא קרובה לביאה היא מחמדת וצריכה דאסקא אדעתה למיבדק יפה והוא מדכ' הרשב"ם ז"ל ובתולה זו שתנשא לבנך היא שכחה ולא שמרה ז"נ ע"כ ס"ל להרשב"ם שהיה ז' ימים מן יום שתבעו עד אותו יום שקבעו מעיקרא למיכתב הכתובה דאי היה פחות מן ז' ימים קשה מאי שכחה ולא שמרה דקאמר דהא לא היה אפשר לשמור ז"נ וכך ה"ל לרשב"ם לומר לא שמרה אלא ע"כ דס"ל להרשב"ם ז"ל דשבעה ימים ויותר היה מזמן התביעה עד שעת הנשואין וטעמו של רשב"ם לפרש כן דא"כ קשיא על ר"ח מאי ס"ד להסכים מעיקרא על הזמן שקבעו אי ס"ד דהוי פחות מן ז' ימים דהא ידע להא דרבא דל"ש גדולה ול"ש קטנה בעי ז"נ מש"ה פירשב"ם דבאמת היה ז' או יותר ימים מן יום שנתפייסה עד שקבעו הנשואין אלא שהיא שכחה ולא שמרה ז"נ ולפ"ז הוכיח מוהר"מ דע"כ מיום שנתפייסה עד הנשואין לבה הומה ומחמדת דאי ס"ד כדעת הרשב"א דליכא חימוד כ"א בשעת התביעה א"כ מה בכך ששכחה ולא שמרה ז"נ הא כבר עברו ז' ימים מן שעת החימוד דאפי' היא לא כוונה שתעלה לנקיים ממילא תעלה דהא מה"ט ס"ל להרשב"א דאפי' לא בדקה כל ז' ואפי' בלא כוונה כלל עלו לה כמש"ל ואפי' למש"ל דלא סגיא ליה בלא בדיקה משום דבעינן ימים מוחזקים בטהרה שתעלה לה לספירת ז"נ מ"מ י"ל דס"ל למוהר"מ ז"ל דכל זה בגדולה אבל ברתיה דר"ח שהיתה קטנה שלא ראתה מעולם הימים שבינתיים בחזקת טהרה עומדין דבחזקת שימור הם אלא ע"כ דכ"ז שהיא קרובה לביאה איכא חששא דחימוד וצריכה דלהוי רמיא אדעתה טובא ול"ש גדולה או קטנה דלעולם איכא חששא דחימוד וכיון דברתיה דר"ח שכחה ולא שמרה ז"נ בודאי לא יהבא אדעתה ואיכא חששא דחימוד לפ"ז למד ממנו מוהר"מ ז"ל דה"ה אם דחו הנשואין דצריכה לחזור ולספור ז"נ כשיתפשרו וישלימו דכיון דבכל יומא ויומא איכא חימוד חיישינן שמא מחמת הדחוי נתייאשה מן הנקיים הראשונים ולא רמיא אם הרגישה וחמדה או לאו ואפי' בדיקה לא מהני לשיטת מהרי"ק וסיעתו דאימור לא בדקה יפה ומחמת חששא דחימוד צריכה בדיקה יפה ואסוקי אדעתה טובא כנלע"ד בפירוש המרדכי:
ומעתה נבא לפסק הלכה מ"ש הש"ך בשם הב"ח הבאתי לעיל וז"ל אבל אם הדחיה כו' והקביעות לזמן ב' וכו' ואי בדקה עצמה באותה שעה ומצאה טהורה טהורה היא עכ"ל לא ידעתי בדיקה דאותה שעה למה כיון דבנ"ד לא נתייאשה מן הנקיים הראשונים ועיינתי בב"ח וראיתי שהש"ך לא העתיק יפה והב"ח לא כ' כן אלא כשדחו הנשואין ולא קבעו זמן שני אלא בסתם כשיתפשרו וישלימו ואח"כ ביום או יומים השלימו וקבעו זמן שני לנשואין ע"ז כ' דמשום תביעה חדשה ליכא ואי בדקה עצמה באותה שעה ומצאה טהורה טהורה היא אלא דאיכא למיחש שמא לא אסקא אדעתה מקודם שתהא נזהרת יפה ונ"מ שאם היה הדחיה בסתם ואח"כ באותו יום היה קביעות לזמן השני בין בדיקת שחרית לערבית דאי הוי חיישינן לחימוד חדש לא היה מועיל בדיקת ערבית וצריכה לחזור ולספור ז"נ מחדש אבל השתא דנימא דלא חיישינן לחימוד חדש אלא דחיישינן דלא אסקא אדעתה מקודם בבדיקה יפה א"כ בזה דבדיקות שחרית וערבית היה בשעה דאסקא אדעתה יפה א"צ לחזור ולמנות ז"נ וכמש"ל אבל היכא שהדחיה והקביעות לזמן ב' הכל היה ביחד לא חיישינן למידי אפילו בדיקה א"צ וכן מבואר בתשובתו שם:
ס"ק יא
צריכה לחזור ולישב ז"נ ולטבול. האי תיבות ולטבול נראה שהגי' הרמ"א בדברי המחבר והוא מלתא דפשיטא ומאי קמ"ל ונראה שבא לאשמעינן דאע"פ שכבר ספרה ז"נ וטבלה אח"כ דחו הנשואין אפ"ה צריכה שתחזור ותספור ז"נ וזה מדויק מדקאמר צריכה לחזור ולישב ולטבול מכלל דכבר היה לה טבילה וכ"כ הש"ך בשם המרדכי אך עדיין יש לדקדק מאי רבותא דטבילה איכא בהא ואפשר דסד"א דכיון דטבלה והיא טהורה גמורה תו לא ניחוש לשמא לא בדקה יפה דנוקי אותה בחזקת טהורה אך מ"ש כן הש"ך בשם המרדכי לא מצאתי כן ובדברי המנ"י כאן ראיתי מלתא דתמיה שסיים אחר דברי הש"ך הנ"ל וז"ל אם עברה ושמשה צריכה להמתין ו' עונות שלימות ואח"כ תמנה יום א' נקי ותטבול וכמבואר לקמן סי' קצ"ו עכ"ל והם דברים תמוהים דמה ענין זה לזה דהתם טעתה במנין יום א' לכך די שתספור אחר ו' עונות יום א' להשלים ז"נ אבל הכא דחיישינן דלא נזהרה בבדיקתה ושמא ראתה בנתיים אם שימשה ולא שמרה ז"נ צריכה שתספור ז"נ אחר ו' עונות ולא סגיא ביום א':
ס"ק יב
אע"פ שבדקה עצמה. כ' הש"ך בס"ק ז' בשם המ"ב כלה שספרה ז"נ אדעת הנשואין שהיו מוגבלין לר"ח ניסן וכשהגיע ר"ח ניסן לא בא ולמחרתו בא ציר מהחתן דאתילד ליה אונסא בדרך ומיד יבא ביום או יומים ועכשיו החופה ב' או ג"י אחר ר"ח ניסן דבזה ודאי א"צ ז"נ אחרים אפי' לא בדקה עצמה בימים שבנתיים אם לא עברו עליה ז' ימים בלא בדיקה ואפי' הרב ומוהרי"ק מודים לזה דמאחר דלא דחו הנשואין אלא שמחמת אונס נתעכב הדבר ודאי דלא נתיאשה מן ז"נ הראשונים וסמכה דעתה שיבא החתן יום או יומים ורמיא אנפשה ויהבא דעתה שתהא נקיים ושלא תבא לידי חשש חימוד ע"כ והט"ז חולק ע"ז וס"ל דצריכה ז"נ מחדש דכיון שלא בא ליום המוגבל ודאי מסופקת בדעתה דכל הדרכים בחזקת סכנה ושמא יש סכנה שלא יבא כלל ואחר שנודע לה שהוא בא ודאי הוי חימוד חדש ע"כ והש"ך הסכים לדברי המ"ב וכ' וז"ל ובאמת אין להחמיר בדינים אלו דבלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דא"צ ז"נ וגם בדיעבד סגיא בבדיקה א' תוך ז' לכ"ע וגם כל עיקר הדין זה הוא מדבריהם עכ"ל ונ"ל דאין זה מספיק דמ"ש דבלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דא"צ ז"נ נ"ל כוונתו דלדעת הרשב"א דס"ל דאין חוששין רק לחימוד של שעת התביעה אבל אח"כ אין עוד חימוד א"כ לדעתו אפי' דחו הנשואין בסתם ולא קבעו מועד שני אין לחוש לימים שבנתיים כיון דליכא עוד חימוד וגם לשיטת הראב"ד והרמב"ם דס"ל דבדיקה א' תוך ז' בעינן נראה ג"כ דלא ס"ל כסברת הרא"ש דכל שהיא קרובה לביאה לבה הומה כיון דס"ל דלכתחלה סגיא בבדיקה א' תוך ז' וכמ"ש הב"י לדעתו דאי ס"ל לסברת הרא"ש היה מצריך בדיקה בכל יום לכתחלה וכמ"ש הרא"ש וא"כ לדידהו ג"כ א"צ נקיים אחרים אך למ"ש הט"ז דאיכא למיחש לחימוד חדש כיון דסברה דכל הדרכים בחזקת סכנה הם אין זה מעלה ארוכה וא"ל דנתכוין הש"ך לדעת ריב"א שכתב הגה"מ דס"ל דוקא היכא דדעתו לישא אותה מיד הוא דאיכא חשש חימוד וכן כתב בחדושי אנשי שם שאצל המרדכי בשם הרוקח שכ' כן בשם הר"י שפירא דכבר כ' הב"י סי' זה דסברא זו דחוי' מכל הפוסקים גם מ"ש הש"ך דבדיעבד סגיא בבדיקה א' תוך ז' לכ"ע גם זה אינו מספיק דש"ה די"ל דנתיאשה מן הנקיים הראשונים גם י"ל דאיכא חימוד חדש כדעת הט"ז ובס' מנ"י כ' דמסתברא דברי הש"ך כי עיקר דין זה להצריך ז"נ מחדש הוא חומרא גדולה כמו שהאריך בתשובת מ"ב לסתור דברי מהרי"ק עכ"ל לא ידעתי כוונתו דעיקר המחלוקת שבין המ"ב ומהרי"ק אינו אלא היכא דבדקה בימים שבנתיים בהא הוא דחולק המ"ב על מהרי"ק דלא מסתבר שבדיקה לא תהני כיון דלא נתיאשה מימים הראשונים שהרי בדקה עצמה והכא הא מיירי כשלא בדקה עצמה בימים שבנתיים מנ"ל להקל דלמא זה דמיא לדחית הנשואין ולא בדקה בימים שבנתיים דחיישינן שמא נתיאשה מן ימים הראשונים וה"נ דכוותיה ולסברת הט"ז י"ל דגרע מדחית הנשואין דיש לחוש לחימוד חדש כמש"ל לכן נ"ל לנהוג לכתחלה כמ"ש בס' מנ"י שם וז"ל ומ"מ נ"ל דצריכה שתבדוק עצמה באותה שעה שבא הציר ומצאה עצמה טהורה עכ"ל כן יש להמורה לצוות להכלה כשיבא הציר שתבדוק עצמה מיד והוא כעין פשר בין הדעות דהא ס"ל לראבי"ה דאפי' בשעת התביעה מהני בדיקה ואע"ג שכתב ע"ז הב"י דסברא זו דחויה היא ומחו להו אמוחא מ"מ יש לעשותו סניף לשאר צדדי היתר בנדון זה וכה"ג גם מ"ש הב"י לדחות דברי ראבי"ה מדכתב הרא"ש דחיישינן שמא תראה בכל יום מהז' משמע בהדיא דלא סגיא בלא ז"נ עכ"ד ראיה זו אינני מבין דלמא מיירי בשלא בדקה בשעת תביעה אז צריכה שתספור ז' אבל בשבדקה בשעת תביעה א"צ להמתין ז' ימים אלא בכל יום שקודם הביאה צריכה בדיקה וצ"ע:
ובספר ב"ה העיד דנוהגין לפסוק הלכה למעשה כס' מ"ב וכ"ז מיירי בשלא עברו ז' ימים בלא בדיקה אבל אם עברו ז' ימים בלא בדיקה צריכה לחזור ולספור ז"נ וכמ"ש בתשו' מ"ב שם הביאו הש"ך וראיתי בס' כו"פ סי' זה שכ' ע"ז וז"ל ואין מובן לי כלל הגבול ימים אלו מה טיבן ממ"נ אם אתה עושה זה הביאה של החתן כתביעה חדשה אם לא עבר אפי' יום א' הרי כאן תביעה חדשה וחימוד חדש ואם אמרינן דלא נתייאש מן תביעה ראשונה א"כ אף דעברה ז' ימים ולא בדקה מ"מ הא כבר מנה ז' ימים בזמן הראשון וכו' דמ"ש ששה משבעה וכו' לא ידעתי מה טעם יש בדבר ומאין אדני הדין הזה הטבעו כי אין לו שורש ועיקר כלל בראשונים עכ"ל ואני תמה מאד על תמיהתו על שהוא צווח על המ"ב בא ונצווח על מה שכתבו הפוסקים בשם המרדכי דאם טבלה קודם נשואין ז' ימים או יותר אותה טבילה לא מהני ועיין ב"ח שכ' דמיירי בלא בדיקה שלא בדקה כל ז' וג"כ קשה דמ"ש ז' או פחות מז' ממ"נ וכו' וכ"ה בהגהות רמ"א סי' זה סעיף ב' שכ' יש לה לבדוק עצמה בכל יום עד בעילת מצוה ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר אם בדקה פעם א' תוך ז' ע"כ והוא מדברי ב"י ותיקשי נמי מה גבול יש בין פ"א תוך ז' או לאו א"ו הדבר ברור דבכל יום חיישינן לחימוד אלא דלא חיישינן להאי חימוד כמו דחיישינן לחימוד לשעת התביעה דהתם לא מהני אפי' בדיקה אבל בשאר ימים מהני לה בדיקה ולכתחלה צריכה בדיקה בכל יום כמ"ש הרא"ש אלא דלא אלים האי חששא דחימוד מרואה ודאית וסופרת ז"נ דבעינן נמי לכתחלה בדיקה בכל יום ואפ"ה ס"ל לרוב פוסקים דמהני בדיקה חדא תוך ז"נ וטעמא כמש"ל בשם הרשב"א במ"ה דטעמא דבדיקה משום שהבדיקה מחזיק בטהרהו בדיקת יום הראשון מחזיק לכל ו' ימים שאחריה בטהרה ובדיקת הסוף מחזיק ששה ימים שלפניה בטהרה ובדיקת האמצע מחזיק ימים שלפניה ושלאחריה בטהרה וכ"ז תוך ז' אבל בדיקת יום שמיני לא מהני מידי ואם אמרו ברואה ודאי אין להחמיר בחששא דרבנן יותר מא"ד ומהני בדיקה א' תוך ז"י להחזיקה בטהרה דלא ראתה אלא כי היכי דהשתא טהורה ה"נ בשאר ימים ומשום כך אם לא עברו עדיין ז' ימים אחר טבילה כיון שבדקה עצמה ביום שביעי קודם טבילה אותה בדיקה מהני לששה ימים שאחריה או י"ל כיון שלא עברו עדיין ז' ימים יש לה תקנה שתבדוק עכשיו ומהני לימים שעברו משא"כ כשעברו ז' ימים דבדיקת שמיני ל"מ מידי דהכי קיי"ל לחז"ל וכמש"ל ולפ"ז צדקו דברי המ"ב שהתנה שצריך שלא יעברו ז' ימים בלא בדיקה ודבריו יש לו שורש ועיקר בפוסקים:
כתב בט"ז ס"ק ח' מעשה באלמנה א' שהיה לה זמן מוגבל בתנאים עם החתן שלה לנשואין אלא שהחתן אמר לה שאפשר שיקדים הנשואין וכן עשה והיא אמרה שסמכה ע"ז וספרה ז"נ טבלה ובא עליה ונ"ל אע"פ שהאלמנה עשתה שלא כדין כיון שלא היה לה בירור על הקדמת החתונה עד שבא החתן וכינסה נמצא שבשעה שהתחילה לדעת הבירור נתחדש החימוד וצריכה לחזור ולספור ז"נ מ"מ כיון שעברה ועשתה כן אין להפרישה מכח זה וראיה ממ"ש סי' קצ"ו סעיף י"ב וכו' עכ"ל ור"ל דא"צ להמתין שיעור הבחנה צ' יום מ"מ צריכה לחזור ולספור ז"נ ולטבול אבל בתשו' הב"ח שם כ' שנשאל באשה א' שנקבעו הנשואין שלה ליום פלוני וקרובי הכלה הסכימו להקדים הנשואין ג' ימים לפני זמן הקבוע לשלחו להחתן שיקדים ויבא לזמן זה ולפי שפשוט היה בעיניהם שישמע החתן לקולם התחילה הכלה לשמור ז"נ שיהיו סמוכים לחופה והנשים חששו שמא לא יבא החתן אלא לזמן שקבעו בראשונה חזרו ואמרו להכלה שתשמור ז"נ מחדש שיהיו סמוכים לחופה לפי קביעות הראשון והחתן בא יום א' אחר זמן שהקדימו לו וחזרו והסכימו שתהיה החופה יום א' לאחר קביעות הראשון ונחלקו בעלי הוראה מקצתם הורו שתטבול מיד על סמך ז"נ הראשונים שכבר נשלמו ומקצתם הורו שתאחר טבילתה עד כי ישלמו ז"נ האחרונים ומקצתם הורו שצריכה לישב ז"נ שלישית והסכים הב"ח אע"פ שכלה זו היתה יודעת בטיב קביעות הראשון לנשואין והיא התחילה לספור מקודם לפי שחשבה אולי יבא החתן מקודם ע"פ הכתב ששלחו אליו קרוביה שפיר היתה יכולה לסמוך אספירה זו לטבול סוף ז"נ הראשונים ובתנאי שתבדוק עצמה בכל יום אחר הטבילה כמקמי טבילה ואע"פ שאין הטבילה בליל בעילת מצוה שפיר מהני דלא אמר הרשב"ם דלא מהני אלא כשלא תבדוק עצמה לאחר טבילה כשאר נשים שאין בודקין התם הוא דאין ז"נ סמוכים לבעילת מצוה אבל כשבודקת עצמה בכל יום ויום אף לאחר הטבילה שפיר ה"ל ז"נ סמוכים לבעילת מצוה אלא שלכתחלה ודאי אין נכון להרחיק הטבילה מליל ב"מ אלא לפי מה שנהגו לפי המנהג שהיה בזמן שבתולה נשאת ליום ד' ואצ"ל שכלה זו יכולה לסמוך על ז"נ השניים וא"צ לחזור ולספור ז"נ שלישית דלחימוד לא חיישינן שתהא לה דין תבעוה להנשא דאף בדיקה לא מהני הא ודאי ליתא כדפרישית עכ"ל מבואר דלא כט"ז כיון דהיא סמכה אדעתיה שיהיה כן יכולה לסמוך על ספירה זו ולמעשה יש להורות כמש"ל דבעת שיתברר לה יום הנשואין תבדוק עצמה אם תמצא עצמה טהורה יכולה לסמוך על ספירה זו וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אם לא בדקה עצמה באותה שעה שנתברר לה יום קביעות הנשואין ואיכא הפסד כגון שטבחה טבוח ויתקלקלו האוכלין אם ידחו הנשואין עד שתספור ז"נ ויצטרכו לעשות חופת נדה נ"ל דכדאי הוא הב"ח לסמוך עליו במלתא דרבנן כמ"ש הט"ז בשם המ"מ פי"א מהלכות א"ב דאפי' ראתה כיון דלא הרגישה טהורה ובלא"ה נראה דאינו אלא חששא דרבנן דמדאורייתא לא חיישינן כלל לשמא ראתה ד"נ מחמת חימוד דמוקמי לה בחזקת טהרה לפיכך יש לסמוך על הב"ח בזה שתטבול על סמך ספירה זו ועדיף מלעשות חופת נדה וכה"ג כ' הש"ך לקמן סי' קצ"ו ס"ק כ' ואע"פ שיש לחלק בין נדון דהתם לנדון זה מ"מ נ"ל כמ"ש ואצ"ל אם כבר נבעלה אחר טבילתה וספירה זו שא"צ ספירה וטבילה אחרת ודלא כט"ז:
כתב הלבוש דאם מחמת הקטט נתפרדה החבילה ובאותו מעמד הסכימה הכלה לישא לאיש אחר ונכנסה מיד באותו יום לאיש אחר הדבר פשוט דה"ל תביעה חדשה ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה צריכה לספור ז"נ מחדש דאיכא כאן חימוד חדש ע"כ והסכימו כל האחרונים לזה ועוד כתב הט"ז דאם אחר הריצוי לחתן שני חזר החתן ראשון ונתרצה עמה צריכה ג"כ לחזור ולספור ז"נ מחדש כיון דאיפסקה אחר בינתיים עכ"ל:
מה שכתב הט"ז ס"ק א' דליכא חשש חימוד היכא דהיא עמו במטה בס' כו"פ כתב סעד לדבריו מן תוספות דפ' החולץ וביומא די"ח ע"ש אך הרשב"א במ"ה לא ס"ל הכי שהק' על הרא"ה שכתב שאין התביעה של קודם הקדושין כלום אלא אזלינן בתר תביעה דאחר קדושין דבההיא דסמכה דעתה דאם איתא הכי בטלת כל קדושי ביאה עכ"ד ולפי דברי הט"ז לק"מ דהא קודם קדושין ליכא חימוד לסברת הרא"ה ובשעת ביאה שמקדשה נמי ליכא חימוד לדעת הט"ז א"ו דהרשב"א לית ליה סברא זו מיהו הרא"ה ז"ל י"ל דס"ל סברא זו ול"ק ליה קו' הרשב"א ז"ל ומה שהק' עוד הרשב"א ז"ל על הרא"ה ז"ל אם כן לא תמצא קדושין וחופה טהורה ביום א' ומשוית להו לכל ישראל כטועין שמקדשין ומכניסין לחופה ובועל בעילת מצוה ביום א' ע"כ י"ל לדעת הרא"ה כיון דאיכא שדוכים בקנסות ובחרמות הוי כמו קדושין דהכא ודאי סמכה דעתה:
עוד כתב הרשב"א ז"ל שם וז"ל ואני אומר כי מנהגן של ישראל בכל מקום ומקום תורה היא וכל מה שעושין במנהגן יסודתן בקודש ובכל מקומותינו הנהיגו להכין סעודה ושמחת שבת לפני שבת של הנשואין וזו היא תביעה וממנה מונין לה שבעה אלו עכ"ל וכתב בס' מנ"י וז"ל דבריו הם ע"פ מנהג שנהגו לכנוס בע"ש ולטבול לעת הכנסת שבת כמבואר בא"ה סימן ס"ג וס"ד וצ"ל דמיד בע"ש שלפני השבת של שבת דנשואין שמכינים עצמן לסעודה מקרי יום התביעה דאל"כ לא תמצא ז"נ ועכשיו שנהגו ע"פ הרוב לטבול בליל ששי צ"ל דיום התביעה מקרי ב' וג' ימים קודם השבת על דרך דאמרינן בריש כתובות שיהא טורח אדם בסעודה שלשה ימים עכ"ל וכ"ז למנהגן שנהגו לכנוס מע"ש שכך היה מנהג מקודם כמבואר וכן מ"ש הרמ"א לעיל סעיף א' וכן המנהג לטבול הכלה ליל ד' אע"פ שלא תבעול קודם מוצאי שבת לא נתכוין למנהג רע שהביא הש"ך בס"ק י"א שלא לבעול רק אחר ב' או ג"י אחר הנשואין ח"ו שמנהג רע זה יעלו על הספר אלא כוונתו לפי שהיו נוהגין לכנוס בע"ש וכמ"ש המרדכי פ"ק דכתובות והרע"ב ריש מס' כתובות דמשום תקנת עניים נהגו לכנוס בע"ש והיו נוהגין שלא לבעול בתחלה בשבת כמ"ש האחרונים סי' ר"פ בא"ח בשם האגודה ואע"פ שאין הלכה כן מ"מ היו נוהגין להחמיר וכנראה מתשובת מוהרמ"ל סימן נ"ג הביאו הש"ך סימן קצ"ז ס"ק ב' ולכך לא נבעלה עד מ"ש ולפ"ז צ"ל דלאו דוקא ג' ימים קודם שבת מיקרי ימי תביעה דאל"כ לא כלו ז"נ בליל ד' וכן למנהגנו שאין אנו מדקדקין ועושין נשואין בכל יום מימי השבוע אף ביום א' צ"ל דמיד ביום א' שלפני שבת זו מקרי יום התביעה דאין רגילין להכין צרכי הסעודה בכל השבוע שלפני שבת זו שהוא קודם הנשואין אבל יותר אין להקדים שתחל לספור ז"נ קודם ב' שבתות שלפני הנשואין אף ע"ג שתבדוק עצמה בכל יום מ"מ בעיקר היום שהוא נחשב לתביעה לא מהני בדיקה ואם כן אם תטבול לסוף אותן ז"נ אף שלא תרחיק הטבילה מן ב"מ כ"א ב' או ג' ימים מ"מ אותן ימים לא עלו לה ושמא ראתה בו ואף דאנן עבדינן הכנה דרבה ומכינים זמן הרבה קודם לזה אין להקל יותר כנ"ל להורות לכתחלה:
ס"ק יג
והמנהג ליקח קטן אצל החתן. כתב הש"ך ע"ל סימן שמ"ב כתבתי בשם הב"ח דצ"ל שיודעים טעם ביאה ושאין מוסרין עצמן לביאה עכ"ל ופירש רש"י בקדושין דף פ"א ע"ב שיודעת טעם ביאה כלומר מה ביאה שתדע לספר דבריה בשוק ואינה מוסרת עצמה לביאה מתוך קטנה עדיין לא לבשה יצר הרע הלכך אין כאן משום דעת קלה שלא תהא נוחה להתפתות עכ"ל ובס' מנ"י כתב על דברי הש"ך וז"ל וראיתי בב"ח שם שלמד דבר זה ממה דאיתא כן באה"ע סימן כ"ב אבל באמת אין ראיה כלל משם דדוקא להתיחד עם אשה אחרת אסור אא"כ כך בקטנה שאינה מוסרת עצמה לביאה דבמוסרת עצמה לביאה אסור מטעם דאסור לאיש א' להתייחד עם ב' נשים משא"כ כאן אפשר דאף במוסרת עצמה לביאה מותר וכו' כיון שאשתו הנכנסת לחופה עמו ואשתו משמרתו וכמבואר שם בא"ע שם אף דיש לחלק מ"מ אין ראיה משם עכ"ל ובס' כו"פ כתב על מנ"י דנ"ל טעם הב"ח דס"ל כמאן דס"ל בא"ע דבלילה בעינן ב' כדי שאם ישן א' נשאר לכ"א שומר ואם כן ודאי דהבעל אשתו משמרתו אבל הכא הא מיחדין קטן עם הבעל ואותו קטן גם כן איירי דיודע טעם ביאה והיינו שהוא בן ט' שנים ויום א' וא"כ אף הוא אסור להתייחד ובעל אינו רק שומר א' והרי הקטן מתייחד עם הכלה ועוד בת אחת ובלילה לא סגיא בשומר אחד ולכך מצריך שאותה קטנה לא תמסור עצמה לביאה וליכא חשש פיתוי ולאונס לא חיישינן דתצעוק ויהיו השומרים נעורים והרי כאן נגד הקטן ב' שומרים הקטנה והבעל משא"כ במוסרת עצמה לביאה אין כאן נגד הקטן רק שומר אחד דהיינו הבעל ואנן בעינן ב' שומרים בלילה וזה הטעם למנהג שלוקחין דווקא קטן וקטנה עכ"ד וכל דבריו אינן אלא דברי תמה דא"כ למה לוקחין דוקא קטן הא גדול נמי ש"ד גם לפי מה שכתב הש"ך כאן שאין מוסרין עצמן לביאה משמע דקאי נמי על הקטן דאינו מוסר עצמו לביאה כלומר שלא לבשו יצה"ר וקטן בן ט' שנים ויום א' כבר לבשו יצה"ר דמה"ט אסור להתיחד כמ"ש בא"ע שם אך לפי לשון הב"ח וש"ך סימן שמ"ב משמע דלא קאי אלא אקטנה ועוד לא ידעתי מי הגיד לו דלא מקרי יודע טעם ביאה עד שהוא בן ט' שנים ויום א' דנראה קטן כבר שבע וכבר תמניא יודע טעם ביאה ובעיקר דברי המנ"י כבר קדמו בזה החמ"ח בא"ע שם ס"ק ט' שכתב על מ"ש המ"מ פ' כ"ב דא"ב אהא שכתב הרמב"ם דנשים הרבה עם אנשים הרבה מותרין להתיחד שלמד כן מהא דאמרינן גבי חתן הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כי ראיה זאת חלושה דשאני חתן וכלה דהם איש ואשתו והם שמירה לאחרים ואף דיש לחלק בין הכלה לאשה אחרת מ"מ מנ"ל לחלק וללמוד מזה קולא עכ"ל וכיון דהרמב"ם ז"ל למד מזה קולא וס"ל לחלק בין כלה לאשה אחרת מכ"ש דיש ללמוד מזה חומרא וזו טעם המנהג שלוקחין דוקא קטן וקטנה היינו פחות מבן ט' ויום א' לקטן וקטנה שאינה מוסרת עצמה לביאה לנטירה יתירה דהא ס"ל להרמב"ם דאשה אחת לא תתיחד עם אנשים הרבה וחיישינן שמא תישן הקטנה בלילה לכך צריך קטן דוקא ודברי הב"ח נכונים:
ס"ק יד
מחזיר גרושתו. וכתב הט"ז דאם עבר וכנסה דא"צ שמירה כיון דכבר בעלה כשהיתה אשתו לא תקיף יצריה וכ"כ בתשובת רדב"ז ח"א סימן קס"ד ע"ש ולפ"ז י"ל דאם בא עליה בזנות ואח"כ כנסה דנמי א"צ שמירה כיון דכבר בא עליה פ"א וראיתי בס' תפארת למשה שהניח דין זה בצ"ע:
כתב בס' מנ"י ונראה דה"ה אם גירשה כשהיא מעוברת והחזירה גם כן צריכה לישב ז"נ דאף דמעוברת היא בחזקת מסולקת בדמים מ"מ חיישינן שמא מחמת חימוד ראתה כמו בקטנה ברס"י זה ומבואר לעיל ססי' קפ"ט דקטנה עדיפא מן מעוברת ואפ"ה חיישינן לה לשמא ראתה מחמת חימוד כ"ש מעוברת עכ"ד ובריק"ש צידד להקל בגרושה מעוברת אם אמרה שבדקה ביום התביעה דיש לסמוך בזה על ראבי"ה ע"ש וצ"ע:
בב"ח הק' כאן למאי דקיי"ל בסימן קצ"ו דצריך בדיקה לחורין וסדקין עד מקום שאבר תשמיש מגיע ואם לא עשתה כן לא הוי אלא קינוח בעלמא ולא יצאה ידי בדיקה אם כן בתולה דתבעוה להנשא איך יכולה לבדוק בעוד פתחה נעול הלא כל הנשים מטמאות בביה"ח ואמרינן בפ' יוצא דופן דביה"ח הוי עד בין השינים והיינו עד מקום שהשמש דש וכ"ש דק' אבתולה שראתה כבר איך מותרת בבדיקה ותירץ בשם דרשות מהר"ש מאויסטרייך וכן הוא בדרשת מהרי"ל כיון דשמואל אמר יכילנא למיבעל כמה בתולות בלא דם א"כ כ"ש דאשה בעלמה יכולה לבדוק את עצמה אף ע"פ שהיא בתולה ואין הבתולים מעכבים בכך ע"כ והב"ח תי' דלפי מה שיתבאר בסימן קצ"ו דהרבה מחברים ס"ל דאינה צריכה לבדוק עד מקום שהשמש דש אלא בחורין ובסדקין כפי כחה ולכ"ע בדיעבד סגיא אע"פ שאינו מכניסו עד מקום שהשמש דש א"כ לפי זה הבתולות גם כן בודקות את עצמן היטב כפי כח האפשר ויוצאין ידי חובתן כדיעבד דמיא מאחר שאי אפשר בענין אחר עכ"ד ועיין בתשובת נ"ש סי' ס' שתמה מאד על דברי מהרש"ל ומהרי"ל שהוא מן הנמנע שתבדוק עצמה עד מקום שהשמש דש בלי השרת בתולים וע"י הטיה הוא קשה מאד דלאו כולי עלמא בקיאין בזה לכך העיקר כמו שכתב הב"ח ועיין מה שכתבתי לקמן סי' קצ"ו בע"ה: