סדרי טהרה· רבי אלחנן אשכנזי
הלכות נדה · סימן קצ
ס"ק א
עד שתרגיש. הוא מימרא דשמואל ר"פ הרואה כתם ויליף לה מדכתיב בבשרה עד שתרגיש בבשרה ומק' הש"ס האי בבשרה מבעיא ליה שמטמאה בפנים כבחוץ ומשני אם כן לימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ עד שתרגיש בבשרה ואכתי מבעיא ליה בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ומשני תרתי ש"מ עכ"ל הגמרא ועמש"ל בסימן קפ"ח בתשובתי בשם חדושי הר"ן דמפרש להא דמשני הש"ס דתרתי ש"מ דר"ל דכיון דבעינן, שתרגיש בבשרה ממילא ידעינן למעט בשפיר או בחתיכה משום דאין זה הרגשת דם אלא הרגשת שפיר או חתיכה והוכחתי שם דדעת הפוסקים אינו כן דאי ס"ל כפירוש הר"ן דמטעם דלאו הרגשה הוא ממעטינן אם כן ק' איך פסקינן לעיל דהרואה דם בשפיר או בחתיכה טהורה דמ"מ תטמא מדרבנן דהא גזרו אפילו על הכתם וכמ"ש בסימן זה ואפילו היכא דודאי לא הרגישה וכמ"ש התוספות דף נ"ח ע"א ד"ה מודה שמואל וכו' וכ"מ מלשון הפוסקים דסבירא ליה כתו' א"ו דס"ל להפוסקים דהאי בבשרה גזירת הכתוב הוא ולא מטעם הרגשה ממעט לה דוודאי דהאי מקרי הרגשה אע"פ שאפשר לתלות בהרגשת השפופרת והחתיכה מכל מקום חדא הרגשה הוא ובזה סתרתי דברי מ"ו הגאון בעהמ"ח שב"י שכתב באשה שראתה טיפות דמים על ידי ליחה לבנה מרובה דזה מקרי שלא על ידי הרגשה תלינן הרגשה ברובא בליחה לבנה וכ"כ בתשובת ב"י ולפי הנ"ל מוכרח ע"כ דליתא להאי סברא דאל"כ קרא בבשרה ל"ל וע"ל סימן קצ"ח מש"ל עוד סתירה ע"ז וא"ל דמנ"ל דאפילו בזבה בא הרגשה דלמא דווקא בנדה דהא האי קרא בנדה כתיב ז"א דבהדיא אמרינן במכילתין דמ"א ע"ב דהאי קרא מיירי נמי בזבה מדכתיב זוב בבשרה יע"ש:
אמנם מה זה הוא הרגשה אם ר"ל דהרגישה שנפתח מקורה הוא דמקרי הרגשה אבל מה שמרגשת שזב מבשרה דם לא מיקרי הרגשה או נימא דגם זה בכלל הרגשה הנה בשו"ת פ"י חי"ד סימן א' כ' וז"ל נראה פשוט דאין הכוונה שמרגשת שיצא ממנה דם אלא דבעינן שהרגישה שיצא ממקורה (וה"ה לשאר מקרים שבגופה כגון שהרגיש גופה ונזדעזע וכן מוכח מהרמב"ם פ"ה מהלכות א"ב דין י"ז וכמש"כ המ"מ שם דה"ה לשאר מקרים שבגופה בעת הוסת היה הרגשה וכ"כ בש"י שם) וכדפרש"י ז"ל בפ"ק אשה מרגשת כשנעקר דם מן המקור וכ"נ מדברי הרמב"ם וכו' וכ"כ מהרי"ו בתשובתו סימן כ"ה וכו' עכ"ד עי"ש שהאריך בזה ובתשובת אמ"ו הגאון בשב"י סימן ל"ט הוכיח. דע"כ מה שהרגישה שזב ממנה לא מיקרי הרגשה כיון שלא הרגישה שיצא מן המקור דאי, ס"ד דהרגשת זובה מיקרי הרגשה איך מצאנו ידינו ורגלינו בסוגיא דר"פ הרואה דפריך ת"ש האשה שהיתה עושה צרכיה וראתה דם רמ"א אם עומדת טמאה ה"ד אי דארגשה יושבת אמאי טהורה כו' לעולם דארגשה כו' ואי אמרת דהרגשת זובה שזב ממנה דבר לח מיקרי הרגשה מאי קאמר אי דארגשה הלא ע"כ ארגשה שזב ממנה דהלא המ"ר זבין ממנה דהא התם מיירי דנמצא דם תוך הספל דקודם דתמו מיא יצא דם ואם כן כיון דהדם יצא תוך המ"ר ע"כ הרגישה שזב ממנה דבר לח ומכ"ש שאין להבין מאי דקאמר אי דלא ארגשה איך שייך לומר דלא ארגשה אלא ע"כ צ"ל דהרגשה שנפתח מקורה הוא דבר בפ"ע עכ"ד לא ידעתי מה שהשיב ע"ז מהרשש"ך בתשובתו שכתב וז"ל הנה אומר אלו אמר הגאון שאין לנשים שום הרגשה בעולם עד צאת הדם מגופה כי אם זאת שזב ממנה דבר לח היה וודאי מקום לתמיהתו אבל זו לא שמעתי כי אם כיוצא בה שיש הרבה נשים שאין מרגישות הרגשה אחרת כי אם הרגשה זו אבל וודאי יש גם כן הרבה דמרגישות הרגשות אחרות שבגופה וכו' וכן הש"ס יתפרש כן דה"ק אי דארגשה בהרגשה שאין לתלות במ"ר והיינו בהרגשתה שנזדעזעו אברי' ודעת המקשן היה שאין לתלות הרגשה זאת במ"ר ותי' לו התרצן לעולם דהרגישה בהרגשה הזאת ואפילו הכי יש לתלות במ"ר דאף לפעמים באים בהרגשה הזאת עכ"ד לא ידענא מאי קאמר דמ"מ קשיא מאי מק' אי דלא ארגשה עומדת אמאי טמאה וכו' דאמאי לא יהא טמאה דאף ע"ג דלא היה לה הרגשה אחרת שבגופה כ"א זאת שזב ממנה דבר לח אס"ד דזה הרגשה מקרי אמאי תהיה טהורה גם התרצן למה צ"ל לעולם דארגשה וכדעתו ר"ל הרגשה אחרת שבגופה זולת הך הרגשה שזב ממנה דבר לח למה לא השיב לו כפשטיה דהכא הא ארגשה במה שזב ממנה דבר לח א"ו דזה לא מיקרי הרגשה אלא שאפשר לומר דשאני הכא כיון שבא עם מ"ר דתלינן הרגשת זיבת דבר לח במ"ר ולא בדם נדה ומש"ה לא מקרי הרגשה אבל בעלמא י"ל דזה מקרי נמי הרגשה במה שמרגשת בעצמה זיבת דבר לח בגופה אך לפי מש"כ והוכחתי לעיל זה ליתא דאס"ד דהרגשת זיבה מקרי הרגשה לא הוי תלינן הרגשה במידי אחרינא דס"ס הרגישה בפ"א הדם עם מ"ר וכה"ג מיקרי הרגשה כיון דהכל בפ"א א"ו דהרגשת זיבת דבר לח לא מקרי הרגשה:
וכבר כתבתי לעיל סימן קפ"ג דעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות א"ב דס"ל דחזקת דם שבא בהרגשה אם נמצא הדם בפנים והנה דברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים מסוגיא זו דהא משני הש"ס לעולם דארגשה ואימור הרגשת שמש הוא מש"ה אמרינן דלאחר זמן פטורה מקרבן דתלינן בהרגשת שמש ואכתי ק' דאותיום אמאי טמאה וחייבת בקרבן ניחוש דלמא לא ארגשה ומאי דארגשה אימור הרגשת שמש הוא ואיך מייתי מספק חולין לעזרה א"ו דחזקת דם שהוא בהרגשה רק בכתם אמרינן כיון דלא ארגשה הוא מן התורה טהור ולא חיישינן שמא ארגשה ולאו אדעתיה דזה אינה אלא חששא דרבנן אבל היכא שנמצא דם בפנים על ידי בדיקת עד דאיכא למיתלי הטעות דסברה הרגשת עד הוא אז היא טמאה מן התורה משום חזקת הדם שבא בהרגשה וכן מוכח מדתנן בפרק יוצא דופן דתנינן בת יום אחד מטמאה בזיבה ומייתי לה מקרא דואשה ומנא ידעינן שבא בהרגשה א"ו דחזקת דם שבא בהרגשה ואע"ג דקטנה לאו בת הרגשה היא מ"מ אלו היתה גדולה היתה מרגשת וטמאה וכן אמרינן במסכת נדרים דף ל"ה ע"ב דאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים ואע"ג דליכא למידע אם בא בהרגשה אפ"ה מייתי קרבן בשבילם ש"מ דחזקת דם שבא בהרגשה וליכא למדחי דמהא דבפ' בנו"כ אין ראיה להרמב"ם דלמא התם מספיקא מטמא לה ז"א דהא הרמב"ם ס"ל דספקא דאורייתא להקל:
ס"ק ב
וחכמים גזרו על הכתם שנמצא בגופה. וכ"כ הרמב"ם וטומאה זו מספק שמא כתם זה מן החדר הוא בא וכתב הכ"מ ק"ל הא ס"ס הוא והוי ליה למשרי ס' מגופה ס' שלא מגופה ואת"ל מגופה ס' מן החדר ס' מן העליה וטהור וי"ל דאעפ"כ החמירו בו חכמים משום דאיסור חמור הוא ועי"ל שמאחר שאין לה דבר לתלות בו החמירו כאילו הוא וודאי מגופה ואין כאן אלא ספק א' עכ"ל והט"ז כתב די"ל כיון דרוב דם שיוצא מן האשה בא מן המקור לא נחשב כלל זה לספק וא"ל ממה שכתב רמ"א ס"ס קפ"ז סעיף ה' דהתם יש מכה וכו' ובנ"י כתב דשאני בסימן קפ"ז משום דאיתרע לן רובא שכיון דרוב נשים אינן רואות מ"ת ממקור לכן הוי ס"ס גמור ומה"ט חשיב הכא גם כן ס"ס כיון דרוב נשים מרגישות בעצמן אם רואות דם אתרע לן רוב והוי ס"ס גמור אי לאו מטעמיה שכתב הכ"מ עכ"ל ולמש"ל דא"צ שיהיו הספקות שוין ואפ"ה מקרי ס"ס ודלא כהש"ך בלא"ה לק"מ ומ"ש שם מנ"י דלעיל מיירי הרמ"א ברואה מ"ת דוקא לא נראה כן ועיין בש"ך ס"ק כ"ה ועמש"ל סימן קפ"ז סעיף ה' בשם תשובת מעיל צדקה שהרגיש בקו' זו הגאון ח"צ והוא השיב ע"ז כיון דאיכא דם עליה מצטרף ובהצטרף דם המכה איכא דם טהור מרובה מן דם המקור ועיי"ש מ"ש ע"ז:
ובספר כו"פ כתב דתי' ב' של הכ"מ הוא הנכון כי כך משני הש"ס אליבא דב"ש דס"ל ד"ש משום דאשה מרגשת בעצמה א"כ לא יהיו כתמים טמאים ומשני בצפור לא נתעסקה בשוק ש"ט לא עברה האי דם מהיכא אתיא וא"כ הדבר לב"ש מכ"ש לב"ה עכ"ד מיהו למ"ש בחי' רשב"א שם וז"ל ק"ל לימא דלמא נתעסקה או עברה ולאו אדעתה כדאמרינן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו' ונ"ל דש"ה דאפילו לכשתמצא לומר נתעסקה בצפור או עברה בשוק א"א לך לטהרה אא"כ אתחזקה כשכחה דנתעסקה או עברה ושכחה ולאו אדעתה וכיון שכן אף אתה אומר שמא הרגישה ושכחה או שמא הרגישה ולאו אדעתה דכסבורה הרגשות מ"ר וכו' והילכך הואיל והרי דם מצוי לפניך ושכיחי בה דמים מוטב שתתלה אותו במצוי דדמים מצוין בה כנ"ל עכ"ל ולפ"ז שפיר מק' בכ"מ כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אף דדמיה מצוין בה מ"מ בהצטרף דם עליה איכא רובא להתירא ובע"כ צ"ל דראו חכמים להחמיר הואיל דאיסור חמור הוא וכתי' הכ"מ:
ס"ק ג
אם הרגישה שנפתח מקורה. מלשון זה משמע דלא מקרי הרגשה אלא הרגשת פתיחת המקור וכמש"ל ומקור דין זה הוא מס' תה"ד סימן רמ"ו ועיין בד"מ סימן קפ"ח שפקפק ע"ז וכ"כ הרדב"ז ח"א סימן קמ"ט ומסיים ולא ראיתי ולא שמעתי מי שנוהג חומרא זו וכתבו דאין ראיה מן הגמרא דשם מיירי דמצאה דם מש"ה הרגשה סברא דאורייתא מדארגישה מסתמא חזיא בהאי שעתא או בספק אם מגופה או לאו תלינן דמגופה אתיא בהצטרף טעמא כיון דהרגישה אבל היכא דליכא דם כלל מנ"ל ובחדושי הארכתי בזה והבאתי ראיה לדברי התה"ד ולקמן אבאר ובס' מנ"י כתב הא דכתב המחבר בלשון יש מי שאומר אף שבב"י לא נמצא מי שחולק בזה מ"מ כתב בלשון יש מי שאומר לפי שלא מצא הדבר בשום פוסק רק בתה"ד לכן כתב יש מי שאומר וכן הוא דרכו בש"ע כמ"ש הסמ"ע כמה פעמים עכ"ל ול"נ דמש"ה כתב בשם יש מי שאומר משום שכתב המחבר לעיל בב"י סימן קפ"ח אחר דברי תה"ד וז"ל ונ"ל דחומרות יתרות הם ולית דחש להו עכ"ל הגם שי"ל דמ"ש דחומרות יתרות הם לא קאי אהאי אלא מ"ש בסוף בשמו בנמצא על העד לחלוחית דלובן דסמיך ויש בו משוש קצת מפני הטועים כו' ואהא כתב דחומרות יתרות הם מ"מ פשטא דלישנא לא משמע כן מדכ' חומרות יתרות הם לשון רבים משמע דקאי אכולהו מש"ה כתב כאן בלשון יש מי שאומר:
עוד כ' במנ"י שם וז"ל ונראה דבהני נשים שהם בחזקת מסולקת דמים כגון מעוברת ומניקה דאפילו נפתח מקורה טהורה אם לא מצאה כלום וכן יש להוכיח מדברי מהרא"י שכ' כיון דהרגשה דאורייתא הוי כלמ"ד וסתות דאורייתא דאפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה כדאיתא בפ' כה"י עכ"ל ומבואר להדיא בש"ס דף ט' דאפילו למ"ד וסתות דאורייתא לא בעי בדיקה בימי עבורה ואם כן ה"נ עכ"ל ואין נדון דומה לראיה דהתם כיון דבחזקת מסולקת דמים הוא עכשיו מה"ת שתחוש לוסת הראשון כיון דנשתנה טבע הגוף ואפילו שראתה ג"פ בימי עבורה נמי לא קבעה וסת כדלעיל סימן קפ"ט משום דתלינן ראייתה במקרה משא"כ הכא דהרגישה ושינתה משאר נשים שאין דרכן להרגיש לימי עבורן מש"ה צריכה לחוש לו מיהו י"ל דבריו נכונים שהרי כ' שם בתה"ד דכ"ז אם לא מצאה כלום. אבל אם מצאה מראה לבן וכיוצא בו משאר מראות אף שהרגישה בכל ענין טהורה דלבן וירוק מן המקור קאתי' ואם כן ק' נהי דהרגשה דאורייתא מ"מ היכא דלא אתיא כלל אמאי נימא דטמאה הא איכא למיתלי ולומר דשמא מראה לובן וירוק היה ונמוק כמו שאתה אומר בדם וצ"ל משום דרוב דמים באשה טמאים ולו יהיה ספק השקול וכמש"ל בשם הרז"ה והראב"ד מחלוקת בזה מ"מ מספקא מטמאינן ליה וכל זה באשה שהיא בחזקת רואה אבל באשה שהיא בחזקת מסולקת דמים טפי מיסתבר למיתלי להתירה שהיתה מראה לובן וירוק ונימוק או נאבד שכן דרך אפי' במעוברת ומניקה מלמיתלי בדם כנ"ל:
בשו"ת אמ"ו בעל שב"י סי' מ"ה כ' נשאלתי באשה שהיתה מתעטשת בחוזק כח וע"י כח גדול של העיטוש ניתז ממנה למטה מי רגלים לפי דעתה כי היתה בעת הזאת בע"נ בבה"כ ולא יכלה לבדוק עצמה ולאו אדעתה כלל עד בלילה בשכבה ראתה למטה בכתונת כתם קטן פחות מכשיעור גריס ושאלה אם יש לחוש אפי' פחות מכשיעור הואיל שהרגישה בבוקר שניתז ממנה אפשר שזה הדם ניתז ממנה והשיב כיון שהוא פחות מכגריס אין לחוש כלל אף דמבואר בי"ד סי' קפ"ח וק"צ אם הרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום דטמאה שאני התם דמיירי שבדקה מיד ולא מצאה כלום וע"כ צ"ל דלא לחנם נפתח מקורה והואיל דלא מצאה כלום ע"כ שיצא ממנה דבר מה ונאבד והואיל שהרגשה דאורייתא חיישינן שמא יצא טפה דם משא"כ באשה זו דלא בדקה מבוקר ועד ערב וזה שכיח הרבה בין הנשים שע"י עטוש בכח נתזין ממנה מ"ר ואי הוי בדקה מיד היתה רואה לחלוחית של מ"ר אחזוקי איסורא לא מחזקינן וגם אין דרך ד"נ לצאת ע"י עיטוש כ"א ע"י עטוש הרבה פעמים זא"ז כמבואר בסי' קפ"ט בש"ך שם גבי נשים שקובעות וסת ע"י מקרים שבגופה יע"ש עכ"ד וכ' עוד וז"ל ועוד יש להביא ראיה היותר ברורה ממה דאיתא בפ' כה"י די"ד אתמר בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחה בקופסא ולמחר מצאה עליו דם ר' אומר טמאה משום נדה ור"ח אומר טמאה משום כתם אמר לו ר"ח אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד א"ל אבל ורבי סבר בעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת וכו' ולפי דעתיה דשמואל דס"ל בריש הרואה כתם דאינה טמאה עד שתרגיש ע"כ האי דרבי מיירי בהרגשה דאם לא כן לא היה מטמא משום נדה ור"ח סבר דאמרינן הרגשת עד הוא מש"ה אינה מטמאה אלא משום כתם ואפ"ה ס"ל לרבי דצריך כגריס ועוד ופחות מזה השיעור תלינן בדם מאכולת אף דהרגישה תלינן הרגשה בעד מכ"ש בנ"ד דיש לתלות ההתזה במ"ר דיש יותר לתלות בו מלתלות סתם הרגשה בעד עכ"ל וראיה זו אינני כלל וגרם לו זה שנעלם ממנו דברי הרשב"א במ"ה שער ד' וכמ"ש בשמו רס"י קפ"ג וז"ל דההיא דר' ור"ח וכו' בשהניחו בקופסא ודכוותיה בעד הבדוק בין עגול ובין משוך טמאה נדה דודאי מגופה אתיא ובהרגשה אתיא אלא דקסברה הרגשת עד הוא כדאי' פ' הרואה עכ"ל הרי להדיא איפכא מדבריו דהרשב"א מוקי לה בדלא ארגישה אלא דאנן אמרינן דהרגישה ומה שאמרה שלא הרגישה שסברה דהרגשת עד הוא ובאמת טעתה בזה שהיתה הרגשת דם ואם כן אין ראיה מהתם דשאני התם שלא הרגישה מש"ה בפחות מכגריס טהורה אבל בהרגשה מנ"ל דתלינן להקל ועגול דטהורה משום דמוכח הוא דסתם דם קנוח משוך הוא ועיין מש"ל סימן קפ"ג מיהו להלכה נראין דבריו משום דתלינן במצוי בכ"מ וכיון דשכיח בין הנשים שניתזין מחמת העיטוש מ"ר תלינן בהו להקל דדוקא פתיחת המקור החמיר בתה"ד דרוב דמים ממקור טמאים או מחצה על מחצה והוא עיקר הרגשה דאורייתא משא"כ בהרגשה שניתזין ממנה דבר מה תלינן במ"ר ומכ"ש דאתי שפיר למש"ל דמוכח מן הגמרא במכילתין דף כ"ב ע"ב בסוגיא דהרואה כתם דאין דרך של אשה להיות רואה בפחות מן גריס יע"ש בתוספות ד"ה ג' גריסין וכו' אם כן טפי מסתבר למיתלי במ"ר:
ודע דמדברי רש"י שם בסוגיא זו לכאורה נראה דבמצאה כתם וליכא למיתלי בד"א והוא מזמן רחוק שהוא ספק דאורייתא דלמא ארגשה ולאו אדעתה והא דכתב רש"י ר"פ הרואה גבי הא דאמר הש"ס מודה שמואל דטמאה מדרבנן דטעמא דדלמא ארגשה ולאו אדעתה מוכח דמה"ט אינה טמאה אלא מדרבנן יש לומר דדוקא כשמצאה מיד דומיא דבדקה קרקע עולם דאמר שמואל ובהא אינה אלא חששא דרבנן מה"ט דדלמא ארגשה ולאו אדעתה שהוא חששא רחוקה משא"כ בעלמא ספק דאורייתא הוא שהרי כתב שם ד"ה מ"ד כל כה"ג וכו' ומביאה קרבן אינו נאכל וכו' וקשיא ל"ל כלל קרבן דהא לא הרגישה א"ו צ"ל דס"ל דחיישינן שמא ארגשה ולאו אדעתה וכה"ג כתב שם הר"ן בחדושיו למאי דס"ד דמביא קרבן ונאכל כן צ"ל לדעת רש"י לפי המסקנא דמה"ט מביאה קרבן דלמא ארגשה ולאו אדעתה ועיין עוד ברש"י שם דף נ"ג ע"ב ד"ה הוא מתקן הלכותי' לידי זיבה מיהו נ"ל דס"ל לרש"י דלית הלכתא הכי אלא דמה"ת טמאה אפילו בלא הרגשה ולקמן בסס"י זה אבאר בע"ה שיטות רש"י ותוספות:
בתה"ד הוכיח מסוגיא זו דע"כ הרגשה סברא דאורייתא דמדארגשה מסתמא ראתה דהא בעי אפילו לחייב קרבן מחמת הרגשה וא"כ כי היכי דס"ל למ"ד וסתות דאורייתא דאפי' בדקה ומצאה טהורה טמאה היא בהרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום אפ"ה טמאה דחיישינן שמא טיפת דם כחרדל היה ונימוק ואמ"ו בתשובה הק' על תה"ד וז"ל והא שמואל ס"ל כן בבדקה ומצאה טהורה דטמאה כדאיתא לעיל דף ט"ז והוא ניהו מרי דשמעתתין בדקה קרקע עולם וכו' אם כן ק' ממ"נ אי לא הרגישה למה תהא טמאה באמת דא"ל הרגשת מ"ר או ארגשה ולאו אדעתה כמו דמשני הכא כיון דמיירי שמואל אף שבדקה בזמן מועט דהיינו אחר שיעור וסת וכמבואר התם ועל זמן מועט לא שייך לומר ארגשה ולאו אדעתה וכמ"ש התוספות כאן א"ו צ"ל דמיירי בהרגישה ואם כן לדעת התה"ד ל"ל חזקת דוסת הא לדידיה בלא זמן וסת אם הרגישה ומצאה טהורה טמאה עכ"ל ולא ידענא מאי ק' ליה ולא מיבעי לפירוש רש"י שפי' הא דמשני הש"ס מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן דטעמא משום דחיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה ע"כ אם כן מוכח דס"ל דלמסקנא חיישינן אפילו בזמן מועט להא דדלמא ארגשה ולאו אדעתה דהא כתבו התוספות שם דכתם שעל בשרה אין רגילות לשהות שנתייבש ונפל וע"כ הא דמשני דמודה שמואל דטמאה מדרבנן וטעמיה משום דלמא ארגשה ולאו אדעתה אכתי איך יתורץ הא דמק' מהא דתנן הרואה כתם על בשרה וכו' דטמאה אע"ג דלא ארגשה והתם בנמצא על בשרה מזמן קרוב הוא א"ו דלהמסקנא הדר מהאי סברא דסבר המקשן בנמצא מזמן קרוב לא שייך לומר דארגשה ולאו אדעתה והתרצן לא ס"ל הכי ובודאי המקשן הוכיח לסברא זו דאיכא לאפלוגי בין זמן קרוב לזמן רחוק דאלת"ה איך אמר שמואל בבדקה קרקע עולם דטהורה וקשי' קו' התוספות מכמה משניות דשנינו בדיני כתמים ע"כ דאית ליה לשמואל לחלק דוקא מזמן רחוק חיישינן להכי דלמא ארגשה אבל לא בבדקה קרקע עולם שהוא מזמן קרוב ל"ח להכי מש"ה טהורה ולפ"ז שפיר מותיב מהני משניות דמיירי נמי בזמן קרוב ואפ"ה חיישינן אבל למסקנא דמודה שמואל דטמאה מדרבנן ושמואל לא קאמר בבדקה קרקע עולם דטהורה אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודה שמואל דטמאה דאפילו בזמן קרוב חיישינן להא דדלמא ארגשה ולאו אדעתה ולפ"ז לק"מ קו' אמ"ו דמש"ה קאמר שמואל בבדקה אחר שיעור וסת דטמאה דחיישינן שמא ראתה וארגשה ולאו אדעתה ואף לפירוש התוספות שכתבו דמודה שמואל דטמאה מדרבנן דאפילו בודאי לא ארגשה אפ"ה טמאה נמי י"ל דלהמסקנא אין חילוק בין זמן קרוב לזמן רחוק אלא דהמק' דנחית לחלק בכך משום דס"ל דשמואל לגמרי מטהר בבדקה קרקע עולם ומכח הכרח קו' לשמואל מכל דיני כתמים ס"ל דשמואל אית ליה הך סברא לחלק בין זמן רחוק לזמן קרוב ומש"ה מק' לדידיה כל הקו' מן המשניות דמיירי נמי מזמן קרוב אבל לפי המסקנא דמודה שמואל דטמאה מדרבנן כ"ע ס"ל דאין חילוק בין זמן קרוב לזמן רחוק כיון דבלא"ה לק"מ לשמואל מכל דיני הכתמים דהתם מדרבנן עכ"פ טמאים וא"ל דקו' אמ"ו הוא למאי דס"ד מעיקרא דשמואל לגמרי מטהר לה וה"א דטעמא דשמואל משום דבזמן מועט ל"ח להא דדלמא ארגשה ולאו אדעתה א"כ תיקשי דשמואל אדשמואל מהא דס"ל בבדקה אחר שיעור וסת לזמן וסתה דטמאה הא ליתא דשמואל לא קאמר לעיל בהדיא דמיירי בבדקה אחר שיעור וסת לזמן וסתה אלא אוקימתא דר"ז הוא ור"נ בריה מוקים לה כאוקימתא אחריתי ולדידיה א"ל דשמואל מיירי בבדקה זמן רב אחר זמן וסת וגם בלישנא דר"ז גופיה איכא תרתי אוקימתות יע"ש בפירש"י ובמהרש"א שם ומש"ה לא ה"מ להקשות דשמואל אדשמואל:
ועוד י"ל דלק"מ קו' אמ"ו דהא כתבו התוס' ד"ה הרואה וז"ל א"נ כיון דרוב ימים טמאים יש לחוש עכ"ל ור"ל דחיישינן אפי' לזמן מועט כיון דרוב ימים בהרגשה חזי' ה"נ י"ל למ"ד וסתות דאורייתא כיון דחזקה דאורייתא הוא חיישינן לה כיון דבשעת וסתה רגילה לראות בהרגשה מש"ה חיישינן אפי' בזמן מועט מכ"ש דאתיא שפיר לדעת הרמב"ם דס"ל בפ"ח מהלכות א"ב דכל אשה שיש לה וסת דרכה לראות בהרגשה יע"ש והכא בבדקה קרקע עולם מיירי בשאין לה וסת או שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה:
ועוד י"ל דלק"מ קו' הנ"ל דאע"ג דמסקינן דבלא הרגשה אינה טמאה מדרבנן מ"מ כיון דוסתות דאורייתא וחזקה שראתה מש"ה חיישינן לה אף בטומאה שאינה אלא מדרבנן וכ"כ בס' כו"פ יע"ש וא"כ דברי התה"ד נכונים והן אמת שבתשו' הרדב"ז ח"א סי' קמ"ט חולק ג"כ על הוראות תה"ד ומסיים וז"ל ולא ראיתי ולא שמעתי מי שנוהג חומרא זו עכ"ל אמנם מצאתי ראיה לדברי התה"ד מהא דגרסי' לעיל דף י"ב ע"א אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה וא"ל לא תבדוק ותבדוק ומה בכך א"כ לבו נוקפו ופורש וכתבו התו' פר"ח כיון דרואה אשתו בודקת מיחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודק' לפי שיודעת שחכמים לא תקנו לבדוק וא"כ מכאן מוכח דברי התה"ד דהיכא דהרגישה לא מהני בדיקה דאי ס"ד דמהני לה בדיקה אמאי יפרוש הא בדקה עצמה א"ו לא מהני בדיקה אחר שהרגישה מיהו הא יש לדחות דלמא ה"פ שהבעל יחוש לעצמו שמתוך שמהומה לביתה לא בדקה שפיר כמו דאמרינן לעיל דעד שלפני תשמיש אינו ממעט מה"ט אבל אי היה יודע דבדקה שפיר ליכא למיחש דלמא ראתה טיפת דם כחרדל ונאבד או נימוק דלהא לא חיישינן אבל בחדושי הרמב"ן שם מפורש כדעת התה"ד שכ' וז"ל ובשם ר"ח מצאתי שאומרים דמש"ה לבו נוקפו דסבר אלמלא שלא הרגישה כלום לא בדקה כלומר דהא ק"ל דכל לבעלה לא בעי בדיקה וזה אינו סובר שמחמרת אלא שבודקת משום הרגשה וחוששין כיון שהרגישה ודאי בא אורח וטיפה כחרדל היתה ונאבדה בעד וכה"ג כ' בחדושי הר"ן עכ"ל מלשון זה מוכח דדינא הוא דאם הרגישה דחוששת לזה דמסתמא האורח בא ונאבד או נימוק וכדברי התה"ד:
ועתה חל עלינו לבאר מה שהק' בתשו' הרדב"ז הנ"ל וכן הק' בד"מ סי' קפ"ח על התה"ד דמאי ראיה מייתי מן הש"ס דר"פ הרואה דמק' אי דארגשה כו' אלמא דהרגשה סברא דאורייתא דלמא שאני התם כיון דדם הוא לפנינו מש"ה הראיה מחזקת להרגשה דמסתמא בשעת הרגשה חזי' משא"כ היכא דלא נמצא כלל מנ"ל דהרגשה לחוד אלים כ"כ מדאורייתא דניחוש דראתה ונאבד' עכ"ד נלע"ד דלק"מ דע"כ מוכח מסוגי' זו דאפי' היכא דלא נמצא דם כלל אפ"ה מטמאינן בהרגשה דהא מק' התם אשמואל ממתני' דהרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה ואע"ג דלא הרגישה וצריך להבין דמנ"ל להק' דלמא מתני' מיירי בדארגשה כמו דבעי לאוקמי לעיל כמה משניות דסתמא תנן ואפ"ה בעי לאוקמי בדארגשה וצ"ל שסמך א"ע על קו' הש"ס לעיל דאי בדלא ארגשה אמאי שלא כנגד בית התורפה טהורה דהא ארגשה והא הכא דמה שנמצא דם שלא כנגד בית התורפה הוי כאלו לא מצאה דם כלל דהא א"א לבוא דם מן המקור לשם ואפ"ה ס"ל להש"ס דא"א לאוקמי בדארגשה דא"כ לעולם טמאה היא משום הרגשה הרי להדיא כדעת התה"ד וכה"ג יש לדקדק מהא דמק' הש"ס מהא דקתני על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא ואע"ג דלא הרגישה דנמי קשי' דלמא מיירי בהרגישה א"ו צ"ל דס"ל להמק' דאי בדארגש' אפי' בחלוקה נמי ניהו דאזדקרה ומחגור ולמעלה אע"ג דעל בשרה בעי לאשכוחי ובודאי מעלמא אתי' מ"מ כיון דארגשה אפי' בלא נמצא דם כלל נמי טמאה וכדעת התה"ד דחיישינן לשמא נאבד או נימוק אלא ע"כ דמיירי בלא ארגשה מש"ה מק' שפיר א"כ מוכח דס"ל דהרגשה סברא דאורייתא ואפי' בלא נמצא כלל עיין במהרש"א בתוס' ד"ה אימר הרגשת שמש וכו' שהבין ג"כ דכל הקו' שהק' סתמא דש"ס מההיא דשלשה ספיקות ואינך כולהו אזלי על דרך שהק' הש"ס מעיקרא אי דארגשה וכו':
אך דברי מהרש"א שם צל"ע וז"ל אך ק"ק לחד תירוצא שכ' התוס' לעיל בההוא דג' ספיקות דפריך מחלוקה ומשני דמזמן רחוק הוה ואימר ארגשה ולאו אדעתה אמאי לא קאמר כיון דמזמן רחוק הוה אימר הרגשת מ"ר הוה עכ"ל ולענ"ד לק"מ דהא לכאורה אין מקום לקו' התוס' דבשלמא לעיל קאמר ב"ה לחומרא דהא לא ארגשה משום דכסבורה דהרגשת מ"ר הוא ולעולם חיישינן דהרגישה ומש"ה טמאה למפרע אבל הכא איך נימא להקל דאע"ג דהרגישה למתלי להקל דלאו הרגישה והא דאמרה דהרגישה דטעה וסברה דהרגשת דם הוא ובאמת לא היה רק הרגשת מ"ר דמנ"ל לתוס' להק' בפשיטות למילף קולא מחומרא דלא דמי להא דאמר הכא הרגשת שמש הוא או הרגשת עד הוא משום דודאי שימשה ובדקה בעד מש"ה תלינן להקל היכא דאיכא הוכחה קצת משא"כ במ"ר דמספק שמא הרגישה במ"ר וגם מספיק' לומר שהיא טעה לא מקילינן אף דאיכא הוכחה קצת דלא לחומרא הוא דחיישינן אלא צ"ל דעיקר קו' התוס' הוא דה"ל להש"ס לומר דמש"ה פטור מקרבן אחר זמן משום דאהרגשה לחודא סמכינן לחייב קרבן דלמא הרגשת מ"ר הוא ומספקא לא מייתינן חולין לעזרה דבשלמא היכא שמצאה מיד איכא רגלים לדבר דהך הרגשה היתה הרגשת דם משא"כ במצאה לאחר זמן דלא סמכינן אהרגשה לחוד וכה"ג צריכין אנו לומר למאי דמשני הש"ס דלמא הרגשת שמש הוא ואפ"ה באותיום חייבים בקרבן דתלינן טפי להרגשה זו בהרגשת מקור משא"כ לאחר זמן וכה"ג א"ל בהרגשת מ"ר ומק' התוס' שפיר אבל לקמן בהאי דג' ספיקות לא ה"מ לשנויי לעולם דארגישה ומש"ה במגעות ובהסיטות ורוב ימים טהורים אינה מטמאה משום דתלינן הרגשה במ"ר ז"א דמה"ת למתלי לקולא כיון דאמרה דהרגישה אע"ג שעברה בשוק של טבחים ס"ל להש"ס דליכא להקל כיון דזו עצמה ספק הוא אם באותו פעם היה לה הרגשת מ"ר כלל ואת"ל שהיה לה מאן יימר שטעתה בין הרגשת דם למ"ר ואין לפרש דהכי מק' התוס' דאמאי לא משני הש"ס לעולם דלא הרגישה אלא דאפ"ה מחייב בקרבן אותיום משום דתלינן דהוא סברא שהרגשת מ"ר הוא ומש"ה אמרה דלא הרגישה ובאמת הרגשת דם הוא ולפ"ז היה אפשר ליישב דברי מהרש"א דז"א דאיך מצי לאוקמי הכי דא"כ ק' אדשמואל דאמר בדקה קרקע עולם וכו' טהורה כיון דלא ארגשה דהא השתא אכתי לא אסקו תוס' לחלק בין זמן מועט לזמן מרובה ואמאי ניחוש דלמא הרגשת דם היה ומה דאמר דלא ארגשה לפי דסבורה דהרגשת מ"ר הוא א"ו דקו' התוספות אינו אלא כמש"ל דה"ל לאוקמי בדאמרה דארגשה ואפ"ה אח"ז פטורה מקרבן לפי דחיישינן שטעתה ובאמת מ"ר היה ומספקא לא מייתינן חולין לעזרה (וזה דלא כספר כרתי ופלתי בסימן קפ"ג שטעה בזה ע"ש):
ובזה ניחא הא דמק' התוספות לקו' זו על הא דמשני אימר הרגשת שמש הוא וכו' ולא מק' לעיל על הא דמשני אימר הרגשת עד הוא א"ו דלעיל לק"מ משום דליכא למילף לקולא מהא דמחמירין לעיל משא"כ הכא דאיכא חששא דחולין לעזרה וכמו שכתבתי:
ואפשר ליישב דכוונת מהרש"א דה"ל להש"ס לאוקמי דמיירי בלא הרגישה וברוב ימים טמאים טמאה משום דחיישינן דלמא ארגשה ומה דאמרה דלא ארגשה דסברה הרגשת מ"ר הוא אבל קו' תוספות הוא דנוקי בהרגשה ואנן חיישינן בטעה וכמ"ש:
והנה התוספות שם ד"ה הרואה כתם הקשו ז"ל תימא מאי מהדר אפירכא הא כמה משניות בפ' בא סימן ודם הנדה בדיני כתמים וליפרוך מנייהו וכו' ואומר הר"י דמדינא דכתמים ליכא למיפרך דהיינו יכולין לעמוד שיש זמן מרובה וכו' ואימר הרגישה ולאו אדעתה אבל בשמעתין כו' ק' לי דמ"מ ה"ל להש"ס להקשות מהא דאמר ר"י א"ש גופי' לעיל דף ה' ע"א משום ר"ח ב"א כל הנשים כתמן טמא למפרע ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן חוץ מתינוקת וכו' ואם כן אי מיירי דארגישה השתא מאי אריא משום כתמן טמא ת"ל משום הרגשה דהשתא וכסברת התה"ד ואי דלא ארגישה השתא אמאי טמאה ואי דחיישינן דמזמן רב הרגישה ולאו אדעתה ז"א כיון דלא מטמאינן לה אלא מהשתא א"כ ע"כ צ"ל דהשתא חזי' וד"ש א"כ מאי בכך שהרגישה כבר הא תלינן להקל דלא ראתה אלא משעת מציאה ויש ליישב לפמש"ל בשם בעל מ"י דבהנך נשים דבחזקת מסולקת דמים הם לא מטמאינן משום הרגשה אלא תלינן הרגשה במראה כשר ונאבד אם כן בהנך ד' נשים דבחזקת מסולקת דמים הן מש"ה אמרינן בהו ד"ש אין הרגשה מחזקת להם טומאה וא"כ י"ל דמיירי בדארגישה השתא ודוקא דאיכא כתם לפנינו מטמאינן להבא אבל משום הרגשה לחוד בלא כתם לפנינו לא היה טמאה ועוד יש ליישב דמיירי בהרגישה ובדקה ומצאה ירוק ולבן ואי לא משום דכתם לפנינו היינו תולין הרגשה במראה כשרה אך השתא דאיכא כתם לפנינו חיישינן שהרגשת דם הוא ומראה לבן וירוק בלא הרגשה אתיא וכה"ג כתב בכו"פ ליישב קו' אמ"ו הגאון בעל שב יעקב שהבאתי לעיל עיי"ש ועיין מ"ש בסמוך:
ס"ק ד
ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום וכו'. אבל אם מצאה לבן או ירוק דאיכא למיתלי הרגשה במידי אחרינא אמרינן האי דארגשה טיפי לובן הוא דארגישה דלבן וירוק מן המקור קאתים כ"כ בס' תה"ד שם סימן רמ"ו הביאו ב"י לעיל סימן קפ"ח מ"ש דלבן וירוק מן המקור קאתי כן נראה מסוגיא דמכילתין דף י"ט דעקביא מטמא הירוק מכלל דמן המקור קאתיא ואפילו חכמים דמטהרים לא מטהרים אלא מגזה"כ דדמים מכלל דמודים דמן המקור אתיא מיהו מהתם לא מוכח אלא דירוק כאתרוג דמן המקור אתיא דבהא פליגי עקבי' ורבנן וכמ"ש התוספות שם אבל לא בירוק ככרתי או בלבן ממש לא שמעינן דמן המקור אתיא אלא מתורתו של בעל התה"ד נשמע כן דשאר מראות טהורים נמי מן המקור אתי' ומש"ה תלינן הרגשות פתיחת המקור במראות האלו אלא שצ"ע ברמב"ם שפסק בפ"א מהלכות מו"מ כמ"ד דמקור מקומו טמא ומש"ה פסק דמקור שהזיע כשתי טיפות מרגליות דטמאה טומאת ערב וס"ל מחמת מק"מ דטמא הוא אפילו אב הטומאה ומטמא במגע ובמשא וכשיטת התוס' במכילתין דף ע"א ד"ה מק"מ טמא וכו' שכן כ' הרמב"ם שם דין ט' להדיא לענין דם שיצא דרך דופן שאותו דם הוי אב הטומאה כדם הנדה והלידה שמק"מ טמא יע"ש ועיין בסו' פ"ד מהלכה ט"ו וא"כ ק' אמאי פסק שם ד"ח שאם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור ואינה כמו רוקה וכו' ואמאי מיגרע ממקור שהזיע כב' טיפות מרגליות ואינך שפסק שם דהא ירוק נמי מן המקור אתי' ובכ"מ שם מביא סייעתא להרמב"ם מן הסוגיא בדף י"ט וכחכמים דהתם ואין זה סיוע דאיכא למימר דהסוגיא שם ס"ל דמק"מ טהור דפלוגתא דתנאי היא בכמה דוכתין במכילתין אם מק"מ טמא או לאו אבל לפסק הרמב"ם קשי' ועיין בחידושי על הגמרא ר"פ ד"נ:
וכבר כתבתי לעיל בתשובה שכתבתי סימן קפ"ח וכתבתי לתרץ כיון דאינו אלא ספק שמא מן המקור אתיא מש"ה הקיל כיון דאינו כתוב בתורה בפירוש אלא הלמ"מ וע"ש ויש להקשות מהא דאיתא מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות וכו' ואמרינן דווקא תרי אבל חדא אימר מצדדים אתיא א"כ כיון שאין ידוע בודאי שבא מן המקור דמה"ט מקיל בחדא א"כ ה"נ ניקל בתרי דדלמא משאר מקומות שבגוף אתיא ולאו מן המקור אתי וי"ל דקים להו בשתי טיפי מרגליות ודאי מן המקור אתי ומה"ט מקילינן בחדא דאימא מעלמא אתיא אע"ג שהוא ספק שמא מן המקור הוא מ"מ כיון דאינו אלא הלמ"מ הקילו בספיקא וזה סיוע לדברי הרמב"ם וכמו שכתבנו ועדיין צ"ע וע"ל מ"ש עוד בס"ד:
ודע דאף מה שנראה מדברי התה"ד שם וכן דקדק בש"ע כאן שכ' ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום הא אלו מצאה שום מראה טהורה היא יכולה לתלות הרגשתה בזה עדיין יש לספק עד כמה יכולה לתלות בהא דהא וודאי אין סברא דאם הרגישה ואחר זמן רב בדקה א"ע ומצאה מראה טהורה דאינה יכולה לתלות הרגשה זו בהא דא"כ אם איתא דהוי מעיקרא בשעת הרגשה מאן עכביה עד השתא והיה לו לצאת אע"ג דלחומרא לענין קדשים תלינן דנתעכב בביה"ח עד מעל"ע מ"מ לענין חולין הא קיי"ל דר"ש מהאי טעמא דאם איתא דהוי דם מעיקרא אתיא וכמו דאמרינן בריש מכילתין ועיין בתוס' דף ס' ע"ב ד"ה בעלה פטור וכו' א"ו צ"ל תיכף להרגשה בדקה א"ע ומצא המראות הללו בהא תלינן להרגשה זו וא"כ עדיין ספק עד כמה מקרי בה' מיד דהא מסקינן שם לכ"ע דכל שבעלה פטור טהרותיה טהורות ולא חיישינן דמקמי הכי הוי דם וכמ"ש דלא תלינן בזמן כזה להקל ואפשר לחלק וצ"ע:
ס"ק ה
שהיא פחותה מי"ב. הוא דעת הרשב"א הביאו ב"י ודלא כפירש"י בדף ה' ע"א שפי' דבהגיע לי"ב שנים ויום א' אפי' לא הביאה ב' שערות או בהביאה ב' שערות אפי' תוך י"ב שנים מקרי הגיע ימי הנעורים ובני מוהר"מ הקשה על פירש"י מהא דאיתא ר"פ התינוקת הגיע זמנה לראות וכו' בה"א עד מוצאי שבת ד' לילות ובגמ' שם אמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון וכו' מיתיבי מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך יב"ח ולפירש"י מה מקשה הש"ס הא מתניתין יהיב שעורא דד' לילות להגיע זמנה לראות ולפירש"י היינו בת יב"ש ויום א' אע"ג שלא הביאה ב' שערות וא"כ שפיר איכא לאשכוחי ד' לילות מתוך י"ב חדש כגון שהיתה מאחרת מלהביא ב' שערות עד אחר י"ב שנים וששה חדשים וימי בוגרת שלהן מאחרין מלבא עד אחר הבאת ב' שערות ו"ח ונ"ל ליישב למאי דמסקינן בפ' יוצא דופן דף מ"ו דחיישינן שמא נשרו השערות ודוקא היכא דבעל משום דהוא איסור דאורייתא יע"ש וא"כ במעשה דרבי דהוא נמי אד"א לענין שאינה צריכה ז"נ וא"כ הל"ל לשמא נשרו ומקשה הש"ס שפיר וא"ל דלמא מעשה דרבי הוא תחילת שנת י"ב ובוגרת לא הוה עד ו"ח אחר י"ב שנים ויום א' וא"כ מה מקשה הש"ס י"ל דמה שפירש"י או שהביאה ב' שערות היינו למ"ד דתוך זמן כלאחר זמן ולדידה מיד אחר ו' חדשים להבאת ב' שערות הרי היא בוגרת ולא משכחת י"ב חדש משהגיע זמנה לראות עד שתבגר וכן נראה מדברי רשב"א הביאו ב"י שכ' וז"ל דמ"ש רש"י משהגיע י"ב שנים ויום א' אפי' לא הביא ב' שערות טעמו מדקתני משהגיעו ימי הנעורים דאלמא בהגעת ימים לחוד חוששין לו וזה דוחק עכ"ל מדלא יהיב טעמא אלא אהא שכ' רש"י דבהגעות ימים לחוד סגי' ולא יהיב נמי טעמא מ"ש רש"י דסגיא בב' שערות אפי' תוך הזמן היינו משום דממילא משמע לי' דטעמא משום דתוך הפרק כלאחר הפרק דפלוגת' דתנאי היא בפ' יוצא דופן ובפ' בא סימן וא"ל דלמא מש"ה לא חש רבי לשמא נשרו משום דהתם מיירי דבדקו' ולא אתיא סימני בוגרת וכיון דקיי"ל אין בין נערות לבוגרת אלא ו"ח ולא פחות ולא יותר כמ"ש תוס' במס' קדושין דף ע"ט ומזה ידע דאכתי לא הביאה ב' שערות דמזה ע"כ אין ראיה וכמ"ש בפ' בא סימן בחדושי ועוד איך פסק רבא התם דחיישינן לשמא נשרו נחזי אנן בסימני בוגרת שלה מתי תביא וע"ש:
ס"ק ו
וכן אפי' אם היתה יתרה מי"ב אם בדקו. דוקא אם בדקוה ולא הביאה אבל מסתמא אמרינן דהביאה ב' שערות משום חזקה דרבא דאמר בפ' יוצא דופן דמ"ו קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנים אבל אם בדקוה ולא מצאו סימנים אין לה כתם ולא חיישינן לשמא נשרו דכיון דכתמים דרבנן ל"ח לזה דדוקא היכא דאיכא ספק איסור דאורייתא חוששין לזה וכדמסיק בש"ס התם הרשב"א שם:
ס"ק ז
בין שהיא בתולה או בעולה. כ' בש"ך ס"ק ג' בשם מהרש"ל דהאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתמים שהרי אפי' לדם בתולים מונין ז"נ ואין להקל מן המנהג והב"ח כ' דראיה מדם בתולים אינה ראיה דהתם כיון דהדם היא בגופה יש להחמיר טפי מבכתמים מדקאמר בש"ס בקטנה שאפילו סדינים שלה מלוכלכים ולא קאמר רבותא שאפילו גופה מלוכלך אלמא דוקא בסדינין תלינן להקל אבל לא בנמצא על גופה עכ"ד הב"ח והש"ך כ' ע"ז וז"ל וקשה הא טעמא דשריותא הוא בקטנה שחכמים לא גזרו בה וכדכתב רש"י והרשב"א בתה"א וש"פ וא"כ אוקמא אד"ת דאינה טמאה כיון שלא הרגישה וכו' משמע דלא גזרו בתינוקת כלל אפי' נמצא על גופה וכו' עכ"ל והנה מה שכ' הש"ך בשם פרש"י אדרבה נראה מפירש"י בדף ה' ד"ה אין חוששין לה וכו' איפכא דדוקא היכא דאיכא למיתלי דמעלמא אתיא הוא דטהורה אבל לא היכא דא"א למיתלי ובודאי מגופה אתיא גזרו אף בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שכתב שם וז"ל ואפי' אין לה במה לתלות דבשוק של טבחים לא עברה וא"ל עברה ולאו אדעתה דהא בגופה אין לתלות כל עיקר דכתמים דרבנן נינהו וכי גזרו רבנן בהגיע זמנה דדם מצוי בה אבל בהא לא גזור הואיל ואין בה דמים עכ"ל. הרי להדיא דדוקא היכא דאיכא למיתלי דעברה ולאו אדעתה אבל היכא דליכא למיתלי כגון שנמצא בגופה וכ"ש היכא דודאי מגופה אתיא אף בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות טמאה וכן פירש"י לעיל מיניה ד"ה מלוכלכין בדם וז"ל ולא ידעה אי אתא מגופה או לא עכ"ל משמע דהיכא דודאי מגופה אתיא או שנמצא בבשרה דלא תלינן כלל דמעלמא אתיא וכדלקמן טמאה וכ"נ מחדושי רשב"א במ"ש אהא דאמר בריש מכילתין בצפור לא נתעסקה וכו' דדעתו כפירש"י ונ"ל שרש"י הוכרח לפרש כן דדוקא היכא דאיכא למיתלי דמעלמא אתיא הוא דמקילין בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אבל א"א לפרש כפשוטו כיון דמדאורייתא בעינן עד שתרגיש אלא דחכמים אסרו לא גזרו בתינוקת שלא הגיע זמנה וכדפי' הש"ך לפי שרש"י אזיל לשיטתו שפי' לקמן ד' נ"ח ע"א מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן משום דלמא ארגשה ולאו אדעתה וא"כ כיון דמהאי טעמא גזרו רבנן אפי' בלא ארגשה מאי איכא בין הגיע זמנה ללא הגיע זמנה אטו בלא הגיע זמנה ליכא האי חששא דלמא ארגשה ולאו אדעתה מש"ה הוכרח רש"י לפרש דדוקא היכא דאיכא למיתלי דאתיא מעלמא מקילינן דכיון דבלא"ה הך חששא דלמא ארגשה ולאו אדעתה אינו אלא חששא דרבנן והכא בתינוקת שאין דמים מצויין ואיכא למיתלי טפי דמעלמא אתיא ולאו אדעתה מש"ה טהורה אבל היכא דוודאי מגופא אתיא אין לחלק בין הגיע זמנה ושלא הגיע זמנה וכמ"ש אבל לשיטת התוספות דהתם שפירשו דאפילו ודאי בלא הרגשה אתיא אפ"ה טמאה מדרבנן ולמסקנא זו לא חיישינן לחולין או לבעלה דדלמא ארגשה ולאו אדעתה אלא שחכמים גזרו אפילו בלא הרגישה שלא יבואו להקל אפילו בדם דחזיא בהרגשה לפ"ז י"ל דדוקא בהגיע זמנה לראות גזרו שלא תבא להקל בדמים דחזי' ע"י הרגשה אבל באשה שלא הגיע זמנה דלא שייך גזרה זו דלאו בת ראיה היא לא גזרו אפילו בודאי מגופה אתיא כיון דשלא בהרגשה חזיא וראיה זו אינה אלא מקרה בעלמא ולא מחזקינן לה שתראה עוד כי היכי דנגזור בה אטו שאר ראיות וכן נראה מן הרשב"א בס' מ"ה דף קע"ו דס"ל בקטנה אפילו בוודאי ראתה מגופה לא גזרו ע"ש אבל מתוס' ד"ג ד"ה והא איכא כתמים משמע דס"ל כפירוש רש"י ועיין בסס"י זה מ"ש טעם לרש"י שמפרש דוקא היכא דאיכא למיתלי דמעלמא אתיא הוא דמקילינן בקטנה ומה"ט דהתם הוכרחו גם התוספות לפרש כאן כפירוש רש"י ע"ש שוב ראיתי בס' מע"מ בפ"ק שרצה להסב בדעת רש"י דאפילו היכא דליכא למיתלי כלל היא טהורה ורוצה להגי' בפירוש רש"י יע"ש וז"א כדמוכח מפירושו כאן דדוקא היכא דלא ידעה אי אתיא מגופה או לאו וכמש"ל ממה שפירש"י גם כן ד"ה מלוכלכים ומן המע"מ אירכס ליה דבור זה ולא הביאו שם ולפי מה שכתבתי דברי רש"י מוכרחים לשיטתו וכמש"ל:
ס"ק ח
היתה שופעת כמה ימים. עיין בט"ז ס"ק ג' שהעתיק הסוגיא בפ"ק דנדה ד"י וז"ל בגמרא דנדה אתיא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ושופעת כ"ש אינה אלא כראיה א' פוסקת ה"ל כב' ראיות א"ר שימי מזלפת וכו' ולפי לשון הסוגיא שהעתיק הוא הקשה על הב"ח שפי' דשופעת היינו ששופעת בהפסק בין זו לזו ואפ"ה חשבינן ליה לראיה א' וכו' וז"ל וקשה דהא בהדיא אמר בגמ'. דשופעת מותר ופוסקת אסור ש"מ דפוסקת קאי אשופעת עכ"ל ובאמת לשון הגמרא אינו כן וכן שנינו אר"ח בר טוביה תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפילו שופעת כ"ז אינו אלא ראיה א' אפילו שופעת ולא מבעי' פוסקת אדרבה פוסקת ה"ל כב' ראיות אלא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שופעת כ"ז אינה אלא ראיה א' עכ"ל הגמ' וא"כ לק"מ על הב"ח וה"פ דמעיקרא לא מקשה אלא על לשון הסוגיא דקאמר אפי' שופעת דמשמע לא מבעיא פוסקת אדרבה פוסקת ה"ל כב' ראיות וא"כ הוי פוסקת חידוש טפי ואיך קאמר אפי' שופעת דמשמע כ"ש פוסקת ואדרבה איפכא הוא ולא רצה לומר דפוסקת הוי ב' ראיות אלא נגד שופעת הוי פוסקת כב' ראיות וא"כ פוסקת טפי מסתבר למיחשב לב' ראיות ואיפכא ה"ל למימר אבל לא רצה להחליט דליהוי פוסקת ב' ראיות ממש וזה מדויק מדאמר כב' ראיות ולא אמר שתי ראיות מוכח כדאמרינן וע"ז משני אלא תינוקת וכו' ושופעת כ"ז והשתא לא נחית לשום רבותא ומיירי באמת שפסקה בנתיים וכדמסיק דא"א להיות שופעת כ"ז וחי' וע"כ דפסקה בנתיים מיירי וזה פשוט ומ"ש הט"ז דהא דמשני הש"ס אלא אימא אינה אלא כשופעת לפי מסקנא הא דאמר תחלה שופעת כ"ז היינו מזלפת דהא א"א בשופעת כי נהרא עכ"ד אינו מוכרח די"ל דשופעת דתני היינו כמשמעו ולא הדר ביה הש"ס ממאי דסבר מעיקרא אלא דס"ל להש"ס כיון דשופעת מיירי ע"כ בהפסק בנתיים דהא א"א להיות שופעת כי נהרא וא"כ לא גרע מדלפת משופעת בהפסק וע"ז משני דהאמת הוא כן דמדלפת הרי הוא כשופעת ועוד יש לדקדק בסוגיא שם הא דמקשה מעיקרא ולא מבעיא פוסקת וכו' היה לו להקשות דע"כ שופעת נמי מיירי בפוסקת דהא א"א למהוי כנהרא וצ"ל דה"ק דוודאי בשופעת נמי מיירי בפוסקת אלא דמיירי בהפסקה מועטת והא דקאמר לא מבעיא פוסקת היינו בהפסקה מרובה וכגון שראתה ראיה מועטת ואח"כ פסקה וחזרה וראתה כדרך ראיה ולא דמיא לשופעת שהיא ראיה מרובה והפסקה מועטת והא ודאי ב' ראיות הן ומקשה הש"ס שפיר וא"כ אין כאן שום סתירה לדברי הב"ח ולפי תי' הט"ז שכ' לחלק בין שופעת כ"ז דא"א אבל שופעת איזה ימים אפשר להיות שופעת בלי הפסק אכתי קשה שהרי הרמב"ם בפ"ד מהלכות מו"מ כ' להדיא אפי' שופעת כל ז' או מדלפת ואם פסקה וכו' לדברי הב"ח ניחא דהאי ואם פסקה לא קאי אלא אמדלפת ועדיין צ"ע ועיין מש"ל:
ס"ק ט
ויש מי שאומר שאין כתמה טמא. הוא דעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות א"ב וכ' שם המ"מ הביאו ב"י כאן דהרמב"ם מפרש הא דאמרינן בש"ס מדלפת הרי הוא כשופעת דר"ל כל מה שראתה בוסת א' מקרי מדלפת ודלא כפירש"י שפי' טיף אחר טיף דוקא כצ"ל לדעתו יע"ש ולדעתו נמי צריך להיות כמו שכתבתי למעלה הא דמקשה הש"ס נמי ולא מבעיא פוסקת אדרבה פוסקת ה"ל כב' ראיות אין ר"ל דבהפסקה נחשב לב' ראיות דז"א דהא לדעתו כל מה שהיא רואה בוסת א' הכל נחשב לראיה א' אלא דהכי מקשה דהא פוסקת הוי רבותא טפי משופעת דיותר מסתברא דנחשב לב' ראיות משופעת וא"כ אמאי אפי' דקאמר:
אך צל"ע טובא דאלו הכא בהלכות א"ב כ' דכל מה שראתה בוסת א' נחשב לראיה א' ומש"ה פסק דבעי ג' וסתות להחזיקה ברואה ואלו בפ"ד מהלכות מו"מ דין ב' כ' וז"ל בתולה שראתה דם אפי' שופעת כ"ז או דולפת הרי זו פ"א ראתה דם ופסקה וחזרה וראתה הרי זו ב' פעמים עכ"ל והתם מסתימת לשונו משמע שכל שפסקה וחזרה וראתה הרי זו ב' פעמים אפי' תוך וסת א' ועוד דאי בב' וסתות פשיטא דהרי זו ב' פעמים ומאי קמ"ל א"ו דכל שפסקה אפי' תוך וסת א' מקרי ב' פעמים וא"כ הדברים סותרים זא"ז ואין לחלק דבהלכות א"ב מיירי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דבעי ג' פעמים התם בעינן ג' וסתות משא"כ בהלכות מו"מ דמיירי בבתולה שהגיע זמנה לראות דאיתחזק בפ"א אלא דנ"מ דמ"ש שם דלא הוי אלא ראיה א' משום דס"ל בכל ד' נשים שהם בחזקת מסולקת בדמים כל זמן שלא הוחזקו בדמים ע"י ג' ראיות אם חזרו ופסקו ג' עונות חזרו לקדמותן וכמו שמוכח שם מדבריו בדין ד' וכמ"ש ג"כ לעיל סי' קפ"ט בסוגיא דר"ג דעת הרמב"ם בזה וא"כ היכא דשופעת כל ז' לא הוי אלא ראיה א' ולא איתחזקה בדמים לענין אם תפסוק ג' עונות שלא תחזור לקדמותה עד שתראה עוד ג"פ גם נ"מ אם ראתה ראיה זו מחמת אונס דלא מקרי מוחזקת בדמים וד"ש וא"כ כיון שנחשב לראיה א' מקרי הכל מחמת אונס ואינה מטמא מעל"ע עד שתראה עוד פעם וכיון שבתולה שהגיע זמנה לראות חמירא מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דהתם איתחזקה בראיה א' והכא בעי ג' ראיות דוקא מש"ה מחלק הרמב"ם וס"ל דבתינוקת שלא הגיע זמנה לראות בעי ג' ראיות משא"כ בבתולה שהגיע זמנה לראות סגיא בפסקה לחוד ואפי' תוך וסת א' ז"א דהא לא איתמר דין זה בגמרא גבי בתולה שהגיע זמנה לראות אלא דהרמב"ם למדה מדין הנאמר גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכמ"ש בכ"מ שם א"כ א"א לחלק כלל בין הנושאים וצ"ע שלא העיר בזה שום א' ממפרשי הרמב"ם:
ס"ק י
ושיעור הגריס הוא כט' עדשים. עיין בשו"ת ח"צ סי' ס"ז שכ' הוא המין שקורין בוינין ומהם שני מינין הא' נקרא טערקישי בוינין והן אותן שאין מגדלים תולעים במחובר ועוד מין ב' נקרא גרושי בוינין ובהם הרחש מצוי כדאי' בסי' פ"ד תולעים הנמצאים בפולין כו' וזה המין גריס שלו דהיינו מחציתו לאחר שחלק לשנים כמו שהוא דרך גדולו שני חלקים כל חלק לעצמו במקום שהוא מחובר לחברו דומה למרובע ובו יש לשער לע"ד להלכה למעשה עכ"ל וכ"ה בש"ד סי' ה' וז"ל כגריס שקורין בונא עכ"ל ובתוס' במס' שבת דף כ"ז ע"א ד"ה שכן מטמא בכעדשה וכו' כתבו דאיכא למימר דכעדשה כשמרדד לה הוי רחבה טפי מגריס אבל התוס' בפסחים דף ס"ז ריש ע"ב כתבו שזה דוחק מיהו מבואר שם בדבריהם דחתימת פי האמה אינו קטן מגריס ואפשר דהוי אפילו יותר מן גריס ולפי מה שפי' רש"י שם דחתימת פי האמה ר"ל כדי סתימת נקב פי אמתו לפי זה הוי שיעורא דגריס זוטר טובא ובאמת ק"ל לפירש"י דאיך אפשר דסתימת הנקב הוא כגריס הא מבואר במסכת נגעים פ"ו מ"ז ומייתי לה פ"ק דקדושין דכ"ה דאין ראש הגוויה כדי גריס וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מהלכות ט"צ ואיך יהיה בנקב לחוד כגריס ויש ליישב דצדדי הנקב הם משופעים במקום הנקב אין מצטרף הגריס דבעינן כגריס במקום אחד:
ובס' שבו"י ח"ר בסוף הספר בהשמטות כ' וז"ל דע שקבלתי שהוא לערך מטבע שקורין בפראג דרייאר בינוני והוא כן לאחר בחינה ועיין בתשו' ד"ש סי' נ"א עכ"ל ובס' מעיל צדקה כ' שהוא ר"ף גרעיני שומשין עיי"ש והוא שיעור גדול מאד כמעט כמו מטבע דידכי קטן ובס' כו"פ השיב על דבריו מהא דאיתא לקמן סעיף כ"ה שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד שאין בו דם אלא כסלע ונמצא על כל א' כסלע שתיהן טמאות וקשה אמאי שתיהן טמאות נימא דכ"א יש בה חצי סלע מדם הצפור וחצי השני הוא דם מאכולת וכה"ג אמרינן בסעיף כ"ו בנתעסקה בדם כגריס ונמצא עליה כשני גריסין ה"ז תולה כגריס בדם שנתעסקה והגריס הב' בדם מאכולת ה"נ נימא בסעיף כ"ה א"ו צ"ל דחצי סלע הוא יותר מן שיעור גריס וכ"כ הפרישה בהדיא תירוץ זה דמש"ה לא תלינן כאן החצי סלע במאכולת לפי שאין בדם מאכולת כ"כ וסלע אינו אלא שליש טפח וכמבואר לעיל בסי' מ"ח שהוא אצבע אגודל ושליש אצבע וא"כ שיעור גריס ע"כ אינו יותר כ"א כחצי אצבע אגודל או מעט יותר בערך עכ"ד וראיה זו יש לדחות דלשיטת הרמב"ם דס"ל דעל בשרה לא תלינן במאכולת וי"ל דמיירי הכא שנמצא על ידיה דבמאכולת לא תלינן בגופה ומש"ה כשנמצא חצי סלע יתרה טמאה וכדאיתא לקמן סעיף י"א:
ועוד י"ל דמיירי שנתעסקה בדם ציפור שהוא שחור ומעתה אין לה לתלות תו במאכולת לפי שהוא אדום וכמ"ש בסמוך ומן הברייתא עצמה אין ראיה דא"ל דהבריי' אתיא כחכמים דס"ל הרגה תולה לא הרגה אינו תולה אלא דעיקר הוכחה הנ"ל אינו אלא מהפוסקים שהביאו להברייתא זו וי"ל דמש"ה הביאו דנ"מ כנ"ל:
ובשו"ת מעיל צדקה סס"י כ' וז"ל וכן שמעתי מן החברים דהיה מן הראוי לטמא כתם שחור שקטן מגריס מטעם הזה עצמו (ר"ל שא"א לתלות במאכולת שהוא אדום וכמבואר בפ' כה"י) ואלו כן לא ימלט שיזכרוהו הפוסקים עכ"ל ותימא גדולה איך נעלם ממנו דברי הראב"ד בס' בעה"נ בסוף שער הכתמים וז"ל דין החמישי אע"פ שאין לה במה לתלות תולה כגריס במאכולת ואינה תולה בו אלא כתם אדום עכ"ל הרי להדיא מבואר דאינו תולה כתם שחור במאכולת ובאמת צ"ע על הפוסקים שהשמיטו דין זה ולא ביארו בהדיא מיהו במקומות שמצוין פרעושין שלכלוך שלהם הוא שחור ואין לך סדין וסדין שלא נמצא בו טפות שחורות מאלו בודאי יש לתלות בהם וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות בפ' הרואה וז"ל והרגה בפרעושים והכל כפי ראות עיני המורה ועיין מ"ש לקמן סעיף ל"ז בע"ה מיהו מ"ש בפי' המשניות דבמאכולת נכלל גם פרעושים וכ"כ המרדכי בפ"ב דשבועות להדיא אמנם בחבורו מוכרח דליתא דהא פסק פי"א מהלכות שבת דהורג פרעוש חייב ועיין במ"מ שם דהיינו מה שאנו קורין פלויא ואלו במס' שבת דף י"ב אמרינן תניא רשב"א אומר אין הורגין את המאכלות בשבת דברי ב"ש וב"ה מתירין והכי פסקינן אלמא דאין פרעוש נכלל כלל במאכולת ודברי המרדכי אפשר ליישב אבל להרמב"ם וכ"פ בש"ע סי' שי"ו א"א לומר כן דבמאכלות נכלל גם הפרעוש מיהו בסמ"ג כ' ג"כ וז"ל לכך כגריס תולה במאכולת היא פרעוש וכנה עכ"ל וכ"כ בש"ד סי' ה' במאכולת או פרעוש (ס"א פי' פרעוש) טהורה עכ"ל:
ס"ק יא
ואם נזדמן לה גריס יותר גדול מזה השיעור משערין בו. כ"כ הראב"ד בס' בעה"נ שכ' וז"ל כיון שלא הזכירו פול של מקום פלוני ולא פול הבינוני אלא כגריס של פול סתם הלכך משערין בכל פול שיזדמן לנו ואפי' הוא גדול שהרי אמרו כל שעורי חכמים להחמיר חוץ מגריס של כתמים להקל עכ"ל ורבים מתמיהים ע"ז דאדרבה כיון דסתמו שמא סתמא כפירושו להחמירו דאי ס"ד לשער במין הגדול ה"ל לפרש או י"ל דלמא כוונתם בבינוני ועיין בס' ד"ש ובשו"ת מעיל צדקה סי' כ"ז מ"ש בזה ול"נ שדברי הראב"ד כפשטן ודעתו כמ"ש התוס' במס' ב"ב דף ג' ע"ב ד"ה מכלל דאיכא זוטרתי וא"ת מכלל דאיכא רברבתי וכו' ותי' ר"י דאי אין פחות מג' אבל גדולים יש א"כ בכדי נקט חצי לבינה של ג"ט דלא הוי צריך למיתני אלא והאריח חצי לבינה ותו לא וממילא הייתי משער בקטנה הואיל ולא מפרש שיעורו עכ"ל וכ' במוהרמ"ל לכוונתם דאי ס"ד דאיכא רברבתי והתנא חש דאתי למטעי דנשער ברברבתי לא היה צריך משום זה לפרש דמשום חשש שמא נבוא להחמיר לא צריך לפרש דמה בכך אם נבוא להחמיר אין בזה שום איסור אבל במקום דאיכא למיחש שמא להקל צריך לפרש ולכך אמרי' כיון דלא פי' שעורא ודאי הדין הוא שנלך להקל יע"ש וה"נ בנ"ד כיון דלא פי' ודאי דהדין כן הוא דנשער להקל ואף די"ל דהתם בערובין דרבנן הוא ה"נ כתמים דרבנן:
כבר הבאתי לעיל סי' קפ"ז סעיף א' בשם שו"ת פמ"א ח"ב סי' קכ"ו דאין לחוש לכתם כ"א בבגדי אשה אבל לא בנמצא בבגדי איש יע"ש והא דתנן נמצא על שלו טמאים וחייבים בקרבן היינו בעד שהכין לו לבדוק אחר התשמיש:
ס"ק יב
וי"א שלא אמרו אלא בכתם הנמצא על חלוקה. הדעה הראשונה היא דעת הרשב"א וכ' הה"מ בפ"א מהלכות א"ב שכן דעת הראב"ד והרמב"ן והי"א היא דעת הרמב"ם ועיין בש"ך ס"ק יו"ד מ"ש להוכיח מסוגיא כדעת הרמב"ם כבר השיגו בס' מנ"י ועיין בס' כו"פ ועיין בשב"י סי' מ"ג שהאריך בזה ודברי הגאון מהרא"ב ז"ל לא ידעתי להלום שכל דבריו ז"ל תמוהים מרישא לסיפא ואין להאריך בזה (ועי' מ"ש לקמן שכתבתי ישוב לדבריו) ומה שמסיים שם שהוא רגיל להחמיר כדברי הרמב"ם עכ"ד ולענ"ד נראה הסומך להקל וכדעת הב"ח לא הפסיד וכן דעת בעל מנ"י ואף לדעת הרמב"ם דוקא כשנמצא על בשרה לבד אבל כשנמצא גם על חלוקה אף הרמב"ם ס"ל דבעי שיעור וכ"כ בב"י ולזה דייק בש"ע על בשרה לבד וכו' ובהלכות להרמב"ן ז"ל פ"ד צ"ע שכ' דין ג' אחד כתם הנמצא על בשרה וא' הנמצא על בגדי' אינו מטמא עד שהיא כגריס כו' אלמא דס"ל דעל בשרה נמי בעי שיעור ואח"כ בדין ט"ז כ' וז"ל נמצא כתם על בגדיה ובשרה כא' תולה במאכולת ע"כ דמשמע דוקא על בגדים ובשרה כא' אבל על בשרה לחוד לא בעי שיעור:
ומ"ש בש"ך שדעת התוספות כהרמב"ם דבריו תמוהים שאין מדברי התוספות שום הכרע ואדרבה נראה מלשונם שדעתם כדעת הראב"ד והרמב"ן והטור וכן הבין הב"י שדעתם כדעת הראב"ד וסיעתו וכן כתב הרשב"א בשם חכמי הצרפתים דהא דמבעיא בש"ס טיפין טיפין מהו לענין צירוף קמבעיא ליה אבל מכל מקום שעורא דכגריס בעינן אפילו על בשרה ועיין מש"ל סעיף ט'. אך שצל"ע דברי הרשב"א בתה"א שם הביאו ב"י כאן שכתב וז"ל ונ"ל דהכא לא בטיפין קטנים לענין צירוף מבעיא ליה אלא בטיפים גדולים כגריס ועוד והכי מבעיא ליה אם צורתן מוכיח עליהם דשלא מגופה אתיא או לאו וברייתא דלקמן דלענין צירוף וקטנים מיירי ותדע לך דאכתי לא איירי כלל בשעורי דכתמים וכו' וכ"נ למורי הרב ז"ל והוא ז"ל הק' דכ"מ מדקתני בברייתא טיפין טיפין אינן מצטרפין משמע ודאי דאצטרופי הוא דלא מצטרפי הא איכא בחד מנייהו כגריס והוא ז"ל מתרץ דהתם בטיפים שעל בגדיה שהבגד עשוי להתהפך אילך ואילך ואפשר שיטפטף הדם במקומות הרבה ממנו כפי מה שהוא מתנועע ומתהפך משא"כ בבשרה וכו' עכ"ל וק"ל דלפ"ד אף דמבעיא ליה בטיפין טיפין שעל בשרה מ"מ על בגדיה פשיטא ליה דטמאה מברייתא דלקמן ואם כן איך בעי למפשט מן הברייתא דקתני על בשרה ספק טמא וכו' דמיירי בכה"ג איך אפשר לומר הכי דאם כן ק' אמאי תני על חלוקה ספק טמא ספק טהור הוא טהור אדרבה הא על חלוקה ודאי דטמאה בכה"ג וצ"ע:
ואחר העיון נ"ל ליישב דה"ק מאי לאו כה"ג דברייתא אתי לאשמעינן דאפילו כה"ג שמשונה ברייתה אפילו הכא על בשרה מספקא טמא אבל על חלוקה כל שהוא משונה מספקא טהור ואפילו לא עברה בשוק ש"ט כיון שהוא משונה וס"ל להמק' דהברייתא מיירי בכה"ג מכח יתור לשון דספק טמא ספק טהור וכמ"ש הרא"ש שם ואם כן ה"ה טיפין טיפין שמשונים בצורתן נמי על בשרה מספקו טמא ולפ"ז לק"מ מסיפא דתני על חלוקה ספק טמא וספק טהור טהור והא טיפין טיפין בחלוקה נמי טמא דז"א דאטו טיפין טיפין בברייתא בהדיא תני לה אלא דאנן אמרינן כיון דטיפין טיפין נמי צורתן משונה א"כ הוא בכלל הריבוי אבל בסיפא דעל חלוקה דלא אתי לומר אלא מה שמשונה בצורתו טהור וממילא משמע דטיפין טיפין כיון דאורחייהו בהכי על חלוקה ולאו משונה הוא טמא:
ועוי"ל דהשתא נמי סבירא ליה להש"ס דהאי ברייתא מיירי בעברה בשוק ש"ע כדמוקמינן לה לעיל אלא דק"ל מיתור לשון דתני ספק טמא וכו' כמ"ש הרא"ש ומש"ה על חלוקה טהור אע"פ שיש בכ"א מהטיפים כגריס וצ"ל דס"ל להש"ס לס"ד דהשתא דהא דתני יתור לשון בסיפא איידי רישא נקט ליה:
ס"ק יג
הנמצא על בשרה לבד. פירוש אבל אם נמצא גם על בגדיה אז לכ"ע תולה במאכולת אם אינה כגריס ואפילו הכתם שבבגדיה שלא כנגד הכתם שעל בשרה שכן דרך החלוק להתהפך הנה והנה וכ"מ בס' תל"מ:
ס"ק יד
הרגה פשפש. בב"ח מחמיר והש"ך מקיל כרשב"א דבמקום דשכיחי אפילו לא הרגה תולה בה עד כתורמס וכ"כ הר"ן בחדושיו:
ס"ק טו
תולה בה עד כתורמס. בס' מנ"י כתב שהוא גדול כמו מטבע חצי פצין ומרש"י שם בסוגיא לכאורה מוכח דכתורמס הוא כסלע או יותר שפירש שם ד"ה לדברי אין קץ וכו' וז"ל ואין נותנין שיעור אלא אפילו כסלע תולה או יותר עכ"ל וק' הא מסיק לקמן דאף לרבנן אין תולה יותר מכתורמס ומ"ש לדברי חברי אין סוף קרי ליה אין סוף כיון דתולה ביותר מכגריס אפילו לא הרגה וכמ"ש המהרש"א שם א"ו דמה שפירש"י כסלע או יותר היינו שיעורא דתורמס וצ"ע דהא בביצה דף כ"ה פירש"י דתורמס הוא כמו מעה קטנה שהוא א' מכ"א בסלע ובוודאי אינו גדול כסלע:
בטור כ' אכן אם הרגתו ומצאה יותר כתורמס אין תולה בה עכ"ל וכתב בב"י שזה נלמד מדין ב' נשים שנתעסקו בציפור שיש בו דם כסלע ונמצא על כל אחד כסלע עכ"ל ויש לדקדק דאין שום ראיה מכתם דש"ה דנמצא על כל אחד חצי סלע יותר ואם כן ליכא למיתלי במאכולת שנסמך לדם הציפור לפי שהחצי סלע הוא יותר מגריס וכמש"ל בשם הפרישה משא"כ הכא דלמא תלינן המותר במאכולת כמו אם נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כשני גריסין דקיי"ל דתולה הגריס במה שנתעסקה וגריס תולה במאכולת מיהו הטור לשיטתיה אזיל שפסק לקמן דאם נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד דאינה תולה אך דברי הב"י תמוה וצ"ע לדידן דקיי"ל לקולא בהא דאם נתעסקה בכגריס דתולה בנמצא עליה כשני גריסין ואם כן בהרגה פשפש דהוי כמו נתעסקה בכתמים וכמ"ש הרא"ש והפוסקים אם יש לתלות בזה אם היה כתורמס ועוד ולומר דאותו עוד הוא מן מאכולת:
ס"ק טז
וי"א דה"מ כשנמצא על חלוקה. אף שכתב כן בשם י"א מ"מ כן הוא לדעת רוב פוסקים וכ"כ הרמב"ן בהלכותיו וכן דעת הראב"ד ורבותינו הצרפתי' והרא"ה והטור וכן פסק הרשב"א בתה"ק:
בשו"ת שב"י סי' הנ"ל כ' דלכאורה יש להוכיח מדברי התוס' בדף י"ד ע"ב ד"ה ולמחר מצאה עליה דם דס"ל דאף על בשרה בעי שיעור מדכתב וז"ל וכגון שיש כגריס ועוד דליכא חששא דמאכולת וכו' ודחה זה משום דאף לשיטת הרמב"ם דס"ל דעל בשרה לא בעי שיעור מ"מ אינה אלא ספק טומאה ולא ודאי וכ"מ מדברי המ"מ שם מש"ה הוכרחו לומר שיש כגריס ועוד והגאון מהרא"ב כ' דלכאורה יש להוכיח מתוס' שם ד"ה וטחתה ביריכה דס"ל כשיטת הרמב"ם מדכתבו שם ז"ל פי' במקום שאין דם המקור יכול לפול שם עכ"ל ש"מ דס"ל כהרמב"ם דבגופא לא תלינן בשום דבר וקשי' להו למ"ד חוששת אמרת לך מאי אריא בעד הבדוק אף בשאינו בדוק נמי ולכך כתבו דמיירי במקום וכו' ודחה זה דלכך מפרשים דמיירי במקום שאין דם המקור וכו' משום דאזלי לשיטתם דמיירי בכגריס ועוד לכך מפ' במקום שאין דם המקור וכו' עכ"ד ואכתי קשה דאף שהם מפרשים דמיירי דאיכא כגריס ועוד מ"מ אכתי אינה טמאה אלא משום כתם כיון דלא בהרגשה חזי' וא"כ אי לאו דבדקה בעד הבדוק תלינן דארגשה וסברה דהרגשת עד הוא וכמ"ש בשם ס' משמרת הבית ולא היתה טמאה אלא משום כתם ולעולם דמיירי במקום שדם המקור יכול ליפול שם וכן הקשיתי בחדושי על הלכה זו ואפשר דא"כ אכתי היה ק' למ"ד חוששת אמרת לן ואין להאריך בזה כאן:
ס"ק יז
על בשרה. עיין בש"ך מה שהשיג על הב"ח וכן השיג הגאון מהר"י שור בתשו' גאוני בתראי סי' מ"ו והעולה מדבריהם דדין זה אתי' אליבא דכ"ע דלמ"ד דעל בשרה נמי בעי שיעור מיירי בכתמים כשיעור וכמש"ל בשם הרשב"א ולשיטת הרמב"ם דעל בשרה לא בעי שיעור מיירי אפי' בטיפין קטנים שאין לכ"א שיעור כגריס ועיקר חדושא דלא נימא דצורתן מוכיח דמעלמא אתי' והוא פשוט:
ס"ק יח
כתם שנמצא. ובשופה אם תלינן בנמצא ע"ד שאינו מקבל טומאה או ע"ג בגד צבוע עיין מש"ל סי' קצ"ו בפ"ה:
ס"ק יט
שאינו מקבל טומאה. בס' מנ"י רוצה להחמיר בנמצא על בנין מחובר כיון שהוא מקבל טומאת נגעים לשיטת התוס' והרא"ש ובס' כו"פ חולק ע"ז דבלא"ה הרז"ה והביאו הרשב"א בתה"א חולק על התוס' וגם דאין נגעי בתים נוהג אלא בא"י ועוד כמה חלוקים שצריך עצים ואבנים ועפר בכל א' מהכתלים וכמבואר במס' נגעים וכ"מ פשטי' דש"ע בכן אין להחמיר ועיין מש"ל סעיף ט"ו בזה:
וכן אם נמצא על נייר שלא ע"י בדיקה וקנוח אלא שעברה עליה או ישבה עליו כ' בתוי"ט פ"ב דמס' כלים דאין טומאה שייך בנייר הגס דהוא מיירי בנייר שהיה בזמן הש"ס שהי' מעשבים משא"כ בנייר דידן שהוא נעשה מב"פ מ"מ נראה דאין חילוק שהב"פ נטחן ופ"ח בא לכאן ומה שהק' שם התוי"ט לק"מ ונראה דאשתמיטתי' משנה ט"ו פי"ו דאם יש לו בית קיבול אף הנייר טמא מש"ה איצטריך לאשמעינן דבכיסוי טהור ע"ש אבל כ"ז שאין לו בית קיבול טהור אף נייר דידן שאין זה בכלל בגד ועור שטימא הכתוב וגם ל"ד למחצלת דספ"ך דחזיין לשכיבה ע"ש וזה דלא כתו"יט שם:
ס"ק כ
או בה"ב שאינו מקבל טומאה. ר"ל של בנין דאינן ראוים לקבל שום טומאה אבל היו ראוים לקבל שום טומאה אפי' טומאת מדרס אינו מציל ופשוטי כלי עץ מחלוקת הפוסקים הוא אם מקבל טומאה מדרבנן ועיי"ל סי' קצ"ח סעיף ל"א ובתשובת מוהרמ"פ סי' ל"א ובתשו' מ"צ סי' כ"ז בסופו לענין כלים הבאים במדה:
ס"ק כא
וכן כתם שנמצא על בגד צבוע. עיין בתשו' מעיל צדקה סי' ס"ב בדין כתם שנמצא על בגד מנומר בגוונים הרבה לבנים ושאר צבעים ולא היה כשיעור כתם על נימור לבן א' אלא שהיה מחובר ועבר הכתם ע"ג חלק הצבוע צבע תכלת ויוצא ע"ג הלבן שבצדו דבאופן שבין שני חלקים שע"ג הסס של שני הלבנים היה ביניהם כשיעור ויש לספק אם שני הלבנים מצטרפין לטמא משום כתם הואיל והפסיק ביניהם הצבע אע"ג שגם על הצבע עבר הכתם מ"מ י"ל דאין הצבע מטמא א"כ הוא הפסק ואין השני לבנים מצטרפים ומסיק דאין הכתם שעל הצבע מצטרף אבל שני לבנים מצטרף כיון שהכל הוא כתם א' ומתחבר כ"א ע"י הכתם שעבר ע"ג הצבע אע"ג שמה שע"ג הצבע אינו מצטרף להשלים השיעור גריס מ"מ עושה חבור לצרף שני הלבנים אהדדי שאם יש בין שניהם כגריס טמאה ובאם לאו טהורה אע"ג שעם החלק הצבע הוא כגריס דחלק הצבע אינו מצטרף להשלים השיעור עכ"ד:
ס"ק כב
לפיכך תלביש האשה בגדי צבעונים. שינה מלשון הרמב"ם שכתב לפיכך תקנו וכו' לפי שבב"י מק' עליו דהא בגמרא מק' על הך לישנא דמאן תקנו יע"ש לכך כ' הרמ"א דרך עצה לפיכך תלביש וכ"כ בס' מנ"י:
ס"ק כג
והם המקומות נדבקים. ע' במנ"י שתמה למה השמיט דמקום הדבק בעצמו כלפנים דהא הוא עצמו תמה על הרמב"ם והטור שהשמיטו:
ס"ק כד
וכ"ש על רגלים ממש. כ' בש"ך שבס' דרישה הניח בצ"ע בשאר ראשי אצבעות הרגלים ובט"ז כתב להקל בשאר אצבעות הרגלים ובס' מנ"י הסכים עם הט"ז:
ס"ק כה
וכן אם נמצא על ידיה. כ' בש"ך ס"ק י"ח משמע להדיא מדברי הטור דאפי' בסתם דחיישינן שמא נגעו וכן דעת ה"ה עכ"ל כ' זה לאפוקי דעת הרשב"א דס"ל דדוקא בבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אח"כ אבל בסתם לא מפני שאינה עשויה ליגע שלא במתכוין במקום התורפה אבל ה"ה כ' שהרמב"ם והרמב"ן כ' הברייתא כפשטיה ולא חלקו וכ' הטעם שאפי' תאמר שאין היד נוגעת בלא כוונה בא"מ מ"מ נוגעת במקומו מן הגוף שאפשר בשעת נגיעה בא"מ נתז מן המקור הדם על ידיה וכו' וכן עיקר להחמיר עכ"ל וכן סתם המחבר כאן בש"ע כדבריו:
ס"ק כו
אפי' על קשרי אצבעותיה. ר"ל דהיינו גב היד דאע"ג דבשעת בדיקה לא עבדא דנגעה בגב ידה מ"מ שאני ידה דכולה עבידא דנגעה דשמא שחתה ונגעה שהידים עסקניות הן כ"ה בגמ' ומשמע מדנקט על קשרי אצבעותיה דווקא משמע אבל על גב פס ידה טהורה דאפי' שחתה לא נגעה ומדברי רשב"א בתה"א נראה דמפרש דעיקר רבותא היא שאף ע"י בדיקה אינה מגעת עד קשרי אצבעותיה ואפ"ה טמאה דשמא שחתה ותחבה אצבעותי' בא"מ עד קשרי אצבעותי' ומש"ה ס"ד דמקשה התם דמחזקינן טומאה ממקום למקום דאי לא"ה למה תהיה טמאה בנמצא על קשרי אצבעותי' הא אין קשרי אצבעותיה מגיעים להתם אלא לאו דחיישינן דלמא בדקה בחד ידה ונגעה באידך ידה וע"ז משני לא דכולה ידה עבידא דנגעה והיינו ע"י שחיה:
ועוד נראה דווקא מן הסתם חיישינן דשמא נגעה בידה במקום דאפשר ליפול דם מן המקור אבל אם אומרת ברי לי שלא נגעתי במקומות אלו נאמנת ולא אמרינן דהוא מלתא דלא רמיא עליה למידע ושמא נגעה ושכחה גם נראה דאף לדעת המחמירים כדברי הרמב"ם דכתם שעל בשרה א"צ שיעור מ"מ בנמצא על ידיה יש לסמוך על הפוסקים דמקילין דס"ל דאף על בשרה צריך שיעור דהא בלא"ה ס"ל לרשב"א בשם רבו דדווקא כשבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אח"כ אבל מן הסתם לא שאינה עשויה ליגע שלא שמתכוין במקום התורפה וכמש"ל ואף על גב דאנן מחמירים כדעת המ"מ בשם הרמב"ם והרמב"ן דאף מן הסתם חיישינן מ"מ באין בו כשיעור יש לצדד להקל דאל"כ הוא חומרא גדולה שאם תמצא מעט דם על קשרי אצבעותיה שתהיה טמאה ומכ"ש בג' ימים הראשונים דלא תלינן דמעלמא אתיא דיהיה זה חומרא גדולה ומעולם לא שמעתי מי שנוהג חומרא זו א"ו כמ"ש:
ולכאורה מסוגיא שם דף נ"ח משמע כהרשב"א דעיקר החששא אינה אלא כשבדקה א"ע אבל ל"ח לשמא נגעה במקומות שאפשר לפול שם מן המקור דהא אמרינן התם והתניא נמצא על קשרי אצבעותיה וכו' מ"ט לאו משום דאמרינן בדקה בחד ידה וכו' וק' למה ליה למימר בדקה בחד ידה שזו היא דוחק וכמ"ש התוספות דזו היתה זכורה דמה"ט לא רצה למיפרך ממתני' והל"ל דלמא נגעה במקום שדם המקור אפשר לפול א"ו דלהא ל"ח לה מיהו י"ל דהמק' אכתי לא אסיק להא עד דמשני ליה דשאני ידה דכולה עבידא דנגעה השתא הוא דפסיק שאפשר בשעת נגיעה ניתז דם מן המקור אבל מעיקרא ס"ד דא"א להיות דם על היד כי אם על ידי בדיקה מש"ה מעיקרא ס"ד דא"א שיבא דם על קשרי אצבעותיה כ"א על ידי דנגעה באידך ידה וכ"ז דוחק ומתוס' שם מוכח כדעת המ"מ בהא דאף מן הסתם חיישינן שהרי כתבו וז"ל ובסמוך גבי דם טמא דפריך ואימא דבדקה בהאי ידה וכו' פריך מכ"ס וממתני' נמי ה"מ למפרך עכ"ל ולפי שיטת הרשב"א לק"מ דהא בנמצא על גבי קשרי אצבעותיה מיירי דווקא כשבדקה א"ע ולא נטלה ידיה אחר כך אבל מן הסתם לא שאינה עשויה ליגע במקום התורפה אלא דהמק' סבר דהברייתא מיירי ביודעת בודאי שלא בדקה א"ע אלא בחד ידה ונמצא דם ע"ג יד השני ואפ"ה טמאה וע"ז משני הש"ס דמיירי שנמצא דם ע"ג אותה יד שבדקה בה ואפ"ה טמאה משום דכולה עבידא דנגעה ואם כן לא שייך לומר דאי איתא דבדקה היתה זכורה דהא באמת מיירי דזכורה היא שבדקה אבל ממתניתין לא ה"מ למיפרך דמתני' מיירי בסתם שאינה זכורה אם בדקה א"ע מש"ה טהורה משום דאם איתא דבדקה ע"ע היתה זכורה א"ו דהתוס' ס"ל דלא כהרשב"א בשם רבו ז"ל ולכאורה י"ל למ"ש המ"מ דחיישינן שמא נגעה במקומות שאפשר לדם המקור ליפול עליה לפ"ז יש לחוש אפילו בנמצא ע"ג פס ידה והא דקאמר על קשרי אצבעותיה ל"ד ולא אתיא אלא לאורויי דאפילו ע"ג היד טמאה וכמו שפירש"י שם. וכן נראה מחדושי הר"ן דאינו ממעט אלא בנמצא על הזרוע עיי"ש אך מסתימות שאר הפוסקים נראה דדוקא בנמצא ע"ג קשרי אצבעותיה הוא דמטמאין אבל לא בנמצא ע"ג פס ידה וכמש"ל. אך לכאורה משמע מן הש"ס כדברי הר"ן דהא למאי דס"ל להמקשה דמש"ה ע"ג קשרי אצבעות טמאה משום דלמא בדקה בחדא ידה ונגעה באידך א"כ אמאי אריא ע"ג קשרי אצבעות אפילו ע"ג פס יד נמי ע"כ דס"ל דלאו דוקא אלא ה"ה פס ידה ולא נקט קשרי אצבעות אלא לאורויי אפילו ע"ג היד טמאה א"כ מנ"ל דהמתרץ לא ס"ל הכי וצ"ע וכ"נ לפי' המ"מ:
ס"ק כז
ואם יודעת שנזדקרה והגביה רגליה למעלה טמאה בכ"מ שתמצאנה. כתב בס' מנ"י דדוקא כנגד המקור בגבה ובכריסה משא"כ מן הצדדים לצד חוץ ליכא למיחש ע"כ:
ס"ק כח
אבל אם יש מכה בגופה. כתב הט"ז בס"ק י"ד וז"ל וכן אם נתעסקה ממש בידיה בכתמים תולה אף אם נמצא על ידיה טור בשם רשב"א עכ"ל הבין דדוקא בנמצא על ידיה אבל בנמצא על שאר גופה לא תלינן אע"ג שנמצא נמי על ידיה (וכן נראה לכאורה מלשון חדושי הר"ן בריש פ' הרואה כתם שכתב וז"ל ומסתברא דהה"נ אפילו נתעסקה באדום אין תולה בו כיון שנמצא הכתם על בשרה כי היכי דלא תלינן בעברה ומה"ט דכתיבנא וליכא למימר נתעסקה שאני דכיון שנתעסקה ממש באדום אפשר שנתלכלכו ידיה והכניסתן לפנים דהא אמרינן בגמרא דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום ולא טהרה ממקום למקום הלכך אינה תולה דאם איתא דממין שנתעסקה בו על חלוקה איבעיא ליה לאשתכוחי וכי תנן תולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות אנמצא על חלוקה קאי לא על בשרה עכ"ל וזה הוא כדעת הט"ז אך יש לדחות דהר"ן מיירי בשאין ידוע שנתלכלך ידיה מן האדום וכנראה מלשונו שכתב אפשר שנתלכלכו ידיה אלמא דמיירי באינה ידוע שנתלכלכו ידיה משא"כ הפרישה דמיירי בידוע שנתלכלכו ידיה ובהא י"ל דהר"ן מודה דתלינן אפילו בנמצא על בשרה לבד וכמ"ש) אבל הפרישה כתב וז"ל ונמצאה על ידיה תולין בהן פירוש אע"ג דאמרינן דכשנמצא על בשרה לבד אפילו עברה בשוק של טבחים אינה תולה מ"מ היכא דנתעסקה ממש בידיה בכתמים וגם נמצא על ידיה תולין הדם שבגופה בדם העסק ואמרינן דמן הידים שנתלכלכו בעסק הדם בא לשם שנגעו שם וזה דומה למ"ש אחר זה שתולין שמבעלה ובנה בא על גופה מחמת שנגעו בה עכ"ל וצ"ל לדבריו דאע"ג דקיי"ל דאין מחזיקין טומאה וטהרה ממקום למקום דמה"ט במכה שבכתפה אינה תולה ולא אמרינן שנגעה בידה במכה וחזרה ונגעה כאן שאני התם דלא ידעה אם נגעה כלל במכה ואת"ל שנגעה בידה במכה מ"מ מי יימר שנתלכלך ידה בה אבל הכא דידעינן בוודאי שנתלכלך ידה מן הדם שעסקה בהן תלינן אפילו הדם שבגופה לפי שהידים עסקניות הם ודרכם למשמש בכל הגוף ולא גרע מבנה ומבעלה דתולה בהן אפילו בנמצא על בשרה ויש לסמוך עליו דהא לשיטת הראב"ד אפילו בנמצא על בשרה לחוד תלינן דמעלמא אתיא כמ"ש הרשב"א משמו הביאו ב"י וכ"כ הטור בשם י"א אף על גב דאנן לא קיי"ל כוותיה מכל מקום בכהאי גוונא י"ל דכ"ע מודים וכמו שכתב הפרישה:
ס"ק כט
ואם המכה בכתפה והכתם על יריכה. כתב בס' מנ"י וכן אם המכה בצוארה במקום שא"א לנטף משם על ירכה אף אם היא שוחה כגון מן הצדדים וכיוצא בו גם כן דינא הכי אלא דנקט כתפה שהוא מלתא דפסיקתא וכן מבואר מדברי הבית יוסף והבית חדש ע"כ לשונו וכ"כ הש"ך בסעיף קטן כ"ט:
ס"ק ל
למטה מהחגור. כתב הראב"ד ז"ל בפ' בעה"ג החגור הזה הוא סינר שהיא חוגרת על יריכותיה לצניעות וכ"כ הרשב"א עכ"ל עיין מ"ש לקמן בשם הש"ג דס"ל דלא כרש"י והרב ר"ע שהביא הש"ך ס"ק כ"א ועיי"ל סעיף מ"ח מ"ש:
ס"ק לא
או במקום החגור עצמו טמאה. כ"כ הראב"ד בס' בעל הנפש וכתב הב"י הטעם כי פעמים שהיא שוחה מעט ובא לה מקום החגור כנגד בית התורפה ע"כ לפ"ז נראה כשנמצא בחלוקה למעלה מבית התורפה כל שהגיע אותו מקום נגד בית התורפה כשהיא שוחה מעט טמאה אבל אם אינו מגיע אלא כשהיא שוחה הרבה טהורה מן הסתם כשלא ידעה שהיתה שוחה הרבה דדוקא נגד החגור אמרו דטמאה ועיין מש"ל סעיף י"ג:
ס"ק לב
ואפילו נמצא לצד חוץ. עיין מש"ל סעיף י"ח וסעיף כ"ג:
ס"ק לג
ואפילו לא עברה בשוק של טבחים. בש"ך ס"ק כ"ו כתב בשם הב"ח שתמה למה פסק להקל כהרשב"א שהוא יחיד בהוראה זו ע"ז כתב הש"ך שם שגם הרמב"ן כרשב"א ס"ל וכ"נ דעת ה"ה ודעת רי"ו עכ"ל ולא ידעתי למה השמיט דעת הראב"ד שגם הוא כהרשב"א ס"ל בזה דאם נזדקרה ונמצא על חלוקה לבד דטהורה אפילו לא עברה וגדולה מזו ס"ל להראב"ד בעל בשרה לבד נמי תלינן כל היכא דאפשר למיתלי משום דס"ל דללישנא בתרא דר"פ הרואה דמוקי להא דג' ספקות בחגור ולמעלה ובנזדקרה מיירי בלא עברה בשוק של טבחים ומש"ה על בשרה טמאה אבל בעברה בשוק של טבחים אף בנמצא על בשרה לבד תלינן אף ע"ג דללישנא קמא דמוקי לה בנמצא מחגור ולמטה ובעברה בשוק של טבחים ואפ"ה תני בנמצא על בשרה דטמאה אלמא דלא תלינן כיון שנמצא על בשרה לבד ס"ל להראב"ד ז"ל דהלכתא כלישנא בתרא וללישנא בתרא י"ל דלעולם תלינן אפילו בנמצא על בשרה לבד כל היכא דאפשר למיתלי אלא בהא לא קיי"ל כותיה דהראב"ד וכמ"ש הרשב"א הביאו ב"י דלישנא בתרא לא למסתר דינא דלישנא קמא אתיא אלא לחדושי אוקמתא לברייתא ואיתא להא והא אבל בזה דעת הרשב"א והראב"ד שוה בנזדקרה ונמצא על חלוקה לבד דטהורה אפי' בלא עברה בשוק ש"ט:
והנה הב"י כ' וז"ל ואיכא למידק מ"ט דהרשב"א שפי' על בשרה ועל חלוקה דתירוצא בתרא בחלוף מה שפי' ללישנא קמא דטפי הוה עדיף לפרש תרווייהו בחד גוונא כדפרישנא לדעת הרמב"ם וכו' ונ"ל שטעמו משום דאי כפי' הרמב"ם דגם תירוץ השני מיירי כשעברה ולא חידש בלישנא בתרא אלא דבנזדקרה הוא מן החגור ולמעלה כלמטה א"כ לא ה"ל לתלמודא למימר אלא בהאי לישנא אבע"א מן החגור ולמטה ואב"א מן החגור ולמעלה וכשנזדקרה ואבעית אימא בשעברה בשוק ש"ס וכו' ומדפלגינהו בתרתי משמע דכ"א תי' לעצמו ובתירוץ השני מיירי אפילו בלא עברה וכו' וע"כ על בשרה ועל חלוקה צריכין אנו לפרש בחילוף מה שפירשנו בתי' הראשון ע"כ:
ולפענ"ד נראה דפירוש הרשב"א מוכרח מסוגיא שם דהא צריכין אנו להבין שינוי הלשון של הש"ס בהני תרי אוקמתא דבל"ק אמר אב"א מחגור ולמטה כגון שעברה בשוק של טבחים על בשרה מגופה אתיא דאי מעלמא אתיא כו' ובל"ב אמר ואב"א מחגור ולמעלה כגון דאזדקרה על בשרה ודאי מגופה אתיא דאי מעלמא וכו' וקשה למה בל"ק לא אמר על בשרה ודאי מגופה אתיא אלא קאמר על בשרה מגופה אתיא והיינו כמ"ש הב"י בשם הרשב"א דאע"ג דנמצא על בשרה אינו ודאי אלא רגלים לדבר כיון דמגופה חזי ובגופה אשתכח אבל ודאי ליכא דהא א"ל שניתז מבין רגליה ובל"ב אמר ודאי מגופה אתיא ואמאי משווי ליה ודאי בל"ב טפי מל"ק ולפי' הרשב"א ניחא דבל"ק דמיירי בעברה בשוק של טבחים ואפ"ה על בשרה לבד טמאה ע"כ וליכא אלא רגלים לדבר הואיל ומגופה חזיא ובגופה אשתכח אבל ודאי ליכא כיון דעברה בשוק של טבחים דאיכא למימר דניתז הדם מבין רגליה וכמ"ש הרשב"א ז"ל אבל בל"ב דמיירי בלא עברה מש"ה נאמר בנמצא על בשרה ודאי מגופה אתיא דהא אין לה שום דבר לתלות בו וגם נמצא על בשרה ומגופה עלולה לראות מש"ה ודאי משוינן לה ואפ"ה בנמצא על חלוקה לבד טהורה משום דכל שנזדקרה א"א לדם לטפטף אלא שותת ויורד ונוגע פעמים אף בחלוק אבל שלא יגע בבשרה א"א ומש"ה עכצ"ל שנתעסקה בכתמים ולאו אדעתה או שמא מאכולח נרצפה שם זה אצל זה עד שנעשית יותר מגריס וכ"כ הרשב"א אבל בנמצא על בשרה ודאי דאין לתלות בדרך רחוק כזו ומש"ה אמרינן דוודאי מגופה אתיא ומפירש"י שם משמע דס"ל כדעת הרמב"ם דאף בל"ב מוקים לה בעברה דהא פירש"י ד"ה דאיזדקרה זקפה עצמה וכו' ואע"ג דעברה בשוק של טבחים וכו' משמע דס"ל דאף בל"ב מוקים לה בעברה מיהו אין זה מוכרח די"ל דרש"י בא לגלות דאף ללישנא בתרא לא הדר ממאי דאמרינן בל"ק דנמצא על בשרה אפי' בעברה לא תלינן ולאפוקי מדעת הראב"ד שכתבתי לעיל אך מדפירש"י כן על לישנא בתרא ולשיטת הרשב"א ע"כ הא דאמר בש"ס בל"ב על בשרה ודאי מגופה אתיא היינו אפי' בנמצא על גופה ועל חלוקה טמאה ואינה טהורה אלא בנמצא על חלוקה לבד ואלו בעברה בשוק של טבחים בנמצא על בשרה ועל חלוקה טהורה וא"כ לא ה"ל לרש"י למיסתם ולפרש אע"ג דעברה וכו' כיון דללישנא בתרא מיירי בנמצא על בשרה ועל חלוקה ובכה"ג טהורה א"ו דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם דלל"ב נמי מיירי בעברה וכן נראה מתוס' ד"ה על בשרה ודאי מגופה אתאי כו' דס"ל כשיטת הרמב"ם שהקשו מהא דלקמן בשמעתין גבי לבשה ג' חלוקים וכו' דתולה אפי' בתחתון וכו' ולפי ציון דבריהם משמע דקאי אל"ב ולכאורה ל"ק דש"ה דוודאי עברה מש"ה תלינן אפי' בתחתון משא"כ כאן דלא עברה ואיכא נמי רגלים לדבר דעל גופה משחכח' מש"ה משווינן ליה וודאי א"ו דס"ל להתוס' כשיטת הרמב"ם דלל"ב נמי מיירי שעברה ומש"ה מקשה התוס' על ל"ב ולא על לישנא קמא משום דבלישנא קמא א"ל דאינו אלא רגלים לדבר כיון דמגופה חזיא ובגופה אשתכח מש"ה מטמאינן משא"כ בבגדיה אפי' בתחתון תלינן דכמה מילי מקילין בבגדים טפי מבשרה וכמ"ש הרשב"א ז"ל מש"ה הקשה דווקא לל"ב דאמאי משוה ליה וודאי כיון דעברה בשוק של טבחים איכא למיתלי דמעלמא אתיא כמו בלבשה ג' חלוקים דתלינן אפי' בתחתון: