אור ברסלב
סדרי טהרה הלכות נדה › סימן קפט

סדרי טהרה· רבי אלחנן אשכנזי

הלכות נדה · סימן קפט

סימן קפח

ס"ק א

לשעות ולא לימים. דין זה הוא מהראב"ד בס' בעה"נ וז"ל שאם קבעה וסת בשעה מיוחדת כגון שכל פעם שהיא רואה אינה רואה אלא באותה שעה ביום או בלילה כמו בחצי היום או בחצי הלילה אלא שאין לה יום קבוע לראייתה מש"ה תמיד היא חוששת לאותה שעה בכל יום או בכל לילה וכן הבין הרז"ה בהשגות וכן מוכח מן הראיה שהביא ממתני' דפ' האשה ועוד הביא ראיה לדין זה מהא דאי' פ' התינוקת ההיא אתתא דכל דהוה סלקא מטבילת מצוה הוי חזיא דמא ואתא לקמיה דר"י וא"ל שמא דימת עירך עלתה בך לכי והבעלי ע"ג הנהר והא התם בין שהיה לה וסת בין שלא היה לה יום טבילתה לא היה יום קבוע פעמים מקדמת ופעמים מאחרת וביום טבילתה ה"ל שעת קבוע שבכל עת שהיתה נכנסת לעיר וחברותיה מרגישות בה היתה רואה ואעפ"כ לא חש ר"י בה אלא לשעתה בלבד דהיינו שעת כניסתה לעיר אבל קודם כניסה לעיר התירה ש"מ שאם קבעה וסת לשעות ולא קבעה וסת לימים אינה חוששת אלא לשעתה בלבד עכ"ל וק"ל דמאי ראיה איכא מהתם דש"ה דדימת עירה גרמה והוי כוסת הקפיצה ואכילות שום ואפילו אי נימא דדמי לוסת דפיהוק נמי אינה חוששת אלא לשעתה ולא קודם הוסת וכמבואר בסימן זה וכ"כ הרז"ה והרמב"ן והר"ן בחדושים אבל הוסת הקבוע לשעה בלא שום מקרים שאירע בגופה י"ל דאסורה כל היום ונראה דס"ל להראב"ד ז"ל מדקאמר ר"י שמא דימת עירך עלתה בך מוכח דלא קים ליה לר"י דדימת עירה גרמה אלא מספקא ליה מדקאמר שמא וכו' וקשיא איך הקיל ר"י מספק ואפילו אי נימא דוסתות מדרבנן לא היה לו להקל מספקא לכתחלה וכמש"ל סעיף ז' ע"ש א"ו צ"ל שהיה לה שעה קבוע אימתי שהיתה נכנסת לעיר וכיון שלא היה לה יום קבוע לא נאסרה אלא לשעתה אבל אי לא היה לה שעה קבוע היתה אסורה כל אותה עונה דדלמא הטבילה גרמה אבל כשראתה בשעה קבוע אפילו אי נימא דטבילה גרמה מ"מ כיון דתמיד היתה חזיא בשעה מיוחדת שריא מקודם לכן כיון דאין לה יום קבוע לכך ומש"ה שריא ר"י:

ומכאן ראיה למ"ש בש"ע סי' קפ"ז דאשה שראתה פ"א בליל טבילתה שצריכה לפרוש מבעלה ליל טבילה אחרת דכיון שאין לה שעה קבוע אסורה כל העונה וכ"נ מחדושי הרמב"ן שכ' וז"ל וה"ק לה לאו טבילה גרמה לך דתיתסרי אלא דימת עירך גרמה לך ומותרת את ע"ג הנהר עכ"ל משמע דאי הוי טבילה גרמה היתה אסורה אע"פ שלא היה לה יום קבוע לכך וכמש"ל אך אין זה ראיה משום די"ל דטבילה הוי כמו קפיצה ובעינן דוקא שיהיה יום קבוע כיון דמחמת אונס הוא ומ"מ שאני התם שאירע לה כן הרבה פעמים דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה הוה חזיא דמים וא"כ אפי' אי נימא דדמיא לקפיצות מ"מ הא קיי"ל בקפיצות גופה אם אירע לה כן ג"פ דחוששת מיהו אבל משום פ"א י"ל דאינה חוששת כמו בוסת הקפיצות וע"ל סעיף י"ז מ"ש. ומ"ש הראב"ד דוסת הזה נעקר בשעה א' נראה דס"ל דוסת הקבוע לשעות ולא לימים דמיא לוסת הקפיצות שאינו נקבע אלא לימים קבועים ואפ"ה כל שראתה כן ג"פ חוששת לה פ"א ונעקר בפ"א וכה"ג בוסת השעות ועיין מ"ש לקמן בזה:

ס"ק ב

כיון שעברה עונתה. מ"ש בט"ז ס"ק ה' דבריו תמוהים דא"כ איך כ' המחבר ועונה בינונית שהיא ללמ"ד יום כו' במאי מיירי אי שהיה לה וסת קבוע אלא ששינתה עכשיו בוסת חדשה ולא קבעה א"כ א"צ לחוש לעונה בינונית א"ו דאין לה וסת כלל והדרא הקו' לדוכתא דבלא"ה צריכה בדיקה לפמ"ש בסי' קפ"ו וכה"ג הקשיתי לעיל על הט"ז בסי' קפ"ד מיהו שם כתבתי ישוב לדבריו אך למ"ש כאן לא שייך הישוב שכתבתי לעיל ועיין בש"ך בנק"ה במ"ש בזה וגם דבריו דחוקים:

ס"ק ג

וראתה שני' לסוף ל'. כ' בש"ך ס"ק ט' וה"ה דלגה למפרע וכו' וכ"מ בתוס' פ"ק דנדה דף י' ע"ב ד"ה פיחתה כו' עכ"ל ודבריו תמוהים שאין מדברי התוס' שום ראיה שהתוס' לא כתבו דבריהם רק על הותירה ונראה ליישב שהוכחתו מדכ' התוס' וז"ל פירש"י כגון כו' לאו דווקא בענין זה וכו' עכ"ל וכוונתם דמיירי שלא השוה דילוגה בענין דלא קבעה וסת ואי ס"ד דבפיחתה לא קבעה וסת אפי' השוה לפ"ז פחתה מיירי אפי' שהשוה דלוגה אבל הותירה ע"כ דלא מיירי בענין שהשוה וא"כ לא הוי הותירה דומיא דפחתה דזה מיירי אפי' בהשוה וזה לא מיירי אלא בשלא השוה ומזה הוכיח הש"ך דגם בפחתה קבעה וסת בהשוה והשתא כולה בחדא גוונא מיירי בלא השוה ראייתה הן בפחתה והן בהותירה כנלע"ד ליישב דבריו ובס' בעה"נ מבואר להדיא כדברי הש"ך יע"ש:

ס"ק ד

כיצד ראתה ג"פ בא' בשבת. כ' הש"ך בשם הב"ח דמיירי שהיו הפלגות שוים ביניהם יע"ש וכ"כ בס' מנ"י וז"ל ואין להקשות דא"כ מאי איצטריך לאשמעינן כו' ת"ל דהא איכא וסת הפלגות שוין י"ל דאי משום וסת הפלגה היה צריך ד' ראיות משא"כ אי נקבע לימי השבוע א"צ אלא ג' ראיות עכ"ל ועוד נ"מ טובא דבוסת הקבוע ליום השבוע אף אם ראתה בנתיים פ"א שלא באותו יום מ"מ לא בטלה הוסת בכך כדלקמן גבי וסת החדש וצריכה לחוש לאותו יום משא"כ בהפלגה כשראתה בנתיים בטלה הפלגה ראשונה וא"צ לחוש להפלגתה אלא מראיה אחרונה וכן אם עברה יום הפלגה ולא ראתה א"צ לחוש להפלגתה עד שתחזור ותראה משא"כ ביום הקבוע ליום ידוע אע"פ שעברה אותו יום ולא ראתה צריכה לחוש לימים הבאים כ"ז שלא נעקר ג"פ וכן נ"מ בעברו עליה ג' עונות ולא ראתה דבוסת הפלגה א"א לה לחזור לקביעות הראשון עד שתראה ב"פ כהפלגה שהיתה למודה לראות בו משא"כ בוסת ליום הקבוע דבראיה א' שתראה באותו יום שהיתה למודה לראות הדרה לקביעות הראשון וכדאי' לקמן:

והנה דין זה שאשה קובעת וסת לימי השבוע כתבו הרשב"א בשם חכמי הצרפתים ז"ל ולמדו כן מהא דאמר ר"א בפ"ק כגון דקפץ בחד בשבא וקפץ בחד בשבא ולחד בשבא אחריני חזאי בלא קפיצה אלמא דלימי השבוע נקבע הוסת בג"פ עכ"ל ור"ל דאי מיירי בהפלגה ה"ל למנקט ד"פ חד בשבא מיהו מהתם לא מוכח אלא דקבעה וסת לימי השבוע בימים שוין מ"מ לא מוכח מהתם דקבעה וסת לימי השבוע אפי' לימים שאינן שוין דהיינו בדילוג אלא שהטור והמחבר הוסיפו מסברא דה"ה לימים שאינן שוין נמי קבעה וסת דדמי לקביעות הוסת בימי החדש וכי היכי דהתם קבעה וסת בדילוג הן להבא או למפרע כן נמי בקביעות וסת לימי השבוע אלא דקשיא טובא לפ"ז איך כ' הטור והמחבר לעיל בסעיף ב' וז"ל כיצד קובעתו כגון שראתה ד"פ וביניהם ג' זמנים שוין כגון שראתה היום ולבסוף כ' יום פ"א וכו' דהא אם ראתה דרך משל ראיה ראשונה ביום א' ואח"כ לבסוף עשרים מראיה זו תחול הראיה ב' ביום שבת והראיה ג' תחול ביום ו' א"כ הרי קבעה בג' ראיות לימי השבוע בדילוג למפרע אליבא דרב ולמה צריך ד' ראיות בג' ראיות סגיא וכמ"ש הש"ך ס"ק ט' אפי' אי נימא דמ"ש ולבסוף ך' ראתה היינו עם ימי הראיה נמי קשה דהא אם ראתה ד"מ ביום א' ולאחר זה ביום כ' עם יום הראיה תחול הראיה ב' ביום ו' ואח"כ הראיה ג' ביום כ' תחול ביום ד' שהוא נמי הפלגת ב' ימים ולרב קבעה וסת בג' ראיות כמו בוסת החדש ואיך סתם הטור והמחבר כאן דבעינן דוקא ד' ראיות ואפשר ליישב דודאי היכא דיש לפנינו ב' מיני וסתות הא' הוא וסת השוה והשני הוא וסת הדילוג טפי איכא למיתלי ולומר דוסתות השוה: היא עיקר דהא מה"ט אמרינן דלוסתות הדילוג אינה חוששת עד שתקבענו וע"כ משום דלא שכיחי שתקבע האשה לוסתה בדילוג וה"ה היכא דאיכא למיתלי בהפלגה לא תלינן דהיום גורם וכ"ה להדיא בתה"א דף קס"ט ע"א גבי ראתה ט"ו לחדש זה י"ו לחדש זה י"ז לחדש זה וז"ל הלכך זו שדלגה כיון שאין בראייתה צד השוה לא בדילוג שוה ולא בהפלגות שוות אמרינן לימי החדש היא קובעת ולא בהשוואה אלא בדילוג עכ"ל אלמא היכא דא"ל דוסת השוה הוא או לדילוג בהפלגה אמרינן דלא ליום ידוע נתכוונה כ"א לוסת השוה או לדילוג בהפלגה וא"כ ה"נ בראתה מן כ' לכ' אע"ג דלדילוג קבעה וסת אליבא דרב מ"מ כיון שאין לנו הוכחה דלדילוג היום נתכוונה אמרינן דלוסת הפלגה נתכוונה ונ"מ דאחר שקבעה בד"פ להפלגה שוה תו א"צ לחוש דשמא לדילוג היום קבעה וא"כ אם ראתה בינתיים בטלה הפלגתה משא"כ אם קבעה ליום ידוע דאז לא נתבטל הוסת במה שראתה בינתיים וכה"ג ראיתי בס' כו"פ שנדפס מחדש וכ"ש היכא דאיכא תרתי וזה פשוט:

ס"ק ה

ומיהו אם היה לה וסת. עיין ש"ך ס"ק ח' מ"ש ועיין בתוס' פ"ק דנדה דף ט' ע"ב ד"ה פחתה דוק היטב עכ"ל ולפי שדברי תוספות סתומים וצריכים ביאור וכך נ"ל ביאור לדברי תוס' דכך הוא דלמאי דס"ל בקושייתיה דבהא פליגי רב ושמואל דרב ס"ל דבג' ראיות קבעה וסת לדילוג אפי' היכא דאין ראיה א' ניכר בימי החדש ואהא פליג שמואל וס"ל דלא קבעה וסת לדילוג אלא בד' ראיות וכגון שראתה היום ולבסוף למ"ד ול"א ול"ב דאיכא ארבע ראיות וכן דעת הרא"ה בב"ה דלרב סגיא בג' ראיות ולשמואל דסגיא בד' ראיות אפי' היכא דלא ראתה בימי החדש ניכרים יע"ש ואהא קשה להו אפירש"י דלא אתיא לא כרב ולא כשמואל דהא הכא איכא ד' ראיות דהיינו עם הראיה שראתה קודם שפסקה מלראות בעונת גדולים דוודאי מתחשב בהדיא דאי לא מתחשב בהדיא א"כ אפי' כיונה נמי ליכא ג' הפלגות בינייהו וא"כ לכ"ע קבעה וסת וע"ז כ' מיהו למאי דפי' התם דדוקא לרואה בדילוג לימי החדש וכו' דאז אף ראיה א' ניכר לימי החדש וגם שמואל מודה דרואה לימי החדש ניכר הראיה הראשונה אלא דס"ל דאפי' הכי ל"מ כיון דלאו בדילוג חזיא וא"כ אם לא ראתה לימי החדש אלא בכה"ג שראתה היום ואח"כ לסוף למ"ד וכו' לרב סגיא בד' ראיות אבל לשמואל בעי ה' ראיות דהפלגה ראשונה לא מתחשב בהדייהו כיון דלאו בדילוג חזיא מעתה ניחא פירש"י דהכא אליבא דשמואל דלדידיה לא קבעה וסת דהכא ליכא ה' ראיות דהפלגה אחרונה שהפליגה קודם שפסקה מלראות הראיה א' של אותה הפלגה לא מתחשב בהדיא כיון דאינה שוה לדילוג של שלש עונות ומעתה תבין דברי הש"ך שהוכיח דאפי' בלמודה צריך שיהיה שוה לדילוג שאחריה וזה כוונתו ג"כ בס"ק ס"ח:

הרמב"ם ז"ל פסק דאע"ג דשינתה מן ט"ו לי"ו ואח"כ לי"ז ולי"ח צריכה לחוש מכאן ואילך לי"ח שמא תקבע וסת לי"ח והש"ע השמיט לדעתו:

ס"ק ו

ויש לחוש לדבריהם להחמיר. כ' הב"ח דהיינו לחוש לחומרא זה וזה הביאו הש"ך ס"ק י"ט מזה מוכח דאע"ג דקיי"ל דוסתות דרבנן לא אזלינן מספקא להקל ובזה ניחא למ"ש לעיל בריש הסימן דק' ליה להראב"ד ז"ל דכיון דאר"י שמא דימת עירך עלתה בך מדקאמר שמא אלמא דלא פסיקא ליה הך מלתא שלא היה לו להקל מספקא אע"ג דוסתות דרבנן:

ס"ק ז

ראתה בא' בניסן. עיין ט"ז ס"ק י"א והש"ך בנקה"כ השיג עליו ובלא"ה הוא סותר דברי עצמו למ"ש בס"ק י"ב:

ס"ק ח

קבעה לה וסת. כ' הש"ך בס"ק כ"ב וז"ל וכ"כ הראב"ד בס' בעה"נ בהדיא מביאו ב"י דזהו הוי כוסת הסירוג דסגיא כו' הוא ט"ס וצ"ל דזהו כוסת הסדור וכ"כ בס' בעה"נ או צ"ל כוסת השוה:

ס"ק ט

לא קבעה וסת. כ' הש"ך בס"ק כ"ג אפי' להיש מחמירין דבסעיף ז' וכ' הב"ח אפי' חזרה וראתה י"ט בתמוז וכו' מיהו נראה כיון וכו' גם כאן יש לדקדק לפמ"ש הטור והמחבר לעיל סעיף ו' דקובעת אשה וסת בימי השבוע שוין ואינן שוין וא"כ בנדון כזה כפי מה שצייר הב"ח כסדר החדשים דניסן מלא ואייר חסר וכן לעולם א"כ דרך משל חל ט"ו בניסן בא' בשבת חל י"ו באייר בד' בשבת הרי ראיה שניה בדילוג ד' ימים בימי השבוע מן ראיה ראשונה שהיתה בא' בשבת וי"ח בסיון חל בשבת וא"כ הרי כאן ב' דלוגים מימי השבוע כ"א ד' יום ושלש ראיות וא"כ לרב קבעה וסת כמו בימי החודש דמ"ש ואיך כ' הש"ע דאינן קובעות וסת דהא לעיל סעיף ז' כ' שיש לחוש ולהחמיר נמי כרב א"ו דהש"ע לא מיירי כפי סדר הקביעות שלנו ועמש"ל בזה:

ס"ק י

דילגה פעם א' או שתים. וכ' הש"ך ס"ק כ"ה וז"ל כ' הדרישה ס' י' י"ט ר"ל לרב פ"א ולשמואל ב"פ דאלו לרב אם ראתה היום ולסוף למ"ד ולסוף ל"א ולסוף ל"ב אף דאין כאן וכו' כצ"ל עוד שם כ' הש"ך נראה מדבריו דאף ביש לה וסת קבוע בט"ז לחדש וראתה אח"כ וכו' וליתא דבהדיא משמע בש"ס גבי אמר לך רב למודה שאני דאפי' ביש לה וסת ליום ט"ז לחדש שדינן ליום ט"ז לוסת (שלפניו כצ"ל). וכן פירש"י שם להדיא עכ"ל והנה לכאורה מסוגיא שם אין ראיה כלל דא"ל דהך ברייתא היתה למודה להיות רואה ליום חמשה עשר היינו יום ט"ו לטבילה מיירי וכמו שפי' שמואל למתני' דהכא היתה למודה להיות רואה יום ט"ו דבט"ו לטבילה מיירי כדלעיל דף ל"ט וכן פירש"י לקמן בסמוך אבל בראתה לימי החדש י"ל כסברת הדרישה דאפי' בלמודה מצטרפין הראיה א' מיהו נראה דמ"מ מוכח כדעת הש"ך דאין חילוק ולעולם בלמודה לא מצטרפין הראיה א' דהא ק' לדעת הפוסקים כרב א"כ לדידהו קשה דהא מברייתא דראתה יום עשרים וא' וכו' מוכח כדשמואל וכדמסקינן בש"ס דיקא נמי וכו' ומה"ט הרמב"ם וסייעתו פסקו באמת כשמואל וצ"ל הנהו פוסקים דפסקו כרב ס"ל דלא דיוקא הוא וכמ"ש הרמ"ה ז"ל בית ז' ש"ג וז"ל האי דייקותא לטעמיה דשמואל היא דלית ליה בוסת דלוגין טעמא דלמודה שאני אבל לרב לאו דייקותא היא כלל דהא ראיה דיום כ' אינה מצטרפת בלמודה ולהכי לא תני לה ולאשמעינן היא גופא אתיא שלמודה שאני ולהכי הוא דשבק יום עשרים דמצטרף לראשונים וברייתא לרב בלמודה דכיון דליכא דייקותא הדרינן לכללא דמילתא דקיי"ל הלכה כרב באיסורי עכ"ל הרי מוכח דאין לחלק בין היה לה וסת קבוע לימי החדש או לאו שהרי הך ברייתא דראתה יום א' ועשרים נקט בהדיא בחדש ואפ"ה אמרינן לרב דלמודה שאני:

ס"ק יא

וסת הסירוג. כ' הש"ך בס"ק כ"ו מיהו בהיה לה וסת קודם לכן כגון שראתה בר"ח שבט ובר"ח אדר ובר"ח ניסן ושוב סירגה כו' משא"כ הכא עכ"ל ומדברי הרמב"ן בחדושיו ס"פ האשה מוכח דס"ל דנדון כזה הוא אבעי' בש"ס בב"ק דף ל"ז ע"ב גבי שור שנגח שור שור שור חמור וגמל האי שור בתרא בתר שוורי' שדינן ליה ואכתי לשוורי' הוא דאייעד למידי אחרינא לא אייעד או דלמא האי שור בתרא בתר חמור וגמל שדינן ואייעד ליה לכולי מיניה וסלקא בתיקו לפ"ז בנ"ד באשה נמי ספק הוא דהיינו אבעי' הנ"ל אבל היכא דנגח שור ד"פ זא"ז ואח"כ חמור וגמל ודאי דשור בתרא בתר שוורי' קמאי שדינן ליה כיון דכבר הוחזק לנגחן קודם השור בתרא מש"ה שדינן נ' בתר קמאי וכה"ג בנ"ד היכא דראתה ד' ר"ח זא"ז ואח"כ ראתה ב"פ מסירוג שדינן לראיות ר"ח בתרא בתר ראיות ר"ח קמאי ולא איתחזקה לראות בסירוג יע"ש ומהתימא על הש"ך איך כ' בפשיטות דראיות ר"ח בתר קמאי שדינן ליה דהא הך איבעי' נשאר בתיקו וכ"פ הרמב"ם ז"ל בהלכות נ"מ ואולי דעתו כיון שכן דרך כל הנשים לראות מחדש לחדש ואפילו לדעת הש"ך דס"ל לקמן בסמוך דוסת החדש היינו עונה בינונית שכן דרך רוב הנשים לראות מש"ה טפי מסתבר למישדי ראיות ר"ח בתרא בתר קמאי משא"כ בנגיחות השור דלא מסתבר שנגח לשורים טפי משאר מינים מ"מ צ"ע איך כ' בפשיטות כן והיה לו לפרש טעמו ועוד יש ליישב דעת הש"ך בפני אחרים אך סתימות דבריו ק' שלא היה לו לכתוב כן בפשיטות כ"א לפרש ולחלק בין נדון זה לדין השור וצ"ע:

ס"ק יב

האשה שראתה וסת החדש. בש"ך סק"ל האריך להוכיח דעונה בינונית היינו וסת החדש יע"ש ואף לדעת הש"ך ע"כ צ"ל דחילוק יש בין עונה בינונית לוסת החדש דאלו בוסת החדש כ"ז שלא נקבע ועבר זמנו ולא בדקה מותרת בלא בדיקה ואלו בעונה בינונית אסורה עד שתבדוק וכמ"ש המחבר לעיל סי' קפ"ד סעיף ט' וסעיף י' ובסי' זה סעיף ד' ומשכחת לה וסת החדש בלא עונה בינונית בכה"ג שכתבתי בסמוך כגון שראתה בא' בניסן ובכ' בו דצריכה לחוש בר"ח אייר משום וסת החדש וכמ"ש כאן בהג"ה אבל משום עונה בינונית א"צ לחוש שהרי ראתה גם בכ' לחדש ואינה אלא י' ימים עד ר"ח וא"כ בנדון כזה אם עבר ר"ח אייר ולא הרגישה ולא בדקה מותרת בלא בדיקה גם א"צ לשואלה וכמבואר שם וכן איכא לאשכוחי עונה בינונית בלא וסת החודש כגון שראתה בר"ח ניסן ע"י אונס כגון קפיצה וכה"ג כגון שקפצה בר"ח ניסן או צריכה לחוש לר"ח אייר אם קפצה בר"ח אייר ג"כ וכמ"ש הש"ך בסי' זה ס"ק מ"ח אבל כל זמן שלא קפצה בר"ח אייר היתה מותרת לשמש מחמת וסת החדש שהרי לא ראתה בר"ח בניסן אלא ע"י קפיצה אבל משום חששא דעונה בינונית מ"מ אסורה לשמש בר"ח אייר דאולי תראה בלא קפיצה משום עונה בינונית וכמ"ש המחבר לעיל בסס"י קפ"ד:

ולפ"ז נתיישב קו' עצומה שהק' בתשובת ח"צ סימן קי"ד על הש"ך דלדעתו למה למד הרשב"א ז"ל בתה"א דף קס"ט דין וסת החדש מפלוגתא דרב ושמואל דס"פ האשה וכשהוא בא אצל חששת עונה בינונית דף קע"ד הוצרך ללמדו מפירש"י אההיא מימרא דר"ל משמי' דר"י נשיאה דבפ' כ"ה ולדעת הש"ך דא ודא אחת היא ולמה הוצרך ללמדו משני מקומות בש"ס ולפמ"ש לק"מ דאע"ג דתרוייהו ביומא חדא חיישינן להו מ"מ איכא לאשכוחי הא בלא הא וגם אין דינם שוה מש"ה הוצרך ללמדו כל חד ממקומו וחששא דכל חדא באפי נפשיה דוסת החדש טעמי' הוא משום דשמא מזל היום גורם מש"ה אע"ג דראתה בנתים אינו מזיק ומ"מ צריכה לחוש לאותו היום בחדש אבל חששא דעונה בינונית טעמי' דחיישינן לפי שכך דרכן של הנשים להתמלאות סאתן מקור מקוה הדמים שלה מל' יום לל' יום מש"ה כשראתה בנתיים לא חשבינן לעונה שלה אלא מן הראיה השניה שכך דרכן של נשים להתמלאות ולדחות המותרות מל' יום לל' יום וכמ"ש הרמב"ן ס"פ האשה יע"ש וכן נמי לענין אם ראתה ראשונה מחמת האונס דא"צ לחוש אלא עד שתבא היום עם האונס משא"כ לענין חששא דעונה בינונית מ"מ צריכה לחוש אפי' בלא האונס דשמא תראה מחמת שכן דרך רוב הנשים לראות כן וכנ"ל:

ועוד נ"ל דאיכא נ"מ בין חששא דעונה בינונית ובין חששא דוסת החדש באשה שהיה לה וסת קבוע ואחר כך שינתה וסתה ליום אחר דצריכה לחוש פ"א לאותה הפלגה ולאותו יום בחדש אבל לא מצינו דצריכה לחוש לעונה בינונית מאותה ראיה כיון דלא נעקר וסת הקבוע ולא מצינו דצריכה לחוש לעונה בינונית אלא באשה שאין לה וסת קבוע כלל וכ"מ מכל הפוסקים וכ"כ הט"ז סימן זה ס"ק ל"א אבל משום וסת החדש צריכה לחוש לאותו יום בחדש וכמבואר להדיא בפוסקים וכ"כ בס' כו"פ:

ולפ"ז נראה להביא סיעתא לדעת הש"ך דעונה בינונית היינו לאותו יום בחדש בין מלא או חסר מסוגיא דס"פ האשה דמק' הש"ס התם לרב מברייתא דהיתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר וכו' ומשני אמר לך רב למודה שאני ומק' דקארי ליה מאי קארי ליה ומשני איצטריכא ליה וכו' ויש להקשות מה מק' הש"ס הא אצטריך למיתני היתה למודה לפי מה שהקשה הראב"ד ז"ל והביאו הרשב"א בס' תה"א דף קס"ט ע"א וכ"כ הרמב"ן בחידושיו והר"ן ז"ל בשמו דה"ד אי בחדשים מלאים אין כאן דילוג אלא הפלגות שוות מן ל"ב לל"ב וכה"ג בחדשים כולם חסרים אין כאן דילוג אלא הפלגה שוה מל"א לל"א ואי בחדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר אין דילוג שוה כיצד הרי שהתחילה לראות בט"ו בניסן שהוא מלא וחזרה וראתה בי"ו באייר ראיה זו להפלגת ל"ב ועוד חזרה וראתה לי"ז בסיון והרי ראיה זו לל"א שהרי אייר חסר ונמצא שלא דילגה אדרבה קרבה ראייתה וכשחזרה וראתה לי"ח בתמוז חזרה להפלגת ל"ב ולפיכך פירש הראב"ד שכשם שהאשה קובעת וסת להפלגות שוות כך היא קובעת בימי החדש כיצד ראתה ר"ח ור"ח קבעה לה וסת לר"ח ואע"פ שאין הפלגותיה שוות שהאחד מלא וא' חסר והלכך זו שדלגה כיון שאין בראייתה צד השוה לא בדילוג השוה ולא בהפלגות שוה אומרין לימי החדש היא קובעת לא בהשואה אלא בדילוג עכ"ל אם כן לפ"ז הש"ס מיירי בחדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר כסדרן ואם כן אי לאו דתני היתה למודה וכו' ע"כ היה צריך למתני היתה רואה יום ט"ו ושינתה ליום ט"ו הותר יום ט"ו אסור י"ו והא ליתא דלא פסיקא ליה למתני הכי שהרי אם היה החדש ראשון חסר והחדש ב' מלא וא"כ כשראתה בי"ו לחדש השני הוא עד יום ט"ו לחדש השלישי שלשים יום וצריכה לחוש ביום ט"ו לחדש השלישי משום עונה בינונית ואיך אפשר למיתני הותר יום ט"ו. לכך הוצרך לצייר בהיתה למודה לראות דאז א"צ לחוש לעונה בינונית כיון שלא נעקר הוסת הקבוע ואף אם נצייר שיהיה החדש הראשון מלא וא"כ החדש ב' הוא חסר וא"כ שפיר איכא למיתני קאסר י"ו והותר ט"ו שא"צ לחוש ליום ט"ו בחדש הג' אכתי איך היה מצי למיתני ראתה בי"ז הותר ט"ז שהרי אם החדש הראשון היה מלא והחדש השני חסר ואם כן חדש הג' מלא וכשתראה בי"ז נמצא, עד יום י"ו שבחדש הרביעי שלשים יום והרי היא צריכה לחוש לעונה בינונית ואיך אפשר למיתני הותר י"ו וכיון דלא פסיקא ליה למתני הכי מש"ה ניחא ליה לצייר בהיתה למודה דאז אינה צריכה לחוש לעונה בינונית כלל כ"ז שלא נעקרה א"ו כדעת הש"ך דעונה בינונית היינו וסת החדש בין מלא או חסר ומש"ה מק' הש"ס שפיר דקארי ליה מאי קארי ליה דלמאי דס"ד למה תני היתה למודה הגם שראיה זו אפשר לדחות דמ"מ מק' הש"ס שפיר משום דס"ל להש"ס דהך ברייתא דהיתה למודה לראות ליום ט"ו וכו' לאו לענין ימי החדש מיירי אלא בט"ו לטבילתה שהן כ"ב לראייתה מ"מ מנ"ל להקשות דהא איכא לאוקמי נמי דלימי החדש מיירי הברייתא לפי הס"ד דמק' ועוד דמוכח מן הב"י בריש סימן זה ד"ה ואפילו קודם שקבעתו וכו' דמתני' דהכא מיירי בכל גוונא וז"ל שם משנה בפ' האשה שעשתה צרכיה היתה למודה להיות רואה ביום ט"ו וכו' ומשמע דבין בוסת הפלגות בין בוסת הימים איירי מתני' ולפיכך כתב רבינו וכן בראיית הימים שהוא לימים ידועים בחדש וכו' וא"כ מכ"ש בברייתא דמיירי בכל גווני אפילו בווסת החדש וצדקו דברינו וסיעתא לש"ך ז"ל וכן מוכח נמי מדברי הש"ך ס"ק כ"ה דס"ל דהך ברייתא דהיתה למודה להיות רואה ליום ט"ו וכו' מיירי נמי בוסת החדש וכמש"ל וק"ל:

מיהו ק' לפ"ז על מ"ש הש"ך דמה"ט לא כתבו הפוסקים דצריכה לחוש לעונה בינונית משום דכבר כתבו דצריכה לחוש לוסת החדש והיא היא דז"א לפמ"ש דאכתי איכא נפקותא רבתי לדינא בינייהו:

אמנם מה שהק' בתשובת ח"צ על הא דמייתי הש"ך ראיה לדבריו מהרמב"ם פ"ח מהא"ב ד"ו דכתב דכל יום שראתה בו חוששת ליום הבא שלאחריו ולא הזכיר כלל לחוש לעונה בינונית וע"ז הק' דכיון דעיקר מטרין של דין עונה בינונית למדו הפוסקים מהא דר"ל אר"י נשיאה דבפ' כל היד ואלו הרמב"ם יש לו פירוש אחר ע"ש דלא כפירש"י והר"ן בחדושים ובהלכותיו להרי"ף וכ"כ הרמב"ן בחדושיו והמ"מ שם דס"ל דמה שאמר ר"ל התם והוא שמצאה בתוך ימי עונתה היינו לאפוקי יום וסתה ממש דה"א דבבא מן הדרך הקילו שא"צ לחוש אפי' לעונת הוסת קמ"ל דלא וא"כ לפי הרמב"ם אין לנו ראיה דצריכה לחוש לעונה בינונית ומש"ה השמיט ובאמת קושיא עצומה היא ותמיה על הש"ך איך נעלם זה ממנו ואפשר דס"ל להש"ך ז"ל דלא למדו הפוסקים לדינא דעונה בינונית מהא דר"ל אלא משום דמהתם מוכח דדין עונה בינונית יש לה דין וסת קבוע בעברה ולא בדקה וכמש"ל ובאמת אף בלא הא דר"ל יש לנו ללמוד דצריכה לחוש לעונה בינונית מהא דאמר כיון שפסקה ג' עונות דא"ח לוסת אלמא דדרך האשה לראות בעונה בינונית וא"כ אמאי לא תחוש לה מתחלה ולא היה להם להשמיט א"ו דהיינו עונה בינונית והיינו וסת החדש ובהכי תתישב מה שהקשיתי לעיל דאף לדעתו אכתי קשיא דה"ל להביא דין עונה בינונית דהא איכא נפקותא לדינא דז"א דלהרמב"ם אין שום חילוק ביניהם אך מ"מ מה שכתב כן הש"ך על הרמב"ן והרשב"א והטור דמש"ה השמיטו לפעמים דין עונה בינונית קשיא מה שהקשיתי לעיל דלפוסקים אלו וודאי נפקותא יש בין עונה בינונית לוסת החדש ולא ה"ל להשמיט ומ"ש הש"ך דמה"ט כתבו הפוסקים דשלש עונות המה צ' יום היינו בג"ח מלאים ולדעתו צ"ל דהנהו צ' יום היינו מלבד היום שראתה בו דאל"כ אין כאן ג' הפסקות או דפירושו דבהנהו צ' יום לא ראתה בהם כלל ועם יום שראת' בו הוא צ"א יום ושפיר יש ג' הפסקות:

מיהו דברי רש"י בפ"ק דנדה דף ט' ע"ב ד"ה בשכיונה שכ' וז"ל שראתה ג' ראיות בתשעים יום או ביום תשעים וא' עכ"ל קשה להבין דאי בראתה ביום תשעים א"כ לא הוה ג' הפסקות ואמאי אמרינן דיה שעתה בראיה א' וב' ומיהו לדברי הח"צ ניחא קצת דבלא"ה די בפ"ח יום ולא נקט צ' יום אלא שהוא מספר השלם ול"ד הוא ועדיין צ"ע ומ"ש הש"ך וז"ל וראיה ברורה לדברי ממאי דכ' הפוסקים וכו' והרמב"ם פ"ד מהלכות מו"מ כ' דג' עונות היינו ג"ח וכו' יש לדחות דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דאין לעונה בינונית שום מקור בש"ס מש"ה ס"ל דג' עונות היינו וסת החדש אבל לדידן דס"ל כפירש"י בהא דרי"נ משמיה דרי"נ י"ל עונה בינונית לחוד וסת החדש לחוד ומ"ש הש"ך דהא דכתיב מבן חדש היינו כ"ט י"ב תשצ"ג כ"כ ג"כ בי"ד והן הן דברי הב"ח שם בתשובותיו ומה שהשיג ע"ז בח"צ מדברי תוס' דסנהדרין וגמ' דר"ה ומס' מגילה כבר הרגיש בזה במ"א סי' של"ט סק"ה:

ס"ק יג

ל"א באייר מפני ר"ח ניסן. כ' בט"ז ס"ק ח"י פשוט שגם כאן וכו' ומו"ח ז"ל כתב כאן מדלא נקט אלא א' באייר וכו' ולא ידעתי למה יסתור דברי עצמו שכ' לעיל ראתה לר"ח ניסן חוששת בר"ח אייר והיינו לב' ימי ר"ח כמ"ש הוא בעצמו עכ"ל ולק"מ דדברי הב"ח נכונים דבשלמא בראתה לר"ח ניסן חוששת לב' ימים דר"ח אייר דביום הראשון חוששת משום עונה בינונית וביום ב' דר"ח משום שמא תקבע ע וסת לר"ח אבל בדין זה שראתה בא' בניסן ובכ' בו אינה חוששת אלא לב' דר"ח אייר משום ראייתה דר"ח ניסן אבל ביום ראשון דר"ח אייר א"צ לחוש משום עונה בינונית דהא כבר חזיא ביום כ' ניסן וא"כ מן כ' ניסן ועד ר"ח אייר אינה אלא הפלגה דעשרה ימים ועונה בינונית הוא ליום ל' וא"כ מה"ת לחוש ליום א' דר"ח אייר והרי הב"ח ס"ל לקמן בראתה בר"ח אייר דא"צ לחוש לט' בו משום הפלגת כ' לפי שכבר הפסיקה בראיית הפלגת כ' וכמ"ש ג"כ הש"ך בשמו ס"ק ל"א וכמ"ש לענין עונה בינונית ופשוט הוא:

ס"ק יד

ראתה בא' באייר או לא ראתה חוששת לט' באייר. בש"ך ס"ק ל"א הסכים עם הב"ח ופרישה דאם ראתה בר"ח אייר א"צ לחוש לט' בו משום הפלגת כ' דנתבטל ע"י ראית ר"ח ואין כאן הפלגת כ' אלא הפלגת י"ב ובט"ז הסכים לדעת הרב בד"מ ובהגה"ה כאן דלעולם חוששת לט' בו ולכאורה היה נראה להביא ראיה לדברי הט"ז מהא דגרסי' בגמרא דף ס"ד ע"א אמר רב פפא לא אמרן אלא למקבעה אבל למיחוש וכו' מאי קמ"ל תנינא היתה למודה וכו' אי מהתם ה"א ה"מ דקיימי בתוך ימי נדתה וכו' ופירש"י ד"ה אימא לא תיחוש לה דכי מטיא טבילה אחריתא ותטבול יום עשרים והגי' במוהרמ"ל ז"ל דצ"ל ויגיע יום עשירי ויקשה ע"ז דהא כששנתה וראתה ביום י' אינה כ"א ש"י נגד יום וא"כ כשתטבול עתה ותגיע אח"כ יום עשירי לא קיימא בתוך י"א יום דהא קיי"ל אין זיבה בלא נדה וכ' וצריך לפרש דר"ל שהקדימה ליום עשירי ושומרת יום כנגד יום וטבלה ואח"כ כששלמו ימי זיבה התחילו ימים הראוים לנדה ראתה ביום שהיתה למודה לראות ונעשית תחלה נדה וטבלה אחר ז' וכשיגיע יום עשירי לטבילתה אסור לשמש משום דחוששת לחדא זימנא שראתה פ"א ביום עשירי ולכך חוששת גם עתה עכ"ד ואכתי קשיא לדבריו דאמאי תיחוש ליום עשירי דהא כשראתה מתחלה ביום עשירי לטבילתה דהוא יום י"ז לראיותה ואח"כ כשחזרה וראתה ביום שהיתה למודה לראות דהיינו ביום ט"ו לטבילה כ"ב לראייתה שאינה אלא הפלגת ו' ימים עקרה לראית יו"ד א"ו צ"ל כדעת הט"ז דראיה שבנתים אינה מבטלת הפלגה ראשונה ומיהו אפשר לדחות דשאני התם דהיתה למודה מתחלה ליום ט"ו מש"ה לא הוי הפסקה וכה"ג כ' הש"ך בנק"ה לסתור דברי הט"ז מה שהביא ראיה לדבריו מתה"א אך עכ"ז דברי מוהרמ"ל מתנגדים לדברי ט"ז דלדעתו אינה חוששת ליום עשירי אלא מראיה שניה משא"כ לדעת הט"ז צריכה לחוש מן ראיה א' ששינתה ואין ראיה שבנתיים מפסקת ואפשר דש"ה דימי נדה חלוקים מימי זיבה וא"צ לחוש אלא לעשירי דזיבה:

אמנם מן מאור עינינו מהרש"א שם ראיה לדברי הש"ך שהקשה כן לדעת המפרשים כדברי מוהרמ"ל ז"ל וז"ל שם ועוד כיון דראתה אח"כ בלא הפלגת י"ז יום הרי נעקרה ראיית יום י"ז דבחדא זימנא מעקרא עכ"ד אלמא דס"ל דאפי' כשראתה אח"כ ליום הקבוע לה אפ"ה מבטלת הפלגה ראשונה כ"ש ראיה שאינה קבוע וכדעת הפרישה והש"ך והב"ח וכן הוא בפסק הקצר של הרא"ש בסוף מס' נדה שכ' שם סעיף ב' וז"ל ואם היתה רגילה לראות לל' יום ושינתה לעשרים יום כשיגיע יום עשרים תפרוש מבעלה וכו' ואם לא ראתה ליום עשרים כשיגיע יום שלשים דהיינו עוד עשרה ימים לאחר יום עשרים אז תפרוש מבעלה שזו וסת הקבוע לה וכו' ואם ראתה וכו' עכ"ל מדנקט הרא"ש ואם לא ראתה ליום עשרים ולא קאמר ראתה או לא ראתה ביום כ' לעולם צריכה לחוש ליום ל' דהיינו י' ימים אחר כ' א"ו כדעת הש"ך והב"ח ודוק ומדברי הראב"ד בס' בעה"נ נראה נמי כדעת הפרישה וב"ח וש"ך שכ' בשער וסתות וז"ל עוד נאמר שאם לא הפסיקה לר"ח אייר עד שראתה בעשרים בניסן מדין הגמרא אינה חוששת לר"ח אייר מ"ט מפני שהוא תוך י"א יום של ראיית כ' בניסן וכו' אבל היא חוששת להפלגת כ' כמו שהפליגה עכשיו נמצאת היא חוששת לט' באייר שהיא הפלגת עשרים יום לראיית כ' בניסן וכו' ואם ראתה מקודם בר"ח שהוא יום י"ב לנדה של כ' בניסן אינה סותרת ולא עולה אלא היא חוששת ליל כ' באייר שהוא יום י"ב לראיית נדה שראתה בט' בו והוא כענין ראיית ר"ח אייר שהיתה ביום י"ב לראיית נדה שראתה כ' בניסן וכו' עכ"ל אלמא דוקא היכא דראתה בתוך ימי זיבת' הוא דאינה סותרת וכו' אבל היכא דראתה בינתים בתוך ימי נדתה עקרה להפלגתה וכ"כ עוד שם וז"ל אם ראתה בר"ח ניסן וראתה עוד בעשרה בו הראיה הזאת השניה אינה ראויה לקביעת וסת ואינה לא סותרת ולא נעשית ראש וזנב וכו' עכ"ד ומוכח שם בהדיא דדוקא בכה"ג שראתה בינתים בימי זיבה והואיל דאינה קובעת וסת בימי זיבה תלינן במקרה בעלמא והוי כאלו אינה ומש"ה אינה סותרת הפלגה ומנינן מראיה א' הא בעלמא סותרת הפלגה ראשונה ולא מנינן להפלגתה אלא מראיה ב' וכ"כ שם בהדיא לעיל מיניה וז"ל היכא דרגילה למחזי מט"ו לט"ו דכל חדא קיימא לחברתה בתוך ימי זיבתה רואין האמצעות כאלו אינן והשאר קובעת לה וסת מכ"ט לכ"ט דקיימי בהדדי בימי נדה עכ"ד. הגם שהרז"ה בהשגות חולק עליו בזה מ"מ דעת הראב"ד כך הוא שאין ראיות של ימי זיבה סותרות ודלא כמנ"י שכ' דמוכח מן ס' בעה"נ כדעת הט"ז וליתא אך מה שנראה מן הש"ך והמהרש"א שהבאתי לעיל דמה שראתה אח"כ בהפלגה אחרת מיקרי עקירה להפלגה ראשונה ושוב א"צ לחוש להפלגה ראשונה שלא היה קבוע עיין מ"ש לקמן על דברי הש"ך ס"ק מ' דהא ליתא יע"ש:

ויש לתמוה על הרמ"א שכ' בין ראתה בר"ח ובין לא ראתה כו' חוששת לט' באייר שהוא יום כ' וכו' ראתה בט' או לא ראתה חוששת לכ' וכו' דבראתה בר"ח אייר היתה צריכה לחוש גם לי"ב באייר שהיא הפלגה כמו שהוא ר"ח אייר מן כ' בניסן ובראתה בט' באייר היתה צריכה לחוש גם לח"י באייר שהוא כמו הפלגה של ט' באייר מן ר"ח אייר וכמ"ש בס' בעה"נ שהבאתי לעיל וצ"ע ובס' כו"פ הרגיש ג"כ בזה:

ועו"ק על הרמ"א שפסק דכיון שא' נקבע א"צ לחוש לשני שלא נקבע משמע אפילו ראתה ב"פ בר"ח ובכ' לחדש ואח"כ ראתה פעם ג' בר"ח כיון שנקבע ג"פ בר"ח שוב א"צ לחוש לכ' בחדש שעדיין לא נקבע ואמאי מ"ש מהא דכ' הטור לקמן סי' זה בראתה תוך ימי זיבה ממעין סתום כגון שראתה ב"פ בר"ח ובשלישי לה' לחדש ובר"ח דקבעה וסת לר"ח ואפ"ה צריכה לחוש לה' בחדש אע"פ שעדיין לא נקבע והוא מן הרשב"א כמ"ש הב"י בשם המ"מ וכ"כ הראב"ד בס' בעה"נ ע"ש ועיין פרישה מ"ש בזה ודוק:

ס"ק טו

ראתה ט"ו

בניסן. כ' בש"ך ס"ק ל"ב הוא דעת הרב בפירוש דברי הרמב"ן והוא הנכון אע"פ שאין כן דעת הב"י עכ"ל ובס' מנ"י כ' ע"ז ולא מצאתי שום חלוקי דעות בזה והוא מוסכם מכל האחרונים כו' ואולי טעות נפל בדפוס עכ"ל ולפענ"ד נראה כוונת הש"ך פשוט דז"ל הטור וסת הדילוג אינה חושש' עד שתקבענו כיצד ראתה בא' בניסן ולסוף עשרים חוששת להפלגה זו עבר יום עשרים ולא ראתה שוב אינה חוששת כלום להפלג' דלגה ליום כ"א חוששת ליום כ"א הגיע יום כ"א ולא ראתה מותרת לשמש דלגה ליום כ"ב חוששת ליום כ"ב הגיע כ"ב ולא ראתה מותרת לשמש אירע לה ראיה ליום כ"ג קבעה וסת לדילוג וע"ז כ' הב"י ומ"ש דלגה ליום כ"א היינו יום כ"ח לראיה שניה ומ"ש חוששת ליום כ"א פי' חוששת ליום כ"א לראיה שלישי ומ"ש הגיע יום כ"א ולא ראתה מותרת לשמש פי' הגיע יום כ"א לראיה ג' מותרת לשמש יום כ"א ואותו יום דכיון דוסת דיום כ"א לא הי' קבוע נעקר בפ"א עכ"ד ועוד כ' שם וז"ל הגיע כ"ב ולא ראתה וכו' פי' הגיע כ"ב לראיה ד' ולא ראתה מותרת לשמש ביום כ"ב ליום זה שהיא מ"ד לראיה ג' והטעם מבואר בסמוך בהגיע כ"א ולא ראתה עכ"ל ודבריו תמוהים דמאי אריא בוסת הדילוג דאפי' בוסת השוה דינה הכי דכ"ז שלא נקבע נעקר בפ"א וכל עיקר חדושא דהרמב"ן לא בא אלא להשמיענו דבוסת הסירוג אינה חוששת לו כל זמן שלא נקבע משא"כ בשאר וסת ולפ"ז הב"י לא מיירי מזה כלל במה שכ' כיצד וכו' וגם מה שפי' הב"י דהרמב"ן אתי לאשמעינן דאם לא ראתה ביום כ"א או ביום כ"ב שא"צ לחוש ליום כ"ב או כ"ב שהוא יום מ"ב או מ"ד מאותו יום שלא ראתה דהא ג"כ מלתא דפשיטא הוא דהא אין הפלגה זו שוה להפלגה קמייתא הגם דהב"י לשיטתיה אזיל דס"ל דגם זה מיקרי הפלגה קמייתא וכמו שפירש לקמן דברי הטור במ"ש ואם הפסיקה ולא ראתה וכו' חזרה לראות וכו' ועיין בט"ז ס"ק ל"א מכל מקום לשיטות שאר הפוסקים דלא סבירא ליה הכי א"א לפרש כן וגם הקו' ראשונה צ"ע דזה פשיטא הוא דנעקר בפ"א כ"ז שלא קבעה ועיקר חדושא דידיה דא"צ לחוש לוסת הסירוג כ"ז שלא נקבע אכתי לא אשמעינן גם פירוש הב"ח דוחק יע"ש אלא פירוש דברי הרמב"ן שבטור פשוטים וה"ק הגיע יום כ"א ולא ראתה מותרת לשמש ור"ל ביום כ"ב דא"צ לחוש לוסת הדילוג ונימא כמו דדילגה פ"א מן כ' לכ"א כן עתה ניחוש שתדלג מן כ"א לכ"ב משום דוסת הדילוג שאני כ"ז שלא נקבע אין חוששין וכה"ג הפי' בדילגה ליום כ"ב וכו' וכן פי' הרמ"א כאן לדברי הרמב"ן כמו שפירשתי אלא דאיהו נקט למילתיה בדלגה מן ט"ו לי"ו והרמב"ן נקט למילתיה בדילוג מן כ' לכ"א והיא היא אלא דעיקר חידושים שא"צ לחוש לדילוג כ"ז שלא קבעתו אפילו דילגה פעם או פעמים וכמו שכתב הרמ"א בהדיא ולזה נתכוין הש"ך:

ס"ק טז

חוששת לט"ו באייר. כתב בש"ך ס"ק ל"ג ומזה ראיה למ"ש בס"ק ל' דוסת החדש היינו עונה בינונית עכ"ל מיהו למ"ש בס"ק ל"ה וז"ל ולפ"ז מיירי הכא בהיה לה וסת קבוע מקודם לכן בט"ו לחדש עכ"ל לפ"ז אין ראיה מכאן דבהיה לה וסת קבוע לא מצינו שצריכה לחוש לעונה בינונית אלא באשה שאין לה וסת כלל וכמ"ש לעיל:

ס"ק יז

י"א שחוששת לדילוג. בט"ז ס"ק כ"ד ר"ל דהרמב"ן אע"ג דכתבו משמו שפסק כשמואל מ"מ הרמב"ן עצמו מחמיר להלכה כרב דג' ראיות סגי וכו' וא"ל ממ"ש הרמב"ן הביאו הטור אירע לה ראיה ליום כ"ג וכו' ומשמע דבעינן ד' ראיות כשמואל י"ל דשם קאי לענין קולא שמכאן ואילך לא תחוש אלא לדלוגה שאם נאמר שקבעה לה וסת הדילוג בג' ראיות היה נמשך מזה קולא שלא תחוש ליום כ"ב (וכצ"ל וכ"ג שכתב הוא ט"ס וצ"ל כ"א) עכ"ד ודבריו תמוהים דלא מבעיא לפמ"ש לדעת הש"ך והרמ"א שפירשו דמ"ש הרמב"ן הגיע כ"ב ולא ראתה דמותרת לשמש ר"ל דמותרת לשמש ביום כ"ג וא"צ לחוש לדלוג א"כ הרי בהדיא שפסק כשמואל אפילו לקולא ואפילו לפירוש הב"י דמ"ש הגיע כ"ב ולא ראתה מותרת לשמש היינו ביום מ"ד מ"מ מודה דבלא ראתה בכ"ב לראייתה רביעית דמותרת לשמש ביום כ"ג דומיא דהגיע יום כ"א ולא ראתה דא"צ לחוש ליום כ"ב דהא לא איתחזק אליבא דכ"ע ועוד דעיקר דינא אינו אלא הך מלתא דוסת הדלוג כ"ז שאינו קבוע אינה חוששת לו כמו שמתחיל בזה וז"ל וסת הדילוג א"א עד שתקבענו וע"ז קאמר כיצד וכמש"ל בסמוך:

ס"ק יח

וכן עיקר. בש"ך ס"ק ל"ט כתב במ"מ וכו' עיין מש"ל סימן קפ"ד בזה:

ס"ק יט

ואם לאחר ששינתה. בש"ך ס"ק מ' השיג על המע"מ שפירש דהטור סובר דלאו דווקא וכו' ופירוש זה צ"ע וע"ק דא"כ אפילו לא היה קביעותא הא' בכ' עקרה וסת הל' דכיון שראתה אח"כ בך' א"כ עקרה הפלגה ושינתה לכ' ואין צריך לחוש אלא להפלגת כ' וכדלעיל ס"ק ל"א וכו' עכ"ד הנה כ"ז גרם לו שלא היה לפניו הלכות נדה להרמב"ן ז"ל כי לא היה נדפס בימיו וז"ל הרמב"ן בהלכותיו פ"ו עקירת הוסת כיצד היתה למודה לראות מך' לך' ושינתה ולא ראתה ביום ך' וראתה ביום ל' זה וזה אסורים וכו' כשהיא חוששת לוסת הראשון שהוא יום ך' אינה מונה מיום וסת הראשון כדי שתהא אסורה לי"א ימים מיום השנוי אלא מאותו יום השנוי שהוא יום ל' מונה כ' אם ראתה בו חזר וסת הראשון למקומו לעולם מאחר ראיה אחרונה מונין כשחוזרה לראות ביום וסתה לך' אע"פ שחזר הוסת למקומו יש שהורה שצריכה לחוש ליום ל' ממנו ויש שהורה שאינה חוששת כלום משעה שחזר וסת הקבוע למקומו נעקר שאינו קבוע ולזה דעתי נוטה שאם אין אתה אומר כן תהא אשה זו כל ימיה רואה מך' לך' ועדיין צריכה לחוש לשלשים עכ"ל הרי בהדיא כפירוש המע"מ דהא התם מיירי בהפלגת ימים ולא לימי החדש וכמ"ש דמונה ך' מיום ל' וכן ליום ל' למאן דחייש שמונה ממנו היינו מיום כ' וע"כ דלאו בימי החדש איירי וע"כ דמיירי שאחר ששנתה פעמים ליום ל' ואח"ז קודם שהגיע ל' ראתה לך' דליכא למימר דמיירי שפעם ג' לא ראתה ביום ל' אלא שאח"כ ראתה והפליגה לך' וכמ"ש הש"ך דהא בהדיא כתב דממונה ך' מאותו יום השנוי שהוא יום ל' אלמא דמיירי שראתה בכ' אחר שראתה בלמ"ד השניה ועוד דאי מיירי שלא ראתה בלמ"ד השלישי ואח"כ ראתה והפליגה לך' דא"כ מ"ט דמ"ד דצריכה לחוש ליום ל' דהא כיון דלא ראתה ל' בל' השלישי כבר נעקרה ראיות ל' דבחדא זימנא מיעקר א"ו דמיירי כמ"ש המע"מ דאחר ראיית יום למ"ד השלישי הפליגה לך' ואפילו הכא דוקא הואיל וראתה בקביעות הראשון הוא דמיעקר יום ל' הא לא"ה לא מיעקר יום ל' אע"פ שקבעה ראייתה בנתיים והוא כדעת הרמ"א וט"ז שס"ל הכי ודלא כהש"ך ומהרש"א שהבאתי לעיל מיהו מה דס"ל להרמ"א וט"ז דמנינן להפלגתה מראיה ראשונה ואין הראיה שבנתים מפסיק בזה ל"נ כדבריהם אלא כדעת הש"ך וכמש"ל:

ומ"ש בט"ז ס"ק כ"ח שהרמב"ן היה לו גי' אחרת בש"ס אמת שהר"ן בחדושיו גרס כן אך מדברי הרמב"ן בחדושיו נראה שגירסתו היה כגירסת רש"י והר"ן ועיין מה שכתבתי לקמן בסמוך:

ומ"ש עוד בט"ז וז"ל ולפ"ז באמת אי לא ראתה ג"פ ביום ך' נעקר אפי' אי לא ראתה יום ל' שאחריו וראתה יום ך' שאחר אותן למ"ד אבל ברא"ש הגי' כמו בגמ' וצ"ע על ב"י וש"ע שלא הרגישו בזה עכ"ל אמת שכן משמע מדברי הרמב"ן שם בהלכותיו וז"ל שינתה ראיותיה ולא השווה אותם כגון ששינתה פעם א' ליום ל' והשני לל"ב והשלישי לל"ד נעקר הוסת הראשון ואין לה וסת לזו ע"כ ואחר כך בדין ד' כ' וז"ל הפסיקה ולא ראתה משעבר עליה יום עשרים ובדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לעולם חזרה לראות חוששת ליום עשרים מראיה זו שעדיין לא נעקר הוסת עכ"ל משמע דוקא בסיפא בהפסיקה ולא ראתה מהני חזרה לראות ביום עשרים דהדרה לוסת קמייתא אבל היכא דראתה בנתיים לג' ראיות לימים אחרים לא מהני חזרה לראות ביום וסת הראשון דלהוי הדרה לוסת קמייתא וכ"מ מדכ' לקמן בדין שאחר זה בהפסיקה ג' עונות וז"ל חזרה לראות לסוף ך' לראיה זו חזרה למקומה והרי הוא כאלו ראתה בו כל ימיה אפי' הפסיקה שנה משעה שתראה ותחזור ותראה ליום כ' חזר הוסת למקומו שאין הוסת נעקר עד שתשנה אותן ג"פ לימים אחרים עכ"ל ומדכ' עד שתשנה אותו ג"פ לימים אחרים ולא כ' ליום אחר ר"ל שקבעה וסתה ליום אחר ע"כ דאפילו לא היה ביום אחד אלא ששינתה ראייתה לימים אחרים כיון ששינתה ג"פ נעקר וסת הראשון ולא מהני מה שתראה ליום ך' אבל מה נעשה אחר שהטור והש"ע לא הבינו כן וצריכין אנו לבטל דעתנו נגד דעתם:

אלא מה שצל"ע לשיטת המע"מ שהבאתי לעיל דס"ל דאפי' היכא שלא הגיע עדיין למ"ד השלישי וראתה בכ' חוזרת לוסת קמייתא וא"ח ליום למ"ד אע"ג דעדיין לא נעקרה דראיה ך' לא מקרי עקירה כמ"ש לעיל אפ"ה מה שראתה בכ' שהוא יום קביעת הראשון מחשב לה לעקירה של ב' ראיות דלמ"ד דא"כ איך מצאנו ידינו בסוגיא זו דגרסינן אר"פ לא אמרן אלא דקבעתה תלתא זמני דצריכא תלתא זימני למיעקר אבל בתרי זימני בחדא. זימנא מעיקרא מאי קמ"ל תנינא אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג"פ מ"ד חדא לחד ותרי לתרי וג' לג' קמ"ל תנא כוותיה דר"פ ובפרש"י כוותיה דר"פ דאפי' קבעתי' תרי זימני בחדא זימנא מעיקרא היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושינתה ליום למ"ד זו וזו אסורין הגיע יום ך' ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל' וחוששת ליום ל' הגיע יום ל' וראתה כו' יום עשרים וראתה הותר יום ל' ונאסר יום ך' מפני שאורח בזמנו בא ע"כ ומאי ראיה מייתי לדר"פ דלמא לעולם היכא דקבעתה בתרי זימני צריך תרי זימני למיעקרה ושאני הכא כיון דחזרה וסת הראשון למקומה זו מקרי עקירה לוסת שאינו קבוע שהרי אפי' היכא דלא עקרה כלל עדיין לוסת שאינו קבוע כגון דחזיא בך' ועדיין לא מטי יום ל' אפ"ה אמרינן דמיקרי עקירה לשיטת מע"מ וסיעתו וא"כ כ"ש הכא שכבר עובר פ"א יום ל' ולא ראתה ואח"כ ראתה בך' דזו מיקרי ב' עקירות ולעולם כל היכא דקבעתיה תרי זימני בעי תרי זימני למיעקריה ובשלמא לגי' הר"ן שהבאתי לעיל דגרס יום ל' וראתה יום ך' ולא ראתה יום ל' וראתה יום ך' וראתה לק"מ די"ל דס"ל להש"ס מאי דהדרה לוסת קמייתא לא עדיף אלא כחדא עקירה ואי ס"ד דבעינן תרי זימני למיעקר לקביעות תרי זימני היה לה לחוש ג"כ ליום ל' מראיה זו א"ו דלתרי זימני ל"ל למיעקר אלא חדא זימנא אבל לגי' רש"י והרא"ש ז"ל דגרסי הכי יום ל' וראתה יום ך' ולא ראתה יום ל' וראתה יום ך' ולא ראתה יום כ' ולא ראתה יום ל' ולא ראתה יום ך' וראתה הותר יום שלושים ונאסר יום ך' מפני שאורח בזמנו בא ואי ס"ד דס"ל דמה שחזר וסת לקביעות הראשון מיקרי עקירה א"כ לא הוי סיעתא מהא לר"פ דש"ה דאיכא ב' עקירות א"ו דלדעת הרא"ש לא הוי בהא עקירה מה שחזרה לוסת הראשון ולפ"ז היכא דראתה בך' קודם שהגיע לשלשים השלישים צריכה לחוש ליום ל' ג"כ ואיך סתם הטור להלכה נגד דעת אביו הרא"ש ז"ל ודוחק לחלק ולומר דהא דכ' המע"מ דזה שראתה בך' שהוא יום קביעות הראשון מיחשב לה לעקירה לב' ראיות דלמ"ד דוקא אם הדרה לקביעות קמייתא ע"י ראיית עשרים קודם שהיא נעקר ראיות ך' ג"פ הוא דמיחשב עקירה לוסת שאינו קבוע משא"כ היכא דלא ראתה ג"פ בך' וחזרה וראתה בך' דאע"ג דהדרא לקביעות קמייתא ע"י ראיה ך' כיון שלא קבעה בנתיים ליום אחר מ"מ לא אלים כולי האי ולמיחשב נמי עקירה לראייה למ"ד שאינו קבוע ומש"ה מייתי הש"ס שפיר סיעתא לר"פ דס"ד דבעי תרי זימני למיעקר אמאי אינה חוששת ללמ"ד וז"א דמ"ש כיון דסוף סוף הדרא לקביעות קמא א"כ נחשוב לעקירה דזו דוחק וצ"ע:

ודע דלפי' הש"ך בכוונת הטור והש"ע צ"ל שאחר ל' שלא ראתה חזרה וראתה ומאותה ראיה הפליגה לעשרים וראתה דאל"כ לא שייך לומר שהפליגה לך' וכ"ה להדיא בנה"כ והא דאמרינן הותר למ"ד הטעם פשוט כיון דלא ראתה בלמ"ד השלישי עקרה לה לראיית למ"ד בחדא זימנא שלא ראתה וכ"כ בס' באה"ג:

ס"ק כ

ואם חזרה לראות ביום וסת הראשון. וה"ה להפסיקה וכו' ועיין בט"ז מה שהשיג על המהרש"ל ז"ל במה שפי' דברי הטור וכל השגותיו אין בהם ממש וכמ"ש בנה"כ ודבר ד' היתה ברש"ל ז"ל שכוון האמת בזה שכן הוא בהדיא בהלכות הרמב"ן ז"ל פ"ו וכמש"ל וז"ל שינתה ראיותיה ולא השוה אותן נעקר וסת הראשון הפסיקה ולא ראתה משעבר עליה ך' ובדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לעולם חזרה לראות חוששת ליום ך' מראיה זו שעדיין לא נעקר הוסת הפסיקה הרבה כדי ג' עונות של וסת וראתה אינה חוששת לוסת הראשון חזרה לראות לסוף ך' לראיה זו חזר הוסת למקומו והרי הוא כאלו ראתה בו כל ימים אפי' הפסיקה שנה משעה שתראה ותחזור ותראה ליום ך' חזר הוסת למקומו כו' עכ"ל הרי להדיא כמו שפי' המרש"ל ז"ל דתרי דינים נינהו דברישא לא איירי בהפסקת ג' עונות אלא הפסיקה אפילו פ"א והטעם משום דאין כאן הפלגות עשרים ומ"ש הטור חזרה לראות חוששת מיירי אפי' הפסיקה ג' עונות ומטעם סילוק דמי' הוא אפ"ה כשחזרה לראות הדרא לקדמייתא:

מיהו מה שנראה לכאורה מדברי מהרש"ל דבהפסיקה מלראות ג' עונות וחזרה וראתה מיד צריכה לחוש ליום עשרים מראיה זו ליתא אלא דא"צ לחוש אלא כשתחזור ותראה ליום ך' מראיה זו אז הדרה לוסת הראשונה אבל כ"ז שלא חזרה לראות ביום וסת הראשון א"צ לחוש לשמא תחזור לוסת הראשון וכמבואר בהלכות הרמב"ן שהבאתי לעיל שכ' הפסיקה הרבה כדי ג' עונות של וסת וראתה אינה חוששת לוסת הראשון חזרה לראות כו' אבל כ"ז שלא חזרה לראות בוסת הראשון א"צ לחוש לשמא תחזור לוסת הראשון וזו דלא כמ"ש בט"ז סס"ק זה שכ' ג"כ דכל שתחזור ותראה לאחר הפסקת ג' עונות דצריכה לחוש מראיה זו לוסת הראשון וכ' דהיינו כדעת הרמב"ן שבסס"י שכ' משעברו ימי עיבור והנקה ותראה פ"א חזרה לוסתה אפי' אינה רואה בזמן וסתה ותמה על הש"ע שכ' כאן דדוקא בחזרה לראות ביום הוסת דליתא והדין עם המחבר בש"ע שכן מבואר ברמב"ן וכמ"ש וע"כ נ"ל דיש לחלק בין דינא דהכא לעברו ימי עיבור והנקה וכמ"ש בס' נקה"כ כאן דשאני ימי עיבור דלא היתה בחזקת מסולקת דמים אלא משום דעיבור והנקה גרם לסילוק דמים וא"כ לא נעקר הוסת וכשעברה הגרם חזר למקומה משא"כ בנדון זה דעקרה לוסת מש"ה בענין שתחזור ותראה ליום וסת הראשון וכן מ"ש הטור וז"ל חזרה לראות חוששת ליום ך' מראיה זו שעדיין לא נעקר וסת הראשון ממקומו בין אם פסקה מלראות או ששינתה בראיות שאינן שוות כו' עכ"ל צ"ל דחזרה לראות ליום שהיתה למודה לראות וההפלגות בימים צ"ל דאיירי שראתה שתי ראיות וראיה ב' היתה בהפלגות כ' מראיה א' ואף שלכאורה דבריו אינן במשמע כן מ"מ צריך לפרש כן שהרי כל דבריו לקוחין מהרמב"ן ושם מבואר כן להדיא ובלא"ה צריכין אנו לפרש דברי הטור כן וכמ"ש בב"ח וז"ל חזרה לראות כו' איכא לתמוה דדברי רבינו סותרים זא"ז תוך כ"ד דכתב תחילה בשינתה ראיותיה דנעקר וסת הראשון וכאן כ' בשינתה ראיותיה דאינו נעקר וצ"ל דתחלה לא אמר דנעקר אלא לענין שלא תהא חוששת לו דה"ל כאשה שאין לה וסת כלל דא"ח אלא ליום ל' לראייתה וגם חוששת להפלגה שבין ראיה אחרונה של וסת הראשון לראיה זו ששינתה עכשיו אבל א"צ לחוש להפלגת וסת הראשון כיון שנעקר בג"פ אבל כאן מדבר דהיכא דשינתה ראיותיה ג"פ וחזרה לראות בסוף עשרים דאפי' בפ"א בלבד חזר הוסת למקומו וחוששת לו כבראשונה וצריך עוד ג"פ לעוקרו וכו' דהיינו דאיכא הפלגות עשרים בין שתי הראיות עכ"ל הרי בשינתה ראיותיה ע"כ צ"ל דמיירי בחזרה לראות בוסת הראשון וכה"ג בפסקה מלראות ג' עונות כן פירושו דהא האי חזרה לראות קאי אתרווייהו וכמ"ש בין אם פסקה מלראות ובין אם שינתה כו' וזה פשוט:

אמנם מה שעלה על דעת הט"ז דאע"ג דלא ראתה פ"א לך' מ"מ חשבינן הפלגתה מיום זו שהיתה ראויה לראות והש"ך בנקה"כ דחה סברא זו בשתי ידים הנה הרמב"ן בחדושיו ס"פ האשה כ"כ כדברי הט"ז וז"ל שם היתה למודה להיות רואה יום ך' ושינתה ליום ל' כו' מדקתני האי לישנא ש"מ דוסת הפלגה הוא דקבעה מך' לך' והשתא ק"ל כיון דקיי"ל מראיה לראיה מנינן ולא לפי מנין הראוי כדאי' בשילהי בנו"כ כשהגיע יום ך' ולא ראתה ומנו עשרה לתשלום למ"ד ולא ראתה הגיע יום ך' וראתה דקתני כי אורח בזמנו בא מאי נינהו הא ליכא הפלגה דעשרים השתא ואיכא למימר הכא מנינן למנין הראוי ויום מ' לראיה אחרונה זו היא יום ך' דקתני שאם ראתה בעונות ראשונות ביום זה תראה ואפילו וכו' שאלו ראתה בעונות של ך' ואירע לה ראיה ביום זה אמרינן אורח בזמנו בא דהכא רגלים לדבר שלמנין הראוי חוזרת אלא שכל זמן שרואה בוסת השינוי מונין לישן מאותה ראיה (כדר"ה בריה דר"י ס"פ בנות כותים) אבל מכיון שהפסיקתה וחזרתה לראות ביום א' אם למנין הראוי חזרה מונין לוסת הראשון לפי אותו מנין כאלו ראתה ואין אומרים הפלגה שלמה היא זו שרגלים לדבר אבל הרב ר"א בר דוד פירש ז"ל לזו בוסת החדש לפי דעתו למודה ליום ך' לחדש ושינתה ליום למ"ד בחדש קתני ולפי פירוש זה בוסת של הפלגה אין אומרים חזר הוסת למקומו עד שתראה עכשיו ותחזור ותראה לסוף ך' שחזר האורח בזמנו עכ"ל הרי לפניך שהרמב"ן מפרש כן כדברי הט"ז אמנם נראה אחר שהביא לדברי הראב"ד ז"ל דמפרש לסוגיא בהפלגה לימי החדש חזר מסברתו וכמ"ש לבסוף דלפירושו אין אומרים חזר הוסת למקומו עד שתראה ותחזור ותראה וקבע כדברי הראב"ד בהלכותיו וכמש"ל ונתברר לפנינו שדברי הרש"ל ז"ל מכוונים להלכה וכמ"ש בט"ז דמ"ש בין הפלגות ימים שוים או להפלגת בימי החדש אטו ראיה זו גורם לראיה אחרת ליתא וכמ"ש בס' נקה"כ דשאני ושאני וכמבואר בדברי הרמב"ן עצמו:

הב"י הק' דאמאי פסק כר"א דאמר כל אשה שעברו עליה ג' עונות ד"ש דבמסולקת דמים מחזקינן לה דהא משמע התם דלכתחלה לא פסקינן כוותיה שלא בשעת הדחק כדאי' התם בפ"ק ועיין במע"מ שכתב ליישב דוקא לענין טהרות מחמרינן דלא כר"א משא"כ לענין וסתות פסקינן כר"א יע"ש ולענ"ד נראה לחלק בע"א ע"פ מ"ש בתה"ד סימן רמ"ז על נדון אחר וז"ל שם ונראה דטעם יפה לחלק דלענין מעל"ע הרי דם לפניך אלא דלא ידעינן אימתי קא אתי וכיון דאיכא ריעותא לפנינו מטמאינן אבל בדיקה לבעלה אינו אלא משום שמא תראה וכו' ואהא ליכא ריעותא לפנינו יע"ש וכה"ג איכא למימר בנ"ד דעד כאן לא פליגי רבנן אר"א אלא היכא דחזיא ריעותא לפנינו חיישינן שמא הך ראיה היתה מקודם אבל כ"ז שלא תראה לא חיישינן לשמא תראה וחילוק נכון הוא:

בש"ך ס"ק מ"ג ואין לה וסת כלל וכו' ועוד כ' בב"י ושאר אחרונים דחוששת לעונה בינונית עכ"ל ונראה לכאורה דדוקא בכה"ג שראת' לל' ולל"ב ול"ד הוא דצריכה לחוש לעונה בינונית מראיית יום ל"ד אבל אי היתה רואה לל"א ואח"כ לל"ב ול"ד וכה"ג לא היתה צריכה לחוש לעונה בינונית כיון דהוחזקה זו שלא תראה תוך למ"ד אע"ג דאחר למ"ד אין לה וסת קבוע מ"מ תוך למ"ד הוחזקה שלא תראה וכמ"ש בתה"ד סי' הנ"ל ופסק כן המחבר בסי' קפ"ו סעיף ג' באשה שהוחזקה לראות בענין זה שלעולם לא בפחות מן י"ד יום אחר טבילתה אינה רואה אבל לאחר י"ד יום אין לה קביעות דתוך י"ד יום חשיב כיש לה וסת לענין שא"צ בדיק' לפני תשמיש מיהו י"ל דאיהו לא הקיל אלא לענין בדיקה לפני תשמיש דבלא"ה הרשב"ם והרבה גאונים ס"ל דכל לבעלה לא בעי בדיקה ואפי' אי בעי לאחמורי לא שבקינן אבל בעלמא אפשר דלא סמכינן אזה וכן משמע שם:

ס"ק כא

כל וסת שנקבע מחמת אונס. הטור פסק כהרז"ה וכן נראה דעת רש"י בסוגיא זו דקבעה וסת לקפיצות לחוד אמנם אי צריכה לחוש בקפצה פ"א או שתים כ"ז שלא קבעה זה אינו מבואר בדברי הטור רק לקמן בוסת הגוף כ"כ דכ"ז שלא קבעה צריכה עכ"פ לחוש לו פ"א ומדברי הפרישה סעיף נ"ט נראה שאין חילוק בין וסת הגוף לקפיצות ובכל הדינים שוים הם לדעת הטור וסיעתו אך בהגהות דרישה כ' שיש מחלקים בין וסת הגוף לאונס דוסת הבא מחמת אונס כ"ז שלא קבעה א"צ לחוש לה ולכן כ' הטור הדין גבי וסת הגוף ולא השמיענו כזאת גבי קפיצות עכ"ד וכן נראה דעת הש"ך בסימן קפ"ז ס"ק ל"ה שכ' וז"ל אע"ג דהתם צריכה למיחש לוסת הגוף אפי' שלא בשעת וסת החודש וכו' ש"ה שוסת הגוף בא מעצמו וכו' ותשמיש חשיב כמו אונס ע"י קפיצה עכ"ל:

ואכתי ק' מה יענה לדעת הטור דס"ל דקבעה לקפיצות לחוד ואמאי לא נימא כן בתשמיש דניחוש לה אפי' פ"א אע"ג דלא קבעה ביום ידוע א"ו דס"ל להש"ך דאפי' לדעת הטור שאני קפיצה דל"ח לה כל זמן שלא קבעה אלא דוקא לאותו היום הוא דחיישינן וכמ"ש כאן בס"ק מ"ח מיהו למ"ש הש"ך כאן וז"ל כיון דע"י קפיצה ליום ידוע בג"פ קבעה וסת א"כ בחדא זימנא נמי מיחוש חייש עכ"ל לפ"ז בקפיצות גרידא נמי כיון דלדעת הטור קבעה בג"פ בחדא זימנא נמי מיחוש חייש לה והוכחות הש"ך לעיל בלא"ה לק"מ וכמ"ש הט"ז ס"ק י"ו שם דמכח חששא זו דלא הוחזקה ג"פ לא אסרינן לבעלה עולמית ע"ש גם נראה להוכיח כדעת הפרישה דאי ס"ד כשיטות החולקים דס"ל דגם הטור ס"ל לחלק בין וסת מחמת אונס לוסת הגוף א"כ קשיא אמאי נקט הברייתא כל שתקבענה מחמת אונס לא קבעה וסת ולמסקנא אתי לאשמעינן דלא קדמה לימים לחודא משום דקפיצה דאתמול גרמה ק' מאי אריא מחמת אונס הא אף בוסת הגוף הדין כן ודוחק לומר דלרבותא נקטיה אמנם אי נימא דלדעת הטור וסת מחמת אונס או וסת הגוף שוין הם דדא ודא אחת היא לק"מ דנקט קפיצה וה"ה וסת הגוף ועיין בחדושי גמ' מה שכתבתי בזה ואין להאריך יותר בזה דאין נ"מ לדידן דלא פסקינן כהטור וסיעת':

ס"ק כב

מ"מ חוששת לו. כ' בש"ך אבל לוסת החדש ולהפלגה צריכה לחוש אפי' בפ"א וכו' אבל אם לא תקפוץ אח"כ לאותו כו' עכ"ל כל זה מבואר בס' בעה"נ בהדיא וז"ל ואלו וסתות הנקבעים ע"י קפיצות ואכילות כמו שהם נקבעים בג"פ כך היתה חוששת להם בתחלת קביעותן שאם קפצה וראתה בריש ירחא דניסן וקפצה וראתה בריש ירחא דאייר חוששת לקפיצות ומקפיצות ואילך חוששת כל היום עכ"ל בשער הוסתות הרי להדיא דחוששת לאותו היום בפ"א ודוקא היכא דקפצה אבל בלא קפיצה א"ח ליום גרידא אע"ג דבוסתו' הגוף ס"ל להראב"ד דצריכה לחוש מתחלה לאותו יום וכמ"ש הרא"ש בפ' האשה בשם הראב"ד מ"מ בקפיצה א"צ לחוש לאותו יום כ"ז שלא תקפוץ וכמ"ש הש"ך:

ומיהו מה שכ' הש"ך וז"ל אע"ג דגבי פיהוק אמרינן לקמן דחוששת לוסת החדש אף בלא פיהוק וכו' לא ידעתי כוונתו דמהא דלקמן אין ראיה דמש"ה צריכה לחוש לוסת החדש אף בלא פיהוק דחיישינן בכל שעה ושעה לשמא תפהק עוד ותקבע לה וסת לימים ולפיהוק ואז היא אסורה כל היום כדס"ל להש"ך לקמן וכמ"ש בנקה"כ ודלא כהט"ז לקמן ס"ק ל"ט אבל בקפיצות הוא בידה שלא תקפוץ עוד וכמ"ש הרז"ה בהשגותיו על הראב"ד יע"ש מש"ה כ"ז שלא תקפוץ א"צ לחוש ליום גרידא וכ"נ מדברי הרא"ש שם שכתב וז"ל ואם פיהקה וראתה וכו' אבל צריכה לחוש שמא תקבע לה וסת לעתים ידועים כגון אם היה בין פיהוק ראשון לשני שלשים יום ובין שני לשלישי עשרים יום (ולא ראתה) לכשתגיע ליום למ"ד חוששת שמא תקבע לה וסת לל' כ"ז דקדק הראב"ד עכ"ל מדכ' חוששת שמא תקבע לה וסת מפיהוק משלשים לשלשים משמע אבל ליום גרידא ל"ח לה ומיהו בטור כתב וז"ל אבל צריכה לחוש לסוף למ"ד שמא תקבע וסת לימים גרידא עכ"ל אלמא דלימים גרידא נמי חיישינן ולפ"ז עלו דברי הש"ך כהוגן וכ"נ מן הגהות רמ"א סעיף י"ט שכתב דחוששת לכ"א בפ"ע הגם שבב"י כתב שם דמה שכתב הטור שמא תקבע וסת לימים גרידא הוא ל"ד שאפשר שתקבע וסת מורכב מפיהוקים וימים מ"מ הא נמי איתא דחוששת לימים גרידא וכ"כ בס' לחח"מ אלא דגבי וסת הפיהוק לא נ"מ מידי אם היא חוששת לימים גרידא או שחוששת לוסת המורכב דבין כך ובין כך אסורה לשמש כל היום אע"פ שלא פיהקה דשמא תפהק עוד מכל מקום הדין אמת שחוששת נמי ליום גרידא ונ"מ נמי לדינא לדעת הי"א שבהגהות רמ"א בסעיף כ"ג דס"ל דאכילות שום וכיוצא בו דינו כמו וסת שתראה ע"י מקרה שבגופה ואם כן אם ראתה על ידי אכילות שום בר"ח אי אמרינן דאינה חוששת ליום גרידא היתה מותרת לשמש בר"ח השני שהרי אפשר לה שתשמור א"ע ולא תאכל שום וכיוצא בו אבל אי אמרינן שחוששת ליום גרידא אסורה לשמש בר"ח השני ולפ"ז ניחא במ"ש הש"ך על דין זה שאינה חוששת בוסת הקפיצה ליום גרידא כן נראה לי כאלו חידש זה מדעתיה דנפשיה משום דלא מוכח כן מדברי הראב"ד בס' בעה"נ וכפי מה שכתב הרא"ש בשמו בפ' האשה וכמש"ל י"ל דהראב"ד ס"ל אף בוסת הגוף ל"ח ליום גרידא רק לוסת המורכב והא דכ' דאסורה ליום ל' היינו משום דאין בידה לשמור א"ע שלא תפהק אולי תקבע וסת לימים ולפיהוק מש"ה ס"ל גבי וסת קפיצות שא"צ לחוש לאותו יום עד שתקפוץ משום דבידה הוא שתשמור א"ע שלא תקפוץ אבל לדידן דס"ל דצריכה לחוש אף ליום גרידא י"ל אף בקפיצות חיישינן לה אף כ"ז שלא תקפוץ מש"ה כ' דז"א משום דיש לחלק בין קפיצות לפיהוק ועיין מ"ש עוד לקמן בזה:

ס"ק כג

הרי נקבע א' בשבת. כ"ז הוא דעת הרמב"ם וס"ל דלישנא בתרא פליג אל"ק אבל הרשב"א וכ"כ הטור והמ"מ בשם הרמב"ן ס"ל דל"ב לא פליג אל"ק וכמ"ש הש"ך בשמם ובס' תפארת שמואל כ' שהרמב"ם היה לו הגי' כמו שהיה בס' ישנים שלפנינו ולפי גי' זו מבואר דהני תרי לישני פליגי ופסק כל"ב עכ"ד וכ"כ ברש"ל שם בסוגיא זו מיהו מ"ש הרש"ל שם דהרמב"ן ס"ל כהרמב"ם מדברי המ"מ לא נראה כן וכמש"ל מיהו מדברי הרמב"ן בהלכותיו פ"ו די"ב לכאורה נראה כהרש"ל:

ס"ק כד

קפצה ביום ידוע כגון בר"ח. ואם קפצה בר"ח ניסן וראתה וקפצה בריש ירחא דסיון וחזאי וקפצה בריש ירחא דתמוז וחזאי אע"ג דכולה ראיות בר"ח נינהו לא קבעה וסת לא לקפיצות ולא לימים אבל אם קפצה בשלשה ר"ח רצופים וראתה קבעה לה לימים ולקפיצות דכל ריש ירחא דתקפוץ מוחזקת בטומאה עד שתקפוץ שלשה ר"ח רצופים ותמצא טהור הראב"ד בס' בעה"נ:

ס"ק כה

יש שקובעת וסת ע"י מקרים שיארעו בגופה כגון שמפהקת כו'. בגמ' חשיב נמי שופעת דם טמא מתוך דם טהור והפוסקים השמיטו לפי דהאידנא כל דם בטמא מחזקינן ליה ובשו"ת פ"י חי"ד כ' דה"ה בראתה תחלה כעין מוגלא ואח"ז דם דהיינו שופעת דם טמא מתוך דם טהור ולדינא דבריו נכונים אך הפוסקים לא הזכירו זה וצ"ע אח"ז ראיתי בהגהות שערי דורא דחשיב ליה לשופעת דם טהור מתוך דם טמא בין שאר וסתות שאשה קובעת בהן עיי"ש:

ודע דכ"ז לשיטת שאר פוסקים אבל הרמב"ם ז"ל סובר דוסת הגוף הם הנמשכים אחר וסת הקבוע בימים והמשנה הודיע לנו שבוסת הקבוע לימים באים המקרים האלו או א' מהן ונ"מ לטהרות שאינה חוששת אלא לאותה שעה שרגילה לראות בו אבל לבעלה אין נ"מ בוסת הגוף עיין בפ"ח מהלכות א"ב ופ"ג מהלכות מו"מ ובמ"מ הביאו בית יוסף כאן:

ס"ק כו

ודווקא שקבע וסת לשניהם ביחד. כ' בש"ך ס"ק נ"ז ואז כשהגיע העת ולא באו שניהם ביחד א"ח כלל אפי' כדין וסתות שאינו קבוע וכו' כ"כ הפרישה עכ"ל כתב כן לאפוקי ממ"ש בב"י על מ"ש הטור ואינה חוששת אלא לשניהם ביחד וז"ל ופי' א"ח היינו לומר שא"ח לו כדין וסת קבוע אלא כדין וסת שאינו קבוע ונ"מ שאם לא בדקה ולא ראתה ה"ז בחזקת טהורה כדין וסת שאינו קבוע אבל מ"מ צריך לחוש לו כדין וסת שאינו קבוע עכ"ל. וע"ז השיג בפרישה דכיון שקבעה לימים ידועים א"צ לחוש עוד לכ"א בפ"ע אפילו כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע:

ס"ק כז

פיהקה בר"ח וכו'. ואסורה לשמש עד שתבדוק והק' בט"ז סעיף קטן ל"ח וז"ל ק' הא איתא בסימן זה סעיף ד' וכו' ונראה דכאן בפיהוק גרע טפי וכו' ועיין בפרישה מ"ש בזה ועיקר כמ"ש הט"ז דכאן גרע טפי דהא עיקר הטעם דמותרת כיון שעברה וסתה ולא הרגישה וכמ"ש הרשב"א והטור בסימן זה וסימן קפ"ד אבל הכא היינו הרגשה דידה וכ"כ בס' מע"מ:

ס"ק כח

אינה חוששת עוד לפיהוק גרידא. בש"ך סק"ס ומשמע לעונה בינונית אין צריך לחוש וכו' וכ"מ בסעיף שאח"ז ומזה ראיה וכו' עכ"ד ועמש"ל דאין מזה ראיה משום דהיכא דהיה לה כבר וסת קבוע אלא ששינתה פעם או פעמים לוסת אחר כ"ז שלא נעקר הראשון אין צריך לחוש לעונה בינונית וכמש"ל ומש"ה לא פסיקא ליה למימר דצריכה לחוש לעונה בינונית דהא היכא דהיה לה וסת מקודם אין צריך לחוש לעונה בינונית משא"כ לוסת החדש ולהפלגה לעולם צריכה לחוש:

ס"ק כט

וכולם אין חוששין להם אלא לשעתה. כתב הש"ך ס"ק ס"א וז"ל ונראה כ"ש אם מתחלה גם מקודם הוסת דצריכה לפרוש כל אותה עונה שלפני הוסת וכל הוסת וכו' דבריו תמוהים לכאורה דממ"נ במאי איירי אי בהיה לה וסת המורכב דהיינו וסת הגוף לימים ידועים הא בלא"ה אסורה כל היום לשיטת הש"ך וכמ"ש בש"ע לקמן סעיף כ"ה וכפי מה שהבין הש"ך בנקה"כ וכפי מ"ש בס"ק נ' דכל העונה אסורה ודלא כט"ז בסמוך ואם כן מאי אריא שראתה לפני הוסת אפילו לא ראתה אלא לאחר התחלת הוסת נמי אסורה כל אותה העונה שלפני הוסת ואי דמיירי שאינו ליום ידוע אם כן לעולם תהא אסורה לדעתו דהא כל יומא איכא לספוקי שמא תראה ומי גרע מאשה שאין לה וסת שאינה אסורה לבעלה אלא דצריכה בדיקה ואף זו כן וא"ל כוונת הש"ך ג"כ דלענין זה אסורה אותה עונה עד שתבדוק קשה פשיטא דכיון דא"ל יום קבוע לוסתות הגוף שלה ודרכה לראות מקודם הוסת ודאי דאסורה לשמש עד שתבדוק ומאי איריא דאסורה כל אותה העונה הא אפילו לא היתה אסורה אלא אותה שעה שרגילה להקדים לפני וסתה אפ"ה דינה כל ימים כדין אשה שאין לה וסת דהא בכל עת איכא לספוקי שמא תבא המקרה שבגופה ותראה מקודם וא"ל דכוונתו דלענין זה נ"מ במה דאסורה כל אותה עונה כגון שיש לה שעה קבועה לוסת המקרה שבגופה כגון בחצות היום או בחצות הלילה וחצי שעה קודם המקרה שבגופה דרכה לראות דם וכבר כתב הש"ע לעיל סעיף ג' דאשה קבעה וסת לשעות ולא לימים אע"ג דהתם מיירי בגוונא אחרינא וכמש"ל מ"מ י"ל ה"ה בכה"ג בוסת שעל ידי מקרה שבגופה ואם כן בכל יום בשחרית או בתחילת הלילה כשוסתה בחצי הלילה היתה מותרת לשמש בלא בדיקה שלפה"ת והיה דינה כדין אשה שיש לה וסת דאין צריך בדיקה לפני התשמיש כדלעיל סימן קפ"ו אבל השתא דאסורה כל העונה מחמת ראייתה אם כן כיון דאינה יודעת יום ראייתה דינה כדין אשה שאין לה וסת לגמרי ועכ"פ צריכה בדיקה לפ"ת:

ס"ק ל

אם אחד מאלו בא לזמן ידוע אז ודאי אסורה כל עונות. עיין בט"ז ס"ק נ"ט מה שהקשה דברי הראב"ד אהדדי וכתב לחלק בין עונת הוסת שקודם הוסת לאחר הוסת ובס' נקה"כ חלק עליו וגם דבריו דחוקים ומגומגמים גם מה שמסיים וז"ל מיהו מתשו' הרשב"א סימן תתל"ח והעתיקו הש"ע לעיל סימן קפ"ז סי"א משמע דאפילו בוסת שאינו קבוע צריכה לפרוש כל העונה וכו' לא ידעתי כוונתו דהא התם בליל טבילה כיון שאין לה שעה קבוע ודאי דצריכה לפרוש כל העונה דכל שעתא ושעתא חיישינן דלמא השתא דתחזי אי נימא דטבילה לחודא גרם וכ"ש אי נימא דטבילה עם תשמיש גורם הראיה דאסורה לשמש מה"ט כל העונה ולא דמי כלל להכא בוסת שע"י מקרים שהראיה בא עם המקרים מש"ה כל זמן שלא קבעה אינה אסורה כל העונה ובס' מנ"י כתב לתרץ קו' הט"ז דמה שכתב הרא"ש כ"ז דקדק הראב"ד לא קאי אלא על סוף דבריו שם אבל מה שכתב הרא"ש שם דבוסת המקרה הקבוע ליום ידוע דצריכה לפרוש מבעלה כל העונה כדין וסת לימים לחודייהו הן דברי הרא"ש ואין הראב"ד מודה לזה עכ"ל וגם ע"ז ק"ל דהא כתב הרא"ש וז"ל ואם פיהקה בר"ח וראתה בר"ח וראתה ושוב פיהקה בתוך החדש וכו' ואם פיהקה וראתה ופיהקה וראתה ופיהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק גרידא אבל צריכה לחוש שמא תקבע לה וסת פיהוק לעתים ידועים כגון אם היה בין פיהוק הראשון לשני ל"ד יום וכו' כ"ז דקדק הראב"ד ואי ס"ד דהראב"ד ס"ל דאפילו בוסת המקרים הקבועים ליום ידוע דאינה חוששת אלא לשעתה א"כ איך כתב הרא"ש דצריכה לחוש לשמא תקבע וסת פיהוק לעתים ידועים דהא צריכה לחוש לשמא תקבע וסת לעתים ידועים לחוד בלא פיהוק דבשלמא אי ס"ל להראב"ד בוסת המקרים לעתים ידועים דצריכה לחוש לכל העונה ניחא דלאו דוקא קאמר דה"ה דצריכה לחוש לשמא תקבע וסת לעתים ידועים בלא פיהוק אלא משום דליכא נפקותא לדינא בין אי צריכה לחוש לוסת המורכב לעתים ידועים ולפיהוק או לוסת העתים לבד דסוף סוף צריכה לפרוש כל העונה נקט חדא מינייהו וכ"כ בס' מע"מ דל"ד קאמר דתיחוש לעתים ידועים ולפיהוק אלא דה"ה דצריכה לחוש לשמא תקבע לעתים ידועים לבד וכ"כ הטור אבל אי נימא דבוסת המורכב א"צ לפרוש כל העונה א"כ לא ה"ל למימר דתחוש לוסת המורכב לעתים ולפיהוק אלא עדיפא ה"ל לומר לדעת הראב"ד דצריכה לחוש לשמא תקבע לעתים ידועים ואז אסורה כל העונה והרי על זה כתב דכן דקדק הראב"ד והרי להראב"ד איכא נפקותא רבתי לדעת המנ"י וצ"ע:

ס"ק לא

היה המקרה לזמן ידוע אינו נעקר אא"כ בא המקרה שלשה פעמים בזמנו ולא ראתה אבל במקרה לבד או זמן לבד שלא ראתה בהם אינו נעקר ע"כ. נ"ל הא דאמרינן בזמן לבד אינו נעקר היינו לענין זה דאם הגיע היום ולא פיהקה ולא ראתה מ"מ צריכה לחוש אחר כך אם הגיע היום ופיהקה דמה שלא ראתה באותו יום הוא משום שלא פיהקה אבל מ"מ לענין זה נעקר דא"צ לפרוש כל אותו היום כ"ז שלא פיהקה כגון אם ראתה בג' בחדש ע"י פיהוק ואח"כ עברו ג' ר"ח ולא פיהקה שוב א"צ לחוש לר"ח כ"ז שלא פיהקה וא"צ לחוש לשמא תפהק ואז אסורה כל היום דהא עברו ג' ר"ח ולא פיהקה ומה"ת תחוש לשמא תפהק דהא כבר עברו ג' ר"ח ולא פיהקה הא חזינן דאין היום גורם שתפהק אבל לענין זה לא עקרה באם שתפהק אח"כ בר"ח צריכה לחוש לו ומה שלא ראתה בג' ר"ח משום שלא פיהקה ועיין בב"י כנ"ל:

אני טרם אכלה לדבר בדיני קביעות וסת אנה ה' לידי ס' כו"פ וראיתי שכ' לעיל בסעיף וי"ו ס"ק ח' וז"ל בא' בשבת כ' המנ"י אע"ג דבלא"ה איכא הפלגה שוים מ"מ בהפלגה בעינן ד' ראיות ובזה סגיא בג' ונכון הוא אלא יש עוד הבדל דבשבוע אף אם תראה ב' ימים מקדם כשיגיע וסת ההוא חוששת אבל אם אתה עושה וסת הפלגות הא בטלה הפלגתה וכן אם יעבור וסת א' ולא תראה בהפלגה בטלה הפלגתה עד שתשוב ותראה משא"כ בוסת שבוע עכ"ד ואני כתבתי ג"כ כ"ז לעיל ועוד כתבתי נ"מ אחרינא לענין אם עברו עליה ג' עונות יע"ש:

תו כ' בס"ק הנ"ל וז"ל לכך אני מסופק אם תראה ד' ה' פעמים בכל יום א' בשבוע ג' שיש כאן לומר שקבעה וסת שבוע וכן י"ל שקבעה וסת הפלגה מכ"ב לכ"ב במה נימא שקבע כי יש נ"מ לדינא כמ"ש ואפשר דיותר שכיח הפלגה מוסת השבוע ולכן אם נוכל לומר שהוא הפלגה למה נימא שהוא וסת שבוע דהא ל"ש דיהיה יום ושבוע בזמן מוגבל גורם הראיה וצ"ע עכ"ל וכן כתבתי לעיל והבאתי ראיה מלשון הרשב"א בתה"א וכ"כ הרמב"ן בחדושיו ס"פ האשה לשון הרשב"א ועתה עיינתי וראיתי שזה מוכרח מן הש"ס דתלינן טפי שהוא וסת הפלגה מלמיתלי במזל היום שהוא הגורם דהא גרסינן בס"פ בנו"כ אר"פ נחזי אנן היתה למודה להיות רואה ליום ט"ו וכו' וקסבר ר"פ עשרים ותרתין מעשרין ותרתין מנינן נדה ופתחי' מכ"ז מנינן א"ל ר"ה בריה דר"י ממאי דילמא כו' דאלת"ה כו' ופסקו הפוסקים כר"ה בריה דר"י ואי ס"ד דתלינן דהיום הוא הגורם אע"ג דאפשר למיתלי בהפלגה שוה א"כ מאי מותיב ר"ה בריה דר"י על ר"פ ואמאי פסקו הפוסקים כוותיה דהא לא דמיא כלל מאי דמייתי ראיה מהאי תרנגולא דשאני הכא שהרי כיון שהיתה למודה לראות ליום כ"ב לראייתה א"כ לעולם ראייתה ביום שוה לימי השבוע שהרי אם היתה ראייתה מתחלה ליום א' בשבוע ואח"כ כשהפליגה לראות ביום כ"ב מראיה א' תחול ג"כ ביום א' וכן לעולם וא"כ אח"כ כשדלגה לראות ביום כ"ז לראייתה אף שבטלה הפלגתה ולא מנינן להפלגות כ"ב אלא מראיות כ"ז מ"מ היום קבוע של ימי השבוע עדיין לא בטל אף שלא ראתה פ"א ביום א' של שבוע שלישית מ"מ עדיין צריכה לחוש לקביעתה לשמא תראה ביום א' שבשבוע שלישי מן אותו יום א' שלא ראתה בו וכמ"ש הוא בעצמו לעיל וא"כ כי אתיא עשרין ותרתין דהיינו יום א' שבשבוע שלישית הוא בימי זיבתה ומאי מקשה ר"ה ברי' דר"י דל"ד כלל אהאי תרנגולא דהתם בהפלגה תליא מלתא והרי בטלה הפלגתה משא"כ בנד"ז א"ו כל היכא דאיכא למיתלי בכה"ג בהפלגה שוה לא תלינן ביום כלל ואיתותב ר"פ שפיר ולפ"ז צ"ל הא דכתבו הפוסקים דקובעת וסת לימי השבוע בימים שוים היינו דווקא לענין זה באם שראתה ג"פ ביום א' דהיינו שראתה מתחלה ביום א' ובשבוע ב' ג"כ ביום א' ואח"ז בשבוע ג' ג"כ ביום א' אז קובעת וסת ליום א' בג' ראיות דדמי לוסת הסירוג בסעיף י"ב דסגיא לכ"ע בג"פ וצריכה לחוש אח"כ לכל יום שבשבוע ג' עד שתעקר ג"פ כדין וסת קבוע אבל אחר שראתה ד' ראיות כה"ג דהיינו מתחלה ראתה ביום א' בשבוע ואח"כ בשבוע ב' ביום א' (ועוד ביום א' שבשבוע ג') ועוד יום א' שבשבוע ג' כיון דאפשר למיתלי בהפלגה מכ"ב לכ"ב שקבעתו ג"פ לא תלינן תו ביום קבוע כ"א בוסת הפלגות וכמ"ש וכ"כ בס' הנ"ל ס"ק א' וכן כתבתי לעיל בסעיף ב' אבל כ"ז שלא קבעתו להפלגה ע"י ד' ראיות אלא בג' ראיות חיישינן לוסת הקבוע ליום השבוע וצריך ג"פ לעוקרו וכן מוכח מדברי הפוסקים אלו שהרי עיקר מטרין להא דקבעה וסת ליום השבוע למדו מהא דר"א דף י"א דאי קפיץ בחד בשבת וקפיץ בחד בשבת ולחד בשבת אחרינא חזאי בלא קפיצה דקבעה וסת לימים אע"ג דלא היו ג' ראיות אפ"ה קבעה וסת ש"מ דקבעה וסת ליום ידוע בשבוע וכ"כ בסתה"א ובחדושי רמב"ן שם הרי להדיא כ"ז דלא קבעה וסת להפלגות ע"י ד' ראיות ואמרינן דליום ידוע בשבוע נתכוונה ודינו כדין וסת קבוע דצריך תלתא זימני למיעקרה אבל קשה הא דכתב הטור והש"ע דקובעת וסת בימי החדש ובימי השבוע שוין ואינן שוין האי אינן שוין ה"ד ובע"כ צ"ל בכה"ג כגון שראתה לכ"ג יום וא"כ אם היה תחלת ראייתה ביום א' תחול ראיה ב' ליום כ"ג ביום ב' בשבוע וראיה שלישית ביום ג' בשבוע והרי ראתה יום א' ויום ב' ויום ג' בשבוע ודינו כמו וסת החדש בדילוג ואם כן הא ניחא לדעת הפוסקים וכרב דאפילו בדילוג קבעה על ידי ג' ראיות היכא דניכרים בימי החדש ה"ה היכא דניכרים בימי השבוע אבל לדעת הטור דפסק כשמואל דס"ל דאפילו היכא דניכרים בימי החדש צריך ד' ראיות וכה"ג בימי השבוע דלא עדיף מימי החדש וא"כ ממ"נ במאי מיירי אי בראתה רק ג' ראיות הא קבעה וסת לדילוג כיון דקמייתא לאו בדילוג חזיא ואי דמיירי דחזיא ד' ראיות כה"ג א"כ הא יצא מבינייהו ג' הפלגות שוות והא הוכחנו למעלה דהיכא דאיכא למיתלי בהפלגות שוות תו לא תלינן במזל היום כ"ש היכא דחזיא בדילוג טפי מסתבר למיתלי בהפלגות שוות מלמיתלי במזל היום ובדילוג וא"ל דמיירי שלא ראתה בדילוג השוה אלא דמתחלה ראתה ביום א' ואח"כ ראתה ליום כ"ג שהוא ביום ג' בשבוע וחזרה וראתה ליום כ"ג מראיה זו ותהיה ביום ג' בשבוע ואח"כ לא ראתה ביום ד' שבשבוע שלישית אלא ביום ד' שבשבוע הרביעית הא ליתא דכיון דעבר פ"א יום ד' שבשבוע ג' ולא ראתה הוי זה עקירה לראיות הראשונות שבדילוג דמיעקר בחדא זימנא וז"ל הפרישה בס"ק ח' לפי דינא דגמרא שאין קובעין וסת לא בימי נדות ולא בימי זיבות כו' צ"ל דמ"ש דראתה ג"פ בא' בשבת או בה' בשבת לא מיירי שראתה בהם זא"ז דא"כ ראתה בימי זיבה ומוכרחים לומר דמיירי דראתה היום ביום א' ואחר ג' שבועות חזרה לראות ביום א' וכן עוד פעם א' ביום א' אחר ג' שבועות דהשתא כבר כלים ימים זיבה וא"ל דא"כ עקרה שניה יום א' בנתיים שלא ראתה בהן ואין זה וסת קבוע דהא אמרינן בסמוך דאם ראתה באחד בניסן ובא' בסיון ובא' באב קבעה לה וסת לר"ח לדילוגים אף על גב דבכל פעם דלגה פ"א ר"ח וה"ה הכא עכ"ל יע"ש אם כן כ"ז בזמן שהשוה דילוגה אבל אם אחר כך לא השוה דילוגה ודאי דהוא עקירה לראיות הראשונות גם לדעת המחבר דחשש להחמיר כרב דקבע וסת לדילוג בג' ראיות אף דקושיא הנ"ל לא קשה מידי דשפיר נ"מ במה דקבעה וסת לימי השבוע בימים שאינן שוין סגיא בג' ראיות אכתי קשיא אם כן הא דקיימא לן דכל וסת שלא נקבע שלשה פעמים מיעקר בחדא זימנא דאפילו חדא לתרתי כדמסקינן בס"פ האשה ופסקו כן כל הפוסקים א"כ בוסת הפלגה שראתה ב' פעמים בהפלגה ע"י ג' ראיות לעולם איכא קביעות לימי השבוע או ביום שוה או בדילוג דאם ראתה מכ"ב לכ"ב הא איכא ג' ראיות ביום שוה מימי השבוע וקבעה לה וסת ואי דראתה מכ"ג לכ"ג הא איכא ג' ראיות בדילוג לימי השבוע ולדעת החוששים לדרב כבר קבעה לה וסת לימי השבוע בדילוג ואיך הוא נעקר בחדא זימנא וכה"ג בכל הפלגות שבעולם לעולם איכא ג' דילוגים בשוה הן בימי השבוע למפרע או לקמיה יום א' או יותר דוק ותשכח ודוחק לומר דהא דנעקר בחדא זימנא אפילו ראתה בהפלגה שוה שתי פעמים היינו דוסת הפלגה נעקר ואין צריך לחוש להפלגה אם ראתה אח"כ ביום אחר שאין צריך לחוש להפלגה כזו אבל מכל מקום צריכה לחוש מחמת היום בשבוע גם זה ליתא דאם כן לשיטת המפרשים דעת הש"ע והטור בסעיף י"ד דמ"ש דאם לאחר ששינתה פעמים ליום שלשים ראתה לסוף עשרים חוזר וסת של עשרים למקומו והותר שלשים דהיינו אפילו עדיין לא הגיע יום שלשים אפילו הכי כל שחזרה וראתה לסוף כ' חזרה לקביעות הראשון ומחשב עקירה לוסת שעדיין לא נקבע בג"פ וכמ"ש הש"ך בשמם ס"ק מ' וכתבתי לעיל שפירושם שם עיקר ודלא כהש"ך שהשיא דעתם לדעת אחרת יע"ש והתם מיירי בוסת הפלגות דמוכח שם וא"כ קשיא דאמאי יהיה נעקר ל' וא"צ לחוש לו דהא אם היתה ראיי' יום כ' שהפסיקה בו ד"מ ביום א' בשבוע וראתה אח"כ ליום ל' לראיה זו תחול הראיה זו ביום ב' ואח"כ חזרה וראתה ביום ל' לראיה זו תחול ביום ג' וא"כ הרי ראתה בימי השבוע בדילוג ואמאי לא תחוש ליום ל' דהיינו ביום ד' שבשבוע רביעית מראיה אחרונה שהרי גם זו כבר נקבע להסוברים כרב להחמיר ואמאי הותר יום ל' וא"ל דמ"ש דהותר ל' היינו יום ל' מראיית עשרים שחזרה וראתה אבל מ"מ צריכה לחוש ליום ל' מיום ראיית ל' השני דאע"ג שראתה בנתיים אין זה מפסיד וכמש"ל זו דוחק דמסתימות הפוסקים לא משמע כן לכן נ"ל דמ"ש הטור והש"ע דקובעת וסת לימי השבוע הן בימים שוים או בימים שאינם שוים בימים שאינן שוי' דקאמר מיירי שראת' זא"ז בכל שבוע דהיינו בשבוע א' ראתה ביום א' ואח"ז בשבוע ב' ביום ב' ובשבוע ג' ביום ג' ונ"מ דאם עבר אח"כ אותו יום ולא בדקה ולא ראתה דאסורה עד שתבדוק כדין וסת קבוע ואע"ג דזה הוא בימי זיבתה מ"מ לדידן דקיי"ל דאשה קובעת וסת בימי זיבתה א"כ קובעת וסת אבל זה לא אמרינן דתהיה אשה קובעת וסת ע"י סירוג וע"י דילוג דזה לא מצינו וסת הסירוג ודילוג כחדא שתקבע האשה עי"ז וסת וכן הוא בפרישה שכ' בס"ק ח' אחר שכ' מה שהבאתי לעיל משמו מסיים וז"ל ואין אנו צריכין לזה שבגמ' קאי שקבעה וסת ע"י קפיצות מכ"א לכ"א יום כ"פ יום א' שהוא אחר כלות ימי זיבה ומזה למד הרשב"א דין זה לוסת הגוף לדידן שקובעין וסת אף בימי נדה וזיבה כו' עכ"ל והן הן דברינו דאינה קובעת לדילוג וסירוג בחדא וסת הגמרא דמיירי בוסת הסירוג מיירי בוסת השוה ליום ידוע ובזה ניחא דברי הש"ע אמנם מה שהקשיתי לעיל על דברי הטור עדיין לא עלתה ארוכה בדברים אלו כיון דאיהו פסק כשמואל דבעי לדילוג ד' ראיות וא"כ כיון שראתה ראיה ראשונה ביום א' ובשבוע שאחריה ביום ב' ואח"כ ביום ג' עדיין לא קבעה וסת עד שתראה בשבוע שאחריה עוד ביום ד' וא"כ הרי ג' הפלגות מט' לט' ותלינן דחזיא בהפלגות שוין מט' לט' ולא תלינן תו ביום בימי השבוע לדילוג וכמש"ל ואפשר דראתה בינתיים מיירי א"כ תו א"א למתלי בהפלגה וע"כ היום הוא הגורם ועדיין צ"ע:

תוכן העניינים

סדרי טהרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה