סדרי טהרה· רבי אלחנן אשכנזי
הלכות נדה · סימן קפח
ס"ק א
כל מראה אדום. בגמ' בסוף פרק כה"י אמרינן דאין בודקין אלא בין חמה לצל וכ"פ הרמב"ם פ"ה מהלכות א"ב וכ"ה במסכת מגילה בעובדא דאביגיל דאין רואין דם בלילה והפוסקים השמיטו כל זה משום דאנן אין בקיאים במראות דמים ולא מטהרינן אלא מראה ירוק ולבן מש"ה שריא לראות בכ"מ ובכל זמן. וכ"כ בס' נ"י בסי' זה ועיין מ"ש בסימן ק"ץ מזה:
מ"כ דם הנוטה לצבע ברוין בל"א שהוא כעין קליפות ערמונים וכמשקה הקאווי שהוא טהור ואצ"ל בכתם לפי שאין נוטה לאדמימות כ"א לשחור וכבר שנינו דיהה מכן טהור:
ס"ק ב
וכן מראה ירוק. כ' הב"ח כשיבוא מראה ירוק או לבן לפני המורה בעודו לח לא יורה דבר עד שנתיבש ע"כ והש"ך כ' שאין נוהגין כן וכ"כ בט"ז ובס' מנ"י וכן נ"ל להוכיח מלשון הרמב"ם פ"ה מהל' א"ב די"ב וז"ל ובעת שיראה מיד יטמא או יטהר עכ"ל מדכ' מיד יטמא וכו' מבואר דלא כב"ח וגדולה מזה כ' בשו"ת ח"צ סי' מ"ו דאפי' אם ראה המורה כשהוא לח והיה לו מראה טהור. ואח"כ כשנתיבש נמצא מראה טמא לא מטמאינן לה דאל"כ אין זה דרכי נועם שהרי אתה מתירה וזו הולכת ושימשה עם בעלה ונתעברה ואח"כ תמצא בקצוות הכתם אדום ותטמאנה והרי בנה ובן בנה בן הנדה וכי זו דרכי נועם אלא תלינן שינוי האויר עם הבגד גרמו להתאדם יע"ש שמביא מופת לזה ובס' שבו"י ח"ב סימן ע"ד חולק עליו בזה ומיהו אין ראייתו מוכרחת ועיין:
כ' בשל"ה בשער האותיות ד"ק ע"ב וז"ל והגאון מהרש"ל כ' בירוק צ"ע כי מוהר"מ מינץ כ' בתשובותיו בשם הגדולים דאסרינן בירוק עכ"ל ע"כ אין להקל במהירות אם הוא כמראה שעוה ומכ"ש כמראה זהב אא"כ יש צדדים אחרים וסברות מוכיחות שאינן נדות ואם מצאה מראה ירוק הזה ע"י הרגשה נ"ל להחמיר ואם בלא הרגשה מצא כתם יש להקל ואם בקנוח ממנה בלא הרגשה קנחה מראה זו אזי יש לצדד כך וכך והכל לפי ראות הענין עכ"ל והאחרונים השמיטו זה אלמא דלא ס"ל הכי מ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו לפי ראות הענין:
ס"ק ג
אין סומכין עליה. וכ' הרשב"א הביאו הב"י הטעם וז"ל דדלמא כי היכי דלדידן לא איברר לן ולא יכלינן למיקם עליה איהי נמי לא קים לה וסברא כזה היה ואינו עכ"ל משמע מדבריו דדוקא היכא שהאשה הביאה הדם לפני החכם והוא מסופק אז לא מהני נאמנות שלה משום דאיכא ריעותא לפנינו שאנו מסופקים אבל האשה עצמה אפשר שיכולה לסמוך שהוא בזה וא"צ להביא ולהראות לפני חכם אחר שיודעת שכזה טיהר לה החכם. אבל מפי' רש"י בגמרא מוכח דאפי' האשה עצמה א"י לסמוך ע"ז כיון שהדם לפנינו צריכה להראות לחכם דגרסינן בס"פ כה"י איבעי' להו כזה טיהר איש פלוני חכם מהו ת"ש נאמנת אשה לומר כזה ראיתיו ואבדתיו. שאני התם דליתא קמן ופירש"י וז"ל אבל הכא דאיתא קמן נחזי אנן עכ"ל משמע דאע"ג דהיכא דליתא קמן סמכינן עליה משום דכתיב וספרה לה. אבל היכא דאיתא קמן לא סמכינן עליה כיון דאפשר לברורי וא"ל דדוקא היכא דחברתה רצה לסמוך עליה בהא אינה נאמנת כיון דאפשר לברורי אבל היא עצמה נאמנת משום דמעשה לא עבד' לעבור על איסור כרת וכה"ג כ' בס' פ"י בריש מס' גיט.ין ז"א דא"כ מאי מייתי הש"ס ראיתיו ואבדתיו וגם מה מייתי ראיה מהא דליתא דלמא שאני התם דהיא על עצמה נאמנת אבל חברתה עדיין מבעי' ליה אם יש לה לסמוך עליה א"ו דהחילוק זה ליתא וא"ל דלמא ש"ה כיון דחברתה מסופקת במראה זה מיקרי ריעותא לפנינו זה דוחק דאטו נשי הילכתא גמירי וספק שלה לא מיקרי ריעותא לפנינו גם יש להוסיף מן המהרש"א דלא היה מקשה לפ"ז מידי שהקשה אמאי לא פי' דם של עצמה. דלפ"ז לא היה מק' מידי וגם מלשון רש"י משמע דעיקר הטעם משום דאפשר לברורי הוא עפ"ז ק' לי על בעל תשובות צ"צ סימן פ"ו שכתב וז"ל אמנם לפי שאלתך שבארת שידוע שדם מכתה משונה מן דם נדתה אם כן צריך דקדוק גדול. ומסתברא לי שיש להחמיר בכה"ג שלא תהיה האשה סומכת על עצמה להכיר הדם וכו' ואע"פ דאיתא בפ' כה"י נאמנת אשה לומר כזה ראיתיו ואבדתיו הרי מבואר שהאשה נאמנת לעצמה ולחברתה להבחין בדמים מ"מ נראה דבכה"ג שיש לה מכה בגופה וכו' בקל תטעה וכו' מלבד מה שהוא מושג בדבריו אלו בתשובת ח"צ ק' דה"ל לומר דמן הגמרא דפ' כה"י אין ראיה דדוקא היכא דליתא קמן נאמנת אבל היכא דאפשר לברורי לא וכפירוש רש"י ועיין בב"ח ובש"ך ס"ק ז' שהעתיקו להלכה דברי רש"י וכ"כ בס' מנ"י:
ס"ק ד
שנעקר מקור שלה. בדין זה שנעקר מקור שלה שקורין פאר פאל. יש פלפול ארוך ומבוכה רבה בין הפוסקים והנני מעתיק את אשר כתבתי בתשובת שאלה לדודי הרב המופלא החריף ובקי מו"ה ארי' ליב דיין דק"ק ליסא:
ז"ל השאלה ע"ד מקרה בלתי טהור שקרה לאשה נעצבת והיא ילדה. ולאחר יציאת הולד ממעי' יצא עם הולד חתיכה גדולה ועבה וכמה שבועות תלה החתיכה בחוץ. והרופאים היו רוצים לחתוך החתיכה ממנה. ואח"כ באה נכרית המילדת בקיאה בדבר ואמרה שהוא האם והכניסה החתיכה הנ"ל לגופה. ומאז ועד עתה א"א לה לטהרה לבעלה מחמת יציאות דמים מרובים ממנה כל עת הילוכה וממש אינה יכולה לילך כדרכה מחמת נפילת החתיכה לבה"ח וצריכה לתת עגולה של שעוה בתוך גופה שלא יצא החתיכה לחוץ והאשה הנ"ל אומרת שכל דמיה שרואה הוא מן החתיכה ההיא באשר שיש לה וסת קבוע. ובעת וסתה יש לה צער מרובה וכדרך הנשים ולא כן באם שיצא הדם מחתיכה הנ"ל אין לה צער גדול. ושאלנו את פי רופא מומחה ישראל שיש כאן והשיב שאי אפשר להיות שבירה לאשה באותו מקום אם לא מהאם עצמה או צואר האם שקורין בלשונם שייד שיצא לחוץ מחמת רפיון קשרי האם יודיעני מעלתו דעתו הרחבה. אם יש לסמוך בזה אדעת שו"ת פ"י סימן ו' שרוצה להתיר בנדון כזה ממש. עפ"י דברי רבינו שמשון שהובא בטור סימן קפ"ח שכתב סוף דבריו כל זה ברור בעיני בלתי ספק שאשה זו טהורה אפילו אם דם נדות הוא דאין דרכה לראות כך וכן דעת הט"ז שם דאף אם תראה דם נדות עם החתיכה בשעת נפילת החתיכה לבה"ח אפ"ה טהורה משום דאין דרכה של אשה להיות רואה כך. וכן הוא דעת שו"ת שב"י שאלה ל"ז. ואף שמשמע מדברי פ"י מתחלת דבריו שרוצה לומר טעמא דר"ש אליבא דב"י שרוצה להתיר דם להדיא משום דתלינן שהוא דם החתיכה המונח שם לפי דבריו שם גם זה לדעת רש"י טהור והקשה שם שאינו יודע שום חילוק בין דעת רש"י ור"ש ואם כן לדבריו בנ"ד דוודאי דם נדות הוא רק שבאו שלא כדרך ראייתה מאן יימר דטהור אליבא דב"י אבל לדעתי הוא תמוה מאד דהא רש"י לא טיהר אלא משום דם חתיכה. אבל היכא שהוא וודאי דם נדה כגון שנעקר חתיכה מהמקור ובתוך המקור וודאי איכא דם נדה ממש ודאי הוא אסור לדעת רש"י היכא דפלי פלויי. אבל במפלת חתיכה שאינו מן המקור עצמה יכולים לומר שפיר שהוא דם חתיכה אבל לדעת הר"ש אף אם נעקר חתיכה מהמקור ויש בתוכו דם נדה ממש ופלי פלויי אפילו הכי טהור כיון דאין דרכה של אשה להיות רואה בכך. נמצא סוף הדבר אף לדברי הב"י טעמא דר"י שכתב דתלינן בחתיכה עיקר טעמו דבחתיכה טהור. משום דאין דרכה להיות רואה כך ומה שנמצא אחר כך להדיא אנו תולין שמהחתיכה נמשך וטהור משום דתחלת נפילה היה טהור והוי כמו שנפל לחוץ כמ"ש שו"ת שב"י סי' הנ"ל (ד"ה רק הב"ח) ע"ש וא"כ נדון דידן ודאי היא טהורה. אך לשיטת רמ"א שכתב וז"ל אפילו ראתה כ"ז שהחתיכה בביה"ס טהורה דתלינן הדם בחתיכה זו הואיל דידעינן שנעקר מקורה ומחמת מכה הוא ביאר דבריו דלא טיהר בנסקר המקור. וחתיכה נפל לביה"ח ורואה דם להדיא אלא משום דתלינן במכה והיינו בחתיכה זו שנפלה בביה"ח היא נקראת מכה כיון שנעקר ופירש מהמקור ומזה יתהוה הדם בחתיכה ואח"כ יצא אותו הדם לחוץ והא דצריך לטעמא דאין דרך רואה בכך לחתיכה גופה ופלי פלויי דהא עכ"פ יש בה דם נדה ג"כ ואפ"ה טהור משום דאין דרך רואה בכך לראות דם בתוך החתיכה אבל מה שיצא אחר כך מאותו דם נדה לחוץ סובר הרמ"א דזה הוי דרך ראיה ולהכי הוצרך לומר דתלינן הדם שנמצא להדי' הוא מהדם שבתוך המכה ולא מהדם נדות וכן מוכח לפרש דברי שב"י סי' הנ"ל (ד"ה וכמו כן הוא קצת השנ' הט"ז כו' עד ד"ה רק מה שכתב הט"ז עיין שם היטב) ולפ"ז נדון דידן הנ"ל דליכא למימר שיצא הדם מחמת המכה דהא לא נשבר ולא נחתך שום חתיכה מהאם רק שנתקה ממקומה מחמת רפיון האם אם כן כל דמים שיוצא אחר כך מחתיכה זו אסור וזה דרך ראייתה ואף ע"פ שכ"ז שלא יצא שום דם לחוץ אע"פ שפלי פלויי הוא טהור משום דאין דרך ראייתה כך אבל מ"מ זה שיצא אחר כך לחוץ הוא אסור אבל לכאורה גם הרמ"א מודה לזה דאף שיצא אחר כך דם להדיא מחתיכה אפילו הכי מותרת משום דזהו גופא מיקרי שלא כדרך ראייתן הואיל שמתחלה בשעת נפילה מיקרי שלא כדרך ראייתן והוי כמו שנפל לארץ ושוב לא שייך לאסור ומתחלה צריך ליישב מה דתמי' לן טובא בדרכי משה סימן הנ"ל ד"ה ואינה פוסקת לראות כ"ז כו' כתב ב"י מלשון רבינו נראה דאע"פ שראתה דם עם החתיכה כשרה מפני שתולה הדם בחתיכה שבבית החיצון כיון שבשעה שנעקר לא הוי דם אלא בחתיכות טהור. וכן משמע מדברי רבינו ירוחם אבל מלשון הרא"ש לא משמע הכי דלא מיירי באשר"י אלא שלא ראתה כ"א חתיכות היו בתוכן. ואפילו היו מבוקעין היה מטהר משום דאין אשה דרכה להיות רואה בענין זה אבל אם היה רואה דם בהדיא בלא חתיכות בהא לא מיירי ואפשר בכה"ג טמויי נמי מטמא לה. ואע"ג דתלינן במכה כמו שנתבאר בסימן שקודם לזה ה"מ במכה שבצדדים אבל הכא שהמכה היה במקור עצמו איכא למימר דמטמא לה כו' ומ"ש דאם המכה במקור עצמה איכא למימר דמטמא לה יש לתמוה דהא נתבאר בסימן קפ"ז דאף המכה שבמקור תלינן בה כשידוע שהמכה מוציאה דם ואם כן למה לא נתלה ג"כ הדם שבחתיכה כפשט משמעות דברי הטור ורבינו ירוחם ואף דקאמר בגמרא בפ' המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה נראה דשאני זו דידוע שנעקר מקורה טהורה בכל ענין מאחר שאין דרך ראייה בכך ע"ש:
ומתחלה יש להבין דעת הב"י שכ' דאע"ג דתלינן במכה כו' אם רצונו לומר דמיקרי מכה מכח שנעקר חתיכה א' מלמעלה וא"כ יש למעלה בצד העומד מכה א"כ ק' איך כ' הרמ"א אח"כ וז"ל וא"כ למה לא נתלה הדם בחתיכה כפשט משמעות דברי הטור ורבינו ירוחם ע"ש הא בפשט דברי הטור ור"י משמע דתלינן באותן חתיכות שמונחים בביה"ח ומהם נמשך ויצא הדם ועבב"י שם ואמאי לא הק' בפשיטות טפי אמאי לא תלינן במכה שיש במקור עצמו בצד העומד מלמעלה ואף שיש לדחוק ולומר שכוונת הד"מ דמק' למה לא נתלה במכה שלמעלה שבא מחמת אותן חתיכות שנעקרו א"כ יש לתמוה על הא דמק' הד"מ אח"כ וז"ל אע"ג דקאמר בגמ' בפ' המפלת אם יש עמה דם וכו' הא התם ליכא מכה כלל ואמאי לא יטמא אם יש עמה דם וגם מה מתרץ הד"מ שאני זו שאין דרך ראיה בכך סותר דברי עצמו דפתח במכה וסיים בטעמא דאין דרך ראיה בכך ואם היה כוונת הד"מ בפשט הב"י שקושיתו היה אע"ג דתלינן במכה כו' היינו דיש לתלות שהדם נמשך מהחתיכות שמונחים בבה"ח כמו דתלינן בעלמא במכה א"כ פשיטא תמוה מה שמתרץ הב"י ה"מ במכה שבצדדים אבל הכא שהמכה היתה במקור עצמו לא תלינן וכו' וכי מה שייכא דמקור עצמו לכאן דאף שיש לחלק בין מקור להצדדים היינו היכא שהמכה היה במקור עצמו לא תלינן הדם במכה משום דיותר יש לתלות שבא מן המקור הואיל שרוב דמים מצויין שם אבל הכא שהמכה היה שהחתיכה מונחת בבה"ח אמאי לא נאמר דתלינן שמהם נמשך הדם ואם דעת הב"י לומר דהאמת הוא אף שיצא מהחתיכה לחוץ מיקרי דרך ראיה ובאמת הוא טמא וכמ"ש לעיל א"כ לא מק' הרמ"א מידי וז"ל דהא נתבאר בסי' קפ"ז דאף המכה שבמקור תלינן כשידוע שהמכה מוציאה דם התם שפיר יש לתלות בדם מכה שהוא טהור אבל הכא היה דעת הב"י שיהא דם היוצא מחתיכות טמא וא"ל דדעת רמ"א שיש לתלות בדם מכה שהיה באותה חתיכה שנפרש ולא בדם נדה שהיה באותה חתיכה בפלי פלויי א"כ קשיא איך מדמה הד"מ זה למכה שמוציאה דם והאיך אנו יודעים דוודאי המכה מוציאה דם בשלמא אי כוונתו על הדם שיש בבקעי' שייך שפיר לדמויי למכה שמוציאה דם אבל אי כוונתו על הדם שיצא מן החתיכה מחמת שנחתך או שנקרע מלמעלה במה מדמה אותו למכה שבוודאי מוציאה דם ואפשר י"ל דה"פ עפ"י דאי' ברמ"א סי' קפ"ו ס"ה וכן אם אין לה וסת קבוע והוא ספק אם דם מהמקור או מהצדדים תלינן במכה מכח ס"ס ספק מן הצדדים או מן המקור ואת"ל מן המקור שמא הוא מן המכה וא"כ י"ל דה"פ בב"י ואף דתלינן במכה וכו' וא"כ ה"נ נתלי מכח ס"ס דשמא מהחתיכה שבבה"ח נמשך הדם ואף לאחר שיצא הדם מהחתיכה מיקרי ג"כ שלא כדרך ראייתן דהוי כאלו נפל החתיכה לחוץ ואת"ל שבא הדם מהמקור ג"כ יש ספק שמא ממכה שבמקור יצא הדם ואף דלא ידעינן שהמכה למעלה מוציאה דם אפ"ה מותר מכח ס"ס וע"ז כתב הב"י דבמכה שבמקור עצמו לא תלינן כלל אף שיש ס"ס דהא במקור עצמו לא תלינן א"כ לא נשאר אלא ס' אחד וא"כ מק' הרמ"א שפיר הא חזינן דתלינן במכה שבמקור עצמו היכא דהמכה מוציאה דם א"כ אף כאן ה"ל להתיר מכח ס"ס אף דכאן אין אחת מהמכות מוציאה דם בוודאי ואף דאמרי' בפ' המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ולא אמרינן שמהחתיכה נמשך הדם דוודאי מיירי התם אף בחתיכות מבוקעות נראה דשאני זו דידוע שנעקר מקורה וא"כ יש כן ודאי מכה במקור אך שאינו ידוע שמוציאה דם ומש"ה טהורה כאן הואיל שאין דרך ראיה בכך וא"כ מותר מכח ס"ס ספק שמהחתיכה נמשך הדם ואין כאן דרך ראיה וספק שני שבא מהמכה שבמקור ובזה יש לכוין דברי רמ"א בש"ע אפילו ראתה דם כ"ז שהחתיכה בבה"ח טהורה דתלינן הדם בחתיכה זו היינו שממנה נמשך הדם והואיל שידעינן וודאי שנעקר מקורה ומחמת מכה באו החתיכות לכאן וא"כ איכא ס"ס הואיל שיש מכה במקור ויש ספק שמהחתיכה נמשך הדם ואינו כדרך ראיית' וטהורה וק"ל וא"כ לפ"ז נדון דידן טהור אף לדעת רמ"א דהא בנ"ד וודאי בא הדם שלא כדרך ראייתן בשלמא בנעקר המקור יש ספק דלמא לאחר הנפילות החתיכות בביה"ח יצא הדם בהדיא מתמצית המקור עצמו ולהכי צריך ס"ס להתיר אבל בנ"ד דוודאי יצאו הדמים שלא כדרך ראייתן וודאי אף באשה שאין לה וסת יש להתיר שיצא הדם שלא כדרך ראייתן וגם אף באשה שאין לה וסת וגם באשה שיש לה וסת ובשעת וסתה ובזה מיושב תמיהת הט"ז על רמ"א למה צריך לומר מחמת מכה וק"ל וגם מיושב ג"כ קו' שני' של הט"ז לדברי רמ"א למה לא חילק בין שעת וסת ובין וסת לוסת וק"ל דלא שייך לומר דאם אמרינן דאף בשעת וסת מותרת א"כ לא תטמא לעולם דיש לטמא אותה לאחר שיצא החתיכה לבה"ח וק"ל ובל"ז יש לתמוה על שו"ת שב"י שרוצה לחלק בין דעת רמ"א ובין דעת ט"ז דלדעת הט"ז טהורה אף בשעת וסתה ולדעת רמ"א אינה טהורה אלא בין וסת לוסת ע"ש (בד"ה ולדעת רמ"א) ואיני יודע מה חילוק יש דהא לשיטתו פי' הוא דברי רמ"א דתלינן שדם זה שנמצא להדי' הוא בא מאותה חתיכ' הנמצאת בבה"ח והוא דם מכה (כמ"ש בד"ה וכמו כן ובד"ה אבל הטעם עד ד"ה ולפענ"ד כו') ע"ש ואי לא הוי תלינן בהכי הוי אמרינן לאסור. אותה משום דהיינו אומרים שמהחתיכה נמשך הדם נדה והוא כדרך ראייתן וא"כ מה קאמר לדעת הט"ז טהורה אף בשעת וסתה משום דתלינן מהחתיכה נמשך הדם והוא שלא כדרך ראייתן לדעתי וא"כ בין לרמ"א ובין להט"ז תלינן הדם שמצאו להדי' בחתיכה זו הנמצאת בבה"ח וא"כ במאי יש לחלק ולומר להט"ז טהורה אף בשעת וסתה אבל לא להרמ"א דאף להרמ"א לא שייך לומר דא"כ לא תטמא לעולם דהא יכולה לטמא לאחר שיתכבד הבית וק"ל ואין לומר מאן מפיס לומר שהפי' ר"ש הוא אמת ודלמא אמרינן כפי' הרמב"ן בס' חמש שיטות הנדפס מחדש שהוא מפרש הסוגיא דמסכת נדה דכ"ב ע"א מ"ס דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וא"כ ל"ש חציצה אלא מש"ה מטהרי רבנן שהיא דם חתיכה ולא דם נדה ומר סבר דהיינו ר"א סבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וא"כ הוי החתיכה חציצה אבל באם הוא פלי פלויי אוסר ר"א אבל רבנן סברי דאף פלי פלויי טהור שאין זה דם נדה אבל היכא שהיה דם אגור הרבה בתוך החתיכה כ"ע מודים דוודאי לא הוי דם חתיכה אלא דם נדות ממש ומש"ה בפלי פלויי טמא ודאי לכ"ע באם היה דם אגור הרבה דהא עיקר טעם הפוסקים שלא רצו לפסוק כרש"י או כשיטת תוס' משום דקשיא קושית תוס' שם וקו' מהרש"א אבל לדעת הרמב"ן ג"כ לא ק"מ קו' תוס' וקו' מהרש"א וא"כ נ"ד ודאי אסור דהא הוי ודאי דם נדות ואפשר שלזה כיון הרמב"ם בהלכות א"ב פ"ה הלכה י"ב הפילה חתיכה קרוע ודם אגור בתוכה טמא וזהו נגד דעת רבנן א"ו דס"ל כדעת הרמב"ן הנ"ל ומש"ה בדם אגור וודאי כ"ע מודים הואיל שהוא קרוע וא"כ פוסק חדא כרבנן וחדא כר"א והיכא שלא היתה קרוע אלא שהיה דם אגור לחוד פוסק דהוי חציצה כר"א והיכא דלא הוי דם אגור פוסק כרבנן דהוי דם חתיכה בקרוע ופלי פלויי משום שגרסתו יהיה בגמרא אמר ר"י משום רשב"י המפלת חתיכה קרוע אם דם אגור בתוכו ואם כן פוסק כר"י שהוא ג"כ פוסק חדא כמר וחדא כמר וכמ"ש המ"מ שם אבל ז"א דאי אמרינן שכך היה גרסת הרמב"ם בדברי ר"י א"כ לא מקשה הש"ס מידי על ר"י והא דאמרינן בבשרה ולא בשפופרת והלא לא דמי זה לזה כלל דר"י בעצמו אמר חתיכה קרוע אבל בלא קרוע אמר שהוא חציצה אף בחתיכה ומכל שכן בשפופרת:
ובר מן דין קשיא לן לפי דברי הרמב"ן אמאי משני רבא דכ"ע אין דרכה של אשה לראות ד"ב דהא יכולים לומר דכ"ע ס"ל דרכה ש"א לראות דם בחתיכה אלא שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה ומש"ה טהורה לבעלה רק דפליגי אם אומרים מקור מקומו טמא ואפשר מש"ה דחו הפוסקים דברי הרמב"ם הנ"ל ודברי רמב"ן ולא הביאו כלל בספריהם שלא היה נראה כלל דבריהם בעיניהם ואם כן מכל הלין טעמי יש להתיר נדון דידן ואפשר גם לדעת מפרשי דברי רמ"א שצריך מכה ממש לתלות בו יש לומר דהרפיון עצמו מיקרי מכה שגורם לצאת הדם קודם זמנו וכמשמעות הש"י (ד"ה רק מעלתו הזכיר בלשון השאלה כו') ועיין בשו"ת שבו"י ושו"ת צ"צ (ובד"ה אף דאין כוונת כו' ע"ש) ובכן יודיעני רום מעלתו דעתו הרמה ואענדם עטרה לראשי נגד זקני עמי ודי בהערה זו לחכי"ב ובקשתי שטוחה שיכתוב לי תומ"י תשובה לאחר העיון ולמצוה יחשב לו כדי לטהר אשה לבעלה ובטוח אני במדת טובו שיתן מקום לדברי והיה טרם אקרא יענה אותי והיה כאשר יענה אותי כן ירבה וכן יפרוץ מנאי דודו הדש"ת וטובתו כה"י ומצפה על תשובתו הרמתה הק' ארי' ליב מוואלטש:
תשובה גיה"ק מן כ"ב כסליו ק"ל ואת שאהבה נפשי מצאתי שאלתי ש"ח ותשובתו בצדו בפתחי נדה פתח בטהרה תחלה כראוי ליראי ה' כדי לטהר אשה לבעלה ומה אדע אשר לא ידע מעכ"ת אחרי אשר הכל ערך לפניו כש"ע אך רצונו ש"ח זו כבודו ולאשר בקשוני נמצאתי לגלות דעתי הקלושה:
נדון כזה כבר נאמר בתשובת האחרונים זלה"ה בס' ד"ש סימן פ"ז ובסי' ק"ע ושם מסיק דלא דמי לדין נעקר המקור המובא בפוסקים מפני שהדברים נראים לפי דרכי הטבע שדם בא מחולשת כחו להחזיק בתוכו אותן המותרות עד עת בשולם וכו' ולא יגיע מפני זה איסור דם נדות דהרי מן המקור הוא בא ומעיין אחד הוא והתורה טמאתו דהוי כמו ראתה מחמת אונס וכ"כ שם בסימן של"א וכעין זה כתב בתשובת ח"צ סימן מ"ו ומה מאד תמיה לי על המחבר שבו"י ח"ר שכתב בפשיטות דאף במכה שבאם יכולה לתלות ומביא ראיה מתשובת ד"ש והוא ראיה לסתור אמנם בס' שב"י סימן ל"ז מפקפק בזה ודעתו נוטה שאף בחולה שאירע באם עד שאינה יכולה לבשל דם ויצא קודם זמנו התורה התירתו ומסתייע מתשובת מוהר"מ לובלין רק למעשה לא רצה לסמוך ע"ז ול"נ להביא ראיה לדברי הגאונים ה"ה שו"ת ד"ש וח"צ עפ"י מה דקשיא לי פסקי הרמב"ם אהדדי דבפ"ח מהל' א"ב פסק וז"ל וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אף ע"פ שראתה בשעת וסתה היה טהורה ודם טהור עכ"ל וכן העתיק ב"י לשון זה בי"ד סימן קפ"ז אלמא דס"ל כרבי דמקור מקומו טהור ואלו בפ' י' מהל' אלו דין ה' פסק ביוצא הולד ודם דרך דופן דדם טמא כרבנן לגבי ר"ש דס"ל דמק"מ טמא וכן פ' הרמב"ם בפ"א מהלכות משכב ומושב דין ט' וכן פסק שם בדין יו"ד במקור שהזיע כב' טיפי מרגליות וכ"פ שם בפ"ד דין ט"ו באשה שמתה ויצא ממנה דם כת"ק לגבי ר"י דמק"מ טמא וא"כ פסקי הרמב"ם סתרי אהדדי:
אבל הא לא ק"ל במה שפסק הרמב"ם שם בפ"א דין ח' בדם ירוק שהוא טהור אע"ג דקיי"ל מק"מ טמא די"ל שאין חזקת דין ירוק ממקור דוקא ואע"ג דדם ירוק ולובן ממקור נמי אתא כדמוכח בגמ' וכן הוא בת"ה סימן ר"מ מ"מ אין חזקתו מן המקור וטפי איכא למיתלי דאתיא דרך העלי' והפרוזדור וכ"ה בהדיא בתשו' ש"י סי' מ"א בשם הגאון מהרי"ל וז"ל דלמא הליחות והטיפות לא באו למקור אלא היו זבין מגוף דרך הגידין של צואר הרחם בין לפנים ובין מחוץ ללול יען מה שאמרו חכמים שחזקת דם נדה או זיבה מן המקור היינו מדכתיב ממקור דמיה וכדכתבו תוס' בפ' כה"י משא"כ כאן דליכא חזקת דם אלא חזקת לובן עכ"ל וכ"כ בשאר צבעים חוץ מדם יע"ש וא"ל דאף אי נימא דלמא לאו מן המקור הוא בא מ"מ מידי ספיקא לא נפיק ואיך מטהר לה הרמב"ם וי"ל עפ"י מ"ש הרמב"ם ם בפ"ה מהל' שחיטה הביאו טי"ד רס"י כ"ט דבשאר מיני טרפות חוץ מדרוסה יש ספקות שהולכין בהם להקל הואיל ולא נאמר בפי' בתורה אלא הלמ"מ ותוס' במכילתין דט"ז כתבו שמק"מ טמא אינו אלא הלמ"מ ולכך פסק בספקו להקל עיין בב"ח ובפר"ח י"ד סי' כ"ט ועיין בתוס' במכילתין י"ז ע"ב ד"ה ואין שורפין (אך מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות א"ב ד"ו לכאורה ל"מ כן אלא דאפי' בא בוודאי מן החדר אפ"ה אינו מטמא וצ"ע ועיין מש"ל בסס"י ק"ץ) אבל הא קשיא במה שפסק בדם מכה שבמקור דטהור והוא סותר למאי דס"ל מק"מ טמא:
ואשר אחזה ליישב הוא עפ"י מ"ש הרמב"ן ור"ן בחידושים למס' נדה דף מ"א וז"ל מק"מ טמא לאו למימרא דמקור כנגיעה דידה מטמא דהא טומאת בית הסתרים הוא אלא גזירת הכתוב הוא כיון שטומאה נבראת שם מתחלה כל שנברא בו טמא הוא ומטמא נמי ביציאתו טומאת ערב במשהו כדם נדה עכ"ל ולפ"ז י"ל דגזירת הכתוב אינו אלא מה שנברא בו מתולדתו כמעיינות דידה משא"כ בדם הבא ע"י מכה דלאו ממעיינותי' היא אלא דם הבלוע בדופני האבר שבו המכה טהור ואע"ג דרשב"ג ס"ל דאף בזה הדם טמא ס"ל להרמב"ם לחלק משום דבסוגי' דף מ"א מוקמי רבנן דר"ש ס"ל מק"מ טמא וכ"פ שם ר"י במקור שהזיע כו' וכן בסוף מכילתין באשה שמתה מוקמי לת"ק דס"ל מק"מ טמא ואלו בדם מכה הבא מן המקור מסקי' במכילתין דס"ו דרבותינו העידו על דם מכה הבא מן המקור שהוא טהור מש"ה פסק בדם מכה כר' וכרבותינו דטהור אבל במה שהוא נברא בתוכו פסק דטמא:
וכיון שכן כ"ז אי נימא דסתם מכה הנאמר בש"ס היינו ע"י חבורה ופצע אבל אי נימא כדעת בעל שב"י שהוא כולל נמי בחולשת האם שמוציאה דם קודם זמנה א"כ האיך כ' הרמב"ם במכה שבמקור היא טהורה ודם טהור שהרי במכה כזה האשה טהורה לדעת בעל ש"י אבל הדם ודאי טמא דלא עדיף ממקור שהזיע ואיך כייל לה הרמב"ם בחדא א"ו דסתם מכה נמי אינו אלא ע"י חבורה ופצע:
ומדי דברי נזכיר מלתא דתמיה שראיתי בתשו' הנ"ל שאלה ל"ו בשם הגאון מהר"ג שכ' וז"ל אמנם דעת הרמב"ם לא אבין דכ' בפ' כ"א מהלכות מו"מ גבי היוצא דופן ודם דדרך דופן דיש לדם הנ"ל כל דין דם נדה ומשמע שמטמא טומאת ז' מטעם שנגע במקורה והאשה טהורה וגבי מקור שהזיע פסק דאין דם טיפה מטמא רק טומאת ערב וצ"ע עכ"ל ולא ידעתי מאי קשיא ליה מה"ת שיטמא טומאת ז' ולא מצינו טומאת מגע שיטמא טומאת ז' אלא במת והפורשים מן המת ודם נדה דמטמא ילפי' מקרא והדוה בנדתה מדוה כמותה ונדה עצמה לא מטמאה בנגיעתה אלא טומאת ערב ומעתה אין לנו לצדד להתירא כ"א לדברי הר"ש מקוצי הביאו הרא"ש בפ' המפלת באשה שנעקר המקור וכמ"ש בשו"ת פ"י חי"ד סי' ו' ובתשו' שב יעקב סי' הנ"ל וכן הוא בתשו' גאונים בתראי הנדפס מחדש סי' כ"ח והן אמת שב"ח סימן קפ"ח כ' דלמעשה אין לסמוך ע"ד הר"ש מקוצי הואיל ותוס' חולקים עליו והביאו ג"כ הש"ך וכן רמב"ם בחדושיו פי' סוגי' זו דלא כר"ש מקוצי ומה שהק' מעכ"ת לפי' רמב"ן ה"ל לרבא לשנויי דכ"ע ס"ל דרכה של אשה וכו' אלא שאין זה ד"נ אלא דם חתיכה ור"א וחכמים פליגי במק"מ טמא או טהור לא אבין דהשתא ע"כ צ"ל פלוגתייהו באין דם אגור ור"א מטהר משום שאין זה דם נדה א"כ ק' קרא דכבשרה ל"ל דהא לאו מגזירת הכתוב ממעט ליה שהרי ר"א ס"ל דטמא משום דדרכה ולא אתמעט מבשרה כמ"ש הרמב"ן בהדיא דכ"מ דהוי דרכה בכך לא אתמעט מקרא וע"כ הא דמטהר באין אגור משום שאין זה ד"נ וא"כ ק' קרא ל"ל:
אך מה שיל"ד בפי' הרמב"ן הוא זה דלפירושו חכמים מחמירים טפי מר"א ופשטי' דלישנא משמע דחכמים להקל באו וכמ"ש מהרש"א בתוס' ד"ה הא דם נדה וכו' גם יל"ד לפי' הרמב"ן דלפירושו ע"כ צ"ל דפלוגתייהו דר"א וחכמים מיירי באין דם אגור ולישנא דר"א לא משמע הכי דקתני אע"פ שמלאה דם ול"ק אע"פ שבתוכו דם כלישנא דסומכוס משמע דאתי לאשמעינן אפילו בדם אגור אח"ז שמעתי שהרשב"א בחידושיו הקשה עליו קו' זו:
ובזה ניחא לי לפרש דעת הרמב"ן שכ' בפ"ה מהלכות א"ב וז"ל הפילה חתיכה קרוע וד"א בתוכה טמאה ע"כ וכ' המ"מ שכן הוא גי' הרמב"ם במימרא דר"י ולענ"ד נראה דא"צ לזה אלא י"ל דהרמב"ם מפרש כפי' התוס' דלכ"ע בפלי פלויי טמאה ודוקא בד"א הא לאו הכי טהורה דתלינן בדם חתיכה ופלוגתייהו דר"א וחכמים מיירי נמי בדם אגור מדקתני אע"פ שמלאה ופסק כר"א וחכמים ודוקא בפלי פלויי אבל בדשיעא לא ומש"ה כ' דוקא קרוע וק"ל וא"כ אף הרמב"ם ס"ל כפי' התו' ומ"ש הגאון ש"י דהפוסקים דחו לפי' התוס' משום דלפירושם ק' קו' מהרש"א ומה שתי' מהרש"א הוא דחוק כמ"ש המהרש"א בעצמו אבל לפי' הר"ש ניחא ע"כ:
ולענ"ד נראה דאף לפי' הר"ש צריכין אנו לדחוק כה"ג בפירוקא דרבא הגם שנראה מדברי רש"י דלשנויי דרבא פליגי בדרשא דקרא אי מתורת ראיה ממעט ליה או אפי' מטומאה ממעט ליה מ"מ הא כתבו התוס' לעיל בדף ט"ז דמאן דס"ל מק"מ טמא לא מקרא מפיק ליה אלא דאית ליה הלכה למ"מ ולולי דמסתפינא הייתי אומר לתרץ קושית מהרש"א עפ"י מ"ש בתשובות מ"ב סי' מ"ט וז"ל בסוף סי' הנזכר ואין עלי תפיסה מאיבעיא זו דר"י למ"ש למעלה שא"א להכניס שפופרת בתוך האם ומשום דהכי דרכיה של ר"י בבעיא שלו לשאול בבה"מ שאלות זרות ודחוקים ומשום יגדיל תורה ויאדיר אע"פ שאין באפשרות רק דרוש וקבל שכר וכדאמרי' בפ"ב דב"ב על דא אפקוה ר"י מבי מדרשא עכ"ל ולפ"ז מש"ה לא ניחא ליה לאביי לאוקמי פלוגתייהו בפלי פלויי ודכ"ע אית ליה דרשא דבבשרה למעוטי שפופרת דכיון שהוא מן הנמנע דחיק ליה לאוקמי קרא בהכי ומש"ה ניחא ליה לאוקמי דפליגי בחתיכה העשויה כעין שפופרת וקרא דבבשרה להכי אתי למעט חתיכה דשיעא לכ"ע והן אמת שלשון הרמב"ם בפ"ה וז"ל האשה שהכניסה שפופרת בפרוזדור מ"מ ע"כ צ"ל שהכניסה שפופרת למעלה מבין שני' דאל"כ בלא"ה היא טמאה שמטמא מבפנים כבחוץ ועיין במעדני י"ט פ' התינוקת ד"ה עד מקום שהשמש דש וזה ג"כ לדעת מ"ב ע"כ צ"ל שהוא מן הנמנע דאל"כ לא צריך לדחוק כנ"ל:
והנה אף שעשינו סמוכים לשיטות הפוסקים החולקים על הר"ש מ"מ י"ל לסמוך סמיכה בכל כחא דהתירא על הפוסקים כהר"ש כי הם גדולי המורים והמחבר בש"ע שעפ"י הרוב נטה אחר הרמב"ם וקבע הלכה כמותו וכאן לא הביאו לחוש לדעתו באיסור דאורייתא בהפילה חתיכה קרועה ודם בתוכו דטמאה ולדעתו באשה שנעקר מקור שלה והדם בתוך החתיכה דפלי פלויי טמאה ובאמת תמיה לי על שלא הביא לדעת הרמב"ם לחוש לדעתו באיסור דאורייתא וראה זה מצאתי בחי' הר"ן שכתב במכילתין בר"פ הרואה כתם אהא דקא' התם לשמואל תרתי ש"מ וז"ל פירוש כיון דדרשו מבשרה עד שתרגיש בבשרה ממילא משמע ולא בשפיר ולא בחתיכה שאין בכיוצא בזה הרגשת דם אלא הרגשת שפיר וחתיכה עכ"ל ואם כן לדעת הר"ן אין בזה איסור דאורייתא כיון דאנן פסקי' כשמואל דאין אשה טמאה עד שתרגיש אך הסוגיא דר"פ המפלת קשה ליישב לשיטת הר"ן דלפירושו צ"ל דסוגיא זו פליג אדשמואל ובאמת הפוסקים פסקו לתרווייהו עכ"פ כיון שהמחבר והרמ"א קבעו בש"ע להלכה לדברי הר"ש כדאי הם לסמוך עליהם ובפרט במקום הדחק ועיגון גם בס' מנחת יעקב כתב דיש לפסוק בזה כש"ע ואפשר דאף הב"ח שכתב דלמעשה יש להחמיר כדעת התוספות יש לומר דבמקום הדחק ועיגון מודה:
אמנם דעת הר"ש מקוצי והפוסקים שהביאו דבריו סתומים והרבה פרושים נאמרו בכוונת דבריו והנה לדעת הב"י עובדא דהר"ש מיירי שנעקר המקור והחתיכות שנעקרו היה פלי פלויי ובתוכן דם ובכה"ג טיהר הר"ש מקוצי ואם כן לדעתו מה שטיהר הר"ש משום דאין דרכו לאו משום עקירת המקור הוא דאין דרכו וכדעת הט"ז אלא משום דאין דרכו לראות דם בחתיכה וזהו דין הש"ס לפי פירוש הרא"ש וכ"ה לדעת הב"ח ואין חילוק לדעת הב"ח ובין דעת הב"י אלא בראותה דם ממש לאחר שנפלו החתיכות לבה"ח דלדעת הב"י טמאה. אבל לדעת הב"ח בכה"ג טהורה משום דתחלת נפילה לבה"ח היה שלא כדרך הראיה הרי הוא כאלו נפלה לארץ יע"ש. אבל מכל מקום גם לדעת הב"ח טעמא דר"ש דטיהר משום דאין דרכה לראות בחתיכה ולא משום עקירת המקור ובזה דעת הב"ח ודעת הב"י אחד ודלא כתשובת ש"י שרצה לפרש דעת הב"ח כדעת הט"ז וז"א:
והנה בתשו' פ"י השיג על פירוש ב"י וכתב דלפי' הב"י אין חילוק בין פירוש רש"י לפי' הר"ש ולא היה צריך הר"ש להוציא הדין מפירושו דאף לפירש"י כ"ה והא ליתא ויפה תפס מעכ"ת עליו דלפירוש רש"י דווקא היכא דוודאי דם חתיכה היא אבל אי איכא לספוקי בדם נדה טמאה משא"כ בעובדא דר"ש שנעקר המקור דבוודאי איכא דם נדה וכמ"ש בתשובת מ"ב סימן הנז' שהמקור מלא דם טמאה לדעת רש"י אבל לפי' ר"ש אע"ג דוודאי איכא דם נדה טהורה וכ"כ הב"ח וכו' ובר מן דין נלע"ד שלא כוון יפה דאע"ג דלפירש"י מה דקאמר אביי ומ"ס אין דרכה כו' פירושו דלא הוי דם נדה מ"מ בדברי רבא דקא' דכ"ע אין דרכה כו' כך אין דרכה פירושו אע"ג דוודאי דם נדה הוא אפ"ה כיון דאין דרכו בכך טהורה דאל"ה אלא דאף בדברי רבא פירושו דכ"ע אין דרכו כו' שאין זה ד"נ אלא דם חתיכה א"כ ק' קרא דבבשרה לר"א ל"ל אי למעט שפיר וחתיכה ת"ל דאין זה ד"נ וא"ל דדריש טעמא דקרא ומהכא יליף לי' דא"כ בשפופרת דודאי ד"נ הוא לכ"ע טמאה והא ליתא דעיקר שנויא דאביי ורבא אזלי דלא הוי שפופרת כתנאי ואיך יתרץ רבא דכ"ע ל"ל דשפופרת א"ו דבדברי רבא ודאי פי' אין דרכה כההיא דלעיל וכן מורה לשון רש"י שכ' ד"ה אשה טהורה וז"ל דלאו ראיה היא עכ"ל וכהאי לישנא כ' רש"י דף מ"א ע"ב ביוצא דופן ומדלא כ' דלאו ד"נ הוא מוכח דס"ל לרש"י נמי בדברי רבא דאע"ג דדם נדה הוא מ"מ אשה טהורה משום דאין דרכה. ולאו ראיה הוא וכיון שכן ליכא למימר דלרבא לכ"ע אין דרכה אפי' בפלי פלויי דא"כ היינו שיטת הר"ש מקוצי וא"כ גם לדעת הפ"י בפירושו בדברי הר"ש נמי קשיא דל"ל לר"ש לסתור פי' רש"י דאף לפי' רש"י נמי מוכח הדין שלו מדברי רבא דהלכתא כוותי' לגבי דאביי ואיך תליא קושייתו לפי' הב"י א"ו צ"ל דלפירש"י איכא לפרש הא דקאמר דכ"ע אין דרכה היינו בחתיכה דשיעא ורבא לאו אדברי אביי קאי אלא לדחות דברי המק' דלעיל דס"ל דחכמים לא דרשי קרא דבבשרה וע"ז השיב רבא דכ"ע אית להו לדרשא דבבשר' למעוטי חתיכה דשיעא משום דאין דרכה כו' כיון דבלא"ה רבא לא קאי אדברי אביי לפירש"י דלאביי מ"ד אין דרכה היינו דלאו ד"נ ואלו לרבא דלכ"ע אין דרכה היינו משום גזה"כ וא"כ גם לפי' הב"י לק"מ דמש"ה הוצרך הר"ש מקוצי לסתור פירש"י משום דלפירש"י אע"ג דלאביי דתלינן בחתיכה מ"מ לרבא פליגי ר"א וחכמים במלתא אחריתי וי"ל לכ"ע בפלי פלויי טמאה ומש"ה הוצרך הר"ש מקוצי לפרש פירושו ולפרש הסוגי' כפשטיה דרבא אשנויא דאביי קאי דלאביי פליגי ר"א וחכמים בפלי פלויי ובטעמא דקרא וע"ז קאי רבא דכ"ע אין דרכה וטעמא דקרא משום דאין דרכה אלא דפליגי במקו"מ ומעתה לפי' הב"י והב"ח נ"ד אינו דומה לעובדא דהר"ש ודברי הרמ"א סתומים והוא מושג מן הב"ח והל"ח ותשובות פ"י הגם לפמ"ש הרמ"א בד"מ דארכבי' להאי דינא אתרי רכשי שכ' לטעמא דמן המכה הוא בא ולטעמא דאין דרך ראיה בכך יע"ש והיה אפשר לפרש דעתו דעיקר טעמא משום דאין דרך ראיה בכך ומ"ש דתלינן במכה כוונתו דמכה זו גרם הראיה ואפי' דם בעין שהוליך עם החתיכה מ"מ כיון דמכה זו של עקירת המקור גרם הראיה וגם כ"ז שהחתיכות בבית החיצון תלינן בחתיכות אלו שהם גרמו הראיה ואין דרכה של אשה לראות בכך מש"ה טהורה מ"מ מאן מפיס שכן כוונתו אחרי שהגאונים הנ"ל וגם הט"ז לא הבינו כן בדעת הרמ"א ומפרשים לכוונתו כפשטיה דתלינן במכה ממש וגם בתשו' שב יעקב הבין דברי הרמ"א כפשוטו ומ"ש בש"י בכוונת הרמ"א דצריכין לטעמא שאין דרך ראיה בכך אתחלת נפילה לבה"ח וטעמא דתלינן במכה היינו על דם בעין שראתה אחר נפילה לביה"ח דתלינן בחתיכות אלו ומחמת מכה הוא כבר קדמו בל"ח בזה:
ולפ"ז נ"ד אף לדעת הרמ"א טמאה דשאני בנדון דהר"ש שהיה עקירה ממש משא"כ בנ"ד וכמו שנבאר לקמן ומ"ש מעכ"ת בדברי כוונת הרמ"א דברי טעם הם ועכ"ז כולי האי ואפשר אין להעמיד ע"ז יסוד להקל ואף לדעת מעכ"ת מ"מ כ' שלא בשעת וסת' או שלא בזמן עונה בינונית דאז א"צ שתדע שמכתה מוציאה דם משא"כ באשה כזו שרואת בכל יום אי לית לה וסת קבוע ודאי דא"א לה לדעת זמן עונה בינונית שלה שהיא מקולקלת למנינה:
ואולם לפי' הט"ז בדברי הר"ש מקוצי שכ' וז"ל דלא אסרה התורה אלא כשהמקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנה משא"כ כאן שהמקור עצמו מוליך עמו דם ואין דרך ראיה בכך עכ"ל וכן דעת שו"ת פ"י וכן נטה ג"כ דעת הל"ח ומעדני י"ט ע"ש ולדעתם בנ"ד טהורה אך כבר כ' ש"י סי' הנ"ל בתשו' מי ימלא לבו להקל באיסור חמור כזה נגד הרמ"א דגרירי עלמא אבתרי' ובפרט דהב"י מחמיר עכ"ל וא"כ אנן מה נענה אבתריה הגם שבתשוב' הנז' מצדד להקל בנדון כזה מטעם דזו בעצמה במה שלקתה ברפיון קשרי האם נקרא מכה לדעת הרמ"א וטהורה וגם מצרף להקל לדעת הב"ח שכ' שכיון שמתחלת נפילה לביה"ח שלא כדרך ראיה אע"ג שלאח"כ ראתה דם להדיא מ"מ נחשוב כאלו נפל לארץ אך לא ירדתי לסוף דעתו:
והנני משיב על דבריו ע"פ סדרו בתשובה זו דמ"ש על תשו' ד"ש וז"ל מי הגיד לו דעובדא דהר"ש היה עקירה ממש ע"י חבורה ומכות פצע משא"כ בנ"ד שהיה ע"י רפיון קשרי האם כו' ואפשר דקדק מלשון הר"ש דקאמר חתיכות בל' רבים דמשמע ע"י פצעים וחבורות עכ"ל ולענ"ד מוכח מדברי הפוסקים שהביאו להר"ש כדעת ד"ש שכתבו אעובדא דהר"ש דמיירי שהניחו חתיכות בפושרין מזה מוכח דעובדא דהר"ש מיירי בעקירה ממש גם מ"ש התשו' הנ"ל דלדעת הב"ח דס"ל נמי לטעמא דאין דרכה וכו' ואם כן בנ"ד כ"ז שהחתיכה בביה"ח אפילו ראתה דם להדיא טהורה לענ"ד לא כן רק לדעת הב"ח טעמא דמלתא משום דתחלת נפילה היה ע"י חתיכות דפלי פלויי וזו דין הש"ס לפי' הר"ש אבל לא מטעם משום שהמקור בעצמו מוליך עמו דם כדעת הט"ז ומעולם לא חידש הר"ש דבר מדעתו מה שלא נאמר בתלמוד בהדיא ואם כן בנ"ד מנ"ל דטהורה גם מ"ש בתשובה הנז' וז"ל רק הב"ח כתב גם כן הטעם משום דאין דרכה ואפילו הכי כתב שאין לטהר אלא בין וסת לוסת ולכאורה הוא דבר שאין לו שחר עכ"ל ולענ"ד ברור מלולו ולק"מ דהא לדעת הב"ח לא התיר הר"ש אלא דמים היוצאים מחתיכות אחר נפילתן לבה"ח אבל דמים הבאים מן המקור אפילו כ"ז שהחתיכות בבה"ח לא התיר הר"ש מש"ה כתב דבשעת וסתה חיישינן דלמא מן המקור עצמו באו כיון דלא ידעינן בודאי שדם זו מחתיכות אלו באו דמים לאשה שיש לה מכה במקור שבשעת וסתה צריכה שתדע שדם זו מן המכה בא ומ"ש רום מעכ"ת דבנדון דהר"ש לא שייך האי סברא שכתבו התוספות והפוסקים דאל"כ לא תטמא לעולם דהא תטמא לאחר שתתכבד הבית מחתיכות אלו אין נ"ל דאין לחלק בזה בין מכה עוברת לשאינה עוברת ולעולם בשעת וסתה צריכה שתדע שדם זה מן המכה בא ול"ד למה שפוסקים מחלקים בדין זה היכא דאין רואת ממש כמו בשעת וסתה דבזה ודאי לא שייך האי סברא ואין להאריך בזה:
גם מה שמצדד בתשו' הנ"ל שם להקל אפי' בשעת נפילת המקור לבה"ח וז"ל דאע"ג דא"ל דלמא רק מקצת המקור נפל והעיקר נשאר במקומו וא"א לפתיחת הקבר בלא דם אפ"ה לדעת הט"ז טהורה דהא ס"ל אפי' בדם בעין שהוליך עמו החתיכה טהורה קשה לי דאיך אפשר לומר כן דהא מסיים הטור וכ"כ בש"ע אחר עובדא דהר"ש ודוקא חתיכות קטנות ולשון זה מוכח דקאי אעובדא דהר"ש דשם כ' חתיכות קטנות לשון רבים ואלו לעיל לא הזכיר רק חתיכה אחת וכ"כ הב"ח דקאי אעובדא דהר"ש ומה שמסיים הטור והש"ע אבל חתיכה גדולה רבותא אשמעינן דבגדולה אפי' בחתיכה אחת טמאה ולדעתו מה בכך שחתיכה גדולה וא"א לפתיחת הקבר בלא דם מ"מ אין דרך ראיה בכך:
והן אמת שמדברי הט"ז משמע שאפי' דם בעין שהוליך עמה החתיכה טהורה. אמנם קשה ליישב לדעתו הסוגיא דבפ' יוצא דופן דמ"א דאר"ל מקור שנעקר ונפל לארץ טמאה שנאמר יען וגו' ומקשי' למאי אילימא לטומאת ז' דם אמר רחמנא ולא חתיכה כו' משמע הא איכא דם טמאה בשלמא לפי' הר"ש מקוצי ל"ק מידי דכבר תי' הב"ח דאף ר"ל מיירי דאיכא דם בתוך החתיכה והכי מקשה דם א"ר ולא חתיכה כלומר דוקא הדם בעין משא"כ כשהוא בתוך החתיכה דממועט מבבשרה אבל לשיטת הט"ז דוחק ליישב:
ואולם גם על תי' הב"ח לפירוש ר"ש י"ל דמאי מק' הש"ס אי לטומאת ז' דם א"ר ולא חתיכה דכיון דר"ל מיירי שיש דם בתוך החתיכות וכמ"ש הב"ח וסתמא דמלתא כ"ה שמקור מלאה דם כמ"ש לעיל בשם תשובת מ"ב וכן צ"ל לדעת בעל ל"ח דסבירא ליה דמסתמא ר"ל נמי מיירי שיש דם בתוך החתיכות דאל"כ לא הוי מק' מידי מסוגיא זו על פירוש ב"י יע"ש א"ו ס"ל סתמא דמלתא כ"ה שא"א לחתיכות מן המקור בלא דם וא"כ מאי מק' הש"ס אי לטומאת ז' כו' דלמא ר"ל בשם ר"י נשיאה ס"ל כסומכוס וכשאר תנאי דלא דרשי לדרשא דבבשרה למעט חתיכה ור"י נשיאה כוותיה ס"ל והוכיח כן מקרא דיען השפך וגו' דלא נימא דנדרוש מבבשרה למעוטי חתיכה א"ו דאיהו נמי ס"ל לדרשא בבשרה אלא דלא ממעט רק בשפופרת או חתיכה דשיעא אבל לא חתיכה דפלי פלויי:
גם מ"ש בתשובת שב"י דאף לדעת הרמ"א דטעמא דר"ש משום דתלינן במכה מ"מ בנ"ד היכא שאמרה האשה שיודעת בודאי שכל דמים שהיא רואת מחתיכה זו שבבה"ח היא טהורה אפי' בשעת וסתה דהא במכה מטהרינן אפי' בשעת וסתה כשיודעת בוודאי שדם זו מן המכה הוא בא כ"ז סובב והולך לשיטתו דאף הרמ"א מיירי בלקתה ברפיון קשרי האם אבל לפמ"ש בתי' ד"ש וכאשר הוכחתי בדבריו אין מקום להקל דאף שיודעת בוודאי שמחתיכה זו ראתה מה בכך דהא י"ל שהחתיכה זו היא האם עצמה או צואר האם שכ"ד יוצאים דרך שם ומעין טמא הוא אלא שיוצא שלא בזמנה גם מה שהשיג בתשו' הנ"ל אתשו' צ"צ סי' פ"ז שכ' בנ"ד דצריכה שתרגיש כאב בחתיכה זו שבבה"ח ואז יכולה לתלות במכה שלא בשעת וסתה וע"ז כ' דמלשון הרמ"א לא משמע כן דהא לא הזכיר כלל שצריכה שתרגיש כאב בחתיכות אלו גם זה לשיטתו דר"ש והפוסקים מיירי נמי בנ"ד אבל לא כן דעת הצ"צ אלא דעובדא דהר"ש בעקירה ממש וא"כ אין לך מכה גדולה מזו משא"כ בנ"ד וכמ"ש שם בשם המ"ב שאין דרכה של האם לירד למטה ולחזור למעלה ומכ"ש לשיטת הב"ח דפי' טעמא דהר"ש שהתיר אפי' בדם בעין אחר שנפלה החתיכה לביה"ח דנחשוב כאלו נפלה לארץ וזה לא שייך בנ"ד דחתיכה זו שנפלה לביה"ח מחוברת עדיין למקור עצמה וכמ"ש בש"י עצמו וז"ל דמאן לימא לן דכל המקור נעקר דלמא מקצת או צואר המקום נעקר והמקור עצמו במקומו ע"כ:
כללא דמלתא קשה הדבר להתיר שהרי לדעת התוס' והרמב"ן אין דברי הר"ש מוכרחים והב"ח כ' דלמעשה יש לחוש לדעת תוס' וסיעתם ואף אי נימא כדאי הוא הר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק מ"מ הא י"ל כפי' הב"י והב"ח ולפירושם לא התיר הר"ש אלא מה שמבואר לפירושו בתלמוד בהדיא ולא יצא לידון בדבר החדש לדמות מלתא למלתא ושיטות הט"ז ופ"י ול"ח אין שיטתם מוכרחת וכמ"ש לעיל ודברי הרמ"א המה סתומים ולמה שהבינו הפוסקים האחרונים דעתו אין ענין לנ"ד ואין לו דמיון וא"כ היא רחוקה להמציא לה מזור ותרופה למכתה:
אבל הואיל שגדול השלום שבין איש לאשתו נראה לצדד להקל אם יש לה וסת ושלא בשעת וסתה ע"פ מ"ש בתשובת צ"צ סימן הנ"ל וז"ל דבר פשוט הך בליטה שהאשה מרגשת בצד שמאל וכאב לה ובשמושה יכולה ליגע בה דזה מיקרי מכה בא"מ בין שתהיה בליטה זאת אחת מחולחלת שנקרעה הפריסה ובין שתהיה האם עצמה מקרי מכה בא"מ עכ"ל ואף שכתב שם בתשובה הנז' דדוקא במרגשת כאב באותה חתיכה הוא דנקרא מכה י"ל דוקא בעובדא דידיה שלא היה הבליטה יוצא חוץ לגופה רק שנפלה לביה"ח משא"כ בנ"ד שבליטה גדולה יוצאת חוץ לגופה לגמרי ואינה חוזרת מעצמה אלא ע"י משמוש ידים ובנתינת עגולה לתוך גופה בוודאי אין לך מכה גדולה מזו ועיין בתשובת חינוך ב"י ויש מקום חשוב לתלות בו שממכה זו שנתקה קשרי האם בא הדם ולא מהמקור ונהי נמי דהוי רק כמכה שאינה יודעת שמוציאה דם מ"מ איכא למיתלי שלא בשעת וסתה במכה זו אף שאינה יודעת שמוציאה דם כדי שלא תאסר לבעלה לעולם דבזה כ"ע מודו כמבואר בפוסקים וגם יש לנו לצרף דעת הגאונים הנ"ל שמתירים בנ"ד לגמרי דזו נמי אין דרכה וכ"ז כשהיא אומרת שיודעת בוודאי עפ"י אומדנות דמוכחות לה שיש לה וסת אבל מה שנאמר בלשון השאלה הוכחה דיש לה וסת משום דבשעת וסתה יש לה צער מרובה משא"כ שלא בשעת וסתה אין לה צער כ"כ וזה אין הוכחה גמורה דאיכא למיזל בתר איפכא דבשעת וסתה אין לה צער כ"כ אלא כדרך שאר נשים ושלא בשעת וסתה יש לה צער אך אם יש לה אומדנות ואמתלאות דמוכחות יש לה לטהר שלא בשעת וסתה ודעתי מסכמת עם דעתו הרמה אם יסכימו אתנו עוד ממורי הוראה המפורסמים:
הגם שלדעת הפוסקים תוך ג' ימים הראשונים של ימי הספירה לא תלינן במכה מ"מ הא כתב בתשובת צ"צ סימן ס"ה דדין זה לא איתמר בגמרא אלא שהאחרונים החמירו בכך והרבה מהאחרונים לא החמירו בזה לכך מאן דמקיל אפילו בטעם כל דהו לא הפסיד כ"כ ואם כן בנ"ד דא"א לה לטהר לעולם ושלא תאסר לבעלה יש להקל (ע"ל סימן קצ"ו העליתי שאין להקל לתלות במכה תוך ספירות ז"נ) וכ"כ בתשובת כנ"י מיהו מ"מ צריכה שתוכל לספור יום אחד בנקיות שלא תראה בו כלל שזהו דין הגמרא אליבא דכ"ע ואפילו פסקה בטהרה לעת ערב קודם ספירות ז"נ אם לא בדקה אפילו יום אחד בתוך ז"נ ואפילו בדקה בח' ומצאה טהורה לא עלתה לה אלא יום ח' לבד וצריכה שתשמור עוד ו' ימים לתשלום ז"נ וא"כ באשה שרוא' בכל יום אי נימא דלעולם ניתלי בדם מכה בדיקתה אינה מעלה ואינה מוריד ומה תועלת יש בבדיקה זו שהרי אפילו תראה תתלה בדם מכה והרי הוא כאלו לא בדקה כלל ואיך תעלה לה ז"נ דהא צריכה עכ"פ שתבדוק יום אחד תוך ז' ימי ספירתה כדי שתתחזק בטהרות כמ"ש כל הפוסקים ע"כ נראה שצריכה שתשמור א"ע בכל יכלתה שלא להרבות בהילוך כדי שיום אחד תהיה נקיה גמורה בלי שום ראיה כלל חוץ ממה שפוסקת בטהרה קודם בין השמשות וראיתי בתשובת שב"י בסימן ל"ו בשם הגאון מהר"ג שכתב וז"ל וצריכה מן התורה אחר וסתה להפסיק בטהרה גמורה דאז היא בחזקת טמאה וצריכה מה"ת הפסק טהרה ומאז ואילך לא תבדוק עצמה כלל משמע מדבריו שא"צ אלא הפסק טהרה ביום שקודם ספירות ז' ימי ספירתה וליתא אלא תרווייהו צריכה הפסק טהרה וגם יום א' נקיה לגמרי ואז תעלה לה לספירות ז' ימי נקיים:
והנה ראיתי לחכם א' מחכמי זמנינו שכ' דבתוך ימי ספירתה אין להאמין לאשה שמכה יש לה במקור שממנה הדם בא ומכ"ש באשה שרואת בכל יום ומביא ראיה מתוס' ר"פ האשה רבה ד"ה ברי לי דשומן דמהימן וכו' שכ' וז"ל ואור"י נדה נהי שעכשיו רואה מ"מ לא איתחזק שתראה לעולם עכ"ל וכ"כ בריש מס' גיטין יע"ש וא"כ באשה שרואת תמיד או בתוך ימי ספירתה אם רואת הרי שור שחוט לפניך ומיקרי איתחזק אסורא ואינה נאמנת לומר דמן המכה בא ולא נהירא דלעולם לא מיקרי איתחזק אסורא ונאמנת מטעם שאין דרך אשה להיות רואה תמיד מן המקור ואדרבה דרך דם המקור להיות פוסק וכמ"ש בשו"ת פ"י חי"ד סי' א' וז"ל או אפשר כיון שהיא רואה תמיד כל כך איכא רגלים לדבר שאין דרך אשה לראות כ"כ עכ"ל ומש"ה מיקרי לא איתחזק אסורא והפוסקים דמחמירים היינו דוקא בתוך ג' ימים ראשונים של ספירתה וגם זה אינה אלא מחומרת האחרונים ועוד הגע בעצמך שהרי למ"ד וסתות דאורייתא כתב הרא"ש בריש מכילתין וז"ל שהיא הלמ"מ וכי מטי זמן וסתה מחזקי' לה בטומאה ואפילו בדקה עצמה אחר זמן וסתה ומצאה טהורה טמאה ואפ"ה מסקינן במכילתין דף ט"ז דאפי' למ"ד וסתות דאורייתא אם בדקה עצמה כשיעור וסת דטהורה אלמא דנאמנת לומר שבדקה עצמה ומצאה טהורה אפי' למ"ד וסת דאורייתא שהיה בחזקת טמאה א"ו דלא מיקרי איתחזק אסורא כיון דלפעמים היא משנה זמן וסתה כ"ש תוך ימי ספירתה (עיין במוהרי"ק שורש ע"ב פי' התוס' הנ"ל ע"ש וצ"ע לפי דבריו שם) גם ביש לה מכה במקור שא"א לה לדעת אלא האשה עצמה. ואפ"ה אי לאו דחיישינן שמא גם דם נדה מעורב בו היתה נאמנת לומר דדם זה מן המכה בא אפילו למ"ד וסתות דאורייתא וכמ"ש התוס' שם ד"ה מ"ס וסתות דרבנן הא ודאי דבשעת וסתה למ"ד וסתות דאורייתא חמירא טפי מן תוך ימי ספירתה וכן מוכח מגמ' ופוסקים ועיין ש"ך סי' קצ"ו ס"ק י"ג מכל הלין טעמי נראה פשוט דנאמנת אפי' תוך ימי ספירתה לומר מכה יש לי במקור וכל דם שהיא רואה תולה במכה רק יום א' צריך שתהיה נקיה לגמרי כמ"ש לעיל כן נראה לענ"ד להלכה ולא למעשה עד אשר יסכימו אתנו מבעלי תריסין ובזה אשים קוצר למלין וה' יוסיף לנו חדוה וגילין ונזכה לביאת ינון הכ"ד היום יום ה' יומא דחנוכה דהאי שתא תקכ"ו לפ"ק פה ק"ק ה"ב פ"ע דנציג הקטן אלחנן:
תשובת השואל על תשובתו ארשת שפתי בל אמנע מלהגיד לאדוני שגי"ה ק"ל וקריתי ושניתי ושמחתי כמוצא שלל רב בראותי שפקודתי שמרה רוחו לטייל עמי בפרדס ולבוא בשערי פתחי נדה אשר הן הן גופי הלכות ראיתי שברוחב בינתו היתרה הפליא עצה וערך חנית וכידון כיום המלחמה ביום קרב. עדי בשחק שבאהבתי אותו היה מוסכם אצלי דלא מזיגנא רישא אבי סדיא עד אשר אכוין אשורי לכתוב תומ"י תשובה על דבריו ולפנות מכל עסקי ולהיות עסקי בטהרה לטהר אשה לבעלה אכן מן השמים עכבוני זה כמה שבועות בביטול תורה וימים של צער וכו' ועתה ברוך ה' אשר מצרה נחלצתי וגלל כן חשתי ולא התמהמהתי להקריב אליו בכמה דברים אשר נסתרה דרכו מאתי ולבי מהסס עד אשר יבוא נא דבריו הנחמדים ולהצדיק את הצדיק דמעיקרא ראשון תחלה נאמר מה שהקשה מעכ"ת אדברי שו"ת שבו"י סי' ס"ו שכתבו להתיר בשם שו"ת ד"ש נ"ל דהכי קאמר כמו שהתיר ד"ש באם יש פצע וחבורה ויש לה כאב דמותרת אף שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם כ"כ התיר הוא באם איכא רפיון גדול שקורין פארפאל דזהו ג"כ מקרי מכה לדברי שו"ת שבו"י ואיכא כאב שאינה יכולה לילך כדרכה וכמ"ש בשו"ת מפורש דמותר מה"ט יע"ש:
ומה שרוצה מעכ"ת לתרץ דברי הרמב"ם עפ"י הר"ן דאם יש לה מכה ע"י פצע וחבורה דם זה אין בא אלא מכותלי הרחם ולא נבראת שם ומש"ה טיהר את הדם. ולפ"ז תמיה לן אמאי פסק הרמב"ם בדין מקור שנעקר ונפל לארץ דטמאה אשה ואיני רואה שום חילוק בין דם שיצא מכותלי רחם ובין רחם עצמו שיצא לחוץ דגם שמה אין הטומאה נבראת שם ואי מיירי מקור שנעקר ובתוכו דם א"כ ל"צ הש"ס לאתויי קרא דיען השפך נחושתך דהא הדם כבר נטמא בשעה שהיה המקור במקומו ואם דעתו לחלק בין פנימית המקור ובין צד החיצון. אף שאין הדעת סובלת שהוא נגד משמעות תוס' ד"י ד"ה מקור מקומו טמא ע"ש מ"מ לפ"ז בל"ז לק"מ על הרמב"ם די"ל דהרמב"ם לא התיר אלא במכה שיש לה בצד החיצון מהמקור:
ומה שתפס מעלתו עלי שאינו יודע כוונתי במה שהקשיתי לשאול אדברי הרמב"ן הלא מעכ"ת עצמו הרגיש שאינו יודע לפרש דברי רבא לפירש"י דהאיך אומר ר"א בבשרה ולא בשפיר והא בשפיר וחתיכה בלא"ה טהור שהוא דם חתיכה. דהא משני רבא דכ"ע אין דרכה כו' ולפירש"י מכח ההוכחה זו אמרינן שהוא דם חתיכה. וע"כ צ"ל דזהו בעצמו נלמד מקרא דבבשרה ולא בחתיכה מטעם דדם חתיכה מותר וגם נשמע מבשרה שיהא דם שפופרת טהור מטעם חציצה דה"א מסברא אף דידעינן שהוא דם חתיכה אפ"ה אסרה תורה ולהכי צריך קרא להתיר דם חתיכה א"כ כ"כ יכולנו לומר לפי' הרמב"ן דכ"ע ס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואין כאן חציצה רק בבשרה אתי למשרי דם חתיכה עצמה שיהא טהור מטומאת ז' אבל טומאת ערב מטמא משום דמק"מ טמא ורבנן ס"ל דטהור אף מטומאת ערב דמק"מ טהור וכפירש"י ד"ה ורבנן סברי ומה שרוצה מעכ"ת לומר לדברי רש"י דפי' א"ד אליבא דרבא אף דהוי דם נדה מ"מ ממועט מקרא דזה דוחק גדול לדעתי לפרש כן ועוד דתלה מעלתו ליתד מונח דרבא קאי אדברי אביי. א"כ פשיטא קשיא האיך משנה הש"ס הלשון תוך כדי דיבור ומה שרוצה מעלתו לתרץ דברי הרמב"ם פ"ה מהלכות א"ב הפילה חתיכה קרוע שהרמב"ם פי' כפי' ר"ש לדבריו פשיטא קשיא אמאי לא הביא רמב"ם דין זה באם הפילה חתיכה כעין שפופרת דאף זה אין דרכה ומותר מטעם חציצה דבהא פליגי ר"א וחכמים ועוד דהא כתב הרמב"ם פ' הנ"ל דין י"ג ואפילו נקרעה החתיכה נמצאת מלאה דם טהורה שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה דהא לפי' תוספות צ"ל דאין זה דם נדה שאסר הכתוב בשלמא לדברי תוספות י"ל דלא סבירא ליה הך סברא שיש לתלות הדם בחתיכה עצמה אבל אליבא דהרמב"ם שכתב באם אינו אגור תלינן בחתיכה עצמה וא"כ איך כותב לשון דמשתמע אף בדם אגור תלינן בחתיכה עצמה:
ומה שרוצה ליישב קושית מהרש"א דאין המתרץ רוצה לאוקמי פלוגתא בפלי פלויי דא"כ בבשרה לא אתיא אלא לשפופרת ואינו אלא דרוש וקבל שכר לא ידענא מאי קאמר דהא אליבא דר"א מוקמי קרא לחתיכה ורבנן אפשר דלא דרשי כלל בבשרה להכי כדקס"ד דש"ס למעיקרא עיין ברש"י ומה שרוצה לעשות סמוכים לנ"ד עפ"י מה שמצא בדברי הר"ן דלשמואל ליכא בנ"ד איסור דאורייתא איני יודע מה שח דהא בנ"ד איכא הרגשה שזב ממנה הדם רק אנו רוצים להתיר מטעם הר"ר שמשון אבל אי הוי כה"ג דרך ראייתן אף שנפל המקור מחמת רפיון וודאי כה"ג איכא הרגשה שזב דם מהמקור:
ומ"ש מעלתו וז"ל ואף לדברי מעכ"ת שטיהר משום ס"ס מ"מ כ"ז שלא בשעת וסתה או בשאין לה וסת ושלא בזמן עונה וא"כ באשה נ"ד אם אין לה וסת וודאי שא"א לה לדעת זמן עונה בינונית שלה שהיא מקולקלת למנינה כו' זה ג"כ אינו מובן הלא כתבתי שם מפורש לפי פירושי דידי בדברי רמ"א גם רמ"א מודה לדברי ר' שמעון וא"כ ודאי נדון דידן מותר אף בשעת וסתה מטעמא דר"ש:
ומה שהק' מעלתו על ש"י שמדחיק עצמו בדברי ב"ח חנם ודבריו המה מלתא בטעמא דהא לא מתיר אלא דמים הבאים בחתיכה זו אבל דמים הבאים מהמקור עצמו טמאה וחיישינן דלמא מהמקור עצמו באו ולא גרע ממכה שצריכה שתדע שדם זה מן המכה אפשר זה אינו הא דאמרי' שצריכה לידע שדם זה מן המכה בא זהו דוקא אם יודעת שדם בא מלמעלה דרך יציאת הדם מהמקור אבל הכא יש ספק שדם זה בא מחתיכה המונח בביה"ח ואנו יודעים שחתיכה זו מוציאה דם דהא מיירי בפלי פלויי יש להתיר אף בשעת וסתה דלא שייך למימר טעמא דא"כ לא תטמא לעולם דהא יכולה לטמא באם תדע שדם בא מן המקור ותרגיש שזב מהמקור ומה שהק' מעלתו אש"י סוף התשובה שכ' לדעת הט"ז אפי' דם בעין שהוליך עמה החתיכה טהורה וכ' מעלתו וז"ל באמת כן הוא פשטא דלשנא אך ק' דא"כ האיך מסיים הטור אחר עובדא דר"ש ודוקא חתיכות קטנות וכן הוא בש"ס ולפי דעת הט"ז מה בכך שהם חתיכות גדולות הא אפי' דם בעין שהוליך עמה החתיכה טהורה:
ונלע"ד תמוה לפי דעת מעלתו בפירושו דהט"ז לא מצינו מפלת חתיכה ויש עמה דם טמאה והא לא שמענו שום חולק אסתמא דמתני' וברייתא דתני אם יש עמה דם טמאה וע"כ צ"ל הא דתני אם יש עמה דם טמאה מיירי שאין הדם על החתיכה אלא שיצא הדם עם החתיכה בפ"א שהוא טמא אליבא דכ"ע רק דב"ח וט"ז מחולקים היכא שיצא הדם עם החתיכה ודם מונח על החתיכה מבחוץ וחתיכה מביא הדם הזה בזה מחולקים הב"ח וט"ז אם היא דרך ראייתה ועיין בל"ח פ' המפלת סי' ד' ד"ה אמר רבא כי לא נמוחו שיש לחלק בין דם שבתוך החתיכה אלא שהוא בבקעים בכדי שמגיע ונוגע בכותלי רחם לבין שהלחלוחית מהדם על החתיכה ע"ש אבל היכא שיצא הדם להדיא עם החתיכה בפ"א י"ל זהו דרך ראייתה וא"כ מק' שפיר אדברי הב"ח אמאי יש לחוש שיצא הדם עם החתיכה להדיא דהא מיירי בחתיכות קטנות דליכא פתיחת קבר וגם לחלוחית דם שעל החתיכה טהור שזהו שלא כדרך ראייתה רק הב"ח ס"ל שאף לחלוח דם שעל החתיכה טמא אבל היכא שהיו החתיכות גדולות וא"א לפתיחת הקבר בלא דם ודאי אמרינן שיצא הדם עם החתיכה להדיא וטמאה נדה וכן הוא משמעות דברי הב"ח לא טיהר אלא דם שבתוך הבקעים ע"ש ואחר אחר שכתבתי כל הנ"ל באו דברי קדשו אלי עוד מן ז' שבט העבר והעתקה מן רבנים דק"ק אה"ו וראיתי דבריהם בהעברה בעלמא באשר לא הגיעו דבריהם לידי עד אתמול כי יעבור והנה בהשקפה ראשונה נראה שיפה השיג על דברי מחמיר מלבד הדברים אשר נתקשה לי בהם ואי"ה אביא בארוכה דרך קונטרסי:
וגם מה שהשיג הרב אט"ז מסוגי' דיוצא דופן ודם דרך דופן כו' דברים אלו נאמרו ונשנו כאן ודחינו דברים הללו דמאן לימא לן דזה מיקרי שלא כדרך ראייתן דלא מיקרי שלא כדרך ראייתן היינו דוקא אם יוצא מהמקור שלא כדרכו אבל ביציאת הדם שלא כדרכו מגוף האשה מאן לימא לן דמיקרי שלא כדרך ראייתן וגם ראיתי אחרי רואי דברי פ"ק אשר נתקשה רום מעלתו בדברי הב"ח דא"כ מאי מק' הש"ס דהא ר"ל מיירי דאיכא דם בתוך הבקעים ואם כן דלמא ר"ל סובר כמו שאר תנאים דסברי דרכה של אשה לראות דם בחתיכה עכ"ל והנה ראיתי שהרגיש מעלתו שלא יקשה בדבריו דאם כן אמאי נקט ר"ל דוקא נעקר המקור ומקרא דיען השפך להורות דמקור מיקרי ערוה אף לאחר שנעקר ממקומו הא לפי דבריו אף שלא נקרא המקור ערוה לאחר שנעקר עכ"פ לא גרע מחתיכות בשר בעלמא שיש דם בפלי פלויי דטמאה אם נאמר דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה לכך בא מעכ"ת כמתנצל על דבריו וכתב וז"ל ואתא לאשמעינן דלא נימא בבשרה למעט אפילו חתיכה לכך מייתי קרא דיען השפך לגלויי דקרא דבבשרה לא אתי למעוטי אלא שפופרת ומטעם חציצה עכ"ל ולא ידעתי להולמו איך שייך לומר דקרא יען השפך שנאמר בנביאים אתא לומר דאשה מטמא שלא כדרך ראייתה דהיינו חתיכה שיש דם בפלי פלויי הא הפסוק לא אתי לאתויי לן אלא לגלויי מלתא דקרי לה ערוה אף לאחר שנעקר המקור והאיך נשמע מזה באם יש בתוכו דם שהוא טמא בשלמא אליבא דאמת אתא קרא לאשמעינן דמיקרי ערוה אף שלא במקומו דה"א דמקור אינו מטמא שלא במקומו ולהכי אתא קרא דגם שלא במקומו מיקרי ערוה ומטמא מבחוץ כמו בפנים אבל אם כוונת הש"ס לאתויי מהך קרא דאם ראיית דם בתוך החתיכה שמטמא דה"א למעוטי מכח בשרה ולא חתיכה מטעמא דאין דרך ראייתה לא אדע האיך נשמע זה מהקרא דיען השפך (דהא מתמה הש"ס על הס"ד שר"ל דמטמאה טומאת ז' משום דהיה ס"ד לומר דערוה גופה מטמא ז' כמו דם ולהכי מייתי קרא דלאחר שנעקר מיקרי ערוה מק' הא דם א"ר ולא חתיכה והאיך קמייתי קרא דיען השפך שתטמא טומאת ז') ואם כן דאי ה"א שלא תטמא משום דבשרה אתי למעוטי שלא כדרך ראייתה קשיא האיך נשמע מקרא דיען השפך שלא אמרינן הך סברא דהא לא נשמע מהקרא אלא דמיקרי ערוה כקודם עקירה:
גם חדשים אני מגיד דלכאורה נראה להתיר נ"ד מכח ס"ס ספק אחד דלמא הך רפיון בעצמו הוא מכה או שבא מכח שנעקר על ידי פצע וחבורה וכמ"ש הצ"צ וש"י ושבו"י ואת"ל דלא מיקרי מכה יש ספק דלמא אמרינן כסברת פ"י וכר"ש דזהו מקרי שלא כדרך ראייתה ועיין במנ"י דיני ס"ס במחודשים שאם ספק אחד מתיר יותר מחברו ודאי אמרינן ס"ס אף שבשני ספקות איכא פלוגתא בין הפוסקים והך ספק שלא כדרך ראייתה מתיר אף בשעת וסתה יותר מאותו ספק שנאמר דאיכא מכה ואף שאינו מתהפך כבר כתב הפ"י ומנ"י דאעפ"כ מיקרי ס"ס יע"ש וגם מהודענא שלא יצאה עדיין הוראה לא לאסור ולא להתיר מחמת שתלי"ת ביני ביני נטהרה האשה לבעלה פ"א וה' ברחמיו ישלח לה רפואה שלמה שלא נצטרך להכניס עצמנו באיסור חמור אבל מ"מ בקשתי שטוחה שיכתוב לי תשובה נכונה להלכה באשר בעו"ה רבות בנות עמנו נלכדו במצודה רעה כזו ותו לא מידי רק חיים ושלום מנאי דודו הד"ש וטובתו כל הימים ומצפה על תשובתו הרמה והנשאה הק' אריה ליב בן מוהר"ר משה זלה"ה:
תשובה אד"ש גי"ה מן כ' שבט ק"ל ומתוכו ראיתי שעברו עליו ימים של צער נעויתי משומע. ותהי זאת נחמתי על אשר ראיתי מתוך כתבו שצדיק מצרה נחלץ ועתה אבוא להשיב על הספקות אשר נפל למעכ"ת בדברי אף שאין הזמן מסכים עמדי מ"מ אמרתי לכבודו אפנה ואשנה פ' זה בראשית מאמר כ' מעכ"ת וז"ל מה שהקשה על שו"ת שב"י נראה דה"ק כמו שהתיר בתשובת ד"ש כו' כמו כן התיר הוא באם איכא רפיון גדול שקורין פארפאל כו' עכ"ל ונפלאתי על דבריו רפיון קשרי האם מאן דכר שמיה בתשו' הנז' ואין שם אפי' רמז מזה ואין זה אלא דברי נביאות וז"ל שם בסי' מ"ה שאלה באשה א' שיש לה וסת קבוע ונתחדש לה מקרה וכו' והלכה לרופאים וענו ואמרו כולם שהוא לה מכאב האם וגם היא מרגשת כאב בגופה אם יש לסמוך על דברי הרופאים עכ"ל השאלה ובסי' ס"ו כ' בזה"ל אשה שיש לה וסת קבוע כו' והחיות המבינות בדרך נשים גם רופאים הסכימו כולם שבא הכל מחולי האם שלה עכ"ל וע"ז השיב וז"ל גם באם יכולה לתלות זה פשוט ומבואר בהדיא בס' ד"ש שאלה פ"ז עכ"ל וא"כ אין רצונו להביא ראיה מתשובת ד"ש דאף באם יכולה לתלות היינו במכה ממש ע"י חבורה ובועה דאל"כ לא היה צריך להסתייע משו"ת ד"ש שכן בהדיא מבואר בגמ' ובכל הפוסקים רק מן הב"י בסי' קפ"ז לכאורה ל"מ הכא והשיגו עליו כל הבאים אחריו והרבה מהאחרונים טרחו ליישב ומשוים דעתו לדעת שאר הפוסקים וע"כ דעת שבות יעקב להביא ראיה דמכה שבאם יכולה לתלות ואפי' אין מכה ממש אלא שנחלשה לבשל הדם המותרות עד זמנה וע"ש כתבתי דהיא ראיה לסתור ועוד מאחר שלשון שאלה הנז' שאמרו הרופאים שהוא מחולי האם וכיון שלא אמרו הרופאים שיש לה מכה מה בכך וכ"כ בתשו' ח"צ סי' מ"ו וז"ל אף שהרופאים אמרו שזהו מן האם אין זה כדי להתיר כו' אלא שכוונתן שנחלשה האם או שאירע בה איזה קלקול עד שאינה בריאה לבשל המותרות אין ענין זה לד"מ שהוא דם בועה וחבורה עכ"ל וכך היה כוונתי בהשגתי עליו:
ומה שכתב מעכ"ת וז"ל כמו שהתיר ד"ש באם יש לה פצע וחבורה ויש לה כאב אף דא"י שמכתה מוציאה דם עכ"ל ז"א דשאני התם שכבר חדל לה אורח כנשים וזקנה ודאי דעדיפא מאשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה דבזקנה כ"ע מודים דדיה שעתה משא"כ באשה שיש לה וסת איכא פלוגתא וגם קיי"ל דזקנה תולה בילדה בכתם כמבואר בסס"י ק"ץ ולכאורה עלה על דעתי לפרש כוונת שבו"י להביא ראיה משו"ת ד"ש דכאב כמכה מדכתב שם וז"ל וסימני כאב לבדם אינם מובהקים כ"כ בענין זה כמו בענינים אחרים להורות על מציאות מכה שהרי נוח לתלות הרגש כאב בדבר יותר הווה וטבעית שהוא תנועות התקבצות הגידים לחזור למקומם עכ"ל אלמא היכא דליכא למיתלי בדבר הווה וודאי דכאב כמכה אפילו באם עצמה תלינן מש"ה מטהר בנ"ד לפי שהרגישה כאב בגופה אך אם לזה נתכוין שבו"י מה גם שאין לשונו משמע כך אין דמיונו עולה יפה דל"ד כאב הנאמר בנדון דידיה לכאב הנאמר בתשובת ד"ש דשאני התם שהרגישה כאב כשעוסקת בידים באם להושיבה על מקומה ובהא הוא דסבירא ליה לד"ש דכאב כמכה וכמ"ש בתשובת צ"צ סימן פ"ו אבל בנדון דידיה שלא הרגישה רק כאב בתוך גופה מנ"ל דזהו מקרי מכה לדעת ד"ש וכמ"ש בתשובת ח"צ על הט"ז וז"ל בסי' הנז' מאין רגלים לומר דכאב כמכה דכל אשה הרואה בכאב היא רואה כו' ואף שכאב משונה אין זה כדאי להכריע ואין מורין כוותי' וכן השיב לי הגאון המנוח מוה' צבי הירש ז"ל שהיה אב"ד בק"ק ה"ש בתשובת שאלה אשר שאלתי ממנו בהיותי בק"ק פרדאן דכאב לאו כמכה:
תו כ' מעכ"ת וז"ל מה שרצה מעכ"ת לתרץ דברי הרמב"ם עפ"י הר"ן כו' לפ"ז תמיה לן אמאי פסק הרמב"ם בדין מקור שנעקר ונפל לארץ דטמאה אשה ואיני רואה שום חילוק בין דם שיצא מכותלי הרחם ובין הרחם עצמו שיצא לחוץ עכ"ל הנה גברא קחזינא תיובתא לא קחזינא דודאי לכ"ע מקור עצמו טמאה כדיליף ר"ל מקרא אלא דעיקר קו' תוס' ר"ן ורמב"ן דאע"ג דמקור עצמה טמאה מ"מ אינו מטמא משום טומאת בית הסתרים וע"ז תי' תוס' דהלמ"מ הוא והיינו למאן דאית ליה דמק"מ טמא אבל למאן דל"ל ס"ל אף דמקור טמא מ"מ מה שבתוכו טהור משום דמקור עצמו אינו מטמא טומאת בה"ס ול"ל הלכתא ולשיטת הרמב"ן והר"ן גזה"כ הוא כל מה שנברא בתוכו טמא וא"כ מה קושייתו דמעכ"ת דאף שבשר מקור עצמו טמא אף ד"מ יהא טמא שאף הוא כבשר ז"א כבר הוכיח תוס' במס' שבת ר"פ המוציא יין ד"ה הואיל ויכול לקרוש דדם אינו כבשר וגבי נבלה קיי"ל דדמה אינו מטמא אלא טומאה קלה כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות אבות הטומאה דין ז' ובפ' דם נדה אמרינן נמי דדם מגפתה בעי רביעי' לטמא טומאה קלה הביאו תוס' כאן במקומו ועוד דממקומו הוא מוכרח דאי ס"ד דדם היינו כבשר וא"כ מאי מק' תוס' על רשב"ג דהא טומאת ביה"ס היא ומאי קו' הא רשב"ג איירי בד"מ שבמקור ואי ד"מ הוי כבשר הא כיון דמקור עצמה מטמא ביציאתה אף ד"מ נמי תטמא ביציאת א"ו דד"מ אינו נדון כבשר עצמו ומש"ה הוצרך התוס' לתרץ דהלמ"מ הוא ולרשב"ג ודאי דאין חילוק בין ד"מ לדם הנברא אלא דרמב"ם לא פסק כוותי' דרשב"ג משום עדות דרבותינו אבל בדם הנברא בתוכו פסק דמטמא כר' יוחנן וכסתם מתני' לקמן כמ"ש בתשו' וכ"מ הלשון מדקאמר ורבותינו העידו על ד"מ שהבא מן המקור שהוא טהור ולא קא' רבותינו העידו על מק"מ שהוא טהור דהא בהכי פליגי ר' ורשב"ג א"ו דוקא בד"מ העידו שהוא טהור אבל אינהו מודו דמק"מ טמא ועוד ראיה דאפילו למ"ד מק"מ טמא לא מטמא אלא מה שהוא מעיין כעין ד"נ או כב' טיפי מרגליות אבל מה שאינה ממעיינות שלה אע"פ שהיא בתוך המקור אינה מטמאה ומדקא' רבא דכ"ע אין דרכה כו' ודם טמא דאתי דרך המקור ל"ל לומר דדם טמא ת"ל דטמא משום החתיכה שהיא במקור א"ו דליכא גזה"כ אלא דומיא דד"נ שהוא מעין שלה וכמ"ש הרמב"ן והר"ן שאף הוא נעשה כד"נ. וא"כ מאי קשיא למעכ"ת אי נימא דד"מ אינו מטמא כיון דל"ד לדם נדה שהוא ממעיינות שלה:
עוד כתב מעכ"ת לתרץ ע"מ שהשגתי עליו בקו' על פירוש הרמב"ן דלדעתו ס"ל לרש"י דאפילו אי נימא דדם חתיכה היא מ"מ איצטריך קרא דבבשרה להכי. לא ידעתי מה הועיל בזה דעכ"פ מודה מעכ"ת שהוא דוחק גדול לומר כן ואיך יקשה על הרמב"ן שגם הוא יכנס בדוחק הגדול הזה אמנם לדעתי הוא מהנמנע לאומרו שרש"י סובר כן ויש לי הוכחות הרבה ע"ז ואינקוט חדא מיניה דלדעת מעכ"ת למה פירש"י בד"ה טמאה (והוא פירש"י אשר מעכ"ת מרמז ברמיזותיו לעיין בו כאלו היה דבור זה בהעלם עין ממני) וז"ל שם ורבנן בתראי לא דייקי לישנא דק' והאי דמטהרי משום דלאו ד"נ הוא עכ"ל דל"ל כן דלפ"ז ק' קו' תוספות דמנ"ל למקשה דפליגי בתרתי טפי ה"ל לרש"י לפרש דהמקשה סבר דאף רבנן בתראי דרשי לק' דבבשרה לחתיכה א"ו דסבירא ליה דטעמא דקרא משום דאין זה ד"נ וממילא משמע בשפופרת כ"ע ל"פ כ"פ בחתיכה והיינו רבנן בתראי ס"ל דתרתי ש"מ כסברת מעכ"ת או דאית ליה לרבנן בתראי דחתיכה ל"צ קרא למעט משום דאין זה ד"נ והוא סברא חיצונה ועל הפי' הזה לא יפול שום קו' ומדלא פירש כן ע"כ ס"ל לרש"י דלמאן דס"ל דדם חתיכה הוא ל"צ קרא להכי ועוד הק' מכ"ת על מה שכתבתי לתרץ הרמב"ם פ"ה מהלכות א"ב וכתב מעכ"ת וז"ל לדבריו פשיטא קשיא אמאי לא הביא הרמב"ם דין זה באם הפילה חתיכה כעין שפופרת דהא בהא פליגי ר"א וחכמים עכ"ל לא ידעתי מה קשיא ליה דכ"ז אינו אלא לפירוקא דאביי אבל לרבא ל"פ בהא ר"א וחכמים ופלוגתייהו במק"מ ומה שדקדק מעכ"ת מלשון הרמב"ם בדין שלפני זה שכתב לשון מלאה בזה יפה דקדק מעכ"ת עכ"ז אף אי נימא דרמב"ם ס"ל מלאה לאו אגור משמע מ"מ י"ל דברי הרמב"ם ע"ד שכתבתי דס"ל להרמב"ם דלישנא דמלאה איכא לפרושי בין אגור ובין אין אגור. והנה שמעתי שקו' זו שהקשיתי על הרמב"ן דמלא האגור משמע הק' בחידושי רשב"א על רמב"ן וכעת אינו תח"י לעיין בו:
ועתה אחר שעוררני מכ"ת לעיין בזה מצאתי ישוב לקושיית הגאון מהר"ג המובא בתשובת ש"י סימן ל"ו וז"ל ובאמת לאשר כתבתי דרמב"ם פסק כרשב"ג א"כ נ"מ לדינא בזה בהמפלת חתיכה ויש בו דם אגור כמבואר בש"ס דף כ"ב ע"א לאוקימתא דרבא דקיי"ל כוותיה ורמב"ם השמיט דין זה ולא מצאתי עכ"ל ולפמ"ש המ"מ דהרמב"ם גרס בדברי ר"י המפלת חתיכה קרוע ולשיטתו י"ל דאף הרמב"ם ס"ל דמלאה אגור משמע ועדיפא מיניה לכך כתב ברישא בדשיעא אפילו מלאה טהורה שזה דם חתיכה אבל בקרוע אפילו באגור ואינה מלאה אלא במקום אחד אגור טמאה משום דזו ד"נ וכר"י ולפ"ז לק"מ דס"ל להרמב"ם דפלוגתייהו דר"א וחכמים מיירי בדשיעא וס"ל דאפילו בדשיעא תלינן בד"נ מש"ה למאן דאי' ליה מק"מ טמא טמאה אבל אי נימא דדם חתיכה הוא אפילו למאן דאית ליה מק"מ טמא דדם טהור דלא גרע מחתיכה עצמו ולא טימא הכתוב אלא מעיינות המקור ומש"ה הרמב"ם דס"ל כר"י דבדשיעא תלינן בדם חתיכה ליכא נ"מ דממ"נ בקרוע אף האשה טמאה ובדשיעא תלינן בדם חתיכה:
עוד כתב מכ"ת וז"ל מה שרצה ליישב קו' מהרש"א לא ידענא מאי קאמר ורבנן אפשר דלא דרשי כלל דבבשרה להכי כדס"ד הש"ס מעיקרא עיין ברש"י עכ"ל תמה אקרא על קו' זו דהא אנן בשינויא דאביי קיימינן ואביי הא בא לדחות דברי המק' דס"ד דרבנן לא דרשי בבשרה ולית להו דשפופרת ועל זה משני אביי בשפופרת כ"ע ל"פ דטהורה ואיך יאמר אביי בתירוצא דרבנן לא דרשי בבשרה וא"כ שפופרת תנאי היא ומאי חדש אביי וקו' מהרש"א נמי הכי הוא דלמא אביי בבשרה כ"ע לא פליגי ואריכות בזה אך למותר:
ומה שכתב מכ"ת וז"ל מה שרוצה לעשות סמוכים בנ"ד עפ"י דברי הר"ן איני יודע מה שח דהא בנ"ד איכא הרגשה עכ"ל לא ע"ז כוונתי אלא כתבתי זה לתרץ התמיה למה לא חשש המחבר בש"ע להביא דעת הרמב"ם לחוש לדעתו באיסור דאורייתא ועל זה כתבתי דלפ"ד הר"ן אין בזה איסור דאורייתא אך דחיתי ישוב זה דמלשון הפוסקים והסוגי' לא משמע כן כהר"ן יע"ש בכתבי ותמצא שזה כוונתי:
ואגב נזכיר מאי דקשיא לי אתשו' ש"י במ"ש בדין טיפי דמים הבאים עם ליחה לבנה דכיון דליחה לבנה מרובה איכא למיתלי הרגשה בליחה לבנה והן כדברי הר"ן הנ"ל אך קשה מסוגיא זו דא"כ קרא דבבשרה למעוטי חתיכה ל"ל דהא הכא נמי איכא למיתלי הרגשה בחתיכה א"ו כיון דדם בתוך החתיכה הכל מיקרי הרגשה אחת וכ"כ י"ל בליחה לבנה ויש להאריך בזה ולא עת האסף פה:
ומה שכ' מעכ"ת בהשגתי עליו דלפירושו בדברי רמ"א דמטהר ליה משום ס"ס בנ"ד האשה טהורה משום דאין דרך ראיה בכך אף לדעת הרמ"א יפה השיב ועיינתי תוך כתבו שכך כוונתו אך כ"ז לדעתי שדרך בדרך בעל ש"י דאליבא דכ"ע בנ"ד מיקרי שלא כדרך ראיה אבל לא כן לפענ"ד אלא הן לפי' הב"י והן לפי' הב"ח מעולם לא יצא הר"ן לדון בדבר החדש לדמות מלתא למלתא לומר שעקירת המקור הוי שלא כדרך ראיה אלא דין הר"ש הוא דין המוזכר בש"ס להדיא לפרושו דכיון דלפרושו רבנן בתראי ס"ל דבחתיכה אפי' בפלי פלויי טהורה וא"כ לא גרע אשה שנעקר המקור שלה וכעין חתיכות בשר שנפלו לביה"ח והיה הדם בתוך הבקעים ודעת הב"ח והב"י אחד הם דלתרווייהו מיירי הר"ש בחתיכות המקור שנעקרו והיה הדם בתוך הבקעים אלא בהא פליגי לדעת הב"י אם ראתה אח"כ דם להדיא אף שמחתיכות שבביה"ח בא מ"מ מקרי דרך ראיה ולדעת הב"ח אפי' אם ראתה דם אח"כ להדיא טהורה כיון דבתחלת נפילה היה הדם בתוך הבקעים זהו שלא כדרך ראיה והוי כאלו נפלה לארץ ודלא כדעת ש"י שמשוה לדעת הב"ח עם דעת הט"ז דמקרי שלא כדרך ראיה משום דאין דרך המקור להוליך עמה דם דליתא וא"כ אף לדבריו דרמ"א מטהר משום ס"ס מ"מ כיון דאין חולק על פי' הב"י מסתמא ס"ל נמי לרמ"א דר"ש מיירי בעובדא דידיה שהיה הדם בתוך הבקעים של חתיכות המקור וזהו ודאי מיקרי שלא כדרך ראיה משא"כ בנ"ד דלא מיקרי שלא כדרך ראיה אלא לפי' הט"ז והשו"ת פ"י דס"ל דזהו מקרי שלא כדרך ראיה כיון שהמקור עצמו מוליך הדם עמה ואפי' בדם בעין ורום מכ"ת משוה לודאי דזה מיקרי שלא כדרך ראיה לדעת הרמ"א ולענ"ד די אם להכניס סברא זו בגדר הספקות:
עוד כתב מכ"ת על מה שהקשיתי שטרח בש"י בדברי הב"ח על לא דבר והשיב מעלתו וז"ל אפשר ז"א הא דאמרי' שצריכה לידע שדם זו מן המכה דוקא אם יודעת שבא מלמעלה עכ"ל ולפ"ז אשה שיש לה מכה בביה"ח ויודעת שהמכה מוציאה דם טהורה אפילו בשעת וסתה אע"פ שא"י שדם זה מן המכה כל זמן שלא הרגישה שדם בא מלמעלה מהמקור וליתא דלא אשתמט לחד מן הפוסקים לכתוב דין זה החידוש ורמ"א לא כתב רק בכתמים תולה בכל ענין וגם בעיני מכ"ת הוא בדרך אפשר וכיון שכן מנ"ל לש"י להקשות בפשיטות על הב"ח שדבריו אין לו שחר עוד כ' מכ"ת וז"ל מה שהקשה מעלתו אש"י בסוף התשובה ולענ"ד תמוה לפ"ד בפי' הט"ז כו' עכ"ל טובא תמיה לי על רומעכ"ת דעכ"פ מודה מעכ"ת דאם א"א לפתיחת הקבר בל"ד ודאי אמרינן שיצא הדם להדיא עם החתיכה וזה היא קושיתי ע"ד ש"י שהרי הוא כתב וז"ל גם יצא לי חידוש דין בדין זה שמקור נפל לביה"ח דעכ"פ בשעת נפילת המקור לביה"ח יש לטמא כו' משא"כ לדעת הט"ז אין נ"מ בזה דא"א לפתיחת הקבר בל"ד אפי' אם בא דם עם החתיכה לא מטמא עכ"ל הרי להדיא דדעת הש"י לדעת הט"ז לעולם טהורה אפי' בחתיכה גדולה וע"ז הקשיתי דאיך יהיה דברי הט"ז נגד הטור שכ' אעובדא דר"ש דוקא בחתיכות קטנות ומה שירד מכ"ת לחלק בין דם לדם דהא דקתני במתני' אם יש עמה דם דוקא דם בפ"ע משא"כ דם על גבי החתיכה לא ידענא מאי קאמר דודאי אף לדעת הט"ז פירושו אפי' על גביו טמאה ושאני התם דדרכה בכך משא"כ בעקירת המקור דזהו אין דרכה שהמקור יוליך הדם עמה וכ"כ הט"ז בס"ק ז' ומה שמביא ראיה מדברי מע"מ הלא דבריו מובאים גם בש"ך ס"ק ט"ו ולא ידעתי דמאי ראיה מזה:
תו כתב מעכ"ת ע"ד שבדברות האחרונות במה שהקשיתי על הב"ח מהא דאר"ל לקמן מקור שנעקר כו' וע"ז השיב מעכ"ת דמנ"ל דקרא איירי בדאיכא בתוכו דם אפשר שנשמט מתוך כתבי עיקר דברי דלדעתי סתמא דמלתא כך הוא א"א לחתיכות המקור בלא דם וכמ"ש בתשו' מ"ב שהבאתי בתשובתי שהמקור תמיד מלאה דם וכן הוכחתי מדברי מע"מ שהקשה על הב"י דלפרושו דין הר"ש הוא ש"ס ערוך לקמן בהא דאר"ל מקור שנעקר ולכאורה אין לדבריו שחר דהתם מיירי בדליכא דם כלל משא"כ בדין דהר"ש דמיירי שיש דם בתוך הבקעים א"ו דס"ל דסתמא דמלתא כך הוא דעכ"פ בתוך הבקעים א"א בל"ד וע"ד אשר בקש מעכ"ת לגלות דעתי הקלושה בנדון זה הלכה למעשה בודאי אין דעתי דעת מכרעת ובפרט באתריה דמר דשכיחי רבנן וא"צ לגמרא ולסברא דידי אך אחר דבריו לא אשנה ודעתי נוטה לדעתו הרמה לטהר באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה חדא מטעם שכ' מעכ"ת ועוד דהא לכ"ע עכ"פ מכה מיקרי ואף שבתשו' צ"צ כ' דבעי נמי הרגשת כאב י"ל דשאני נדון דידן מנדון שבצ"צ דמיירי שלא נפל המקור אלא לבה"ח ולא יצא לחוץ לגמרי משא"כ בנדון דידן שיצאה חוץ לגופה לגמרי ומעכבת הילוכה ודאי מיקרי מכה וכ"מ בתשובת שבו"י חלק ב' וז"ל ומ"ש מעכ"ת שאינה מרגשת כאב דהלא אין לך כאב גדול מזה דכשנופל למטה אין יכול להלוך וכבר אמרו חז"ל בפ' ז' דאהלות משנה ד' משנפתח הקבר אין פנאי להלוך הרי דזה קישוי וכאב גדול עכ"ל בסי' ע"ז ואפי' אי נימא דלא הוי אלא כמכה שאינה יודעת שמוציאה דם מ"מ הא לדעת הב"ח תולין במכה שלא בשעת וסתה אפי' א"י שמכתה מוציאה דם והעיד שכן עשה מעשה בק"ק ק' והסכים בתשו' אמונת שמואל סי' כ"ז ומשמע מדעת הב"ח שהקיל אפי' בדאפשר לה לטהר לבעלה וכמ"ש הש"ך בשמו וגם לדעת מפרשי הטור אף להרשב"א סובר כן דיש לתלות במכה אפי' באשה שאין לה וסת רק הש"ך בסי' קפ"ז חולק ע"ז כ' שדעת הרשב"א כדעת שאר הפוסקים וכ"ה בתשו' פ"י חי"ד סי' א' וכן הסכים לדעתם בתשו' ח"צ סי' מ"ו (ועיין מש"ל סי' קפ"ז דעדיין קשיא קושית ח"צ) אך מה שדחה הח"צ בשתי ידים לפירוש הרשב"א שא"צ שתדע שמכתה מוציאה דם וז"ל הדבר תמוה מאד בעיני שהרי אף בכתמים הקלים שנינו בסוף פ' הרואה כתם כו' ע"ש ולענ"ד דחוי כזה חוזר ונראה ולדעתו ה"ל להק' בכתמים גופיה דהא בכתמים קיי"ל דתולין אפי' במכה שא"י שמכתה מוציאה דם כמ"ש הרמ"א בהג"ה סי' קפ"ז ואלו בפ' הרואה אמרינן דבעי' דוקא לידע אם המכה יכול להתגלע ולהוציא דם ולא עוד אלא שדברי הג"ה הנז' לקוחים מן המרדכי במס' שבועות וז"ל שם אמנם כתמים שתמצא בבגדים טהורים ותולה במכה אפי' שא"י אם מכתה מוציאה דם דבכתמים תולין להקל ואשה שנמצא כתם דם בחלוקה או בסדינה אם יודעת שיש לה גרב או חבורה שאם היתה מסירה הגלד והקליפה היתה מוציאה דם טהורה ותולה כתם זה בבנה או בבעלה אם יודעת שיש לה מכה וגרב שאם היתה יכולה להוציא דם ע"י קליפת הגלד טהורה עכ"ל ולדעת ח"צ יהיו דברי מרדכי סתורים תוך כ"ד א"ו צריכין אנו לחלק היכא שמכה לפנינו וראינו שנתרפאת בעינן שיודעת שיוכל להתגלות ולהוציא דם הא מסתמא אמרינן דנתרפא לגמרי משא"כ במכה שבמקור דאינה לפנינו תלינן מסתמא שלא בשעת וסתה אפי' אם אין יודעת שמכתה מוציאה דם ועוד איך דנין אפשר משא"א כמ"ש הרשב"א שם לחלק יע"ש והנ"ד דהיכא דאפשר למבדק כגון מכה שבחוץ צריכה שתדע אם יוכל להתגלע ולהוציא דם משא"כ במכה שבמקור ואף דלכאורה משמע מדברי הרשב"א דאף במכה שבמקור אפשר לנסות ע"י בדיקת שפופרת ע"כ לאו דוקא הוא אלא לרווחא דמלתא כתב כן דאף את"ל דאפשר לנסות ע"י בדיקה מ"מ הא מוכח מש"ס דא"צ בדיקה כה"ג וכ"כ בתשו' ח"צ גופא ומכ"ש לדעת מ"ב שהבאתי בתשובתי שהוא מן הנמנע להכניס שפופרת למעלה במקור במקום שהדם יוצא ואף שאנן מורין להחמיר כדברי הפוסקים דצריך שתדע שמכתה מוציאה דם אפי' שלא בשעת וסתה היכא דאפשר לה לטהר מ"מ בנ"ד יש לנו לעשות סניף מדברי הפוסקים דס"ל דבנ"ד מיקרי שלא כדרך ראיה ועכ"פ צריכה שתספור ג' ימים הראשונים בנקיות לגמרי ובמקום עיגון בעינן יום א' שתהיה נקי לגמרי לעכובא מלבד ממה שפסקה בטהרה כאשר כתבתי בתשובתי כנלע"ד אם יסכימו אתנו מבעלי תריסין הגם שבש"ך י"ד סי' רמ"ב כ' באיסור דאורייתא לא מיקרי רבים כשאין מסכימים מטעם א' הא כבר חלק ע"ז בשו"ת ש"א סי' ס"ח והסכים לדעת רמ"א בח"מ א"כ בנ"ד אף אי נימא דלב"ח לפי פרושו בהר"ש נ"ד מקרי כדרך ראיה מ"מ הוא מתיר מטעם אחר שלא בשעת וסתה והסכים לדעתו בשו"ת א"ש וגם הט"ז שחולק על הרמ"א דלא תלינן במכה שלא בשעת וסתה אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם מ"מ בנ"ד התיר מטעם אחר דמיקרי שלא כדרך ראי' והסכים לדעתו תשובת פ"י ותשו' ש"י ותשו' גאונים בתראי וגם בתשו' חב"י כ' שהתירו הרבנים במכה פארפאל ודעת המחבר בש"ע סתום ודעת הרמ"א נמי סתומים אלא שהש"ך כתב דדעתו דוקא במקום שא"א לה לטהר לבעלה מ"מ הא שתק בנה"כ בסי' קפ"ח ולא השיג אט"ז אלמא דלא דחי לפירושו לגמרי וגם לדעת הב"י והרמ"א דעת הרשב"א להתיר בכ"ע אפי' באין לה וסת אף את"ל דהרשב"א מיירי היכא שא"א לה להטהר מ"מ י"ל לדעתו ביש לה וסת עכ"פ א"צ שתדע שמכתה מוציאה דם וכמ"ש הב"ח מכל הלין טעמי היה אפשר לצדד להקל אך עדיין צ"ע טובא מאימתי תדע שתתחיל ספירות ז"נ וגם מנ"ל שבתוך ז"נ יכולה לתלות במכה דלא מצינו בש"ס דתולה במכה אלא בתחלת ראייתה וכמש"ל בסי' קצ"ד ובסי' קצ"ו וכ"כ בס' מעיל צדקה בשם הגאון ח"צ ע"ש סי' ס"ז וכמ"ש בד"מ סי' קצ"ו הביאו הש"ך שם ותו דאנן קיי"ל דבעינן בדיקה א' וז' מימי הספירה ולדעה זו בעינן ספורים לפנינו דהיינו ספורים ברורים ודאים וכמו שהארכתי בזה בסי' הנ"ל וטוב לפני אלהים ימלט מזה ובאשר שכתבי הלז יגיע תוך הימים דשו"ד בהל' פסח אזכיר מלתא דתמי' לן טובא על תשו' פ"י בחא"ח ס"ח בנדון עניס מיי"ש שנתערב באחר דק"ל שם בתשובת דברי הרא"ש אהדדי במה שכתב בפג"ה וכ"ה ומתוך זה נכנס לדחוקים והוציא דין חדש דחתיכה שנאסרה מחמת בלועה שבלעה משא"מ דבטלה ברוב. ולפענ"ד במח"כ שגה בזה דודאי חתיכה שקבלה טעם משא"מ א"ב ברוב ולא מטעמי' אלא הטעם כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ס"ט סקנ"ז משום שמא יבשל ויתן טעם ואף הרא"ש אית ליה להאי טעמא כמבואר בדבריו בפ' ג"ה וכ"כ הש"ך בשמו סי' צ"ח סק"ו ומש"ה כ' הרא"ש בפ' ג"ה דצריך ס' ומ"ש הרא"ש בפ' כ"ה דבטיל ברוב שאני התם דמיירי שכבר נתבשלה עם החתיכות אחרות ונתבטל בס' כמבואר שם להדיא אלא מטעם חנ"נ החתיכה אסורה וא"כ תו ליכא למיחש שאם יבשל כו' דהא ליכא בחתיכה שום טעם משא"מ ול"מ לדעת הרא"ש שכ' שם בהדיא דלר"א ל"א אפשר לסוחטו אסור אלא בב"ח וע"כ ס"ל דהרוטב מבלבל הכל ולא נשאר בחתיכה זו שום טעם משא"מ אלא אפי' לשיטת הפוסקים דס"ל אף בשאר איסור אפשר לסוחטו אסור אפי' לשיטת ר"א לא מטעם דחיישינן דנשאר בחתיכה זו כדי נ"ט אלא הטעם דכ"ש נשאר בחתיכה זו וכיון שהיה עליו שם איסור לא פקע איסורו ועיין בש"ך וט"ז י"ד שם מ"ש בשם מוהרמ"ל בבצל שחתכו בסכין חולבת ועיין במ"א בא"ח סי' תמ"ז בזיתים שלא נזהרו לחתכו בסכין חדש ונתבשלו קודם פסח יע"ש ובזה תנוח דעתו רענן. וע"ת אוחיל ואצפה קודם חג הבע"ל להתעלס באמריו בחג הבע"ל הק' אלחנן: