סדרי טהרה· רבי אלחנן אשכנזי
הלכות נדה · סימן קפז
ס"ק א
בכדי שתושיט ידה כו'. הטור כ' השיעור בכדי שתרד מן המטה והב"י תמה ע"ז דהא בגמ' רמיא אמתני' דתני איזה אחר זמן בכדי שתרד מן המטה מדתניא איזה הוא לאחר זמן פי' ראב"צ כדי שתושיט ידה לתחת הכר או להכסת ותטול עד ותבדוק בו כו' ומשני ר"ח מאי אחר אחר דאחר ולפ"ז הך שיעורא דכדי שתרד מן המטה הוא שיעורא דאחר וליכא תו איסור א"ת ולא מחזקינן לה ברואה מחמת תשמיש וא"ל שהיו סוברים כאוקימתא דרב אשי דמתרץ התם אידי ואידי חד שיעורא הוא עד בידה כדי שתרד מן המטה ותדיח פני' אין עד בידה כדי שתושיט ידה תחת הכר או הכסת כו' דהא אסיקנא לר"א בקושיא הלכך קמה לה הלכתא כר"ח עכ"ד ולענ"ד נראה לתרץ כמ"ש בחדושי גמ' דאף דר"א נשאר בקושיא היינו דא"א לאוקמי מתני' דר"א מת"י דמוקי מתני' בעד בידה דאי מתני' מיירי בעד בידה גם הבריי' מיירי בעד בידה וכמ"ש התוספות שם ד"ה האי עד בידה וכו' וז"ל דה"ל לפרושי בבריית' באין עד בידה כיון דמתני' מיירי ביש עד בידה עכ"ל וכה"ג כ' הרמב"ן ז"ל בחדושיו אבל למאי דמוקי ר"ח דמתני' יהב שעורא לאחר אחר לפ"ז י"ל דגם המתני' מיירי באין עד בידה והשתא מיירי נמי הברייתא דומיא דמתני' באין עד בידה ומש"ה כי שהתה בכדי שתרד מן המטה אינה טמאה אלא טומאת מע"ל ופטורים מא"ת אבל אי היה העד בידה אפי' שהתה בכדי שתרד מן המטה חייבת בא"ת משום דאידי ואידי חד שיעורא הוא ולא נדחו דברי רב אשי לגמרי רק במאי דבעי לאוקמי מתני' דמיירי בעד בידה בהא סלקי בקושיא אבל בגוף הדין דברי ר"א קיימים ואף ר"ח י"ל דלא פליג עליה אלא באוקימתא דמתני' אבל מודה לר"א במה דאמר דאידי ואידי חד שיעורא הוא דמה"ת יחלוקו ר"ח ור"א במציאות ומש"ה פסק הטור שפיר (אח"ז ראיתי שכן כ' ג"כ בס' תל"מ) וכ"נ מדברי הרשב"א בתה"א דלא לדחו דברי ר"א מהלכתא וכ"כ הב"ח שכן דעת הרשב"א וע' בלח"מ פ"ה מהלכות שגגות מ"ש לדברי הב"י ובאמת דברי הב"י מגומגמים וצ"ע מיהו מה שהרגישו הגדולים על הטור ק' נמי על פירש"י במכילתין ד' ס' ע"ב ד"ה בעלה בא"ת יע"ש וע' ברש"י יומא דף ו' ועיין ברמב"ם פ' ה' מהלכות שגגות שכ' וז"ל ואם שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה ואח"כ קנחה עצמה ונמצא דם בעלה טהור עכ"ל ולפ"ז אפשר ליישב דברי הטור דדוקא אם שהתה בכדי שתרד מן המטה ותדיח ואח"כ קנחה הוא דמיקרי אחר אחר והטור כ' כדי שתרד מן המטה ותדיח כו' ומיירי שמצאה מיד ע"י הדחה בלא קינוח דזו מקרי תוך זמן ודוק:
בש"ך ס"ק א' וז"ל מיד בכדי כו' כלומר אם ראתה מיד בשיעור זה אע"ג די"ל אחר תשמיש ראתה מ"מ כיון דהיתה חייבת א"פ מיקרי רואה מ"ת אבל אחר השיעור הזה טהורה אע"ג די"ל דקודם לכן ראתה יצאה מכלל רואה מ"ת וכו' אבל אם בדקה מיד אחר תשמיש ולא מצאה כלום ואח"כ ראתה אפי' תוך שיעור זה לא מיקרי רואה מ"ת וכ"ז פשוט עכ"ל ולענ"ד דבריו תמוהים דממ"נ דמאי מיירי אם כוונתו שמיד א"ת קנחה עצמה ומצאה טהורה ובדיקה דנקט לאו דווקא קשה מה יועיל להתיר הקינוח דלמא לעולם מקודם לכן היה ואלו בדקה שפיר היתה מוצאת מיד וכיון דאח"כ ראתה תוך שיעור איסור א"ת מיקרי רואה מ"ת ולא יועיל ולא יציל הקנוח ואם כוונת הש"ך במ"ש שבדקה מיד היינו בדיקה ממש בחורין וסדקין קשה כיון דבדקה מיד א"ת בדיקה יפה ואח"כ ראתה תו א"א לאשכוחי שיהיה הראייה תוך השיעור איסור א"ת וא"כ מאי איריא שבדקה בנתיים אפי' לא בדקה בנתיים נמי לא מיקרי רואה מ"ת כיון דהוא אחר שיעור איסור א"ת וחילי' דידיה מהא שכ' הרשב"א בת"ה הובא כאן בב"י אהא דגרסינן בפ"ק דנדה בעי ר"א מר"ה אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת כדי לחייב את בעלה חטאת א"ל ומי משכחת לה בדיקה כשיעור וסת והתניא איזה שיעור וסת משל לשמש ועד וכו' הוי וסת שאמרו לקנוח ולא לבדיקה ע"כ ומזה הוכיח הרשב"א בשער הכתמים דלעולם לא משכחת בדיקה תוך שיעור וסת לחייב בעלה חטאת ואפי' היה עד בידה והוקשה לו מהא דאמרינן בפ' כה"י איזהו לאחר זמן פי' ראב"צ כדי שתושיט ידה לתחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק ותי' תבדוק דתני לאו דוקא אלא שתקנח והיינו דקתני מתני' ותדיח פניה עכ"ל והנה לכאורה אין לדבריו מובן דמאי קשיא ליה דבפ"ק אמרינן דלא משכחת שיעור וסת בבדיקה ואלו בפ' כה"י מיירי בשעורא דאחר זמן לענין א"ת וע"כ צ"ל בכוונתו כמ"ש הב"ח ז"ל וז"ל צ"ל דהרשב"א דקדק להקשות מתוך הדיוק דמשמע דוקא בכדי שתושיט לתוך הכר ותטול עד ותבדוק הוא דאינו חייב חטאת אלא בא"ת קאי אבל אם היה עד בידה חיוב חטאת נמי איכא בכדי שתבדוק ובפ"ק דנדה מוכח דאפי' עד בידה לא משכחת תוך שיעור וסת לחייב בעלה חטאת ועל זה תי' הרשב"א דמסתברא דתבדוק דקתני בפ' כל היד לאו דוקא אלא שתקנח והתם דאיכא א"ת כיון שאין עד בידה עכ"ל אלמא דס"ל להרשב"א דמיד דנשלם שיעור חיוב חטאת מיד מתחיל שיעור א"ת ואין לו משך זמן כלל לשיעור א"ת אלא בכדי שתטול העד ואם שהתה יותר מזה מיקרי אחר אחר ואין איסור א"ת וא"כ כיון דשיעור בדיקה הוא יותר משיעור וסת כדמוכח לעיל שאינו אלא לקנוח וא"כ מה שנמשך השיעור בדיקה יותר משיעור קנוח אפי' אי נימא דשיעורן שוה וכדמוכח התם דף י"ב דאמר מה שתבדוק לא"ת מ"מ אם תקנח עוד אחר שיעור בדיקה ודאי דאחר אחר הוא וא"כ לא ידעתי שום מציאות לדין זה שחידש הש"ך. וכן מבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות שגגות ד"ו שכ' אם קנחה עצמה וכו' ע"ש משום דלא משכחת לה בבדיקה ואפי' לענין איסור א"ת לא משכחת לה בבדיקה אלא בעד בידה והרמב"ם שם כתב כדי שתטול עד וכו' וא"כ מיירי באין עד בידה מש"ה כ' ואח"כ קנחה עצמה ע"ש:
ומדי דברי במ"ש הרשב"א להוכיח ע"כ דהך דתבדוק דקאמר הש"ס לאו דווקא והיינו ע"פ מה שפירש הב"ח דס"ל להרשב"א דמשמעות הלשון משמע דדוקא בכדי שתושיט ידה הוא דליכא חיוב חטאת אלא בא"ת הא אלו הוי עד בידה אפילו חיוב חטאת איכא נ"ל דמוכרחים אנו לדבריו ז"ל דאל"כ ק' מאי רמי הש"ס על מתני' מברייתא במתני' תני כדי שתרד מן המטה ותדיח ובברייתא קתני כדי שתושיט ידה ותטול עד ותבדוק בו מאי קושיא הא במתני' לא תני אלא כדי שתדיח וכו' מש"ה נמשך שיעורא בכדי שתרד אבל בברייתא דתניא ותבדוק מש"ה לא יהיב שיעורא אלא כדי שתושיט ידה לתחת הכר וכו' וכבר הרגישו בקושיא זו בחדושי הרמב"ן והר"ן ז"ל וכתבו לתרץ דמה דקתני שתדיח ל"ד אלא בדיקה ודבריהם דחוקים דמ"מ מנ"ל להקשות דלמא מתני' דוקא קאמר הדחה וקנוח בעלמא אבל לפי דקדוקו של הרשב"א ז"ל ניחא משום דקשיא ליה מדתני בברייתא כדי שתושיט ידה וכו' ותטול עד ותבדוק בו משמע הא אלו עד בידה אפילו חיוב חטאת איכא ואי ס"ד דברייתא תבדוק דוקא קתני ק' הא תני איזה שיעור וסת משל לשמש ועד וכו' אלמא דלא משכחת שיעור וסת בבדיקה א"ו דתבדוק דקתני בברייתא ל"ד אלא הדחה ומש"ה מקשה שפיר:
ס"ק ב
משמשת ג"פ. היינו עם פעם אחד דהיינו עוד ב"פ ועמש"ל בסימן קפ"ו אדברי מ"י שבסי' זה גם מ"ש לעיל דלדעת הראב"ד בס' בעה"נ דכ"ז שלא בדקה לפני התשמיש אינו מן המנין דאולי ראתה לפני התשמיש אפילו אי נימא דדעת הראב"ד כן הוא מ"מ מן סתימות שאר פוסקים לא משמע כן אלא דכל שבדקה מיד אחר התשמיש בתוך זמן איסור א"ת רואה מ"ת מיקרי אע"ג דלא בדקה לפני התשמיש וכן מוכח בדרישה לעיל סימן קפ"ו שכתב על הב"י שכתב דכל שצריכה בדיקה לא"ת ממילא משמע דצריכה בדיקה לפני התשמיש וז"ל ואין טעם לדבר אם לא שנאמר שכדי להוציאה בלא כתובה אם תראה ג"פ מ"ת מ"ה הוצרכו גם כן קודם לכן כדי שלא תאמר גם לפה"ת היה הדם עכ"ל משמע דוקא לענין כתובה מצי היא למטען שמא קודם התשמיש היה והטעם כיון ששטר כתובה בידה אע"ג דהיא טוענת שמא כיון שגם הבעל אינו טוען ברי שתפסיד כתובתה מחויב לשלם וכמבואר בח"מ סי' פ"ב סעיף ב' בטוען בשטר ושניהם טוענים שמא שמחויב לשלם (מיהו י"ל דש"ה דא"ל אלו פרע שטרה בידו מה בעי ועוד יש לחלק בגוונא אחרינא ועיין בסוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה בה"א או שותתת וכו') משא"כ לענין איסור דקיי"ל דספק איסור לחומרא וכ"כ בס' המלחמות בפ' אלמנה ניזונית דבדיקה שלפני התשמיש אינה אלא לטובתה כדי שלא נקלקל אותה שלא מן הדין דאולי קודם תשמיש היה ע"ש מוכח דאם לא בדקה לפני התשמיש אפילו הכי מיקרי רואה מ"ת וכן מוכח מדברי הפוסקים לעיל סימן קפ"ו במה שהקשו על הרי"ף וגם דעת הראב"ד בס' בעה"נ נוטה לפי' הראשון שכתבתי לעיל בסימן קפ"ו יע"ש:
ס"ק ג
ג"פ דם על עד שלו וכו'. וכתב בתשובת פמ"א ח"ב סי' קכ"ו דכ"ז מיירי שמצא בעד שלו שהוכן לקנח בו א"ת וקנח עצמו בו אבל אם לא קנח בעד שלו רק שנמצא בבגד שלו בכתונתו א"כ לא הוי רק כמו שאר כתם הנמצא ולא מצינו שניחוש לכתמים בבגד האיש בכל הש"ס כ"א בבגדי אשה עכ"ד ולפ"ז נ"ל דהא דאסורה לשמש כשנמצא ג"פ על עד שלו דוקא בעד שקנח עצמו לא"ת אבל בנמצא כתם בכתונת שלו ג' פעמים א"ת אינו אלא כמו שאר כתם ואפילו אם נמצא נמי בכתונתה י"ל דבא לאחר זמן שיעור אשם תלוי ומה שנמצא בשלו דלמא מעלמא אתי' ותלינן לענין זה שלא לאוסרה עולמית בלא בדיקת שפופרת כנלע"ד:
אמנם מה שנראה מדבריו שם ם דאם נמצא על בגד שלה שלא ע"י בדיקה אפילו מיד אחר תשמיש אין לה אלא דין כתם כיון דמצאה שלא ע"י בדיקה כבר השגתי עליו בסימן קפ"ג ועכ"ז יש סעד לדבריו מן הפוסקים וכ"כ לקמן סי' ק"ץ שהדין עמו:
ס"ק ד
וי"א שאין אנו בקיאין. כתב הש"ך סק"ז ונאסרה על בעלה צ"ע אי מחמרינן מה"ט דאין אנו בקיאין לאוסרה לכל העולם היכא שהוחזקה בג' אנשים עכ"ל ובס' מנ"י כתב וז"ל ובס' בעל הנפש משמע דאין לחלק עכ"ל ואני אומר אף אם כדבריו כן הוא שמשמע כן בס' בעה"נ בהיות שס' הנ"ל אינו כעת תח"י מ"מ מסתפק הש"ך אחר ששאר הפוסקים לא חלקו בין זמן הזה לדורות הראשוני' אלא כולם כתבו השיעור משמע דאף אנן בקיאים אך הרמ"א חשש לדעת הי"א שבס' בעה"נ מ"מ י"ל דלא חשש אלא לאסור למי שהוחזקה אבל לא לעלמא והא חזינן דהרמב"ם סבירא ליה דלשלישי לא מהני בדיקה וצריכה שתתגרש דוקא ותבדוק ושרי' לעלמא ע"י בדיקה וכמ"ש המ"מ לדעתו בתחלת דבריו ועיין שם בסוף פרק ד' מהלכות אסורי ביאה אלמא דמקילינן טפי לעלמא אע"ג שכבר הוחזקה לג' אנשים וכן יש לומר לדידן דחיישינן לדעת הי"א דלא בקיאים בשיעורא מ"מ ה"מ לאותן אנשים שכבר הוחזקו בביאות איסור מה שאין כן לעלמא סמכינן אשאר פוסקים דס"ל דאנן בקיאים בשיעורא:
ס"ק ה
נוטלת שפופרת. עיין במנ"י שדקדק מדברי הרמב"ם שמתחלה מכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה ואח"כ מכנסת בתוך השפופרת מכחול ובראשו מוך ודופקת אותו עד שמגיע המוך לצואר הרחם וע"ש הטעם ולפ"ז ה"ה כשהיא מוציאה תחלה מוציאה המכחול מתוך השפופרת וכן נראה לשון הרמב"ם שם:
ס"ק ו
שהוא מן הצדדים. כתב הש"ך ס"ק י"א משמע דאם לא נמצא על המוך בין שנמצא בצדדי השפופרת בין שלא נמצא עליו מותרת כו' עכ"ל אמת שכן משמע מדברי הפוסקים וכ"מ לכאורה מלשון הברייתא המובא בש"ס דף ס"ו דתני' כיצד בודקין אותו מביאים שפופרת וכו' אם נמצא דם על ראש המוך בידוע שמן המקור הוא בא לא נמצא דם על ראשו בידוע שמן הצדדים הוא בא ע"כ ומדתני לא נמצא דם על ראשו ולא תני נמצא על הצדדים בידוע כו' א"ו דכיון דלא נמצא על ראשו בין שנמצא על הצדדים ובין שלא נמצא דם כלל לעולם תלינן שהוא מן הצדדים אך הענין תמוה מאד דכיון דלא נמצא כלל מה"ת למיתלי בצדדים טפי מבמקור ובב"י וכ"כ בכ"מ דטעמא משום דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש כל דמצינן למיתלי בה להיתרא שלא תצא מכלל הנשים תלינן כיון דאיכא רגלים לדבר שהרי נדבק ולא נמצא בראש המכחול עכ"ל לא ידעתי מה יענה רבינו ב"י באשה שאין לה וסת דלדעת הרא"ש והרמב"ם לעולם צריכה בדיקה לא"ת ולדעת הרי"ף עכ"פ ג"פ הראשונים צריכה בדיקה וכתב הר"ן הביאו בב"י סי' קפ"ו דטעמא דצריכה בדיקה משום דכיון דאין לה וסת נראה מענינה שראייתה בא לה כפי המקריים כו' ולפיכך יש לחוש שמא אף מחמת תשמיש תראה עכ"ל הרי דעכ"פ באשה שאין לה וסת עלולה לראות מ"ת וא"כ אמאי נתלי להקל והא הברייתא מיירי באשה שאין לה וסת מדתני סיפא ואם יש לה וסת אלמא דרישא מיירי בשאין לה וסת וכמ"ש הש"ך לעיל בסי' קפ"ו ואפילו לדעת המפרשים שפירשו דרישא דברייתא מיירי נמי באשה שיש לה וסת וכמ"ש הש"ך שם מכ"מ מסתימות הפוסקים שכתבו להך בדיקה ולא חלקו בין אשה שיש לה וסת לאין לה וסת אלמא דס"ל אפילו באשה שאין לה וסת מהני הך בדיקה הגם שאפשר ליישב קושיא זו בדוחק:
מ"מ עדיין ק' לי דאי ס"ד דהיכא דלא נמצא כלל אמרינן מן הצדדים הוא וא"כ אף שתראה אחר כך מ"ת תלינן הכל במן הצדדים וטהורה היא לבעלה אם כן הגע בעצמך אשה שראתה ג"פ מחמת תשמיש ואח"כ עברה ושימשה ולא ראתה כלל ואחר כך שימשה ג"פ רצופים וראתה מחמת תשמיש תהא האשה טהורה לבעלה דהא כתב הרמ"א בהגה"ה סעיף יו"ד דתשמיש שלא ראתה עדיף מבדיקת שפופרת וכיון דבבדיקת שפופרת אמרינן היכא דלא נמצא כלל בידוע שהוא מן הצדדים כן נימא נמי בתשמיש שלא ראתה דכל דם שתראה אחר כך תלינן מן הצדדים והוא דבר זר שאין השכל גוזר דדל מהכא הראיות הראשונות לא יהא אלא שלא ראתה מעולם והשתא נתקלקלה וראתה ג"פ רצופים דאסורה לו לעולם וכי זו שראתה גם מקודם ג' ראיות אלא שפסקה פ"א ולא ראתה עדיפא והא ודאי ליתא וכ"מ מהש"ך בס"ק ל"ג שהביא ראיה מן התשובת מיימוני שהביא בס"ק י"א מוכח דלא מהני הפסקה זו אלא לענין שמותרת לשמש אח"כ אבל אם ראתה אח"כ ג"פ רצופים אסורה וכמו שאכתוב לקמן וא"כ הא דתני לא נמצא על ראשו בידוע שהוא מן הצדדים היינו שלא נמצא על ראשו אלא על הצדדים בהא אמרינן בידוע שהוא מן הצדדים אבל בלא נמצא כלל לא מיירי בברייתא כלל (ולכאורה יש לדייק מלשון הש"ס מדלא אמר נמצא על הצדדים בידוע שהוא מן הצדדים לא נמצא על הצדדים בידוע שהוא מן המקור משמע דאף אם לא נמצא על הצדדים ולא על ראשו נמי מותרת ויש לדחות ועיין בשו"ת כנ"י) אלא דהרמ"א ס"ל דלענין זה מהני עכ"פ דמותרת לשמש אח"כ והוציא דין זה מהגה"מ שהביא בהש"ך ס"ק י"א וכמו שאכתוב לקמן וכן הוא בהדיא בתוספתא בלשון הברייתא ההובא בש"ס נמצא על ראשו וכו' נמצא על הצדדים בידוע וע"ש וכן מוכח מדברי הראב"ד בס' בעל הנפש שהביא בב"י בסס"י זה שאין לנו עכשיו בדיקה זה שאין אנו בקיאים בין ראשו לצדדים עכ"ל ואי ס"ד דהיכא דלא נמצא כלל לא בראשו ולא בצדדים נמי אמרינן בידוע שהוא מן הצדדים ק' איך סתם וכתב שאין לנו עכשיו בדיקה זו הא עכ"פ יש לנו בדיקה היכא דלא נמצא כלל שום דם וכי טח עינינו מראות אם ישנו או לאו ודברי הב"ח שכתב פי' אחר לדברי הראב"ד שטעמו שאין אנו בקיאים להכניס השפופרת וכו' תמוהים מאד וגם הרא"ש כ' על דברי הראב"ד הנ"ל וז"ל ואין נראה דמה בקיאות שייך בין אם הדם על ראשו או על הצדדים משמע נמי כ"ז שלא נמצא על הצדדים לא אמרינן מן הצדדים הוא וכדברי התוספות שהבאתי לעיל אף שבגמרא דידן לא נאמר כן הא כתב הרשב"א בתה"א בדין ותולה במכתה בברייתא זו שכן דרך הש"ס להוסיף על לשון הברייתא וה"ה יש לומר דכן דרך לקצר ועלה בדעתי לתרץ מה שהקשיתי דאמאי נתלה היכא דלא נמצא כלל במן הצדדים טפי מן המקור דהיינו טעמא שהרי כתב הב"י דמה שנותנים מוך בראש המכחול מפני הדם כ"ש ניכר במוך מה שאינו ניכר בעץ וכה"ג י"ל שגם בשפופרת של אבר אינו ניכר וא"כ היכא דלא נמצא כלל אמרינן בוודאי מן הצדדים הוא בא ומה שאינו נראה לפי שאינו ניכר אך בכל זה לא נתקררה דעתי והוא דוחק מכמה טעמים חדא דהב"י כתב עוד טעם דנותנין מוך כדי שלא ישרוט בראשו וא"כ מוכח דאף בעץ ניכר וה"ה באבר וכן מעיד החוש והשכל ועוד שהרי הרמ"א כתב דתשמיש שלא ראתה עדיף מבדיקת שפופרת ולפ"ז בדיקת שפופרת ודאי דעדיף דהוא מהני אפילו ראתה אחר כך ג"פ מחמת תשמיש אמרינן דמן הצדדים הוא משא"כ בתשמיש שלא ראתה וכמו שהוכחנו לעיל:
והנה הב"ח כ' מטעמא דנפשיה דמש"ה תלינן מן הצדדים בלא ראתה דאלו הוי מן המקור אין לחלק בין אצבעות או כחות והכל שוה לראות בהם משא"כ אי מן הצדדים הוא יש לחלק בין אצבע לאצבע או בין כח לכח ומש"ה כשלא ראתה כלל אמרינן דודאי מן הצדדים הוא ומה שלא ראתה לפי שלא היה שוה לאצבע דידיה או לכחו ומלבד שדבריו הם נגד הסמ"ג והסה"ת שכתבו דלא שרינן לבעל שני אלא מכח ס"ס וכמבואר בב"י דמוכח דאף אם הוא מן המקור נמי יש חילוק בין אצבע לאצבע או בין כח לכח גם זולת זה אין לדבריו שחר וקיום (וכן הק' חכם א' להגאון הב"ח בעצמו בס' תשובת הגאונים בתראי סימן ל"ד ולא נמצא שם תשובה על קושיא זו) דא"כ למה שרינן לבעל שני טפי מלבעל ראשון דממ"נ אי חיישינן דלמא מן המקור הוא א"כ גם בבעל השני ודאי תראה ואי דמסתמא תלינן להתיר שהוא מן הצדדים גם לבעל הראשון נתיר. וכבר השיגו בזה בשו"ת אמונת שמואל סי' נ"ו ומלת בבדיקה שכ' שם הוא ט"ס ומחמת זו לא עמד בשו"ת מהרמ"ז על כוונת א"ש וכ' מה שכ' וכ"כ במנ"י שהוא ט"ס ומה שכ' במנ"י ליישב השגות הא"ש על הב"ח וז"ל כיון דעכ"פ הוחזקה אצל בעלה הראשון לראות מחמת תשמיש ואף שבא מן הצדדים מ"מ שמא פ"א תראה דם מן המקור ותשמש עם בעלה ע"כ תנשא לשני ולפי שאין האצבעות שוין אולי לא תראה אצלו עכ"ל דבריו תמוהים דא"כ למה שרינן בבדיקה לבעלה הא' כהסכמת רוב הפוסקים חוץ מרש"י ורמב"ם. ואמאי דאף שע"י בדיקה נתברר שהוא מן הצדדים מה בכך דהא בלא"ה תלינן שהוא מן הצדדים דמה"ט שרינן לה לבעל השני אלא שאצל בעל הראשון חיישינן אולי תראה פ"א מן המקור א"כ מה יושיענו הבדיקה סוף סוף איתא להאי חששא. גם בלא"ה דבריו תמוהים דאף הב"ח לא קאמר דתלינן בצדדים דוקא לענין שלא לאוסרה לעולם מ"מ מודה דצריכה ז"נ כמו בבעל ב' וג' וא"כ מה תקלה איכא דאף שתראה דם ממש ממקור תספור ז"נ גם מ"ש עוד במנ"י וז"ל ועוד י"ל דלכך אסרינן לבעל הראשון כדי שלא יהא לעולם עומדת בספק איסור עכ"ל גם בזה דבריו דחוקים דכיון דשרינן לבעל השני אע"ג דליכא אלא חדא ספיקא לשיטת הב"ח אי מן המקור או מן הצדדים ע"כ צ"ל משום דמסתמא תלינן שהוא מן הצדדים א"כ מה ספק איסור יש כאן דתלינן בצדדים ומ"ש לעולם או ב' וג' פעמים דהא אם בדקה בשפופרת בבעל הראשון שרי אפי' לבעל הראשון כיון דידוע שהוא מן הצדדים וא"כ אף דלא בדקה נמי מאי ספק איסור יש כאן כיון דמסתמא תלינן בצדדים לשיטתו דמה"ט שריא לבעל השני והשלישי ותמה אני על המנ"י שירד להציל ולא הציל ובר מן דין קשיא קושיתנו הנ"ל מה דקשיא נמי לתי' הב"י דא"כ דהיכא דלא ראתה דם כלל ע"י בדיקת שפופרת אמרינן בידוע שהוא מן הצדדים דאי מן המקור היה בא דם גם עתה א"ו שהוא מן הצדדים א"כ היכא שהוחזקה ג"פ ואח"כ שימשה ולא ראתה נמי נימא הכי בידוע שהוא מן הצדדים ואפי' הוחזקה לראות אח"כ שריא והא ודאי ליתא וכמש"ל וא"ל דלשיטת הב"ח לא קשה מידי דבשלמא בבדיקת שפופרת שפיר אמרינן בידוע שהוא מן הצדדים ומה שלא ראתה כלל דכי השפופרת לא היה שוה לאצבעו או לכחו משא"כ בשימש' ולא ראתה דליכא למימר הכי דהא הוחזקה לאצבע שלו ובכל הכחות וא"כ מה שלא ראתה עכשיו אין למתלי בצדדים טפי מבמקור אכתי קשיא איך כ' הרמ"א דשימשה ולא ראתה עדיף מן בדיקת שפופרת הא לפי זה גרע וגרע וכמש"ל:
כללא דמלתא שאין לדברים אלו שורש ועיקר עד שאני תמה מאד על הש"ך שכ' וז"ל משמע דאם לא נמצא על המוך וכו' בין שלא נמצא כלל מותרת וכן משמע מדברי הפוסקים וכ"כ הב"ח וכ' הטעם דאלו היה מן המקור גם עכשיו היה נמצא על ראש המכחול ע"כ משמע דס"ל בלא נמצא דם כלל אמרינן בידוע שהוא מן הצדדים דהא הוא מציין על הש"ע שכ' ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדים וע"ז כ' דברים אלו וכ"כ בס' א"ש סי' א' וכן נראה מט"ז סק"ו וא"כ לדעתם אפי' ראתה אח"כ כמה פעמים תלינן מן הצדדים והוא תימא וכמש"ל וביותר נפלאתי מאד על הש"ך שמסיים וז"ל וכן הוא בתשובת מיימוני פ"ד מהלכות א"ב בשם ריצב"א נ"ל דאפי' בדקה עצמה ע"י שפופרת ולא מצאה דם כלל מותרת לשמש אח"כ דלמא נתרפאת שהרי ע"י הכנסת השפופרת רגילה לראות כמו ע"י אצבע וכו' ופשוט הוא עכ"ל משמע מדבריו שדברי הגה"מ ודברי הב"ח א' הם ובאמת הן רחוקים זה מזה מאד דלדעת הב"ח כיון שלא ראתה ע"י בדיקת שפופרת אמרינן ודאי מן הצדדים הוא וא"כ אפי' הוחזקה לראות אח"כ תלינן בצדדים משא"כ לדעת הגה"מ דתלינן דנתרפא א"כ היכא דהוחזקה לראות אח"כ הא חזינן דחזרה לקדמותה ואסורה ועוד מדכתבו הגה"מ דלמא נתרפא משמע דלא ברירא ליה אי נתרפא' אי לאו רק דרגלים לדבר דנתרפאה וא"כ היכא שחזרה וראתה אפי' פ"א י"ל דאסורה דאיגלאי מלתא למפרע שלא נתרפאת ודמיא להא דלקמן בסעיף ט' הפחידוה פתאום ונפל ממנה חררת דם נתרפאת ומותרת לבעלה ואם חזרה וראתה מ"ת אפילו פ"א בידוע שלא נתרפאת וה"נ הכא וכן ראיתי בשם תשובת מהרש"ך ח"א סי' מ"א אשה שנאסרה על בעלה מ"ת שראתה ג"פ ועכ"ז הכניס הבעל עצמו בספק איסור ושימש עמה ב"פ ולא ראתה ושימש פ"א וראתה דם ומן אותו פעם ואילך היתה רואה למקוטעין אסורה לבעל ע"כ וגוף התשובה אינו תח"י עכ"פ נראה דעתו כמ"ש דהשתא אגלאי מלתא דלא נתרפאת הגם שאין אני כדאי לחלוק על הגדולים מ"מ מי שירצה להקל ולסמוך עליהם בבדקה בשפופרת ולא מצאה כלום ואח"כ ראתה ג"פ יסתור כל הראיות שהבאתי לעיל ואח"כ יורה להקל כי לענ"ד הדבר צריך פנים ודי מי שמקיל להורות שתשמש אחר בדיקה עד שתחזק וגם בזו צ"ע וכמש"ל דמדברי הגה"מ משמע דלא ברירא ליה שנתרפאה וא"כ אם חזרה וראתה אפי' פ"א אמרינן דאיגלאי מלתא וכמ"ש לעיל וכמ"ש בתשו' הרש"ך. מיהו לכאורה מדברי הרמ"א שהבאתי לעיל לא משמע כן וכ"מ מחדושי מהרי"ו סימן נ"ב ודוק שם. וכ"נ מדברי הגהות ש"ד גבי יולדת המובא בסי' זה אבל לתלות בצדדים אף שתראה אח"כ לטהרה לגמרי אף באיתחזק אח"כ לא ידעתי שורש ומקור לזה והן אמת שגם לשון הרמב"ם ז"ל תמוה בדין זה שכ' וז"ל בסוף פ"ד כיצד בודקת עצמה לידע אם נתרפאת או לא נתרפאת מביאה שפופרת וכו' אם נמצא דם על ראש המוך בידוע וכו' ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שהיא רואה מדוחק הצדדים וטהורה היא עכ"ל הנה מתחלה כ' כיצד בודקת עצמה לידע אם נתרפאת וכו' משמע שבדיקה היא להבחין אם נתרפאת ואח"כ כ' שבדיקה היא לידע אם מן הצדדים או מן המקור וא"כ סוף כל סוף בין שהוא מן המקור או מן הצדדים היא לא נתרפאת ולא אישתנית ממה שהיה מקדם ואפשר ליישב בדוחק דמ"ש הרמב"ם ואם לא נמצא על המוך כלום כוונתו דמ"מ נמצא דם על הצדדים דאז ידעינן בודאי שהוא מדוחק הצדדים וממילא משמע דאם לא נמצא דם לא בצדדים ולא בראשו אמרינן שנתרפאת כנ"ל ויהיה איך שיהיה הכוונה בהרמב"ם עכ"פ מה שכתבתי למעלה נ"ל נכון אח"ז נדפס ס' תל"מ וראיתי שעמד ג"כ בכמה דברים שכתבתי ע"ש:
ס"ק ז
ואף בזמן הזה יש לסמוך אבדיקה זו. כ' בתשו' א"ש סי' נ"ז בשם חכם א' שבתחלה בדק שלא בשפופרת ע"י מוך בעובי ואורך האבר אולי יהיה דם מן הצד ואז אין צריך לבדוק בשפופרת ובאם נמצא על ראש המוך אז לא תועיל הבדיקה לחומרא וחזר ובדק בשפופרת וישר בעיני והגון עכ"ל וראיתי בס' זכרון יוסף בחי"ד סי' כ"ב שמפקפק ע"ז ולא ראה דברי א"ש אחר שלא הביאו גם כל דבריו אין מוכרחים ומ"ש דהא דאמרו בדיקת שפופרת ולא אמרו שתבדוק ע"י מוך כעובי אצבע לאו להקל עליה אמרו דניחוש פן תתלכלך ראש המוך בצדדי הרחם כו' דא"כ אם כו' לא עיין בלבוש עט"ז שכ' כן להדיא שהוא להקל עליה יע"ש ולפ"ז אין להחמיר להמציא טעמים אחרים שכ' המחבר הנ"ל להחמיר על האשה וכדאי בעל א"ש לסמוך עליו גם המנ"י לא השיג עליו אלא שכ' שאין לעשות כן והוא שלא לצורך מ"מ מודה דמהני וכ"מ מדברי הר"ן בחדושיו ע"ש וכ' עליו במנ"י ז"ל ולענ"ד היא בדיקה שלא לצורך דאף שהוא מן הצדדים בודאי יתלכלך ראש המכחול עם תחיבתה ולכך מכנסת בשפופרת עכ"ד ולא ידעתי טעם לדבריו דהא עכ"פ נ"מ באם לא תמצא כלל דמותרת לשמש אח"כ דהא הטעם שמכניסה המכחול בשפופרת אינו אלא כדי שלא יתלכלך ראש המכחול בצדדים וא"כ אם לא תמצא דם כלל מהני כמו בשפופרת ועוד מ"ש המנ"י דאף שהוא מן הצדדים בודאי יתלכלך ראש המכחול גם זה ליתא ומעשה בא לידי באשה שראתה ג"פ מ"ת אחר לידתה וצויתי לעשות כיס מבגד פשתן ארוך וקצר כמדת אבר ולמלאות הכיס במוכין בדוחק עד שנעשה עגול ועב כמדת אבר בינוני והיה דק מלמעלה ועב למטה בדקוה בו ונמצא דם מן הצד והתרתי לשמש עם בעלה ואח"כ לא נמצא עוד דם מ"ת מיהו אם לא נמצא בו דם כלל אין להתיר לשמש אחר בדיקה זו כי אם כשהכניסה עד מקום שהשמש דש ומ"מ דבר קשה הוא להכניס דבר רך כ"כ בעומק משא"כ בנמצא על הצדדים הרי ידים מוכיחות שמן הצדדים בא אלא שיש לעיין למה כ' הרמב"ם שצריכה שתכניס השפופרת להמקום שהשמש דש הא אפי' לא הכניסה כ"כ נמי סגיא דממ"נ אם תמצא בראשו בודאי מן המקור הוא בא ואם תמצא מן הצדדים הא ידים מוכיחות שמן הצדדים הוא בא ומה"ת לחוש דבא נמי מן המקור אחר שיש מכה מבוררת לפנינו ומיהו למאי שכ' לעיל דהרמב"ם רצה להורות הדין ברמיזת לשון דהיכא דלא נמצא כלל אמרינן דנתרפאת ומ"ש הצריכה להכניס עד מקום שהשמש דש דאל"כ מנא ידעינן שנתרפאת דמה שלא ראתה משום דלא הכניסה עד מקום שהשמש דש גם י"ל דאולי מן הצדדים הוא למעלה במקום שהשמש דש משום הכי מצריך עד למעלה:
ס"ק ח
וי"א שאסורה לראשון. זו היא דעת הרמב"ם ודעת רש"י בגמרא ומ"ש הב"י וז"ל ולענ"ד גם דברי רש"י אפשר לפרש כן עכ"ל כבר עמד ע"ז בתשובת מוהר"מ לובלין בסי' נ"ב וז"ל אבל אני איני רואה בדברי רש"י שום אפשרות שיתפרש כן אך הרמב"ם הוא מחמיר יותר מרש"י וס"ל דאפי' לבעל שלישי לא מהני בדיקה כנראה מדבריו בס"פ ד' מהלכות א"ב וכ' המ"מ הטעם שכיון שהם מוחזקים בה שרואה דם אינם מותרין אפי' בבדיקה (ולדעתו מיושב קושית הב"י שזכרתי לעיל דמה יועיל אם לא נמצא כלום על השפופרת דלמא משום שלא שוה לאצבע אמנם לדעת הרמב"ם ניחא שהרי כ' סה"ת וסמ"ג דמש"ה שרינן לבעל ב' בלא בדיקה אבל לא אחר בעל ג' משום דכ"ז דלא איתחזק יש ס"ס שמא מן הצדדים ואת"ל מן המקור שמא אין כל האצבעות שוות משא"כ לאחר שהוחזקה לכל האצבעות דאין כאן ס"ס וא"כ לאחר שבדקה בשפופרת ולא מצאה כלום הא חזינן דאף שנתחזקה לראות מ"מ אין האצבעות שוות מש"ה שרינן לה לבעל ד' משום ס"ס משא"כ לבעל ג' דליכא ס"ס כן העלה בני מוהר"מ ונכון הוא ולפ"ז ניחא במ"ש המ"מ שם וז"ל ונ"ל בדעת רבינו שהוא סובר שאין לה לעמוד עם בעלה בבדיקה שמא יבא עליה קודם בדיקה אבל וודאי אם בדקה עצמה בין ראשון לב' או בין שני לג' ומצאה שהדם מן הצדדים מותרת היא לשני או לג' וכו' עכ"ל דקדק וכ' ומצאה שהדם מן הצדדים דבהא הוא דמותרת לב' אבל אם בדקה עצמה בין א' לב' ולא מצאה כלום אינה מותרת לעולם משום דאיכא למימר מה שלא מצאה כלום לפי שלא היה דומה לאצבע דהא אכתי לא איתחזקה לכל האצבעות) וצ"ע דא"כ למה כ' הרמב"ם בפ"י מהלכות גרושין הלכה י"ג וז"ל וכן המוציא את אשתו משום איילונית או משום שרואה דם בכל עת תשמיש. ה"ז לא יחזיר לעולם שמא תנשא לאחר ותלד האיילונית ותתרפא הנדה ויאמר אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים עכ"ל ק' איך מצי למיטען הכי דהא אפי' נבדקה בשפופרת ס"ל להרמב"ם דאסורה לראשון ולשני ולשלישי א"כ לעולם היתה אסורה לו ודוחק לומר דדוקא על בדיקת שפופרת לא סמכינן אבל אם הפילה חררת דם סמכינן דז"א שהרי הרמב"ם השמיט כלל להך דחררת דם אלמא דלא ס"ל א"ו שאין אנו סומכים ע"ז ומיהו למ"ש המ"מ בסוף וז"ל ונ"ל בדעת רבינו שהוא סובר שאין לה לעמוד עם בעלה בבדיקה שמא יבא עליה קודם בדיקה וכיון שהוחזקה אסורה היא לו עכ"ל א"כ י"ל דהיכא שרוצה להשהות אותה ע"י שליש וכמ"ש הרשב"א הובא בב"י סס"י מותר ולפ"ז י"ל דס"ל להרמב"ם דבדיקה מהני אפי' לבעל הראשון והא דהוצרך לגרש היינו שלא להשהות אותה אולי יבא עליה קודם בדיקה וע"י שליש שרי להשהות אותה עד אחר הבדיקה ועיין בר"ן ובבי"ש בא"ע סי' קי"ז סק"ג ובח"מ שם ס"ק ג'. ומיהו מדברי המ"מ לא משמע כן שמסיים וז"ל אבל אם בדקה עצמה בין ראשון לב' או בין ב' לג' ומצאה שדם מן הצדדים מותרת היא לשני לשלישי לעולם עכ"ל מוכח דלראשון או לשני או לשלישי היכא דבדקה עצמה קודם הגרושין אסורה דדוקא היכא דבדקה ביני וביני שריא וא"כ ק' קושיתו הנ"ל וא"ל דס"ל להרמב"ם דדוקא ע"י בדיקת שפופרת דגזרינן אחר בדיקה אטו קודם בדיקה משא"כ היכא שאמר הרופא מומחה ישראל שנתרפאת דלא גזרינן וס"ל להרמב"ם כדעת הריצב"א שבהגהות מיימוני דסמכינן עליו זה דוחק:
ס"ק ט
צער וכאב. בשו"ת אמ"ו הגאון שב"י סימן מ"ב כתב דהרמ"א מיירי באשה שאין לה וסת אבל באשה שיש לה וסת כיון דלדעת הרמ"א לקמן דפסק באשה שיש לה וסת אין צריך שתדע שמכתה מוציאה דם ואם כן כיון שיש לה כאב הרי הוא כמכה שא"י אם מוציאה דם וא"צ בדיקה כלל עוד כ' לחלק בין כאב לכאב והגהות מיימוני שהביא רמ"א איירי שאין להן כאב כ"כ עכ"ד ומה מאד תמיה לי עליו איך קירב את המרוחקים בזרוע שדברים אלו נאמרים בלשון השואל בתשובת א"ש סי' כ"ג והגאון א"ש סתר דבריו ומסיק דכאב אינו כמכה אפי' כמכה שא"י אם מוציאה דם ולא נקרא מכה אלא במרגשת בהליכה או בישיבתה או שאר סברות שיש לה מכה אמנם בתשובת ד"ש סי' פ"ו נראה דס"ל דכאב כמכה שכ' וז"ל וסימני הכאב לבדם אינם מובהקים כ"כ בענין זה כמו בענינים אחרים להורות על מציאות מכה שהרי נוכל לתלות הרגש כאב בדבר היותר הווה וטבעי שהוא תנועות התקבצות הגידים להחזיר האם למקומו עכ"ל משמע דבעלמא הרגשת כאב כמו מכה הוא מיהו אפשר דשאני התם דהרגשת כאב היה בשעה שהיתה ממשמשת בידיה להשיב האם למקומה א"כ ה"א דרגלים לדבר הוא שיש לה מכה וע"ז כ' דאפ"ה לא תלינן במכה אלא בדבר ההוה שהוא תנועת התקבצות הגידים אבל בעלמא ס"ל דלא תלינן הכאב במכה וז"ל בסי' של"א הבא מן המכה שבבשר המקור או הרחם או הבא מן העלי' ממכות הכליות אינו דם הנדות וזיבות שאסרה התורה שהוא הבא ונגרר מאליו דרך העורקים והוורידים שבחדר ושלפנים ממנו כטבע היצירה ואדרבה הרגש הכאב בחולשת השדרה הוא האות והמופת שהדמים הללו ממעין אחד הם שהם נדות וזבות שאסרה התורה שהרי כפי האמת עיקר קשר הרחם וחזוקו הוא בשדרה עד כנגד הטבור והרגשות הכאבים הם האותות והמקרים הקדומים בטבע לוסתותיהם וקדמוני הרופאים בספריהם מדי דברם בחולי רבוי הזלות דמי הנדות והתמדות זמנם כותבים שאחד מהסבות הגורמות הנזקים הללו הוא חולשת הטבע בשדרה ורפיון הוורידים בהתמעט בם כח המחזיק וזה דמי נדות יקראו לו אף חכמי האומות ולא תהא תורה שלמה שלנו נאמנה יותר משיחות חולין שלהם ששנו חכמים בלשון המשנה אלו הם הוסתות מפהקת וחוששת בפי כרסה ושפולי מעיה ופי' רש"י ז"ל כנגד טבורה ורחמה דהיינו כאב השדרה עכ"ד ומן רמ"א ומהרי"ל אין ראיה דחולי האר"ץ ווינ"ד הוא מכה גמורה אף שאינה מכה מ"מ הוא ברור שאינו בא מן המקור ואפ"ה לא התירו אלא ע"י מוך דחוק ע"ש וכן כ' בשו"ת ח"צ סי' ע"ג ומ"ש עוד בש"י לחלק בין כאב לכאב גם זה תמוה הא בתשו' מיימוני כ' להדיא וז"ל היא מצטערת בשעת תשמיש וקשה לה מאד עכ"ל אלמא אפי' צער גדול לא מהני אלא שתבדוק בבעלה הראשון ע"כ אין להקל אפי' באשה שיש לה וסת ופליאה בעיני אחר שלא נתעלם תשו' א"ש מעיני הגאון מ"ו בעל שב"י כמו שהביאו בתחלת התשובה ואיך נתעלם ממנו רגע ולא ראה שדחה כ"ז בשתי ידים ואם היה דעתו לחלוק עליו היה לו להביא דבריו ולסתור ראיותיו:
ובהיותי יושב על כסא הוראה בק"ק פרדן הייתי שואל מהגאון מוהר"ר צבי הירש זצ"ל שהיה אב"ד דק"ק ה"ש בנדון שבא לפני וזה תשובתו. ומתוך תשובתו מובן ענין השאלה וז"ל מה ששאל אם כאב כמכה בודאי לא נעלם מאתו שט"ז בסי' קצ"א וקפ"ז כ' שכאב כמכה אמנם הח"צ סי' ע"ג השיג עליו אמנם אף דמסתבר טעמי' ואנן מורים כדבריו מ"מ הכל לפי הענין בכתמים דרבנן ואיכא עוד צדדים להתיר יש לצדד לחלק בפרט באשה כזו שלא מטוהרה היא אמנם מה שתראה בהרגשה א"א להתיר מחמת הרגשת כאב ובבדיקת עד כ' לי הגאון מוהר"ר יעקב כ"ץ ז"ל שהיה אב"ד בק"ק פפד"מ שנסתפק מאד אם הוא מדאורייתא או מדרבנן כי מהב"י סי' ק"ץ משמע שהוא מדאורייתא דהוי כמו הרגשה ופסקי מהרא"י סי' מ"ז לא משמע כן אמנם אשה זו אין לה כאב אף אם מראה דמי' משונה משאר נשים מ"מ כיון שאדום הוא אין לזוז מדברי הש"ע י"ד סי' קפ"ח לדעתי לא יאמר שום אדם שיש לו קצת מוח בקדקדו שהוא בקי במראות אם לא דעת שוטה ודעת שוטי' כו' אך אמרתי אולי איזה שונא בדה מלבו שכנגדו של השואל אמר שבקי במראות דמים אם אותו שכנגדו של השואל בר דעת וחלילה לבלות זמן בחנם להביא ראיות ע"ז כנ"ל האמנם האידנא נולד דבר חדש במדינה זו שלא נזכר בפוסקים אותן כינים שקורין פילץ לייז הדבוקים בבשר המוזכר בש"ע סי' קצ"ח אם חופפת האשה בבגדים ובחלוקה נתאדם החלוק מן הכינים אם מוצאת בלא הרגשה תבדוק ע"י נשים בקיאות אולי ימצא שהאשה הזאת יש לה גם כן הכינים הנ"ל ויש לה לתלות כתמים בזה וגם בבדיקת עד אפשר להקל אם יהיה עוד איזה צד להתיר הכל לפי ראות עיני המורה (ועיין מ"ש לעיל סי' קפ"ג) ומדי דברי באם כאב כמכה נזכיר מ"ש הרמ"א סי' קפ"ז ס"ה להקל באם א"י אם מכתה מוציאה דם אם אינה יודעת אם הדם בא מן הצדדים או מן המקור מכח ס"ס והש"ך ס"ק כ"ב משיג ע"ז וז"ל מה ס"ס הוא מיד איכא למימר שמא דם נדה הוא ולא מקרי ס"ס כמ"ש בדיני ס"ס דין י"א וי"ג ובדין י"א כתב אם ב' ספקות הם משם אחד אינה ס"ס ובדין י"ג כתב ס"ס שאינו מתהפך אינו ס"ס והפר"ח סי' י"ג והרא"ש סימן ל"א דקנ"ח העלו אף שאינו מתהפך מקרי ס"ס וכתב הרא"ש כן דעת רוב הפוסקים. ומה שמשיג הש"ך מדין י"א דהוי שם א' כיון דספק שמא מן הצדדים וספק שמא מן המכה תרווייהו שמא לאו דם נדה הוא נלענ"ד דלמאי דאיתא בפסקי מהרא"י היכא שהספק הראשון מתיר יותר מן האחרון הוי ס"ס. אף אם הספקות משם א' וכ"כ המנ"י בקונטרס הספקות שלו היכא דספק האחרון מתיר יותר מן הראשון הנה אם מקור מקומו טמא הספק שהוא מן הצדדים מתיר אף הדם כיון דלא היה במקור כלל משא"כ למ"ד מקור מקומו טהור אין כאן ס"ס ולפ"ז היכא דא"י אם מכתה מוציאה דם אינה תולה להקל אף שאינה מרגשת שהדם בא מהמקור אבל למ"ד מק"מ טמא אף דא"י אם מכתה מוציאה דם תולין להקל מכח ס"ס ובזה נלע"ד ליישב הא דדקדק ש"א סי' ע"ו אברייתא דבפ' התינוקת דף ס"ו דברישא תני אם יש לה מכה תולין במכתה משמע בסתמא תולין אף שא"י אם מכתה מוציאה דם ואח"כ אמר נאמנת אשה לומר מכה יש לי שממנה יוצא דם הא ספקא טמא דאין תולין במכתה ולפ"ז י"ל דאי' בש"ס ונאמנת אשה לומר מכה יש כו' דברי רבי וכתב רש"י צ"ל והך מלתא לחודא דנאמנת אשה קאמר ר' אבל רישא כולה רשב"ג הוא ע"כ דלא כתוס' ד"ה ונאמנת וכבר כתבתי לרשב"ג דס"ל לקמן מק"מ טמא ס"ל דתולה במכה אע"פ שא"י שמוציאה דם מטעם ס"ס כנ"ל ולכך תני ותולין במכתה דמשמע בסתמא תולין אף שא"י אם מוציאה דם או לאו מטעם ס"ס כנז"ל דהן הן דברי רשב"ג דס"ל מק"מ טמא אבל בסיפא קתני ונאמנת אשה לומר וכו' דברי רבי ולר' בעינן שיודעת בודאי שמכתה מוציאה דם הא א"י לא כיון דס"ל לרבי מק"מ טהור וליכא ספק ספיקא דשני ספקות משם אחד הן אם דם נדה הוא או לאו ודו"ק:
ובזה מיושב מה שיש לדקדק הא דקאמר בש"ס הכא ונאמנת אשה לומר וכו' דברי רבי רשב"ג אומר דם מכה הבא מן המקור טמא ורבותינו וכו' מ"ב אמר עולא מק"מ טהור א"ב ולכאורה היכא רמיזי בדברי ר' שמק"מ טהור דפליג עליו רשב"ג הא לא קאמר ר' אלא נאמנת אשה וכו' והיינו לענין שתהא טהורה לבעלה אבל הדם י"ל דס"ל נמי דטמא אבל לפ"ז ניחא דמדקאמר ונאמנת ודקדקו מלשון זה הפוסקים דבעינן שתהא יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם. וקשה אמאי צריכה שתדע ודאי הא הוי ס"ס אע"כ דס"ל דמק"מ טהור והוי שם א' וליכא ס"ס ואהא פליג רשב"ג וס"ל דמק"מ טמא ולפ"ז אף דא"י שמכתה מוציאה דם תולין במכה כנז"ל:
בזה מיושב הא דקאמר הכא מק"מ טהור א"ב ולכאורה ק' הא כבר פליגי בה חדא זימנא בפ' כל היד דף ט"ז ע"א אבל לפי הנ"ל א"ש דחדא מכלל חברתה איתמר דבפ' כל היד שם עיקר פלוגתייהו במק"מ אי טהור או טמא וכאן בפרק התינוקת עיקר פלוגתייהו אי תולה במכתה אף שא"י אם מוציאה דם ותולה הש"ס הא בפלוגתא דר' ורשב"ג דבפ' כל היד דהא בהא מישך שייכי:
ובזה דברי הב"י נכונים בסימן קפ"ז במ"ש הא דכתב הטור ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שדם זה יוצא ממנה וז"ל הב"י ונאמנת אשה לומר גם זה שם בברייתא פלוגתא דר' ורשב"ג ופסקו הפוסקים כר' דאמר הכי ותמה עליו הב"ח והאמונת שמואל ומוהרמ"ל בתשובה ופ"י הא בש"ס משמע דלא פליגי ר' ורשב"ג אלא במק"מ אבל לבעלה לא פליגי אבל לפ"ז ניחא מדכ' הטור ונאמנת וכו' שממנה דם יוצא משמע דבעי שתהא יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם הא לא"ה אינה תולה וזה דווקא לר' דס"ל מק"מ טהור אבל לרשב"ג תולה אף שא"י אם מכתה מוציאה דם ודו"ק. אף שדחוק מאד שב"י כוון לזה ולא יפרש דבריו מ"מ אסתייע מלתא שלא יאונה לצדיק כל און ולא נשווי' לטועה:
אמנם צ"ע לדינא הלא הרמב"ם פסק פ"ה מהלכות א"ב מק"מ טמא וכן פסק ספ"ד מהלכות מ"ו דין ט"ו. וכן איתא דף מ"א ע"ב בגמרא מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות טמאה טומאת ערב דמק"מ טמא ולפ"ז א"צ לידע שמכתה מוציאה דם א"כ דברי הרמ"א נכונים שמיקל היכא שא"י שמכתה מוציאה דם כרשב"ג אך ק' לפ"ז למה כתב הרמב"ם נאמנת אשה וכו' שממנו הדם יוצא דמשמע דאיהו בעי שתדע שמכתה מוציאה דם הא איהו דפסק מק"מ טמא אם כן אפילו א"י נימא תתלה במכה וכנז"ל ודוחק לומר דהרמב"ם מיירי בידוע שהוא מן המקור דליכא ס"ס דמנ"ל לאוקמי הש"ס בהכי דהא אפשר לפרש כנ"ל ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק פ"ג מהלכות א"ב הבא על הקטנה אם קדשה אביה נאסרה על בעלה דפתוי קטנה לאו אנוס הוא וכתב הרב המגיד דיליף מפ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ דע"כ דפתוי קטנה לאו אנוס הוא דאל"כ קשיא קושית תוספות שם הא ס"ס הוא וכתב המנ"י בקו' ספיקות שלו דלפ"ז מוכח דהרמב"ם ס"ל אף היכא דאיכא בשני ספקות משם א' מיקרי ס"ס דאל"כ לא מוכח מהתם מידי וכן תי' התוס' שם באמת קו' הנז' וא"כ הוכיח הרמב"ם דע"כ מיירי התם ביודעת שהוא מן המקור ולא מצי לפרש כמש"ל דבהא פליגי ר' ורשב"ג ותלי' במק"מ טמא או טהור דהא איהו ס"ל דלעולם מיקרי ס"ס אמנם לשיטת התוספות יש לפרש הסוגי' כמש"ל ודו"ק אמנם אף למה שעשינו סמוכים לרמ"א מהש"ס יראתי לסמוך ע"ז כי רבו החולקים כמ"ש הש"ך והארכתי בזה בתשו' עכ"ד הגאון הנ"ל בתשובתו אלי ע"י אדוני אבי מ"ו הגאון זצ"ל בשנת תקל"ג ות"ל אז בלמדי מס' נדה כיונתי לרוב דבריו בפלפול הנ"ל:
ועפ"ז יש ליישב סוגיא דפ' כל היד דאיתא התם הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי ר' רשב"ג אומר אם יש לה וסת וכו' ואוקמא רבינא דפליגי במק"מ אי טמא או טהור ולכאורה הא לא נזכר כלל בדברי רשב"ג דסבירא ליה מק"מ טמא דלא קאמר אלא הרואה דם וכו' טהורה ומן הדם לא הזכיר רשב"ג כלום ומה ראה ר' לחלוק עליו ולפ"ד הנ"ל ניחא דהכא מיירי בסתמ' אפילו א"י שמכתה מוציאה דם ואם כן ע"כ ס"ל לרשב"ג דמק"מ טמא ואהא פליג ר' וס"ל מק"מ טהור וצריך שתדע שמכתה מוציאה דם כן היה אפשר לומר לכאורה אך ז"א דהא התם ע"כ מיירי שיודעת בודאי שדם זה בא מן המכה דאל"כ לא היה תולה במכה בשעת וסתה וכמו שפי' התוספות שם ופסק הרמ"א כן לקמן בהגהה ובזה נסתר מה שהק' בכנ"י סי' ל"ה על דברי הגאון הנ"ל וז"ל ומי רצה לומר לרשב"ג דדם מקור טמא והוי ס"ס משא"כ לרבי גם בזה נלאיתי לקבל ד"ק לפ"ז למה פירש"י בפ' כל היד דנ"מ לענין טומאת ערב עכ"ל ואין לדבר שחר בפלוגתייהו דהתם ליכא שום נ"מ כ"א לענין טומאת ערב דהא התם ביודעת שדם זה בא מן המכה דאל"כ לא הוי מטהר רשב"ג תוך ימי נדותה גם יתר דבריו בתשובה הנ"ל לא נהיר ולא צהיר וכמו שנכתוב לקמן בע"ה רק מ"ש שם בתשובה הנ"ל וז"ל עוד לבי אומר לי אף שמוסכם בכל האחרונים דאף דכאב לה כאב בשעת תשמיש אין מועיל להתיר י"ל שלא דברו כ"א באין לה מכה כלל רק להתירה מכח הכאב אמנם אם יש לה מכה וודאי דתלינן הכאב מכח המכה וגם הדם מכח המכה עכ"ל דברים אלו מילי דסברא נינהו והואיל ואנו עסוקים בסוגיא דהתם נזכיר מה דהוי קשיא לי בסוגיא דהתם ותבדוק עצמה בביאה ג' של בעלה הראשון א"ל שאין כל האצבעות שוין א"ל ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל ג' א"ל לפי שאין כל הכחות שוין ע"כ וקשיא לי השתא דאתית להכי שאין כל הכחות שוין ואין חזקת של כחות הראשון מועיל לשני וכמ"ש התוספות ל"ל לשנויי מעיקרא לפי שאין כל האצבעות שוין ה"ל לשנויי מיד שאין כל הכחות שוין דאין חזקת של כחות הראשון מועיל לשני וממילא תו לא הוי קשיא ליה ותבדוק בביאה ראשונה של בעל ג' ונ"ל דס"ל להש"ס דחזקת כחות של א' מועיל נמי לב' והא דמשני לפי שאין כל הכחות שוין היינו לפי שעדיין לא הוחזקה באצבעות ואם כן לכך הותרה לשלישי אחר ביאה ראשונה לפי שי"ל דלשני הראשונים גרמו האצבעות שלהם שהיה משונה משאר ב"א והשלישי אף שבאצבע שלו הוא בינוני מ"מ כחו גרם ומעתה א"ל הא אתחזקה לכחות אצל שנים הראשונים דז"א די"ל דאצבע דידהו גרם אבל לזה הכח גרם ולכך שרי' ליה עד שתחזק ג' פעמים אצלו ואז אסורה לכ"ע דהא אתחזקה לתלתא גברי ואף שתאמר דשנים הראשונים אצבע שלהם גרם ולזה הכח גרם הא איתחזקה לזה נמי בשלשה ביאות ואתחזקה לכל הכחות מאדם בינוני אבל אי לאו דמשני שאין כל האצבעות שוות היה קשה דתתסר לב' דהא איתחזקה לראשון בכל הכחות וחזקת כחות דא' מועיל לב' כנ"ל אף שלכאורה מלשון התוספות לא משמע כן יש לכוין דבריהם לדברינו:
ס"ק י
לוסתה. ונראה אם פ"א שמשה סמוך לוסתה אפילו אם אחר כך ראתה ב"פ מ"ת מופלג מוסתה לא מצטרפין לראיה א' בהדייהו עד שתראה פעם ג' מופלג מוסתה וכמ"ש השפתי כהן בריש סימן זה וכ"נ מתשובות פ"י סי' א':
ועיין ש"ך ס"ק ט"ו שכתב בשם הפרישה דלאו ברשיעי עסקינן אלא דמיירי שראייתה תחילת היום והיא שמשה בלילה (וכן נראה מחדושי הר"ן כדעת הפרישה שכתב וז"ל פי' שאם סמוך לוסת שמשה אע"פ שעדיין לא הגיע שעת וסת תולה בוסתה לומר שמחמת תשמיש הקדים הדם לבא קודם זמנו ולא מחזקינן לה ברואה מ"ת עכ"ד מדנקט הר"ן שמחמת תשמיש הקדים לבא קודם זמנו מכלל דלא מיירי ששימשה באותו יום של וסת אלא בעונה שלפניה דאל"כ היה לומר כיון דאסורה כל היום אלמא דחיישינן לשמא יקדים מש"ה תולה בו א"ו מיירי בעונה שלפניה וקו' הש"ך לא ק' כמ"ש הר"ן וודאי מן הסתם לא חיישינן להא דמחמת תשמיש יקדים אלא היכא דחזינן שהקדים אמרינן דתשמיש גרם שהקדים הוסת ומשום כך לא נאסרה מ"ת באין סמוך לוסתה וכ"נ שהבין בס' פ"י חי"ד סי' א' כדעת הפרישה ועוי"ל דמשכחת לה שהיה לה וסת לר"ח ועברו עליה ג' ר"ח ולא ראתה דשוב א"צ לחוש לר"ח וכמבואר בסי' קפ"ט סעיף ט"ז ושימשה בר"ח וראתה מחמת תשמיש ואח"כ ראתה דהדרה לוסת קמייתא וכמבואר שם ותולה הדם מ"ת בוסת) והק' עליו כיון דמותר לכתחלה לשמש אלמא דלא שכיח שתראה בלילה ואיך נתלה לקולא ע"כ ובמנ"י כתב להקל די"ל דוודאי לא חיישינן לכתחלה אך אם ראתה אמרינן אגלאי מלתא דדמים יתרים נתוספו בה ויש לסמוך עליו דהא בלא"ה לדעת הא"ז צריכה פרישה כ"ד שעות והש"ך הסכים ע"י באין לה שעה קבוע ואף אי לא קי"ל כוותיה י"ל משום דהוא מלתא דרבנן סמכינן להקל וא"כ לענין רואה מ"ת לאסור על בעלה נמי אינה אלא מדרבנן וכמ"ש הפוסקים דוסתות דרבנן יש לסמוך על הא"ז ועיין בהשגות הרז"ה על בעל הנפש שכתב וז"ל אם יש לה וסת כגון שפיהקה או עיטשה וכאותו ששנינו אלו הן וסתות וכו' ה"ז תולה בפהוקה או בעטושה ולא בתשמיש ואין זו רואה מ"ת עד שיתברר לה שוסת פיהוקה או עטושה מורכבת בתשמישה עכ"ל ותמיה על האחרונים שלא הביאו:
ס"ק יא
אם יש מכה באותו מקום. כתב הש"ך בשם הב"ח דאין פירושו בכל איזה המקום שבא"מ אלא ר"ל בא"מ עצמו שמשם הדם יוצא לשם יש מכה ולפיכך אם הדם יוצא מן המקור צריך שתדע שיש לה מכה במקור אבל אם אומרת בסתם מכה יש לי אין תולין בדם המכה שיש לה עכ"ל ובתשובת פמ"א ח"א סס"י י"ב כתב וז"ל אבל במכה בדופן דהוא נגד חלל הגוף איך יעלה על דעתנו לומר שמדם המכה יורד למקור וזה א"א להשיג בחוש שכלנו ואף שהרופאים אומרים דע"י רבוי דם הזה בא למקור אפשר דהוא נבלע תחלה בשאר אברים ומשם ירד למקור ויוצא לחוץ ע"י הלחץ זו הדחק לדעתי דם נדה גמור הוא דכל דמי המקור כך שע"י רבוי דמים נובעים מכל רמ"ח אברים לגידי המקור ומשפיעים דם ולכך אמרו חכמים מכה יש לה שהדם נובע ממכה גופה קודם שנבלע באברי האשה וכן אמרו הרופאים מכה יש לה במעי' וכו' אבל אם נבלע תחלה בשאר אברים ואח"כ ע"י ריבוי דם נובעים גידי המקור דם זה טמא משום נדה ודאי לדעתי בלי שום חילוק בעולם עכ"ל ולכאורה עלה בדעתי להוכיח מן הש"ס דאפי' במכה כזו תולין למאי דמסקינן בש"ס בפ' כה"י דפליגי ר' ורשב"ג במק"מ אי טמא או לאו ובהך פלוגתא פליגי נמי בפ' התינוקת וקשיא אפלוגי בתרתי ל"ל וכמו שהרגיש בזה הגאון מוהר"ל בתשובתו הנ"ל אמנם אי נימא דאפי' במכה כזו טהורה י"ל דבפ' כל היד מיירי במכה שבשאר הגוף ויורדת דרך המקור ואפ"ה ס"ל לרשב"ג מק"מ טמא אע"פ שאין עיקר יצירתו במקור להתם ובפ' התינוקת מיירי במכה שבמקור ואפ"ה אית ליה לר' דטהור והכי דייקי לישנא דגמ' בפ' כה"י דקאמר אשה טהורה ודם טמא דקאתי דרך מקור מדקאמר דרך מקור ולא קאמר דקאתי מן המקור כמו דאמר בפ' התינוקת רשב"ג אמר דם המכה הבא מן המקור טמא א"ו דהכא אשמעינן אע"פ שאין המכה במקור עצמו אלא בשאר הגוף ואתיא דרך המקור אפ"ה טמאה משום דה"א דהלמ"מ לא הוי אלא במה שנוצר תוך הרחם וכמ"ש הר"ן והרמב"ן בחדושיהם קמ"ל דלא אלא אפי' אתיא דרך המקור אלא דמסתפינא להקל אחר שאין לנו ראיה ברורה ע"ז:
ומ"ש הגאון בעל פמ"א דמ"ש הרופאים מכה יש לה במעי' אלמא דבעינן דוקא במעי שידוע שהמקור מחובר למעי אשה ודרך מכה לשפוך דם למקור קודם שנבלע בשום אבר עכ"ד נראה שהבין שהמעי הוא דבר חוץ למקור וליתא אלא שחכמים כינו למקור בשם מעי ואפשר משום שהוא מחובר לה כדברי הפמ"א או מפני שדומה למעיי' וכן פירש"י דף ס"ג שפולי מעי בית הרחם וכ"כ בט"ז סי' קפ"ט ס"ק ל"ד וכן במתניתין דחולין חיה שפשטה ידיה לתוך מעי' וכן בדף מ"ב ע"ב גבי עובדא דרבא דשמעי' ולד דצויץ פירש"י בתוך מעי' ועוד בכמה מקומות:
ס"ק יב
תולין בדם מכתה. מ"ש הרשב"א בתה"א ד' קפ"א לחלק בין דם מכה דתלינן ובדם בתולים קיי"ל דבועל ב"מ ופורש והא אין לך מכה גדולה מזו ותי' דשאני התם בתולים דאינה אלא לשעה לפיכך החמירו בו משא"כ במכה שאפשר שתאסר עולמית לבעלה מש"ה לא החמירו וכ"כ בתשובותיו הביאו ב"י לקמן רס"י קנ"ג מזה נראה דדעתו דדוקא במכה שאינה עוברת הוא דתלינן משא"כ במכה עוברת לא הקילו בו דומיא דדם בתולים דלא תלינן אך לתי' הרא"ש שכ' טעם אחר לחלק בין דם בתולים לדם מכה י"ל דאפי' במכה העוברת תלינן גם י"ל אף לדעת הרשב"א אין לחלק דכיון דאיכא מכה שאינה עוברת ותלינן ביה שלא תאסר לבעלה עולמית אמרו אפי' במכה עוברת דתלינן ולא פלוג רבנן משא"כ בדם בתולים דלעולם היא מכה העוברת ולא נכלל בכלל מכה מש"ה לא תלינן ועיין מ"ש בסי' קצ"ג:
בגמ' איתא ואם יש לה מכה בא"מ תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא דברי ר' וכו' עכ"ל ודקדקו האחרונים ז"ל דמ"ש ברישא דתני ואם יש לה מכה בא"מ תולה בדם מכתה משמע דמן הסתם תולה במכתה ובסיפא תני ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא דמשמע דווקא ביודעת שמכתה מוציאה דם אז היא תולה בה ובשו"ת ש"א סי' ע"ו תי' דרישא מיירי ברואה דם מ"ת וכדי שלא תתעגן ותאסר לעולם תלינן במכה אפי' א"י אם מוציאה דם משא"כ בסיפא דמיירי ברואה שלא מ"ת ויש לה היתר דאינה רואה לעולם אז צריך שתדע שמכתה מוציאה דם עכ"ד ע"ש גם י"ל לדבריו דאפילו נימא דבסיפא נמי מיירי באשה שרואה לעולם וא"א לה לטהר לגמרי אפ"ה מחמרינן דצריכה שתדע שמכתה מוציאה דם ושאני ברואה מ"ת דא"צ שתדע משום די"ל דרוב נשים אינן רואות מ"ת וכמ"ש הב"י וכמו שהבאתי דבריו לעיל מיהו אפשר לומר בהא נמי רוב נשים יכולות לטהר א"ע וכמ"ש התוס' ריש מס' גיטין ועיין בשו"ת שבו"י ח"ש סי' ע"ז אך דלמא שאני רואה מ"ת דליכא אלא חששא דוסתות דרבנן וכמ"ש בב"י סס"י בשם שו"ת הרשב"א והוא מן מוהר"מ מרוטנבורג ובשו"ת פ"י מחלק דברישא י"ל דמיירי בא"י אם הדם יוצא מן המקור וא"כ איכא ס"ס אם מן הצדדים או מן המקור ואת"ל מן המקור בא דם שמא מן המכה הוא מש"ה א"צ שתדע אם מכתה מוציאה דם וכמ"ש הרמ"א בהגהה משא"כ בסיפא מיירי בידוע שהוא רואה מן המקור מש"ה צריך שתדע שמכתה מוציאה דם ע"ש ועוד כתבו לחלק בין יש לה וסת לאין לה וסת וברישא מיירי ביש לה וסת וכמ"ש הרמ"א בהגהה ובסיפא מיירי באין לה וסת לכך צריך שתדע שמכתה מוציאה דם ובתשו' אמ"ו בעה"מ שב יעקב כ' בסי' מ"ב וז"ל דצריכין אנו עוד לדקדק דברישא תני אם יש לה מכה בא"מ ובסיפא תני במקור אלא פשוט דלעיל קאי אשלפניו דרואה מחמת תשמיש וע"ז קאמר אם יש לה מכה בא"מ היינו בפרוזדור באותו מקום שהשמש דש ותולה במכה דאמרינן שע"י דחיקות ומיעוך האבר בא מכחו דם מן המכה ולכך לא קאמר ברישא ונאמנת דלא צריכה בזה לנאמנת דבא"מ יכול להתברר ע"י בקיאות נשים מילדות ולכך קאמר סתם ואם יש לה מכה בא"מ שאין אנו צריכין לנאמנות שלה שהרי אפשר להתברר ע"י שאר נשים משא"כ בסיפא דמיירי במכה שבמקור עצמה דא"א להתברר ע"י אחרים רק שהיא מרגשת בעצמה ולכך צריכין נאמנות דידה אמנם גם היא אין עיניה במקור אם לא ע"י הרגשת כאב מהמכה וכדי שלא תאמר ע"י מעט כאב תתלה במכה לכך צריכה לומר שממנה דם יוצא כלומר שגדלה כ"כ הכאב עד שנראה לה שממכה הדם יוצא עכ"ד ואיהו לשיטתיה אזיל דס"ל דכאב כמכה ולפי מש"ל בשם תשובת א"ש הכאב כמכה ועכ"ז י"ל דדבריו נכונים דצ"ל שהיא מרגשת ע"י אומדנא דמוכח שיש לה מכה שמוציאה דם אך קשיא לי לדבריו דמיירי רישא במכה שבבית החיצון מקום שהשמש דש א"כ אמאי קאמר ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה והיינו ע"כ פירושו שהדם שהיא רואה מ"ת אינה דומה למכה אז אינה תולה וכמ"ש בתשו' ח"צ דלא כתשובת צ"צ (שעלה בדעתו לומר דפי' בגמרא ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה ר"ל דדם מכתה משונה מדם וסת' וע"ז השיג בח"צ דפירושו הוא דדם מכתה משונה מן דם ראייתה ר"ל מה שהיא רואה עתה מ"ת. מיהו בקיצור פסקי הרא"ש פ' התינוקת כ' וז"ל ואם היה דם נדה משונה מדם מכה אינה תולה עכ"ל מוכח כפי' צ"צ דאל"כ איך קרי לדם ראייתה דם נדה הא על דא אנו מדיינין אם ד"נ הוא או לאו ועיין בס' פ"י חי"ד סי' א' מ"ש כפי' הרא"ש ובהלכות הרמב"ן פ"ו דט"ו מבואר כמ"ש הח"צ) ולפי דעת הגאון בעל ש"י ק' אפי' אם נשתנה נימא דשמש עכרן וכדאי' במכילתין בפ"ק דף י"א ע"ב בשלמא אי גם ברישא מיירי במכה שבמקור י"ל דלא אמרינן שמש עכרן אלא לענין ד"ב שהוא בא מן הצדדים במקום שהשמש דש דהיינו מבין השינים ולחוץ וכדאי' בפ' יוצא דופן דמ"א דדישות השמש היא עד בין השינים) וכדאי' בפ' התינוקת דס"ה ע"ב דד"ב בא מן הצדדים מש"ה אמרינן שמש עכרן אבל לפמ"ש המחבר הנ"ל דברישא מיירי במכה שמן הצדדים א"כ ק' דנימא שמש עכרן ואפשר ליישב דבריו דאפילו במכה שבבית החיצון לא אמרינן שמש עכרן אלא דוקא בד"ב דאע"פ שכבר בעל מ"מ פרצה דחוקה מיקרי משא"כ באשה דעלמא לא אמרינן שמש עכרן וכה"ג כתב בחמ"ח סי' ס"ח ס"ק ו' שהק' שם להפוסקים דס"ל שאם מצא דם א"י לטעון פ"פ מצאתי דמאי ראיה הוא מן הדם הא קיי"ל דנותנין לה ד' לילות או עד שתחיה המכה ותי' וז"ל וי"ל דכ"ז שיש דם עדיין אין הפתח פתוח לגמרי ופרצה דחוקה קרי ליה בגמרא. וע"כ כ"ז שיש דם אינו יכול לטעון פ"פ דודאי טועה הוה עכ"ל וכ"כ בבי"ש אלמא דכ"ז שהיא רואה דם פרצה דחוקה קורין ליה מש"ה אמרינן דשמש עכרן משא"כ באשה דעלמא וק"ל:
ועפ"ז י"ל שזו כוונת הרמב"ם פ"ד מהלכות א"ב שכתב ד"ך מי שראתה דם בשעת תשמיש וכו' אבל אם שימשה סמוך לוסתה תולה בוסת היה בה מכה תולה במכה ואם היה דם מכה משונה וכו' ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא ותהיה מותרת לבעלה ואע"פ שדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש עכ"ל וק' דלמה זה כתב בסיפא ותהיה מותרת לבעלה הא גם ברישא מותרת לבעלה ועו"ק מ"ש ואע"פ שדם וכו' מאי רבותא היא זו ולפ"ד אמ"ו הנ"ל ניחא דברישא מיירי שיש לה מכה בפרוזדור מש"ה א"צ לנאמנות שלה וכנ"ל ומיירי נמי בא"י שמכתה מוציאה דם ואפילו הכי תולה במכה לענין זה שלא תאסר על בעלה לעולם מ"מ ז"נ בעי כיון דא"י שמכתה מוציאה דם וכדעת הש"ך ומש"ה לא כתב ברישא ותהיה מותרת לבעלה דהוי משמע שמותר מיד וז"א דל"מ אלא לענין שלא תאסר לעולם וגם מיירי באינה מרגשת שהדם בא מן המקור דהא כיון דהמכה אינה במקור איך תתלה במכה א"ו דמיירי באינה מרגשת שהדם בא מן המכה וא"ל דא"כ תהיה מותרת מיד דהא איכא ס"ס כמ"ש הרמ"א ספק מן הצדדים וכו' ז"א כיון דהמכה הוא בצדדים אין כאן ס"ס דאיך תאמר ואת"ל מן המקור שמא מן המכה הוא הא אין שום מכה במקור ועיין אבל בסיפא מיירי ביודעת שמכה מוציאה דם והמכה הוא במקור עצמו מש"ה כתב דמותרת לבעלה ר"ל בלא ז"נ הואיל שיודעת שמכתה מוציאה דם גם כתב אע"פ שדם יוצא וכו' ר"ל שיודעת שהדם בא מן המקור הואיל שמכה הוא במקור ומ"ש בשעת תשמיש ל"ד הוא אלא משום דאיירי הכא בהא נקטי':
ס"ק יג
ואם דם מכתה משונה. כתב הש"ך בשם הפוסקים דדוקא שנתברר שהוא משונה הא לא"ה תולין בדם מכתה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת וכתב עוד דמשמע מדברי הרא"ש שא"צ לראות למכה אם הוא משונה עכ"ד ובט"ז ס"ק ט' כתב בשם הפרישה דאם שניהם לפניו לא ניזל לקולא כיון שאפשר לברורי וכל אדם יכול לברר אותו עכ"ד ואני כתבתי בחדושי גמרא דמוכח מדברי רש"י בס"פ כ"ה הא דמשני הש"ס שאני התם דליתא קמן וכו' דאע"ג דהיכא דליתא קמן האשה נאמנת משום דכתיב וספרה לה מכל מקום היכא דאיתא קמן לא סמכינן על אשה אלא אמרינן נחזי אנן יע"ש אמנם מדברי הרשב"א והטור לקמן סי' קפ"ח לא משמע כן לכאורה ועיין מה שאכתוב לקמן בסי' הנז' בעה"י:
ס"ק יד
שיש לה וסת קבוע. ויש לעיין מדכ' הרמ"א וכ"ז באשה שיש לה וסת קבוע ואז יכולה לתלות שלא ב"ו וכו' אם עבר עליה שעת וסתה ולא בדקה ולא הרגישה ואחר כך בדקה עצמה ומצאה טמאה מה דינו דאע"ג דכתב הרמ"א דשלא בשעת וסת טהורה היינו היכא שבדקה עצמה בשעת וסתה ומצאה טהורה אבל זו שלא בדקה עצמה בשעת וסתה י"ל דכבר ראתה בשעת וסתה דהא קיי"ל דאפילו למאן דאמר וסתות דרבנן היכא דבדקה עצמה ומצאה טמאה טמאה בשעת וסתה כדאיתא בש"ס דט"ז וא"כ ה"נ י"ל דטמאה ואע"ג דלפי הטעם שכתב הרמ"א בסוף הג"ה זו דבשעת וסתה טמאה משום דא"כ לא תטמא לעולם וזה לא שייך הכא י"ל דלא כתב לטעם זה אלא היכא דיודעת דמכתה מוציאה דם אפ"ה טמאה מטעם זה אבל בא"י שמכתה מוציאה דם בלא טעם זה טמאה כיון דרגילה לראות בשעת וסתה לא מקילינן בא"י שמכתה מ"ד וא"כ ה"ה בעבר זמן וסתה ולא בדקה וצ"ע:
בט"ז חולק על הג"ה זו וס"ל דאפי' באשה שיש לה וסת אינה תולה במכה אלא ביודעת שמכתה מוציאה דם וכתב עוד בשם תשובת מהרי"ל וז"ל אבל בנ"ד לית לה מכה מבוררת ומ"מ בין עונה לעונה וכו' דבאותה תשובה מקיל שלא בשעת וסתה אפי' אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן עכ"ל וצ"ל דמ"ש למ"ד וסתות דרבנן לרבותא נקטי' דלא מיבעיא למ"ד וסתות דאורייתא סמכינן אחזקה דאין אורח בא אלא בזמנו אלא אפי' למ"ד וסתות דרבנן וא"כ אין זה חזקה דאורייתא אפ"ה אמרינן דתלינן במכה שלא בשעת וסתה אפי' אינה מרגשת שמחמת מכה בא ולפ"ז מ"ש בט"ז וז"ל ונראה שלא רצה להקל לפי שההיא תשובה ס"ל וסתות דרבנן אבל איהו חש למ"ד וסתות דאורייתא וכו' עכ"ל אין לדבר שחר כלפי לייא דאדרבה אי וסתות דאורייתא מכ"ש דיש להקל שלא בשעת וסתה משום דאין אורח בא אלא בזמנו (ונלע"ד ליישב דס"ל הא דפליגי אי וסתות דאורייתא או דרבנן בהא פליגי למ"ד וסתות דרבנן ס"ל נמי חזקה אורח בזמנו בא אלא ס"ל העמד חזקת טהרה דידה נגד חזקה זו וה"ל כאלו אין כאן חזקה כלל ואידך ס"ל דחזקת טהרה לאו חזקה מעליא היא משום דחזקה זו עשויה להשתנות כדאית' בתשובת הר"ן גבי מקוה שדרכה להתחסר הביא ב"י סימן ר"א מש"ה לאו חזקה מעליא היא והאי חזקה חזקת אורח וכו' עדיפא ואידך ס"ל דאפ"ה חזקה מעלי' היא לפ"ז יפה כ' דלמ"ד וסתות דרבנן ע"כ חזקת טהרה היא חזקה מעליא מש"ה מהני אפי' בא"י שמכתה מוציאה דם) והש"ך חולק על דבריו וס"ל באשה שיש לה וסת תולין שלא בשעת וסתה אפי' במכה שא"י אם מוציאה דם או לאו אלא דס"ל להש"ך דדוקא ברואה מ"ת תלינן שלא לאוסרה על בעלה אבל מ"מ צריכה ז"נ והב"ח ס"ל דלעולם תלינן במכה אפילו א"י אם מוציאה דם שלא בשעת וסת ואפי' לטהרה בלא ז"נ ובתשו' א"ש סי' נ"ז כ' ומה שנסתפק מעלתו הרמה במה שחולק הט"ז על הרמ"א וכ' ז"ל אהובי לדעת כ"ת לא נמצא הלכה פסוקה בכל הדינים אלו אם באנו לחוש ח"ו לכל החומרות ולילך בחושך דוק מעכ"ת ויראה לדברי הט"ז הם דברים דחוים ולא ק' כלל כו' וכבר כ' גם הב"ח להרב מוהר"י ז"ל מקראקא כדעת רמ"א ועשה מעשה רב א"כ מה לנו עסק באחרון שהכביד עלינו בחומרות יתרות בוסתות דרבנן עכ"ל מדבריו אלו נראה דלא נטה כדעת הב"ח לגמרי דאלו הב"ח מטהר לגמרי אפי' באינה רואה מ"ת ואפי' בלא ספירת ז"נ וכמבואר בתשובותיו סי' פ"ד וסי' פ"ה ואיהו ס"ל דעכ"פ לענין שלא לאוסרה על בעלה לעולם סמכינן באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה אפי' במכה שא"י אם מוציאה דם וכדמוכח מדבריו שכ' בוסתות דרבנן דמשמע דוקא לענין רואה מ"ת שאינה אלא חששא דרבנן דלא תשמש אחר ג"פ לשמא תראה מ"ת וכיון דוסתות דרבנן וכמ"ש בתשו' מוהר"מ מר"ב שהבאתי בסי' זה דאינה אסורה לשמש אחר שראתה ג"פ אלא משום שכבר קבעה וסתות לראות מ"ת וכיון דוסתות אינה אלא מדרבנן מש"ה תלינן במכה אע"פ שא"י שמכתה מוציאה דם אבל לא לענין לטהר לגמרי בלא ז"נ וכ"נ מתשו' צ"צ שנטה לדעת הש"ך ע"ש בסי' פ"ו אך מה שמבואר בתשו' צ"צ סי' הנז' דאשה שאין לה וסת צריכה שתדע דוקא שדם זה מן המכה הוא ולא מהני יודעת שמכתה מוציאה דם הוא תמוה דבהדי' כ' הרמ"א בהג"ה זו דדוקא בשעת עונה בינונית לא מהני יודעת שמכתה מוציאה דם אבל שלא בשעת עונה בינונית מהני יודעת מכתה מוציאה דם אפי' באין לה וסת (וכן בש"ד בדין יולדת שראתה ג"פ אחר לידתה שהביאו רמ"א לקמן כ' בהדיא דלדעת רשב"א א"צ שתדע שמכתה מוציאה דם וכמו שהבין הב"י וד"מ והב"ח) וצ"ע ואם היה דעתו לחלוק על הרמ"א היה לו להביא דברי הרמ"א:
והנה הש"ך לשיטתו אזיל שכ' בס"ק כ"ד דאף הרשב"א בתה"א ס"ל דבעינן שיודעת שמכתה מוציאה דם אלא דקאמר שא"צ שתדע שמרגשת שדם זה הוא בא מן המכה ודלא כב"י וד"מ והב"ח שהבינו דברי הרשב"א שא"צ שתדע אם מכתה מוציאה דם עכ"ד (וכן בשו"ת פ"י בחי"ד סי' א' כ' כדברי הש"ך וח"צ בהבנת דברי הרשב"א) והח"צ הסכים לדברי הש"ך ובאמת דבריו תמוהים כמו שהרגיש הח"צ עצמו דא"כ מה זה שכ' הרשב"א שם וז"ל ומסתברא דאפי' אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה חדא דאין עיניה בין מכתה וא"א לה לידע אלא בבדיקת שפופרת וכו' והתם וודאי משמע דברואה דם מחמת מכה א"צ שפופרת וכו' עכ"ל ואי ס"ד דהרשב"א ס"ל דצריך שתדע שמכתה מוציאה דם אלא דא"צ לידע אם דם זו ממכה היא וע"ז בא להוכיח דא"צ שתדע שדם זו שראתה ממכה היא דאל"כ צריכה בדיקת שפופרת ק' יועיל בדיקת שפופרת דאף שע"י בדיקת שפופרת תדע שעתה המכה מוציאה דם מ"מ מנא ידעה שהדם שראתה כבר אם ממכה הוא או מהמקור וכבר הרגיש בזה הח"צ ומה שרצה לתרץ בזה דבריו אינן ברורין וכמ"ש בס' כו"פ ע"ש א"ו דהרשב"א לא בא אלא להוכיח אלא שא"צ שתדע אם מכתה מוציאה דם או לאו ולזה שפיר הוכיח דע"כ א"צ שתדע דאל"כ צריכה בדיקת שפופרת וע"י יבורר אם מוציאה דם דהיינו כשהיא מטה המוך לכל צד ואין עליה דם כ"א באותו מקום שבמכה כשמגעת שם במוך נמצא עליה דם יבורר שממכה בא הדם וכמ"ש בש"ע סעיף ז' ומן הגמ' משמע דא"צ בדיקת שפופרת במכה ש"מ שא"צ שתדע אפי' אם מכתה מוציאה דם או לאו וכן בש"ד בדין יולדת שראתה ג"פ אחר לידתה שהביאו רמ"א לקמן כ' בהדיא דלדעת הרשב"א א"צ שתדע אם מכתה מוציאה דם וכמו שהבין הב"י וד"מ והב"ח והש"ך בס' נקה"כ הרגיש בזה שדבריו הן נגד הגהות ש"ד:
ומה שכ' עוד בשו"ת ח"א להוכיח דע"כ בעינן שתדע שמכתה מוציאה דם שהרי אפי' בכתמים הקלים שנינו אם יוכל להתגלע ולהוציא דם תולה בה וכו' אלמא דאפי' בכתמים צריך שתדע אם אפשר להוציא דם ואם לאו אינו תולה מכ"ש ברואה ממש כבר כתבתי בתשובת שאלה לקמן סי' קפ"ח שדבריו תמוהים מאד דא"כ לדידיה קשיא שיהיה המרדכי סותר דבריו תוך כדי דיבור דז"ל המרדכי בהלכות נדה נאמנת אשה לומר מכה יש לי בא"מ שממנה יוצא דם דוקא שיודעת שיוצא הדם מן המכה תולה בה אבל מספק אין תולה אבל בשעת וסתה אפי' יודעת בודאי שהדם יוצא מן המכה אינו תולה בו דא"כ לא תהיה טמאה לעולם. אמנם כתמים שתמצא בבגדיה טהורה ותולה במכה אפי' א"י שמכתה מוציאה דם דבכתמים הלכו חכמים להקל שהכתמים מדרבנן ע"כ אלמא דס"ל בכתמים לעולם טהורה אפי' א"י שמכתה מוציאה דם וכ"כ הרמ"א בסוף הג"ה זו ואח"כ כ' במרדכי מיד אחר דין זה וז"ל ואשה שנמצא כתם בחלוקה או בסדינה אם יודעת שיש לה גרב או חבורה שאם היתה מסירה הגלד או הקליפה היתה מוציאה דם טהורה ותולה בהן הכתם אע"פ שעתה אינה מוציאה דם מ"מ שמא חפפו וגרדו עצמן עד שהוציא דם ולאו אדעתייהו עכ"ל וא"כ לדברי הח"צ קשיא דבתחלה כ' דבכתמים א"צ שתדע אם מכתה מוציאה דם ובתר הכי כ' בכתמים שצריכה שתדע אם מסירה הגלד וכו' היתה מוציאה דם אז תולה בהן אלא ע"כ צ"ל דשאני התם שהיתה יבש לפנינו מש"ה צריכה שתדע אם מסירה וכו' הא היכא שאין לפנינו תולה אפי' א"י ועוד דאין דנין א"א משאפשר וכמו שכ' הרשב"א בעצמו וא"כ מעיקרא קושיתו ל"ק כלל וכ"כ בתשו' שבו"י ח"ש סי' ע"ד אדברי הח"צ כמ"ש לחלק בין אפשר ללא אפשר (אך עדיין קו' ח"צ במ"ע מהא דראה שתלמידים מסתכלים זב"ז ואמר לא אמרו חכמים להחמיר כו' משמע אלו היה דאורייתא לא תלינן להקל אפי' ביכולה להתגלע וכו' וכ"ש בא"י אם מכתה מוציאה דם):
אמנם מה שמבואר בתשובת שבו"י סי' הנז' שהורה המורה באשה שנולד לה מקרה שמרגשת קצת כאב ורואה בין וסת לוסת טיפי דמים ואינן דומים לראיית וסתה ואומרת שיש לה מכה בתוך גופה וא"י שמכתה מוציאה דם שטהורה היא כיון שיש לה וסת קבוע וע"ז כ' המחבר הנ"ל דאף דלכתחלה חלילה להקל במקום שגדולי ראשונים ואחרונים מחמירים אך אי הורה המורה לא מהדרינן ובפרטות שבנ"ד אין דם ראייתה שוה לדם וסתה עכ"ל הפריז על המדה דאף שאמרה האשה שיש לה מכה בתוך גופה מ"מ צריך חקירה היטב דמנא יודעת שיש לה מכה וכאב ודאי דאינה כמכה וכמש"ל ומכ"ש קצת כאב דלא הוי כלום וגם מ"ש בפרטות בנ"ד אין דם ראייתה שוה לדם וסתה ע"כ לא ידעתי אנה מצא קולא זה מה בכך שאינה שוה לדם וסתה הלא ה' דמים טמאים באשה (אמנם בס' שו"ת ד"ש נראה דיש לעשות סניף להקל משום דדמה משונה מדם וסתה יע"ש בסי' פ"ז עוד כ' שם וז"ל אברא אם מרגשת בעצמה שיש לה מכה ודאי בא"מ שידה מגעת בבדיקתה אפי' לדברי המחמירים היכא דא"י ודאי שמוציאה דם אפשר דבכגון זה יסכימו לעשות סניף להתירה מטעם הפסק דם הוסתות מן האשה ההיא זה כמה שנים לאוקמה יתה אחזקת של טהרה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מלשון תשובת הרשב"א ז"ל המובאת שם בב"י סי' ק"ץ יע"ש עכ"ד ובסס"י ק"ע כ' ושינוי מראה הדם ההוא משאר מראה דם וסתות שלה לדידן דאסרינן כל מראה אדום או שחור לאו סימנא הוא להבחין בין טמא לטהור אלא להתיר כשיש מכה בא"מ כדמייתי בטי"ד סי' קפ"ז ובוודאי הדם הבא מחמת חמום או אונס אחר או חולי משונה הוא משאר דמי הוסתות הטבעיים עכ"ד וצ"ל דמ"ש בסי' פ"ז היינו לעשות סניף קצת לשאר סניפי טהרה או י"ל דלעיל בסי' פ"ז לא אמר אלא דצריך לחקור אם הוא משונה מדם וסת ונ"מ דהיכא דנמצא בה מכה אינה טהורה אלא כשהוא משונה אבל לא לעשות מזה שום סניף טהור ובסי' רנ"ו כ' וז"ל שאינה טוענת ודאי שיש לה מכה בא"מ ולא כאב תדיר בו או באחד מהצדדים לעשות לה סמוכות להיתר מן הדינים המפורשים בתלמוד עכ"ל משמע אלו היה לה כאב תדיר היה אפשר לעשות סמוכים להיתר ומיהו י"ל דהתם נמי לא קאמר אלא לענין רואה מ"ת דאז מהני כאב ונ"מ להתיר בבדיקת שפופרת לבעל הראשון) ול"ד למ"ש בהגהות ש"ד דש"ה שהיה מראה מוגלא ולא היה דומה למראה אדום יע"ש שזו ודאי הוכחה שמן המכה הוא וכ"כ בשו"ת פ"י חי"ד סי' א' דמוגלא מוכיח שיש מכה בא"מ ועיין עוד שם אם בא בשינוי ממה שבא בימי וסתה דרגלים לדבר היא דלאו מדם מקור היא:
גם מה שכ' עוד בתשו' הנז"ל וכן היכא דאיכא שעת הדחק שאשה אינה יכולה לטהר עצמה כלל לבעלה מכח ראיות ופסקה זמן מה ברפואות ולא הועיל לה כדאי הוא הרשב"א וסיעתו לסמוך עליו בשעת הדחק ואפשר דגם החולקים עליו מודים בכה"ג שהרי מה"ט כולם הקילו ברואה דם מ"ת כדי שלא לאוסרה על בעלה עכ"ד גם זה ליתא דהא דהקילו הפוסקים האחרונים ברואה דם מ"ת אפי' א"י שמכתה מוציאה דם היינו לענין שמותרת לשמש אח"כ כיון דוסתות אינה אלא דרבנן ולא חיישינן שמא תראה מ"ת אבל לענין ז"נ שהוא איסור כרת לא הקילו כלל הגם שאפשר שדינו אמת שבשעת הדחק יש להקל ולסמוך על הפוסקים דס"ל שא"צ למידע אם מכתה מוציאה הדם מ"מ למעשה צ"ע אחר שאין דבריו מוכרחים (ובשו"ת פ"י סי' א' נטה להקל היכא דא"א לה לטהר דתלינן במכה אפי' אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם):
ודע אע"ג שכתבתי לעיל דכאב אינו כמכה מ"מ לענין זה מהני הכאב היכא דידעה בודאי שיש לה מכה וכמ"ש בתשו' א"ש שהרגישה בהלוכה ובישיבתה או כדומה לזה רק שא"י אם מכתה מוציאה דם אם בכל פעם שכואב לה במכה מוציאה דם אזי מסתמא המכה הוא שמוציאה דם וכנ"ל לדקדק מתשובת מהרי"ל המובא בהגהות ש"ד גבי חולי האר"ץ ווינ"ד יע"ש וכ"כ לעיל סעיף ג' בשם תשו' כנ"י:
בש"ך ס"ק כ' ז"ל עיין בספרי שהוכחתי דס"ל להמרדכי ותשובות מוהר"מ דפוס פראג סי' תרנ"ה דאם יש לה וסת קבוע וכו' תולה שלא בשעת וסתה כוסתה אפילו אין לה מכה כלל ואמרינן שזו דם טהור הוא מן הצדדים מחמת מיעוך תשמיש שהרי עדיין לא הגיע וסתה והוכחתי שגם מהרא"י בפסקיו סי' מ"ז הבין כן וכו' אמנם הב"ח לא כ' כן וס"ל דדוקא ביש לה מכה אלא שא"י אם מכתה מוציאה דם לזה מהני יש לה וסת וס"ל דמ"ש המרדכי ותולה במכתה נמשך לעיל אמ"ש ואם יש לה וסת דתרתי בעינן יע"ש ובאמת פשטיה דלישנא במהרא"י משמע כן ובשו"ת פ"י חי"ד סי' א' כ' נמי כדעת הש"ך דהתה"ד הבין נמי במרדכי דתולין בוסתה אע"פ שא"י שיש לה מכה ומ"ש התה"ד וז"ל אלמא דס"ל דאין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין במכה מה שאין תולין בלא זה עכ"ל ר"ל דכיון דאין אורח בא אלא בזמנו תלינן במכה אע"פ שאין אנו יודעין אם יש לה מכה עכ"ד ובשו"ת אמ"ו בס' שב"י הקשה איך אפשר דהמרדכי ס"ל דתולה בוסתה אפי' אין לה מכה א"כ קשיא ממתניתין פ' כה"י דף י"ד דתניא נמצא על שלו טמאים וחייבין בקרבן הא הך מתני' מיירי באשה שיש לה וסת וכדמוקי בגמרא לעיל הסיפא דהך מתני' כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן דמיירי ביש לה וסת וא"כ ודאי דרישא דמתני' נמי מיירי ביש לה וסת וכיון שיש לה וסת אמאי חייבים בקרבן נימא שבא מן הצדדים מחמת מיעוך תשמיש וע"ש שכפל בתשובותיו קו' זו כמה פעמים הנה מלבד שדבריו מופרכים מעיקרא ולא קשיא כלל אישתמיטתיה סוגיא דמסכת שבועות ד' ט"ז דמוקי להך מתני' כשבעל סמוך לוסתה דאי לא"ה פטורים מן הקרבן דאנוסי' המה וכיון שכן ל"ק כלל דכיון שהוא בעל סמוך לוסתה מש"ה אמרינן ודאי דם נדה הוא עוד נ"ל דבלא"ה לק"מ דהא צריכין אנו להבין דאיך אפשר למיתלי להקל שהוא מן הצדדים כיון שיש לה וסת ואמרינן חזקה אורח בזמנו בא דכ"ז ניחא אי וסתות דאורייתא שפיר אפשר לסמוך אהך חזקה אבל אנן דקי"ל וסתות דרבנן מה"ת למיתלי להקל משום הך חזקה גרוע דמדאורייתא לאו חזקה היא (ומיהו י"ל דאפי' למ"ד וסתות דרבנן היינו לענין זה דלא נימא בהגיע זמן וסתה דמוחזק' לרואה ודאי וכמ"ש הרא"ש בריש מכילתין ואפי' בבדקה ומצאה טהורה תהיה טמאה דהא לא אמרינן כיון דלאשה זו אית לה חזקת טהרה אלא דעלולה לראות בזמן וסתה מ"מ מהני חזקה דידה דלא מחזקינן לה לודאי רואה ומש"ה מהני לה בדיקה אבל שלא בשעת וסתה מוקמינן לה אחזקת טהרה מדאורייתא כיון דאין עלולה לראות עד שעת וסתה ואפי' למ"ד וסתות דרבנן וסברא זו ראיתי באיזה פוסק וכן נראה מהר"ן פ"ב דשבועות דף ר"נ ע"ב ד"ה וגרמינן וכ"ה בחדושיו בגמ' שם דף ט"ו) ע"כ נ"ל דס"ל להמרדכי שאין הטעם משום חזקה דאורח בזמנו בא אלא עיקר הטעם דתלינן להקל משום דרוב נשים אינן רואות מ"ת וכמ"ש הב"י מש"ה א"ל דמחמת הצדדים הוא בא דמה"ט תלינן להקל לדעת הב"י בבדיקת שפופרת היכא שלא נמצא כלל ואמרינן דמן הצדדים הוא בא לפי שרוב הנשים אינן רואות מ"ת ואוקמה בחזקת טהרה אך כ"ז באשה שיש לה וסת אבל באשה שאין לה וסת אמרינן כיון שאין לה זמן קבוע וסתה תלויה במקרה שקרה לה וחיישינן נמי שמא התשמיש גורם לה שתראה וכמ"ש הר"ן לדעת הרי"ף הביאו ב"י סי' קפ"ו וכמש"ל אף שהר"ן כ' שא"צ בדיקה אלא ג"פ א"ת להבחין אם התשמיש גורם הראיה איהו לא כ' כן אלא לדעת הרי"ף אבל לשאר הפוסקים וכמו שהביא המרדכי לדעתם לעולם צריכה בדיקה א"ת אם אין לה וסת ומש"ה מחלק הברייתא בין יש לה וסת לאין לה וסת דביש לה וסת תלינן שמן הצדדים הוא בא כיון דרוב נשים אינן רואות מ"ת מוקמינן לה בחזקת טהרה אע"ג דרוב דמיה מן המקור הוא בא מ"מ סמוך הך מיעוטא דמן הצדדים להך רובא דרוב נשים אינן רואות מ"ת ופרטות דאיכא חזקה דנוקי אתתא בחזקת טהרה מש"ה תלינן מן הצדדים אך כ"ז אי ידעינן בוודאי שהתשמיש גרם הראיה שפיר א"ל דאזלינן בתר רוב נשים שאינן רואות מ"ת ומן הצדדים הוא וכמו בנדון דאיירי בברייתא שכבר ראתה ג"פ מ"ת דודאי א"ל שקרה המקרה שהיתה רואה בשעת תשמיש מעצמה א"ו שהתשמיש גרם הראיה וא"כ שפיר אמרינן זיל בתר רוב נשים שאינן רואות מ"ת ומן הסתם מן הצדדים היא אבל מתני' דפ' כה"י מיירי שפעם אחת ראתה בשעת תשמיש א"כ מה"ת לומר שהתשמיש גרם הראיה אלא אמרינן שהיתה רואה מעצמה וזיל בתר רוב דמים שהוא מן המקור דהא וסתות דרבנן ובהא אין לומר זיל בתר רוב נשים שאינן רואות מ"ת דבאמת אמרינן שלא היה התשמיש גורם הראיה שאפי' לא שימשה נמי היתה רואה אלא שקרה מקרה ששימש באותו זמן שראתה ומש"ה חייבים בקרבן:
ובזה ל"ק נמי קושית בעל מנ"י אף שכבר השיג הח"צ על קושיתו של המנ"י דהתם בסוגיא גבי היה משמש עם הטהורה מיירי בהרגישה ועיין בס' כו"פ יע"ש ועם דברינו הנ"ל בלא"ה לק"מ אלא יש לעיין לפי מה שהבין הש"ך דדעת המרדכי לטהרה לגמרי אפי' בלא ז"נ באשה שיש לה וסת וכדמוכח מדברי הש"ך שכ' שאין לסמוך בזה עליו אלא לענין שלא תאסר מחמת רואה מ"ת אבל מ"מ צריכה ז"נ משמע דס"ל דהמרדכי מטהרה לגמרי א"כ קשה הא תנן לעיל אע"פ שאמרו ד"ש צריכה להיות בודקת וכו' ומשמשת בעדים וכו' והא מתני' מיירי באשה שיש לה וסת אליבא דכ"ע וכמו שפירש"י ותוס' שם וא"כ בדיקה זו למה דאם אתה חושש לה שתראה מ"ת הא כיון דשלא בשעת וסתה הוא תלינן בצדדים וכן הקשה בס' כו"פ:
ואפשר ליישב בדוחק דלאו משום רואה מ"ת חששו לה דהא רובא לא חזי' מ"ת אלא כיון דלענין טהרות צריכה בדיקה שחרית וערבית וכל היום היא סומכת עצמה על הבדיקה דשחרית וכיון דלא הרגישה מסתמא בחזקת טהר' היא אבל בששימש' חששו חז"ל אולי תראה בשעת תשמיש ולא מחמת תשמיש אלא ממילא ואז לא תרגיש דסברה הרגשת שמש הוא מש"ה הצריכו בדיקה לא"ת כן צריכים אנו לומר עפ"י הבנת הש"ך במרדכי:
ומ"ש הש"ך ולפ"ז נראה דאין להתיר אלא לבעלה הלשון מגומגם לכאורה דאיך תלי' זה בפירושו דאף לפי הבנת הב"ח במרדכי נמי אין לסמוך בזה על המרדכי לטהרה לגמרי שהרי כל הפוסקים חולקים עליו ונ"ל כוונתו דבשלמא לפי' הב"ח במרדכי י"ל דאף שהרמב"ם והרשב"א והרמב"ן לא ס"ל כפי' המרדכי מ"מ בעיקרא דדינא לא מצינו שחלקו עליו וי"ל דמודים נמי באשה שיש לה וסת קבוע תולה במכה אפי' א"י שמכתה מוציאה דם אבל למה שפי' הש"ך דס"ל להמרדכי דתולה בוסתה אפי' אין לה מכה הרי הם חולקים עליו בעיקרא דדינא דהא הם פירשו ואם יש לה וסת ששימשה סמוך לוסתה מוכח הא לא שימשה סמוך לוסתה טמאה הרי חלקו עליו בהדיא א"כ אין לצרף דעת המרדכי לסניף טהור במכה שא"י אם מוציאה דם אחר שהמרדכי יחיד לגבייהו כנ"ל פירושו:
ולענין אם לתלות במכה תוך ז"נ שלה עיין בד"מ סי' קצ"ז הביאו הש"ך שם דדעתו להחמיר מיהו בתשו' האחרונים נראה דעתן להקל אף בז"נ שלה עיין בתשובת ב"ח ובתשו' פ"י ואני כתבתי בתשובת שאלה שנ"ל להחמיר ועיין מש"ל סי' קצ"ו בע"ה:
עוד בש"ך שם אבל מ"מ צריכה שתשב ז"נ וכו' עכ"ל בשו"ת כנ"י סי' ל"ד כתב וז"ל סוף דבר לענין לבעלה א"צ לידע שמכתה מוציאה דם לפ"ז אף אנו נאמר כיון דאשה דנ"ד מוציאה דם בעת תשמיש נמצא על עד שלו ובזה אף דמצא זמן מופלג אחר תשמיש מיקרי רואה מ"ת וכו' ולפ"ז ע"כ עלינו מוטל להתיר לבעלה ולומר מכתה מוציאה דם. א"כ אף מה שרואה שלא בשעת תשמיש מותר ומ"ש אחרונים להרשב"א צריך שתדע שהמכה מוציאה דם דהיינו שלא ראתה בעת התשמיש ג"פ אז לטהרה צריכין לידע שעכ"פ מכתה מוציאה דם וכ"ד המרדכי אמנם בזו שרואה בעת תשמיש מוכרחים אנו לומר שהמכה מוציאה דם הרי לענין טהרה כמכה שודאי מוציאה דם כנ"ל ברור עכ"ל וכפל עוד דבריו שם באותה תשובה שהבין מ"ש הש"ך אבל מ"מ צריכה שתשב ז"נ היינו בלא ראתה מ"ת אבל בראתה מ"ת כיון דלענין לבעלה אתה צריך לדון בזה שהמכה מוציאה דם א"כ אין טהרה לחצאין גם ז"נ א"צ ובמח"כ טעה טעותא רבא דלא אישתכח כוותיה אלא פירושו כפשטי' דלא סמכינן אסברות המקילים אלא לענין שלא לאוסרה לעולם אבל לא לענין לטהרה לגמרי בלא ז"נ וכך הוא מדת חכמים שבשעת הדחק סמכינן אפילו איחיד היכא דלא איתמר הלכתא בהדיא וכה"ג אשכחן בדוכתי טובא ועוד מה ענין זה לזה בשלמא להתיר לבעלה אחר ספירת ז"נ אינה אלא איסור דרבנן לשמש אחר כך דקיי"ל וסתות דרבנן משא"כ בלא ספרה ז"נ דספק כרת הוא וכן מבואר בפסקי הרמב"ן ז"ל דאע"ג שפסק בפ"ג דבזמן הזה אין אנו מטהרין דם מכה מ"מ בפי' כתב דנאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא ותהיה מותרת לבעלה לכשתפסוק עכ"ל הרי להדיא דאף על גב דלא מהני בזה"ז לטהרה מחמת מכה מכל מקום ברואה מ"ת מחלקינן לענין שלא לאוסרה לעולם אמרינן דדם מכה הוא ואין אנו צריכים להקיף המראות דמים אבל לענין ז"נ מחמרינן: