סדרי טהרה· רבי אלחנן אשכנזי
הלכות נדה · סימן קפו
ס"ק א
וסת קבוע. כ' הר"ד ערמאה דאשה שלא ראתה מעולם דהיינו בתולת דמים בחזקתה קאי וא"צ בדיקה לבעלה וכ"כ בתשובת ח"צ סי' מ"א ואע"ג דאמרינן בש"ס משהגיעו לפרקן נשים בודקות אותן היינו לטהרות:
ס"ק ב
ולהרמב"ם והרא"ש. כ"כ הרא"ש לדעת הר"ח והיא י"מ שהביא רש"י בסוגיא ומה שהקשה רש"י על פי' זה דא"כ תקשי דר"י אדר"י עמ"ש בסימן זה:
ס"ק ג
וא"צ לבדוק עצמן אחר כל תשמיש כו'. ולא מקנחין עצמן וכו' ולמחר צריכין בדיקה וכו' הלשון מגומגם מאד דמעיקרא אמר וא"צ לבדוק עצמן אכ"ת וכו' ואח"כ אמר מקנחין עצמן כל הלילה בעד הרי דצריכה בדיקה וגם מ"ש אח"ז ולמחר צריכה בדיקה אין לו הבנה אמנם לשון הרמב"ם מתוקן וז"ל המשמש מטתו פעמים רבות אינן צריכין לבדוק שני עדים שלהם על כל ביאה וביאה אלא מקנח הוא בעד שלו והיא בעד שלה אחר כל ביאה וביאה של כל הלילה ולמחר יבדקו העדים ע"כ ונראה לי להגי' ברמ"א דמ"ש ואין צריכין לבדוק עצמן צ"ל לבדוק העדים ותיבת עצמן ט"ס וקאמר עוד אלא מקנחין עצמן כל הלילה בעד ולמחר יבדקו העדים ומ"ש צריכין בדיקה ר"ל העדים ומ"ש קנחה עצמה בעד ואבדה לא תשמש עוד עד שתבדוק עצמה וכו' ר"ל שהיא תבדוק עצמה אבל א"צ אח"כ גם העד לבדוק אלא תניח עד למחר כיון שמוכיחה קיים ומוכח מדברי הרמ"א דס"ל דאפי' לדעת האומרים דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לפני התשמיש ולאחר התשמיש מ"מ לפני התשמיש ולאחר התשמיש אינן שוין דלפני התשמיש א"צ בדיקה אלא פעם הראשון של אותו הלילה אבל לאחר תשמיש צריכה שתבדוק עצמה אחר כל תשמיש דאל"כ איך כ' דאם נאבד העד אסורה לשמש עד שתבדוק עצמה הואיל ואין לה וסת הא בלא"ה צריכה בדיקה לפני תשמיש באשה שאין לה וסת א"ו כדאמרן אלא שאין לדין זה הכרח מהרמב"ם דא"ל דהרמב"ם מיירי באשה שיש לה וסת ולשיטתו אזיל דס"ל אפי' באשה שיש לה וסת צריכה בדיקה לאחר תשמיש אבל לא לפני תשמיש כ"א לצנועות מש"ה כ' שפיר דדוקא היכא דנאבד העד הוא דצריכה בדיקה אבל באשה שאין לה וסת לעולם צריכה בדיקה לפני התשמיש בכל ביאה וביאה. וכן י"ל לדעת הרא"ש דפסק כר"ח ג"כ י"ל דהסוגיא דהתם מיירי ביש לה וסת ולטהרות וכמו שפירשתי שם אבל באין לה וסת י"ל לדעת ר"ח דלעולם צריכה בדיקה דלפני תשמיש בכל תשמיש ותשמיש אפי' של לילה אחד גם מה שפסק הרמ"א דא"צ לבדוק העדים בלילה נמי אינו מוכרח מהרמב"ם די"ל דהרמב"ם והסוגיא מיירי ביש לה וסת אבל באין לה וסת אפשר דצריכה לבדוק העדים מקודם והדבר צריך תלמוד (שוב ראיתי שגם בס' כו"פ הרגיש ג"כ בזה אך סוף דבריו לא ידעתי כוונתו):
ס"ק ד
הואיל ואין לה וסת. כ' מוהרמ"פ דאפי' אשה שאין לה וסת אם היא מעוברת אין צריך בדיקה:
בש"ך ס"ק א' וז"ל והיינו דקתני נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פ"א ב' ג' משמע דקמייתא לא ממניינא הוא עכ"ל הנה לדברים אלו יש לפרש בשני דרכים אחד דמוכח ע"כ דא"צ בדיקה לאחר תשמיש אפי' באשה שאין לה וסת מדנקט משמשת פ"א ב' וג' משמע דקמייתא לאו ממניינא הוא ואי ס"ד דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה מיד אחר תשמיש תוך השיעור חיוב א"ת וכמ"ש התוס' דף י"ו ע"א ד"ה ב"ש אומרים כדי לידע אם היא רואה מ"ת וא"כ ה"ל לחשוב נמי ביאה קמייתא א"ו דאשה שאין לה וסת א"צ בדיקה ומיירי שלא בדקה עצמה מיד אחר תשמיש גם י"ל כוונתו דבא להוכיח שא"צ בדיקה לפני תשמיש אפי' אין לה וסת מדנקט הרואה דם מ"ת משמע שראתה מיד תוך שיעור כדי שתרד דאל"כ לא מיקרי מ"ת וכמו שכתבו הפוסקים לקמן סי' קפ"ז וא"כ קשה אמאי לא חשיב קמייתא ממניינא א"ו שא"צ בדיקה לפני התשמיש וכ"ז שלא בדקה לפני התשמיש אין לחשבה לרואה מ"ת דשמא הך היה קודם התשמיש עד שתבדוק א"ע גם קודם תשמיש ומצאה טהורה ומש"ה נקט משמשת פ"א ב' וג' ונמצא למידין מזה דאשה שראתה מ"ת כ"ז שלא בדקה עצמה לפני תשמיש א"א לחשבה לרואה מ"ת וכ"כ הפרישה בסי' זה אלא שאיהו כ' לענין להפסידה כתובתה דכ"ז שלא בדקה עצמה לפני התשמיש אין להפסידה כתובתה דשמא קודם תשמיש היה דם (ועיין לקמן סי' קפ"ז שכתבתי סעד לדברי הפרישה) ולא ידעתי למה לא נימא סברא זו נמי כדי שלא לאסרה על בעלה וכן משמע מדברי הרמב"ן שכ' דצריכה בדיקה לפני התשמיש ולאחר התשמיש ב' ג' פעמים הראשונים ועיין לקמן סי' קפ"ז מ"ש שם וכ"כ הב"י שכן הוא דעת הרי"ף ולא הוצרך להזכירו וזו היא דעה ראשונה שכתב כאן בש"ע וק' דבדיקה דלפני התשמיש ל"ל דבשלמא בדיקה דלאחר תשמיש צריכה דחיישינן הואיל ואין לה וסת אולי יש לה וסת ע"י מקרים בגופה כמו קפיצה וה"ה תשמיש כמ"ש הר"ן הביאו ב"י כאן אבל דלפני התשמיש מה יועיל בג"פ אם אתה חוששת לשמא ראתה הואיל ואין לה וסת לעולם ניחוש לה ודוחק לומר דחיישינן שמא מחמת חימוד תשמיש ראתה מש"ה מחזקינן לה בג' פעמים דזו דוחק א"ו כדאמרן דאם לא בדקה לפני תשמיש א"א לידע אם ראתה מ"ת או לאו:
אמנם בס' מנ"י הבין כפי' הראשון וז"ל בריש סי' קפ"ז וז"ל משמשת ג"פ דהיינו עוד ב' פעמים כ"כ הפרישה והט"ז והש"ך והרמב"ם בפ"ב מהל' א"ב תיקן זה בלשונו וכ' וז"ל מי שראתה דם מ"ת ה"ז מותרת לשמש כשתטהר פעם ב'. ראתה פעם ב' משמשת פעם ג' ראתה דם ה"ז אסורה לשמש אבל הטור והמחבר העתיקו לשון הש"ס נ"ל דדוקא קאמר משמשת ג"פ בלא פ"א וכ' הטעם לפי שהטור והמחבר ס"ל באשה שיש לה וסת דא"צ בדיקה לאחר התשמיש מש"ה קמייתא לאו ממנינא הוא דמסתמא לא בדקה עצמה אחר פ"א אבל הרמב"ם דפסק אפי' אשה שיש לה וסת צריכה בדיקה לאחר התשמיש ומסתמא בדקה עצמה לאחר תשמיש מש"ה לדידיה קמייתא ממניינא הוא כ"כ שם ומסתייע מדברי בעה"נ יעו"ש הרי שדעתו כפי' א' ודבריו תמוהים מאד ובמח"כ לא עיין יפה מ"ש בכוונת הרמב"ם דמש"ה חשיב קמייתא ממניינא לפי דס"ל אשה שיש לה וסת צריכה בדיקה לא"ת הרי כ' המ"מ והר"ן וכ"כ הב"י בסי' זה דלא תקשי להרמב"ם הא דמסקינן בש"ס דאשה לא תבדוק עצמה כדי לחייב בעלה א"ת אלמא דלא תבדוק ומתרצים דהרמב"ם מפרש דה"ק דתוך שיעור זה לא תבדוק אבל לאחר שיעור זה חובה עליה לבדוק וא"כ אף לדברי הרמב"ם עכ"פ תוך שיעור חיוב א"ת לא תבדוק וא"כ אף לדעתו א"א למחשב ראיה קמייתא כיון שלא בדקה עצמה תוך שיעור זה. ומיהו זה יש ליישב דה"ק כיון שחוב עליה לבדוק הוא בעד שלו והיא בעד שלה א"כ י"ל דראיה קמייתא ממניינא וכגון שנמצא בעד שלו. ועכ"ז אין מקום לדבריו שהרי הטור והש"ע כתבו בזה"ל אשה שראתה דם מיד בכדי שתרד מן המטה אלמא דמיירי שבדק' עצמה מיד ואפ"ה כתבו בזה"ל משמשת פ"א ב' וג' וא"כ מה חילוק יש בין הרמב"ם והטור והש"ע אחר דאינהו נמי מיירי שבדקה מיד אבל לפי מה שכתבתי לעיל ניחא דרמב"ם ס"ל דצנועות בודקות לפני התשמיש מש"ה לדידי' קמייתא ממניינא הוא דמיירי מצנועות ורוב נשים מסתמא צנועות הן לענין בדיקה משא"כ להטור והש"ע דלא ס"ל כן אלא דאפי' צנועות אינן רשאין להחמיר על עצמן שלא יהא לבו נוקפו מש"ה קמיית' לאו ממניינא הוא מש"ה נקטי משמשת עוד ג"פ בלא קמייתא:
וא"כ יצא מזה חידוש דין דכ"ז שלא בדקה עצמה לפני תשמיש אע"ג דמצאה א"ת תוך שיעור חיוב א"ת אפ"ה אינה בכלל רואה מ"ת אך הט"ז והש"ך והפרישה לא ס"ל כן. וכתבו דהא דנקט משמשת ג"פ היינו עם הפעם הראשון גם הראיה שהבאתי לעיל מדברי הרמב"ן דמצריך באשה שאין לה וסת שתבדוק ג"פ לפני תשמיש ולאחר התשמיש. וכ"כ הב"י לדעת הרי"ף וכ' הא דלא הזכיר הרי"ף מבדיקה מלפני התשמיש לפי שהוא דבר פשוט ולא הוצרך להזכירו דכל דצריכה בדיקה לא"ת ה"ה לפני תשמיש ודבריו תמוהים דבשלמא לא"ת צריכה בדיקה היינו משום כיון דאין לה וסת יש לחוש דוסת' תלי' ע"י מקרי' כמו תשמיש וקפיצה וכמ"ש הר"ן לדעת הרי"ף אבל לפני התשמיש מה"ת דצריכה בדיקה ואי דחיישת כיון דאין לה וסת שמא ראתה וא"כ מה"ט לעולם תהא צריכה בדיקה לפני התשמיש ומ"ש ג"פ הראשונים דצריכה א"ו דא"א להחזיקה ברואה מ"ת אם לא שבדקה עצמה לפני התשמיש מש"ה מצריך הרמב"ן בדיקה לפני התשמיש ג"פ הראשונים ומטעם זה כ' הב"י לדעת הרי"ף שהם דברים פשוטים כיון דמצריך הרי"ף בדיקה לא"ת כדי להחזיקה לרואה מ"ת א"כ וודאי דצריכה נמי בדיקה לפני התשמיש דא"א לאחזוקה לרואה מ"ת אם לא בדקה עצמה לפני התשמיש דתלינן שראתה כבר ועתה עיינתי ונ"ל שאין מזה ראיה דא"ל דטעם הרמב"ן כמ"ש רש"י בגמ' דף י"א ע"ב דהא דאצרכו רבנן לבדיקה לפני התשמיש אע"ג דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן היינו טעמא כיון דאצרכו רבנן לבדיקה דא"ת משום טהרות מש"ה אצרכוה לבדיקה לפני תשמיש לבעלה אלמא דהיכא דצריכה בדיקה לא"ת משום טהרות צריכה נמי בדיקה לפני תשמיש לבעלה אע"ג שהיא בחזקת טהרה לבעלה מכ"ש באשה שאין לה וסת לשיטת הרי"ף דס"ל דצריכה בדיקה א"ת משום בעלה כדי לידע אם רואה מחמת תשמיש או לאו מכ"ש דצריכה בדיקה נמי באותן ג"פ גם לפני התשמיש דהכא איכא הכל לבעלה וכ"ש הוא מהתם דאיידי משום טהרות הצריכות לבעלה וכ"ש היכא דבדיקה דלא"ת הוא ג"כ משום בעלה משא"כ לאחר ג"פ דאינה צריכה בדיקה דלאחר תשמיש ה"ה דלפני תשמיש דא"צ משום דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ואח"ז מצאתי בהגהות פרישה שכ' כן ודבריו נכונים ומה"ט כ' הב"י שדבריו פשוטים הם דהיכא דצריכה בדיקה לא"ת דצריכה בדיקה נמי לפני התשמיש וכנז"ל ועיין ברס"י קפ"ז מ"ש בזה:
ועתה חל עלינו לבאר מה שרבים תמהו על הרי"ף ורמב"ם דס"ל דאפי' באשה שיש לה וסת אם עבר זמן וסת ולא בדקה דא"צ בדיקה עוד. וכן הביא המחבר בש"ע לדעה זו בסתם לעיל סי' קפ"ד סעיף ט' ודעת החולקים עליהם הביא בשם י"א ולדעתם ק' קו' התוס' דף ט"ו ע"א כיון דאמרו חכמים לפרוש עונה סמוך לוסתה משום חשש שמא תראה כ"ש היכא דעבר הוסת דניחוש לשמא ראתה. והנה לדעת הרי"ף יש לתרץ וכמ"ש סברא זו לעיל דבשלמא בעונה סמוך לוסת חיישינן לשמא תראה ותרגיש בשעת תשמיש ואסורא דעביד עביד אבל בעבר הוסת סמכינן מדלא הרגישה מסתמא לא ראתה וא"צ בדיקה וכמ"ש הטור סס"י קפ"ד סברא זו בשם הרשב"א באשה שאין לה וסת ועבר הוסת דסמכינן אהא מדלא הרגישה כן י"ל דלדעת הרי"ף דסמכינן מכח סברא זו דהרגשה אפי' באשה שיש לה וסת כן יש לתרץ להרי"ף אבל להרמב"ם עדיין הקו' במ"ע דהא איהו ס"ל דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש לעולם כ"א ע"י בדיקה דלפ"ת אלמא דחיישינן לשמא ראתה ולא סמכינן לטעמא דהרגש' ואמאי מתיר בעבר הוסת ולא בדקה בלי בדיקה לכתחילה ואין שום חילוק בין יש לה וסת ועבר הוסת לשאין לה וסת כלל והנה בחדושי על הגמ' עלה בדעתי לומר דכי היכי דחיישינן באין לה וסת לשמא תראה מ"ת כיון דאין לה וסת חיישינן דוסת' תלוי במקריי' וכמ"ש הר"ן כנ"ל ומש"ה חיישינן דשמא מחמת חימוד תשמיש תראה וכמ"ש התו' במכילתין דף מ"ה ד"ה האי ד"נ כן חיישינן באשה שאין לה וסת דמחמת חימוד לתשמיש ראתה קודם התשמיש אך לא מצאתי בשום מפרש שכ' כן ועוד שעדיין לא עלתה ארוכה לקו' הנ"ל דאף דניחוש להא מ"מ נסמוך על טעמא דהרגשה דכיון דלא הרגישה מסתמא לא ראתה ואמאי מצריך בדיקה וכמו דסמכינן אהא טעמא בעברה הוסת אך עתה עיינתי ונ"ל דלק"מ דהרמב"ם לשיטתו אזיל כי לפי מה שכ' בריש פ"ח דהלכות א"ב וכ' לחלק בין יש לה וסת לאין לה וסת וכ' דיש לה וסת היינו ליום קבוע וגם אם מרגשת מעצמה ע"י פיהוק ועיטוש ודכוותה אבל אין לה וסת אין לה יום קבוע וגם אינה מרגשת ע"ש. מש"ה ניחא דלגבי אשה שאין לה וסת לא שייך הרגשה משא"כ ביש לה וסת סמכינן אטעמא דהרגשה בעברה זמן הוסת ולא בדקה דא"צ בדיקה לכתחלה ומה שמצריך הרמב"ם בדיקה לכל הנשים לא"ת ולא סמכינן אטעמא דהרגשה היינו היכא דשמשה חיישינן שמא סברה הרגשת שמש הוא כנ"ל:
בחדושי על הגמ' כתבתי דהא דאמר ר"י א"ש ל"ש אלא באשה עסוקה דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה אבל לבעלה לא בעיא בדיקה ומסיק דשמואל אשמועינן אפי' באשה שאין לה וסת דשמואל הוכיח זה מדיוקא דמתני' דתני רישא צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר דמשמע הא בתולה שדמיה טהורים צריכה בדיקה משום חשש דשמא נשתנה מראה דמים שלה וקשיא בסיפא דתני ומשמשת בעדים חוץ מבתולה שדמיה טהורים ואמאי תשמש בעדים אולי נשתנה מראה דמים שלה וצ"ל כתי' הש"ס דשמש עכרן. ואכתי קשיא קושית רש"י דאכתי לפני התשמיש תבדוק מחששא דנשתנה וצ"ל כתי' רש"י דכיון דלאחר תשמיש לא בעי בדיקה לטהרות אף לפני התשמיש לא בעי בדיקה משום דכל לבעלה לא בעי בדיקה ולא אצרכוה בדיקה דלפני התשמיש אלא משום איידי דלאחר תשמיש וכמ"ש במהרש"א ז"ל לפי' רש"י וא"כ מוכח ממתני' דכל לבעלה לא בעיא בדיקה והאי מתני' מיירי אפי' באין לה וסת וכמ"ש התוס' ד"ה דמתני' הא וכו' וא"כ שמואל לפרושי טעמא דמתניתין אתא לאשמועינן דלא הקשה קושית הש"ס אבל אליבא דהלכתא יש לומר דלא סבירא ליה שמואל הכי אלא כרחב"א לקמן:
ובזה ישבתי פי' ר"ח שהביאו הרא"ש ספ"ק דלא תקשי עליו קושית רש"י שם דקשיא לדידיה דר"י א"ש אר"י א"ש והנה לכאורה יש להשיב ע"ז דאיך אפשר לאשכוחי בבתולה שדמי' טהורים אשה שאין לה וסת אשה שאין דמיה טהורים אלא בקטנה ונערה שלא ראתה מעולם ובאלו לא שייך אין לה וסת וכמ"ש למעלה דכל שלא ראתה היא בחזקת טהרה אמנם ל"ק מידי דלא מיירי אלא שלא ראתה בבית אביה אבל בבית בעלה אפי' ראתה כמה פעמים וה"ק ד' לילות נותנין לה אפי' מתוך יב"ח ומכ"ש דניחא לפסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות א"ב דאפי' קטנה בעי בדיקה לאחר תשמיש ובקטנה אין חילוק אפי' ראתה ב"פ מיהו מפירש"י דף י' ע"ב ד"ה מתקיף לה ר' אלעאי וגם ממה שפירש"י במתני' כאן לא משמע כן ומיהו בלא"ה ניחא דמתני' מיירי נמי בהגיע זמנה לראות וראתה דנותנין לה כל הלילה ואפילו בעל כמה בעילות באותו לילה א"צ בדיקה כדתנן בפ' התינוקת וא"כ מיירי מתני' אפי' אין לה וסת ואפ"ה א"צ בדיקה לפני התשמיש מוכח דכל לבעלה א"צ בדיקה ואף דמשמע מדברי הרמ"א כגון בהגהה דאפי' אין לה וסת א"צ בדיקה לפני התשמיש אלא בפעם הראשונה בעילות אותו הלילה וכל הלילה כולה א"צ בדיקה אחר שבדקה תחלת הלילה וא"כ לכאורה גם מנערה שראתה אין ראיה דא"ל דשאני הכא כיון שכבר בדקה קודם ביאה ראשונה אין חובה עליה לבדוק עוד אך כבר כתבתי שאין דברי הרמ"א מוכרחים ברמב"ם ומתוס' דף י"ו ד"ה ב"ש מוכח להדיא דס"ל דצריכה בדיקה לפני תשמיש ותשמיש אפי' בלילה אחד וכ"מ מתוס' שם ע"ב ד"ה בדקה ואבד העד וא"כ דברי נכונים לשיטת ר"ח דיש לומר דס"ל כן ולא קשה מידי קושית רש"י וק"ל: