סדרי טהרה· רבי אלחנן אשכנזי
הלכות נדה · סימן קפה
ס"ק א
הוחזקה נדה בשכנותי'. ועיין בתשובות מהרי"ק סי' פ"ז דמשמע שם דלענין מלקות א"צ שום ראיה אלא כיון דהוחזקה אצלנו כ"ש ע"פ דבורה מקרי חזקה אלא דלענין מיתה בעינן נמי ראיה כגון שהיה בנה כרוך אחריה וכדומה לו ובתשובת הרמ"א נמי משמע כן דמיקרי חזקה אע"פ שלא היה אלא ע"פ דבורה כיון שהוחזקה ע"י כן אלא שמשמע שם שחילק בין שהיא הוחזקה ע"פ דבורה דידה דאז מהני אמתלא או ע"פ אחרים דאז לא מהני אמתלא יע"ש ועיין בבי"ש באה"ע סי' י"ט מ"ש על המהרי"ק ועיין בשו"ת פ"י מאה"ע סי' א' וע"פ דברי מהרי"ק נ"ל ליישב מ"ש הרמב"ם פ"א דהלכות א"ב דין כ' וז"ל מי שהוחזק בשאר בשר דנין בו על פיו אע"פ שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב ומלקין ושורפין על חזקה זו וכו' וראיה לדין זה מה שדנה התורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה עכ"ל והק' בתשובת חה"ש דהא בש"ס אמרינן משום דאזלינן בתר רובא ורוב בעילות בבעל יע"ש ולפי דברי מהרי"ק לק"מ שכ' דבעינן גבי עונש מית' ראיה עם החזקה כגון שנוהג עמה כאיש ואשה או בנה כרוך אחריה וא"כ הא דאמרינן בש"ס רוב בעילות בבעל דוקא שידעינן בוודאי שנוהג עמה כבעל ובא עליה בכל עת אז אמרינן דאזלינן בתר רובא אך זה גופא לא ידעינן אף כשנשאה לפנינו ע"י חופה וקדושין מ"מ לא ידעינן אם נהג עמה כדרך אישות וכמ"ש בב"ש שם דאף כשנשאה לפנינו מ"מ לא הוי כודאי ראינו שבעלה אלא מחמת החזקה שנוהג עמה כאיש עם אשתו בשאר מילי מסתמא בעל וזו מיקרי חזקה וכ"ת דלמא משום חזקה לחוד כיון שנהג עמו כאב עם בנו מסתמא זה הוא בנו ומנ"ל דאזלינן בתר רובא לחודא ז"א דבשלמא אי קים ליה לאב שזה הוא בנו ואנן חזינן במה שמתנהג עמו כאב שפיר מיקרי חזקה אבל אי איהו גופיה לא קים ליה אנן מנא ידעינן דלמא איהו טעה וסבר שהוא בנו ומש"ה מתנהג עמו כאב עם הבן ובאמת זינתה אמו עם אחר א"ו דאזלינן בתר רובא ואיהו ידע שרוב בעילות עמו ואנן חזינן שמתנהג עמו כאב ומחזיקו לבן מיקרי שפיר חזקה ותרתי מוכח אח"ז שמעתי שכ' כעין זה בס' תבואת שור:
כתב הרמב"ם שם בפ"א דין כ"א איש ואשה שבאו ממדינת הים הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזקה בעיר למ"ד יום שהיא אשתו הורגין עליה משום א"א עכ"ל מוכח מדבריו אע"פ שלא הוחזקה ע"י דבורם היו הורגין עליהן מיהו לדברי מהרי"ק צריך נמי ראיה לענין ד"נ שנהגו כאיש ואשה משא"כ לענין מלקות תו כ' הרמב"ם שם דין כ"ג האב שאמר בתי מקודשת היא לזה אע"פ שהוא נאמן אם זינתה אינה נסקלת על פיו וכו' וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק ע"כ והוא מגמרא דמס' קדושין פ' האומר מוכח אע"ג דהיא נאמנת לענין לשוי' נפשה חתיכה דאיסורא מ"מ אינה נהרגת על פיה וה"ה דאינו לוקה ע"פ ויש לתמוה דבפ' כ' מהלכו' הנ"ל כ' וז"ל מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה ע"פ ולא יקרא בתורה א' ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו ע"א אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה והנבעלת לו ספק חללה עכ"ל ק' דהיכי מיירי אי בדלא איתחזק הא כתב לעיל אע"ג דנאמן לשויי' עצמו ח"ד מ"מ אינו מת ע"פ עצמו וה"ה דאינו לוקה ואי דמיירי בדאתחזק למ"ד יום אמאי היא ספק חללה ואינה לוקה כמ"ש המ"מ הא כ' לעיל היכא דאיתחזק ל' יום היו נהרגין עליה וגם קשה איך איתחזק כיון דאינו נאמן לשום דבר איך יכול להתחזק ובמשנה למלך הרגיש בזה וגם דבריו תמוהים שם שכ' וז"ל ולפי מה שפירשנו דבהוחזק מיירי נראה דאין האשה לוקה על פיו ממה שהוחזק הוא בעצמו בכהן עכ"ל ולא ידעתי כוונתו דמ"ש מהא שפסק הרמב"ם באיש ואשה שבאו ממה"י וכו' שאם הוחזקו נהרגין עליה דאפי' אחרים נהרגין ע"פ חזקתה שהחזיקו א"ע וצ"ע והיכא שהחזיק א"ע אם מהני הכחשה אח"כ עיין בתשו' חה"ש סי' י"ז שם שהאריך מאד ומסיק דלא מהני ופשוט הוא כיון דהיו סוקלין ושורפין על החזקה מה יועיל הכחשה דידיה דאם מועיל הכחשה א"כ מה שדנין בו מיתה או מלקות היינו על פיו ואין עונשין עונש הגוף על פיו כ"א ע"פ עדים:
ובאמת לא זכיתי להבין מה שהק' הטור על הרמב"ן וז"ל וכי עדיף הוחזקה נדה בשכנותיה מאמרה בפירוש טמאה נדה עכ"ל דוודאי חילוק גדול יש ביניהן שהרי ע"פ חזקה סוקלין ושורפין ומוכח דאפילו לא נתחזק אלא על פיהם וכמ"ש הרמב"ם באיש ואשה שבאו ממה"י וכו' וכמש"ל ואלו האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה וכמו שמסיים הרמב"ם עד שיש שם עדים או עד שתתחזק עכ"ל ואם כן ע"כ הוחזקה נדה בשכנותיה גרע מאמירה דידה דאלו ע"י אמירה דידה אין עונשין עונש הגוף וכמ"ש הרמב"ם ועל ידי החזקה שהוחזקה אצל השכנים מלקין אותו וז"ש הרמב"ן דכודאי משוינן כיון דמלקין ע"י ומש"ה אע"ג דבאמירה דידה מהני אמתלא מ"מ היכא דאיתחזק עי"ז אצל שכניה ל"מ אמתלא שוב ראיתי. בס' באר שבע סימן ע"ה שהרגיש בזה והק' גם כן על הטור דמה ענין אמירה דידה לחזקה וכמ"ש והנאני שכוונתי לדעתו:
ועיין בפרישה שכתב לחלק בין קודם מעשה לאחר מעשה ודבריו דחוקים ואפילו לפ"ד קשה הא ע"י אמירה דידה אפילו לאחר מעשה אין עונשין משא"כ בהוחזקה ואם כן הוחזקה גרע מאמירה דידה ומה מק' הטור ואפילו באשה שאמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנויה אני אפשר היכא דאתחזק על ידי אמירה דידה למ"ד יום מאד אני מסופק אם מהני אמתלא ומ"ש הפוסקים בא"ע סימן מ"ז דמהני אמתלא אפשר דכ"ז כ"ז דלא אתחזק ע"י אמירה דידה למ"ד יום אבל היכא דאתחזק אפשר דלא יועיל אמתלא כיון דנהרגין ע"י מה"ת יועיל אמתלא וצ"ע:
והנה בתשו' הרמ"א סימן ב' מקשה אהא דאמרינן הוחזקה נדה הי' בעלה לוקה ולא אמרו היא לוקה ור"ל דדוקא בעלה לוקה לפי שא"י מטומאתה וטהרתה מש"ה לגבי דידיה אזלינן בתר חזקת השכנים אבל לא לגבי דידה לפי שהיא יודעת בבירור לא אזלינן בתר חזקת השכנים ואח"ז מסיק דלרבותא נקט בעלה לוקה דאפילו איהו דלא עביד שום מעשה לוקה ומכ"ש איהי דעבדה מעשה שלבשה בגדי נדותה דלוקה ומביא ראיה מהא דאמרינן התם דשורפין על החזקה איש ואשה תינוק ותינוקת שגדלו בתוך הבית נסקלין ונשרפין זה ע"ז ולפמ"ש בתשו' חה"ש שם דגבי מיתות ב"ד שאני דכיון דקיי"ל דבעינן עד שיתיר עצמו למיתה מש"ה תו לית להו למימר שום ברי כיון דמעיקרא התירו עצמן למיתה ואמר ע"מ כן מש"ה לא יכולים להכחיש משא"כ במלקות ולפ"ז נסתר ראית הרמ"א אך נעלם מתשובת חה"ש הרמב"ם בפ' י"ב מהל' סנהדרין דפסק ואף במלקות בעינן שיתיר עצמו למלקות ואם כן ראית הרמ"א נכונה ועיין מ"ש סי' קצ"ה ע"ז:
וראה זה מצאתי במהרש"א במס' יבמות דף פ"ח ע"ב שכתב אמה שהק' תוס' שם למאי דאסקינן דתרי ותרי ספקא דרבנן ומוקמי לה אחזקה אמאי נקט אשם תלוי אפילו חטאת איכא ועוד מאי קמשני בניסת לאחד מעדים היכא שבקינן ליה הא מחייב מיתות ב"ד דאוקמה אחזקה ע"ש וע"ז כתב מהרש"א וז"ל איכא למימר דלא קושיא הוא דלא אמרינן בפ' ד' אחין דב' וב' אוקמה אחזקה אלא למאן דמספק ליה אבל לגבי העד זה שאומר ברי לי לא אוקמי אחזקה עכ"ל ומביא ראיה מסוגיא דלקמן בעד א' ביבמו' שכתבו התוס' עצמן סברא זו יע"ש נמצא לפי דעת מהרש"א כשהוא אומר ברי לי לא קטלינן ליה ולדעתו צ"ל הא דקיי"ל סוקלין ושורפין על החזקה היינו כשאין אומר ברי לי מכ"ש לפי מאי דכתבינן לעיל דהא א"א למיקטליה עד שיתיר עצמו למיתה מש"ה תו לא מהימנינן ליה בהכחשתו אבל כשיאמר ברי לי מעיקרא לא שייך לגבי' חזקה:
ונמצא לפ"ז בנדון שכתוב בתשו' הרמ"א הדין פשוט להתיר שהבעל והיא טענו ברי נגד החזקה. אך הא התוס' לא ס"ל הכי וגם יש לחלק בין חזקה דמעיקרא להך חזקה שהוחזקה עכשיו ועיין בס' נודע ביהודה בחלק אה"ע דף ס' ע"ב שכתב ג"כ כן ולפ"ז אף למ"ש מהרש"א דלא אמרינן אוקמינן אחזקה אלא למאן דמספקא ליה אבל לא למי שאומר ברי לי כ"ז דוקא בחזקה דאמרינן אוקמה אחזקה קמייתא הוא דמהני ברי דידיה משא"כ בחזקה דהשתא שהוחזק לפנינו כהאי דמס' קדושין באיש ואשה וכו' לא מהני ברי ואתי הסוגיא כפשטי':
ס"ק ב
החכם נאמן וטמאה היא. וכתב בט"ז ס"ק ג' והך נאמנות דחכם כאן היינו דוקא לענין איסור אבל לענין ממון כגון להפסיד כתובתה אין החכם נאמן יותר משאר עד א' ע"כ אע"ג דלמ"ש הרא"ש בפ' המדיר דמיירי בהוכחשה על פי עדים נסתר הראיה של הרמב"ן שכתב הרא"ש בשמו בשבועות אם כן י"ל לענין איסור גם כן אינו נאמן העד הראשון מכל מקום כיון שקיבל כן מרבותיו הסכים כן לענין איסור כ"כ בס' בי"ש סימן קט"ו ובתשובת הרמ"א סי' ס"ו כתב באיסור דרבנן אין הראשון יכול להכחיש את השני וכתב בס' בי"ש שם דלאו בכל איסור דרבנן כן הוא אלא דוקא באיסור חמאה שקל יותר משאר איסור דרבנן כמ"ש בתשובה שם לכן בכתם אע"פ שהוא מדרבנן מ"מ יוכל החכם להכחיש אותה:
הר"ן בכתובות שם הביא בשם הראב"ד אהא דאמרינן התם ושימשתו נדה ה"ד אי דידע נפרוש. אי דלא ידע נסמוך עליה ואמאי לא מוקי כשהיא הודה ע"ז ששימשתו נדה. ותי' בשם הראב"ד דהיא אינה נאמנת משום דאין אדם משים עצמו רשע והר"ן חולק ע"ז. דלענין ממון נאמנת להפסידה כתובתה וכ"כ המ"מ ובתשו' חה"ש כ' שדברי הראב"ד תמוהים דהא אמרינן בסוף נדרים האומרת טמאה אני לך יש לה כתובתה במאי עסקינן אילימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש כתובה כו' ושמעינן דלא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע לענין ממונא וכל המחברים פסקו להא עכ"ל ול"ק מידי הא כתבו התוס' בריש מסכת בבא מציעא ובכריתות אהא דאמרו לו אכלת חלב וכו' אם ירצה לומר מזיד הייתי הא קיי"ל אין אדם משים עצמו רשע ותירצו דאמרי' אדרבה שרוצה לעשות תשובה שלא להביא חולין לעזרה ומזה הביא ראיה בתשו' רלב"ח סי' קי"ז דבנדון שאם לא נאמין לדבריו עושה איסור הרי הוא נאמן לעצמו לעשותו רשע וא"כ בשלמא התם בנדרים שאמרה טמאה אני לך שאסורה עליו נאמנת ואם לא נאמינה היא עושה איסור וגם מכשילה לבעלה משא"כ באומרת ששימשה נדה מה תועלת יש בהגדתה והודאתה מה דהוי הוי ואי משום מכאן ולהבא יכולה לומר שאח"כ נטמאה מש"ה ס"ל להראב"ד דאינה נאמנת אפי' לענין להפסידה כתובתה כנ"ל כוונת הראב"ד ז"ל:
ולפ"ז צ"ע בש"ע י"ד סי' קע"ז סעיף י"ב המקבל מעות לחצי ריוח וטוען שמלוה בריבית הוא אינו נאמן והן דברי הסמ"ג וכ' אפי' אי בעי פטר נפשו בפרעתי או להד"מ אינו נאמן. דאין אדם משים עצמו רשע וכ"כ בש"ך ובט"ז שם ואמאי אינו נאמן דהא אי לא מהמנינן ליה עושה איסור שנותן ריבית ויש להאריך בזה אלא שאין כאן מקומו:
ס"ק ג
ובליל התענית. במנ"י מסופק אי הלילה שלפני התענית קאמר או הלילה שאחר התענית משום דבקדשים הלילה הולך אחר היום והתענית במקום קרבן ומסיק בשם מהרש"ל דראוי לנהוג שלא לאכול בשר ויין בלילה שלפני התענית ושלאחר התענית ועיין במ"א סי' תק"פ ובס' א"ר סי' ק"ץ ובמ"א סי' תקנ"ח כ' בשם מהרי"ל וז"ל דכמה מיני תענית של תשובה אשכחן דאין לאכול במוצאי התענית בשר ויין משמע לאחר התענית קאמר וכן כ' בט"ז אורח חיים סי' של"ד ס"ק כ':
ס"ק ד
והאשה א"צ כפרה. כן הוא במרדכי בשם מהר"מ משום דהיא לא עבדה מידי וי"ל ע"ז מסוגיא דשבועות די"ח דבעי לאוקמי מתני' דנדה נמצא על שלו טמאים וחייבים בקרבן דמיירי שלא בשעת וסתה והפרישה דאיך אפשר לאוקמי חיובא דהתם משום פרישה אמאי נקט חייבים לשון רבים דאף היא חייבת הא אפרישה היא פטורה. ומיהו י"ל דבאמת הוי מצי להקשות הכי אלא דעדיפא מיניה פריך התם הא נמצא קתני ובלא"ה הוי מצי לדחות נמי דא"א לאוקמי הכי מכח סיפא דנמצא על שלה לאחר זמן וכמ"ש תוספות ועיין לקמן סי' ק"ץ מ"ש בזה: