סדרי טהרה· רבי אלחנן אשכנזי
הלכות נדה · סימן קפד
ס"ק א
או מל'. בש"ך סק"ב וסתם וסת מל' יום והיינו אם לא קבעו וסת עכ"ל מלשונו משמע דאף לקולא אמרינן לענין זה דאפילו שאין לה וסת מותרת לשמש בלא בדיקה תוך עונה בינונית והוא תמוה דא"כ הא דפליגי בש"ס באשה שאין לה וסת דלר"מ תצא ולר"ח ב"א מהני בדיקה במאי פלוגתייהו הא כל אשה שאין לה וסת מ"מ עונה בינונית יש לה וכ"ז שלא קבעו וסת לעולם יש לה עונה בינונית א"ו הא דאמרינן סתם אשה יש לה עונה בינונית היינו להחמיר שכ"ז שלא קבעה וסת צריכה לחוש לעונה בינונית אבל לענין זה דתשמש בלא בדיקה ל"מ אפי' בתוך עונתה אסורה לשמש בלא בדיקה כ"ז שלא קבעה וסת לשיטת הרמב"ם וסייעתו ואפשר דהש"ך מיירי בתחילת ראיה דידה דלא נודע למתי תקבע וסת מותרת לשמש בתוך למ"ד משום דמסתמא תקבע הוסת ליום למ"ד ובש"ס ולקמן סימן קפ"ו מיירי שראתה כמה פעמים ולא קבעה וסת הא חזינן דלא קבעה ביום למ"ד כסתם נשים ומש"ה אסורה עד שתבדוק אפי' בתוך למ"ד אחר זה ראיתי בב"ח סימן זה שכתב כן בהדיא:
ס"ק ב
ולא משאר קרבות אלא מתה"מ בלבד כו'. בט"ז ס"ק ג' כ' וז"ל ול"נ שאסור מן הדין לדעת הרא"ש וראיה מסי' שמ"ב עכ"ל וע"ז כ' בתה"ש ואין דבריו מוכרחים דש"ה דיצרו תקפו שלא בעל עכ"ל ואני לא מצאתי כלל ברא"ש שאוסר בחיבוק ונישוק בדינים אלו שבסי' שמ"ב אמנם ברי"ו אוסר בחבוק ונישוק גבי אבל הובא בהגהות ש"ע סי' שפ"ג יע"ש ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ד סי' קס"ג שכ' בפשיטות להתיר:
ס"ק ג
אותו היום כו'. בש"ך ס"ק ז' הביא דבריו הג"מ בשם א"א דבעינן י"ב שעות שוות שכ"ד מהם הוא מעל"ע ע"ש גם הביא דברי הא"ז והראב"ן דבעינן כ"ד שעות וכבר כ' האחרונים שאין לזוז מדברי הש"ע שהוא כדעת רוב הפוסקים ובפרטות דקיי"ל וסת דרבנן ובס' כו"פ כ' סעד לדברי הא"א מסוגי' דמס' שבת דף פ"ו דשמעתתא דפולטת ש"ז דמקשה התם נתנה קאמרת או ראויה קאמרת וא"ל ראויה קאמינא והוא תמוה חדא למאי נ"מ השתא אי נתנה תורה לט"י או לאו ועוד דמשני ראויה קאמינא דמנ"ל זה ואי הוי הלמ"מ נמי ק' למאי נ"מ נאמרה זה לדורות אמנם לפי דברי הא"א ניחא דה"ק כיון דאמרת ניתנה התורה לט"י דמשמע אליבא דכ"ע מש"ה מקשה ניתנה קאמרת או ראויה קאמרת דלר"ע דס"ל חמשה עונות קפיד קרא ולדידיה היה הפרישה יום ד' בהשכמה ומעתה יום ד' ואחריו ליל ה' הם ב' עונות ויום ה' ואחריו ליל ו' המה ג"כ ב' עונות נמצא ביום וי"ו בהשכמה כבר היה ד' עונות וא"כ יום וי"ו שהוא עונה חמישית וא"כ בסיון שהיום ארוך יותר מן י"ב שעות הי' אפשר להם לטבול אחר י"ב שעות על היום ועדיין לא שקעה החמה והיה אפשר להיות הערב שמש מש"ה מקשה מאי דעתך אי הי' אפשר שהיה להם הערב שמש כדעת הא"א די"ב שעות מיקרי עונה או נימא דכל היום כמות שהוא הן יום ארוך או קצר מקרי עונה וא"כ ניתנה התורה לט"י וע"ז השיב ראויה קאמינא כדעת הא"א והא דמק' מעיקרא והא ט"י נינהו היינו למ"ד דבימי' תליא מלתא עכ"ל ול"נ דבלא"ה יש ליישב סוגיא זו דהא יש לדקדק עוד בסוגיא זו דלמאי דמשני ראויה קאמינא ואם כן ע"כ שכולן היו טובלין מבע"י וסמכו עצמן שלא יפלטו ואם יפלטו עוד אח"ז יטבלו שנית בלילה א"כ ק' הטורח הזה למה להכניס עצמן בספקא היה להם להמתין עד הלילה ויטבלו אחר שהתורה התירה להיות ט"י ומה להם להצטדק יותר ולהחמיר על עצמן מה שלא החמיר עליהן הקב"ה לכן נ"ל עפ"י מה דאיתא במס' יבמות דף מ"ו ע"ב פלוגתא דר"א ור"י במל ולא טבל דר"א יליף מאבות ור"י ס"ל באבות נמי טבילה הוי מנ"ל מהכא ויקח משה את הדם ויזרוק וגמירי דאין הזאה בלא טבילה ור"י טבילה באמהות מנ"ל סברא הוא במה נכנסו תחת כנפי השכינה וכ' התוס' דאע"ג דקיי"ל דאין הזאה בלא טבילה אפ"ה מקשה שפיר טבילה באמהות מנ"ל משום דשמא האמהות לא היו בכלל אותה הזאה ע"כ ואותה הזאה נעשה בחמישי בשבת קודם מ"ת וכפירש"י בחומש ובפ' ר"ע וא"כ הנשים דלא היו בכלל הזאה זו מ"מ בלא טבילה לא סגיא להו דבמאי נכנסו תחת כנפי השכינה אך אותן נשים שהיו נשואות והיו צריכין טבילה משום פולטת ש"ז י"ל דטבילה זו שטבלו בליל שבת עולה להן נמי משום טבילות גירות וכדאמרינן לעיל דף מ"ה ע"ב אמר ר"י יכילנא לאכשורי בה ובברתה כדר"א דאמר ר"א מי לא טבלה לנדתה ופי' רש"י דטבילות נדה עולה לשם גירות והכי אמרינן שם נמי מי לא טבל לקריו אלמא דטבילה אחת עולה לכאן ולכאן וא"צ לטבילה בפ"ע לשם גירות וא"כ אותן נשים ששימשו עם בעליהן המתינו בטבילות גירות עד ליל שבת שהיו טובלין משום פליטה ועלתה נמי לשם גירות אך איתא לקמן דף מ"ו ע"ב אין מטבילין לגר בלילה מ"ט משפט כתיב ביה וא"כ בע"כ כולן היו צריכין לטבול לשם גירות ביום ולא היה אפשר להמתין עד ליל שבת לפי דטבילת גרים צריך להיות ביום אך התוס' כתבו שם דמ"ה ע"ב ד"ה מי לא טבלה לנדתה וכו' הא דאין מטבילין גר בלילה היינו לכתחלה מדרבנן וא"כ מדאורייתא יכולה לטבול בלילה וא"כ הנשים ששימשו עם בעליהן המתינו בטבילות גירות שלהם עד ליל שבת שהוכרחו לטבול בלא"ה משום פליטת ש"ז אך דין זה אם נימא דמעכב דדוקא בעי טבילה לגירות ביום או שאינה אלא לכתחלה מדרבנן במחלוקת שנויה בין הרי"ף והרמב"ן ותוס' (כנ"ל דצ"ל והרמב"ן שם בש"ע דלא כנראה מן באה"ג דר"ל שהוא הרמב"ם וכמ"ש שם בגליון ש"ע) דלהרמב"ן והרי"ף אפי' בדיעבד אם טבל בלילה אינו גר דס"ל דהוא מדאורייתא דמשפט כתיב ביה והוא דרשא גמורה ודעת הרא"ש כשיטת התוס' והובא בש"ע י"ד סי' רס"ח סעיף ג' ע"ש ולפ"ז ניחא הסוגיא הנ"ל דהכי מקשה נתנה קאמרת או ראויה קאמרת לפי שהיה מסופק בהא דתניא אין מטבילין בלילה מ"ט משפט כתיב ביה אי דרשא גמורה הוא ומדאורייתא או אסמכתא בעלמא הוא ומדרבנן וא"כ אי נימא דדרשא גמורה ובע"כ היו צריכין לטבול ביום וי"ל דמסתמא לא טבלו מקודם ליום ו' דכל מה שהיו יכולין להמתין בטבילת הגירות המתינו דאולי לא יפלטו אח"ז ותעלה נמי לטבילת הפליטה וא"כ אי טבלו ביום י"ל דכולן לא פלטו אח"ז ואינה אלא ראויה התורה ליתן לט"י אבל באמת מעולם לא פלטה שום אשה אחר טבילת גירות שלה או נימא כשיטת התוספות וסייעתם דטבילה לשם גירות כשרה בלילה מדאורייתא וא"כ מסתמא כולן המתינו בטבילת גירות שלהם עד הלילה משום דאולי תפליט אחר טבילתה ביום ותצטרך טבילה שנית בלילה מש"ה המתינו בטבילת גירות שלהם עד הלילה ואז יטבלו טבילה אחת משום גירות ומשום פליטה וא"כ נתנה ממש לט"י וע"ז השיב ראויה קאמינא וכשיטת הרי"ף והרמב"ן דבלאו הכי היו צריכין לטבול ביום משום טבילת גירות וי"ל דמעולם לא פלטה שום אחת אחר טבילה זו וראויה קאמינא אם פלטה אחת ולשיטת ר"ת דס"ל דטבילה במ"ת היא קודם הזאת דם וכמ"ש בתוס' מס' מגילה דף כ' ד"ה ולא טובלין וכמ"ש בכ"מ פי"א מהלכות פרה בשם הר"ש א"כ כבר טבלו כולן ביום ה' ולזה מיבעיא או ראויה קאמר או כשיטת הרמב"ם שם דטבילה הוא אח"כ. ועיין בחדושי גמרא פ' יוצא דופן ומש"ל סי' קצ"ו בעזה"י:
מ"ש בש"ך סק"ז וז"ל ואה"נ דבתקופות תמוז וטבת יש לחשוב שעות זמניות וכו' ט"ס הוא וצ"ל שעות שוות ומ"ש עוד וכה"ג מצינו בכמה דוכתי וכו' לענין ק"ש ולענין חמץ בע"פ לכאורה תמוה דאדרבה התם חשבינן שעות זמניות ולא שעות שוות ואפשר לומר דכוונתו דגבי ק"ש אמרינן עד שלש שעות וכה"ג בחמץ בע"פ אוכלין כל ארבע היינו אותן שעות דקאמר כשהיום והלילה שוין אבל כשאינן שוין צ"ל לפי ענין היום א"כ י"ל נמי הא דקאמר עונה הוא או יום או לילה נמי כשהן שוין אך עכ"ז ק' מנ"ל לא"א דין זה ולענ"ד נראה דהא"א הוציא דין זה מגמ' ערוכה בנדה דף ס"ג ע"ב דגרסינן התם במתני' היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה רי"א כל היום שלה ובגמ' והתניא רי"א כל הלילה שלה לא קשיא הא דרגילה לראות בתחילת יממא והא דרגילה לראות בסוף לילה וא"כ הא דאמר ר"י במתני' כל הלילה שלה דחזיא לסוף לילה וקשיא לי טובא הא קיי"ל בכל דוכתא דמע"ה יממא הוא וא"כ נץ החמה מה שייכא הכא ועיין בשו"ת חה"ש סי' כ"ד שהרגיש בזה ומה שתי' הוא דוחק גדול יע"ש (ובלא"ה דברי חה"ש באותה תשובה שם תמוה מה שחשש בכתם משום וסת וכבר מושג הוא בס' מ"י ס"ס ק"ץ) והכא כיון דחזיא עם הנץ החמה הרי ראתה ביום והכי ה"ל לומר היתה למודה להיות רואה עם ע"ה וכו' וזה דוחק דוסתות האשה תליא במהלך החמה וגם הרמב"ם לא כ' רק היתה למודה להיות רואה ביום אסורה כל היום כו' ולא תליא כלל בהנץ החמה (ועיין מ"ש לקמן סעיף ד') אמנם לפי דברי א"א ניחא דהש"ס מיירי ביומי ניסן ותשרי ומבואר בס' ח"י מהלכות פסח סי' תנ"ח הא דביומי ניסן ותשרי היום והלילה שוין היינו מהנץ החמה ועד תחלת השקיעה והוא מהלך שלשים מיל בי"ב שעות ומש"ה כ' הרמב"ם דמהלך מיל הוא ב' חומשי שעה וכן הסכימו עמו כל חכמי התכונה וא"כ מעמוד השחר עד הנץ החמה שהיה מהלך ה' מילין שייך ללילה וכה"ג מתחלת השקיעה ועד צה"כ שהוא ג"כ מהלך ה' מילין שייך ג"כ ללילה וכמ"ש הש"ך בנק"ה דהכי חשבינן היום ארוך דמחצה העודף חשבינן בוקר ללילה שעבר ומחצה עודף השני חשבינן בערב לילה הבא וא"כ ביומי ניסן ותשרי שייך מע"ה עד הנץ החמה ללילה שעבר וא"כ דברי א"א נכונים וברורים כנלע"ד:
בש"ך ס"ק הנ"ל ובא"ז כו' וז"ל פורש אדם מאשתו סמוך לוסתה כ"ד שעות עכ"ל ובס' שנדפס מחדש ושמו תפארת למשה כ' וז"ל ול"נ דהא"ז מיירי בלא בדיקה דאז אסורה לשמש כ"ד שעות קודם וסתה דהיינו מעל"ע דהא קיי"ל דכל הנשים מטמאין למפרע מעל"ע אם לא בדקה עצמה אף דהיינו דוקא לטהרות ולא לבעלה היינו דאין בעלה חייב א"ת בדיעבד אבל לכתחילה צריכה בדיקה תוך מעל"ע של שעת וסתה דשמא כותלי בה"ר העמידו והוי כהגיע שעת וסתה לענין זה וגרע מאשה שאין לה וסת דהרבה פוסקים ס"ל דצריכה בדיקה והלא ר"ע מטמא אף למעלה למפרע ודאי דיש לחוש לדבריו לכתחלה שלא לשמש בלא בדיקה תוך מעל"ע וע"י בדיקה אינה אסורה אלא אותה עונה ולפ"ז אם רגילה לראות באמצע יום אסורה לשמש למפרע מעל"ע עד חצי יום שלפניו והא"ז ס"ל דאיירי ברגילה לראות בסוף היום ודוק היטב נ"ל ברור לדינא עכ"ל מלבד מה שדבריו רחוקים בכוונת הא"ז אין דבריו ברורים כלל ושכח המשנה דריש מכילתין דכל אשה שיש לה וסת ד"ש ואין כאן שום טומאת מעל"ע והכי פסקינן כסתם מתניתין זו ואם כן למה הצריך הא"ז בדיקה כ"ד שעות מקודם באשה שיש לה וסת:
תו כתב שם אמ"ש הש"ך לפרש כוונת הא"ז דאם רגילה לראות ביום קבוע ואין לה שעה קבוע א"כ כאלו כל היום וסתה דמי דאשה שוסתה כל היום צריכה לפרוש כל הלילה שלפניו עכ"ד וכ' ע"ז בספר הנ"ל ולא ידעתי מנ"ל הא דמ"ש מרגילה לראות סוף כל הלילה דמותרת בתחלת היום שלאחריו או בתחלת היום דמותרת ליל שלפניו עכ"ל וכן הקשה בס' מנ"י ולק"מ כיון דחכמים אסמכוהו אקרא דצריך לפרוש עונה סמוך לוסתה וא"כ ברואה מתחלת היום נתקיים תק"ח שהוא פורש אחר הוסת באותו יום וכן בדרכה לראות בסוף הלילה היא פורשת כל הלילה שקודם לוסתה וא"כ מתקיים תק"ח משא"כ בשאין לה שעה קבוע א"כ כל אותה עונה לא מקרי סמוך לוסתה אלא כל אותה עונה שעת וסתה מקרי ומתקנת חכמים צריכין לפרוש עונה סמוך לווסתה משום סייג וגדר שלא לבעול בשעת וסתה ומש"ה צריכין לפרוש העונה שלפניו:
ס"ק ד
ואשה שמשנית וסתה. עיין בס' ש"ג פ"ג דשבועות דהבין לדעת הגמי"י פ"א דהל' א"ב שממנו מקור דין זה שכתב בהגה"ה כאן דמיירי באשה שיש לה וסת קבוע שאינה רואה פחות מן י"ד ימים אחר טבילה אבל לאחר י"ד ימים אין לה קבע שאז עד י"ד ימים דינה כאשה שיש לה וסת וכמבואר לקמן סי' קפ"ו סעיף ג' אבל לאחר י"ד ימים אז אסורה כל אותן הימים שדרכה לראות בהן כגון אם פעם דרכה לראות בכ"ז ופעם בכ"ח ופעם בכ"ט אז אסורה כל אותן הימים דכיון דיש לה קבע שעד אותן הימים לא תראה ה"ל אותן הימים שאח"כ קבע שבאותן הימים ודאי תראה וכל יום ויום נחשב לוסת בפ"ע ולא נעקר בפ"א אך בלשון הרמ"א א"א לפרש כן דא"כ מאי ב' או ג' ימים קודם או אחריו דקאמר ולכאורה י"ל דמיירי באשה שהיה לה וסת קבוע אלא שעכשיו היא משנה וסתה לקדם או לאחר אבל לשון הג"מ לא משמע כן שכתב וששאלתם אשה שאין לה וסת אם היא אשה שמשנית וסתה לאחר או להקדים ב"י או ג' כפי מה שרגילה לשנות יפרוש בזמן הגעת וסת עכ"ל מלשונו זה נראה כמו שהבין לכוונתו בס' ש"ג ומ"ש לאחר או להקדים ר"ל פעמים מקדמת ורואה בכ"ז ופעמים מאחרת לראות בכ"ח או בכ"ט ומ"ש בס' כו"פ בזה ב' דרכים אינו נכון דא"כ מאי או אחריו שכתב הרמ"א לפי פירושו לכן המחוור נ"ל עפ"י מ"ש הראב"ד בס' בעה"נ בשער הוסתות ד' ז' וז"ל שהוא רוב המצוי בין הנשים לשנות וסתן יום ויומים ושלשה ימים פעמים מרחיקות ופעמים מקריבות וכיון שהרבה מצוי כו' עכ"ל ע"ש ולפ"ז כיון שהוא מצוי לקדם או לאחר ב' או ג' לפי דמים יתירים דאתנהו בהן כך דרכה לקדם את וסתה ואם מעט דרכה לאחר זמן וסתה איזה ימים מש"ה צריכה לפרוש כל אותן הימים דהא חזינן דאשה זו דרכה בכך וק"ל ובשו"ת חוט השני הבין כמ"ש לדעת הש"ג ע"ש סי' כ"ד ודוק:
ס"ק ה
כ"ז שלא קבעתו ג"פ. נראה מדכ' כ"ז שלא קבעתו דאפילו ראתה הרבה פעמים כ"ז שלא קבעה וסת אינה חוששת כלל דכללא הוא דקטנה וזקנה אינה חוששת לוסת שאינו קבוע אבל הט"ז בסי' קפ"ט ס"ק מ"ג השיג ע"ז ודעתו דאם ראתה ג"פ אעפ"י שלא נקבע וסת מ"מ חוששת כיון דמוחזקת לראות ובנק"ה שם מקיים דברי הש"ע ועיין במש"ל סי' הנ"ל:
ס"ק ו
אם רגילה לראות בהנה"ח. לשיטת הפוסקים דלית להו הא דא"א שכתבתי למעלה צ"ל הטבע האשה בוסתה תליא במהלך השמש בזריחתה על הארץ או בשקיעתה והוא דבר תמוה אשר לא מצינו שום זכר מזה בשום ספר ואדרבה כל הפוסקים סתמו וכתבו שעונה הוא יום או לילה אלא שברמב"ם פ"ד מהלכות א"ב דין י"ג כתב בזה"ל וכן אם היה דרכה לראות בשש שעות בלילה ועברה ולא ראתה אסורה לשמש עד שתזרח השמש עכ"ל משמעות נמי דנחשוב הלילה עד זריחת השמש והוא דבר תמוה ועיין בשו"ת חוט השני סימן כ"ד אמנם לשיטת א"א ניחא כמש"ל וכן י"ל דהרמב"ם מיירי ביומי ניסן ויומי תשרי:
ס"ק ז
ביום. ועיין ש"ך ס"ק י"ג שכ' הטעם ע"ש אמנם הטעם פשוט דכיון דספקא הוא מש"ה בלילה מותר דוסתות דרבנן וקיי"ל סד"ר להקל וכמ"ש הש"ך אמנם ביום כיון דלא חזאי עד השתא אמרינן אגלאי מילתא למפרע דעד האידנא וסתה ביום מש"ה לא חזיא והשתא תראה ביום וכן מ"כ:
ס"ק ח
אסורה בלילה. כתב הש"ך ס"ק ט"ו ולפמ"ש לעיל ס"ק ז' א"כ בהנץ החמה אסורה כאן כל הלילה וכל היום וביום שאחריו כשיעור הנמשך ובקודם הלילה אסורה כל היום וכל הלילה שלפניו ובלילה שלאחריו כשיעור הנמשך בו עכ"ל וכתב ע"ז בס' הנז' וז"ל דבריו תמוהים דהא הוא גופא כ' לעיל בסק"ז דדוקא כשאין לה וסת קבוע באיזה שעה כגון פעמים בתחלת היום והכא הרי יש לה שעה קבועה ואמאי תאסור כ"ד שעות עכ"ל המעיין בס' נק"ה נראה דעתו כיון דנשי דידן אין רגילות שתקבע וסתות לשעות מש"ה החמיר בא"ז אפילו ברגילה לקבוע לשעות שדינה כאלו לא קבעו לשעות משום לא פלוג ואם כן צדקו דברי הש"ך ולק"מ:
תו כתב שם בס' הנ"ל וז"ל ונ"ל דאשה שקבעה וסת מליל ט"ו לליל ט"ו ודרכה לראות כל ז' ימים וצריכה למנות ז"נ של שבוע שניה וטובלת ליל ט"ו דמותרת לשמש אף שהוא שעת וסתה דוסתות דרבנן ולא החמירו לאוסרה על בעלה לעולם מכ"ש אם דרכה לראות ביום ט"ו דאין להחמיר בליל טבילתה ליל ט"ו משום עונה שלפני עונת וסתה כדעת הא"ז ומביא ראיה ע"ז ואף שיש לדחות ראייתו מ"מ לדינא נ"ל דדבריו נכונים ודווקא שלא תאסור עולמית הוא דשרינן לה אבל משום מצות עונה של ליל טבילה לא שרינן לה וסתות דרבנן וכמש"ל:
ס"ק ט
ששופעת או מזלפת. דין זה צל"ע לכן צריך אני להביא מקור דין זה הראב"ד בס' בעה"נ בשער הוסתות כ' וז"ל ואשה שהיא למודה לראות ה"י או ד' רצופים נאמרו בה ג' פנים יש מי שאומר שאינה חוששת אלא ליום הראשון בלבד כי הוא עיקר הוסתות והוא צריך ג"פ לעוקרו אבל שאר ימי עונה אע"פ שהיא למודה בהן כ"פ נעקרים הם בפ"א לפי שאין אשה קובעת וסת תוך ימי נדתה וכו' הלכך הן כוסת שאינו קבוע ונעקרים בפ"א ואינה חוששת אלא לעונה א' ויש מי שאומר שאפי' עונה א' אינה חוששת להן לפי שאינן אלא משיכות וסת ודמים יתרים הוא דאתוספו בהן כדאמרינן ס"פ בנות כותים ומדקרי להו תוספת דמים אלמא אין להן דין וסת בפ"ע והלכך כיון שנעקר הראשון כולן נעקרו עמו ואם לא ראתה ביום ראשון הא הוי עקירה לשני ויש מי שאומר כשם שחוששת לראשון כך היא חוששת לכולן ג' עונות והטעם כיון שאין אנו בקיאים במראות דמים ולא בתקון הוסתות דכולה נשי דידן טועות משוינן להו דלא ידעינן בין ימי נדה לימי זיבות וקיי"ל דאין אשה קובעת וסת תוך י"א ימים שבין נדה לנדה כו' הילכך איכא הכא שתי הוכחות שמא היום הראשון של וסת היה דם טהור והשני או השלישי היה דם טמא והוא היה תחלת הוסת ועיקרו א"נ הראשון או הב' היה מתוך י"א והשלישי והרביעי תחלת נדה וראוין לקביעת וסת וכיון דאיכא השתא הני חששות כלהו ימי הוסת הם עיקר וצריכה לחוש להם ג"פ כראשון של וסת. הנה אלה ג' פנים נאמרו ע"ז הענין. ולזה הטעם השלישי כמה חומרות וכמה ספקות יכולים להוליד לאשה שאין לה וסת קבוע מיום ליום וכו'. עתה אפרש אותם ואומר תחלה כי מה שחשש המחמיר בזה לדם טמא ודם טהור וחשש לקלקול הוסתות אע"פ שמצינו שחששו רבותינו לכל אלה ה"מ היכא דרואה דם לטמא כל דמים שהיא רואה ולהצריכה ז"נ כאלו היא רואה בתוך ימי זיבתה דהתם ספקא דאורייתא היא וחשש דאורייתא אבל היכא דאינה רואה חשש וסתות הא אמרינן דרבנן היא ואפי' בקבוע וכ"ש באינו קבוע הלכך ספקא דרבנן לקולא ועוד דרוב דמים שבאשה טמאים ואשכחן דסמוך רבנן עליה דהאי רובא ואפי' לקולא וכו' וכ"ש הכא לגבי וסתות דחומרא היא דמבעיא לן למיסמך ארובא וכן בחשש הטועות נמי רובא לאו טועות נינהו וחששא דרבנן דאיכא רובא להיתרא ליכא למיחש כלל מיהו לגבי האי דוכתא בלחוד איכא טעמא אחרינא דמבעיא ליה למיחש לכל ימי העונה כדברי המחמיר ולאו מטעמיה אלא כיון דאיכא שופעת ואיכא נמי מזלפת שהיא כשופעת שאינן אלא ראייה א' ואפי' מזלפת כל ז' כדאיתא בפ"ק דנדה הלכך ה"ל כל ימי העונה כיום א' ושעה אחת ואשכחן דאפילו ר"י דמיקל בחשש עונות הוסתות בשעת הוסת מיהו מודה דחיישא ומש"ה מבעיא ליה למיחש תלתא זימני לכל ימי עונה עד דעקרה להו אבל למיחש לדם טמא ולדם טהור ולמיחש לספק טועות לגבי חשש וסתות להא ודאי לא חיישינן לא במקום וסת קבוע ולא במקום וסת שאינו קבוע. עוד יש טעם להחזיק הדרך הזה ולחוש לכל ימי העונה עד שתעקר מהם ג' פעמים מפני שהוא רוב המצוי בנשים לשנות וסתן יום או יומים וג"י פעמים מרחיקות פעמים מקריבות וחוזרות למקומם וכיון שהדבר מצוי כן אין ראויה לסמוך כלל ולהחזיק ימי הוסת בטפלה לתחלת הוסת ולטהר שאר ימי הוסת בעקירת פ"א כי שמא הימים שהם עתה בתוך הוסת היו כבר תחלת הוסת ואע"פ שהם עתה אמצעים לא אבדו מעלתם הראשונה לפיכך אין לנו אלא כלשון האחרון שתהא צריכה עקירה ג"פ לכל ימי הוסת וזה הדרך הוא הנכון והישר בעיני ומסיר הספקות מעלינו ובו ראוי ללכת כענין שנא' סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי עכ"ל:
נמצא אנו למדין מדברי הראב"ד ז"ל דג' מחלוקות בדבר דלדעה ראשונה אע"ג דא"צ למעקר ג' זמנים אלא יום ראשון בלבד מ"מ מיחוש חיישי חדא זימנא לכל ימי משך הוסת לפי דס"ל לדעה זו הא דקיי"ל אין אשה קובעת וסת בימי נדותה מ"מ מיחוש חייש לה חדא זימנא מיהו וכדאי' לר"פ בס"פ ב"כ גבי ימי זיבה דאע"פ שאין אשה קובעת וסתה בימי זיבתה ס"ל לר"פ דמיהו מיחש חייש לה חדא זימנא וכ"פ הראב"ד שם כר"פ אע"ג דר"ה ברי' דר"י מתקיף לפשיטתא דר"פ ועיין מש"ל והדעה השניה ס"ל דאפי' פ"א אינה חוששת לה לפי שאינה אלא משיכות הוסת ודמים יתירים הוא דאתוספו בהו ואפי' לר"פ דס"ל דאם ראתה בימי זיבה דחוששת לה מ"מ בימי נדה מודה דאפי' מיחש לא חיישי לה מטעם דש"ה דדמים יתירים דאתוספו לה וכולן נמשכו אחר יום הראשון והלכך כיון שנעקר הראשון כולן נעקרין. והדעה הג' ס"ל דנהי דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה מ"מ כיון שאין אנו עתה בקיאים במראות הדמים וכטועה משוינן לה מש"ה בעי למעקר כל ימי משך הוסת תלתא זימני והראב"ד לא ניחא ליה דגזרינן כולי האי בוסתות דרבנן מ"מ לכ"ע אם הי' הדין שאשה קובעת וסת בימי נדתה וודאי דצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת דהא קבעה לכל יום ויום לוסת בפ"ע וצריכה לחוש לשמא תראה בו עד שתעקור ג' פעמים וא"כ לדידן דקיי"ל דהאידנא אשה קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה וכמ"ש הטור בשם הרמב"ן בסי' קפ"ט ונמשך אחריו בש"ע ומש"ה השמיט בש"ע שם לדין זה דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה אם הוא ממעין פתוח לפי דס"ל כרמב"ן דהאידנא אין לחלק ועיין בש"ך שם ס"ק ע"א ובמה שכתבתי שם א"כ מן הדין צריכה לחוש לכל ימי משך הוסת וקשיא הפסקים בש"ע אהדדי דכאן פסק דאין צריכה לחוש אלא להתחלת הוסת אבל לא לשאר משך ימי הוסת ושם בסי' קפ"ט פסק דהאידנא אשה קובעת וסת בימי נדתה והא וודאי קושיא היא:
ותו קשה לי דהא כל עיקר לא דחה הראב"ד ז"ל לדעת המחמיר שם דצריכה תלתא זימני למעקר כל ימי משך הוסת מטעם דהאידנא כטועות משוינן להו ויש לחוש דשמא א' וב' היה מימי זיבה והשלישי והרביעי תחלת נדה הוא אלא משום דס"ל דלא חיישינן להו אלא לטמא לכל דם שהיא רואה שהוא חששא דאיסור דאורייתא משא"כ בוסתות דרבנן לא חיישינן להא וכמש"ל וא"כ לדידן דס"ל כרמב"ן דהאידנא אשה קובעת וסת בימי נדתה והטעם כמ"ש הרמב"ן ז"ל בהלכותיו וז"ל בפ"ה דין ט"ז בזמן הזה שהחמירו בנות ישראל על עצמן שלא יהו צריכות למנות ימי הנדות וי"א יום שלאחריה והחזיקו עצמן טועות יראה לי שכך דינן בוסתות דהן קובעות אותן אפילו בתוך ימי נדה וזיבה הגע עצמך שראתה א' בחדש וז' בו וחזרה וראתה בז' בחדש ב"פ אתה אומר לא קבעה וסת ושמא ראיה ראשונה שבר"ח מימי י"א היתה ושל ז' בחדש תחלת נדה וראויה לוסת היה רואה ב' וג' ימים והיו הראשונים תוך י"ח לראיה שקדמה והשתא ראוין לנדה הרי האחרונים קובעים וסת מן הדין ולא הראשונים ואם אתה מנהיג כדין זה עכשיו הרי החזרת בנות ישראל למנות ז' וי"א דבר שנשכח מהן לגמרי לפיכך אם ראתה מט"ו לט"ו ד"פ קבעה לה וסת וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הרי להדיא דאנן ס"ל כרמב"ן דאשה קובעת וסת האידנא בימי נדותה וס"ל דחיישינן לטועות אפי' בוסתות דרבנן דהא מה"ט הוא הא דקובעה האידנא לוסת בימי נדתה וזה כדעת המחמירים שבראב"ד וא"כ הדר דינא דצריכה לחוש כל ימי משך הוסת עד שתעקור מהם ג"פ:
ובאמת המחבר נמשך אחר פסקי הרא"ש והרשב"א שהוכיחו מסוגיא דפ"ק די"א דא"צ לפרוש אלא עונה תחלת וסת והרשב"א הוסיף עוד ראיה מפ' האשה וכמבואר שם ואביא לקמן לשונו בע"ה וכל דבריהם סובבים לדחות דברי הראב"ד דס"ל דמדינא דגמרא דצריך לחוש לכל ימי משך וסת אם היא שופעת או מזלפת דהכל ראיה א' היא וע"ז הביאו ראיה דאפי' בכה"ג מדינא דש"ס א"צ לפרוש אלא עונה תחלת הוסת וכמבואר בלשונם שם שרצו להוכיח לסתור דברי הראב"ד ז"ל ואם אינה שופעת או מזלפת אלא שפסקה בין הראיות פשיטא דא"צ לחוש אלא לעונה תחלת הוסת כיון דקיי"ל אין אשה קובעת וסת בימי נדתה ואפי' לחוש לו פ"א א"צ וכמו שאבאר לקמן וכ"ז מדינא דש"ס אבל לדידן דקיי"ל כהרמב"ן דאשה קובעת וסת האידנא מטעם דכטועות משוינן להו וודאי דצריכה לפרוש כל ימי משך וסת דכל יום ויום קבעה לוסת בפ"ע וכמ"ש הרמב"ן הביאו הטור וכ"כ בפרישה שם דהאידנא קובעת וסת בין ביומי נדה בין ביומי זיבתה ומ"ש הטור אחר דברי הראב"ד וכ"כ הרמב"ן כו' ר"ל לדינא שוין הראב"ד והרמב"ן דצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת אמנם חלוקין הן בטעמא דמלתא דהראב"ד ס"ל דהטעם משום שופעת וזולפת או משום שכן דרכן של נשים לשנות וסתן יום או יומים והרמב"ן סבירא ליה הטעם דהאידנא קובעת וסת בימי נדתן משום ספק טועות משום הכי כל יום ויום וסת בפ"ע הוא וכנ"ל:
ואין להקשות לטעמו של הרמב"ן ז"ל הא ניחא דצריכה לחוש שלשה ימים הראשונים של וסתה אבל אם נמשכה ראייתה אחר ג' ימים אמאי צריכה לחוש לאותן הימים שאחר ג"י דאף אי נימא דשלשה ימים הראשונים מימי זיבה היו א"כ הא צריכה ז"נ וכל זמן שלא ספרה ז"נ אינה חוזרת לימי נדתה לשיטת הרמב"ן וסייעתו וא"כ הא אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה ואפי' למיחש לה חדא זימנא לא חיישינן לה לשיטת רוב הפוסקים החולקים על הראב"ד וכמו שאבאר לקמן וא"כ אמאי כ' הרמב"ן דצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת אפי' נמשך וסתה חמשה וששה ימים רצופים דכל יום כוסת בפ"ע וכמבואר בהלכותיו שם פ"ה דין כ"ב ז"א דאע"ג דאין אשה קובעת וסתה בימי זיבתה מ"מ בימים שהם לספירת זיבתה קובעת וסתה וכמ"ש הראב"ד ז"ל בס' בעה"נ שם וז"ל ואי הוי תלתא זימני בתוך אחד עשר יום ותרי מנייהו בתחלת שמונה עשר יום ור"ל שראתה ה' ימים רצופים ותלתא מנייהו בסוף ימי זיבתה ותרי יומי ראתה בתחלת י"ח שהם ימי זיבה אע"ג דלא מתחלת תחלת נדה עד שספרה ז' נקיים מסתברא לי דלמיקבע בהו הוסת בימי נדה חשבינן לה וקבעה דכי אמר שמואל ימי זיבה לא קבעו בהו וסת אמתני' קאי דקתני כל אחד עשר יום בחזקת טהרה ועלה א"ש לומר שאינה קובעת וסת בתוך י"א יום ודווקא קאמר י"א אבל ימי הראויה לספירת י"א לא קאמר דקיי"ל לרבנן דבשבעת ימי נדה היא מתמרקת מדמי' ולא הדרה אלא עד שמנה עשר יום וכי מטיל לשמנה עשר יום בין שהם ראוים לנדה בין שהם מספירת זיבה ראוים הם לקביעת וסת עכ"ל ואף שהרז"ה בהשגות חולק ע"ז מ"מ הרמב"ן י"ל דס"ל בהא כראב"ד ז"ל דימים שהם לספירות ז"נ של זיבה היא קובעת וסת בהן וכ"כ בחדושיו דף ל"ט וכבר הורה זקן:
ונזכיר מה דתמיה לי על הב"י שכ' בסס"י קפ"ט על מ"ש הרמב"ם בפ"ח מהלכות א"ב אם נקבע לה וסת בימי זיבתה ה"ז חוששת לוסת וכל וסת שקבעה בימי זיבתה אם נעקר אפי' פ"א נעקרה וא"צ להעקר ג"פ שחזקת דמיה מסולקים לימים אלו וכתב ע"ז הב"י וז"ל ומ"ש שחזקת דמים מסולקים לימים אלו איני יודע למה הם בחזקה זו דבשלמא גבי מעוברת ומניקה שייך לומר כן לפי שרוב הנשים אין דרכן לראות בהן אבל לימי זיבה איני מוצא טעם ומ"מ כך משמע במתניתין ס"פ ב"כ דקתני כל י"א יום בחזקת טהרה עכ"ל ולא ידעתי למה סניא ליה הטעם שכתב הראב"ד ז"ל דקיי"ל לרבנן דבז' ימי נדה דמיה מתמרקין ואינם חוזרין עד שמנה עשר יום וכמש"ל גם לא ידעתי למה תמה על הרמב"ם שכתב כן הא בפ' התינוקת דס"ח ע"ב אית' כן בהדי' בגמרא כדברי הרמב"ם דגרסינן התם כי אמרינן אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה דלא בעינן תלתא זימני למיעקר דאמרינן דמיה מסולקים וכיון דדמיה מסולקים ד"ש:
ונחזור על הראשונות דברי המחבר צל"ע גם בדברי הרשב"א בתה"א יש מקום עיון וז"ל דף קע"ד ע"ב תנן בפ"ק דנדה אע"פ שאמרו ד"ש צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על ד"ט ואמרינן עלה בגמרא חוץ מן הנדה דבתוך ימי הנדה לא בעי בדיקה הניחא לר"ל דאמר אין אשה קובעת וסת בימי נדתה שפיר אלא לר"י דאמר אשה קובעת וסת תוך ימי נדתה תבדוק דלמא קבעה לה וסת ואיכא למידק ולר"ל מי ניחא תבדוק דהא איכא שופעת או מזלפת שני או שלשה ימים והוה ליה כולי יומי ראויה כעונה אחת וכשעה אחת וצריכה לחוש לכל זמן המשכת וסת לפי שאין עיקר וסת אם בתחלתו והשאר טפלה לו או שמא סופו או אם אמצעיתו עיקר ותחלה טפלה לו משום דמים יתרים דאתוספו בהו מקדים הוסת לבוא וא"כ תבדוק לעמוד על זמן המשכתו כדי לחוש לכ"ז המשכתו ונראה מכאן שאין חוששין אלא לעונת עיקר התחלתו שהוא העיקר ובהעקר העיקר נסתלק הטפל ויש ראיה מדתניא בפ' האשה היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה וכו' אלא שקשה לי קצת מדאמרינן בפ"ק דנדה גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפי' שופעת כל זה אינה אלא כראיה א' ופוסקת ה"ל כב' ראיות אלמא ראיה ב' שבתוך ימי נדה לא בתר ראיה ראשונה שדינן לה כלומר דאין דמי' אלא מחמת ראיה ראשונה אלא כראיה שניה בפ"ע וכיון שכן אם פוסקת וחוזרת ורואה תחוש לכולה וי"ל דהתם להחזיקה בדמים הוא שאמרו ונ"מ לטהרות וא"נ לבעלה ולענין כתמים אבל מ"מ התחלת הראיה הוא העיקר לענין קביעת וסתות ואף לביאת האורח ובהסתלקות העיקר מסתלק הטפל וכנ"ל עיקר עכ"ל והובא בב"י סי' קפ"ד וקשיא לי איך תליא קושיתו מהא דאמרינן גבי תינוקת שהגיע זמנה לראות על דברי הראב"ד ולא קשיא ליה אהא דקיי"ל דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה מסוגיא דתינוקת שהגיע זמנה לראות דמוכח דבפוסקת לא שדינן לה בתר ראיה ראשונה ואפשר דבאמת קו' זו לא קאי אדברי ראב"ד אלא על עיקר דין דקי"ל דאין אשה קובעת בימי נדתה או י"ל דקי"ל דנהי דלא קבעה וסת בימי נדתה מ"מ תיחוש ליה חדא זימנא וא"כ גם לר"ל לא ניחא:
אך הא ק' לי טובא דאלו כאן מסיק רשב"א דכן נ"ל עיקר דאין חילוק בין שופעת ובין פוסקת דלעולם אינה חוששת אלא להתחלת הוסת דבהסתלק העיקר מסתלק הטפל ואלו לעיל בדף קע"א ע"ב מסיק וז"ל וזהו הנראה מדין הגמ' אבל נראין דברי הרמב"ן שכ' דבזה"ז בכל עת קובעת וסת ואין משגיחין בימי נדה ובימי זיבה כל עיקר לפי שכבר החמירו ב"י וכו' והלכך לכל ראיה שהיא רואה באיזה זמן שתראה בין בימי נדה בין בימי זיבה חוששת לה עכ"ל וכיון שכן שכ' שנראין דברי הרמב"ן דקובעת וסת בימי נדתה א"כ הרי צריכה לחוש לכל ימי משך הוסת עד שתעקר כדינו ואמאי כ' כאן שנ"ל עיקר דאין חילוק בין שופע' לפוסק' דלעולם א"צ לחוש אלא להתחלת הוסת וזו היא שלא כדברי הרמב"ן ואפשר לומר שלא כ' כאן שכן נראה עיקר אלא לאפוקי מדע' הראב"ד דס"ל דמדין הגמ' צריכ' לחוש לכל ימי משך הוסת בשופע' ומזלפת עכ"פ ע"ז מסיק דאינו אלא בין בשופעת ובין בפוסקת מדין הגמרא א"צ לחוש אלא להתחלת הוסת אבל לדידן ס"ל דצריכה לחוש מטעם דאנן כטועות משווינן להו וכמ"ש הרמב"ן וגם בס' תה"ק אחר שכתב שא"צ לחוש אלא לעונה התחלת הוסת שהוא עיקר מסיים ויש מי שהורה לחוש לכל זמן המשכת הוסת עכ"ל הרי אף שדחה דברי הראב"ד והוכיח מהגמרא דלא כוותי' מ"מ כתב ויש מי שהורה וכו' לפי שחשש לדעת הרמב"ן שכתב שם לעיל בשמו דבזה"ז קובעת וסת בימי נדתה ומסיים ולזה הדעת נוטה ע"כ:
ומדי עברי עין עיוני להתיישב בזה ראיתי בדברי הלבוש עט"ז בסי' קפ"ט סעיף ל"ב דברים תמוהים ואעתיק לשונו וז"ל כבר ידעת שני מיני מעיינות ישנן באשה אחד שקראתו התורה נדה ואחד שקראתו זיבה ומדחלקה התורה ב' דיניהם וגם תלאן בימים מיוחדים לזה, ימים בפ"ע ולזה ימים בפ"ע וכו' ש"מ שאין טבע מעיין זה כטבע מעיין זה ואחד שופע יותר או פחות מחברו ומן הדין גם בוסתות היה לנו לחלק אע"פ שהם מדרבנן ולא יהיה וסת של זה כוסת של זה או שלא יצטרפו הוסתות של שניהם יחד כיון שאין שפעתן שוה וכן אשכחן דחילקו הרבה ביניהם בימי חכמי התלמוד כדאיתא בגמרא אבל עכשיו שכבר החמירו ב"י ע"ע בהרבה חומרות כדי שלא תבואנה לידי טעות וכו' הלכך נוהגין עכשיו שכל ראיות שהיא רואה ג"פ בין בימי זיבה בין בימי נדה חוששת להן וקובעת אותן בין שבא לה ממעיין סתום ובין שבא לה ממעין פתוח ואיזה נקרא מעין פתוח כגון שראתה בא' לחדש ובה' בו זו הנקרא מעין פתוח וכו' ואם ראתה אחר כך עוד ב' פעמים בחמשה לחדש לא אמרינן דלא קבעה לה וסת בה' בחדש מפני שראיה ראשונה מאלו ג' ראיות היתה ממעין פתוח וכו' אלא אזלינן לחומרא ואמרינן שמא מעין אחד הוא וקבעה לה וסת וכ"ש אם היתה ראיה ראשונה ממעיין סתום כגון שראתה ב"פ בר"ח ובפעם ג' ראתה בכ"ה לחדש ובר"ח שראייה השלישית היתה ממעיין פתוח וכו' מ"מ כיון שראייה ראשונה מג' ראיות הללו וכו' היתה ממעין סתום אמרינן ודאי קבעה לה וסת בר"ח ומה שראתה כ"ה לחדש גם הוא ממעיין זה אלא שמיהר להפתח מחמת ריבוי הדמים וכו' בימי זיבה כיצד כגון שראתה בר"ח וחזרה וראתה בט"ו בו וכו' וחזרה וראתה בר"ח ובט"ו בו וחזרה וראתה בט"ו ולא ראתה בר"ח שלפניו קבעה לה וסת בט"ו לחדש שמצרפין תרתי ראיות דימי זיבה להך ראיה לימי קביעת וסת ולפעמים אשה קובעת לה וסת בתוך וסת וכו' עכ"ל וכל דבריו תמוהים מאד מ"ש כבר ידעת שני מיני מעיינות ישנן באשה אחד שקראה התורה נדה וכו' דבריו תמוהים אין זה נודעת ולא יתוודע לעולם אלא לכ"ע מעין א' הוא והוא פשוט בכולה מכילתין ואין בזה שום ספק דמעיין א' הוא וכ"כ הרמב"ם בהדיא רפ"ו מהלכות א"ב וז"ל דם הנדה ודם הזיבה ודם הקושי ודם היולדת ודם טהור של יולדת כולו דם אחד הוא ומן המקור הוא בא ומעיין א' הוא ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו ותהיה רואה דם זו טהורה וזו נדה וזו זיבה עכ"ל והיינו דפסק כרב דס"ל בפ' בנו"כ דף ל"ה דם יולדת ודם טהור מעיין א' ודלא כלוי דס"ל ב' מעיינות הן אבל דם נדה ודם זיבה לית בי' פלוגתא לכ"ע מעיין א' הוא. גם מה שכתב הטעם דאין מצטרפין הראיות בימי נדתה או בימי זיבתה לקביעת וסת משום דב' מעיינות הן דברי תימא הן אלא הא דלא קבעה בימי נדתה הטעם משום דהוחזקה מעיינה פתוח ובתר ראייה ראשונה שדינן לה ואין לצרף ראיה זו לשאר ראיות ובימי זיבה הטעם שאין קובעת בו לפי שהוחזקה בימים אלו במסולקת בדמים וכמש"ל וכל מה שתראה בהני אינן אלא ראיות מקריים וראיות המקריים אינן ראוין להצטרף וכמ"ש הרשב"א כמה פעמים טעם זה ובמעוברת ומניקה דאינן קובעין לוסת בימי עבורן ובימי מיניקתן וה"ה זקנה גם מה שנראה מתוך דבריו דאף האידנא אינה קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה אינו אלא כשראתה עכ"פ בסוף ממעין סתום אבל אם היו כל הג' ראיות בימי נדות או בימי זיבות אינה קובעת אף בזה ליתא דלדעה זו אין חילוק ולעולם היא קובעת וסת דאפילו ראתה ג"פ בר"ח ובט"ו לחדש היא קובעת וסת דזיל בתר טעמא דכטועות משווינן להו ואם כן אין חילוק:
גם דברי ש"ך צלע"ג במ"ש סי' קפ"ט סעיף ל"ב ס"ק ע"ב וז"ל ורביעי בב' לחדש כן הוא בכל הספרים וכ"כ דו"פ שצ"ל בב' ובמקצת ספרי המחבר איתא בהדיא בשני אבל אינו נכון ועוד דהא בב' לחדש ה"ל ב' ימים רצופים דהולכים תמיד אחר תחלת הראיה וכדלעיל בסעיף י"ג בהגהה והעיקר כמו שהוא ברוב ספרי הטור בב"ח ובעט"ז בעשרים וכ"ה בס' בעה"נ עכ"ל ול"נ דעיקר כדברי הדו"פ וז"ל הפרישה וברביעית בב' לחדש ובר"ח וכן מצאתי בעור של קלף ור"ל שראתה בב' לחדש ובר"ח שלפניו שהראי' ב' לחדש היא בימי נדה ומ"ש וכן בחמישית וששית קאי אראיות ב' בחדש ולא חשיב אלא הראיות שנקבע בהן הוסת דהיינו ג' ראיות שראתה מתחלה בר"ח לבד והג' שראתה אח"כ בב' לחדש אבל הראיות שניות שראתה בר"ח לא קחשיב דלא נקטי' אלא משום דראיה ב' יהיה בתוך ימי נדה וא"ל למה האריך כ"כ לכתוב שראתה ג"פ בר"ח ורביעית וכו' וה"ל למימר בקיצור שראתה ג"פ בר"ח ובב' בו דיש לומר דרבותא קא משמע לן דאע"ג דנקבע אחד כדינו וכמשפטו קודם שיתחיל השני ועיין בב"י עכ"ל:
ומה שמסתייע הש"ך מדברי הראב"ד בס' בעה"נ ע"ש נ"ל אדרבה דאי' תברא לדבריו שהרי הראב"ד כתב דהדין כן אפילו למאן דס"ל דאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה דבכה"ג שנקבע כבר נקבע ואינו נעקר עד שיעקר ממנו ג"פ וכמ"ש הש"ך בשמו ואם כן קשה על הרמב"ן לאיזה צורך כתב דין זה דהא איהו ס"ל דהאידנא קובעת וסת אפילו בימי נדה ובימי זיבה ומאי אריא שנקבע כבר בר"ח ואפכא ה"ל לאשמעינן דאפילו שנקבע וסתה מתחלה בעשרים לחדש שלש פעמים ואחר כך בר"ח ובעשרים לחדש אפ"ה חוששת לר"ח אע"פ שראית ר"ח הוא בימי זיבה ועשרים לחדש נקבע כבר אפ"ה חוששת לר"ח בזה"ז ודוחק לומר שכ"כ לדינא דגמרא דהא דין זה שכתב הטור שהאשה קובעת לה וסת בתוך וסת הוא הכל מדברי הרמב"ן וכמ"ש בב"י וכ"ה בפסקי הרמב"ן שלפנינו השני דינים אלו שהביא הטור סמוכים זה לזה דתחלה כתב דהאידנא האשה קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה ואחר כך כתב דאשה קובעת לה וסת בתוך וסת ואיך יחזור תוך כד"ד א"ו דהגי' הוא בב' לחדש וכמ"ש בפרישה ואתי לאשמעינן דבזה"ז היא קובעת וסת בתוך וסת ואפילו שהראשון נקבע כבר והשני הוא בתוך ימי נדתה ואין מדברי הראב"ד ראיה דאיהו ס"ל דאף בזה"ז אין האשה קובעת וסת בימי נדתה או בימי זיבתה וכמש"ל בשמו לכך הוצרך לאשמעינן חידוש דין זה בשנקבע כבר בר"ח ואח"כ ראתה בעשרים לחדש משא"כ לדעת הרמב"ן ואין זה חידוש בזה"ז ובפרט לפי הגי' שבטור שכתב הב"י דגרס בטור שהאשה קובעת וסת בתוך וסת שהוא המשך לדין שלפניו דוודאי צ"ל כדעת הפרישה וגם דברי הב"י מורין כן אלא שצריך להגי' בדבריו וכמו שאבאר וז"ל הב"י ומ"ש רבינו שאשה קובעת לה וסת בתוך וסת כיצד וכו' נראה דסיום דברי הרמב"ן הן לומר שאע"פ שהוסת הב' בתוך ימי זיבתה דוסת הראשון ואע"פ שכבר הוקבע וסת זה לגמרי קודם שיבא הוסת השני אפ"ה חוששת לשניהם עכ"ל ודבריו תמוהים דמ"ש שאע"פ שהוסת הב' בתוך ימי זיבה דהוסת הראשון אין לו שחר דהא ראיית ך' הוא אחר ימי הנדה וזיבה מראיית ר"ח שהכל אינן אלא י"ח יום ואף אם נגיה בדבריו דצ"ל איפכא דוסת הראשון הוא בתוך ימי זיבה של וסת השני אם כן מה זה שמסיים ואע"פ שכבר הוקבע וסת זה לגמרי קודם שיבא וסת השני אפילו הכי וכו' דמאי רבותא אדרבא היא הנותנת הואיל שכבר הראשון הוקבע לגמרי מש"ה אינו מפסיד אע"פ שבא תוך ימי וסת של השני וכמ"ש הש"ך בשם הראב"ד אלא ודאי דאף המחבר גרס בב' לחדש וכמ"ש הש"ך שכ"ה בקצת ספרי המחבר ובמקום ימי זיבה שכתב בב"י צריך להיות בימי נדה וכך המשך לשונו נראה דסיום דברי הרמב"ן הן לומר שאע"פ שהוסת הב' בתוך ימי נדה דוסת הראשון ואף על פי שכבר הוקבע וכו' ומעתה הכל מבואר על נכון והן הן דברי הפרישה כמש"ל ומה שהקשה הש"ך דאם כן הוי ליה ב' ימים רצופים דהולכים תמיד אחר תחילת הראיה וכדלעיל סעיף י"ג בהגה"ה עכ"ל יפה הקשה מדברי הרמ"א:
אך גם דברי הרמ"א שנמשך אחר דברי בי"ה תמוהים מאד וז"ל הרמ"א שם ראתה ט"ו בניסן והמשיכה ראייתה ד' ימים וביום י"ו ראתה והמשיכה ראייתה ג' ימים ובסיון התחילה לראות בי"ז בו י"א שחוששת לוסת דילוג ולוסת שוה שהרי שילשה לראות ג"פ בי"ז לחדש וי"א שאין כאן וסת שוה כלל דהולכין תמיד אחר תחילת הראיה וכן עיקר עכ"ל והנה הדעה הראשונה הוא דעת הרמב"ן שהביא הטור והדעה שניה הוא עפ"י מ"ש הב"י וז"ל דהרמב"ן לטעמיה דסבר דאם הוסת נמשך ב' או ג"י דחוששת לכל ימי משך הוסת דכל יום ויום וסת בפ"ע הוא ואפי' נעקר יום הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם וכמו שנתבאר סי' קפ"ד וכיון שכל יום ויום חשוב וסת כשראתה בפעם ג' בי"ז והוחזקה לראות ג"פ בי"ז אבל לדעת הרז"ה והרשב"א והרא"ש דס"ל אעפ"י שנמשך הוסת ג' או ד"י אינה חוששת אלא לעונה ראשונה של וסת בלבד ובנדון דידן אינה חוששת אלא לוסת הדילוג עכ"ד ולפ"ז צ"ל דהטור הביא כאן דעת הרמב"ן דחוששת לוסת השוה וליה לא ס"ל דהא לעיל כ' לדעת הרא"ש וכ"כ בפרישה אבל מ"מ ק' דאיך יעלה על דעת דהרמב"ן יסבור דמש"ה חוששת לוסת השוה דכל יום ויום הוא וסת בפ"ע וא"כ ה"ל לדעתו אשה קובעת וסת בימי נדתה ואפי' ראתה מתחלה ממעין פתוח כמו הכא והרי הרמב"ן גופא פסק בהלכותיו דאין אשה קובעת וסת לא בימי נדתה ולא בימי זיבתה היכא דהראיות הראשונות היו ממעין פתוח א"ו דהרמב"ן לא כ"כ אלא לדידן בזה"ז דכטועה משווינן להו ומשום הכי קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה מש"ה כ' דחוששת לדידן אף לוסת השוה בנדון זה ומה שכ' הב"ח ראיה מדברי הראב"ד בס' בעה"נ אין ראיה דאע"ג דס"ל להראב"ד דחוששת לכל ימי משך הוסת היינו משום דגזרינן דאיכא נמי שופעת ובשופעת ס"ל דמדינא צריכה לחוש לכל ימי משך הוסת מש"ה בנדון זה מקיל דא"צ לחוש לוסת השוה דהא חזינן דלאו חדא ראיה היא כיון דדילגה וכמבואר שם משא"כ לדעת הרמב"ן דס"ל דצריכה לחוש לכל ימי משך הוסת לא משום דאיכא נמי שופעת אלא משום דהאידנא כטועות משווינן להו ומשום הכי אשה קובעת וסת בזה"ז בימי נדתה דדילמא ימים הראשונים היו מימי זיבתה ואח"כ מימי נדתה מש"ה פסק דצריכה לחוש בנדון זה גם לוסת השוה ולפ"ז לדידן דקי"ל כהרמב"ן דהאידנא קובעת וסת בימי נדתה א"כ העיקר לדינא דצריכה לחוש לוסת השוה ולפ"ז צ"ע על הרמ"א שכ' וכן עיקר על הדעה השניה אח"ז וראיתי שהרגיש בזה בס' כו"פ. ועיין מ"ש לקמן עוד בזה:
ואגב נזכיר מה דק"ל על הר"ן בחדושיו בפ' בנ"כ דף ל"ט שהקשה מאי מייתי ר"פ דבימי זיבה אע"ג דלא קבעה מ"מ מיחוש חיישי לה מהא דהיתה למודה להיות רואה ליום ט"ו וכו' דלמא שאני היכא שהוקבע הוסת כבר בימי נדתה בהא הוא דחיישי ליה אפי' בימי זיבה משא"כ בוסת חדש שנקבע בימי זיבה דבהא אפי' מיחש לא חיישי לה מאי וז"ל דסברא דתלמודא היא דליכא הפרש בהכי דאי חיישינן לוסת קבוע כשהוא בא בימי זיבה אף בוסת הנקבע מתחלה חיישינן עכ"ל וקשה דהא למאי דס"ל לר"פ דכ"ג מכ"ב מנינן הוא מוכח דוסת שנקבע בימי נדתה דצריך למיעקר ג' זימני אפי' כשבא הוסת בימי זיבה וכל זמן שלא נעקר הוסת ג"פ אפי' נעקר פ"א בימי זיבה אפ"ה חוששת לו דהא בהך מתני' דמייתי מיניה ר"פ למפשט האבעיא הכי שנינו לקמן דף ס"ג ע"ב שינתה ליום כ' זו"ז אסורים חזרה ושינתה ליום עשרים זו"ז אסורים שינתה ג"פ וכו' וא"כ למאי דס"ל לר"פ דכ"ב מכ"ב מנינן א"כ כששינתה פעמיים ליום עשרים הרי עקרה ראיות ט"ו ב' פעמים א' בימי נדתה וא' בימי זיבתה אפ"ה קתני דזו"ז אסורים אע"פ שגם הפעם ג' חל הט"ו בימי זיבה אפ"ה חוששת לו כל כמה דלא עקרה תלתא זימני א"כ מוכח דוסת שנקבע כבר בימי נדתה חמירא מוסת החדש שנקבע עתה בימי זיבתה דהא וסת שנקבע כבר בימי נדה כשבא בימי זיבתה כל זמן שלא עקרתו תלתא זימני צריכה לחוש לו ואלו וסת שנקבע עתה בימי זיבה עד כאן לא מבעיא לי אלא אם צריכה לחוש לו פ"א אבל מיפשט פשיטא ליה דלא בעינן תלתא זימני למעקר דהא אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה וכפירש"י כאן וא"כ איך בעי למיפשט וסת חדש שנקבע בימי זיבתה לוסת שנקבע כבר ויש ליישב בדוחק:
ונחזור לעניננו הראשון ותחלה נעמוד על לשון הטור כו' וז"ל הטור בסי' קפ"ד ואם וסת נמשך ב"י או ג"י ששופעת או מזלפת ב"י או ג"י כ' הראב"ד שכולן חשובין כעונה א' ואע"פ שהגיע תחלת הוסת ולא ראתה צריכה לפרוש כל ימי משך הוסת וכ"כ הרמב"ן שחוששת לכל ימי משך הוסת שכל יום ויום וסת בפ"ע הוא ואפי' נעקר יום הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם והרז"ה כ' שאינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה של וסת וכיון שעברה העונה ולא ראתה מותרת ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל ויש לדקדק דלמה כ' הטור ששופעת או מזלפת ב"י או ג"י דבהא כ' הראב"ד שכולן חשובין כעונה א' הלא הראב"ד לא חילק בין שופעת או פוסקת דלעולם צריכה לחוש לימי משך הוסת וכן ברא"ש פ' האשה ובתה"א נקטינן לדין זה בשופעת ומזלפת ובאמת אין חילוק דמאן דס"ל דצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת אית ליה דבין מזלפת או פוסקת לעולם צריכה לחוש לכל ימי המשכתו ומאן דסבירא ליה דאינה צריכה לחוש אלא לעונה הראשונה ס"ל ג"כ דאין חילוק בין שופעת או מזלפת ובין פוסקת וכדמוכח מן הראיה שהביא ודקאמר בגמ' הניחא לר"ל וכו' ואי ס"ד דצריכה לחוש פוסקת א"כ גם לר"ל לא ניחא ועוד שבס' תה"א כ' בהדיא שאף בפוסקת א"צ לחוש אלא לעונה הראשונה וכמש"ל בשמו ובע"כ צ"ל דהא דכתבו שופעת או מזלפת לרבותא כתבו כן דאפי' בשופעת או מזלפת דאיכא למימר דהכל ראיה א' הוא וה"א דצריך לחוש לו וקמ"ל דאפ"ה א"צ לחוש לו אלא לעונה הראשונה ואצ"ל בפוסקת דא"צ לחוש אלא לעונה א' והראב"ד שכ' דצריכה לחוש לכל ימי משך הוסת בין בשופעת ובין בפוסקת מ"מ עיקר איסורו אינה אלא בשופעת או מזלפת שנחשב כראיה א' אלא דגזר פוסקת משום שופעת ומזלפת וכמו שמבאר שם וכיון שכתבו לסתור עיקר הדין ממילא נסתר הטפל לו ואף שכ' הראב"ד עוד טעם אחר דצריכה לחוש לכל ימי משך הוסת וכמש"ל לשונו ולפי טעם זה אין חילוק בין שופעת ומזלפת ובין פוסקת מ"מ נראה שם דעיקר טעמו של הראב"ד הוא טעם הראשון וטעם השני לא כ' אלא לסניף וכן נראה שם ממ"ש בדין אשה שראתה ד"י רצופים והתחילה בחדש זה בט"ו ובחדש ב' בי"ו כו' ע"ש ולע"ד נראה דמ"ש המחבר בש"ע וז"ל אם וסת נמשך ב' או ג"י ששופעת או מזלפת וכו' לרבותא כ"כ דאפי' בכה"ג שמן הראוי לומר שתאסור כל משך הוסת כמו בסעיף ה' דאסורה ביום כשיעור הנמשך בו קמ"ל דאפ"ה אינה חוששת אלא לעונה הראשונה ואצ"ל דאם ראתה ב' או ג"י רצופים בהפסקה בין הראיות דאינה חוששת אלא לראיית עונה הראשונה ואף דלכאורה איכא סברא להיפך דכשרואה ב"י או ג"י בהפסקה בין הראיות גרע משופעת ומזלפת דנידון כשתי ראיות ואינו נמשך להתחלת הראיה מש"ה בקטנה שלא הגיע זמנה לראות נידון כשתי ראיות כמש"ל בשם הרשב"א בתה"א מ"מ לפי האמת דקיי"ל דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה אפי' בפוסקת וא"כ צ"ל משום דמעינה פתוח וכל הראיות שאחר הראיה הראשונה נמשכים לראיה ראשונה א"כ טפי מסתבר להחמיר בשופעת ומזלפת מפוסקת וכמש"ל ולכאורה עלה על דעתי דהטור והמחבר דווקא נקטי שופעת או מזלפת דבהא הוא דאינה חוששת אלא לעונה ראשונה אף לדידן בזה"ז דחיישי' לטועות מ"מ בכה"ג ליכא למיחש דדלמא התחלת הראיה היה בימי הזיבה ואמצע הראיה או סופו היה בהתחלת נדתה דכולי האי לא חיישי' ואף דהכל מעיין א' הוא מ"מ כיון דהכל ראיה א' יש לתלות או הכל היה בימי זיבה או כולו בימי נדתה וגדולה מזו כ' הראב"ד בס' בעה"נ בשער הוסתות דהיכא דשופעת מימי הזיבה לימי הנדות די"ל דאינה קובעת וסת ע"י אותה ראיה כיון דשופעת אינה אלא כראיה א' מתוך י"א הוא ע"ש ד"ח ע"ד מ"מ הא מסיק התם דאפ"ה קבעה לה וסת דחיישינן שמא הפסיקה בלילה מתוך השינה ולא ידעה ואפי' אי נימא דהטור והמחבר לא חששו להחמיר מטעם זה בנדון דידן כיון דבלא"ה אינו אלא חומרא דכטועות משווינן להו ואינה אלא חשש דלמא מתוך ימי זיבה לימי נדה היא שופעת והראב"ד לא אמר אלא היכא דוודאי שופעת מימי זיבה לימי נדה מש"ה חשש להחמיר שמא פסקה מתוך השינה אכתי ק"ל דלפ"ז ס"ל להטור והמחבר בפוסקת צריכה שתחוש לכל ימי משך הוסת ורוב נשים דרכן לראות אחר התחלת וסתן ה' או ו' ימים רצופים בהפסקה בין הראיות ולא שמענו מי שמחמיר בזה לפרוש כל ימי משך הוסת ולכאורה י"ל דאף דקיי"ל דהאידנא האשה קובעת וסת בימי נדותה אפי' ממעין פתוח מ"מ ס"ל כשהיא רואה ב' או ג"י רצופים אינה קובעת וכמ"ש רש"י ותוס' דף י"א וכ"כ התוס' דף צ"ט ע"ב דאפי' מאן דאית ליה דאשה קובעת וסת בימי נדתה אפי' ממעין פתוח מ"מ ס"ל דברואה ב"י או ג"י רצופים דלא קבעה דדוקא כשהפסיקה איזה ימים בנתיים הוא דקבעה הא בלא"ה לא וז"א דכ"ז לדינא דגמ' שפיר איכא לחלק בין ראתה רצופים או לאו משום דכשראתה רצופים מיקרי טפי מעיין פתוח מאינה ראתה רצופים אבל לדידן דטעמא הוא דקובעת וסת בימי נדתה האידנא משום דטועות משווינן להו וחיישינן דלמא ימים הראשונים של התחלת וסת היו מימי זיבה וימים האחרונים מימי נדה או יום ראשון מימי זיבה והשני מימי נדה וכה"ג יש לספק בכל ימי משך ראייתה א"כ מה"ט אין לחלק בין ראתה בימים רצופים זא"ז או לאו וכ"כ הרמב"ן בהלכותיו פ"ה דין כ"ב וז"ל היתה רואה חמשה וששה ימים רצופים כל יום ויום כוסת בפ"ע הוא וחוששת לכולן אפי' נעקר א' מהן חוששת לשאר ימים עד שיעקרו כולן ע"כ ועוד שהרי הראב"ד לא סתר דעת היש מי שמחמיר דס"ל באשה שרואה בעונת ד"י או ה"י רצופים דצריכה לחוש לכל ימי משך הוסת עד שתעקר כל ימי משך הוסת ג"פ מטעם דהאידנא כטועות משווינן להו אלא משום דס"ל להראב"ד דלא מחמרינן כולי האי בוסתות דרבנן למשווייה כטועות ולכך מסיק להחמיר מטעם אחר דגזרינן אטו שופעת ומזלפת דמדינא צריכה לחוש לכל ימי המשכתו מ"מ מודה הראב"ד אלו הוי משווינן להו כטועות אף לענין וסתות דרבנן דצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת אפי' בפוסקת ואפי' ברצופים דהא איהו מיירי התם בהכי וא"כ לדידן דס"ל דהאידנא קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה אע"ג דבשופעת קיי"ל דא"צ מדינא דגמרא לחוש אלא לעונה התחלת הוסת וא"כ צ"ל דמש"ה קובעת האידנא לוסת בימי נדתה מטעם הרמב"ן והיש מי שאומר בבעה"נ דהאידנא כטועות משווינן להו א"כ תו אין לחלק בין ראתה ימים רצופים או לאו דלעולם צריכה לחוש לכל ימי המשכתו ועוד דאף אי נימא דס"ל להטור והמחבר לחלק בין ראתה ימים רצופים או לאו א"כ היה המורה צריך לחקור בעברה עונה ראשונה ולא ראתה אם ראתה בימי וסתה ימים רצופים אם לאו כדי שנדע אם צריך לפרוש גם בשאר ימי משך וסתה דשמא לאו רצופים ראתה וסוגיא דעלמא לאו הכי הוא גם הטור והפרישה שגרסו ורביעית בב' לחדש כמש"ל מוכח דס"ל ג"כ דאין לחלק לדעת הרמב"ן בין ראתה ימים רצופים או לאו:
וראיתי בפרישה דברים תמוהים שכ' בסי' קפ"ט ס"ק צ"ג אהא שכ' הטור בשם הרמב"ן כיון שהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה ה"נ לענין קביעת וסת אין חילוק לפיכך אם ראתה מט"ו לט"ו קבעה לה וסת ע"כ וכ' ע"ז וז"ל הלשון קצת דחוק דהא בימי חכמי התלמוד לא קבעו וסת אפי' הכל ימי נדה ושם אין הטעם משום דיש הפרש בין ימי נדה לזיבה אלא צ"ל דר"ל הואיל והחמירו דלכל טיפת דם אנו רואין ז"נ א"כ גם בזה יש להחמיר לקבעו בימי הזיבה ונדה ונאמר לענין עקירה דאף אם נעקר ב"פ צריך לחוש לשלישי עכ"ל גרם לו שכ' כן לפי שלא היה נדפס בימיו הלכות הרמב"ן מש"ה נעלם ממנו טעמו של הרמב"ן והדברים פשוטים כמש"ל דטעמיה דכיון דהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה משום דטועות משווינן להו מה"ט נמי אשה קובעת וסת בימי נדתה דחיישי' דתחלת וסתה היה מימי זיבה והשאר מימי נדתה:
ותו כ' בפרישה סי' צ"ד לפיכך אם ראתה מט"ו לט"ו וה"ה אם ראתה בתוך ימי נדתה וכן הוא לשון הרמב"ן וז"ל הילכך לכל ראיה שהיא רואה בין בימי נדה ובין בימי זיבה חוששת לה עכ"ל מ"ש שכן הוא לשון הרמב"ן כ"כ הב"י בשם תה"א שכ"כ הרמב"ן ז"ל מיהו אין מלשון זה ראיה דלעולם י"ל דדוקא אם ראתה תוך ימי הזיבה הוא דקבעה וסת אבל בתוך ימי נדתה לא ומ"ש הלכך לכל ראיה וכו' בין בימי נדה בין בימי זיבה ר"ל בין בימים הראוים להיות נדה ובין בימים הראוים להיות זיבה אבל תוך ימי נדתה אף האידנא לא קבעה וסת ואע"ג דהרמב"ן בהלכותיו ס"ל דאף תוך ימי נדתה קבעה וסת מ"מ הרשב"א והטור לא ס"ל כוותיה בהא אלא ס"ל דאף די"ל דתקבע האידנא לוסת בימים הראוים לזיבה דשמא תחלת נדה הוא מ"מ ברואה בתוך ימי נדתה לא קבעה וסת דכולי האי לא חיישינן ולומר דתחלת וסת היה בימי זיבה והשאר בימי נדתה גם לית למיחש כולי האי כיון דכל י"א יום בחזקת טהורה היא ומסתמא מה שראתה האידנא תחלת נדה היא כיון דוסתות דרבנן יש לנו לסמוך ע"ז דמסתמא תחלת הוסת תחלת נדה היא:
ולפי פי' זה ניחא דלק"מ על הרשב"א מה שהקשיתי לעיל שהביא דברי הרמב"ן וכ' שכך נראין הדברים ואח"כ בהשגתו על הראב"ד מסיק דלעולם א"צ לחוש אלא לעונה הראשונה של הוסת דלפמ"ש ניחא דלא קאמר דנראין דברי הרמב"ן אלא במה דס"ל דקובע' וסת אף בימים הראוים לזיבה אבל במה דס"ל להרמב"ן דקבעה וסת אף בתוך ימי נדתה בהא לא ס"ל הרשב"א כוותי' ובהכי מתיישבי' ג"כ דברי הטור במה דמסיק בסי' קפ"ד כדעת אביו הרא"ש דא"צ לחוש אלא לעונה ראשונה ובסי' קפ"ט כ' לדעת הרמב"ן דלא ס"ל כוותי' אלא בימים הראוים לזיבה וכמ"ש ומ"ש הטור בסי' קפ"ט בשם הרמב"ן ראתה ט"ו לחדש זה והמשיכה ראיית' י"ד ימים וחזרה והתחילה בי"ו לחודש כו' צ"ל שלא העתיק אלא לשון הרמב"ן וכמ"ש שם לשון הרמב"ן אבל ליה לא ס"ל ע"ש וכמש"ל בשם הפרישה ומ"ש כיצד ראתה ג"פ בר"ח ורביעית בב' לחדש כו' לפי זה צ"ל דגרסינן בכ' לחדש כמ"ש הש"ך וכ"ז דוחק וכמש"ל גם דברי המחבר בש"ע א"א ליישב כן דאי ס"ל דאף בזה"ז אין אשה קובעת וסת בימי נדתה למה השמיט לדין זה בש"ע שאין אשה קובעת וסת בימי נדתה ושיש חילוק בין ראתה ממעין סתום דאז קובעת אף בימי נדתה משא"כ ממעין פתוח דאינה קובעת א"ו דס"ל דהאידנא אין חילוק ולעולם קובעת אף בתוך ימי נדתה אפי' ממעין פתוח גם מדברי הש"ך בס"ק ע"א נראה דס"ל דהאידנא אף בתוך ימי נדתה קובעת וסת להחמיר אפי' ממעין פתוח:
וי"ל עוד בד"א דהא דהביא הטור בשם הרמב"ן דכיון דהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה ה"נ לענין קביעת וסת דמשמע דס"ל דהאידנא קבעה וסת בימי נדתה היינו דוקא היכא שראתה ראיה ראשונה ממעין פתוח ואח"כ ממעין סתום וכמ"ש הלבוש שהבאתי לעיל דס"ל דדווקא בכה"ג הוא דס"ל להטור כהרמב"ן דכיון דאח"כ ראתה ממעין סתום איגלאי מלתא למפרע שהימים הראשונים שראתה בהם לא היה עיקר הוסת וכגון שאם ראתה בפעם הראשון בריש ירחא ובה' לירחא ואח"כ ראתה ב"פ בה' לירחא ובריש ירחא לא ראתה הוא דקבעה וסת בזה"ז משום דאמרינן איגלאי מלתא למפרע דריש ירחא דהאי בפעם הראשונה היה מימי זיבה והתחלת הנדה היה בה' בירחא מש"ה מצטרף הראיה ראשונה שראתה בה' בירחא לראיות ב"פ שראתה בה' בירחא ממעין סתום אבל כל כמה דלא חזינן שהיא רואה באותו יום ממעין סתום ולא חיישינן ליה דשמא טועה היא דהא כיון דכל י"א יום היא בחזקת מסולקת דמים מה"ת לתלות תחלת ראיה במקרה ומש"ה פסק הטור בסי' קפ"ד דא"צ לחוש אלא להתחלת הוסת דמן הסתם לא חיישינן לטועות עד דחזינן לה שאח"כ קובעת לאותו יום ממעין סתום הא לא"ה לא חיישינן לה דטפי מסתבר לומר דתחלת הראיה שלה היה מימי נדתה שעלולה לראות בהן מלומר שהתחלת הראיה היה בימי זיבה מט"ו לט"ו אז היא קובעת וסת בזה"ז ואפי' מיחש חיישינן לה בחדא זימנא דכיון שאין דרכה לראות בימי זיבה א"כ י"ל דאיגלאי מלתא דהיא טועה בפתחי נדה ובימי נדתה חזיא וכן י"ל ברשב"א דאף על גב שהביא לדעת הרמב"ן דס"ל דהאידנא אין לחלק בין ימי נדה לימי זיבה וכ' ע"ז שכן נראין כדבריו מ"מ לא ס"ל לגמרי כוותי' דהרמב"ן דאלו הרמב"ן ס"ל דקובעת וסת בימי נדתה אפי' היו כל הג' ראיות ממעין פתוח וכמש"ל בשמו אבל הרשב"א לא ס"ל כוותי' בהא אלא דווקא הכא שב' ראיות אחרונות היה ממעין סתום דאז איגלאי מלתא שהתחלת ראייתה מימי זיבה היה ולפ"ז ניחא במה שהשיג הרשב"א על הראב"ד ז"ל דס"ל דצריכה לחוש לכל ימי משך הוסת בשופעת ומסיק דא"צ לחוש אלא להתחלת הוסת דאע"ג שכ' לעיל שנראין לדברי הרמב"ן היינו דוקא היכא דחזיא ב' ראיות האחרונות ממעין סתום:
ולפ"ז ניחא במה שהביא הטור בסי' קפ"ט בשם הרמב"ן בראתה בט"ו לחדש זה והומשכה ראייתה ד"י וחזרה והתחילה בי"ו לחדש הבא וראתה ב' או ג"י ובי"ז שלאחריו ראתה כבר שילשה ראייתה בי"ז וכו' אע"ג דס"ל בסי' קפ"ד דאזלינן בתר התחלת הראיה מ"מ שאני הכא כיון דדילגה ואין דרכה של אשה לראות בדילוג וגם ראיה האחרונה היה ממעין סתום מש"ה נמי אמרינן דאיגלאי מילתא דהתחלת ראיה ראשונה ושניה היו מימי זיבות ודלא כב"י ופרישה דס"ל דטור כ"כ לדעת הרמב"ן וליה לא ס"ל דזה דוחק:
ולפ"ז י"ל דהמחבר בש"ע נמי ס"ל הכי דהאידנא קובעת וסת בימי נדתה היינו דוקא כשראיה אחרונה הוא ממעין סתום מש"ה לא כ' לחלק בין ראתה ממעין פתוח או ממעין סתום לפי דהאידנא קובעת וסת אפי' היה הראיה ראשונה ממעין פתוח ולזה כוון הש"ך במ"ש דהאידנא קובעת וסת בימי נדתה היינו בכה"ג שראתה ראיה אחרונה ממעין סתום ומה שלא כ' המחבר דאינה קובעת וסת בימי נדתה אם היו כל הג' ראיות ממעין פתוח לפי שסמך עצמו אמ"ש בסי' קפ"ד דהולכין בתר התחלת הראיה והתם מיירי שכל הראיות היו ממעין פתוח ולפ"ז בסעיף ל"ב צריך לגרוס ורביעית בכ' לחדש כדעת הש"ך דלא כפרישה וט"ז. אלא ממ"ש הב"י אמה שכתב הטור בסי' קפ"ט ראתה ט"ו לחדש זה והומשכה ראייתה ד' ימים כו' שכתב שהרשב"א חולק ע"ז דלפמ"ש י"ל דהרשב"א מודה לזה לפי שכתב שנראין דברי הרמב"ן דאשה קובעת בזה"ז בימי נדתה ולפמ"ש מיירי הרשב"א דראי' אחרונה היה ממעין סתום דאז איגלאי מלתא למפרע שראיה ראשונה התחלתה בימי זיבה היה ואף שזה יש ליישב די"ל דס"ל להב"י דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע אלא דווקא היכא שב' ראיות אחרונות היה ממעין סתום דרובו בעינן ממעין סתום ואז אמרינן איגלאי מלתא למפרע וכו' משא"כ הכא דליכא אלא ראיה אחת ממעין סתום בהא לא ס"ל כוותי' דהרמב"ן אע"ג דדילוג לא שכיחא אפילו הכי לא אמרינן איגלאי מלתא מ"מ ק' דא"כ היה לו לכתוב דין זה בש"ע דאע"ג דס"ל דהאידנא קובעת וסת בימי נדתה היינו דוקא אם ב"פ האחרונים ראתה ממעין סתום אבל לא בראתה רק פעם ג' ממעין סתום גם כבר כתבתי לעיל דמדברי הב"י בסי' הנ"ל במ"ש על מ"ש הטור שהאשה קובעת וסת בתוך וסת כו' מוכח שהיה גירסתו כגי' הט"ז והפרישה שברביעי ראתה בב' לחדש ועדיין צע"ג:
וע"ק לי דפסק הש"ע בסעיף ל"ג דמעוברת ומניקה חוששת לראיה שתראה כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע ע"כ והוא מדברי הרשב"א בשם גדולי המורים והוא מדעת הראב"ד בס' בעה"נ דס"ל הכי וכתב הרשב"א בס' תה"א שהראב"ד ז"ל מדמה מעוברת ומניקה לדין י"א יום שבין נדה לנדה דאע"ג דקיימא לן דאין אשה קובעת וסת בהן אפילו הכי מיחש חייש לה כדין וסת שאינו קבוע לשיטת הראב"ד וה"ה למעוברת ומניקה דאע"ג שאינן קובעין וסת מ"מ היא צריכה לחוש לראיה שתראה בהן יע"ש וק' מה ענין מעוברת ומניקה לימי זיבה דהא ע"כ מעוברת ומניקה מסולקת בדמים טפי מימי זיבה דהא בימי זיבה אם כבר נקבע הוסת שלא בימי זיבה ואחר כך מתרמי בימי זיבה אמרינן הואיל ונקבע נקבע משא"כ מעוברת ומניקה אינה חוששת לוסת הראשון כלל וכמבואר בסעיף ל"ד מיהו על הראב"ד עצמו יש ליישב ע"ש דפסק דבעינן ג' עונות ע"ש אך על הש"ע ק' וצ"ע:
וראיתי בס' שנדפס מחדש שהובא לידי אחר כתבי זאת ושמו תפארת למשה שכתב בסס"י קפ"ט על מ"ש הש"ך בס"ק ע"ב שהבאתי לעיל וז"ל ואף דכתב הטור בשם הרמב"ן דכיון שהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נדות לימי זיבות ה"נ לענין קביעות וסת אין חילוק היינו לענין שתקבע וסת בימי זיבתה לשרואה ממעין סתום כמו בימי נדתה ומטעם שכתב הב"י בשם הרשב"א וכו' אבל לקבוע וסת בימי נדתה כשרואין ממעין פתוח אין נראה לחלק בין זמננו לזמן התלמוד אף דיש לחוש שמא ראיה ראשונה היתה בימי זיבות וכו' עכ"ל וכל דבריו שם אין בו מתום דמ"ש היינו לענין שתקבע וסת בימי זיבתה כשרואה ממעין סתום ליתא דממעין סתום מדינא דגמרא היא קובעת אליבא דכ"ע וע"כ לא פליגי ר"י ור"ל אלא בימי נדתה אם קובעת ממעין סתום אבל בימי זיבה לכ"ע קבעה וסת ממעין סתום וכ"כ הרשב"א בתה"א הביאו ב"י כאן וכ"כ הראב"ד בס' בעה"נ בשער הוסתות ומ"ש אף דיש לחוש שמא ראיה ראשונה ראתה בימי זיבות וכו' זו היא טעמו של הרמב"ן וכמש"ל בשמו אך בזה אין לתפסו כיון שהלכות הרמב"ן לא נדפסו בימיו לכן כתב מה שכתב ולא ידע טעמו של הרמב"ן ז"ל ומ"ש שם עוד דכיון שהחמירו שלא לחלק בין ימי נדה לימי זיבה אף לקולא אמרינן הכי דאל"כ לא תקבע אשה וסת עכ"ל לא ידעתי איך כתב כן בפשיטות וכבר כתב הש"ך בס"ק ע"א דלקולא לא קבעה וסת בימי נדות ובימי זיבות וכבר כתבתי לעיל בזה מה שנלע"ד ומ"ש עוד שם מה שנ"ל בפי' דברי הטור והש"ע לא מחוור ע"ש:
ס"ק י
א"צ לפרוש סמוך לוסתה. כתב הש"ך בס"ק י"ט וז"ל מצאתי בהגהות מהרש"ל לטור וז"ל נ"ל דמיירי שלא קבעה וסת ג"פ בימי עבורה או בימי מניקתה אלא שחוששת לוסת הראשונה ודו"ק עכ"ל וע"ל סימן קפ"ט סעיף ל"ג עכ"ל ור"ל דשם מבואר דאפילו אם ראתה רק פ"א או בימי עבורה או בימי מניקתה דצריכה לחוש לו כדין וסת שאינו קבוע דחוששת פעם הראשנה אחר ראייתה ודלא כמהרש"ל ועיין מה שכתבתי שם:
ובס' הנ"ל כתב שם בסעיף ל"ג וז"ל נראה לי דהיינו לאחר שעברו ימי העבור והנקה חוששת כמו לוסת שאינו קבוע אף שראתה ג"פ שוין בימי עבורה והנקה אבל בימי עבורה והנקה לכ"ע אף להרמב"ן שבטור אינה חוששת כלל דלא עדיף מוסת שנקבע קודם עבורה דא"צ לחוש להן בימי עבורה אף דיש לחלק מ"מ נ"ל כמ"ש עכ"ל ולא עיין במקור הדין לכן כתב את זה ומה שכתב אף להרמב"ן שבטור אינה חוששת כלל לא ידעתי כוונתו הא הרמב"ן שבטור ס"ל דמיקבע נמי קבעה בימי עבורה גם ס"ל להרמב"ן דחוששת מימי עבורה והנקה ומותרת לשמש בלא בדיקה כיון שלא ראתה ור"ל שלא הרגישה וכן מבואר בהלכותיו פ"ה דין כ"ד וכ"ה ע"ש ודין זה שכתב בש"ע כאן הוא מרשב"א בשם גדולי המורים והוא הראב"ד בס' בעה"נ דס"ל דחוששת לראייתה שתראה בימי עבורה והנקה ואפילו בפ"א שראתה חוששת לו אפילו בימי עבורה והנקה ומ"ש דק"ו הוא האי ק"ו פריכא וכמ"ש הוא בעצמו דיש לחלק דמן הסתם אמרינן שהיא בחזקת מסולקת דמים אבל היכא דראתה הא חזינן שיצאה מחזקת שאר נשים מש"ה חוששת מיהו אע"ג דלא קבעה וכן מוכח מהרמב"ן ז"ל בהלכותיו דס"ל דאשה קובעת וסת בימי עבורה והנקה משמע דס"ל דקובעת כמו שאר נשים ואם עבר הוסת אחר כך ולא בדקה דאסורה לשמש ואלו בוסת שהיה להן קודם ימי עבורה והנקה כתב דאם עבר הוסת ולא ראתה דמותרת בלא בדיקה וע"כ צריך לחלק כמ"ש ה"ה לענין חוששת בוסת שאינו קבוע לדעת הרשב"א בשם גדולי המורים:
ס"ק יא
אבל לכתחלה צ"ב. עיין בט"ז מ"ש לתרץ דמנ"ל לחלק בין מעוברת למניקה לחרדה מאחר שבש"ס משוה אהדדי ופשט מעוברת ומניקה מן היתה יושבת במחבוא ול"נ דמה דס"ל להטור לחלק ביניהם משום דהרמב"ם בפירוש המשניות כתב דלית הלכתא כר"מ ועיין בתוי"ט שם ולפ"ז צ"ל הא דפשיט ר"י להאי סברא מעוברת ומניקה מיושבת במחבוא היינו אע"ג דלית הלכתא כר"מ מ"מ מדר"מ נשמע לרבנן במעוברת ומניקה דאע"ג דחכמים פליגי אר"מ וס"ל דלא ברירא מלתא דיושבת במחבוא מסולקת בדמים מ"מ במעוברת דלכ"ע היא בחזקת מסולקת בדמים אין צריך בדיקה מש"ה לענין בדיקה לכתחלה חשש הטור לדעת הרמב"ם דאין הלכה כר"מ דלא ברירא מלתא דחרדה מסלקת הדמים אבל בדיעבד אם לא בדקה בשעת וסתה ס"ל דאין צריך בדיקה דבזה יצאנו ידי כל הדעות דלדעת הרשב"א שפסק כר"מ ודאי דאין צריך בדיקה ואפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דאין הלכה כר"מ נמי א"צ בדיקה לאחר שעבר הוסת דהא איהו ס"ל אפילו כל אשה שיש לה וסת ועברה שעת וסתה ולא בדקה א"צ בדיקה וכמ"ש המחבר בסעיף ט' ואע"ג דלא קיי"ל בהא כהרמב"ם אלא כדעת הרשב"א וסיעתו דבשאר נשים בעבר זמן הוסת ולא בדקה דצריכה בדיקה מ"מ הא לדעת הרשב"א וסיעתו הלכה כר"מ ובכה"ג כתב בד"מ הביאו הש"ך סימן נ"ד ס"ק ט' וכה"ג בדוכתי טובא וכה"ג כתב בב"י סימן קצ"ו ועיין בחדושי גמרא מה שכתבתי עוד בזה:
ס"ק יב
שתבדוק. בש"ך ס"ק כ"ו וז"ל והב"ח פסק דיש להחמיר כמסקנת המרדכי בשם רא"מ וכסה"ת וכהגהות ש"ד בשם סמ"ק דדוקא בדקה עצמה מיד לאחר וסת תוך שיעור וסת וכו' עכ"ל והטעם כתב בב"ח דהא דאמרינן בש"ס דכ"ע וסתות דאורייתא וכאן שבדקה עצמה כשיעור וסת היינו שהחמירו כעין דאורייתא ובאמת וסתות דרבנן וא"כ אף לדידן קיי"ל וסתות דרבנן יש להחמיר דבעינן דוקא בדיקה תוך שיעור וסת וכהאי שנוי' בש"ס ולכאורה תמוה דמי הכריחם לפרש כן ונ"ל משום דקשיא להו דהא למ"ד וסתות דאורייתא הוי כאלו אתחזק לן בטומאה וכמ"ש הרא"ש בריש מכילתין וז"ל וסתות דאורייתא הלמ"מ וכי מטא זמן וסתה מחזקינן לה בטומאה וכ"כ התוס' דף ט"ז ע"א ד"ה אפילו הגיע כו' דכוודאי ראתה חשבינן לה למ"ד וסתות דאורייתא ואם כן ק' היכא דבדקה תוך שיעור וסת ומי מהימנא שהיא טהורה הא אבעיא לן האשה רבה אם ע"א נאמן באיסורים היכא דאתחזק איסורא ועמד בתיקו ופסקו הפוסקים לחומרא דאינו נאמן וכ"כ הרא"ש בפרק הניזקין וא"ל דש"ה דכתיב וספרה לה לעצמה ז"א דהא כתבו התוספות בריש מסכת גיטין דהא דע"א נאמן באיסורים ילפינן מן וספרה לה ואי בנדה נאמן אפילו היכא דאתחזק איסורא ואין בידה לטבול ק' נילף מהכא וא"ל דלהאי שנויא באמת איכא למילף מנדה אלא דאיכא עוד אוקימתא הכא מ"מ קשה דמנ"ל להך אוקימתא דס"ל דלכ"ע וסתות דאורייתא ואפילו הכי בבדקה כשיעור וסת מהימנא מנ"ל זה דהא איכא לאוקמי קרא דוספרה לה היינו היכא דלא אתחזק איסורא וכמ"ש התוספות שם או שהוא בידה לטבול ומשום הכי פרשי הפוסקים הנ"ל דלכ"ע וסתות דרבנן והא דקאמר וסתות דאורייתא היינו שהחמירו בזה כעין דאורייתא ועיין ברשב"א בתה"א שער ב' וז"ל אפילו שראתה נאמנת כל שכן בוסתות ולפ"ד תוספות בגיטין ק"ו פריכא יע"ש ומיהו אפשר דכתב כן לפי מאי דקיימא לן וסתות דרבנן וכתבו האחרונים ז"ל שאין לחוש לחומרא זו וע"ש:
ודע דכ"ז מיירי בוסתות הקבוע לימים לחודא אבל בוסתות שע"י מקרים שבגופה כיון שהרגישה במקרים הללו ולא בדקה אפי' בוסת שאינו קבוע אסורה לשמש עד שתבדוק כמ"ש הט"ז סי' קפ"ד ס"ק ל"א ועיין מש"ש:
ס"ק יג
אם יש לה וסת קבוע. עיין בט"ז ס"ק י"ג מה שהקשה בשם הפרישה על הטור שהביא בשם הרשב"א דין זה וז"ל יש לה וסתות שלא קבעתו עדיין ג' פעמים והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה וכיוצא בו אע"פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה טהורה בלא בדיקה ע"כ וע"ז הקשה הפרישה הא הטור כ' לקמן סי' קפ"ו דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק ותי' בט"ז דהכא מיירי שיש לה וסת אלא ששינתה פ"א מכ"ה לכ"ה וצריכה לחוש כשיגיע כ"ה ובזו אמרינן אם לא בדקה בזמן הוסת כיון שלא הרגישה טהורה בלא בדיקה כיון שלא קבעתו ג"פ עכ"ל ועיין בב"ח בק"א ודבריו תמוהים דא"כ למה כ' הרשב"א והוא פחות מעונה בינונית דהא בכה"ג שיש לה וסת קבוע אלא ששינתה פ"א לכ"ע א"צ לחוש לעונה בינונית ולעולם לא חיישינן לעונה בינונית אלא באשה שאין לה וסת ועיין בט"ז סי' קפ"ט ס"ק ל"א שכ"כ בשם הרש"ל להדיא דבהי' לה וסת קבוע כ"ז שלא נעקרה אינה חוששת לעונה בינונית אע"פ ששינתה ראייתה יע"ש ועוד מוכח כן בכמה דוכתי וכ"מ בשם גדול א' שהקשה על זה ונראה דכוונת הט"ז דוודאי על רשב"א שכ' דין זה לק"מ דהא הרשב"א פסק דאשה שאין לה וסת מותרת לשמש בלא בדיקה וכמבואר בתה"א והקצר אלא דכל עיקר לא קשה אלא על הטור דלמאי נ"מ הביא דין זה דהא לדידיה לא נ"מ מידי דהא איהו פסק דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש בלא בדיקה ולזה תי' הט"ז דעכ"פ נמי לדעת הטור בכה"ג שהיה לה וסת אלא שעקרתו פ"א לד"ה וצריכה לחוש לכתחלה פ"א ובזה אמרינן אי עברה ולא בדקה ולא הרגישה א"צ בדיקה עוד ומה שכ' והוא פחות מעונה בינונית באמת לא נ"מ לדעת הטור אלא דהרשב"א לשיטתו אזיל והטור העתיק לשונו שבתה"ק. כן יש ליישב דבריו כאן אבל לקמן סי' קפ"ט כ"כ הט"ז על דברי המחבר ושם דבריו צ"ע ועיין מש"ל סי' הנ"ל:
ולענ"ד נראה עוד ליישב דעת הטור דהא קיי"ל דעד שלפני התשמיש אינו ממעט כדאמרינן במסכת נדה ד"ה וטעמא דמתוך שמהומה לביתה וכ' הרשב"א בתה"א דגם לבעלה צריכה בדיקה וכ"כ שאר פוסקים דהכא אינה מכנסת לחורים וסדקים דהך בדיקה היא בדיקה גרועה אלא דבאשה שאין לה וסת כיון שאינה אלא חששא בעלמא שמא ראתה או שמא תראה מחמת חימוד תשמיש עכשיו קודם התשמיש אצרכוה רבנן בדיקה והם אמרו דהך בדיקה מועלת אע"ג דהיא בדיקה גרועה משום דאינה אלא חומרא בעלמא וגם א"א בענין אחר אבל כשהגיע זמן וסתה ולא בדקה צריכה בדיקה מעליא ולא מהני הך בדיקה דסמוך לתשמיש ולכך הוצרך הטור לאשמעינן דהיכא דלא קבעה וסת ועברה ולא בדקה ולא הרגישה דא"צ בדיקה ואי משום שאין לה וסת לזה מהני בדיקה לפני התשמיש כנ"ל:
ובס' הנ"ל כ' אדברי הט"ז ס"ק הנ"ל וז"ל ול"נ דה"ק שהיא בחזקת טהורה בלא בדיקה ובעלה מותר ליגע בה ולשכב במטה א' וחבוק ונשוק ושאר קרבות בלא בדיקה אלא שקודם התשמיש צריכה בדיקה שמא תראה עכשיו מ"מ אם שמשה בלא בדיקה אם בדקה אחר זמן ומצאה טמאה לא הוי טמאה למפרע שהיא בחזקת בועל נדה והוא פשוט עכ"ל והא ליתא דכל הדינים שבסי' זה מיירי הכל אם מותרת לשמש ומחבוק ונשוק לא מיירי דהא חבוק ונשוק מותר אפי' בשעת וסתה וכמו שפסק המחבר לעיל סעיף ב' וכהסכמות רוב הפוסקים שהביא הב"י ודלא כתה"ד וא"כ אם בשעת וסתה מותר ואפי' בוסת קבוע ה"ה נמי לאחר שעבר וסתה דשרי בחבוק ונשוק אפי' בוסת קבוע וא"כ למה נקט הרשב"א דדוקא בוסת שאינו קבוע הוא דשרי בחבוק ונשוק דזה אפי' בוסת קבוע שריא דהא ודאי דחמירא שעת וסתה מן אחר שעבר ימי וסתה דהא בשעת וסתה חוששת אפי' לוסת שאינו קבוע ואלו לאחר שעבר וסתה כיון שלא הרגישה שריא אפי' בתשמיש לדעת הסוברים דאשה שאין לה וסת אין צריך בדיקה לפני תשמיש ואף דהרשב"א דהוא מרא דהאי דינא שהביא הטור בשמו דיש לה וסת שלא קבעתו ג"פ אע"פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם טהורה ס"ל דאשה שאין לה וסת א"צ בדיקה לפני תשמיש אלא ג"פ ראשונים כמ"ש הב"י לדעתו בסי' קפ"ו ולהרשב"א ודאי דטהורה דקאמר אפי' לתשמיש דלדידיה ל"ק קושית הפרישה וכל עיקר קושית הפרישה אינו אלא על הטור שהביא כאן דברי הרשב"א אלו והא איהו מסיק בסי' קפ"ו כדברי הרא"ש דס"ל דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש לעולם בלא בדיקה וא"כ למה הביא דברי הרשב"א אלו כאן אבל על הרשב"א גופא לא ק"מ ואיהי ודאי טהורה בלא בדיקה קאמר לגמרי ואפילו בתשמיש שריא דמה"ת לחלק וכל דברי המחבר הנ"ל בזה דברי שיבוש הם: תו כתב שם על דברי הש"ך בס"ק ל"ב דלא דק ונהפוך הוא דאיהו לא חש לקמחי':
ס"ק יד
הרוצה לצאת לדרך. בשו"ת כ"י סי' ל"ג רוצה להקל בליל הטבילה אפי' תוך עונה סמוך לוסתה ומדמה ליוצא לדרך ובתה"ש סי' קפ"ז מסתפק בזה וכל דבריו לאו דסמכי נינהו ואין בהן ממש דלא מצינו שום מעלה לליל טבילה יותר משאר מצות עונה שנתנו בה חכמים דליל טבילה לא מצינו בפי' בגמרא דמצוה הוא אלא בגמרא דברכות דף כ"ד ע"א משמע כן דאמרי' שם והוי ידענא דיום טבילה הוי ופרש"י יום שטבלה אשתו דה"ל ליל תשמיש. ורבינו יונה פירש שם פי' אחר ומפירש"י למדו הפוסקים שהוא מצוה מ"מ לא עדיף משאר עונה ומ"ש המחבר בא"ח סי' תקע"ד גבי שני רעבון להתיר בליל טבילה אלמא דליל טבילה עדיף משאר עונה כבר השיגו ע"ז במ"א שם ובס' א"ר שם ומ"ש בכנ"י מהא דאין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה כבר כ' בפרישה בא"ח סי' ר"מ דמיירי שוסתה ביום והיא שימשה בלילה שלפניו וגם ביוצא לדרך גופיה כ' הרמ"א דהמחמיר תבא ע"ב לכן נ"ל דאין לסמוך ע"ז להקל ועל המתיר להביא ראיה ותו איתא בפסחים דף קי"ב ע"ב אשתך טבלה אל תזקק לה לילה ראשונה אמר רב ובנדה דאורייתא הואיל והוחזק מעין פתוח דלמא משכה זיבה ובודאי דאינו אלא חששא דרבנן. ומדאורייתא שריא והעמידו דבריהם בביטול מצות עונה בליל הטבילה ה"ה בנ"ד. ואפי' אי נימא דאשה משתוקקת לבעלה בליל טבילה כמו ביוצא לדרך וזכר לדבר כהא דס"פ מפנין דף קכ"ט משום צנה מ"מ מי הכריחה לטבול הא האידנא ליכא טבילה בזמנה וגם דבפ' הבע"י לא דרשינן מקרא דואל אישך תשוקתך אלא ליוצא לדרך ומדלא קאמר נמי ליל טבילה משמע דיוצא לדרך מסתבר טפי ומנ"ל לבדות מלבנו מה שלא נאמר בש"ס בכן אין להקל. וכן מ"כ בשם גדול א' וכה"ג בתשובה אה"ש כמדומה לי וכן נראה לי ראיה ברורה לדברינו מתה"ד סימן רנ"ה ורנ"ו בכתבים שכ' שם להתיר אשה שתטבול בליל שבת היכא שבעלה בעיר שכתב וז"ל דאפילו לר"ת שפסק דלא קיי"ל דטבילה בזמנה מצוה מ"מ שרי לאשה לטבול משום מצות קיום עונה ואפי' שלא בשעת עונה חשיבה מצוה מה שהאיש משמח בד"מ כדאיתא בהדיא בפסחים בפ' א"ד עכ"ל הרי להדיא דמדמה ליל טבילה להא דאמרינן מצוה לשמח את אשתו בד"מ והתם בהדיא אמרי' והא איכא שמחת עונה ומשני שלא בשעת עונתה ופרכינן והא אמר רבא מצוה לשמח את אשתו בד"מ ופירש"י אפי' שלא בשעת עונה אם רואה שאשתו מתאוית לו ומשני בסמוך לוסתה ע"כ הרי שבעל תה"ד דימה ליל טבילה להא דאמר רבא ובהא אמרינן בהדיא דאסור סמוך לוסתה ואפי' למצות עונה לא דמיא אם הוא שלא בשעת עונה ואיך נתיר בליל טבילה יותר מליל עונה. והן אמת שמדברי רש"י שם נראה דלמסקנא דמשני בסמוך לוסתה לא הדר ממאי דאוקמי מעיקרא במעוברת ותרתי בעי מעוברת וסמוך לוסתה אך דברי רש"י שם צע"ג דא"כ מאי מקשה התם א"ה יבמתו נמי א"ו למאי דמסקינן התם בסמוך לוסתה מיירי אפי' באינה מעוברת וכ"כ הרא"ש להדיא במכילתין בפ"ק. וכ"כ הרשב"א בתה"א. ועיין בא"ר פ"ק ד"ט במכילתין:
ס"ק טו
אשה שיש לה וסת וכו'. והנה בטור כ' להא דינא קודם להך דסעיף יו"ד וז"ל הבא מן הדרך וכן השוהה עם אשתו בעיר והגיע עת וסתה אסור לבא עליה עד שישאלנה ואם שהה למ"ד יום חשוב כהגיע עת וסתה דסתם עונה למ"ד יום ואסור לסוף למ"ד עד שתבדוק וכו' ואח"כ כ' להאי דסעיף יו"ד בשם הרשב"א וז"ל וכ' עוד ויש לה וסת שלא קבעתה ג"פ והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה וכיוצא בזה אע"פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם טהורה בלא בדיקה עכ"ל וזו מ"ש בסעיף יו"ד וי"א שאסורה עד שתבדוק אם יש לה וסת קבוע וכו' דדוקא בוסת קבוע אבל בוסת שאינו קבוע א"צ בדיקה. ויש לדקדק על הפרישה שהקשה על הטור כיון דלדעתו אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק למאי נ"מ הביא האי דינא דרשב"א וכמש"ל ויש לדקדק למה לא הקשה זה על האי דינא שכ' הטור ברישא דאם שהה למ"ד יום חשוב כהגיע עת וסתה וכו' ואסור לסוף למ"ד עד שתבדוק וכו' דמיירי ע"כ באין לה וסת דאל"כ לא היה צריכה לחוש לעונה בינונית. וא"כ ק' הא בלא"ה אסורה עד שתבדוק:
אמנם למאי שכ' לעיל בריש הסימן דהיכא שלא ראתה אלא פ"א מותרת לשמש תוך למ"ד בלא בדיקה ואמרינן מסתמא תקבע וסת כדרך הנשים ליום למ"ד. וישבתי בזה דברי הש"ך ולפ"ז ניחא דלעיל לא קשה מידי דא"ל דמיירי שלא ראתה אלא פ"א מש"ה תוך ל' מותר לשמש בלא בדיקה ולאחר ל' אסורה עד שתבדוק אבל לקמן שכ' בשם הרשב"א וז"ל והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה לכ"ה דמשמע שראתה כבר פעמים מכ"ה לכ"ה וא"כ חזינן שלא קבעתה כדרך שאר נשים שהרי ראתה מכ"ה לכ"ה ודאי דלא עדיפא משאר נשים שאין לה וסת אפי' תימא שלא ראתה עדיין ג' פעמים מ"מ הא חזינן ששינתה משאר נשים ובהגיע זמנה כבר אתחזקה בפ"א ומש"ה מקשה שפיר ועיין מש"ל סי' קפ"ט (ועיין בנקה"כ שם מה שתי' על קושית הפרישה) ומה שיש לדקדק עוד על דין זה שכ' בשם הרשב"א דהיכא שלא קבעתו ועברה ולא בדקה דא"צ בדיקה אמאי הא כיון דקי"ל דלכתחלה אסורה לשמש בשעת וסתה ואפי' בשאינה קבוע מחשש שמא תראה א"כ אמאי מותרת אח"כ בלא בדיקה ניחוש שמא ראתה וכ"ת דשאני הכא דסמכינן מסתמא לא ראתה כיון דלא הרגישה משא"כ בחששא דשמא תראה בשעת תשמיש ותרגיש באמת ז"א דע"כ התוס' לא ס"ל סברא זו דאל"כ לא הוי מקשי מידי בדף ט"ו ד"ה אפי' הגיע זמן וסתה דהא במתני' לא נקט אלא דבחזקת טהרה לבעליהן וא"ל דבדיקה הוא דלא בעי אבל שאלה בעי וכן פירש"י להדיא ובשמעתין שם וכ"כ התוס' לעיל ד' י"ב ע"א ד"ה מאי למיעבד וכו' דמתני' דהכא א"ל דמיירי רק לענין דא"צ בדיקה יע"ש ובחדושי הארכתי עוד לתמוה על הטור והפוסקים בדין זה יע"ש הגם די"ל אטו גברא אגברא קרמית אף דהתוס' לא ס"ל סברא זו מ"מ הרשב"א ס"ל כן מ"מ ק' שהרי הרשב"א הביא דברי התוס' הנ"ל והוכיח מזה דר"י ס"ל וסתות דרבנן א"כ לא היה ליה להטור להביא דברי הרשב"א נגד דעת אביו הרא"ש וכבר כתבתי בחדושי על הגמ' יע"ש: