סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
קונטרס תורת העישוי · פרק כ
יבאר הא דקיי"ל להקל בכפיית מ"ע שמתן שכרה בצידה שורש וטעם הדבר מהו ומהיכן למדו לומר כן.
בש"ס חולין ק"י: תניא מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ופירש"י שם וז"ל לכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו ענשו שלא תטול שכר זה עכ"ל. משמע לכאור' מדבריו דשורש לימוד זה הוא דכל מתן שכר הכתוב בייחוד אצל מצוה פרטיות יתירה הוא דמכדי כמה פרשיות נאמרו בתורה במתן שכר על קיום המצות בכלל ומתן שכר במצוה פרטיות דכתב רחמנא למה לי לומר לך שאין ב"ד מחמירין להיות כופין עלי' כשאר כל המצות כולם. אמנם בירושלמי פרק הספינה הלכה ה' גרסינן מאזני צדק יהי' כו' מכאן אמרו חכמים כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד מוזהרין וכו' ע"ש והובאו דברי ירושלמי הללו בתשובת מהר"ם רוטינבערג סי' תשנ"ה ושם פירש וז"ל מן לכם דרש לכם תהא הציוי והעונש ולא לב"ד להעניש ולהכי מייתי קרא דמאזני צדק עכ"ל א"כ משמע להדיא דלאו מטעם יתרון כתיבת מ"ש בצידה דרשינן הכי אלא מדכתב רחמנא לכם ילפינן לכם תהא הציוי והעונש. ולא לב"ד להעניש ומכאן ילפינן בנין אב לכל מצות עשה שכתוב מ"ש בצידה כך דינה:
וכן כתב להדיא הרב יפ"מ על דברי ירושלמי שם וז"ל וילפינן מינה במה מצינו דכל מ"ע שמ"ש בצידה אין ב"ד ש"מ מוזהרין עלי' עכ"ל. וא"כ קשה על רש"י לכאורה תרתי א' מה שפירש דמשום יתרון המתן שכר בצידו לגמרי הוא דדריש הכי שהרי זה נגד דברי הירושלמי הנ"ל:
ועוד קשה האיך נאמר הכא במ"ע דכבוד אב ואם דלכך פירש לך הכתוב שם מ"ש בצידה שהוא מיותר ללמד שאין כופין עלי' והרי מ"ש שבצד מצוה זו אינו מיותר כלל דהא איצטריך לגופי' וכמ"ש פ"ק דפאה בירושלמי להדיא דאיצטריך למיכתב למען יאריכון ימיך בכבוד אב ואם שהוא מצוה חמורה
*)הג"ה והוא מ"ע מפורשת כמ"ש בסה"מ עשה רמ"ה ומבואר בחינוך סי' של"ו בזה"ל מצוה שנדון בדין מקח או ממכר כו' שיש צדדין שאין לה קיום. כו' כמצות התורה עכ"ל:
**) הג"ה עוד י"ל דאפילו למ"ד דהן צדק הוא עשה מה"ת לקיים דברו מ"מ תיכף כשמשנה דברו כבר עבר על עשה זו ואין כופין אחר שעבר משא"כ פרעון תוב אעפ"י שכבר עבר כשלא פרע בזמנו מ"מ הרי כל רגע ורגע עובר בלא תעשוק וכופין על כה"ג כמש"ל פרק אם לא למ"ד שגם כאן כל שאינו עושה כפי המדובר עובר בלא תכחשו כו' ועל מדבר שקר תרחק ולכן הנכון כמ"ש בפנים דמדכתיב קרא יתירא בפ' נדרים היוצא מפיו יעשה ילפינן כל שלא נשבע או נדר יכול לחזור בו ואין כופין אעפ"י שעבר במ"ע. בתורה ללמד ליזהר במצוה קלה כבחמורה יע"ש הרי מוכח להדיא דאפילו במקום דלא מיותר המ"ש בצידה כלל אפילו הכי ילפינן במה מצינו לכל התורה להקל במ"ע שמ"ש בצידה:
וכן מוכח נמי מהא דפשיטא להו לכל גדולי הראשונים דמצות הצדקה הוא מ"ע שמ"ש בצידה דכתב בה בגלל הדבר הזה יברכך ד' ולהכי ס"ל להקל בכפייתה דהינו כפי' בדברים או כפי' קטנה או כאינך תרוצי שהאריכו בכמה אנפי ותימה לכאורה שהרי מבואר להדיא בספרי דהך בגלל הדבר הזה איצטרך לגופי' לקבוע שכר על הדיבור בפני עצמו ועוד דרשו ממנו שם בספרי לדיני צדקה גופייהו ע"ש וא"כ להנ"ל בדברי רש"י אין זה המ"ש שבצידו בא ללמד להקל בכפיית מ"ע זו כלל שהרי איצטריך לגופי' אבל מדלא תרצו הכי שמע מינה דכלהו ס"ל דמבנין אב ילפינן לאינך דוכתי אפילו לא מייתרו כלל:
והכי מוכח נמי מהא דקיי"ל בחו"מ סי' צ"ז במצות השבת עבוט אין ב"ד מחוייבין לכופו ומקור דין זה מתשובה המיוחסת להרמב"ן סי' פ"ח והטעם משום דכתוב מיש בצידה ולך תהי' צדקה ועיין עיר שושן שם סעיף ט"ו וקשה שהרי האי קרא איצטרך לגופי' ולמלתי' וכדאיתא להדיא בספרי פסקא ריש ע"ז ודרשינן נמי מניה דב"ת קונה משכון כדאיתא בש"ס בכמה דוכתי והכי קיי"ל בחושן משפט סי' ע"ב אלא ודאי פשיטא להו דילפינן לה במה מצינו במאזני צדק לכל מ"ע שבתורה שמ"ש בצידה
ולכאורה קשה למה לן למדרש במאזני צדק מדכתב רחמנא לכם לכם ולא לב"ד וכנ"ל תיפק לי' מדכתב רחמנא הכא מ"ש בצידה כלל, וי"ל לפי מה שדרשו בספרי פרשת ראה שם למען יאריכון ימיך ומה על גרוגרת א' שהוא א' ממאה באיסר אמרה תורה למען יאריכון ימיך ק"ו למצוה חמורה וכו' יעו"ש א"כ הרי מ"ש הכתוב שם בצידה איצטרך לגופי' ולמילף שאפילו על אחת ממאה באיסר יש שכר זה:
ועיין בדברי הגהות מיימונית פרק י"ב מהלכות אישות אות כ' שהקשי מש"ס דחולין ד' קמ"ב דמפני מאי כופין על מ"ע דשלוח הקן והרי כתב שם מ"ש בצידה:
ולכאורה תמוה מאי זו קושיא הא מיש זה הכתוב בצידה איצטרך לגופיה למילף שאפילו מצוה קלה כזו שהיא בכאיסר נמי יקבל שכר זה וכדתנן שם, במשנה שלהי חולין להדיא וא"כ לא מיותר האי קרא כלל ושפיר כופין עלה וכבר הרגיש בזה הרב ת"צ בחידושי הגהותיו שם אבל להנ"ל א"ש דמבנין אב ילפי' לכל מ"ע אפילו המ"ש שכתב בצידה לא מיותר כלל:
אבל לפי דברי הספרי הנ"ל בלא"ה לק"מ דאי אפשר לומר דהוצרך ללמד בשלוח הקן שהוא מ"ע שבכאיסר יש לו שכר זה שהרי ממ"ש הכתוב בצד מ"ע דמשקלות ומדות, למדנו שאפילו על מ"ע שאין בה אלא אחת ממאה כאיסר אמרה תורה שיקבל שכר ק"ו כזה על איסר שלם:
ועיין ספרי שם דאית דגרסי שאין בה א' ממאה באיסר וי"ל לפי ענ"ד דאין כוונת רש"י לומר דאיצטרך קרא יתירא הכא ללמד על זה אבל רצונו לתת טעם וסברא לדבר זה מפני מה הקילו בכפיית מ"ע כזו מפני שהפסד שכרו זהו ענשו. ומ"ש לכך פירש מ"ש לומר כו' ר"ל כיון שמצינו מפורש שכרה בצידה אמרינן זהו ענשו ולא יותר ולעולם דעיקר הלימוד הוא מבנין אב הנ"ל:
ויש ראי' לזה מדברי הלבוש ביו"ד סי' ר"מ סעיף ה' שכתב וז"ל ומצות כיבוד אב ואם היא מצוה שמ"ש כתוב בצידה וקבלו חכז"ל שכל מ"ע שמ"ש בצידה אין ב"ד מצווין עליה לכופו וטעמא דמסתבר הוא שכיון שגלתה תורה במצוה זו את שכרה בפירש כו' אם לא יקיים עכ"ל:
ויש לתמוה שהרי כל דבריו לקוחים מדברי רש"י חולין ק"י הנ"ל ומפני מה שינה את לשונו ולא כתב "לכך פירש מתן שכרה לומר" כו' אבל כתב בזה"ל וטעמא דמסתבר הוא שגלתה תורה כו' את שכרו בפירוש כו' אבל לדברינו הנ"ל א"ש דר"ל לאפוקי דלא נימא דמיתורא דקרא דריש הכא אבל כוונת הדברים לתת טעם וסברא לדין זה שהוא מפני ששכר המפורש בצידו זהו ענשו אם לא יקיים:
עוד יש לומר דמ"ש רש"י שם לכך פירש כו' ע"פ דברי המכילתא פ' יתרו על האדמה מכאן אמרו כל מ"ע שמ"ש כתוב בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עלי ולכאורה תמוה טובא דבשלמא במ"ע דנואזני צדק שפיר אמרו בירושלמי מכאן אמרו כו' משום דכתוב שם לכם יתירה לומר לכם ולא לב"ד להעניש וכמהר"מ הנ"ל. אבל הכא מנא לן למילף דבר זה ויש לומר דס"ל להאי תנא דעל האדמה קרא יתירא הוא דמכדי כתיב למען יאריכו ימיך ולמען ייטב לך ויש בכלל זה שכר רוחני גם גופני כמ"ש בפ"ק דקידושין וכמ"ש הרמב"ן שם במקומו ועל האדמה דכיר למה לי ללמד דב"ד של מטה אין חייבין לכופו וזהו ענשו על האדמה ולא יותר ומבנין אב למדנו מכאן לכל מ"ע וסבר דממאזני צדק לחוד ליכא למילף אלא למצוה קלה הוא שאמרו להקל גם בכפייתה אבל מצוה חמורה שמא דין הוא להחמיר גם בכפי' שלה להכי כתב רחמנא קרא יתירא במצות עשה של כבוד אב ואם שהוא מצוה חמורה שבתורה ללמד דאפילו הכי לא כייפינן ואי כתב רחמנא גבי כבוד או"א לחוד הוי אמינא אדרבה מתוך שהוא חמורה שבמצות וקשה מאוד לקיימה להכי לא כייפינן משא"כ במ"ע מצוה קלה כגון משקולת ומדות שאין בה חסרון כיס כולי האי שפיר כייפינן (עיין רש"י חולין דף קל"ב עמוד ב' ד"ה כגון סוכה כו' שאין בה חסרון כיס כולי האי עכ"ל) להכי איצטריך תרווייהו ומנייהו ילפינן במה מצינו לכל המצית שכתוב מ"ש בצידה ולפ"ז י"ל שמה שכתב רש"י לכך פירש לך מתן שכרה כו' כוונתו ג"כ כדברי המכילתא הנ"ל ולמען יאריכון ימיך שהביא רש"י ר"ל ימיך וכו' על האדמה ועיין בלבוש שם שכתב שם בזה"ל דמכלל הן אתה שומע לאו למען יאריכין הא אם לאו יתקצרו ימיך כו' הרי שכרו וענשו אתו הוא רשע בעונו ימות אם לא יקיים עכ"ל משמע מדבריו דדוקא משום שיש לו עונש קוצר ימים אבל למאן דלא דריש הכי אלא למען יאריכון ימיך הא אם לאו לא יאריכו ולא יתקצרו עיין קדושין דף ס"א א"כ אין כאן עונש כלל אלא העדר ומניעת שכר לבדו וזה אין פוטרו מן הכפי' וי"ל שזהו ג"כ כוונת המכילתא שהקדימה שם דרוש זה שאם לאו יתקצרו ימיו והדר דריש על האדמה כו' שאין כופין עליה. אבל מדברי רש"י חולין הנ"ל מוכח דגם העדר ומניעת השכר פטרתו מן כפיי' זו:
הנה נתבאר לפי זה שגם רש"י ס"ל הכי דעיקר מילף זה מן מה מצינו או בנין אב לכל דוכתי דמ"ש כתוב בצידו אפילו לא מייתר כלל. וראיתי להרב בעל פתחי תשובה בחידושיו יו"ד סימן רמ"ה בנ"צ שם, הקשה על מ"ש התוס' דבצדקה כופין משום שיש שם לאו דלא תאמץ א"כ קשה מתן שכרו שכתוב בנידה למאי הלכתא כתבה רחמנא יעו"ש. הנה משנתו ברורה לו דמשום יתורא הוא דילפינן דין זה ולהנ"ל מבואר דאפילו לא מייתר כלל נמי דינא הכי גם מה דפשיטא לי' דבגלל הדבר הזה לא הצרך אלא להלכה הלזו דכפייה גם הא ליתא דבהדיא תניא בספרי דאיצטרך ללמד למילתא אחריתא וא"כ קושיתו מעיקרא לא קשיא מידי:
וראיתי להפני משה בירושלמי פרק הספינה שפירש דמתן שכר בצידו שבמאזני צדק שהוזכר שם ר"ל דכתוב בו יהיה לכם ודרשו יהיה לכם ממון הרבה שכרה בצידה נראה מדבריו דאפילו אין שם שכרו בצידו לפי פשוטו של מקרא מכ"מ משום שיש שם שכרו בצידו. לפי מדרש רז"ל שוב אין ב"ד חייבין לכופו. וקשיא לי הא קיי"ל תולין קל"ב:
דבאין לו ציצית בבגדו מכין אותו עד שתצא נפשו והרי במנחות מ"ג דרשו להדיא שכרו בצידו מן וראיתם אותו וכן מבואר באליה' רבה סימן כ"ד וכן באליה' זוטא וכן מצוות סוכה דרשו בו שכרו בצידו מן הכתוב כל האזרת בישראל ישבו בסכות הובא בטעמי המצות להרדב"ז מצוה קי"ז ואפ"ה כופין עלי' עד שת"נ ועל כרחינו צריכין אנו לומר דהואיל דלפי פשוטו אין שם מ"ש בצידו כופין עלי' כעל כל המצות:
ויש לומר שזה וודאי גם הפ"מ מודה דמדרש רז"ל לא חשיב כתוב בצידו כיון דלא כתיבא בהדיא אלא דשאני הכא דבאמת במל"ת בסוף פרשת תצא כתוב מפורש איפה שלמה וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך כו' ולהכי גם מאזני צדק שבפרשת קדושים אע"ג דלא כתוב שם שכרו בפירוש לא איכפת לן מידי והירושלמי שם דנקיט קרא דמאזני צדק שבפרשת קדושים וקאמר עליה שיש שם שכרו בצידו שפיר הוצרך הפ"מ לפרש דר"ל משום יהיה לכם הכתוב בצידה וס"ל להירושלמי מדלא כתוב מאזני צדק תעשו וכלישנא דהלאו לא תעשו עוול אבל כתב יהיה לכם למדרש יהיה לכם ממון הרבה וכמו שדרשו בש"ס דילן ב"ב דף פ"ט מקראי דפרשת תצא ולעולם אי לאו קרא המפורש למען יאריכו ימיך לא הוה דיינינן לה כמ"ע שכתוב שכרה בצידה:
שוב מצאתי בירושלמי הנדפס עם פירוש הגאון יפ"מ שם. בפרק הספינה כתב להדיא דמ"ש שבצידו דשם רצה לומר למען יאריכו ימיך אמנם בעיקר פירושו שם שכתב וז"ל מכאן אמרו חכמים וכו' נראה מדכתיב לעיל מניה לא תעשו עוול במשפט דמשמע דבהדי דיינין משתעי ולא כתיב בתרי' אבני צדק תעשו לכם דלשתמע נמי בדיינים וקאמר שיהי' לכם משמע דשבק דיינים ומזהיר לעם אלמא אין ב"ד מוזהרין עכ"ל:
ותמוה דהא הך לא תעשו עוול במשפט לאו לדיינים משתעי וכמ"ש שם רש"י וכן הוא בספרא להדיא בפרק ח' הלכה ה' ז"ל אם לדין כבר הדין אמור כו' מלמד שהמודד נקרא דיין אפילו הדיוט אבל הפירוש הברור הוא כמ"ש בתשובת מהר"מ רוטנבערג סימן תשנ"ה שכתב וז"ל מן לכם דרש לכם תהא הציווי והעונש ולא לב"ד להעניש ולהכי מייתי קרא דמאזני צדק עכ"ל ונראה דמ"ש ולהכי מייתי קרא דמאזני צדק ר"ל משום דקשיא לי' דהי' לו להירושלמי להביא קרא דפרשת תצא איפה שלמה וצדק למען יאריכו ימיך ולמה נקיט קרא דמאזני צדק שאין כתיב שם שכרו בצידו אלא ברמז לזה תירץ דהואיל דעיקר מילף זה מן לכם דרוש להכי מייתי קרא דמאזני צדק ושם כתוב לכם יתירא והרי זה ראי' ברורה דגם מהר"מ רוטנבערג ס"ל דעיקר שכרו בצידו היא ממ"ש למען יאריכו ימיך:
שוב מצאתי בספרי שלהי פרשת תצא למען יאריכון ימיך זו אחת מכל מצות שבתורה שמתן שכרה בצידה עכ"ל מבואר להדיא דמן למען יאריכון ימיך כו' הוא שכרה שבצידה. לא מן יהי' לך יתירא שהוא מוקדם שם באותו פסוק וממנו דרשו יהי' לך ממון הרבה (בש"ס דילן ב"ב פ"ט עיין רשב"ם שם) והו"ל להביא רישא דקרא ומלתא דאתיא מדרשא חביבא לתנא לאקדומי וכמ"ש בש"ס בכ"ד וכ"ש במוקדם בפסוק אלא י"ל דקמ"ל דמ"מ מלתא דאתיא מדרשא לא משווי לה מ"ע ששכרה בצידה עד שיפרש לך הכתוב להדיא שכרו בצידו על פי פשוטו של מקרא אם לא שגם המצוה הוא אינה על פי פשוטו *):
ויש אמנם לחקור איך נדון במקום שהשכר מפורש במקרא להדיא. אלא שאין מפורש בו שזה תלוי בזה ורז"ל הוא שגילו לנו פירושו. כגון מצות תפילין. ומצות פטר חמור. דתני דבי ר"י ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין ופ"ח למה לי עשה מצוה זו שבשבילה תכנוס לארץ. קידושין ל"ב ע"ב. מי נימא דכיון דשכר זה דביאת ארץ מפורש שם בכתוב הוה דינה כמ"ע שמ"ש בצידה או דילמא דכל דלא תלה הכתוב זה בזה אין זה כתוב בצדה וכופין עליה. ויש ליישב לפ"ז דעת החכם השואל הנזכר בתשובת חכם צבי סי' ק"ה שנסתפק אם כופין אותו על מצות פדיון בכור אדם והחכם צבי שם בתשובתו תמה עליו וכתב וז"ל ולא ידענא מאי מספקא לך מאי שנא מצוה זו מכל המצות שמכין אותו עד שת"נ עכ"ל ולהנ"ל י"ל משום דאמרינן בש"ס בכורות ד' ה' והי' כי יביאך והעברת כו' עשה מצוה זו ובשבילה תכנוס לארץ ועיין רש"י בפרשת והי' כי יביאך. שפירש בל"א והעברת כל פטר שגר זה בכור אדם. א"כ נמצא שכר מצות פדיון בכור אדם מבואר בכתוב ושפיר נסתפק החכם השואל בזה אי כופין עלי' או לא אמנם מדברי החכם צבי יש ללמוד דפשיטא לי' דכה"ג אין זה מ"ש כתוב בצידה. ועיין רמב"ן פ' בהעלותך שהקשה על דברי הספרי דס"ל דגם בחו"ל הי' תל עליהם מצות הפסח א"כ איך לא הי' משה מכריח אותם לקיים מ"ע חמורה כזו ולהנ"ל *) הג"ה ולפי זה יש ליישב ג"כ הא דהקשינו למעלה סוף פרק י"ט למה אין כופין לקיים דבריו לשיטת הראב"ד והמאור שהוא מ"ע מה"ת די"ל אע"ג שהוא מה"ת מ"מ לפי פשוטו של מקרא עיקר המצוה הוא להרחיק שקרות המדה והמשקל. אלא שקבלו חכז"ל לדרוש מן הכתוב הזה ג"כ הן צדק. ולאו צדק. וכמו כן קבלו ז"ל לדרוש מ"ש בצדו יהי' לך היינו יהי' לך ממון הרבה א"כ המצוה הלזו עם מתן שכרה שניהם זו אצל זו. ושניהם מדרשא לכן שפיר אין כופין משא"כ כשהמצוה מפורשת בכתוב. גם מ"ש צריך להיות מפורש ויש לנו מצות שהן מה"ת אעפ"י שאינן מפורשות בקרא. ויש מהם שמנויות בין תרי"ג. אבל לא כולם אעפ"י שהן מה"ת ממש עיין בשורש השני מי"ד שרשים ופרעון תוב עקרו מוהשיב את העושק כמ"ש רדב"ז:
י"ל דמצות הפסח גם היא מפורש שכרה במקרא וכמ"ש התוס' בקידושין שם דבור המתחיל הואיל דבשבילה יזכו לכנוס לארץ. ואין כופין עלי' אמנם מדלא תירץ כן ש"מ דפשיטא לי' שכה"ג אין זה מ"ש בצידה ועיין מקנה בקידושין שם דגם מ"ע של אכילת מצה בכלל זה דבשבילה תכנסו לארץ. ולא מצינו בכל זאת לשום מ"ד שלא יכופו על מ"ע זו אדרבה מבואר להדיא בספר החינוך דכופין על מ"ע זו. כעל כל המצות ש"מ דאין זה חשיב כתוב בצידה. וראיתי להגאון ר"י בערלין בספר ש"ש בשאלתות דרב אחאי. ד' ק"ו במצות מפני שיבה תקום דכתב בשאלתות דכופין אותו לקום וכתב על זה וז"ל מאי קמ"ל פשיטא למה ישתנה עשה זו משאר מרע כו' דמכין עד שת"נ וי"ל משום דבקידושין ל"ג אמרו כל שאינו עומד בפני רבו אינו מאריך ימים שנאמר בקהלת ח' וטוב לא יהי' לרשע א"כ סד"א דבשביל זה הווי כמאן דכתוב מ"ש בצידו קמ"ל דמקרא זה דברי קבלה ולא ילפינן ממנה לדברי תורה *):
ויש לתמוה דלפי זה הרי גם במצות תפילין אמרו להדיא במנחות כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר וד' עליהם יחיו ומדוע לא השמיענו הגאון דין זה למעלה סי' מ"ה. ולא עוד דבתפילין יש מתן שכרה מבואר בתורה. כנ"ל דהיינו ביאת ארץ ולא שייך שם תירוצו כלל. אם לא שנאמר דס"ל לר"א דבאמת אין כופין על מ"ע זו וזה דבר חדש. ועוד דלפ"ז משמע להדיא דאי לאו דהווי דברי קבלה הווי דינה כמ"ע שמ"ש בצידה. אעפ"י דלפי פשוטו של מקרא אין מפורש שם לא המצוה ולא שכרה אלא הואיל דאתיא מדרשא וכמבואר בש"ס שם להדיא שוב הווי דינה כמ"ע שמ"ש בצידה. ותימא א"כ גם מ"ע דציצית דרשו להדיא שכרה בצדה וכמ"ש למעלה ואפילו הכי אמרו להדיא דכופין עלי' ומכין אותו עד שת"נ. כסוכה ולולב וכמבואר בחולין קל"ב: להדיא. ובעיקר קושיתו מאי קמ"ל ר' אחאי י"ל דס"ל כהסמ"ג דבאינו רבו מובהק חיוב הקימה מפניו אינו אלא מדרבנן ובדרבנן מצינו מחלוקת אי כופין עלי' אי לא עיין תוס' כתובות פ"ו ובשאלתות שם כתב תחילה דין רבו מובהק והדר דינו של אינו מובהק וע"ז סיים דכייפינן לי' למאן דלא קאים סתם אפילו אינו מובהק. וקמ"ל דכייפינן אפילו אדרבנן. עוד י"ל לפי דברי מהרי"ט דדוקא על ביטול מצוה כופין אבל לא כייפינן על שהוי מצוה פ"ת על מצות פר"ו כופין כיון שנתנו חכמים שיעור וזמן מיד כשעבר הזמן ביטול מצוה הוא וכופין וי"ל דה"ה הכא הרי נתנו שיעור ד' אמות ברב שאינו מובהק רס"ו אמות ברבו מובהק כמ"ש הש"כ בשם סמ"ק ותיכף שבא החכם לתוך שיעור זה כופין אותו לקום וקמ"ל דאין זה שיהוי מצוה אלא ביטול מצוה:
ועיין ס"ז פ"ט בשם הירושלמי ומ"ר מפני שיבה תקום כו' ויראת מאלקיך דבזכות מצוה זו יזכה ליראת שמים נמצא לפי זה שכרה בצידה ע"פ מדרש חז"ל אבל הואיל ואינו על פי פשיטו של מקרא שפיר כופין וכדאמרן:
והנה במעיין החכמה ד' קס"ז הביא דברי הרמב"ן בשיטתו לב"ב דלהכי אין מתן שכרה שבצידה שבצדקה פוטרת מכפיי' משום דיש בה גם לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ והמל"מ הקשה ממ"ש הרמב"ן בתשוב' דהשבת עבוט אין כופין עלי' משום דמ"ש כתוב בצידה והרי יש שם גם ל"ת דלא תשכב בעבוטו וכתב ליישב על פי מ"ש בסדר משפטים במצות אם כסף תלוה דמ"ע עד בא השמש תשיבנו לו שנאמר על כסות יום והשב תשב לו כבוא השמש שבפרשת כי תצא על כסות לילה שניהם נמנו למ"ע אחת מטעם שכתב שם ד' כ"ח ושם לא נאמר לאו א"כ גם בשביל לאו זה שנאמר על כסות לילה אין ב"ד מצוין לכופו עכ"ל. ויש לתמוה לכאורה דהרי בצדקה נמי לא כתוב לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ אלא אצל פתוח תפתח אבל בפרשת בהר דכתב בה נמי מצות צדקה והחזקת בו וחי אחיך עמך וזהו מצות צדקה וכמ"ש הרמב"ם מצוה קצ"ה להדיא ושם לא נמצא אצלם לאו א"כ מדוע כופין עלי ועל כרחינו צ"ל דכיון שיש לאו במקום א' סגי ושוב כופין עלי' אעפ"י שמ"ש בצידה וא"כ גם בהשבת עבוט נמי נימא הכי:
ויש לכאורה לחלק ולומר דבהשבת עבוט דתרווייהו קראי צריכי זל"ז זה לכסות יום וזה לכסות לילה ולהכי כשאין לאו בצד האחד דינו שלא לכוף עלי' כלל לא בכ"ל ולא בכ"י משא"כ בפתוח תפתח א"י כבר נשלמה המ"ע בזה והרי יש שם לאו בצידו להכי כופין וקראי דפרשת בהר אינו אלא לכפול ולהפליג כמ"ש הרמב"ם שם אלא שזה דוחק:
לכן נראה לענ"ד לקיים שיטה זו ולומר להכי אין כופין על השבת עבוטו משום שיש מ"ע זו גם בפרשת משפטים ושם אין כתוב ל"ת בצידה אלא שיש בזה תנאי שיהי' כתוב בצידה מתן שכרה או ענשה גם שם בזה המקום שאין שם ל"ת בצידה ולכן בהשבת עבוט שבפרשת משפטים כתוב בצידו והי' כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני [הרי ענשו בצידו לומר לך זהו ענשו ולא ענשינן לי' אנן וכנ"ל וכ"ש למה שפירשו רז"ל במ"ר במקומו פ' ל"א סי' א' דכונת הכתוב למתן שכר דכשיצעק הלוה להשי"ת שיתן שכר טוב לזה שהשיב לו עבוטו השי"ת ישמע צעקתו והטיב להמלוה כי חנון אני ומקבל תפילתו של הלוה לחונן את המלוה על הצדקה הלזו א"כ מפורש כאן מ"ש בצידה] לכן אין כופין בהשבת עבוט מה שאין כן בצדקה שפיר כופין משום כח הל"ת הכתוב שם אצל העשה מאי אמרת שיופטר מהכפיי' מכח הכתוב והחזקת בו וחי אחיך עמך שבפר' בהר שאין שם ל"ת בצידה זה אינו דאדרבה מכח העשה בלחוד שאין שם מ"ש בצידה הרי דין היא לכוף עלי' כבכל מ"ע שבתורה שאין כתוב מ"ש בצידה:
ויש לענ"ד לעשות סמוכין לשיטה זו מן הירושלמי סוף פרק הספינה הנ"ל דקאמר התם מאזני
*)הג"ה ועיין מהרש"א בסוטה דף מ"ו: על הא דאיתא שם כופין ללויה. שכתב ולכן לא הווי לוויה מ"ע שמ"ש בצידה מפני שאין שכרה מפורש בתורה עכ"ל ש"מ דאע"ג שמפורש בדברי קבלה שכרה בצידה מ"מ כופין. אבל באינו מפורש בקרא אלא מדרשא. אז אפילו שדרשו כן מה"ת נמי כופין. ועיין ברי"ף שבע"י שם. דפשיטא ליה שאין כופין על קיום המצוה אעפ"י שלא ידענו שכרה ודבריו תמוהין. הרי סוכה והרי לולב וציצית דכופין משום שאין כתוב מ"ש בצידה גם מ"ש וז"ל ואפשר שהלוויה אינה ממנין המצות של תורה כדי לכוף וכו' ג"כ תמוה. דהרי מצינו כפיי' גם על דרבנן וכמ"ש מ"ש התוס' כתובות פ"ו וגם רש"י מודה לזה עיין פיה"ו שם דלית מאן דפליג בזה וכ"כ בספרי המפרשים להדיא. צדק יהי' לך הוא מ"ע שמ"ש בצידה להקל בכפייתה ותימה שהרי יש כאן גם ל"ת לא יהי' לך בביתך אבן ואבן וקיי"ל דכל היכא שיש שם לאו חוץ העשה כופין אעפ"י שמ"ש כתוב בצידה וכבר הרגיש בזה הגאון בעל פני משה בתוספותיו על הירושלמי שם שדבר זה תליא בפלוגתא דתנאי אי ממנין אגרדמין גם על השערים או לא ומאן דאמר גם לשערים סבר דאין חילוק בין יש עמה ל"ת ובין עשה גרידא כל שכתוב מ"ש בצידה אין ב"ד של מטה כו' משא"כ מאן דאמר למידות ולא לשערים הוא דס"ל לחלק בהכי ולהכי דוקא במידות שיש שם גם ל"ת דלא יהי' בביתך כו' משא"כ בשערים דאין שם ל"ת זו יעו"ש. וקשיא לכאורה טובא שהרי הב"י והש"ע והרמ"א והלבוש כלהו ס"ל להלכה דממנין גם על השערים כמ"ש בחו"מ סי' רל"א ואינהו גופייהו פסקו להלכה בסי' רמ"ת ביו"ד לחלק בדין מ"ע שמ"ש כתוב בצידה בין יש עמה ל"ת או לא וכן כתב הש"כ סעיף קטן ג' שם להדיא דלהכי כופין על הצדקה ע"ש וכן כתב בסי' ר"מ ס"ק ו' דלכן כופין את הבן לזון את אביו משום ל"ת דלא תאמץ ולא תקפוץ ועוד קשה למה לא הביא הירושלמי שם את הכתוב שבפרשת תצא שמפורש שם מתן שכרו וכתיב להדיא למען יאריכו ימיך תחילה אבל הביא את הפסוק מאזני צדק שבפרשת קדושים שלפי פשיטו אין כתו' שם מ"ש בצידה כלל אלא נדרש ברמיזא מן יהי' לכם אמנם לפי דרך הנ"ל אתי שפיר דלהכי לא דרוש מן המ"ע שבפרשת תצא דאדרבה שם הרי יש גם ל"ת כתוב בצידה והי' ראוי לכופו אעפ"י שמ"ש בצידה וכמ"ע דצדקה אלא הואיל דכתוב מ"ע זו גם בפרשת קדושים וגם שם כתוב יהי' לך ודריש שיהי' להם בשכרה ממון הרבה הרי מ"ש בצידה כמ"ש הפני משה שם ושם לא נמצא אצלה ל"ת דלא יהי' בביתך אבל לאו דלא תעשו עול במשפט במדה הכתוב שם ל"ת זו אינו עובר אלא אח"כ בשעת מכירה משא"כ לא יהי' בביתך עובר מיד להכי שפיר אמרינן שהוא מ"ע שמ"ש בצידה להקל בכפייתה ואע"ג דמתן שכר זה אינו לפי פשיטו הכא לא איכפת לן תו כיון שמצינו מבואר מתן שכרה במקום אחד מפורש בכתוב וכדאמרן לעיל:
נמצא עולה מזה דלאו הכתוב בצד מ"ע שמ"ש בצידה מהני הלאו לעשותה כמצוה שאין מ"ש בצידה לענין כפיי' ואם נמצא מ"ע זו עצמה עוד הפעם במקום אחר בתורה ואין כתוב שם ל"ת בצידה אז חזר הענין ותלוי בתנאי זה אם יש גם שם מ"ש בצידה אי מקלינן בכפייה שלה ואם לא כתב שם מ"ש בצידה כלל חזר דינה לכוף עלי' כעל כל מ"ע:
והנה לענין מעשר כספים דעת הב"ח שאינו אלא מנהג והט"ז סי' של"א ס"ל דהוא חיוב מדינא וכמ"ש התוס' תענית בשם הספרי כל תבואת לרבות פרקמטיא למעשר וב"ד כופין את החתן להוציא ממנו מעשר של נדוניא שלו כדאמרינן בתולין קל"א דמעשר עני מוציאין ממנו בעל כרחו. ולכאורה קשה הא מעשר עני, הוא מ"ע שמ"ש כתוב בצידה מקצה שלש שנים הוציא כל מעשר כו' למען יברכך כו' בכל מעשה ידך וי"ל דמ"ש בחולין מוציאין ממנו בעל כרחו היינו דרשות לב"ד לכופו וכמ"ש על הא שאמרו כופין את הבן לזון את אביו הובא בט"ז ביו"ד ר"ס ר"מ ומוכת לפ"ז דס"ל להט"ז דגם מעשר כספים הוא מן התורה ולא אסמכתא דאם לא כן גם רשות אין כאן על הכפי' וכדמוכח להדיא בפרק הכותב דאין רשות לב"ד לכוף את היורשים לשלם חוב של אביהם ואפילו כבר עשו עשה והוציאו מידם מהדרית עובדא והטעם בזה כמו שהעלה הגאון האו"ת בחו"מ ר"ם צ"ז כיון שכל עיקר ענין מצוה זו איננה אלא מדרבנן משום לתא דכבוד אב ומצות כיבוד גופה הוא מ"ע שמתן שכרה בצדה והכפי' עלי' אינה אלא רשות לכן פרעון תוב אביהם שאינו חיוב מן התורה כלל כמ"ש התוס' ור"ן שם להכי נחית חד דרגא דכהאי גוונא שוב אין רשאין לכוף כלל. והא תינח להאי תרוצא דכפיית הצדקה אינה אלא רשות וכן כל מ"ע שמ"ש בצידה. אבל לפי תירץ ר"י דמשום שיש שם לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ חייבים לכופו לדעת הט"ז והסמ"ע והש"כ ה"ה במעשר עני י"ל דחייבים לכופו ומעשר כספים אפילו יהיה מדרבנן נחית חד דרגא ורשאין לכופו עכ"פ:
אמנם לשיטת המעיין החכמה הנ"ל כל שאין הל"ת כתובה בצידה. שוב אין כופין משום מתן שכרה הכתוב בצידה גם שם והדברים ק"ו מן השבת עבוט שמ"ש בפרשת משפטים איננה מצוה בפ"ע רק חלוק מן המצות השבת עבוט אפ"ה הואיל ואין שם כתוב הלאו בצידה שוב דינה שלא לכופו (מכח מ"ש הכתוב בצידה וכנ"ל) ק"ו מצות מעשר עני שבאמת היא מצוה פרטיית בפני עצמה חוץ מצוה של צדקה א"כ ממילא שאין הלאו הכתוב בצדקה מהני להוציאה מכלל מצוה שמ"ש בצידה ואין חייבין לכופו או אין רשאין לי"א כנ"ל :
והנה מתוך הדברים שהבאתי למעלה יש ללמוד דאי לאו דילפינן במה מצינו או מיתורא דקרא או מבנין אב הווי דינא לכוף ולענוש גם במ"ע שכתוב מ"ש בצידה ולא היינו פוטרין אותו מטעם הסברא הנ"ל דזהו ענשו שלא יקבל שכר זה או זהו ענשו שמכלל הן אתה שומע לאו וכעין קם לי' בדרבה מניה שבש"ס. ויש לומר דטעמא משום דלא אתיין כהדדי דעונש זה שבצידו אינו בא עד אחר זמן שכבר עבר על המצוה משא"כ עונש הכפי' בא מיד קודם שעבר הזמן ובידו לקיים עוד. אי נמי עונש כפיית ב"ד חמירא להו לאנשי וכמ"ש הרמב"ן מכות שלהי פ"ג במלחמות. אי נמי דלא אמרינן קלב"מ אפילו בחיוב כרת אלא לר' נחוניא בן הקנה ולא קיי"ל כוותי' ויש לומר דאפילו לר' נחוניא דוקא מיתה בי"ש או כרת המפורשים בכתוב לא על עונש הנשמע מכללא וכל שכן העדר שכר הבא מכללא כולי עלמא סבירא להו דלא שייך בזה קלב"מ אי לאו מיליף מקראי וכדאמרן:
והנה הרב בעל פתחי תשובה בחידושיו נ"ל ליו"ד שם הביא בשם חכם אחד דמה שאמרו מ"ע שמ"ש בצידה אין ב"ד של מטה כו' זהו דוקא כשכתוב בצידה שכר של עוה"ב אבל שכר של עוה"ז אינו אלא פירות והקרן הוא העיקר אם כתוב בצידו הוא דמהני להקל בכפייתה לא הפירות והוא ז"ל השיג עליו שהרי בכיבוד אב כתוב בצידה למען יאריכו ימיך על האדמה הרי אין זה אלא שכר עוה"ז ואפ"ה אמרו בחולין ק"י שבקוהו משום מתן שכרה הכתוב בצידה ויש לפרש לפ"ז הא דתניא במכילתא הנ"ל על האדמה מכאן אמרו כל מ"ע שמ"ש כתוב בצידה אין ב"ד של מטה כו' דר"ל כל מצות עשה כל עשה לאתויי אפילו מ"ע שמ"ש בצידה רק שכר עוה"ז נמי אין ב"ד של מטה כו' ועיין יד שאול סימן רפ"ה דאדרבה כשכתוב בצידה שכר עוה"ז להכי אין ב"ד של מטה כו' יעו"ש שמשמע מדבריו דכשאין כתוב בצידה רק שכר עוה"ב כופין עליה וסיים שם בזה"ל אמנם כל זה לפלפולא. וי"ל דלקושטא דמלתא מוכת דאין חילוק שהרי לר' יעקב דלית לי' שכר מצוה בהאי עלמא כלל לא בכיבוד אב ולא בשילוח הקן ומפרש למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך תרווייהו לעוה"ב. ועיין מהרש"א סוף חולין וא"כ לדידי' גם כבוד אב גם שילוח הקן ודכותייהו כלהו יהיו כופין עליהם. והרי סתמא דמתניתין בסוף פ"ק דקידושין כר' יעקב. וכדאוקמי שם בש"ס להדיא. וא"כ יהי' סתם משנה דלא כהלכתא דלסברא הנ"ל הרי נפקא מינה טובא לדינה להיות כופין גם על כיבוד אב ודכוותה ובחולין ק"י בבי דינא דר"ח דהורו לכוף על כבוד אב. ואותיב עליה מברייתא ומה זו תיובתא אדרבה לסייע לי' ממתניתין הנ"ל. אלא וודאי דכ"ע ס"ל שאין חילוק בין שכר לשכר לענין מ"ש בצידה הן בעוה"ז והן בעוה"ב תרווייהו שווין:
ויש לנו ללמוד מדברי השאילת שלום הנ"ל בכוונת הגאון רב אחאי. דמתן שכרו בצידו שאמרו לאו דוקא אלא דהוא הדין [וכל שכן] כשכתוב ענשו בצידו אמרינן וודאי זהו ענשו ולא ענשינן לי' אנן [ולכן אלו הי' כתוב בתורה בצידה של מצוה דמפני שיבה תקום והדרת. אם לא יקום ולא יהדר לא יאריך ימים שוב לא היו כופין אלא דמדברי קבלה לד"ת לא ילפינן] וכדברי רש"י בחולין הנ"ל וכמ"ש הלבוש. ולפי זה יתחדש לנו דין חדש. דכל מצוה שכתוב עונשה בצידה אין ב"ד של מטה וכו' וכבר כתבנו מזה למעלה בפרק י"ד. והעלינו דלא ס"ל הכי לרוב הפוסקים יעו"ש. אבל באמת קשה מי גרע עונש המפורש בתורה. מעונש הנשמע מכללא לכן נלענ"ד. דס"ל דשורש לימוד זה הוא באמת רק על יסוד הנזכר למעלה דלא אזלינן הכי למילף להקל בכפייתה אלא על פי הכלל הגדול שבידינו אין מקרא יוצא, מידי פשוטו. וקשיא לן מתן שכר במצוה פרטית ל"ל ואע"ג דמצינו לחז"ל שדרשו בכ"ד ולפי הדרוש אין הכתוב מיותר מ"מ הואיל ומיוחד לפי פשוטו קבלו חכז"ל דכל כה"ג בא ללמד שאין כופין עלי' משא"כ כשגם לפי פשוטו של מקרא איצטריך לגופיה אין עונש זה פוטרו מן הכפיי' כלל להכי במ"ע דפסח ומילה שעונש שבצידו הוצרך באמת לגופי' ללמד שיש עונש כרת על ב' עשין הללו וכדומה כה"ג הדרינן למדן בהו בכפייה ככל מ"ע דעלמא. נמצא לפי זה מ"ש רש"י בחולין ק"י דלכך פירש מתן שכרו כו' הדברים כפשוטן דמשום יתרון המ"ש בצידו דרשו הכי. ולמעלה הקשינו מהא דדרשו בירושלמי דאיצטריך למכתב מ"ש בצידה לדרשה להשוות קלה לחמורה אבל לדברינו אלה לק"מ. דמכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולפי פשוטו הוא מיותר וקבלו חז"ל שבא ללמד שאין כופין [וזהו מכוון במ"ש הלבוש בזה"ל קבלו חכז"ל כשמתן שכרה בצידה אין חייבים לכוף] והוא נלמד באמת במה מצינו במאזני צדק דכתיב לכם לכם ולא לב"ד וה"ה לכל מ"ע שמ"ש בצידה. וכבר כתבנו שגם במאזני צדק המ"ש בצידה אינו מיותר שהרי בא ללמד שאפילו על מצוה קלה שאין בה אפילו אחד ממאה באיסר זוכה לשכר גדול וכמו שאמר בספרי שם מ"מ לפי פשוטו של מקרא הוא למותר וקבלו חז"ל דלכם דכתיב התם ללמוד מכאן לכל מ"ע שבתורה כשמ"ש בצידה הדבר מסור לכם הציווי והעונש ולא לב"ד להעניש:
*) [בכת"י חסר שמונה פרקים כי הי' צריך להיות כ"ח פרקים ויעוי' בסוף ספר "דברי חידוש" נמצא ג"כ כמה ענינים מדינים אלו יעו"ש]:
*)הג"ה גם מדברי הפרי מגדים בספרו שושנת העמקים ד' ע"ד שכתב דמצות הוכח תוכיח דינה בענין כפיי' כמ"ע שמ"ש בצידה דכתיב בה ולא תשא עליו חטא ותרגם אונקלס ולא תקבל עליה חובא וא"כ זהו ענשו שנתפש בעוון ואין כופין עלי'. והנה לפי פשוטו של מקרא שתרגם אונקלס אין כאן קרא יתירא דהרי צריך לגופו ללמד שהוא נתפש באותו עוון וכ"ש למאי דקיי"ל דהאי קרא בא ללמד לאו להמבייש חבירו עובר בל"ת עליו חטא וכמ"ש בספרא וכמ"ש כל מוני המצוות ובכללו שלא לזכור עוונו ולא יכסנו בלבו וכמ"ש הרמב"ן במקומו. ועיין סה"מ שם ועכ"ר צ"ל דס"ל להפרמ"ג שמתן שכרו בצידו וענשו בצידו דין אחד להם ואפילו אינו מיותר כלל לפי פשיטו ה"ה נמי דאין כופין וכבר כתבנו שאין כן דעת כל הראשונים ופסח ומילה יוכיחו: