אור ברסלב
סדר הלכה (חידושי הלכה) קונטרס תורת העישוי › פרק יט

סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין

קונטרס תורת העישוי · פרק יט

פרק יח

יבאר הא דאיתא ממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת אם הוא דוקא כשיגיע זמנה בע"ש ע"י נדר או לא.

הב"ח ביו"ד סי' רמ"ח ז"ל (על מ"ש שם ממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת) ומשמע דאיירי כצדקה שכבר קצבו עמהם בני העיר ונדר כ"א ליתן לחודש כך וכך ביום פלוני והגיע הזמן אפילו בע"ש התם הוא דממשכנין עלי' בע"ש כיון שנדר. אבל היכא דלא נדר מעיקרא אלא שכופין אותו ליתן מה שראוי ליתן לפי ערכו אין כופין בע"ש כיון שהוא טריד. ולפי זה הא דכתב רבינו וממשכנין אינו מקושר עם מ"ש תחילה שאינו רוצה ליתן אבל מלתא באפי' נפשי' הוא עכ"ל וקשה לי שהרי דברי הטור הללו הן הן דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות מתנות עניים ומוכח שם שאי אפשר לפרש דבריו כן דהרי שם בפרק זה לא דיבר עדיין מן הצדקה שבאה ע"י נדר אבל ידבר שם מן חיוב הצדקה שחייבתו התורה (ובפרק שאחר זה הוא שהתחיל לדבר מן הצדקה שהוא מכח נדר וכמ"ש בריש פ"ח ז"ל הצדקה הרי הוא בכלל נדרים לפיכך האומר סלע עלי לצדקה כו' חייב ליתנה לעניים ואם איחר עבר על בל תאחר) ועל עיקר חיוב הצדקה פסק שממשכנין אפילו בע"ש אעפ"י שלא נדר כלל וכן מוכח להדיא בדברי רש"י בקידושין דף ע"ו: כל הא דממשכנין על הצדקה אפילו בע"ש ופירש"י דהיינו צדקה שיפסקו עליו ואינו נותן עכ"ל משמע להדיא דאע"ג דאיהו לא נדר כלל אלא שיפסקו עליו הגבאים או ראשי העיר שיתן כך וכך והוא אינו רוצה ליתן וכן מוכח מדברי בעל המאור פ"ד דבבא קמא שכתב דהא דממשכנין על הצדקה אפילו בע"ש מיירי בדבר שהוא תנאי בני העיר מוכח להדיא דמפרש לה בצדקה שלא ע"י נדר דאי ע"י נדר והגיע זמנה פשיטא דאפילו בלא שום תנאי ובלא תקנה ממשכנין אותו. ונדר בלא זמן אין ממשכנין לשיטת רה"ג שם:

וכן מוכח להדיא בדברי הרמב"ן בחידושי ב"ב דף ח' שם הקשה על הא דפריך הש"ס מהא דאמרו ופקדתי על כל לוחציו זה גבאי צדקה הרי שאין ממשכנין והכא קאמר דממשכנין ומשני הא בדאמוד הא דלא אמוד ולא משני אידי ואידי בדאמוד אלא הא דממשכנין מיירי בשנדר ליתן והא בשלא נדר ותירץ דלהכי לא משני כן דאי בשנדר ומעשין אותו לקיים נדרו עישוי זה לאו משום שררותא הוא ושנים למה לי יעו"ש הרי להדיא דפשיטא לי' דהא דאמרו ממשכנין על הצדקה אפילו בע"ש לאו בנדר מיירי ולהכי לא סגי ביחיד וצריך שנים דוקא ע"ש. והכי מוכח נמי מדברי המרדכי בפ"א דב"ב שכתב שם להוכיח דכופין על הצדקה

*)הג"ה ועיין פרישה שנדחק מאוד. עוד י"ל דבש"ס ב"ב ט' למדו מכתוב זה דגדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והי' מעשה הצדקה שלום והעתיקו הרמב"ם ג"כ שם באותו פרק הלכה ו'. וכדי שלא יחוש זה "המעשה" שמא טועה באומדנא לכוף שלא כדת ולא כפי ערך יכלתו ויתגלגל א"כ ע"י עישוי זו היזק ועונש וכמ"ש ופקדתי על כל לוחציו זה גבאי צדקה שם דף ח' ורמב"ם פ"ז שם. אולם כשעוסק באמונה אינו בא לידי מכשול וזהו כונת הרמב"ם במ"ש ול"א דב"ר ר"ע והיז"ק מתגלג"ל על ידה שנאמר והי' מעשה הצדקה שלום עכ"ל שהרי אמרו רז"ל שמקרא זה ידבר מן העישוי שמעשין על הצדקה בעל כרחו והרי זה הבטחה שלא יתגלגל לו שום ד"ר מן העישוי ושלום יהי' לו. אי נמי לפי מ"ש בש"ס קדושין ע"ו דגבאי צדקה הממשכנין מנצו בהדי אינשי וכמ"ש רש"י שם שעל ידי שנוטלין משכנות מריבין עמהן ומבזין אותן וא"כ אפשר הי' לחוש שע"י עישוי הלזו יתגלגל להם דבר רע בזיון וקצף. לזאת הבטיחן הכתוב שסוף סוף שלום ישיגו וכמ"ש והי' מעשה הצדקה שלום. אי נמי י"ל ע"ד שאמרו ב"מ דף נ"ג אמר"י אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך ופירש"י דבא לומר דלא ידקדק הרבה וילך לפנים משורת הדין ולא ירא שמא יבא ע"י זה לידי עניות וכן פסקו בש"ע חו"מ סי' רס"ד בש"ע ולבוש ועוד שם. ועיין סמ"ע וזה י"ל בכונת דברי הרמב"ם דלא יעני מצד זה אעפ"י שיכנס בה לפנים מן השטה קצת ודו"ק:

**) הג"ה שוב מצאתי בשטה מקובצת כתובות דף נ' ד"ה אל יבזבז יותר מחומש דמ"מ בדיעבד לא יעונש שיבא ע"י זה לידי עניות ע"ש שפיר' שזהו כוונת ר' טרפון ור' עקיבא בשמות רבה פ'. וא"כ שפיר שזהו שכתב הרמב"ם לעולם אין אדם נעשה עני מן הצדקה ור"ל אפילו עבר ונתן יותר מחומש מ"מ לא יעני ע"י זה וי"ל שהוציא כן מדברי רבותינו בש"ר שם ולפ"ז בטלה הוכחה הלזו ומוציאין ממנו בעל כרחו מהא דאפיק רבא מר"נ ד' מאה זוזי וכתב דדוחק לומר דהתם מיירי דכבר נדר מעיקרא ולהכי אכפיי' מדלא אידכר לי' תלמודא עכ"ל ואי כדברי הב"ח הרי אדרבה מדאמרו שם אפילו בע"ש על כרחך דבנדר מיירי והרי זה שאמרו ממשכנין כו' אפילו בע"ש כי הא דכפיי' רבא לר"נ בר אמי ואפיק מני' ד' מאה זוזי מוכח מלשון זה דהך עובדא דר"ן בר אמי והאי דינא דממשכנין כו' אפילו בע"ש תרווייהו בחדא גונא מיירי ולמדו זה מזה וכן כתב להדיא הרמב"ן במלחמות פ"ד דב"ק שם אבל מוכח מזה דפשיטא לי' דבלא נדר מיירי דנדר מאן דכר שמי' הכא:

וכן יש ג"כ להוכיח מהא דתירצו התוס' דהא דכפה רבא לר"נ ב"א פירושו כפיית דברים ולכאורה תמוה דא"כ גם בלא אמוד כייפינן בדברים כדמוכח בש"ס שם וכבר הקשה כן הר"ן בכתובות שם ועל כרחינו צריך לומר כמ"ש מהרש"א כתובות מ"ט דכפיית דברים בדאמוד מקרי כפיי' שאומרים לו שעובר על מצות עשה משא"כ בלא אמוד אין שם אלא דברים בעלמא. יעו"ש ואם כדברי הב"ח דהך דממשכנין כו' בער"ש מיירי בנודר ליתן היום ואינו נותן א"כ אפילו באינו אמוד חייב לשלם ועובר בעשה ול"ת. ויכולין אנו ללחצו ולעשות עישוי דברים דהיינו שיאמרו לו שעובר בעשה ול"ת. ואיך א"כ נפרנס דברי הש"ס דקאמר לא קשיא הא דלא אמוד הא דאמוד כי הא דרבא דאכפיי' לר"נ ב"א כו' לשיטה הנ"ל דרבא בדברים הוא דאכפיי' וכן מיש ממשכנין על הצדקה ר"ל משכוני' ע"י דברים וכמ"ש להדיא בשטמ"ק ב"ב ח': בשם גליון] והרי בנודר אפילו בלא אמוד מעשינן ע"י דברים וכנ"ל. והכי מוכח נמי מדברי הריטב"א בחידושי ר"ה דף ו' ז"ל שם ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת וחמיר מחוב דעלמא דלא קבעינן זמן בערב שבת. עכ"ל ואי בנודר לפרוע היום הזה עסקינן פשיטא דגם כן חייב לפרוע בזה היום דוקא אפילו בערב שבת. וגדולה מזו אפילו בשבת כמ"ש בחו"מ סי' ע"ג סעיף ז' הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת חייב לפרוע כו' משכון בתורת פרעון ועיין תומים שם דאם נשבע לתת מעות דוקא ישלם בשבת ע"י נכרי. או מקנה לו החדר שהמעות בתוכו יעוי"ש:

והנה בעיקר דברי הריטב"א שכתב בזה"ל ממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת משא"כ בשאר חוב דעלמא לא קבעינן זמן במעלי שבתא עכ"ל קשה לכאורה מה ענין קביעת זמן למשכון דבש"ס ב"ק ד' קי"ג אמרינן לא יהיבינן זימנא במעלי שבתא. ור"ל כמ"ש הר"ן בריש כתובות הובא בבית יוסף חו"מ סי' ה'. דלמקבע זימנא ולדון בלחוד אסרו לפי שהדין צריך מתון ועיון ואתי לאמנועי מצרכי שבת עכ"ל אבל למשכנו ע"י שליח ב"ד על חובו שכבר נפסק דינו לשלמו ואין כאן עיון ומתינות דין כלל בזו לא שמענו שיהא אסור בערב שבת ותדע לך. שהרי בש"ס שם בההוא מימרא גופא אמרי' לא יהיבינן זימנא ביומא דניסן וביומא דתשרי. וכ"פ בחו"מ סי' ה' להדיא והרי קיי"ל דכופין ע"י ב"ד לפרוע חובו ביומא דניסן ותשרי ואפילו בחול המועד וכמ"ש באו"ח סי' תקמ"ה להדיא וכמ"ש האו"ת שם ס"ק ז' ח' דבדלית לי' שום משפט רק מבקש לכוף לב"ח שישלם לו וכזה יכול לעשות עכ"ל ופשוט דה"ה נמי בערב שבת שהרי כל הנך יומא בחדא מחתא נקטינהו. בש"ס שם יומא דניסן ויומא תשרי ומעלי שבת ויומא טבא:

וי"ל דס"ל לריטב"א דבצדקה אפילו כשצריך עיון ומתינות הדין אי מחוייב לתת כל כך וכדומה. (שיש עלי' טענה ודין ודברים. דנין אותו אפילו בערב שבת. וכי היכי דחמורה צדקה לענין משכוני בביתו ה"ה לזה לדונו ולאפוקי מני' אפילו בערב שבת) והיינו דמייתינן עלה כי הא דכפיי' רבא לר"נ בר אמי ואפיק מני' ת' זוזי דפשיטא שהי' שם סברא שלא לחייבו כל כך. ולהכי לא נתן רנב"א בעצמו. ורבא ביטל סברתו וחייבו וכפאו. לקיים דברי רבא:

והנה ביו"ד סימן רנ"ח סעי' י"ג בהגה אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה אלא דאם אמר כופין אותו לקיים. וכתב על זה הגאון ר"ב פרענקיל וז"ל מלשון המרדכי פ"ק דקדושין דין תנ"ה נראה שהטעם דעל מחשבה ליכא כפיות ב"ד דהא אין הב"ד יודעים מחשבתו עד שיאמר לפי"ז י"ל דהיכא שמודה בעצמו שגמר בלבו יכולין לכופו ואפשר שגם רמ"א נתכוון במש"כ עד שיאמר כלומר שיאמר שגמר בלבו ואז כופין אבל לכאורה יש סברא לומר דאף דנלמד מכל נדיב לב שהחיוב לקיים מה שגמר בלבו ליתן צדקה אף שהוא בעצמו מודה שגמר בלבו מ"מ אין הב"ד מחוייבי' לכופו דהא אזהרת ב"ד לכוף ילפינן בר"ה ד' וא"ו מפסוק מוצא שפתיך ועשית אזהרה וכו' הרי שבאזהרה זו נאמר על הנדר שהי' במוצא שפתיו וכשחז"ל בפיך זו צדקה עוד שם לענין ב"ת חד דאמר ולא אפריש כו' יעו"ש עכ"ל בהגהות אמרי ברוך ולכאורה קשה דהא קיי"ל דכופין על הצדקה גופה מטעם הב' לאווין דל"ת ולא תקפוץ וכמ"ש הב"י בסי' רמ"ח ובש"ע שם וכמ"ש הש"כ סק"ג דלהכי כופין אעפ"י שמ"ש בצידה הרי שבעיקר חיוב הצדקה שלא מצד נדר כלל כופין אותו. ואמת דלחד תירוצא שהוזכר במרדכי בשם ר"ת דדוקא בנדר לצדקה הוא דכופין ולפי שיטה זו שפיר יש לקיים סברא הנ"ל דהיינו טעמא דאזהרה לב"ד שיעשוך הוא נלמד מפסוק מוצא שפתיך וכו' בפיך זו צדקה. אבל הרי כבר העלה הב"י דאפילו בלא נדר כלל כופין דהלכה דמשום האללווין דלא תאמץ ולא תקפוץ הוא דכייפינן וא"כ פשיטא דגם בחיוב צדקה מצד נדיבת לבו שחייב ליתן מן התורה והוא אם מונע מליתן הרי הוא עובר ב' לאווין דלא תאמץ ולא תקפוץ אעפ"י שלא נדר במוצא שפתיו כלל ועוד קשה שהרי התוס' והרשב"א והרמב"ן והר"ן והריטב"א ועוד הרבה ראשונים הקשו על הא דכפה רבא לר"נ למיהב ת' זוזי לצדקה ויסוד קושייתם מהא דחולין ק"י דקיי"ל מצות עשה שמ"ש בצידה אין כופין משמע להדיא דלא קשיא להו אלא מטעם מתן שכרה שבצידה והשתא לסברא הנ"ל דכל שלא הוציא משפתיו ליתן אין כאן. עישוי כלל והרי כל הנך רבוותא לא רצו לאוקמי הך דר' נתן בר אמי בנודר כלל וא"כ בלא"ה הי' להם

*)הג"ה וי"ל דדוקא על עיקר חיוב מ"ט דצדקה הוא דיש בו ב' לאוין דלית ולא תקפוץ משא"כ מי שנותן צדקה כפי חיוב ערך ממונו אלא שהתחייב עצמו ע"י מחשבת נדבת לבו מלבד חיוב של מצות הצדקה הרי זה מצוה אחרת ואין בה לית לא תאמץ ולא תקפוץ. כלל וה"ה בה מ"ע דפתוח תפתח. אלא דסוף סוף קשיא דא"כ אמאי אין כופין:

להקשות איך הוציא ממנו בעכ"ר ע"י כפיי' ולא עוד דעל קושיא זו לא יצדקו כל התירוצים שם וגם ר"ת עצמו דאוקמא הא דר' נתן ב"א בנודר לאו מטעם שאין מעשין בלא נדר אלא מטעם שמ"ש בצידה:

וכן מבואר בחידושי הרמב"ן ב"ב הנ"ל הא דקיי"ל ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת היינו על חיוב צדקה שלא ע"י נדר ולהכי צריך שנים משא"כ ע"י נדר אין צריך שנים. ונ"ל לקיים דברי הגאון הנ"ל דשאני עיקר חיוב של צדקה שחייבתו תורה ליתן וודאי כופין כמו על סוכה ולולב וכל המצות שאין חיובם מכח מוצא שפתיו משא"כ חיוב צדקה הבא מצד נדבת לבו שרוצה ליתן והוציא הכתוב מצוה זו בלשון מוצא שפתיך תשמור כו' אשר דברת בפיך לומר לך דלענין אזהרה לב"ד שיעשוך אין מעשין אותו אלא א"כ הוציא בשפתיו אע"ג דלענין חיוב חייב ליתן תיכף משחישב בלבבו ליתן אעפ"י שלא הוציא בשפתיו מדכתיב כל נדיב לב וכו' מ"מ אצל ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כתוב להדיא מוצא שפתיך אלא דקשה סוף סוף כיון דמחוייב מן התורה ליתן נדבת לבו שחשב לתת למה יגרע חיוב זה מחיוב עיקר הצדקה שכופין אותו ליתן אעפ"י שחישב שלא לתת כלל ואפילו צוות לפנינו שאינו רוצה ליתן כופין אותו אעפ"י שאין חיובו מכת מוצא שפתיו כלל. אבל לענ"ד י"ל הלכה כמותו ולא מטעמיה. אלא מטעמא אחרינא, כיון דעיקר חיוב זה נפיק מדכתיב כל נדיב לב. ואמרינן בחגיגה דף יו"ד. דרב יצחק אמר דהיתר נדרים יש לו סמוכים מן התורה דכתיב כל נדיב לב ופירש רש"י שם וז"ל כל נדיב לב אם עודנו לבו נודבו עליו יביאו. ואם מתחרט יתירו לו עכ"ל. א"כ אדרבה ממקרא זה גופא למדנו שאם מתחרט ואינו רוצה ליתן מתירין לו אפילו הוציא בשפתיו נדר מפורש ונהי דאמרינן שם דיש לדחות. דקאתי קרא למילף דאע"ג דלא הוציא בשפתיו. חייב ליתן מכח נדבת לבו. אבל מ"מ לענין לכופו בעל כרחו זהו וודאי י"ל דהדרינן למילף מהאי קרא גופי' כל נדיב לב אם עודנו לבו נודבו עליו יביאו ואם יתחרט ואינו רוצה לא יכופו (ובהוציא בשפתיו הוא דגלי קרא ועשית אזהרה לב"ד שימשוך אבל חיוב זה עיקרו ע"י נדיבת לב והרצאה) ועיין בקצות החושן סי' כ"ו בשם הב"ח בתשובה דבנודר לצדקה אין כופין דיכול לשאול על נדרו משא"כ בעיקר צדקה כופין. והשיג עליו מדברי המרדכי (בשם ר"ת) בפ"א דב"ב דמוכח מדבריו דבנודר גרע טפי ולענ"ד לחלק דוודאי נודר על עיקר חיוב צדקה שנתחייב עלי' גם בלא נדר. או שנתחייב ליתן כך וכך על פי ב"ד ועל פי ערך נכסיו והוא הוסיף שקבל עליו לחת סך הזה עצמו גם בתורת נדר כה"ג שפיר כופין ובהכי מוקי לה ר"ת הך דר' נתן ב"א. משא"כ אם נידר לתת חוץ מחיוב של ערך נכסיו בזה וודאי יכול לפטור עצמו כשישאל על נדרו ואין כופין:

עוד הקשה הקצות שם לשיטת הפוסקים דאין כופין על הצדקה אע"ג דיש שם שני לאווין לא תאמץ ולא תקפוץ א"כ גם בנודר לצדקה לא יכופו דסוף סוף יש שם מתן שכרה בצידה על מצות הצדקה ואי משום לאו דבל יחל הרי ס"ל דלאווי טובא לא מהני לענין כפיי' יעו"ש ולענ"ד הא דכתבו דבנודר כייפינן לא משום ל"ת דבל יחל. דהא וודאי לשיטה זו לא מהני ל"ת כלל לענין זה דעיקרה של כפייה במצות עשה הוא. אלא כשכתוב מ"ש בצידה גם על מ"ע אין כופין אלא זיל בתר טעמא מפני מה אין כופין. כמ"ש רש"י חולין ק"י: דלכך פירש לך מתן שכרה לומר אם לא יקיים זהו ענשו שלא יטול שכר זה. וא"כ מובן ממילא כשיש לפנינו פעולה אחת שיש בקיומה ב' מצוות עשין. מ"ע אחת שכרה בצידה ומ"ע שנית אין שם שכרה בצידה כגון זו שנדר ליתן לצדקה שיש עליו מ"ע אתת. פתוח תפתח את ידך מ"ע שנית ככל היוצא מפיו יעשה וודאי נהי דעל ביטול מצות פתות סגי בענשו הרמוז בצידו. אבל מצות קיום הנדר שאין כתוב שם בצידה מ"ש כלל. הרי ב"ד מחוייבים לכופו מצד מ"ע הלזו. והקצות שם הקשה לשאול וכי משום שקיבל עליו בנדר ליתן לצדקה הפסיד שכר הכתוב בצידה ולדברינו הנ"ל לק"מ דפשיטא כשמקיים נדרו ונותן הרי שכרו אתו הכתוב בצידו מלבד שכר קיום נדרו אבל כשעובר ואינו נותן כייפינן לי' מצד מ"ע של קיום הנדר שאין שם מ"ש כתוב בצידה:

ויש לפיע"ד לקיים דברי הגאון הקצות על פי דברי היד"ש בסימן רמ"ח שכתב שם וז"ל נראה דכל הטעם שאין ב"ד של מטה מוזהרין עלי' פירש"י בחולין ד' ק"ו דלהכי פירש מ"ש בצדה דאם לא תקיימנה לא תטול שכר זה והדבר תמוה דמ"מ למה לא נכפוהו לקיים מצוה זו וצ"ל כיון דמ"ש בצדה אין אנו צריכין לכופו. וכעין דאמרו חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם משום דכפרה הוא וא"כ בזה ג"כ כיון דמ"ש בצדה אין צריכין לכופו ולכך לא צותה התורה שיכפוהו עכ"ל הנה לפי טעם זה וודאי י"ל כל שיש שם שכרו בצידו הגם שיש בפעולה מצוות עשה שנית מ"מ תו לא כייפינן אנן דודאי קיים מעצמו כדי שלא יפסיד שכרו כנ"ל ואדרבה כיון שיש כאן עליו עוד חיוב מ"ע שנית אם יעבור הרי יפסיד יותר:

ויש לומר שזהו שיטת רב האי גאון שהביא בעל המאור בפרק הפרה דאפילו כד חד נודר לצדקה אין כופין אותו וס"ל דאפילו איחר ג"כ שכבר עבר בבל תאחר נמי אין ממשכנין וכדעת י"א דס"ל הכי וכמו שמוכח מדברי הרמב"ן במלחמות בב"ק פרק הפרה שם וכן דעת התוס' בכריתות ד' י"א וכמ"ש החכם צבי דפליגי שם על מ"ש התוס' בר"ה:

נמצא לפ"ז נ"מ לדינא כשיש בפעולה אחת שני עשין ומתן שכר כתוב בצד אחת ולא בשנית לפי טעם הראשון דהא דמקילין בכפייתה היא משום דענשו אתו וכעין קלב"מ שבש"ס א"כ כה"ג כופין אותו מכח מ"ע השנית משא"כ לטעם השני הנ"ל שבוודאי יקיים מעצמו שלא יפסיד שכרו שקבע לו הכתו' א"כ כ"ש כשיש שם עוד מ"ע שנית שאם יעבור יפסיד שכרו המפורש חוץ שכר השנית שאינו מפורש א"כ כה"ג שוב אין כופין כחייבי חטאות ואשמות שאין ממשכנין:

ועיין פתחי תשובה בחידושיו יו"ד סימן רמ"ה שהביא בשם חכם אחר דלהכי כופין על מצות עשה דולמדתם אותם אע"ג דיש שם מתן שכרו בצדה מ"מ איכא פסוקי אחריני דלא הווי מ"ש בצדה כמו ושננתם לבניך והודעתם לבניך וכופין מחמת אותן פסוקים והוא השיב עליו שהרי מ"ע של צדקה ג"כ יש פסוקים אחרים שאין כתוב שם מ"ש בצדה ואפ"ה ס"ל דחשיבא מ"ע שמ"ש בצדה להקל בכפייתה והנה אין זה ענין לנידון נ"ח הנ"ל דהתם נהי דאיכא פסוקא אחריני הנ"ל כגון ושננתם לבניך ודברת בם מ"מ אינן מצות פרטיות בפני עצמן דכלהו מצות עשה אתת הוא וכן בצדקה פתוח תפתח נתון תתן והחזקת בו וחי אחיך עמך כולן לא נמנו אלא מצוה אחת וכמ"ש הרמב"ם בספר המצות להדיא לכן כשיש במצוה מ"ש כתוב בצדה בקרא חד תו לא כייפינן משא"כ בנודר ליתן לצדקה כהאי גונא שהם שני מצות נפרדות זו מזו שפיר י"ל דשפיר כיפין עלי' מצד המצוה של קיום נדרו שאין כתוב מ"ש בצדה וכפי טעם הראשון הנ"ל:

והנה בפרק הזהב דמ"ד תנן כסף בלא משיכה יכול לחזור בו ואין בו אלא מי שפרע ועיין שם מ"ש הרז"ה בספר המאור דכל שחוזר בו אפילו מדברים לחוד. עובר על עשה מה"ת וכן כתב הראב"ד הובא בשיטה מקובצת שם וז"ל נ"ל דדברי' עדיפא ממחוסר אמנה אלא רשע נמי מקרי דקעבר על עשה ולר' יוחנן לא הווי מקשה מינה דאפשר דאיידי דאמר רב אין בהם משום חוסר אמנה אמר איהו נמי מחוסר אמנה ואפשר דאפילו מ"ע נמי אית בהו עכ"ל וקשה לפ"ז שיש כאן מ"ע מה"ח אמאי יכול לחזור בו הרי דינו של מ"ע לכוף עלה ולהוציא ממנו בעל כרחו והרי בעשה זו גופא אמרינן שם בכתובות דפ"ו דכופין אותו עד שת"נ וכמו שפירש"י שם להדיא וכן קשה מהא דב"ב ד' ג' דפריך וכי רצו מאי הוי כו' ומוקי לה ר' יוחנן כשקנו מידו וכו' ור' אשי אמר כגון שהלך כו' וקשה כל הטורח זה למה כיון שיש כאן ביטול מ"ע אם יחזיר בו א"כ שפיר כופין אותו כדת של תורה ועיין מ"ש הפרישה בטור חו"מ סי' ר"ד ז"ל אבל הראב"ד ורשב"א אוסרין אפילו בתרי תרעי כו' ודוקא אעשה דאורייתא דהן צדק אינו עובר בשינוי השער כו' הנה ממה שכתב דבחוזר בו מחמת שינוי השער אינו עובר על עשה דאורייתא מוכח מזה דבחוזר בו בלא נשתנה השער יש. בו איסור עשה דאורייתא וכדברי הבעל המאור והראב"ד הנ"ל וקשה א"כ אמאי לא יכופו לבלתי יחזור בו:

ולכאורה י"ל כיון דקיי"ל קנינים דאורייתא *) הרי זה למוד שגילתה התורה להדיא דכל שאין שם קנין הרי זה יכול לחזור בו דאל"כ קנינים דכתב רחמנא למה לי הרי מצד חיוב הן צדק לחוד שוב חייב לקיים דיבורו וכופין אותו לקיים המ"ע אבל באמת אין זה הוכחה דיש לומר דקנין שאמרו תורה היינו להיות לו קנין בדבר כגון חמץ בפסח וכדומה דאי לאו הקנין שבו הרי זה אינו שלו אעפ"י שהלה מחוייב לקיים דבורו ואדרבה זימנין שפיר קעביד כשחוזר בו דלא ניחא לי' דליקני איסורא.

אבל לענ"ד י"ל דמכדי כתב רחמנא מוצא שפתיך תשמור בפרשת תצא וילפינן מינה כל מיני נדרים ושבועות שבעולם הן נדרי גבוה והן נדרי הדיוט וא"כ כל היוצא מפיו יעשה דכתב רחמנא בפ' נדרים למה לי ואמת שהרמב"ן בספר המצות סי' צ"ד צידד לומר מכח מקרא זה שנדרי הדיוט הן מ"ע בפ"ע אבל כבר הוכיח הר"י דיליאן שא"א לומר כן ונראה שהרמב"ן עצמו למסקנא נמי הכי ס"ל שהרי במנין עשין שלו חשב שניהם ממקרא אחד ולמ"ע אחת וא"כ הדרק"ל היוצא מפיו יעשה למה לי לומר לך דדוקא כשהי' שם שבועה או נדר הוא שאינו יכול לחזור בו אבל הן צדק אע"ג דמ"ע לקיימו מ"מ כל זמן שלא הי' שם קנין יכול לחזור בו:

ולפי זה נתגלה לנו תירץ נכון על קושיא עצומה בהא דקיי"ל ביו"ד סי' ר"כ סעיף י"א נשבע לפרוע לחברו לזמן פלוני חלה שבועתו והקשה הכנה"ג הא קיי"ל מצוה לפרוע חובו דכתיב הן צדק כו' דהיינו מצוה לפרוע בזמנו ממש. ואין שבועה חלה על שבועה אמנם להנ"ל י"ל דמצוה לפרוע בזמנו אמת שמחוייב מה"ת מהכתוב הן צדק וכו' אבל אם חוזר בו הרי גלה קרא דלא כייפינן לי' וכנ"ל להכי שפיר תלה שבועה ואינו יכול לחזור בי וכופין לקיים מה"ת ואעפ"י דמדרבנן כופין גם בלא שבועה **):

תוכן העניינים

סדר הלכה (חידושי הלכה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה