סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
קונטרס תורת העישוי
פרק א
הא דתניא סוכה איני עושה לולב איני עושה מכין אותו עד שת"נ אם ר"ל מיתה ממש או דלמא אין ר"ל מיתה ממש כמו שנבאר בס"ד:
בש"ס כתובות ד פ"ו. תניא במה דברים אמורים בלא תעשה אבל במ"ע כגון סוכה איני עושה לולב איני עושה מכין אותו עד שת"נ עכ"ל ויש לחקור אי נימא שעד שת"נ אינו אלא דרך גוזמא בעלמא וכההיא שאמרו פסחים מ"ט. עם הארץ מותר לקורעו כדג מותר לנותרו וכתב הר"ן שם דכל הני מילי גוזמא נינהו וכהאי גונא בסנהדרין נח: חייב מיתה ור"ל שמכין ועונשין אותו אבל לא מיתה. וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות מלכים דין ט' להדיא וכה"ג בכורות ד' כ"ו יכול מיתה לא ת"ל לא תחללו ולא תמותו וכתבו התוס' שם דלא לחייבו מיתה קאמר אלא קרוב לחיוב מיתה ע"ש. וה"ה הכא עד שת"נ *) הלקאה ורידוי קאמר ולא מיתה וכבר צידד כן הגאון ריה"ג בספר מ"ת ריש הלכות יסודי התורה או דלמא לאו גוזמא היא אלא הדברים כמשמען ר"ל מיתה ממש. וכ"כ הגאון ריה"ג שם שדוחק לומר דהך עד שת"נ גוזמא הוא ולא מצינו בשום מקום מי שיפרש כן בהכאה הלזו והנה בתוספתא פ"ג דמכות תניא מכין אותו עד שיקבל או עד שת"נ. משמע לכאורה דעד שת"נ דומיא עד שיקבל הוא. וכמו שאם קיבל עליו לקיים המצוה ועשה אותה ע"י ההכאה הנה לא נעשה עמו דבר נגד הדין כמו כן אם לא קיבל עליו והוכה ומת הרי זה ג"כ דבר שנתחייב בו מן הדין א"כ משמע דהדברים כמשמען ולא גוזמא. ויש לדחות אדרבא עד שת"נ דומיא עד שיקבל תניא ועד שיקבל דקאמר הוא עד ולא עד בכלל דתיכף ומיד שמקבל עליו ואומר רוצה אני נפטר מההלקאה הזאת וכמו שיתבאר אי"ה כמו כן עד שת"נ י"ל עד ולא עד בכלל ומיד שיבא לגדר מכת מות שוב אין מלקין אותו וספק פקוח נפש דוחה שבת וכל המצוות שבתורה וה"ה שדוחה הכאה זו נמצא דאפילו אם תמצא לומר שאין זו לשון גוזמא מ"מ מכת מיתה אין כאן ורצונם לומר עד שת"נ ולא עד בכלל:
והנה ראיתי בשיטה מקובצת כתובות שם בשם תלמידי ר"י ובשם בעלי התוספות בכל מקום שאמרו מכין אותו עד שת"נ ר"ל שאין שם שיעור ידוע אלא שיחלישו כחו עכ"ל נראה לכאורה דס"ל דאין כאן מיתה ממש ולא מטעם דגוזמא קתני גם אין צריך לומר דעד שת"נ ולא עד בכלל הוא אלא דס"ל דבכוונה נזהרו חכמים בדבריהם ולא הזכירו כאן מיתה כלל ולא אמרו עד שימות או כדי להמית אבל אמרו עד שת"נ מפני שענין יציאת נפש נמצא גם שלא על מיתה ממש אלא על תלישת כת בלבד וכמ"ש נפשו יצאה בדברו וכדומה לזה בלשון מחכמים בש"ס דף ו' בבכורות ונדה ט' אין נפשה חוזרת עליה כ"ד חודש הרי שיציאת נפש וחזרתה נאמרה גם על מי שהוא חי לפנינו ומצינו במכילתא דמשפטים פ"ד שומע אני אפילו סטרו סטירו תלמוד לומר מכה כל נפש כו' עד שתצא כל נפשו עכ"ל מלשונם זה נלמד דער שח"נ יכולה היא להתפרש גם על הכאה שאין בה מיתה אבל מדכתיב כל נפש למדו מזה שאינו חייב מיתה אא"כ הכהו עד שתצא כל נפשו וכעין זה בסנהדרין ד' ע"ת כל נפש עד דאיכא כל נפש ור"י ב"ב סבר כל נפש כל דהוא נפש ע"ש נמצא דלפי זה ס"ל לבעלי התוס' ותלמידי ר"י דהך עד שת"נ אין ר"ל עד שימות אלא חלישת כת אמנם בדברי התוספות שלפנינו לא נמצא זה הפירוש בשום מקום:
ויש להוכיח גם מדברי הרמב"ם דלא ס"ל הכי שהרי כתב בספר המצות שורש י"ד בזה"ל כל מצוה מהם וכו' יש לנו שנלקה הנמנע מלעשות עד שימות או שיעשה אותם עכ"ל הרי ס"ל דער שת"נ ר"ל עד שימות וכההוא דתנן פ"ז דסנהדרין זה מושך אליו וזה מושך אליו עד שנפשו יוצאה הרי שהונח לשון זה גם על מיתה ממש (וכה"ג בכמה דוכתי) וגם עד ועד בכלל כהוראת עד בכל התורה עיין או"ת סי' מ"ג ויום תרועה ראש השנה ד' ל'. וכן מוכת מהתוספתא פ"ג דמכות הנ"ל שהרי באו שם לפרש ההבדל שבין מלקות של ל"ת למלקות הללו דשל ל"ת שיעורא ל"ט וזו שיעורא עד שת"נ. של ל"ת צריכה אומד אם יש בו כח לקבל ושל עשה אינה צריכה אומד והכי איתא בירושלמי פ"ד דנזיר להדיא ואם כצד הא' הנ"ל קשה איך ילקו אותו בלא אומד. דלמא אין בו כת לקבל כ"כ וימיתו אותו שלא נתחייב מיתה כלל. ואין לומר דזה אע"ג שלא נתחייב מיתה ממש מכל מקום כיון שאומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל ראוי הוא לחיוב מיתה ולהכי לא חיישינן למיתתו דהא ליתא דמשמע בש"ס סנהדרין ד' יו"ד דלא אמרינן הכי דפריך שם למ"ד מלקות במקום מיתה עומדת ופירש"י ראוי הוא למות כיון שעבר על אזהרת בוראו כו' אי הכי אומדנא למה לי ואי מאית לימות ומשני אמר קרא ונלקה אחיך כו' הרי *)הג"ה וכה"ג תנן במשנה ג' פרק י"א דפרה האוכלה חייב מיתה ולאו דוקא אלא מרדות וכמ"ש התוס' בכורות ד' נ"ד ד"ה וב' מינין. ור"ה י"ב ד"ה תנא.וכ"כ הר"ש בריש מעשרות וכמ"ש התוי"ט בפרה שם:
דאפילו מי שראוי למות כל שאינו חייב מיתה מן הדין שוב אין רשאין להלקותו בלא אומד אלא ודאי דשאני הלקאה זו מהלקאות לית ושהדברים כפשוטן דשל ל"ת שיעורה ל"ט להכי צריך אומד והלקאה זו שיעורה עד שימית לכן אין צרך אומד. וכן יש להוכיח מדברי הגאון חוות יאיר בתשובתו ד' רס"ד שכתב שם בהשמט' וז"ל וכי תימא הא גופא קשיא וכי חמיר עשה מן ל"ת דאין מצילין אותו בנפשו של עושה חוץ מן המנויים במשנה דסנהדרין וכו' יעו"ש שהוכיח שאין הכאה זו נוהגת בל"ת דאל"כ קשיא הלא אין לנו איסורי לאוין שיצילו אותן בנפשם אלא אלו בלבד השנויים בסנהדרין שם. מבואר מזה דפשיטא ליה דעד שת"נ הוא חיוב מיתה ממש כמו אלו שמצילין אותן בנפשן:
והנה הרמב"ן בפרשת יתרו כתב וז"ל לולב איני נוטל סוכה איני עושה מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או שתצא נפשו עכ"ל. ולכאורה תמוה למה שינה הרמב"ן לכתוב דין זה שלא כלשון הש"ס בכל המקומות שהזכירו דין זה לא אמרו מכין אותו "שת"נ" אלא "עד" שת"נ וכמ"ש בכתובות פ"ו ובחולין קל"ב ובירושלמי דנזיר פ"ד ובתוספתא דמלקות פ"ג ולא אישתמיט להו בשום מקום שיאמרו מכין אותו "שת"נ"אלא "עד" שת"נ והרמב"ן עצמו כתב בתחילה "עד" שיקבל כלשון התוספתא והש"ס בבלי וירושלמי ואחר זה תיכף בהעתיקתו סיום הדברים השמיט מלה עד לגמרי אמנם להנ"ל י"ל דכוונתו ללמדינו לאפוקי דלא נימא דהאי עד שת"נ עד ולא עד בכלל הוא דומיא דעד שיקבל דתני וכנ"ל לכן דקדק וכתב מכין אותו "שתצא" נפשו וכלומר דלא נקט בסיפא עד אלא איידי דנקט עד ברישא ור"ל שיכוהו "שת"נ" ממש:
שוב מצאתי חבר להרמב"ן בזה ה"ה הר"י בעל אור זרוע שזכינו לאורו זה קרוב שם דף ע' כתב וז"ל מכין אותו "שת"נ" או עד שיקבל לעשות עכ"ל הנה השמיט גם הוא תיבת עד אצל ההכאה ולא כתבה אלא אצל הקבלה וכמ"ש הרמב"ן וי"ל דשניהם נתכוונו לדבר אחד. אמנם בשיטה מקובצת נזיר ד' כ"ג ראיתי שהעתיק דין זה בזה"ל מכין אותו עד שת"נ או שיקבל עכ"ל הנה זה היפך דברי הרמב"ן והאו"ז.
ויש לומר דהשיטה מקובצת לטעמיה אזיל שהעלה בכתובות פ"ו דעד שתצא נפשו שאמרו ר"ל להחליש כחו ולא מיתה ממש וכנ"ל בשם התוס' ותלמידי הר"י ולפי זה הרי יפרשו דעד שת"נ ר"ל עד ועד בכלל משא"כ עד שיקבל הרי אין עד בכלל דתיכף משקיבל עליו לעשות אסור להכותו לכן מפרש איפכא דאיידי דנקט עד שת"נ נקט נמי עד שיקבל:
והגה"ג הנצי"ב בעה"מ ספר העמק שאלה בתשובתו אלי כתוב לדחות מה שהוכחתי מתשובת החוות יאיר וז"ל החוות יאיר בא ליישב הקושיא מרודף אחר עבירה שאין מצילין בנפשו אלא איזה עבירות מיוחדות ותירץ דהתם כו' ולבסוף סיים דעד שת"נ לאו דוקא אלא הכאה עד שמ"מ יוכל לחיות וממילא אזיל הקושיא מרודף עכ"ל הטהור:
וזאת תשובתי אשר השבתי ע"ד הרב נ"י אי אפשר לפרש דברי החוות יאיר כך וכמו שאברר דהנה ז"ל התוות יאיר שם וכי תימא הא גופא קשיא וכי חמיר עשה מל"ת דאין מצילין אותו העושה עבירה ברודף לעשותו בנפשו של העושה חוץ מהמנויים במשנה דלא קשי' דגבי ל"ת אם אכתי לא עבר אפילו מבקש לעשותה הוי חסר מעשה ודלמא יחזור בו רק יתרו בו ואם יעבור יקבל עונשו ומה נעשה לו עוד דמה דהוי הוי משא"כ במ"ע בישיבתו בטל עובר ומכין אותו כדי שיקיימו. לענות גופו כדי לקיים נשמתו עכ"ל הבין הגאון נ"י דר"ל שנעשה לו ענוי הגוף אבל לא להוציא נשמתו וכן מ"ש ברירא לי דעד שת"נ ר"ל כל זמן שעדיין אפשר לקיימו כוונתו "לקיימו" לבלתי המיתו ובאופן זה הנה מבואר להדיא בדברי הגאון החוות יאיר במסקנתו שהדבר ברור דעד שת"נ לאו יציאת נפש ממש הוא:
אבל המתבונן בעין יפה יראה שא"א לפרש כן שהרי זה ברור שבראשית דבריו שם פשיטא ליה דעד שת"נ ר"ל מיתה ממש כהנך שמצילין אותם בנפשם ולכן הוקשה לו הרי אין לנו אלא אלו המנויים בסנהדרין שם ועל זה סיים וכתב ומכל מקום ברירא לי דעד שת"נ ר"ל כל זמן שעדיין אפשר לקיימו עכ"ל ואם ר"ל לקיימו שישאר חי ולא להמיתו. הרי סותר דברי עצמו שהרי ברור לו בתחילה להיפך ואם בא לחזור ממ"ש תחילה עכ"פ הי' לו לומר אי נמי או ועוד י"ל ותו מאי כל זמן דקאמר מה טיבו של זמן הכא ודי לו שיאמר שת"נ לאו דוקא שאין ממיתין אותו אבל הדבר פשוט שמ"ש כל זמן שעדיין אפשר לקיימו על קיום חיוב המצוה קאי ור"ל שיש עדיין זמן לקיים המצוה לאפוקי עבר זמן הסוכה שוב אין שם הכאה זו. וכ"כ רש"י להדיא כתובות פ"ו. וכן כתב הרשב"א בחידושיו שם בפירוש. וכ"כ הר"ן בחידושי תולין ד' קל"ב וכן מבואר בסה"מ להרמב"ם שורש י"ד וכן בתשב"ץ חלק ב' סי' נ"א שאחר הזמן תו לא מתינן לי' עד שת"נ והן הן דברי החו"י במ"ש ברירא לי דעד שת"נ כל זמן שעדיין אפשר לקיימו על חיוב הציוי קאי וכן מ"ש כדי לקיימו נמי קיום הציוי קאמר:
ומה שכתב החו"י לענות גופו כדי לקיים נשמתו אין ר"ל לבלתי המיתו שא"כ די לו שיאמר מלקין אותו אבל לא ימיתוהו. ועוד מאי כדי לקיימו דקאמר חייב לקיימו הי"ל לומר. אבל הדבר ברור דר"ל דהך ענוי ואיבוד הגוף הוא כדי שתתקיים נשמתו כלומר שחיי הנשמה וקיומה היא קיום התורה והמצוה ורצונה לקיים אלא שחומר הגוף מעכב לכן מלקין גופו עד שיתרצה הגוף או שתצא נפשו לחפשי ממנו וזה שסיים שם בזה"ל ועיין מ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות גרושין שבאמת כתב הרמב"ם שם וז"ל שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתוקפו וכיון שהוכה כו' יעו"ש שהן הן הדברים שרמז אליהם החו"י בקיצור:
ומה שכתוב כ"ת בזה"ל ולבסוף סיים דעד שת"נ לאו דוקא אלא הכאה עד שמכל מקום יוכל לחיות עכ"ל תמוה לי טובא נייתי ספר ונחזו כי דברים הללו לא נמצאו שם כלל בחו"י לא בתחילה ולא בסוף. באופן שמדברי החו"י מוכת להדיא דעד שת"נ מיתה ממש קאמרינן וכן מוכח בתשובת חכם צבי סי' מ"ט שם הביא דברי הרא"מ שכתב די"ל מ"ש במילה ונכרתה הנפש ההוא ר"ל הכאה עד שת"נ *) אם מסרב לקיים המצוה והוא כבר הגיע לי"ג שנים ומעלה כל זמן שאינו בן עשרים אינו חייב כרת והחכם צבי השיג שא"כ *)הג"ה וכעין זה כתב הראב"ע בפרשת אחרי י"ח כ"ט מ"ש הכתוב ונכרתו הנפשות העושות שר"ל מיתה ע"י ב"ד אם עשו בפרהסיא ובסתר יוכרתו בידי שמים:
כל מ"ע יש בה כרת כזה יעו"ש על כל פנים משמע דתרווייהו ס"ל דעד שת"נ דברים כמשמען וכן מוכת מדברי הגאון הקצות שכתב במשו"נ סי' ג' וז"ל בית דין כופין לקיים המצוה ומכין אותו עד שת"נ כגון סוכה איני עושה ואלו באיסורא אין הדין כן ואין מכין עד שת"נ אלא בעבירות הידועים כגון רודף אחר נערה המאורסה או במקום שקנאים פוגעים בו וכל זה ברור עכ"ל הנה פשיטא ליה דעד שת"נ היינו להורגו ממש כאלו שקנאין פוגאין בו יעו"ש:
ובתשובה אשר שלח אלי הגאון מו"ר מו' יוסף שאול נ"י מלבוב שעה"מ מפרשי הים:
כתב וז"ל הנה בענין מכין עד שת"נ מה המכה אשר לא כתובה השיעור הקצב וגוף תכונת המכה אמנם לענ"ד שרש"י בתולין פירש הך דמכין עד שת"נ היינו שמתא כדדרשינן במועד קטן שמתא שם מיתה שנכנסת בכל רמ"ח איבריו עכ"ל הנה לפ"ז הי' נמצא לנו שיטה חדשה אשר לא נזכרה בפוסקים ולענ"ד דיש לעשות סמוכין לזה מדברי הש"ס גופא בחולין קל"ב שם דפריך אי לימא דתו לא משמתינן ליה והא תניא במד"א וכו' מכין אותו עד שת"נ הנה בא הש"ס שם להוכיח דמשמתינן ליה מהא דתניא מכין עד שת"נ משמע להדיא דהיינו הך ועוד דאל"כ קשה דעדיפא מינה הוי ליה להש"ס להקשות הא לא סגי בשמתא ואיך המתינו להם כ"ב שנין הי' להם להכותם עד שיקבלו או שת"נ וכדתניא במד"א וכו' ואין לומר דהכא במאי עסקינן בדלא אפשר כגון שידם תקופה וכדומה ולעולם בדאפשר עבדינן הכי דהרי הפוסקים כולם העתיקו דבר זה להלכה דהמעכב מתנות כהונה מנדין אותו עד שיתן משמע דזה דינו לנדותו ולא להכותו נפש. והרי בברייתא מבואר דמכין אותו עד שת"נ אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דהכאה זו שבברייתא הוא הנידוי והשמתא:
וכן משמע לכאורה מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ב מהלכות מלוה ולוה הלכה ד' אם יש כת ביד ב"ד לעשות עד שיפרע בעל חובו או לנדוחו שיחן יעשו וכו' שפריעת חובו מצוה עכ"ל ולמה לא הזכיר הכאה עד שת"נ גם בפרק כ"ב שם כתב הורדה לנכסיו ונידוי והכאה לא כתב גם בסוף פרק כ"ה מהלכות סנהדרין כתב מי שבא לב"ד לקבל הדין והלך לו ולא שילם מחרימין אותו ואיך לא אישתמיט לי' בחד מהנך דוכתי למכתב בהו דמכין אותו עד שת"נ וכמ"ש בש"ס כתובות פ"ו בפריעת חוב אבל לדברי הגאון נרו דהכאה הוא היא השמתא ואיננה דבר חוץ ממנה א"כ לק"מ וכן משמע נמי מדברי הפוסקים באבן העזר סי' וא"ו בדין כהן דנסיב גרושה משמתין אותו עד שיגרש עיין משנה למלך פ' מ"ז מהלכות איסורי ביאה דפשיטא לי' דעל כל כהאי גוונא מכין עד שת"נ אבל להנ"ל ניחא דהיינו הן:
אמנם יען כי הגאון נרו שם בתשובה הלזו עצמה סיים וכתב בזה"ל אבל הוא דבר חידוש ורחוק להעמיס כן בלשון רש"י עכ"ל גם אנו נאמר שקשה להעמיס כן גם בלשון הברייתא דתני להדיא מכין אותו משמע וודאי הלקאה כפשוטה וכן מורין להדיא דברי התוספתא והירושלמי הנ"ל שבאו לפרש ההבדל שבין הלקאה של חייבי לאווין להלקאה זו, זו ל"ט וזו בלי מנין זו צריך אומד וזו בלא אומד מבואר מזה שהדברים כמשמען ומש"ס דחולין הנ"ל י"ל דאין ראיה לפי מ"ש הרא"מ והמרדכי פרק השולח דלהכאה עד שת"נ צריך דוקא דיינים שהן סמוכין בא"י ורב חסדא לא הוי סמוך דכל רב לא סמיך הוא כמ"ש רש"י כתובות מ"ג ולהכי לא עביד להו להנך טבחי דהוצל אלא שמתא משום דלא הי' שם סמוכים ועל דרך הזה י"ל מ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות ת"ת דהמעכב מתנות כהונה חייב נידוי ולא כתב הכאה עד שת"נ מפני שהרמב"ם שם הקדים לזה שם באותו ענין שכל מי שמחויב נידוי כל יחיד יכול לנדותו ואפילו הדיוט ואחר זה כתב מיד איזה הם הדברים שחייבים עליהם נידוי ויחשוב כ"ד דברים שעל כל אחד מהם יכול יחיד הדיוט לנדות ולכן לא הזכיר שם הכאה עד שת"נ דס"ל כהרא"מ והמרדכי הנ"ל דלזה צריך סמוכין ועל דרך זה י"ל כוונת הטור וש"ע יו"ד סי' של"ד שהעתיקו שם דברי הרמב"ם כצורתם וכן בא"ע סי' וא"ו הנ"ל אמנם דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות מלוה הנ"ל שכתב אם יש כח ביד דיינים לעשות עד שיתן כו' הנה עישוי זה י"ל דר"ל הכאה עד שת"נ דא"א לומר דר"ל שמחא או נידוי שהרי כתב בפירוש מיד או לנדותו ומה שלא הזכיר הכאה בפירוש י"ל דסמך עצמו על מה שהשריש כבר בהה"מ בי"ד שרשיו וכעין מ"ש הר"י דיליא"ן בענין לאו דטריפה יעו"ש ותדע לך שהרי סוכה ולולב וציצית שנזכרו בברייתא להדיא שמכין אותו עד שת"נ והרמב"ם לא הזכיר בהם הכאה כלל, לא בחבורו הגדול ולא בפירוש המשנה ועל כרחינו צ"ל שסמך עצמו על מ"ש בסה"מ שורש י"ד בזה"ל שכל המצות עשין בכללן משפט אחד להם להכות את הנמנע מלעשות עד שיקבל או עד שימות וכצ"ל כוונתו בהלכות סנהדרין הנ"ל:
וכן מוכח נמי מהא שכתבנו למעלה דהכל מודים דהכאה זו אינה נוהגת אחר שעבר הזמן וכמ"ש רש"י והרמב"ם ותשב"ץ והרשב"א והר"ן ושמתא הרי עיקרה אינה אלא אחר שעבר וכמו"ש בירושלמי כל שנהג שלא כשורה מנדין אותו וכן הוא בש"ס דילן בכמה דוכתי וכן מבואר בפוסקים עיין טור י"ד סי' של"ד וש"ע שם א"כ מוכח להדיא דהכאה זו לאו שמתא היא:
שוב מצאתי ראיתי בספר אור זרוע שזכינו לאורו מקרוב שם דף ע' הלכות מתנות כהונה הביא סוגיא דחולין הנ"ל בזה הלשון למאי הלכתא אי לימא דלא רמי עלן למנגדינוהו אלא לשמתינהו והא תניא במד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כו' מכין אותו עד שת"נ עכ"ל הנה לפי גירסא זו מבואר להדיא באמת הא דמייתינן בש"ס שם ברייתא זו היינו להוכיח ממנה דלא סגי בשמתא. אלא להכותו עד שיקבל או עד שת"נ הרי מפורש דהכאה זו כפשוטה וכמשמעה:
וכן מוכח נמי בדברי הרמב"ן בספר המלחמות פ"ו דיבמות שכתב שם וז"ל מכין עד שת"נ ומשמתין ועבדינן הרדפה ועיין מג"א להר"י דיליאן סוף שורש רביעי אות ה' שכתב וז"ל שמוסיף בהן עשה כי הוא חמור מן הלאו כמו שאמרו בכתובות פ"ו בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון שאומר לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שת"נ עכ"ל מדבריהם הללו מוכח ג"כ דהכאה זו איננה שמתא ולא נגידא בעלמא ודו"ק:
פרק ב
יחקור הא דתניא מכין אותו עד שת"נ אם כך היא מה"ת או אינו אלא מדרבנן:
תניא התם בתוספתא דמכות פ"ג מכות ארבעים מן התורה אבל מכות מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שת"נ או עד שיקבל עליו עכ"ל והובא בשיטה מקובצת לנזיר ד' כ"ג וכתב עלה וז"ל ונראה דהיינו דוקא כשאומרים לו עשה מצוה ואינו עושה דמכין אותו עד שיקבל לעשותה או עד שת"נ מבואר דס"ל דהלקאה זו מכת מרדות הוא. וכן מבואר בפסקי התוס' במנחות סימן קמ"ג דז"ל שם עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו מכות מרדות עכ"ל וכן משמע בירושלמי פ"ד דנזיר מלקות תורה מ' ומכות מרדות חובטין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו ועיין פני משה שם. וכן משמע מדברי הר"ן פ"ד דכתובות ז"ל פירש בערוך מלקות דאורייתא כו' אבל עובר על מ"ע כגון סוכה כו' ונקראים מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים (וכן משמע מדברי המ"מ פ"א מהלכות איסורי ביאה דין ח' יעו"ש):
ויש לענ"ד בזה מקום עיון שהרי בכמה דוכתי מוכח דהכאה זו מה"ת היא. (א) בש"ס יבמות ד' פ"ח תניא מנין שאם לא רצה דפנו ופירוש רש"י הלקהו וקדשהו בעל כרחו וכו' ופריך הש"ס היכי דמי כו' צריכא למימר רדפנו ופירש"י פשיטא באיסור וכו' לא איצטריך קרא דוודאי כייפינן לי' משמע להדיא דהכאה זו מה"ת הוא דאל"כ תיפוק לי' דאיצטריך קרא למילף דהכא לקי מה"ת ועיין כתובות מ"ט בהפלאה שם שכתב להוכיח מסוגי' זו דכופין ומלקין על ל"ת כמו על מ"ע ומדאמרינן דהא מילתא דפשיטא לן ולא איצטריך קרא על זה א"כ וודאי ה"ל שכך הוא מה"ת. (ב) בפ"ק דר"ה דף ו' ע"א תניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו וכתבו התוס' שם וז"ל כל מ"ע נמי כופין עד שת"נ והא דאיצטריך קרא משום דס"ד דאין כופין כאן לפי שכתוב כאן לרצונו ועי"ש בתוס' ואי נימא דאין הכאה זו מה"ת א"כ הא שפיר איצטריך קרא למילף לן דהכא כופין ומכין אותו מה"ת משא"כ בכל המצות עשין שבתורה (ג) כתובות מ"ט ובב"ב ח' רבא כפיי' לר"נ בר אמי ואפיק מניה ת' זוזי לצדקה והקשו התוס' והמרדכי והר"ן הא צדקה מתן שכרה בצידה ואין כופין ותירצו בכמה אנפין וחד מנייהו דכשמ"ש בצידה אין כופין על ידי הכאה גדולה שהיא עד שת"נ אלא מלקין וכופין ולא עד שת"נ וכן הובא בט"ז ביו"ד ר"ם ר"ח והנה שורש דבר זה הוא מן התורה כמ"ש בירושלמי פ"ד דב"ב מאזני צדק יהי' לכם מכאן אמרו מ"ע שמ"ש בצידה כו' [ועיין תשובת מהר"מ רוטנברג סי' תשכ"ה שפירש דר"ל מדכתיב לכם מכאן אמרו מ"ע שמ"ש בצידה כו' כלומר הדבר הזה לכם הוא מסיר לעצמיכם ואין ב"ד נענשים עליו ומפרשי הירושלמי אישתמיט להו דברי מהר"מ הללו] והשתא את"ל דהכאה זו עיקרה אינה מה"ת קשה למה לי קרא למילף שאינה נוהגת במ"ע שמ"ש בצידה והרי מה"ת אינה נוהגת בשום מצוה. (ד) לישנא דברייתא גופה דתני במד"א (דלוקה מ') במצות ל"ת אבל במ"ע מכין עד שת"נ משמע וודאי דהך הכאה מה"ת הוא דומיא דמלקות ל"ט של הל"ת ותדע לך שהרי הר"י דיליאן סוף שורש ד' הוכיח מדברי הש"ס הללו שמ"ע חמורה מלא תעשה מדלא חייב הכתוב על ל"ת יותר מל"ט מלקות ובמ"ע מכין בלתי קצבה ועי"ש (וכ"כ הגאון ר"א אזקארי בס"ח) הרי מפורש דס"ל דכך הוא מה"ת ושזהו כוונת הכתוב במקום שהוסיף לכתוב בו מ"ע (ה) בסנהדרין ס"ב אמרינן מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום ונקטליה יעו"ש מוכת להדיא בסוגיא שם דאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני שנהרג על זה מ"מ צריך שיהי' לו שורש מן הכתוב דאל"כ הדרינן לכללא דכל דרחמנא פטריה אנן לא קטלינן ליה והשתא אי נימא דהכאה עד שת"נ שבכל המצות איננה מה"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתי' מי איכא מידי וכו' [וכ"מ ממ"ש הסמ"ע סי' ע"ג ס"ק י"ז דהכאה עד שת"נ איננה מכות מרדות] (ו) הרמב"ם בסה"מ שורש י"ד כתב וז"ל והנה יפה אצלי שאצרף אל זאת הכוונה תוספת והיא בזכרי המצוה אשר יתחייב עליה העונש הן עשה או ל"ת אזכיר ענשה כו' מיתה או כרת או קרבן כזה או מלקות או חייבי מיתות ב"ד או תשלומין וכל מה שלא נזכיר בהעונש מן העונשין תדע שאם הוא מצות ל"ת הרי הוא כמו שאמרו כעובר על מצות המלך ואין לנו לענשו אמנם מ"ע בכללם כל מצות מהם כשהתחייב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע על עשותה עד שימות או שיעשה וכשנסתלק זמן החיוב נמנע מזה כמו שעבר ולא ישב בסוכה ע"ד משל אין לנו להכותי אחר הסוכות על עבירתו ודע זה עכ"ל הנה מדברי רבינו הללו יש ללמוד נמי דס"ל דהכאה זו מה"ת חדא מדחשיב לה בין הנך עונשין מיתה בי"ש כרת. קרבן. מלקוח. מיתת ב"ד. משמע שגם הוא מה"ת דומיא דהנך שהן מה"ת ממש ועוד שאם ס"ל שזו מרדות דרבנן קשה הרי מרדות דרבנן נוהגת גם בל"ת שאין בה ל"ט של תורה כגון לאו שאין מעשה וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות חמץ ומצה לענין לאו דבל יראה וכן הוא עוד בכ"ד ואיך א"כ כתב בשורש זה שאם היה ל"ת הרי הוא כעובר על מצות המלך ואין לנו לעונשו עכ"ל. והרי גם הוא לוקה מרדות מדרבנן אעפ"י שאין בו מעשה:
הן אמת כי לענ"ד, דברי הרמב"ם הללו לקוחים מדברי התוספתא פ"א דכריתות [משם מקורם] דתניא התם זה הכלל כל מצות ל"ת שיש בהם מעשה לוקין ושאין בהם מעשה אין לוקין כו' כעובר על מצות המלך עכ"ל. ועל התוספתא לק"מ דאע"ג דיש וודאי מכות מרדות גם בלאו שאין בו מעשה מ"מ כוונתם שם על מלקות של תורה הוא דאין בה בלא עשה מעשה ולא דברו שם מן מרדות דרבנן כלל. אבל דברי הרמב"ם בשורש הזה אם נאמר שיחשוב שם גם עונש של מכוח מרדות דרבנן א"כ קשה טובא הרי נוהגת גם בכל ל"ת שאין בה מעשה ועוד קשה דאי נימא דהכאה זו עד שימות ר"ל מכות מרדות דרבנן איך השריש רבינו שם שעל מ"ע אחרי עברו אינו לוקה עוד והלא יש מלקות מרדות במצות עשה גם אחרי עברו וכמ"ש רבינו להדיא בפ"א מהלכות איסורי ביאה דין ח' וכ"כ הרב המגיד שם שזה נלמד ממה שאמרו סוכה אינו עושה כו' מכין אותו עד שת"נ ואין לומר דיש חילוק בזה בין ביטול עשה שיש שם מעשה בביטולה. הוא דילקה מרדות אחר עברו משא"כ כשהביטול הוא בשב ואל תעשה וכמ"ש באמת הרב בעל נחל איתן בפ"ו מהלכות חמץ ומצה:
ולענ"ד דהא ליתא שהרי לימוד ערוך הוא בידינב מדברי הר"ן בחידושי חולין דף קל"ה דמלקין אותו אחר חג הסוכות על ביטול מ"ע דסוכות ור"ל וודאי מכות מרדות הרי דגם על שב ואל תעשה נוהגת, וכן מוכח מדברי הרמב"ם גופיה שהרי יניח שם כלל גדול לכל מ"ע בכללם שאינו לוקה אחר עברו ומדוע לא הבדיל בין מ"ע שיש מעשה בביטולה לבין מ"ע שביטולה הוא בשב ואל תעשה אבל על כרחינו צ"ל שלא דיבר הרמב"ם שם מן מכות מרדות כלל אלא מהלקאה של תורה וכדברי התוספתא שממנה מקור דבריו הללו שאינה, מדברת ממכות מרדות דרבנן א"כ מוכח ממילא דהכאה זו מה"ת הוא ומינה דכמו דהכאה זו אין הבדל בה בין עשה מעשה ללא עשה מעשה כל שעבר זמנה אין לנו להלקותו מה"ת ה"ה לענין מכות מרדות דרבנן נמי שאין הבדל בניהם ומתינן לי' מרדות דרבנן גם בלא עשה מעשה וכדברי הר"ן ז"ל (ז) בתשובת הרא"ש כלל י"א סי' ח' וששאלת למ"ד פריעת בעל חוב מצוה הוא וכייפינן ליה בגופיה האיך תתקיים לדבריו כל אותה הלכה בסוף המקבל ואותם הפרקים דניתוח ומשכון:
יראה לי דבכתובות פ"ו מיירי כגון דלית ליה קרקע אלא מעלכולי והבריחם כו' יעו"ש ואי נימא דהך הכאה דכתובות פ"ו שם אינה מה"ת מאי זו שאלה מאותם הפסוקים הכתובים בתורה. לענין כפייה והכאה של מרדות דרבנן אבל מוכח מזה דס"ל נמי דגם הכאה זו מה"ת היא. (ח) הרר"א ממיץ בספר יראים סי' רע"ח כתב המלוה יאמר משמט אני:
ואם אינו רוצה לומר כופין אותו שיאמר דתניא במד"א כו' סוכה ולולב מכין אותו עד שתצא נפשו ונראה דאין דברים הללו אמורים אלא בב"ד של ארץ ישראל. אבל בב"ד של חוץ לארץ אין רשאין לכופו כו' יעו"ש שיש שם קצת גמגום משגגת המעתיק ועיין מרדכי פרק השולח סי' שפ"ג שהביא את דבריו וז"ל והרא"מ בספר יראים כתב דאם המלוה אינו רוצה לומר משמט אני כיפין אותו כדתניא גבי אומרים עשה סוכה וכו' מכין אותו וכו' ובב"ד של חוץ לארץ אין רשאין לכופו אלא מכין אותו [ר"ל מכות מרדות דרבנן אבל לא להכותו נפש גם אין קונסין אותו בממון] דכל קנם אין דנין בחוץ לארץ א"כ מוכח ממילא דהכאה זו אינה מרדות דרבנן. דאל"כ קשה הלא הלכה היא בידוע. דמרדות מלקין גם ע"י דייני חוץ לארץ וכמ"ש כל הפוסקים עיין טור חו"מ תכ"ה סי' ב' וש"ע שם ובסי' ע"ג ובפרישה שם ס"ק ט' וש"כ ס"ק ט"ז ולא נמצא מי שיחלוק בזה כלל וכלל. (ט) בתשובת חוות יאיר הנ"ל שכתב וז"ל וכי תימא הא גופא קשיא וכי חמיר עשה מל"ת דאין מצילין אותו בנפשו של עושה חוץ מן המנויים במשנה כו' הנה יוכיח דבל"ת אין מלקין עד שת"נ את הרודף אחר עבירה ומבקש לעבור. מהא דקיי"ל דלא ניתן להצילו בנפשו אלא אלו המנויים בסנהדרין שם. והשתא אי נימא דעיקרה של הכאה עד שת"נ איננה מה"ת א"כ לא מוכח מידי דלעולם אימא לך דגם בלא תעשה תיקנו הכי והתם בסנהדרין לא חשיב אלא הנך דמצילין אותם בנפשם מה"ת וכדילפי להו הש"ס מקראי אלא וודאי ס"ל דהכאה זו מה"ת הוא כהנך דמצילין שם. (י) מהא דקיי"ל חמורה שמתא מנגידא כמ"ש כתובות כ"ח וקיי"ל נמי דכל שנהג שלא כשורה מנדין אותו וכמ"ש הר"ן פ"ק דשבת ופ"ק דנדרים ובמו"ק פ"ג א"כ ממילא דכ"ש דיש לב"ד להכות מרדות לכל מי שנוהג שלא כשורה והיינו כשרואין דהלקאה תפעול בזה יותר משמתא. והנה לשיטת הרמב"ם כל מרדות הוא עד שת"נ וכמו שהעיד הרמב"ן בשמו ואפילו עבירה דרבנן כגון אכל מצה בערב פסח ואפילו אתר שעבר וכמו שהוכיח באורח מישור מהירושלמי פ"ד דנזיר א"כ קשה הרי כ"ע מודי דהך הכאה עד שת"נ אינה נוהגת אחר שעבר הזמן כגון אתר חג הסוכות וכדומה. ועל כרחינו צ"ל שזה לענין הכאה של תורה אבל מרדות מדרבנן מתינן ליה גם אתר התג מוכח ממילא דהכאה לכופו לקיים המצוה הוא מה"ת. (יא) וכן מוכת מדברי החכם צבי סי' מ"ט ובדברי הרא"מ שהביא שם העתקתי דבריהם למעלה דס"ל דהכאה זו עד שת"נ כפשוטה ומה"ת ממש דאל"כ מאי מקשי מהכאה של כל עשין שבתורה הא אנן אקראי דיינינין התם ועל כרחינו דס"ל דהכאה של כל המ"ע מה"ת היא. (יב) מדברי הלבוש ביו"ד סי' רמ"ת כתב שם וז"ל אעפ"י שמה"ת אין חייבים לכופו שהוא מ"ע שמ"ש כתוב בצידה מ"מ ארז"ל שכופין אותו מדרבנן עכ"ל א"כ מוכח ממילא שהכפייה שעל כל מ"ע שאין כתוב מ"ש בצידן הכפייה הוא מה"ת:
פרק ג
יחקור פשר דבר ובתחילה יבאר מקור דבר זה מניין ?
מנא הא מלחא דאמור רבנן כופין ומלקין על מניעת קיום מ"ע והרי לא מצינו מלקות מפורשת מה"ת אלא על ל"ת ואחרי שעבר אבל להלקותו על ביטול מ"ע שיש בידו לקיים עוד והוא יושב ובטל ממנה זו מנין לנו בשלמא למ"ד דהכאה זו איננה אלא מדרבנן אתי שפיר אבל לפי הנ"ל שדעת כל הנך רבוותא שהוא מה"ת ממש קשה. מהיכן למדו לומר כן והיכא רמיזא:
ויש לומר שהוא מן הכתוב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וכמ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ד דב"ק דבכלהו כתב ועשית אזהרה לבי"ד [וכן מצאתי ראיתי להרא"ף אות רס"ד שכתוב וז"ל ולענ"ד הא דתניא במ"ע כגון סוכה אינו עושה ולולב אינו נוטל מכין אותו עד שת"נ ולא מצאתי לזה רמז שיהא מותר להכות ישראל עבור זה לכן נ"ל שהוא מועשית אזהרה לב"ד וא"כ צריכים לעשות כל צד שייכלו לעשות עכ"ל] ולכאורה יש סתירה לדבר מדברי התוס' שם במקומו דקשיא להו למה לי יקריב אותו ללמד שכופין אותו הלא כל מ"ע כופין כמ"ש כתובות פ"ו משמע מדבריהם דלאו מהכא ילפינן לכל מ"ע שבתורה אבל יש לדחות דאדרבה גם התוס' הכי ס"ל דהא באמת בלאו הכי קשיא כמ"ש הפ"י שם וז"ל למה לי ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כיון דכתיבי ב' ענינים חד דאפריש ולא אקריב וחד לאמר ולא אפריש ויקריב אותו לרצונו ללמד שכופין שיאמר רוצה אני ולמה לי ועשית תיפוק ליה בכל מ"ע כופין:
אבל להנ"ל אתי שפיר דגם התוס' ס"ל דמועשית הוא דילפינן לכל המצית שבתורה ולהכי לא קשיא להו להתוס' אלא מן הדרשה דיקריב אותו האי מילף למה לי ואם תאמר א"כ מה פריך הש"ס שם ועשית אזהרה לב"ד למה לי מן יקריב אותו נפקא והא שפיר איצטריך ועשית ללמד כפייה על כל המצות שבתורה דאין לומר דמן יקריב אותו בלחוד נמי יש ללמד כן חדא דאיצטריך לגופי' דרצון ע"י אונס לרצונו קרינן ליה או דלא נימא דהקרבן פסול וכמ"ש התוס' ב"ב מ"ת ועיין מהרש"א שם. ועוד דאי מיקריב אותו בלחוד לא שמענו כפייה אלא במקום שיש ל"ת ועשה יחד דבין אמר ולא אפריש ובין אפריש ולא אקריב הרי יש שם גם לאו דבל תאחר ובל יחל. וא"כ איצטריך ועשית ללמד כפייה במקום ביטול מ"ע לחוד ויש לומר דהגמרא הוצרכה לתרץ הכי חד לאמר ולא אפריש כו' דבהכי מתרצי כל תלתא קושיות שמקשה הש"ס וכמ"ש רש"י כה"ג במגילה ריש דף ג' יעו"ש ולעולם י"ל דלמסקנא גוף הכפייה שעל כל המצות מן ועשית נפקא:
וכן יש לפרש דברי הרמב"ן במלחמות פ"ד דב"ק שכתב שם וז"ל בכלהו ממשכנין וכופין נמי במילי ושוטין דבכלהו כתוב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וכענין שאמרו בשאר מצות מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל וי"ל דכוונתו שענין זה שאמרו בשאר מצות מכין אותו עד שת"נ נמי מן ועשית נפקא):
*)הג"ה ויש לדחות זה דאדרבה מדכתב הרמב"ן בכלהו כחוב ועשית ור"ל הן בעולות ושלמים הן בחטאות ויש אמנם לענ"ד ראיה ברורה מדברי הר"א מזרתי בתורת כהנים שם דפשיטא ליה דכפייה והכאה של כל המצות לא ילפינן להו מן הכתוב דועשית שגם התוס' הכי סבירי להו בפשיטות שהרי כתב שם בזה הלשון ואם תאמר אכתי למה, לי קרא דיקריב וקרא דועשית הא בלאו הני קראי נמי הרי שנינו בפרק הכותב במד"א כו' אבל במ"ע כגון כו' מכין אותו עד שת"נ וכן כבר תירצו התוס' פ"ק דר"ה דאיצטריך קרא הכא משום דסד"א דא"כ לפי שכתב לרצונו עכ"ל הרי להדיא דס"ל דהך הכאה לאו מן ועשית נפקא ושגם התוספות הכי סבירי להו בפ"ק דר"ה הנ"ל ולאו דוקא מיקריב קשיא להו דה"ה מועשית:
וכן מוכח מדברי הריטב"א דקידושין דף ע"ו שכתב וז"ל ואע"ג דקיי"ל כל מצות עשה שמ"ש בצידה אין ב"ד מוזהרין עליה שאני הכא דגלי קרא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וכן הוא בהריטב"א פ"ק דר"ה ד"ו בשם רבינו ע"ש הרי להדיא דס"ל דלא ילפינן מן ועשית אזהרה לב"ד שיעשו ויכופו על כל המצות עשין שבתורה ודוקא התם כייפינן וכמ"ש שם וז"ל וטעמא דמילתא משום דהכא באמירתו נתחייב לגבוה או לעניים וכשם שכופין אותו לפרוע חובו עכ"ל וטעם זה לא שייך לא בסוכה ולא בלולב וכדומה ועיין במאור פ"ד דב"ק מ"ש בשם רב האי גדולה מזו דלא איתקיש אלא לבל תאחר ולא לענין עישוי אע"ג דכתיבא בענינא דקרא שם ועיין מגדל עוז פ"א מהלכות מילה דין ב' שכתב שם וז"ל מדאשכחן דאיצטריך קרא למכתב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך מכלל דהיכא דלא איכתב אין מעשין עכ"ל הנה ס"ל נמי דלא ילפינן מועשית לכל המצות. גם מה שהעלה הרא"ף שם שהוא מ"ע מיוחדת להמנות במנין תרי"ג הפריז בזה יתר על המדה ודבריו בזה נגד כל חכמי ישראל ראשונים ואחרונים שלא נמצא מי שימנה דבר זה למ"ע פרטית והדין עמהם דס"ל שאפילו יודו כולם דמועשית ילפינן עישוי לכל המצוות מ"מ אינו אלא חלק וענף למצוה הכוללת המפורשת בכתוב שופטים ושוטרים תתן לך ושוטרים אלו בעלי מקל ורצועה הרודים את העם לקיים המצוה ולהרחיקם מעבירה כדאיתא בפסיקתא וכמ"ש רש"י במשנה תורה גם בסנהדרין ד' ז: וד' ט"ז: וכ"כ הרמב"ם בספר המצות סי' קע"ו ז"ל שם שוטרים שיכריחו לעשות מצות התורה יעו"ש וכ"כ הרא"א בלב שמת ד' ס"ג שהוא וודאי דבר השווה בכל המצות יעו"ש. וכ"כ ורמב"ם בפ"א מסנהדרין. שוטרים אלו בעלי מקלות ורצועה והוא מן הפסיקתא כמ"ש הלח"מ שם ובסנהדרין ד' ז' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים כו' מקל ורצועה ופירש"י שם מקל להלקות בו מכות מרדות ורצועה למלקות והך דרשה לאו אסמכתא הוא אלא מיליף גמור ועיין תומים ר"ס א'. ומכאן אתה למד שכמו המלקות שלוקין לחייבי לאווין של הרצועה הוא מן התורה ממש כמו כן הרידוי שרודין במקל להאומר סוכה איני עושה הוא ג"כ מן התורה. שוב מצאתי בחכמת אדם הלכות שחיטה כלל ח' סי' ב' בבינת, אדם שם בתשובת שאלה שכתב וז"ל באם אינו רוצה לקיים המצוה כגון שאומר סוכה איני עושה ואיני נוטל לולב וכו' וכיו"ב דילפינן מדכתיב בקרבנות לרצונכם מלמד שכופין אותו עכ"ל הנה משנתו ברורה לו דמקרבנות ילפינן לכל התורה כולה דבכלהו אמרינן ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ואפילו במקום שצריך רצונו כופין ומכין אותו שיאמר רוצה אני ואשתמיטתיה מ"ש הררא"מ והתוס' והריטב"א:
ועיין תוספות סנהדרין ד' ב': ד"ה לבעי נמי דמאשר תשים לפניהם ילפינן מילי דעישוי וכפי' משום דמאשר תשים דריש אלו כלי הדיינים (זה מקל ורצועה) וכן כתבו בב"ק ד' ט"ו ד"ה אשר תשים לפניהם וז"ל דמאשר תשים לפניהם ילפינן לכל דבר עישוי וכפייה אעפ"י שאינו דין דבעי מומחין כו' יעו"ש הנה א"כ י"ל דס"ל דמהכא ילפינן ממילא גוף העישוי שבכל המצוות וכמו שיתבאר עוד לפנינו בס"ד. ועיין ש"ס ערוכין ט"ז:
תנו רבנן לא תשנא את אחיך יכול לא יכנו פירש"י על דבר תוכחה. ת"ל, בלבבך. ועיין ים של שלמה ב"ק פ"ג סי' ע' דמכאן נלמד שיכולין להכותו על כל דבר שהוא נגד הדת אפילו בשב ואל תעשה יעו"ש היטב. ועיין לקמן מ"ש בכוונתו. [והנה הכאה על דבר תוכחה יש לה שיעור או עד הכאה. או נזיפה או קללה ומיד כשהגיע לשיעור זה שוב אסור להוכיחו עיין מג"א סי' תר"ח משא"כ הך הכאה שאיננו כן]:
ובש"ס דמכות ד' כ"ג תנו רבנן מכה רבה אין לי כו' א"כ מה ת"ל מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה והדברים סתומים ועיין רש"י שם שגם דבריו נפלאים והתוי"ט כתב להגיה בכל כחו יעו"ש אמנם להנ"ל דהכאה זו מה"ת י"ל שלמדוה באמת מן המקרא הזה עצמו דכתוב והכהו וכתוב יכנו יכלול הכאות שתיהם. האחת להנמנע לקיים המצוה כגון סוכה איני עושה כו' והשנית לעובר על ל"ת ואותה של סוכה ולולב הנה יכו אותו בראשונה ר"ל קודם למעשה כשיש בידו עדיין לקיים אבל אחר הזמן שעבר לא וכנ"ל משא"כ מלקות של חיי"ל אינו לוקה אלא באחרונה אחר שעבר ועל השנית אמר לא יוסיף להכותו מכה רבה למד על הראשונה שהוא מכה רבה דהיינו דתניא מכין אותו בלי אומד ובלי מנין עד שת"נ ולפי"ז יש לפרש גם כן דברי רש"י שם שכתב שהראשונות, הן מכה רבה שניתן להלקותו בעל כרחו עכ"ל דר"ל שעל כן נקראה מכה רבה מפני שהכאה זו אין צריך שיתיר עצמו אליה וזה בעל כרחו משא"כ מלקות של חייבי לאווין אינו לוקה עד שיתיר עצמו להלקאה זה ויאמר על מנת כן אני עושה כש"ס סנהדרין מ"א וע"ב וכמ"ש הרמב"ם בי"ב מסנהדרין דין ב' וכל עוד שלא ירצה לקבל עליו אי אפשר להלקותו אבל כאן אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שת"נ אפילו אינו מתיר עצמו למיתה כלל אי נמי י"ל דהלקאה נקראה הכאת בעל כרחו מפני שאנו מכריחין אותו בה לקיים המצוה בעל כורחו אבל כל שאומר רוצה אני תיכף ומיד נפטר מהלקאה זו וכנ"ל משא"כ הכאת של חיי"ל אפילו נתרצה לפנינו אפילו, עומד וצווח רוצה אני לקבל מעתה ומעכשיו לא אעבור עוד אעפ"י כן אין בידינו לפטרו מן המלקות בשום אופן וצריך לקבל מספר כולם אעפ"י שעושה חשוב ומקבל עליו מעתה לקיים מצות התורה בכל לבבו וברצונו *) ולפי זה יתיישבו ואשמות אזהרה לב"ד שיעשוך. וכענין שאמרו בשאר מצוות מכין לשאר מצות שמע מינה דלאו מן ועשית נפקא הכאה הלזו וע"ש שממשכנין על הצדקה:
אותו עד שת"נ עכ"ל ולא כתב דמכאן למדו במלחמות בסוף דבריו במ"ש שמכאן למדו *) הג"ה שוב מצאתי בש"ר פרשה מ"ב לך רד ר' מאיר אומר מרדות הם צריכים וכו' ורבותינו אומרים ג"כ דברי התוס' בנזיר ד' כ' ע"ב בד"ה ר"י אומר אינה סופגת כו' וז"ל ובפרק בתרא דמכות. מכות ארבעים מה"ת אבל מכות מרדות בלי מנין כו' עד שת"נ ותימה נשגבה לכאורה שלא נמצא דבר זה שם כלל. אבל מכאן ראי', שגם התוס' ס"ל דהיינו הא דקאמרינן שם לימד על הראשונות שהן מכה רבה דר"ל האומר סוכה איני עושה שמכין אותו בלי מנין ולא קצבה אלא עד שת"נ וא"ש:
ובמשנה תורה כ"ז כ"ה מצינו שסמך הכתוב אשר לא יקום. להכות נפש לומר לך השופך דם כעובר על התורה כמ"ש בה"ט שם וי"ל דה"ה לאידך גיסא לומר לך אשר לא יקום דברי תורה כשופך דם מה שופך דם במיתה אף אשר לא יקום דברי תורה כגון סוכה איני עושה מכין אותו שתצא נפשו וכבר אמרו דהכל מודים דבמשנה תורה דרשינן סמוכים:
על כל פנים יהיה איך שיהי' או מן הכתובים או מפי השמועה ס"ל שרידוי זה שרודין לאומר סוכה איני עושה רידוי של תורה היא כמו המלקות של חייבי לאווין אלא שקבלו שיש הבדל ביניהם בכמה דברים זו ברצועה וזו במקל זו במספר וזו לא וכדומה עוד וכמ"ש לפנינו. אבל שניהם הם של תורה וקשה א"כ לכאורה שהרי בכמה דוכתי בש"ס אמרינן מכות מרדות דרבנן ויש לומר שזה דוקא בעובר על איסור דרבנן אבל באומר סוכה איני עושה גם מרדות שלו של תורה הוא וכן י"ל דמ"ש הר"ן והערוך דנקראים מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים אין להוכיח מזה ששניהם מדרבנן אבל ר"ל שבזה שניהם שווין לקרותם מכות מרדות' אבל כמו דשל דברי סופרים העובר עליהם מרדות שלו מדרבנן מפני שמרד בדברי סופרים כמו כן עובר על דברי תורה כגון האומר סוכה איני עושה הכאות מרדות שלו נקראים מכות מרדות מדאורייתא מפני שמרד על דברי תורה:
ויש לענ"ד סמוכין לזה מלשון הש"ס גופי' ביבמות נ"ב תניא בעל בלא מאמר לוקה ואמרינן התם מאי לוקה דקאמר מלקות מרדות מדרבנן וכהאי גוונא בכתובות מ"ה המוציא שם רע ולא בעל לוקה דקאמר מלקות מרדות מדרבנן וכלשון הזה ג"כ בנזיר נ"ח המעביר שער בית השתי לוקה מדרבנן עיין רש"י שם ובחולין דף קמ"א הגוזז כנפי העוף שעל הקן לוקה מרדות מדרבנן והשתא אי נימא שכל מכות מרדות שבש"ס אינם אלא מדרבנן א"כ קשה למה הוצרכו חכמים ככל הנך דוכתי שהזכירו מכות מרדות לפרש לנו מיד פירושו בצידו שהוא מדרבנן ודי לנו שיאמרו מכות מרדות סתם ואנו יודעין שאין זה מלקות ארבעים של תורה:
אבל מוכח מזה שיש באמת מכות מרדות של תורה ממש והיא היא הרידוי שרודין במקל, לקיים מצות התורה וכמו שכתוב שוטרים תתן לך וכאמור למעלה ויש ג"כ מרדות שאינה מה"ת ממש אבל היא כעין של תורה [ונ"מ להצריך בה התראה גם להכותו עד שת"נ וכמ"ש הרשב"ש בתשובה סי' תר"י וכמ"ש עוד בס"ד] ויש מרדות שהוא מדרבנן ממש. והן הם שנזכרו בש"ס בדוכתי הנ"ל שהוצרכו בש"ס לפרש בהם להדיא שהם מכות מרדות ושהם מדרבנן ונ"מ שא"צ התראה ולא שת"נ כרשב"ש שם:
והכי מוכח נמי לענ"ד מן הירושלמי פ"ד דנזירין דאיתא התם בזה הלשון מלקות של תורה ארבעים חסר א' אומדין אותו מכות מרדות חובטין אותו עד כו' ותימה לכאורה דכמו שאומר ברישא מלקות של תורה ארבעים חסר א' כמו כן היה לו לומר בסיפא אבל מלקות מרדות דרבנן חובטין אותו עד וכו' וכמו שבא ללמד ברישא דמלקות ארבעים הם של תורה כמו כן הי' לו ללמדינו בסיפא דמכות מרדות אינן מה"ת אלא מדרבנן. וכן יש לתמוה ג"כ על לשון התוספתא פ"ג דמכות דתני התם בזה"ל מלקות ארבעים מן התורה אבל מכות מרדות בלי מנין עכ"ל ומדוע לא סיים דבריו בסיפא למה שהתחיל ברישא וכך הי' לו לומר אבל מכות מרדות אינן אלא דרבנן והיותר תמוה שהרי עינינו הרואות שבכל המקומות שהזכירו בש"ס מכות מרדות פירשו מיד שהוא מדרבנן אעפ"י שבאותם המקומות שם לא באו ללמד ההבדל שביניהם. א"כ כל שכן בתוספתא וירושלמי הנ"ל [שבאו לפרש שם מה בין שני המלקיות הללו ופתחו ואמרו מכות ארבעים מן התורה אבל מכות מרדות בלי מנין] הווי להו למימר אבל מכות מרדות מדרבנן וכנ"ל אבל מוכח מזה שיש באמת מכות מרדות שהן של תורה והוא רידוי השוטרים שרודין במקל וכנ"ל. ומה שאמרו מלקות ארבעים של תורה לאו לאפוקי דמכות מרדות איננה של תורה אלא מפני שמספר המלקות של חייבי לאווין כתובים וקצובים בתורה. וכמ"ש במספר ארבעים לכן נקראו ארבעים של תורה משא"כ מכות מרדות שהשומרים רודין במקל לא נתנה תורה בהם מספר ונמסרו לחכמים לדון בהם כפי ראות עיניהם. בלי מנין ובלי אומד. וזהו שאמרו מלקות ארבעים של תורה אבל מכות מרדות אעפ"י שהוא ג"כ מה"ת הם בלי מנין ור"ל מלקות דחיי"ל מספרם ארבעים מן התורה אבל מכות מרדות בלי מנין כלומר לא נתנה תורה בהם מספר אבל הן עצמן של תורה ממש כל שאומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל וכל כיוצא בהן:
ולפי דרך זה נמצינו למידין שהתוספתא והירושלמי וש"ס דילן כולם לדבר אחד נתכוונו דיש לנו מרדות של תורה. וממילא דכל הנך דוכתי דמוכחן דהכאה זו מן התורה והכי נמי הנך דוכתי דמוכחן דהכאה זו מרדות הוא לא קשייאן אהדדי מידי דתרווייהו קושטא נינהו ולא פליגי וכן פסקי התוס' הנ"ל כתבו שהוא מרדות אבל שם לא נמצא כתוב שיאמרו שהוא מדרבנן (וכן יתפרשו בפשיטות גם דברי האלגאזי הנ"ל יעו"ש):
פרק ד
יבאר שיש הבדל באיסורי דרבנן ויש מהן שהן בשל תורה להכותו עד שת"נ וסמוכין לזה מהש"ס.
והנה הרשב"ש שם סי' תר"י כתב דבשבות של שבת שיש בו מעשה מרדות שלו כעין של תורה. מהו לך רד מרדות הם צריכים מסייע ליה לר' מאיר תדע לך שכן הוא בוא וראה כיון שירד משה ויאמר כה אמר ד' [הרגו איש את אחיו] והיכן אתה מוצא שאמר לו כך [אלא מפי הגבורה למד שא"ל] לך רד מרדות הם צריכים עכ"ל הנה פירשו להדיא דמ"ש לך רד ר"ל שילך וירדה אותם בהכאת מרדות ולמדנו כי הכאה זו היא עד שת"נ שהרי הרגום בתורת הכאת מרדות הלזו (שלשת אלפי איש) ור"ל במי שלא היו שם עדות והתראה וכמ"ש הרמב"ן וכן כל חייבי מיתות שלא נעשה בם התראה כדינה מכין אותם מכת מרדות וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות סנהדרין:
היא להכותו שת"נ ולהצריכו התראה. ויש לענ"ד סמוכים לדבר מדברי הש"ס שבת דף מ' ע"א המבשל בחמי טבריא בשבת חייב מכות מרדות עכ"ל ולכאורה יש לתמוה מאי שנא מרדות זה מכל המרדיות שבש"ס הנ"ל ביבמות ובכתובות ונזיר ובחולין דבכלהו אמר מרדות דרבנן והכא נקט מרדות סתם אבל להנ"ל אתי שפיר דבשבות של שבת שיש בו מעשה מרדות שלו כעין של תורה היא ולכן השמיטו כאן הך מדרבנן ללמד דמרדות זה כעין של תורה. ועיין תוס' יבמות נ"ב דיבור המתחיל אם בעל דהך מדרבנן דקאמר התם הוא לאפוקי דלא נימא שהוא כעין של תורה מובן ממילא דלהכי כשהוא באמת כעין של תורה שפיר עבדו לסתום בו ולא לפרש שהוא מדרבנן וכה"ג בקדושין כ"ח אמרינן הקורא לחבירו עבד וכו' סופג את הארבעים. אע"ג פשיטא לן שאין זה אלא מרדות דרבנן מ"מ נקט האי שנא למילף על מנין מלקיותו של זה שהם ארבעים בעין של תורה ומן הטעם שכתבו התוס' שם במקומו וכמ"ש התשב"ץ בתשובה סי' הנ"ל:
עוד נלענ"ד בא"א שיש לומר שכל גזירה דרבנן שגזרוה לעשות סייג וגדר לאיסור שיש בו חיוב מיתה או כרת העובר על גדר זה לוקה מלקות מרדות כעין של תורה דהיינו עד שת"נ ולהצריכו התראה משא"כ כשהאיסור של תורה גופיה אין בו חיוב מיתה וכעין דברי מהרש"א עירובין דף כ"א שכתב שם וז"ל העובר על דברי סופרים חייב מיתה וכעין כו' ונראה דהיינו דוקא בדבר שגזרו לעשות גדר על דבר עבירה שיש בגופה חיוב מיתה אבל גזירה בדבר שיש בו עשה ול"ת כו' לא יהא טפל חמור מן העיקר והך דר"ע דמייתי בסמוך משום כרך תרומה נגעי בה שיש בה חיוב מיתה עכ"ל:
אמת כי לפי ענ"ד יש לתמוה לכאורה שהרי ש"ם ערוך ברכות דף ד' בקורא ק"ש אחר חצות חייב מיתה אעפ"י שמן התורה זמנה עד עמוד השחר וחכמים הוא דגזרו שלא יאמר אדם אוכל קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש כו' וחוטפתו שינה נמצא ישן כל הלילה. והרי ביטול מ"ע דק"ש גופא אין בו חיוב מיתה מה"ת ואפ"ה העובר על סייג שלה חייב מיתה. והכי איתא להדיא בירושלמי פרק הנחנקין בזה"ל בוא וראה שאם לא קרא קריאת שמע כלל עובר על עשה ואין בה מיתה ואם קרא והטה חייב מיתה עכ"ל. ויש לומר דחיוב מיתה הנזכר כאן לאו חיוב מיתה ממש קאמר אלא קרוב לחיוב מיתה וכמו שמצינו ג"כ בבכורות עיין שם בתוס' ד"ה וכי תימא וס"ל למהרש"א דיש הבדל בזה שאם הוא גדר לעבירה שיש בה חיוב מיתה מה"ת הנהו חייב מיתה גם על הגדר שלה משא"כ בגדר לעבירה שאין בגופה חיוב מיתה מסתברא דחיוב מיתה הנזכר בה לא חיוב מיתה ממש אלא קרוב לחיוב זה קאמר:
וכן יש לפרש דברי הרמב"ן בסה"מ שורש ג' ד'י"ח. ז"ל שם ואין לנו בדרבנן חיוב מיתה כלל עכ"ל דר"ל במידי דרבנן שגזרו לעשות סייג לדבר שאין עליו גופי' חיוב מיתה מה"ת. ולכן שפיר הוכיח מזה דגונב את הקסווה אם לא היו בו אלא גזירה דרבנן לא הי' עליו חיוב מיתה ממש שאין זה גדר לעבירה שיש חיוב מיתה עליה גופא. וכל כהאי גוונא אין לנו בדרבנן חיוב מיתה ממש וכדברי מהרש"א הנ"ל ובהכי ניחא שלא יהי' דברי הרמב"ן הללו מופרכים מדברי הגמרא דפשיטא להו דיש מיתה לכל העובר על דברי סופרים ואיך שהוא מצאנו לפ"ז נקודה נפלאה בגמרא דבכל המרד זה שהזכירו ביבמות וכתובות ונזיר וחולין הנ"ל פירשו להדיא שהיא מרדות מדרבנן ללמד שאינה של תורה ולא כעין של תורה להכותו עד שת"נ ולהתרותו מפני שכל אלו אינם אלא גדרים לעבירות שאין בגופן חיוב מיתה. כגון לא תלך רכיל לא ילבש גבר לא תקח אם על בנים או מ"ע דקדושים תהיו לדעת בה"ג ותשב"ץ שעל ביטול המצוה גופה אין בה חיוב מיתה לכן גם על המרדיות שעל גדריהו אינם עד שתצא נפשו משא"כ באיסור בישול בחמי טברי' שהוא גדר וסייג שלא יבא לבשל באש שחייב עלי' מיתה מה"ת לכן גם הכאת מרדות שלו היא כעין של תורה עד שת"נ ולהכי שפיר דייקי חכמי הגמרא בלישנייהו ונקטו התם מכות מרדות סתם ולא אמרו בו מכח"ר מדרבנן [ומכל מקום אמרו חכמים שאין מדמין הגזירות זו לזו. ותדע שהרי הרשב"ש כתב שם דבשבות של שבת שיש בו מעשה מכין אותו עד שת"נ כעין של תורה. והרי יש לנו כמה שבותין של שבת שיש בהם מעשה ופטורים לגמרי וכמ"ש הרמב"ם בריש הלכות שבת והמ"מ שם ובכסף משנה שם ועיין שבת ד' קל"ח לענין תולה את המשמרת ובדברי רש"י שם דמשמע דפטור ממרדות וכן בשורה את החלתית שם ד' ק"מ אמנם במגיד משנה ריש הלכות שבת נראה דיש לו גרסא אחרת בשבת ד' קל"ח וכן מצאתי להפרמ"ג בשמו בא"א סי' ש"ו ס"ק ואו]:
ונחזור למ"ש שהכאה זו אפילו יקראוה מכות מרדות אין מזה הוכחה שהיא מדרבנן. אמנם ממ"ש הרשב"ש סי' תר"י שם וז"ל שלשה מינים במכות מרדות. א' נסמכים שהם כעין של תורה. ב' שהם לגדר וסייג שנזכר בגמרא. ג' מה שלא נזכר בגמרא אבל הוא מן הסברא. והנסמכין על המקרא פירוש כגון. שניות לעריות ממ"ש ושמרתם את משמרת כו' שהם כעין של תורה ואפשר שכזה הוא מכות מרדות שמכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו שלא לעשות עד כאן לשונו:
הנה מדבריו משמע שהכאה זו מרדות מדרבנן ממש לא מן התורה והמדריגה היותר גבוהה הוא כעין של תורה ולא של תורה ושכזה הוא מרדות שמכין אותו עד שתצא נפשו:
וכן משמע מדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות דף ואו יעו"ש בלשונו שכתב שגזרו בהם מדבריהם שמכין אותו עד "שתקבל" אותם עליו או עד שת"נ כו' עכ"ל הרי דר"ל דהכאה זו לאו דאורייתא היא. אלא מדרבנן. שגזרו בהם מדבריהם. לעשות משמרת וסייג:
וכן מוכח נמי מדברי הרב המגיד פרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכה ח' על מ"ש הרמב"ם שם שהבא על אחת מן חייבי עשה רשות לב"ד להכותו מרדות. כתב ה"ה שזה נלמד במכל שכן מן השניות שאינו אלא מדרבנן ולוקין מרדות כ"ש חייבי עשה וסיים שם וז"ל ובביאור אמרו במצות עשה כגון סוכה איני עושה לולב איני כו' מכין אותו עד שת"נ עכ"ל משמעו להדיא דס"ל דגם הכאה זו דרבנן הוא דומיא דהכאת שניות לעריות. וכן מוכח נמי מדברי הב"ח בחושן משפט סי' תכ"ה שכתב לתמוה על דברי ר"נ גאון שהביא הטור. והוצרך למחוק גרסת כל הספרים הישינים מוכח מזה. דפשיטא לי' להב"ח דהכאה זו אינה אלא מדרבנן. ולכאורה תמוה מה יענו כל הנך רבוותא לכל הנך דוכתי הנ"ל המוכיחין להדיא דרידוי זו לקיים המצוה של תורה היא ממש:
ויש לומר דהנך רבוותא ס"ל דרידוי זה להכריחו לקיים את המצוה. אמת שהיא מה"ת ממש אבל איננה אלא הלקאה ורידוי בעלמא. אבל לא להמיתו חמש ורבנן הוא דתיקנו הכי וגזרו להפקיר חייו כדי לעשות חיזוק לד"ת. ולפי"ז י"ל דמ"ש הרשב"ש דאפשר שכזה הוא מכות מרדות שמכין אותו עד שיקבל או שח"נ ר"ל ההכאה עד שת"נ רבנן הוא דתיקון הכי. אבל הלקאה לחודא לכופו על קיום מצוה מודה שהיא מה"ת. ולא בא לחשוב שם. אלא מכות מרדות דרבנן. והן הם שחלקם בשלשה מינים. אבל רידוי זה מה"ת ממש היא ואין לה מקום בחשבונו שם. שכולם מרדות דרבנן יעו"ש *):
ועל דרך זה יש לפרש גם דברי הרמב"ן הנ"ל דז"ל שם ובמקומות יש להם מכות מרדות והוא למי שעובר על מצות של דבריהם כעין של תורה והם כל הגזירות שגזרו בהם מדבריהם שמכין אותו עד שיקבל או עד שת"נ עכ"ל ור"ל דאע"ג דרידוי לקיים מצוה הוא מה"ת אבל רידוי עד שת"נ גזירה דרבנן הוא וכן דברי הה"מ הנ"ל אין כוונתו לומר דחיוב מרדות של חייבי עשה נלמד מן הך דסוכה ולולב. ותדע לך. שאם בעי ללמדו משם קשה הרי התם ב"ד מחוייבים ומוזהרים. והכא אינו אלא רשות וכמבואר ברמב"ם שם. ועוד קשה הא הך הכאה אינה אלא כשבידו לקיים עדיין המצוה והכא הרי מיירי כשכבר עבר ובא עליה ומנ"ל דלוקה גם אח"כ. אבל על כרחינו צ"ל דעיקר הדבר ילפינן במכ"ש מן השניות וכמ"ש המגיד משנה בפירוש. אבל ר"ל דלא תקשי וכי היכן מצינו הלקאה על מ"ע לזה אמר ובביאור אמרו סוכה אינו עושה וכו' מכין אותו עד שת"נ. אף אתה אל תתמה אם לוקין אותו מרדות גם אתר הסוכות. וכן כתב הר"ן להדיא בחידושיו לחולין ד' קל"ב דלוקה אחר החג כשלא ישב בסוכה ור"ל מרדות דרבנן. וה"ה וק"ו בא על חייבי עשה שעשה מעשה. וכן י"ל מה דפשיטא לי' להב"ח דאינה מה"ת היינו דוקא הכאה של מיתה אבל הכאה בעלמא לרדותו על זה מודה שהוא מה"ת לכל הדיעות **) וכן י"ל דברי הרב תפארת ישראל במשנה ג' פ"ד דנזיר ז"ל הממאן לקיים עשה מכין אותו מדרבנן עד שימות או עד שיקיים העשה עכ"ל דר"ל הכאת מיתה הוא מדרבנן משום סייג וגדר אבל הלקאה גופא הוא מה"ת ממש:
ולפי זה י"ל דמש"ס יבמות פ"ח: דפריך בפשיטות צריכא למימר ופירש"י פשיטא דכייפינן ולמה לי קרא. אינה ראי' אלא להכאה בעלמא אבל להמיתו לא שמענו והא דלא משני דאיצטריך קרא דמכין עד שת"נ. דמה"ת אינו כן בשום מצוה. והכא גלי קרא י"ל דאדרבה לא ניחא לי' להש"ס שיהא חייב מיתה מה"ת על זה יותר מן כל המצוות שבתורה. ועל דרך זה י"ל זה שכתבו התוס' בר"ה וא"ו:
דבכל מ"ע נמי כופין עד שת"נ לאו למימרא דר"ל דמה"ת כך הוא בכל מ"ע. אלא דהתוס' קושטא נקטי דכך הוא פשוט לדינא. ואם דמה"ת אין כאן אלא הכאה בעלמא מ"מ לא ניחא להו לומר דלהכי איצטריך הכא ועשית לומר דמכין עד שת"נ מה"ת. שאין סברא להחמיר במצוה זו יותר מכל שאר המצוות. ועל דרך זה י"ל דהא דילפינן בירושלמי מן הכתוב דמ"ש הכתוב בצידה פוטרתו מהכאה זו. לאו מהכאה עד שת"נ קאמר. שהרי מה"ת אין לנו הכאה עד שת"נ בשום מצוה לדעת הנך רבוותא הנ"ל אבל ר"ל דכשמ"ש בצידה גם אהלקא' בעלמא אין מוזהרין. וכן י"ל דלישנא דברייתא גופא דקאמרינן במד"א בלית אבל במ"ע כו' לאו למימרא דהכאה עד שת"נ היא מה"ת אלא דה"ק במד"א דלוקה מ"ם ותו לא כלומר דיותר על זה עובר על ל"ת דלא יוסיף זה אינו נוהג אלא בל"ת אבל במ"ע לא נתנה תורה קצבה להלקאות הללו ואין שם מספר קצוב. אבל לא להכותו נפש וכנ"ל:
והך סוגיא דסנהדרין פ"ב דפריך מי איכא מידי דר"פ ואנן ניקום ונקטלי'. י"ל דס"ל להנך רבוותא הנ"ל דאין הלכה כרב אחא בר הונא אלא כרב ששת וכמ"ש הר"י דיליאן בשורש ג' שכן הוא גם דעת הרמב"ם ואפילו להרמב"ן שם בהשגותיו דס"ל דהלכה כר"א בר הונא. מ"מ לאו כללא הוא ותדע שהרי הרמב"ן עצמו כתב בשורש השני שזה אמת שיש מרדות דרבנן שמכין אותו עד שת"נ. וכ"כ התשב"ץ בשמו (ח"ב סי' נ"א.) להדיא ודברי הרא"ש בתשובה כלל י"א סי' ק' הנ"ל. נמי י"ל דשורש השאלה יש לה מקום כיון דעכ"פ יש כפייה והלקאה מה"ת לקיים המצוה א"כ איך תתקיים כל אותה הלכה דניתוח ומשכון. ואיך יתקיימו אותם הפסוקים שבתורה שאסרו למשכן. ועיין רא"ש פרק המקבל שלא הקשה מהפסוקים אלא מן ההלכה לבד ע"ש סי' מ"ו. ודברי הרא"מ בס"י והמרדכי פרק השולח שהצריכו להכאה זו סמוכים בא"י י"ל דלאו משום דעד שת"נ מה"ת היא אלא כיון שהיא הכאה של מיתה ס"ל דצריכה סמוכין דוקא ותדע שהרי כתב הבית יוסף בחו"מ סי' ב' דיש אומרים דהא דקיי"ל ב"ד מכין ועונשין שלא מה"ת לעשות סייג לתורה מ"מ צריך לזה דוקא דיינים סמוכין דא"י וזהו כשמלקין אותו הכאת מיתה וכ"כ בברכי יוסף סי' ב' שם. וכן י"ל בדברי רב נוטראי גאון דאפילו נחזיק לקיים גרסת כל הספרים דגרסי ולא לחבטו מ"מ אין הכרח מזה דעד שת"נ היא מה"ת דלעולם תקנת חכמים היא אלא דס"ל דכל שהיא הכאת מיתה אין דנין אותה שלא ע"י סמוכין משא"כ מרדות דעלמא. איננה עד שת"נ וכדעת הרמב"ן וסיעתו:
*)[הג"ה ולכאורה קשה להנ"ל דהכאה עד שת"נ שבסוכה ולולב וכדומה דרבנן הוא. א"כ הי' לו לחשוב עוד מין רביעי במרדות דרבנן דהיינו הכאה עד שת"נ לכופו לקיים המצוה והוא נבדלת מכל השלשה מיני מרדיות שחושב שם בהבדל רב דכל השלשה מינים מלקין אותו אחר שעבר משא"כ זו אינו לוקה אלא כשבידו לקיים עדיין וכמ"ש רש"י והרמב"ם והרשב"א והתשב"ץ וסייעתם. וי"ל דס"ל דאין מרדות עד שת"נ אלא על עבירה נמשכת וכדברי הר"ן פ' דכתובות וא"כ שוב, אין הבדל בינה לבין הכאה דשניות דכל שהיא עבירה נמשכת מכין עד שת"נ וצריכים התראה וא"כ אין לנו אלא שלשה סוגים החלוקים בהלכותיהם. והם א' הנסמכים כגון שניות וכזה הוא מרדות של קיום מצוה ושניהם מכין עד שת"נ (וצריכים התראה.) בעבירה נמשכת דוקא. הב' הנזכרים בש"ס חייבים מרדות על העבר אבל לא עד שת"נ וא"צ התראה. ושני המינים הללו ב"ד מחויבים ומוזהרין להלקותו אבל השלישי. הוא מה שלא נזכר בש"ס. י"ל שזה המין אין בו חיוב ואזהרה לב"ד אלא רשות:
**)הג"ה ומ"מ אינה צריכה סמוכין הואיל ואינה אלא הכאה בעלמא משא"כ הכאה עד שת"נ אעפ"י שהוא מדרבנן אכל לא נמסרה אלא לכ"ד סמוכין שהיא דיני נפשות. ונמצא לפי"ז דהכאה של תורה א"צ סמוכין והכאה דרבנן כה"ג צריכה סמוכין דוקא ולמ"ש הרא"מ בס"י והמרדכי:
וכן אפי' לדעת האומרים דמכות מרדות דרבנן מכין עד שתצא נפשו אפילו אתרי העבירה מ"מ מודים שהדבר הזה איננו חובה ורשות ביד הדיינים בזה לעשות לפי ראות עיניהם להקל או להחמיר משא"כ הכאה שקודם עברו ובידו לקיים המצוה והוא עובר לפנינו בכל רגע ורגע כה"ג מחוייבין בי"ד להכותו עד שיקבל לו שת"נ והרי א"כ יש הבדל ביניהם זה רשות וזה חובה ולעולם דגם היא מדרבנן:
וכן ברי הלבוש עטרת זהב סי' רמ"ת כמוכח בריו דבכל מ"ע שאין מ"ש כתוב בצידה חייבין לכופו מן התורה לפי הנ"ל וודאי יש לומר שכל זה לענין הלקאה ורידוי בעלמא אבל ההכאה המופלגת היינו עד שימות אינו אלא של דבריהם שגזרו להפקיר חייו לעשות סייג לתורה. אמנם דברי הרמב"ם בספר המצוות שורש י"ד הנ"ל וודאי מוכיחין דס"ל דהך עד שתצא נפשו היא מה"ת ממש וכן מורין דברי הגאון בעל חוות יאיר הנ"ל להדיא דהכאה עד שת"נ מן התורה היא כענין אלו שמצילין אותם בנפשם שהיא מה"ת ממש. וכך הם דברי הגאון חכם צבי בתשובותיו סי' מ"ט וכן דברי הגאון הרא"מ. שהביא שם שדברי שניהם יעידו ויגידו דהכאה שתצא נפשו שבכל המצוות אינו מדרבנן אלא מן התורה:
וראיתי להגאון פרי מגדים באו"ח בפתיחה הכוללת ת"ד אות ת' שכתב וז"ל התב"ש בבכ"ש על הא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא משום דעונש ליכא ג"כ בהאי עלמא ואע"ג דמ"ע מכין עד שת"נ כמו סוכה ולולב "זהו מדרבנן לא מן התורה" עכ"ל הנה הוא כמחליט דהכאה זו לגמרי מדרבנן ומשמע דס"ל דאפילו הכאה בעלמא בלי עד שת"נ נמי ליתא מה"ת (ויהיב טעמא דכמו דשכר בהאי עלמא ליכא ה"ה עונש.) ואם יש עכ"פ הלקאה בלא מיתה מה"ת הרי יש עונש גם בהאי עלמא מה"ת על מרע ג"כ והיינו דאיכפל וקאמר "זהו מדרבנן לא מן התורה" ע"כ:
וזה לכאורה תמוה טובא. שהרי לא מצינו שום חולק על זה דיש עכ"פ רידוי והלקאה מה"ת להכרית על קיום מצוה וכמ"ש למעלה. וי"ל דכוונתו דלא תקשי מהא דמצינו מכות מרדות עד שת"נ גם אחרי עב וכנ"ל. ועל זה אמר שכל הלקאה שאחרי כן היא מדרבנן אבל מן הכאה שקודם עברו לק"מ שאין זה בגדר עונש אלא כפיי' ועישוי וכמ"ש התב"ש להדיא. אלא שהפר"מ קיצר בלשונו. ומ"ש הפרמ"ג שם ת"ג אות יו"ד. מכות מרדות כמו סוכה ולולב מכין אותו עד שת"נ או שיקבל עכ"ל וודאי י"ל כמ"ש דעל שת"נ קאי
[השמטה עוד ראי' דהכאה עד שת"נ היא מה"ת לפי מ"ש בדרישה ופרישה ביו"ד סי' רט"ו הובא בט"ז שם דהאומר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לי לישב בסוכה ואסור ליטול לולב. ולא מהני בזה התרה ע"ש ואי נימא דהכאה עד שת"נ איננה אלא תקנת חכמים לעשות חיזוק לקיום המצוה שיהא מוכרת רשע זה לקיים בעל כרחו ושלא מרצונו. א"כ קשה סוף סוף הרי יכול להפקיע עצמו מחיוב מצוה ומן ההכאה ג"כ כשיאמר קונם סוכה שאני יושב. ושוב אין כאן לא כפיי' ולא הכאה אדרבה כך מורין לו שאסור לו לישב בסוכה לקיים נדרו. ואמת כי כבר נתקשו התוס' והרא"ש כה"ג בש"ס כתובות נ"ט. על מ"ש קונמות מפקיע מידי שיעבור דא"כ כל אחד יכול להפקיע ממונו של בעל חובו ע"י קונם ותרצו דאלמוה רבנן לשיעבודא דב"ת משום נעילת דלת בפני הלווין ומדלא תרצו בפשיטות דאלמוהו לשיעבודא כדי לקיים מצות התורה שהרי פריעת חוב מצוה מה"ת היא וכמ"ש הרדב"ז להדיא. ולית מאן דפליג בזה שמע מינה דדוקא משום נעילת דלת המלווין הוא דתקון הכי ולא משום חיזוק מצוה א"כ וודאי קשיא כנ"ל בסוכה ולולב דחייל נדרו. מה הועילו חכמים בתקנתם. שתקנו להכותי לרשע זה עד שת"נ או שיקבל עליו. והרי יפקיע עצמו ע"י קונה אבל מוכח מזה דההכאה זו לאו תקנת חכמים היא. אבל הוא מה"ת או הל"מ והתורה שחייבה אותו להלקותו ולכופו עד שת"נ היא עצמה שפטרתו מהכאות הללו כשאמר קונם סוכה זו שאני אשב. ואיש]:
ויש לראות הנפקא מינה בהכאה זו בין אי נימא שהוא מה"ת או שהוא רק תקנת חכמים. (א) לענין סמוכין והרא"מ והמרדכי בפרק השולח דס"ל דבעינן דוקא סמוכין להכאה הלזו. משמע דס"ל שהוא מה"ת דאלו מכות מרדות דרבנן קיי"ל דא"צ סמוכין כמ"ש הטור בחו"מ סי' תכ"ה יעו"ש ויש לדחות דהכאה מופלגת עד שת"נ שאני וס"ל דצריכה סמוכין אעפ"י שאינה מה"ת וכעין מ"ש הבית יוסף בחו"מ סי' ב' דיש אומרים דהך דב"ד מכין ועונשין שלא מה"ת רק לעשות סייג לתורה. ואפ"ה צריכה סמוכין ויש חולקין (ב) נ"מ לכאורה לענין תשלומין בשנתחייב בשעת עבירה דבמרדות דרבנן קיי"ל משלם ואינו לוקה כמ"ש הרמב"ם בהלכות נערה בתולה הי"ב וכמ"ש הפרמ"ג משא"כ אי הכאה זו מה"ת י"ל דלוקה ואינו משלם. כעין כל מלקות של תורה:
ויש לדחות דאפילו היא מה"ת מ"מ איננה בגדר עונש ואינה נכנסת תחת מה שאמרו ולא שני רשעיות או הואיל שאם עשה תשובה מוחלין לו ומיפטר מהכאה זו. (ג) אי היא מה"ת י"ל דמצד תקנת חכמים כופין גם על מצוה דרבנן שתקנו לעשות כעין של תורה משא"כ אי גם במ"ע של תורה גופה אין הכאה זו אלא דרבנן י"ל דעל מצוה דרבנן לא עבדו תקנ' לתקנ':
ויש לדחות דאפילו הכי חכמים עשו חיזוק לדבריהם כעין של תורה ועיין תוס' כתובות דפ"ו ע"א. ד) לענין כפייה על ל"ת שאם הכאה זו מה"ת א"כ כ"ש על ל"ת שהוא חמורה מעש' וכמ"ש באמת בהפלאה כתובות מ"ט: משא"כ אי הוא רק מרדות דרבנן א"כ במקום שיש לאו מתרין בו למלקות ולוקה ע"כ התראה והתראה וע"כ זית וזית. דמלקות דאורייתא דוחה מרדות דרבנן כנ"ל ויש לדחות דאדרבה אי היא מה"ת ונפקא מן הכתוב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך משמע דווקא בעשה מעשין שיעשו ולא בל"ת שהיא שלא לעשות. משא"כ אי הוא מדרבנן להפרישו מאיסורא דעשה כ"ש ל"ת דחמיר' אי נמי י"ל דאפילו היא מה"ת. נדחות היא מפני מלקות ארבעים שאין ב"ד יכולין למחול עליהם משא"כ הכאה זו מוחלין אותו מיד כשאומר רוצה אני כנ"ל (ה) וכן אין לומר דנ"מ לענין התראה שהרי מצינו התראה גם במרדות דרבנן וכמ"ש הרשב"ש בתשובה סי' תר"י יעו"ש. (וא"ו) וכן אין לומר דנ"מ לענין פסול לעדות שאם הכאה זו מה"ת פסול לעדות מה"ת או עכ"פ מדרבנן וכדעת החכם השואל בשו"ת חוט השני סי' י"ח ד' כ"א דס"ל דיש לפסלו לעדות על ביטול מ"ע אעפ"י שלא עשה מעשה אבל בחוט השני השיב דאינו פסול לעדות על ביטול מ"ע. וי"ל דס"ל דאין הכאה זו אלא מדרבנן. דגם זה יל"ד אפילו היא מה"ת ס"ל דלא נפסל לעדות משום דאין כאן מעשה. ותדע לך שהרי חוט השני ס"ל דהכאה זו מה"ת כמ"ש בעצמו בחוות יאיר וכנ"ל. (ז) מטעם זה ג"כ אין לומר דנ"מ לכהן שנושא גרושה שלדעת הרא"מ בתשוב' סי' נ"ט הוא פסול מה"ת. והפרמ"ג כתב בקונטרס נוע"מ ד' ע"א דאינו פסול מה"ת ולומר דאזיל לטעמי' דס"ל דהכאה זו מדרבנן. דיש לדחות כדלעיל:
ו אבל לענ"ד דיש נ"מ לדינא במ"ע שיש בה ספק אי חשיבה מתן שכרה כתוב בצידה או לא ולשיטת רוב הפוסקים דס"ל דכשיש מ"ש בצידה רשות לב"ד לכופו. א"כ אי היא מה"ת אזלינן לחומרא וחייבים לכופו מספק משא"כ אם היא מדרבנן אזלינן להקל ורשות בידינו לפוטרו [עיין בתוס' יבמות נ"ב] ד"ה הדר שוב מצאתי כן בפתחי תשובה בחידושיו נ"ץ סי' רמ"ה יעו"ש ודו"ק *):
פרק ה
יחקור אם יש חילוק בין ביטול מ"ע וודאית הוא דכופין ולא בספק מ"ע או דילמא גם בספק כופין:
בש"ס יבמות פ"ק תניא מנין שאם לא רצה דפנו פרש"י הלקהו וקדשו בעל כרחו תלמוד לומר וקדשתו בעל כרחו היכי דמי כו' אי לימא דלא ניסת לאחד מעדיה ולא קאמרה ברי לי צריכה למימר דדפנו ופירש"י היכי דמי כו' דהא וודאי באיסור מפורסם ואפילו באיסור ספק לא איצטריך קרא יודאי כייפינן ליה עכ"ל מבואר בזה שהדבר פשוט שכופין ומלקין אותו למונעו מספק איסור תורה והרי שם לענין ספק ל"ת של טומאת כהן או נשים פסולות מכין על ספיקן וכל שכן בספק איסור עשה לשיטת הסוברים דעשה חמורה מל"ת לענין הכאה זו וכמ"ש למעלה ואפילו להחולקים שם הרי עכ"פ מודה דשקולים הם לענין הלקאה הלזו ועיין חידושי הר"ן חילין קל"ב ע"ב שכתב דמכין עד שת"נ גם בל"ת מוכח להדיא מדבריו דלעיקרה של כפייה זו מ"ע חמורה מל"ת. והנה ראיתי להרב בעל העמק שאלה ד' כ"ד עמוד ג' שכתב וז"ל ובסוף פרק נושאין על האנוסה פריך הש"ס אמאי עולה בעל כרחו במשמר של זה ושל זה ומשני משום פגם משפחה ולישני משום דמחוייב מספק לעלות בשניהם ככל ספק תורה הלא פשיטא שאין כופין על הספק כמו שאין לוקין על ספק ל"ת ה"ה נמי אין כופין על ספק מ"ע עכ"ל ואני אומר דשאני התם שהמצוה נעשית ע"י אחרים לכן אין שם כפייה ואפילו כהן המשמר כשאחיו הכהנים עוסקים בעבודה בלעדו והוא מושך ידו מלסייע עמהן אין כופין אותו שיעבוד עמהם בעל כרתו וראיה לזה מדברי מהרש"א סוטה ד"ג בתוס' ד"ה לה יטמא שכתב להדיא לענין מצות קבורת מתו דכל שיש מתעסקים בלעדו העוסקים במצוה שוב אין כופין אותו והרי קבורת מתו הוא מ"ע מפורשת בתורה לפי דעת כל מוני המצוות ומ"מ כל שיש עוסקים בלעדו שוב אין כופין וה"ה בכל המצוות הדומות לזה:
ובש"ס ביצה ד' ל"ו תנן דבר שהוא משום רשות כגון ייבום וחליצה וקידושין ודינין פריך הש"ס והא מצוה קא עביד ואמאי קרא ליה רשות ומשני לא צריכא דאיכא דעדיף מניה יעו"ש מבואר דאפילו מצוה גמורה כשמתקיימת ע"י אחר דעדיף מיניה יוצאת מגדר חיוב להקרא רשות וה"ה עכ"פ שאין כופין אותו לקיימו כשיש עוסקים במצוה הלזו ומתקיימת בלעדו אפילו לא עדיפי מניה מ"מ אין כאן כפייה שהרי אין המצוה מתבטלת גם בלעדו משא"כ מצוה המוטלת על כל אדם מישראל כסוכה ולולב ודומיהם שכל אחד ואחד מחוייב לקיימה וודאי דינא להלקות גם על ספק חיוב ולכופו לקיימה וכמו שהוכחנו מש"ס דיבמות פ"ח הנ"ל והנה הרב בעל העמק שאלה בתשובתו אלי כתב להחזיק דבריו וז"ל הן אמת מלשון רש"י ביבמות פ"ח הנ"ל מבואר שכופין על ספק לית בכל זה מודה בספק מ"ע וראי' לזה מפירש"י סנהדרין ד' פ' ד"ה כונסין אותו לכיפה שא"צ לסוקלן שלא להטריח ב"ד כו' ובדעת ת"ק פירש"י דהא ע"כ כולהו אסורי הנאה נינהו ואין הפסד לבעלם בסקילה הלכך סוקלין אותם כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב בה עכ"ל. הרי דאע"ג דלענין איסור הנאה אין בטל ברוב מכ"מ למ"ע דסקילה א"צ אף לת"ק אלא משום דאם יסקלו כולם תתקיים מצות סקילה במחויב בה הא אם מתו כמה ואין ברור שתתקיים לכ"ע אין להטריח ב"ד על ספק מ"ע ומזה יש לדין שאין להטריח ב"ד לכפות את האדם על מ"ע עכ"ל וזאת אשר השבתי לו מאי ענין ספק תורה להתם שנתערב השור בין השוורים דמן התורה חד בתרי בטל ואין כאן מצוות חיוב סקילה כלל מה"ת ותדע שהרי לר"י דס"ל דכונסין אותו לכיפה אעפ"י שכולם לפנינו והאיך מבטלינן מצוה בידים אבל הדבר ברור דס"ל לר"י דכה"ג שנתערב ובטל ברוב אין כאן מצווה חיוב סקילה מה"ת כלל ות"ק ס"ל כיון דעכ"פ אסורים כולם בהנאה מדרבנן הטריחו חכמים ג"כ לב"ד שיסקלו כולם כדי שתתקיים מצות סקילה להמחויב לה משא"כ כשמתו מקצתם אין כאן אלא ספיקא דרבנן ולקולא וזה ברור. והנה בחיבורו העמק שאלה כתב שאין כופין לקיים ספק מ"ע אבל וודאי שמחויב לקיימה מספק כל ספיקא דאורייתא דאזלינן לחומרא אבל בתשובתו הנ"ל הפריז על המידה לומר שאין חיוב על הב"ד לקיים ספק מ"ע ולא להטריח בכך ודברי תימא הם ואין לזה שורש כלל:
עוד כתב שם לעשות סנגוריא לדבריו לחלק דבספק מ"ע לא כייפינן ומשא"כ בספק ל"ת כופין על ספיקה הלא זה יכתוב ידו (אות באות בתשובתו אלי) בגוף הדבר דספק מ"ע קיל מספק ל"ת מבואר מדברי הרמב"ן ורשב"א שהביא הר"ן נדרים דף ז' ע"א דהאי בעיא אם יש יד לפיאה ולצדקה לחומרא והר"ן הרבה להקשות מסוגיא דחולין דספק ממון להקל אפילו במקום מצוה והיישוב על זה הוא דהתם אינו אלא מ"ע בלא ביטוי שפתיים ואין בזה לאו דבל יחל דברו מש"ה ס"ל להקל משא"כ כשאמר זה לצדקה או הדא פיאה יש בזה משום בל יחל אפילו ספק ממון להחמיר עכ"ל:
וזאת אשר כתבתי לי תמיהא לי מילתא טובא איך לא שת לבו אל דברי הש"ס במקומן שהביא בעצמי שמבואר שם להדיא להיפך שהרי סוגיא דחולין שם דברו בדין חורי *)הג"ה יש עוד נ"מ לענין הלוהו מנה והתנה הלוה על תנאי שלא יכופו בשוטין אם לא יפרע בזמנו והמלוה השיבו. הנני מוסר תנאי זה לדין תורה אם אינך בזה מתנה על מ"ש בתורה יהי' תנאך קיים. ואם לאו יהא בטל ולפי מ"ש התוס' כתובות נ"ו דעל דרבנן תנאי קיים. א"כ יש נ"מ לדינא. ויש לדחות דהרי התוס' כתובות דף ה' כתבו דבדבר שיש לו עיקר מה"ת תנאו בטל. אפילו הוא מדרבנן ועיין אד"ר בהקדמתו. ועיין ישועות ישראל סי' ל"ט ס"ק ב' יש עוד נ"מ אם אלו שבידם שבט ההכאה נשבעו שלא להכותו לקיים המצוה ואין דכולת ביד אחר להכותו. הרי אין שבועה חלה בנשבע לבטל מצוה דאורייתא. משא"כ אם הכאה זו אינה אלא מדרבנן חלה השבועה ואסור להכותו דקיי"ל שבועה חלה לבטל מ"ע דרבנן אע"ג דעיקרה מה"ת:
הנמלים שבתוך הקמה לענין ספק לקט והרי יש שם ל"ת מפורשת בתורה מלבד המ"ע וכמ"ש הרמב"ם והסמ"ג וסמ"ק והראב"ד והרמב"ן והרא"ה כולם פה אחד דהמונע לקט מן העני עובר על לאו הכתוב בתורה לקט קצירך לא תלקט והל"ת זאת מנויה בחשבון שס"ה ל"ת במנין תרי"ג בלי חולק ואעפ"י כן אמרו שם דאזלינן בספיקה לקולא הרי דאפילו בספק ל"ת דינא הכי וזה ברור כשמש:
והנה נשוב לסוגיא דסוף פרק נושאין שרצה הרב בעל הע"ש להוכיח מינה שאין כופין על ספק מ"ע וכבר כתבתי דלא מוכח מהתם מידי ובתשובתי להרב נ"י כתבתי עוד די"ל דמצוות העבודה הוא מצוה שמתן שכרה בצידה ואין ב"ד מזהרין עליה. כש"ס חולין ק"י ע"ב והרב בעל הע"ש השיג על דברי אלה מדברי הספרי פרשת קרח דתניא התם ועבד הלוי הוא למה נאמר לפי שאמר הכתוב חלף עבודתכם שומע אני אם רצה יעבוד אם לא רצה לא יעבוד ת"ל ועבד הלוי הוא בעל כרחו ופרושו דבכהנים לא כתיב חלף עבודתכם כדתניא לעיל שם כל מצות כהונה קנאו השם ונתנו לכהן וזו חלף עבודתם (יר"ל וזו זה עבודת הלוי חלף עבודתם משא"כ מתנות כהונה אינו חלף עבודתם אלא מתנה) ואפילו בלא מצוות עבודה הי' הדין ליתן חלק גבוה וכו' משא"כ בלוויים לולי עבודתם לא הי' מצוה ליתן מעשר כלל וסלקא דעתין שיכול הלוי לומר איני רוצה בשכר ולא בעבודה ת"ל ועבד הלוי הוא בעל כרחו אבל בכהן פשיטא שהוא ככל מ"ע שבתורה שמכין עד שתצא נפשו אלו טענותיו והשגותיו:
וזאת אשר השבתי לו אין גרסת הספרי שם כמו שהעתיק במכתבו אבל גרסת הספרי שבידינו כך הוא אות באות בלי שינוי כל מתנות כהונה קנאו השם ונתנו לכהן חלף עבודתם דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר אף זו קנאו השם ונתנו ללוויים שנא' וכו' עכ"ל [בדפוס זילצבאך) הנה א"כ מבואר בספרי להדיא שגם לכהנים הוא חלף עבודתם אלא שקנאו השם תחילה משא"כ ללויים דברי ר' יאשי' ור' יונתן אומר אף זו קנאו השם תחילה אבל כולם מודים שגם מתנות כהונה שכר עבודה הוא:
וראיתי חדשים מקרוב באו ורצו למחוק את גרסת הספרי הישינה שבידינו ולהגיהה בזה"ל וזו חלף עבודתם יעל יסוד הגהה הזאת בנה הרב בעל הע"ש השגותיו וטענותיו דר"ל דוקא זו חלף עבודתם משא"כ מתנות כהונה איננה שכר עבודתה והנה זה שגיאה רבה ונעלם מהם כמה כתובים הידועים לתנוקת של בית רבם (במשנה תורה י"ח זה יהי' משפט הכהנים הזרוע והלחיים והקבה ראשית דגנך ותירושך ויצהרך ראשית גז צאנך תתן לו כי בו בחר ה' לעמוד ולשרת הוא ובניו. ובתורת כהנים כתיב המחטא אותה יאכלנה וכתיב אשר יכפר לו יהי' וכתיב עוד הכהן הזורק את הדם לו יהי' וכתיב הכהן המקריב אותה יאכלנה הכתובים הללו יעודו כולם דמתנ"כ שכר עבודתם הוא וכן כתב רש"י ז"ל להדיא בב"ק דף ק"ט ד"ה עבודתה שכר עבודתה דהיינו בשרה וכן כתב הגאון תורת חיים שם וכן כתב הרמב"ם להדיא בפרק ל"ט ח"ג במורה שהתרומה ומתנות כהונה יען כי הם עובדי עבודת המקדש יעו"ש וכ"כ הרמב"ן בתורת כהנים ז' ט' להדיא וכ"כ החינוך סי' שצ"ו ותק"ז ותק"ח שהכל בשכר עבודתם יעו"ש היטב: *)
שוב מצאתי ראיתי בתוספתא פ"ב דדמאי ראשית דגנך כי בו בחר ד' לעמוד ולשרת וגומר מפני מאי תתן לו כי בו בחר ד' לעמוד ולשרת המקבל עליו שירות יש לו במתנות וכל שאין מקבל עליו שירות אין לו במתנות עכ"ל הא למדנו שלא נאמר דאפילו בלא מצוות עבודה דין הוא ליתן לו מתנ"כ והאומר כן טועה הוא והן הן דברי הגאון בעל תורת חיים ב"ק ק"ט שכתב שם וז"ל הא בהא תליא שאם אין כהן מקריב קרבן פשיטא שאינו נוטל בשרה וכן אם אינו נוטל בשרה ועורה פשיטא שאינו מקריב עכ"ל באופן שהגרסא הישינה היא העיקר ואינה צריכה שום הגה שוב בא לידי הספרי שנדפס מחדש בלבוב עם הגהות הגאון מהרי"ש נרו כתב ג"כ לקיים הגרסא הישינה שגם בכהנים הוא חלף עבודתם ושכן הוא בתשובת מהר"מ סי' קי"ב להדיא יעו"ש שהעלה שהוא שכירות גמור ועוד אני אומר שאפילו אם יש מקום לגירסא זו שגורס וזו חלף עבודתם מ"מ אין הכרח דירצה בזה לאפוקי עבודת כהנים שאין להם שכר בעבור עבודתם שזה וודאי אינו וכמ"ש אבל ר"ל לתת טעם מדוע לא כתוב שם חלף עבודתם גם במתנ"כ כמ"ש בלוויים לומר לך שדוקא בלויים תורת שכירות עליהם כשכיר הבא בשכרו לכלל עבודה וכופין אותם לעבוד בעל כרחו משא"כ כהנים שעבודתם עבודת מתנה ופירש הרמב"ן דר"ל שאין עבודת כהנים עבודת שיעבוד אבל הוא מתנה להם דרך כבוד וכמו כן שכר עבודתם הוא דרך כבוד ומתנה ואין זה שכר אלא מתן שכר [עיין תוס' י"ט פ"ב מ"א דאבות] עוד י"ל לפי מ"ש הר"א מזרחי במדבר ג' ח' וז"ל כי שכר הוא כו' עבודתם מכלל שעבודה היתה מוטלת על ישראל לפיכך צריכים נתת להם שכר מאחר שבאו תחתיהם לעבודתם עכ"ל ולפי זה י"ל שדוקא בלוויים שלא ידענו כלל שעבודת המשכן יהי' מוטלת על ישראל והי' אפשר לומר שאינה מוטלת אלא על הלוויים מגזירת הכתוב להכי כתוב רחמנא כי שכר הוא להם חלף עבודתם למילף שמוטלת על כל ישראל ולכן צריכים כולם לשלם שכרם משא"כ עבודת קרבנות פשיטא זה אוכל חלב ונתחייב חטאת והכהן יתחייב בעבודתו חנם ופשיטא וודאי שמתנת כהונה שכר הוא לו חלף עבודתו:
על כל פנים נתבאר שמצוות עבודת כהונה הוא מצוה שמתן שכרה בצידה ואין ב"ד מוזהרין לכופו עליה ור"ל כשיש שם עוסקים בעבודה בלעדו דאל"כ הרי מצות הקרבן גופיה שאין מ"ש בצידה ויש שם כפייה ודאי ומטעם הזה בעצמו הי' בדין שלא לכוף את הלוים ג"כ כשיש שם כדי עבודה זולתו אלא שריבה הכתוב להדיא ועבד הלוי הוא שמכריחין אותו כמ"ש בספרי:
ובזה יש לתת טעם להא דקיי"ל דאין מלקין לכהן הנמצא ישן על משמרתו ולוי לוקה והכי תנן התם בפרק קמא דמידות בן לוי שנמצא ישן על משמרתו לוקה משא"כ בכהן וכמ"ש התוי"ט בשקלים בשם הש"ג ולכאורה תמוה וכי יש משא פנים בדבר שלא להלקות את הכהן על דבר שחייב עליו מלקות והא קיי"ל *)הג"ה ועיין זוהר הרקיע מ"ע ל"ד וז"ל נראה מלשון הכתובים בפרשת צו שהמתנות הם בשכר העבודות כגון שיירי מנחות וחזה ושוק ועור העולה ובשר חטאות ואשמות וראשית גז ושם תמה שלא קבע לו שכר כלום במעשר בהמה הא נמי דמסייע לן:
דאפילו כהן גדול שחטא לוקה בב"ח דין וכמ"ש בירושלמי דהוריות וכ"פ הרמב"ם פ"ד מהלכות כלי מקדש ופרק י"ז מהלכות סנהדרין וכן הדין במכות מרדות כדמוכח בסנהדרין ד' י"ח דכ"ג שעבר על עשה נידון בשלשה והרי על ביטול מ"ע ליכא מלקות מ' של תורה אלא מכות מרדות. ובש"ס יבמות פ"ח מוכח דאדרבה לכהנים מנגדינן להו אפילו על דבר שאחרים אין לוקין. אמנם להנ"ל דהעבודה עיקרה הוא מ"ע שמתן שכרה בצידה הן בכהנים והן בלוים אלא דבלוים גלי קרא להדיא דכופין אותו לעבוד בעל כרחו ושמירת המקדש בכלל עבודת המקדש היא כמ"ש הרמב"ם להדיא בפרק ח' מהלכות בהב"ח לכן בן לוי לוקה על ביטול מ"ע זו משא"כ בכהן אעפ"י שמצוה זו מוטלת גם עליו ככל מצות עבודה אבל, הרי הוא מ"ע שמ"ש בצידה. שאין כופין עליה וגם אין עליה מכות מרדות אם ביטלה כדמוכח מדברי הגהות מיימוני פרק י"ב מהלכות אישות אות כ' ובמשנה למלך פ"ג מהלכות עבדים דין ז' והנה וודאי מלקות של בן לוי זה מלקות מרדות הוא דכל שיש שם שומרים בלעדו אין שם לאו של ביטול השמירה כמ"ש המ"ל סוף הלכות בית הבחירה. דמה"ת בשומר אחד סגי מירי וודאי דכל השומרים מקיימים מ"ע של שמירח המקדש וכל אחד מהכ"ד מקומות מצוה עביד אבל איסור לאו אין שם אלא כשאין שם גם אחד ובהכי ניחא דל"ת הא כשיש ל"ת עם העשה כופין אפילו במקום שמ"ש בצידה לחד תירוצא (אי נמי כיש אומרים דוקא תרי לאוי חוץ העשה.) וכמו שיתבאר. ועל דרך זה י"ל הא דאיתא בירושלמי דשקלים אין ממשכנין את הכהנים מפני הכבוד לפי דברי הרמב"ן הנ"ל דכל עיקרה של עבודת כהונה איננה שיעבוד אלא לחלוק להם כבוד ולכן אין כופין אותו לקיים מצוה זו כשמתקיימת מצוה של הקרבן זולתו ע"י אחיו הכהנים להכי נמי אין כופין אותם על נתינת השקלים לצורך העבודה כל שיש כדי עבודה בלעדם שוב אין שם כפייה מפני הכבוד הזה שחלק להם הכתוב בעיקר מצות עבודה וכ"ש במצוה שהוא לצורך עבודה. דוגמא לזה כתב הרא"ה בטעם הלאו דלא תשימון עליו נשך ע"ש ודוק *):