סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
קונטרס תורת העישוי · פרק יח
הא דתניא מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד ש"מ מוזהרין עליה אי כ"ע הכי ס"ל או יש בו מחלוקת.
קשיא לי לפי מה שנראה מדברי גדולי הראשונים שדין זה שיש הבדל בין מצות עשה שמתן שכרה בצידה למצות עשה שאין מ"ש בצידה הוא דין מוסכם ואין בו מחלוקת לא בש"ס ולא בפוסקים ושיש נ"מ לדינא במ"ע שמ"ש בצידה א"כ מדוע לא הביא הרמב"ם בחיבורו דין זה דתניא מ"ע שמ"ש בצידה אין ב"ד כו' כי באמת לולי דברי הגדולים הנ"ל היה אפשר לומר דהא חזינן בירושלמי פ"ד דב"ב דמייתי הך דינא דברייתא הזאת ומקשה עלה מברייתא אחריתא דתניא יהי' לך שב"ד מוזהרין להעמיד אגרדמין ומשני עלה כיני מתניתין אין ב"ד נענשין אבל מוזהרין וא"כ יש לומר דס"ל להרמב"ם דלפ"ז אין שום חילוק בין מ"ע שמ"ש בצידה למ"ע שאין מ"ש בצידה לענין דינא כלל שבשניהם ב"ד מוזהרין לכופו ולהכותו גם תכונת ההכאה שוה בשניהם ואין הבדל ביניהם לדינא כלל אלא לענין עונש שלמעלה דהיינו שהב"ד שהעלימו עיניהם ולא כפאו על מ"ע שמ"ש בצידה אין נענשים בידי שמים אבל לענין ב"ד של מטה אין נ"מ כלל. לכן לא הוצרך הרמב"ם להביא דברי הברייתא הזאת כלל. כיון דלא נ"מ לדינא מידי. אבל קשה לכאורה לפ"ז איך קאמר בחולין שם שבקיהו הלא מוזהרין להכותו כבכל מ"ע של תורה וי"ל דס"ל לרבינו דבאמת פליגי בזה רב חסדא ורמי בר דקולי דרמי בר דקולי ס"ל דברייתא דתניא אין מוזהרין כפשטא ואין מוזהרין לכופו כלל ור' חסדא ס"ל דמשבשתא הוא ותני אין נענשין אבל מוזהרין והלכה בזה כר"ח דסתמא דירושלמי מסייע לי'. ועוד דסוגיא דש"ס דילן נמי כוותי'. בהא דאכפיי' רבא לר' נתן ואפיק מני' ד' מאה זוזי לצדקה וחולק הרמב"ם בזה על הצרפתים שביקשו תירוצים שונים דלפי דעתו הנ"ל הקושיא מעיקרא ליתא דהכי קיי"ל דמוזהרין לכופו גם במ"ע שמ"ש בצידה אלא שאין נענשין. והנה לכאורה הי' אפשר לומר שגם כונת הריצב"א בתירוצו כן הוא לפי הלשון שנמצא בתוס' ב"ב ח' : אבל לשון תשובתו לרבינו יוסף המובא במרדכי יעיד להדיא דס"ל דאין מעשין על הצדקה מטעם שמ"ש בצידה וכן מתשובתו שבהגהות מיימוני ספר קנין סי' מבואר דשבקיהו ר"ל שאין צריכין לטרוח יותר ודי במה שכפיתם אותו הרי שמחלק בתכונת ההכאה עצמה ובהכרח צריך לומר דכונתו או כדברי מהרמ"ל או כדברי הט"ז והש"כ והנ"ל והי' נמצא לפ"ז שיטה חדשה שלא הוזכרה בשום מקום ואדרבה מוכח להדיא מדברי הב"י להיפך שהרי כתב דהרמב"ם סובר נמי כתירוצא בתר' דהתוס' בכתובות דמשום ל"ת הוא דכייפינן על הצדקה אבל בעשה שמ"ש בצידה אין כופין וכן מוכח מדברי הסמ"ע סי' צ"ז להדיא שכתב שם ס"ק ט"ו דמ"ש הרמב"ם גבי משכון דמחזיר בע"כ אין ר"ל דכופין אותו דז"א משום דמתן שכרה בצידה. אלא לאפוקי דלא נימא דעביד מהני וכן מוכח מדברי הרמ"א שסתם וכתב לדינא ביו"ד סי' ר"ח ובחושן משפט סי' צ"ז שאין כופין על מ"ע שמ"ש בצידה ולא הזכיר כלל דיש אומרים דכופין או על כל פנים הי' לו לכתוב על מ"ש המחבר לשון הרמב"ם דמחזירין בעל כרחו וי"א דאין כופין משום דמ"ש בצידה אלא ודאי דס"ל שגם הרמב"ם הכי ס"ל ויפרש הך מחזיר בעל כרחו כמ"ש הסמ"ע וכן מוכת מדברי מהרי"ק בתשובה סי' קמ"ח שדעת הרמב"ם שוה בזה לדעת כל הפוסקים:
וא"כ הדרק"ל מדוע לא הביא הרמב"ם דין זה כלל ולכאורה יש ליישב זה דסמך עצמו על מ"ש בפ' י"א מהלכות מלוה ולוה הלכה ח' דאין כופין את היתומים לפרוע חוב אביהם ואזיל בשיטת התוס' כתובות פ"ו שכתבו דלהכי אין כופין את היתומים לפרוע חוב אביהם מפני שזה מ"ע שמ"ש בצידה וכ"כ הרא"ש שם והטור בסי' ק"ו אבל קשה שא"כ הי' לו להרמב"ם לכתוב שעל שהוא מ"ע שמ"ש בצידה לכן אין כופין כדי ללמוד משם דין זה לכל התורה כולה ועוד הרי באמת לשיטת רש"י וסיעתו לאו משום מ"ש בצידה נגעו בו בדין זה אלא שאין כאן מצוה לא דאורייתא *)הג"ה שוב מצאתי בתשובת מהרל"ח ד' ע"ה דהא דתנן מכות בשלשה זה ג"כ לענין מכות מרדות בזה"ז דצריך ג"כ שלשה ולכן כתב הרי"ף הך דינא בהלכותיו דאע"ג דאין לנו מלקות של תורה בזמן דליכא סמוכין אבל מכות מרדות יש לנו ג"כ וקמ"ל דצריך שלשה עכ"פ:
ולא אפילו חובה דרבנן רק מצוה בעלמא וכמ"ש (הפיה"ו שם להדיא בראיות ברורות) רש"י כתובות צ"א ועוד קשה שאם רצה הרמב"ם לקבוע דין זה בהלכות מלוה ולוה. א"כ יותר הי' לו מקום לכתבו בפרק ג' שם במצות השבת עבוט שהוא מ"ש בצידה ויכתוב שמה שאין כופין עלי' ולא די שלא כתב שם דאין כופין אבל אדרבה כתב דמחזיר בעל כרחו והסמ"ע פירש דר"ל לאפוקי דלא נימא דעביד מהני ולא נהירא דא"כ די לנו שיאמר דלא הועילו מעשיו וצריך להחזיר וכמ"ש הרמב"ם בלאו דלא ימכר אעפ"י שאין כופין להחזיר בעל כרמו אבל מדכתב מחזירין בעל כרחו יותר משמע דכופין להחזיר בעל כרחו ומה הי' חסר אם יכתוב חייב להחזיר וממילא ש"מ דלא הועילו מעשיו מדחייב להשיב וראי' מיבמות ק"א עולה בעל כרחו פירוש רש"י כייפינן לי' לעשות הרי דסתם בעל כרחו היינו לכופו על כך:
ועוד קשה שהרמב"ם בשורש י"ד משרשי המצות שם הניח הקדמה יקרה כוללת לכל המצות איזה היא שעונשין עליהם בב"ד ואיזהו שאין עונשין ושם סיים בזה"ל אמנם כל מצות עשה בכללם כו' יש שנלקה את הנמנע מלעשותה עד שימית ומדוע כולל בזה כל מ"ע בכללם והלא כל מ"ע שכתוב מ"ש בצידה יוצאה מן הכלל הזה ולמה חיסר עיקר הזה מן הספר ללמדינו שהלקאה זו אינה נוהגת במ"ע שמ"ש בצידה וכמו שביאר שם בל"ת שיש מהם שאין לוקין ומסר לנו כלל מונח שכל מה שלא יזכיר בה עונש נודע שאין עונשין עלי' והא ניחא בלא תעשה אבל במצות עשין במה יודע לנו איזה הוא שלא נלקה עליה והרי הרמב"ם שם נותן סגנון אחד וכלל אחד לכולם. אבל מוכח גם מזה דהרמב"ם ס"ל דהלכה כר"ת וכדרבא בר נתן דכופין ומוזהרין אלא שאין נענשין בי"ש וכפשט דבריהם בירושלמי ולכן השמיט גם בחיבורו הגדול דין זה לגמרי וס"ל שאין הבדל לבית דין שלנו בין מ"ע שמ"ש בצידה או לא ומוזהרין לכוף על כולם כמו שהקדים בשרשיו. ויש לומר שהלך בזה בעקבותיו של רבו הרב אלפסי ז"ל שגם הוא השמיט ברייתא זו מהלכותיו לגמרי ולא הביא דין זה כלל בשום מקום גם שם בפרק הכותב שכתב דין שמכין עד שת"נ לא חילק בזה בין מ"ש בצידה או לא וכן הא דכפה רבא לר"נ שבש"ס כתובות מ"ט: וב"ב חי:
העתיק דבר זה בהלכותיו הן בכתובות והן ב"ב שם ולא רמז לשום חילוק שיש בכפיי' של מ"ע שמ"ש בצידה להקל בזה. יותר משאר העשין וכל זה יורה דס"ל להרי"ף ז"ל דמוזהרין הגם שמ"ח בצידה והנה גם הרא"ש העתיק לדינא הא דכפה רבא לר"נ ואפיק מני' ד' מאה זוזי שם פ"ד דכתובות סי' י"ד וכן בפ"א דב"ב סי' ל' ושם העתיק להלכה הך דינא דממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת:
ויש לתמוה מדוע לא פירש לנו הרא"ש שם כפיי' זו איך הוא ומה הוא אם רק כפיית דברים כר"ת או כפיי' קטנה כריצב"א רשות או חובה כדברי ר"י והלא נפקא מינה טובא לדינא ונתחבטו בו בעלי התוס' בכמה דוכתי' בש"ס באופנים שונים והיותר תמוה שהרי ידוע דרכי הרא"ש בחיבורו דלא זז מדברי בעלי התוס' וכל היום תורתם בפיהו ונותן להם חלק בראש תמיד ולמה לא הזכיר בענין זה דבריהם בשום מקום לא מנה ולא מקצתה (והגהות אשרי אינו מהרא"ש) ואין לומר דהרא"ש נמי אזיל בזה בשיטת הרי"ף והרמב"ם דמוזהרין אפילו במצות עשה שמ"ש בצידה שהרי בפרק הכותב סי' י"ד כתב להדיא דהא דאין כופין לשלם חובת אביהם משום דמ"ע שמ"ש בצידה הוא ע"ש ואפשר לומר שדברי הרא"ש בפרק הכותב הם דברי התוס' בסוגיא שם ולא העתיק דבריהם שם אלא ללמוד דכופין גם על המצוה דרבנן דלא כדברי רש"י שם אבל בגוף ענין של מ"ש בצידה לא ס"ל כהתוס' רק כהרי"ף והרמב"ם ויתומים דלא כייפינן להו בלאו הכי ניחא כמ"ש למעלה דמצוה בעלמא הוא וכמ"ש הפיה"ו שם ולכן גם בפרק כל הבשר השמיט הרא"ש הך דינא לגמרי כמו שעשה הרי"ף שם:
יצא לנו מזה דשיטה החדשה הנ"ל שלא הוזכרה עדיין בשום מקום מפורש יכולה הוא להתייחס אל גדולי המורים ה"ה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ואחריהם גם אל הטור והש"ע שהרי באמת יפלא מפני מה לא נמצא דין זה מפורש בכל ארבעה הטורים והלא בטור חו"מ סי' קיז משמע להדיא דלהכי אין כופין ליתומים על חוב אביהם מפני שמ"ש בצידה ולמה לא כתב דין זה במקומו ביו"ד סי' ר"מ כמו שכתבו הרמ"א שם באותו סימן במקומו ואם בא לכתבו בטור חו"מ מדוע לא הקדים עצמו לקבעו בסי' צ"ז בדין השבת עבוט ושם מקומו שהוא באמת מצוה מהתורה ומ"ש בצידה ואין כופין עלי' כמ"ש הרמ"א משם הרמב"ן להדיא בתשובה והיותר תמוה על הב"י שהוא עצמו הביא דברי הש"ס דחולין ק"י שם בסי' ר"מ ולמה א"כ לא נמצא דין זה בכל ד' חלקי השלחן ערוך שלו רק בהגהות רמ"א ביו"ד סי' ר"מ וחושן משפט סי' צ"ז והמחבר השמיט זה לגמרי אבל להנ"ל אתי שפיר שהב"י עצמו למסקנא כשבא להעלות בפ"ע הלכה לדינא נטה גם הוא אחרי דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכשיטה הנ"ל הגם שבחיבורו ב"י לא כתב כן מ"מ דרכו בכך בכמה דוכתי שלפעמים נוטה בש"ע ממ"ש בב"י וכמ"ש גדולי האחרונים וכן הוא גם טעם דברי הטור ודבריו בסי' ק"ז הנה העתיק דברי אביו הרא"ש בפרק הכותב סי' י"ד וכמו שיתפרשו דברי הרא"ש יתפרשו גם דבריו וכמ"ש למעלה [ומ"ש הסמ"ע סי' כ"ו כבר השיגו האו"ת] לפי זה מצאתי יישוב נכון על קושיית המשנה למלך בהגהות על החינוך סי' ל"ג דעל מ"ש החינוך שם דכופין על כיבוד אב כמו שכופין על כל המצוות וז"ל במ"ע שמ"ש בצידה לא מצינו כפיי' כמו שמוכרח מכמה מקומות כו' וצ"ע עכ"ל ולפי מ"ש כאן לק"מ ואזיל החינוך בזה בשיטת הרמב"ם והרי"ף וסייעתו ודו"ק:
אבל לדינא דברי הרמ"א שפסק להקל במ"ע שמ"ש בצידה בתו"מ סי' צ"ז וביו"ד סי' ר"מ הנה דבריו בנויים על יסוד חזק ה"ה רוב עמודי ההוראה דס"ל הכי ה"ה רבינו תם והר"י וריצב"א ורבינו שמשון אחיו כמו"ש באו"ז ורבינו שמעיהו ור"י טוב עלם ורבנא יוסף הובא כולם במרדכי וכן דעת הרמב"ן להדיא בתשובה סי' פ"ח והר"ן פרק נערה שנתפתתה והריטב"א בחדושיו פ"ק דר"ה ופ"ק דקדושין וכן משמע מדברי רש"י ב"ב ד' יו"ד בד"ה שקיל מנייהו. וכ"כ בהגהת מרדכי סוף פ"א דב"ב בשם רש"י להדיא וכן דעת האור זרוע הלכות צדקה סי' ד' והגהות מיימוני פרק י"ב מהלכות אישות. וכ"ד מהרי"ק סי' קמ"ח ודעת ר' אליהו המובא שם ותשובת רשב"א סי' תשמ"ה ולכן נתקשו כלהו הנך רבוותא לתרוצי האיך כפה רבא לר"ן על הצדקה ותירוצים רבים מצינו שנאמרו בו. (א) כפיית דברים כייפינן (ב) תנאי בני העיר הוי התם. (ג) התם נדר הוא שנדר כ"כ במרדכי בשם ר"ת. (ד) משום דאיכא גם ל"ת תוס' ב"ב ח'. (ה) משום דיש שם שני לאוין לא תאמץ ולא תקפוץ תוס' כתובות מ"ט עיין הפלאה שם דלתירוץ זה דוקא ב' לאווי אבל חד לא מפני שהעשה מבטלו ע"ש. (ואו) הגם שמ"ש בצידה מ"מ מוזהרין ועושין כפייה. קטנה ומכין אותו אבל לא עד שת"נ. (ז) רשות להכותו הגם שמ"ש בצידה אבל חיובא ליכא ולפ"ז אפילו הכאה גדולה רשאין אם רצו ב"ד. (ח) י"א דמוזהרין לכופו עד שת"נ גם כפיי' גדולה כשאינו מקבל ואין מוזהרין ר"ל אין נענשין. (ט) שאני צדקה דכתיב בה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך לפיכך מכין עלי' אפי' עד שת"נ ריטב"א פ"ק דקדושין ד' ל"ב ופ"ק דר"ה ד"ו. (יו"ד) מה דכתוב בגלל הדבר הזה דלא מקרי מ"ש בצידה אא"כ כתוב בה למען יאריכון ימיך מהרי"ק קמ"ח בשם ר' אליהו יעו"ש. (י"א) בגלל הדבר הזה יברכך קאי על לא ירע לבבך בתתך לו הסמוך לי' ולא על העשה משנה למלך פ"ג מהלכות עבדים הי"ד. (יב) כייפינן על הצדקה היינו להכותו עד שיתרצה אבל כל זמן שלא אמר רוצה אני אין להוציא ממנו בעל כרחו משום דמ"ש בצידה מקנה קדושין ד' ל"ב יעו"ש. (יג) שאני צדקה דיש שיעבוד נכסי לכן כופין אע"ג שמ"ש בצידה קצות סי' ר"ל והנתיבות חולק ופשיטא לי' דלא שייך שיעבוד נכסי בצדקה שעל ידי נדר. (יד) כל שסבור שאינו מחוייב בדבר כייפינן לי' אע"ג דמ"ש בצידה והיינו דכפי' רבא לר"ן ב"א משום דר' נתן ב"א סבור שאין צריך ואינו מחוייב ליתן ת' זוזי [יד שאול סימן רמ"ח]:
ויש לתמוה לכאורה מה כל החרדה ולמה להו להנך רביותא כלהו לבקש תירוצים שונים הא י"ל דוודאי קושטא היא דאין הכאה זו נוהגת במ"ע שמ"ש כתוב בצידה אבל חכמים תקנו לכופו ולהכותו אע"ג שמ"ש בצידה ומדרבנן הוא ותדע שהרי בלבוש עט"ז סי' ר"מ כתב וז"ל אעפ"י שמן התורה אין חייבים לכוף על כיבוד אב שהוא מ"ע שמ"ש בצידה מ"מ אמרו רז"ל כופין אותו מדרבנן עכ"ל ומדוע לא יתרצו הכי גם במצות צדקה והלבוש עצמו בסי' רמ"ח העתיק תירץ של ר"י דלהכי כופין על הצדקה משום ל"ת דלא תאמץ כו' יעו"ש ולמה לא הספיק לו תירץ זה גם בצדקה:
ואפשר לי לומר דמכאן ראיה ברורה דס"ל לכל הנך רבוותא דעיקרה של הכאה זו דסוכה ולולב איננה אלא מדרבנן וכסברא הנ"ל בפ"ב ומוכח ממילא דבמקום שמ"ש כתוב בצידה גם מדרבנן אין כופין והוצרכו לבקש טעמים בצדקה משום דיש שם ל"ת וכדומה שאר תירוצי הוא דהחמירו חכמים לכופו. ובכיבוד אב. שאין שם לית הוצרך בלבוש לתרץ דהחמירו במ"ע זו וכלומר מפני שהחמיר בו הכתוב יותר מכבוד המקום ומה שכתב בלבוש שם דמן התורה אין חייבים לכוף שהוא מ"ע שמ"ש בצידה דמשמע מזה דכשאין מ"ש בצידה כופין מן התורה י"ל דר"ל בהכאה בעלמא אבל מ"ש מכין עד שת"נ רבנן הוא דתיקנו הכי:
וכן מוכח נמי מדברי הגהות מיימוני פרק י"ב מהלכות אישות אות כ' שהקשה מש"ס חולין קמ"ב דנגדיה ר' יהודה לההוא דגזינהו לגדפה והרי שלוח הקן מ"ש בצידה ותירץ משום דיש שם גם ל"ת דלא תקח האם על הבנים יעו"ש ולכאורה תמוה הא מבואר בש"ס שם דהאי נגידא דנגדי' מכות מרדות דרבנן הוא דלקי ומה צריך א"כ לבוא מטעם הל"ת ולימא דמדרבנן לוקה הגם שמ"ש בצידה וכדברי הלבוש הנ"ל אלא וודאי דס"ל דגם עיקרה של הלקאה זו בסוכה ולולב איננה אלא מלקות מרדות דרבנן ומוכרח ממילא דבמקום שכתוב מ"ש בצידה גם מדרבנן אין לוקה:
והנה לא רחוקה הוא לפ"ז לומר דמה שכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות מתנות עניים בזה"ל ומי שנותן פחות ממאי שראוי לו ליתן ב"ד כופין אותו ומכין אותו מכות מרדות עד שיתן כו' עכ"ל י"ל שהבליע בנעימת לשונו כאן תירוץ חדש לקושיית הראשונים למה כופין והלא מ"ש בצידה כי כבר כתבנו כי נראה מדבריו בספר המצות דרבינו ס"ל דהלקאה זו מה"ת הוא וממילא הא דאין כופין במ"ע שמ"ש בצידה ס"ל דזהו מן התורה אבל מ"מ לוקה מרדות דרבנן וזהו שביאר וכתב דמכי"ן אות"ו מכו"ת מרדו"ת עד שת"נ או עד שיתן [וכל זה לדברי האומר דגם הרמב"ם ס"ל להקל במ"ע שמ"ש כתוב בצידה. וכ"כ דאינו מוכרח ושיש מכוה מרדות שאינן מדרבנן] אכן לפי מה שכתבנו למעלה דמירושלמי פ"ד דב"ב דקאמר דמ"ע של מאזני צדק שאין ב"ד מוזהרין עלי' מפני שמ"ש בצידה אע"ג דאיכא התם גם ל"ת דלא יהי' בביתך ולא תעשה דלא תעשו עול במשקל. מוכח מזה דמן התורה אין כופין ומלקין במקום שמ"ש כתוב בצידה אע"ג שיש שם גם ל"ת ועל כרחינו צ"ל הא דתירצו התוס' דמשום הל"ת כופין הגם שמ"ש בצידה ר"ל דרבנן תיקנו להחמיר בזה מפני הל"ת ובהיות כן הנה אין כח בהוכחה הנ"ל אלא להוכיח דמן התורה אין הלקאה זו נוהגת במקום שמ"ש בצידה הגם דיש שם גם ל"ת [אבל במ"ע שאין מ"ש בצידה כסוכה ולולב לעולם יש לומר דהלקאה שאצלה היא מה"ת ממש] ורבנן הוא דהחמירו במקום ל"ת שעמה ולכן הוצרכו לתרץ משום הלאו כייפינן הגם שמ"ש בצידה אבל במ"ע לחוד שמשיב ממילא דגם מדרבנן לא כייפינן. וכלומר דס"ל דהכאה במ"ע שמ"ש בצידה חידוש היא דרחמנא פטרי' ואנן ניקום ונקטלי' ודי לנו שנחמיר במקום שיש שם גם לית לא בעשה לחודה שמ"ש בצידה אבל כשאין מ"ש בצידה רחמנא חייבי' וזהו לתירוצו של ר"י דמשום ל"ת הוא שהסכימו בו ברוב הפוסקים וכמ"ש המ"ל וה"ה לאינך תירוצי י"ל על דרך זה:
ולכאורה קשי' לענ"ד הא דפשיטא להו להתוס'
*)הג"ה שיב מצאתי בספר פרדס דוד. שהקשה כן דמ"ש שבצידה בהלואה לעני כתיב לא בצדקה גופה והר"י אברבנאל פירש דהך קרבה שנת השמטה ורע עינך באחיך האביון כו' נתון תתן לו וכו' כל המקרא הזה במעשר עני שנוהגת בשנה הששית ידבר. שירצה לעכב המעשר עני של שנה הששית מפני שקרבה שנת השמיטה ויהי' הכל הפקר ובא הכתוב להזהירו ואמר נתון תתן לו להעני המעשר של שנה הששית כי בגלל הדבר הזה יברכך אבל מדברי הברייתא בספרי שהביא רש"י שם מקץ שבע שנים יכול שבע שנים לכל מלוה ומלוה ת"ל קרבה שנת השבע ואם אתה אומר ז' שנים לכל מלוה ומלוה האיך היא קריבה עכ"ל ואם נאמר דקרבה שנת השבע לענין מעשר ידבר א"כ בטלה הוכחה זו לגמרי באופן דמוכח מזה דפשיטא להו לרבותינו ז"ל דלענין הלואה לעני ידבר הכתוב. וי"ל דרבנן פליגי על ר' יוסי הגלילי ודרשו דבר זה מג"ש ע"ש פיסקא קי"א וס"ל דקרבה שנת השבע נתון תתן הכל במעשר עני מיירי כדברי האברבנאל ודו"ק:
והרמב"ן והרשב"א והר"ן וסייעתם דמצות עשה של צדקה היא מ"ע שמ"ש כתוב בצידה מן הכתוב כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' והלא מקרא זה לא כתוב בצידה של צדקה אבל הוא בצידה של המקרא נתון תתן שהוא צווי לתת כספו בהלואה לישראל הגם שקרבה שנת השמיטה אבל מ"ע של צדקה הוא קדומה בפסוק השלישי למפרע וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם סוף פ"ט מהלכות שמיטה דנתן תתן הוא אזהרת עשה לתת הלוואה לישראל הגם שהשמיטה קרובה לבא וסיים הרמב"ם שם וז"ל והבטיח הקב"ה שכרה בעוה"ז שנאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך עכ"ל והרי בפ"ז מהלכות מתנות עניים שם כתב הרמב"ם מצות הצדקה והפליג ג"כ בגודל מעלתה וענשה ולא כתב שם שהבטיח עלי' הכתוב שכרה בעוה"ז שנא' בגלל הדבר הזה יברכך ולכאור' זה יורה דס"ל דאין מ"ש שבצידה קאי על מצות הצדקה, אלא על מצות הלוואה הסמוך לשמיטה ועיין ש"ס ב"מ ל"א מה שדרשו על נתון תתן לענין מתנה מועטת ובספרי שהביא רש"י כי בגלל הדבר הזה ואפילו אמרת ליתן אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה וכן מ"ש רש"י בתחילה נתון תתן אפילו מאה פעמים ודו"ק והרי זה לכאורה ג"כ כדמות תירוץ חדש על קושיית הראשונים הנ"ל ועיין אמ"ל הלכה י"ד הנ"ל אות י"א:
*)
ויש לומר דפשיטא להו מדאפקי' קרא בלשון מתנה ולא בלשון הלוואה ש"מ דהכי קאמר קרא שלא תירא להלוותו מפחד השמיטה שמשמשת ובאה. אבל ונדב לכך שנתן תתן לו במתנה אם ח"ו לא יוכל להחזיר לך ממונך קודם השמיטה תן לו בתורת הצדקה ויש ראי' לזה מש"ס כתובות שדרשו גם ולא תתן לו הכתוב שם בתחילה קרבה שנת השבע כו' ולא תתן לו שר"ל שמעלים עיניו מן הצדקה וכן מבואר בדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות שמיטה להדיא שבמעלים עיניו מן הצדקה הכתוב מדבר ועוד ראי' שאלו הי' זה המקרא נתון תתן רק לענין לתת לו בהלואה הגם שקרבה שנת השמיטה א"כ הי' להם למנות זה למ"ע פרטית וכמו שחשבו ל"ת פרטית שלא לירא להלוותו מפחד השמיטה יחשבו ג"כ למ"ע הך נתון תתן אלא וודאי דס"ל כדאמרן דנתן תתן לענין צדקה הוא וכן משמע מש"ס ב"מ ל"א וכן דברי רש"י במשנה תורה נתון תתן אפילו מאה פעמים וכן דברי הספרי שהביא שם על בגלל הדבר הזה משמע נמי דלענין צדקה ידבר ובש"ע של הרז"ש ח"ה ריש הלכות הלוואה כתב וז"ל מ"ע להלוות לעני ישראל שנא' אם כסף תלוה כו' ואף ליתן לו מתנת חנם שהרי נאמר נתון תתן לו עכ"ל [אלא שצריך לעיין אם מקור דבריו שם מן המכילתא שציין עליה בצידה של הלכה זו בגליון או לא [שוב תפשתי במכילתא שם ולא נמצא לשון זה. אבל בשים ב"מ ל"א ושבועות כ"ה משמע הכי] מבואר מזה להדיא דהך נתן תתן במתנה לצדקה ידבר לא בהלואה וכפשטות דברי התוס' וסיעתם הגם דהתוס' כתובות מ"ט וחולין ק"י נקטי קרא דפתוח תפתח. אבל במרדכי פ"ד דכתובות נקט להדיא קרא דנתן חתן למען יברכך ללמוד דצדקה מתן שכרה בצידה וכן הוא בהגהת אשרי שם ועיין נחלת צבי ביו"ד סי' רמ"ה:
שוב מצאתי בתשובת תפארת צבי סי' ל"ו דף מ"ה עמוד ד' על שאלת הגאון ר"י בערלין על מ"ש הרמב"ם מצות צדקה ממ"ש פתוח תפתח ובשבועות כ"ה יליף מנתן תתן והשיב דבב"מ דף ל"א דריש תרווייהו לענין צדקה תתן למ"ע ותפתח לעניי עיר אחרת ובשבועות כ"ה מיירי נתן תתן לומר דמושבע ועומד גם על מתנה מועטת ולא חש לאתויי פתוח תפתח כו' דסתם משנה משמע דבעני עירו מיירי וזה ברור עכ"ל. עוד נלענ"ד די"ל דהלואה לחבירו הוא גופה צדקה ואדרבה הוא הוא המדריגה הגבוהה שבמצות צדקה דצדקה גדולה מכל המצות והלואה גדולה ממתנה וכמ"ש הפוסקים להדיא ושניהם נאמרו במקרא אחד במשנה תורה פתוח תפתח זו צדקה והעבט תעביטנו זו הלואה וכמ"ש במכילתא להדיא והובא ברמב"ם הל' כ"א ממלוה ולוה גם האזהרות לא תאמץ לבבך ולא תקפוץ את ידך שנאמרו שם בתחילה גם שניהם יזהירו על הלואה כמו על הצדקה ואם שלא נמצא מפורש בדברי מוני המצות שיש לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ במונע להלות י"ל דלא הוצרכו לבאר זאת דק"ו הוא מן צדקה שהוא אינה גדולה כמו הלואה הוזהר בל"ת כ"ש הלואה גופה וכעין זה כתב רבינו יונה לענין הלאו שלא לירא להלותו מפני פחד השמיטה הנלמד ממנו בק"ו במונע להלות אחר השמיטה כי יגדל חטאו בהקשותו את לבבו שלא להלותו ויש לומר שעל כן לא כתב הרמב"ם באמת ריש הלכות מלוה ולוה שהמונע מלהלות עובר בלא תאמץ ולא תקפוץ וכבר הרגיש הלח"מ כעין זה יעו"ש וי"ל דס"ל דלא הוצרך להזכירו פה דנלמד הוא בק"ו ואין זה בכלל אין מזהירין מן הדין דהכל ענין אחד ויש בכלל מאתים מנה וכמ"ש לענין אזהרת בתו דיליף בק"ו מבת בתו ויובן ממילא דלפ"ז יתפרשו דברי הכתוב שסיים שם נתן תתן לו כי בגלל כו' הך נתן תתן כולל שניהם בדיבור אחד הן נתינה בתורת הלואה והן נתינה בתורת מתנה ועל שניהם אומר כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' נמצאו דשניהם מתן שכרם כתוב בצידם ויובן לפ"ז שגם מה שהרמב"ם לא הזכיר שקבע הכתוב מתן שכרו בצדקה כמו שהזכיר בהלכות שמיטה דהיינו הלואה היינו צדקה ומקרא אחד לשניהם. והנה יש נפקא מינה לדינא דלדרך הראשון שכתבנו דנתן תתן אינו מדבר רק בצדקה ומתנת חנם הנה לפ"ז מצות אם כסף תלוה לא נמצא בה מתן שכרה בצידה ודינה כסוכה ולולב להכות עלי' עד שת"נ אפילו לשיטת הפוסקים שאין מעשין על הצדקה משא"כ לדרך השני דנתן תתן כולל הצדקה והלואה יחד א"כ מצינו מ"ש גם בהלואה ודינה כצדקה:
*)הג"ה והר"י אלבו בעקרים מאמר ד' פרק כ' כתב שם וז"ל וזה שכל מצוה מצד עצמה תתן שכר מיוחד כמו שתמצא בצדקה למען יברכך ה' בכל מעשה ידיך (דברים י"ד כ"ט) ובשלוח הקן למען ייטב לך עכ"ל ומתן שכר זה כתוב בצד ואכלו בשעריך ושבעו. שדרשו ממנו שצריך ליתן כדי שביעה מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן וכו' והגם שפשט הכתוב שם לענין מעשר שני ומעשר עני ידבר מ"מ מעשר עני היינו צדקה. ולכאורה תמוה למה לא נקט קרא דבגלל הדבר הזה יברכך הכתוב בצדקה גופא. ולפי מ"ש בפנים יש לישב שוב נזכרתי דלפי מ"ש הר"י אלבו במאמר ג' פרק נ"ג. דמ"ש בגלל הדבר הזה יברכך קאי על מ"ש לא ירע לבבך לא על עיקר המצוה א"כ ממילא יתישב לשיטתו:
ולשני הדרכים מדיין נשאר קשה מדברי הרמב"ם בפרק י' מהלכות מתנות עניים שכתב שם הלכה ב' וז"ל לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא דבר רע והיזק מתגלגל על ידה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום עכ"ל וכן העתיק הטור וש"ע סי' רמ"ז סעיף ב'.*) ולכאורה תמוה למה לן למילף מד"ק והלא הדבר מפורש בתורה נתן תתן כי בגלל הדבר הזה יברכך ואי נימא דר"ל אפילו נותן יותר מחומש נמי לא יבא לידי עניות הנה זה היפך דברי הש"ס כתובות דף נ' שלא יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות וכמ"ש שם בגמרא בפירוש וכ"כ רש"י שם וכן הוא ברמ"א סי' רמ"ט אבל מדברי הרמב"ם הללו נראה ראי' אל הסברא שכתבנו למעלה דעיקר הכתוב הזה בהלואה ידבר ולא בצדקה ומתנה וא"כ גם מתן שכרה שבצידה על הלואה קאי והיא גדולה מן הצדקה וכמ"ש בש"ס ופוסקים לכן מן בגלל הדבר הזה לא מוכח אלא על מצות ההלואה לכן איצטרך לן למיליף מן דברי קבלה דגם על צדקה יבטיחו עכ"פ שלא יעני ולא יתגלגל לו על ידה שום הפסד ועיין דט"ז ע"ב בשם הסמ"ג אם לא רצה לקבל יתן לו בהלואה ועל זה נאמר והעבוט תעביטנו כמ"ש אח"כ השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל ועוד נתן תתן לו אחר השמר לך על הלואה עומד עכ"ל יעו"ש הנה ס"ל להדיא דנתן תתן בהלואה קאי וכן מוכח מדברי הרמב"ם בספר המצות מ"ע קצ"ה שכתב וז"ל שצונו לעשות צדקה ולחזק החלושים ולהרחיב עליהם וכבר בא הציוי במצוה זו במלות מתחלפות כו' פתוח תפתח את ידך והחזקת בו ואמר וחי אחיך עמך והכונה באלו הלשונות כולם אחת היא כו' ולמה לא הביא הכתוב נתן תתן ש"מ דס"ל דנתן תתן עיקרו לענין שמיטה וכן מוכח ממ"ש בפ"ו מהלכות שביעית דין י"א ור"כ בפ"ח מהל' מתנות עניים דין ט' ופ"ז הלכ' א' שהם דברים אחדים וכדבריו בספר המצות כן דבריו בחיבורו הגדול דנתן תתן במצות השמיטה מדבר וכנ"ל: