סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
קונטרס תורת העישוי · פרק יז
בעזהי"ת יבאר הכאה זו אי צריך ב"ד דוקא או לא ואת"ל ב"ד דוקא אבל סמוכין לא צריך או דילמא צריך סמוכין דוקא ואי סגי' בשלשה דאית בהו חד דגמיר ומטעם שליחות דקמאי עבדינן או דילמא דינה כמו קנם שאין דנין בלא סמוכין ולא עבדינן בזה שליחותייהו:
תניא התם בש"ס סנהדרין י"ת כהן גדול שהרג את הנפש במזיד נהרג בשוגג גולה. ועובר על עשה ועל ל"ח. והרי הוא כהדיוט לכל דבריו וכו' ופריך הש"ס עובר על עשה ול"ת לא סגי דלא עבר ומשנינן הכי קאמר אם עבר על עשה ול"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו לידון בשלשה סד"א דליבעי ב"ד של שבעים ואחד קמ"ל דסגי בשלשה יעו"ש, ולכאורה קשה הא תינח עובר על ל"ת דיש שם עונש מלקות ונידון בב"ד וקמ"ל דסגי בשלשה אבל עובר על עשה מאי דין הלקאה יש שם שיהי' נידון בב"ד ויהי' סברא שיהי' צריך ב"ד של שבעים ואחד אבל על כרחינו צריך לומר דר"ל הכאה זו כגון סוכה אינו עושה וכו' דמכין וכופין אותו עד שת"נ וסד"א דצריך ב"ד של שבעים ואחד קמ"ל דסגי ב לשה אבל על כ"פ צריך ב"ד סמוך כסתם ב"ד של תורה [ודייקא נמי דקתני. עובר. ולא עבר דהב"ע בעובר לפנינו] **):
וכן מוכח נמי מהא דתניא ר"ה דף וא"ו ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך דלכאורה קשה אם כל אדם יכול לעשות עישוי לחבירו הווי לי' למימר סתם מכאן לעישוי וב"ד מאן דכר שמי' הכא הא כל הנך ילפותא דמפקינן התם מהאי קרא לאו בב"ד משתעי אלא בכל אדם אבל וודאי משמע דס"ל דאין עישוי בלא ב"ד וכן מוכח מש"ס גיטין פ"ת תניא לפניהם ולא לפני הדיוטות יעו"ש בתוס' ד"ה לפניהם ובתוס' ב"ק דף ט"ו פירש"י יותר וז"ל דלפניהם איצטריך לכל דבר עישוי וכפיה אעפ"י שאיני דין דבעי מומחין עכ"ל הרי לפנינו דעישוי זו צריך ב"ד מומחין דהיינו סמוכין ככל ב"ד של תורה:
אמנם עישוי זו אם נוהגת גם בח"ל. דליכא סמוכין ומדין שליחותייהו דקמאי כהלוואות והודאות או דילמא דין עישוי זו מתורת קנס הוא וקיי"ל ב"ק דף פ"ד: דבקנס לא עבדינן שליחותייהו:
ויש לכאורה ללמוד דין זה מש"ס דגיטין הנ"ל אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי אמר לי' והא אנן הדיוטות אנן ותניא לפניהם ולא לפני הדיוטות א"ל אנן שליחותייהו קא עבדינן. מידי דהווי אהודאות והלוואות ופריך אי הכי גזלות וחבלות נמי ומשני כי עבדינן שליחותייהו במלתא דשכיחא ופירש"י הלואה וכן גט. מוכח להדיא דאביי סבר דעישוי זו מתורת קנס היא ולגזילות וחבלות דמיא ולא עבדינן שליחותייהו בהא ורב יוסף השיב לו דלהלוואות והודאות דמיא ועבדינן בה שליחותייהו דקמאי ויש לומר דעד כאן לא פליגי אלא בעישוי של גט דס"ל לר' יוסף דמלתא דשכיחא הוא שאין אדם ממהר כל כך לגרש אשתו החביבה לו ולא ניחא ליה לגרשה וצריך לכופו ולמיעבד שליחותייהו מה שאין כן סוכה איני עושה או לולב וציצית מילתא דלא שכיח היא שיאמר אינו רוצה לקיים המצות הללו ובפרט שאין בהם חסרון כיס כולא האי כמ"ש רש"י בחולין קל"ב: להכי לא עבדינן שליחותייהו בעישוי דידהו ודינה כמו קנסא ממש וכן נראה לפע"ד להוכיח מש"ס דחולין דף קל"ב: בהני טבחא דהוצל דקאמרינן התם הני טבתי דהוצל קיימא בשמתא דרב חסדא הא עשרין ותרתין שנין ופרכינן למאי הלכתא. אי לימא דתו לא משמתינן להו והא תניא במד"א בל"ת אבל במ"ע כגון סוכה וכו' מכין אותו עד שת"נ ומשני אלא דקנסינן להו בלא אתרייתא. משמע דלא קשיא להו אלא אמאי לא משמתינן להו תו. ואהא שפיר סגי לן בההוא שנויא ואכתי קשיא דעדיפא מינה אית לן לאקשויי איך הניחו אותם לעמוד במרדם שנים הרבה והא תניא דמכין אותו עד שת"נ ואהא לא שייך
*) הג"ה עיין מגיד משנה פ"א מהלכות איסורי ביאה דין ח' כתב וז"ל ובביאור אמרו סוכה איני עושה לולב איני נוטל וכו' עכ"ל ולא ידעתי אם כך היתה הגרסא לפניו בש"ס. או שהעתיק הענין ולא התיבות להוכיח שיש הלקאה על ביטול מ"ע:
**) הג"ה בתשובות מהר"ל בן חביב סי' קמ"ז דף ע"ה ע"ד דמכות מרדות צריך ב"ד של שלשה גם בזמן שאין סמוכין ולכן העתיק הרי"ף בסופ"ק דסנהדרין הא דתנן מכות בשלשה דנפ"מ גם בזה"ז שאין לנו סמוכין לענין מרדות. וי"ל דבזמן שיש סמוכין גם מרדות בעי סמוכין וי"ל דהא דתניא דעבר על עשה ול"ת דנין בשלשה היינו מרדות שלוקה גם בשעבר על עשה. אבל רש"י במשנתינו שם ריש סנהדרין פירש להדיא מכות בשלשה היינו מכות ארבעים מוכת דלא ס"ל הכי. גם הרא"ש לא העתיק משנה זו כלל גם בפוסקים לא הובאה סברא זו. גם המהרלב"ח עצמו כ' נפ"מ אחרת לענין בעל תשובה שבא ללקות כעין של תורה:
תירוץ הש"ס שם כלל אבל מוכח מזה דעישוי זו תורת קנס יש לה ולא עבדינן בה שליחותייהו והתם לא הווי להו סמוכין דרב חסדא ורב שילא גופייהו לא הווי סמוכין [לפירש"י בכתובות דף מג: דכל רב לאו סמוך הוא, ע"ש גבי רב זירא ורבי זירא] ולהכי שפיר משכחת לה שיעמדו בשמתא כ"ב שנים. וקמ"ל דמעתה קנסינן להו בלא התראה:
שוב ראיתי שכך מבואר להדיא בדברי הר"א ממיץ בסי"ר שלו אות רע"ח ז"ל שם המלווה יאמר משמט אני ואם אינו רוצה המלוה לומר כופין אותו דתניא במד"א בל"ת אבל במ"ע כגון סוכה ולולב וכו' מכין אותו עד שת"נ ונראה לי דאין דברים הללו אמורים אלא בב"ד של ארץ ישראל אבל בבית דין של חוץ לארץ אין רשאין לכופו דהא דתניא מכין אותו קנסא כו' דאין דנין דיני קנסות בחוץ לארץ עכ"ל וכן כתב במרדכי פרק השולח סי' שפ"ג בשמו להדיא וז"ל והרא"ם בספר יראים כתב כו' כופין אותו כדתניא סוכה ולולב מכין אותו עד שת"נ ובב"ד של חוץ לארץ אין רשאין לכופו אלא מכין אותו (מכת מרדות בעלמא) דכל קנס אין דנין בחוץ לארץ עכ"ל מבואר מזה דברירא להו דהכאה זו מתורת קנס של תורה היא ולא עבדינן בה שליחותייהו ולא דמי לעישוי דגיטי דשכיחי וכהודאות והלוואות דמו:
והנה בש"ס דב"ק ד' כ"ח גבי נרצע דמשמע דרבו רשאי לחבול בו וכמ"ש רש"י שם וז"ל ורשאי להלקותו להפרישו כו' יעו"ש וי"ל דהיינו דוקא הלקאה וחבלה בעלמא אבל לא הכאה עד שת"נ שלדבר זה צריך סמוכין דוקא אמנם ראיתי בים של שלמה ב"ק פ"ג סי' ט' שם כתב וז"ל ומכאן הביא הגאון מהרי"א בתרומת הדשן סי' רי"ח שמותר לאדם להכות את אשתו שהיא מקללת אביה ואמה וא"צ להביאה לב"ד כמו גבי נרצע ולאו דוקא כה"ג אלא כל מה שהיא עושה נגד דת התורה מכה אותה עד שת"נ ואפילו עוברת במצות שב ואל תעשה ולאו דוקא הרב לעבדו ואיש לאשתו דה"ה כל בר ישראל יכול להכות את חבירו להפרישו מאיסור. עכ"ל הנה משמעות דבריו לכאורה שגם להכאה עד שת"נ אין צריך סמוכין:
אבל יש לומר דלכאורה קשה מפני מה כתב בתחילה הכאה סתם ואח"כ כתב הכאה שת"נ. והיותר תמוה שבעבירה שאינה רק בכלל עוברת על דת כתב הכאה שת"נ ועל מקללת אביה ואמה שהיא עבירה חמורה ומפורש בה מיתה בתורה לא כתב בה הכאה שת"נ אלא הכאה סתם אבל צ"ל מפני שבא שם לומר דא"צ להביאה לב"ד לכן לא הותר אלא הכאה בעלמא משא"כ הכאה עד שת"נ צריך ב"ד דוקא ולכן בעובר על דת שהתיר לו להכותה עד שת"נ לכן לא כתב שם שאין צריך להביאה לב"ד דבאמת צריך לזה ב"ד סמוכין באופן דרבותא קמ"ל בכל חד דאפילו במקללת אביה ואמה איני רשאי להכותה נפש בלא ב"ד ואפילו בעבירה בעלמא יכולים להכותה עד שת"נ אבל לזה צריך ב"ד סמוך דוקא ובהיות כן אין סתירה לדבריו מדברי הרא"מ והמרדכי הנ"ל **) עוד י"ל דכוונתו בהוראת שעה דוקא ותדע שהרי סיים שם וז"ל לא מסרה תורה מקל ורצועה אלא לדיין או לאדם חשוב לפי שעה יעו"ש וכ"כ בלוח קיצור פסקי הרא"ש להתוי"ט פ"ט דב"ק סי' ה' ע"ש שכתב לקנוס לצורך שעה:
והתבוננתי בספרים ***) ומצאתי בזה מחלוקת בין שני גדולי המחברים ה"ה הגאון בעל קצות החושן בחו"מ סימן ג' כתב דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא והב"ד כופין אותו לשלם צריך ב"ד דוקא דהדיוטות לאו בני עשוי נינהו. והגאון בעל נתיבות המשפט שם השיגו וז"ל נלענ"ד דליתא כיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה אפילו אינו בכלל ב"ד כדמוכח בב"ק ד' כ"ח. ע"ש. והקצות במשו"נ שם השיב וז"ל ומ"ש בב"ק כ"ח היינו להפרישו מאיסורא כגון אוכל נבלה וטריפה וכו' אבל לכופו לקיים מ"ע כגון סוכה ולולב לזה צריך ב"ד דוקא ואנן שליחותייהו דקמאי עבדינן וגם להפרישו מאיסורא אינו אלא הכאה בעלמא אבל ב"ד שכופין לקיים מ"ע מכין עד שת"נ כגון סוכה עכ"ל:
ופליאה רבה על שני גדולי הדור הללו שנעלם מעיני שניהם דברי הרא"מ והמרדכי הנ"ל שכתבו להדיא דסמוכים בא"י דוקא הוא דעושין עישוי זו בסוכה ולולב וכדומה. וגם שליחותייהו דקמאי לא עבדינן בה. וקשיא על הנתיבות בתרתי דאיהו ס"ל דלא בעי סמוכין ולא שליחות ולהקצות קשיא חדא דס"ל דעושין עכ"פ שליחותייהו גם בסוכה ולולב והרי הרא"ם והמרדכי משנתם ברורה להם דעישוי זו צריכה להעשות ע"י סמוכין דוקא. וגם שליחות לא מהני בה:
*)הג"ה אמנם לפי גרסת האור זרוע בש"ס דחולין שם הובא למעלה ספ"א יש להוכיח מדברי הש"ס הללו גופייהו להיפוך דעישוי זו נוהגת גם בדיינים שאינם סמוכין:
**)הג"ה ועיין יש"ש פ"ח דב"ק סי' ה"ה שכתב וז"ל פשיטא שיש רשות ביד ב"ד לכופו כו' וראי' מהכותב כו' כגון סוכה אינו עושה מכין אותו כו' עכ"ל התנה להדיא שזה ע"י ב"ד הוא שיש להם רשות אבל בלא ב"ד לא ותדע לך עוד כי איך אפשר לומר שכל יחיד יכול להכות את חבירו עד שיפרשו מעבירה או עד שתצא נפשו. והא מפורש בש"ס דערכין מ"ז: דלית מאן דפליג דאחר הכאה ר"ל כשהחוטא הכהו והמוכיח שוב אינו רשאי להוכיחו כלל וכמ"ש המג"א סי' תר"ח. והכאה זו אפילו כל שהוא כמ"ש מהרי"ו סי' קנ"ז. וי"א נזיפה או קללה, לחוד פוטרתו מלהוכיחו ואסור להוכיחו ואינו רשאי להחמיר בזה הרי א"כ מבואר שאין כח בשום אדם להכריח את החוטא העומד במרדו שהרי בידו להציל עצמו מיד מוכיחו. ע"י הכאה בעלמא או נזיפה באופן דלהכות עד שת"נ צריך ב"ד דוקא:
***)הג"ה יצא לאור חידושי הרי"מ על חושן משפט שם סי' ג' כתב שמצא דברי הרא"מ בסי' הללו. שאין הכאה זו נוהגת אלא בסמוכין בא"י. וכל הפוסקים לא מצינו מי שחולק עליו בזה. דלא כרש"ל ביש"ש פרק החובל סי' וא"ו לענין המאנס דאפשר אף בימי התלמוד בבלי היו דנין לכופו למ"ע ולו תהי' לאשה כשאר מ"ע ול"ת שבתורה הרי דאפילו אונם דלא שכיח ס"ל דעבדינן שליחותייהו. אמנם לפי מ"ש למעלה בכוונת הרש"ל פרק המניח סי' ט'. א"ש דגם אם דנין לעשות עישוי וכפי' אבל להכותו נפש. לא אמר בלית ב"ד סמוך:
בעזר השי"ת בא לידי תשובת מהר"ל אבן חביב שם בסופו ויכוח בענין סמיכה בזה"ז. מדבריו ומדברי הר"י בי רב איש ריבו. יש ללמוד גם נדון הכאה עד שת"נ דתרווייהו ס"ל שיכולה להעשות ועל פי דברים אלה. יצא לנו לאור תעלומה. להבין דברי רב נוטראי גאון הובאו בטור חו"מ סי' חכ"ה וז"ל כל חייבי מיתות ב"ד אין בידינו להלקותו ולא להגלותו ולא להורגו ולא לחבטו אלא מנדין אותו ומכין אותו מכות מרדות עכ"ל וכבר תמה הב"ח שם וז"ל ואיכא לתמוה מאי האי דקאמר ולא לחבטו הא כתב אח"כ מכין אותו מכות מרדות ואיזה חבטה דאורייתא יעו"ש שהעלה מכח תימה זו שנפל כאן טעות בכל הספרים הישנים ואחריהם נשתבשו כל ההעתקות. אמנם להנ"ל יש לומר שאין כאן לא טעות ולא שיבוש. והחבט"ה שהזכיר רב נוטראי כאן היא היא החבטה שחובטין אותו עד שתצא נפשו או שיקבל עליו. ובשם זה של חבט"ה נקראת גם בפי רז"ל בתלמוד ירושלמי פ"ב דנזיר וז"ל שם חובטין אותו עד שיקבל או עד שח"נ עכ"ל ועל חבטה זו אמר רב נוטראי כיון שהיא מכת מיתה אין בדייני חוץ לארץ כח לחבטו. ולא עבדינן בזה שליחותייהו וכדברי הרא"מ והמרדכי ממש:
ויש לענ"ד ראי' ברורה לפירוש זה מדברי רב נוטראי גאון עצמו שהביא הבית יוסף באבן עזר סי' ואו ז"ל שם כהן דנסיב גרושה או מהפסולות משמתין לו לעולם עד דפריש מינה ומגרשה עכ"ל ולכאורה תמוה וכי סגי לי' בשמתא וזה שעומד בשמתא ואינו פורש ולמה לא כתב דמכין אותו עד שת"נ או שיפרוש [וכמ"ש המשנה למלך פרק י"ז בהלכות איסורי ביאה בענין זה יעו"ש] אבל להנ"ל ניחא וודאי שורת הדין כך הוא אבל רב נוטראי גאון לטעמיה דס"ל דחבטה אינה נוהגת אצלינו כלל. משא"כ מרדות בעלמא או שמתא עבדינן גם האידנא. [ועיין רי"ף ורא"ש לבבא קמא ד' צ"ו ע"ב שהעתיקו הא דתניא שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מה"ת ופירשו דר"ל לעשות הלקאה שלא בדיינים סמוכין יעו"ש בלשונם. ועיין ברכי יוסף חו"מ סי' ב' דיעות בזה. ועיין שטה מקובצת ב"ק ב' צ"ז ועיין נודע ביהודה מ"ת חלק יו"ד סי' קנ"ח דאשה אינה יכולה לכוף את בעלה ליתן צדקה משום דאשה פסולה לדין יעו"ש ועיין בקיצור לוח פסקי הרא"ש להתוי"ט שם פ"ט דב"ק סי' ה' שכתב וז"ל מי ראוי לקנוס לצורך שעה עכ"ל]. ונראה עוד שכן הוא גם דעת שני המאורות הגדולים הב"י בש"ע והרמ"א בהגהותיו שהרי לא נמצא בכל ד' חלקי הש"ע שיעתיקו דין זה של הש"ס להכותו עד שת"נ לא בהלכות ציצית ולא בסוכה. ולא בלולב. זולת בחושן משפט סי' ע"ג סעי' ה' וסי' צ"ז סעי' ט"ו לענין פרעון חוב משום דס"ל שדוקא בדיני הודאות והלוואות ודכוותייהו *) דקיי"ל דעבדינן בהו שליחותייהו דקמאי הוא דנהגינן נמי עישוי ע"י הכאה זו. משא"כ סוכה ולולב וציצית וכל הדומה להם. ואפשר לומר דמ"ש הנתיבות שם בזה"ל גם מ"ש דאי של"ד והב"ד כופין בעי ב"ד דוקא לכופו דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו נלפע"ד דליתא דכיון דדמי לעושה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפילו מי שאינו בכלל ב"ד עכ"ל אין כוונתו לומר דכל אדם אפילו מי שאינו בכלל ב"ד יכהו עד שתצא נפשו. דהא ליתא **) דכ"ע מודו דלזה צריך ביד סמוך [או מתורת שליחותייהו כנ"ל] אבל ר"ל דדמי לסוכה איני עושה שכופין אותו בהכאה בעלמא גם בלא ב"ד דכל אדם מצווה אפילו מי שאינו בכלל ב"ד. ולא צריך ב"ד אלא לעישוי גדולה דהיינו להכותו נפש. אבל להכאה בעלמא לא. וה"ה לירד לנכסיו מתורת כפיי' למ"ד של"ד אין צריך סמוך ולא שליחותייהו כלל. אבל הקצות ס"ל דירידה לנכסיו בתורת כפיי' לקיים המצוה לבד [דהיינו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא] צריך לזה סמוכין או שליחותייהו דסמוכין. ובהא וודאי פליגי שני גדולי המורים הללו. והנה קשה לכאורה כיון דעישוי קטנה גם הדיוטות מצי עבדי אמאי יהא גט מעושה על ידי הדיוט פסול מה"ח ואפילו שלשה אי לא הווי בינייהו חד דגמיר דלא מצי למיעבד שליחותייהו הגט פסיל מה"ת [וכמ"ש במשו"נ שם.] וכדמוכח בש"ס דגיטין שם:
ויש לומר דעישוי אגיטי שאני דכל שאין שם ב"ד מומחים אין עליו מצוה לשמוע אליהם וכמ"ש הלח"מ בפ"ב מהלכות גירושין. דדוקא לדיינים מומחין מצוה לשמוע ולהכי כפייה דידהו שיאמר רוצה אני הווי רצון גמור. אבל ההדיוטות שכפוהו אעפ"י שאמר רוצה אני. אין זה רצון אלא אונס ואין כאן גט מה"ת משא"כ בסוכה ולולב וכדומה דיוצא ידי חובת מצוה אעפ"י שאינו רוצה. וגדולה מזו דעת הרא"ם
בלי סמוכין יעו"ש ד' כ"ט עמוד ב' ובדף ע"ה עמוד ד' דמה שהביא הרי"ף בהלכותיו משנה זו דכמה מלקין מם חסר א' משום דנ"מ לענין מכות מרדות. שלא יוסיפו על ל"ט אם לא בעובר מ"ע לפנינו כמ"ש סוכה אינו עושה כו' מכין אותו עד שת"נ עכ"ל הרי להדיא דאף בלא סמוכין דנין הכאה זו. דאל"כ. גם באומר סוכה איני עושה אין מכין עד שת"נ בלתי סמוכין. ושם ד' ע"ה עמוד ד' מה שהביא הרי"ף המשנה דסנהדרין מכות בשלשה ר"ל ללמוד ממנה בזה"ז לענין מכות מרדות להצריך בה ב"ד של שלשה. אעפ"י שאין האידנא סמוכין אבל ג' צריך. דהיינו ב"ד עכ"פ:
וכן מוכח להדיא מדלא אמר הר"י בי רב דתועלת הסמיכה כדי שיהיו לנו ב"ד סמוכין לרדות את המונעים מלקיים מ"ע כגון סוכה אינו עושה לולב אינו נוטל. ולהכותו נפש ועל כרחינו דס"ל דלזה אין צריך סמוכין וגם דייני חו"ל מכין אותו עד שימית או יקיים המ"ע כדת של תורה:
)ה*ג"ה וה"ה גזילה כשהוא בעין כמ"ש הטור בסי' ש"ס והלבוש והש"ע שם בגזל שני אגודות בפרוטה דמכין אותו עד שישיב השנית או עד שת"נ ועיין סמ"ע שם ס"ק ט. ועיין חו"מ פי' א' דבגזילות שהן בעין עבדינן שליחותייהו וה"ה בריבית קציצה שיוצאה בדיינים כמ"ש בש"ע יו"ד סי' קס"א:
**) הג"ה שהרי ש"ס ערוך בעירוכין ט"ז. דאע"ג דיכול להכות את חבירו על דבר תוכחה. אבל מ"מ יש שיעור לדבר דהיינו הכאה או קללה או נזיפה. שמיד שעמד החוטא לנגד המוכיח והכהו אפילו הכאה כל שהוא [רי"ו סי' קנ"ז] או נטפו או קללו שוב לא יוכיחנו. ואסור להחמיר עליו בזה וכמ"ש המג"א סי' תר"ת להדיא. הרי שביד החוטא להציל עצמו מתוכחת חבירו וכ"ש מהכאתו באופן שאין מקום להכאה עד שת"נ אלא ע"י ב"ד דוקא. ושגם הנתיבות מודה לזה אבל יש בכל זאת קושיא שא"כ איך ירד ההדיוט לנכסיו לכופו לשלם בעל כרחו. והרי אם יעמוד כנגדו להדפו. בהכרח יצא בחרפה ולא יפתח פיו עוד. ואין עצה ואין תבונה להכריחו ולגבות מנכסיו אלא על ידי ב"ד שמכין עד שת"נ וא"כ דברי הקצות מוכרחין וברורין כשמש:
דאפילו עומד וצווח אינו רוצה ועושה ע"י כפיי' יוצא ידי מצוה (משא"כ בגיטי נשים וקרבנות) לכן גם הדיוטות מעשין עישוי בעלמא להפרישו מאיסורא. וה"ה לקיים המצוה:
אבל מדברי התוס' ב"ק ט"ו הנ"ל שכתבו דלפניהם איצטריך לכל דבר עישוי וכפיי' אעפ"י שאין דין דבעי מומתין עכ"ל משמע להדיא דאין חילוק וצריך סמוכין בכל עניני עישוי של כל המצות:
ויש להקשות לכאורה דא"כ אמאי לא תנן בריש סנהדרין דעישוי בשלשה וי"ל שהוא בכלל מה דתני מכות בשלשה וכולל גם הכאה זו אבל בש"ס שם דף י' לא משמע כן דמפרש טעמא מן הכתוב ושפטים וזה הכתוב לא מיירי אלא במלקות ארבעים אם לא לפי מ"ש למעלה דגם הכאה זו מן הכתוב זה ילפינן הוה א"ש ורש"י במתניתין פי' מכות מכות ארבעים וי"ל משום דר' ישמעאל דפליג וס"ל דמכות בעשרים ושלשה וזה דווקא במלקות ארבעים א"נ י"ל דלא חשיב שם, אלא מה שדנין אותו ואין בידו להפטר מדין זה משא"כ עישוי זו מיד שאמר רוצה אני פטור וכן צ"ל לשיטת הקצות דפשיטא לי' דמהני שליחותייהו לעישו אלא שצריך שלשה וחד דגמיר בייניהו א"כ קשה ליתני עישוי בשלשה כמו הודאת והלוואות דצריך ג' אעפ"י שאין צריך סמוכין כמ"ש בגמרא שם אבל להנ"ל ניחא שאין זה בגדר עונש ודין רק כפיי' ובידו להפטר ממנה להכי לא חשיב לה החם אי נמי י"ל דיני ממונות בשלשה הכל בכלל שצריך לכופו לקיים את הדין זהו ג"כ בשלשה אעפ"י שאינם סמוכין דאל"כ מה כח ב"ד יפה וה"ה לכל מיני עישוי ועיין בתוס' שם שגם י"ל תני ושייר. וע"ש בקצות שכתב וז"ל למ"ד שיעבודא לאו מה"ת. יורדין לנכסיו כו' מתורת כפיה כו' וא"כ מוכה דשליחותייהו עבדינן עכ"ל ש"מ דאע"ג דכ"ע מודי להכאה בעלמא אין צריך טעמא דשליחותייהו וכ"ש ל ל"ג שעובר גם בלא תעשוק מ"מ לירידה לנכסים צריך שליחותייהו דירידה לנכסים כהכאה עד שת"נ היא וזה דלא כדעת בעל פתחי תשובה ביו"ד סי' רמ"ח בחידושיו שם לענין מ"ע שמ"ש בצידה יעו"ש: