אור ברסלב
סדר הלכה (חידושי הלכה) קונטרס תורת העישוי › פרק טז

סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין

קונטרס תורת העישוי · פרק טז

פרק טו

הך הכאה עד שת"ג אם אינה נוהגת אלא במורד להכעיס או אפילו באינו מורד.

ז"ל הרמב"ן בפירושו עה"ת בפסוק זכור את יום השבת. ומפני זה יהי' העונש במצות ל"ת גדול ועושין בו דין כגון מלקות מיתה ואין עושין בו דין במ"ע כלל אלא במורדים כמו לולב וציצית שמכין אותו עד שתצא נפשו מדבריו הללו מוכח דס"ל שדין זה אינו נוהג אלא במורד וכן משמע מדברי הר"ן דכתובות הנ"ל שפירש בשם הערוך טעם שנקראה הלקאה זו מרדות מפני שמורד בדברי תורה עכ"ל:

ולכאורה קשה הא אשכחן בכמה דוכתי דמנגדינן אפילו באינו מורד כלל ואם ר"ל דמזיד קרוב למורד הוא ור"ל מזיד לעבור א"כ קשה הא גם חייבי לאוין של תורה כך הם אבל משמע דס"ל דהכאה עד שת"נ איננה נוהגת אלא במורד להכעיס משא"כ נגידא וכן משמע מדברי הריב"ש בתשובה סימן צ' שכתב וז"ל אלא במ"ע של תורה שיכולין לקיימה ומתרין בו לקיימה והוא מעיז פניו ואמר אינו רוצה עכ"ל מה שהוסיף על דבריהם וכתב והוא מעיז פניו לכאורה קשה מה רצה בזה אבל משמע דס"ל ג"כ שזה אינו נוהג אלא במעיז למרוד להכעיס וכדברי הרמב"ן. ויש סיוע לסברא זו מדברי רש"י בחולין קל"ב ד"ה סוכה אינו עושה שאין בהם חסרון כיס כולי האי עד כאן לשונו:

ולכאורה תמוה דפשיטא דאפילו במצוה שיש בה חסרון כיס נמי כופין וכדמוכח מדברי רש"י עצמו בכתובות צ"א גבי קטינא דארעא וכבר עמד בזה הגאון בעל לב אריה וכן מוכח מסתימות דברי הש"ס והפוסקים דלא אישתמיט להו בשום דוכתא להוכיח תנאי זה שהלקאה זו לא תהי' נוהגת אלא במצוה שאין בו חסרון כיס כולי האי ועיין תשובת חכם צבי סי' ק"ה לענין מצות חמש סלעים דפדיון הבן שכתב וז"ל לא ידענא מאי מספקא לך מ"ש מצוה זו מכל מצות שבתורה שמכין אותו עד שת"נ עכ"ל הנה מוכח מזה דפשיטא לי' להגאון חכ"צ דנוהגת אפילו במצוה שיש בה חסרון כיס עד שאין מקום להסתפק בזה כלל וכו' אמנם משמע מזה דגם רש"י ס"ל דאין זה נוהג אלא במורד ור"ל דלהכי איכפל דתני תנא להשמיענו סוכה לולב וציצית לומר דוקא כהאי גונא שהדברים מוכיחים שהוא מורד להכעיס כיון שאין כאן חסרון כיס כ"ה וה"ה בשאר מצות כל שמורד ומבעיט במצוה דינא הכי אלא דתני מלתא דפסיקא ואשמעינן דכל שיש לומר שאינו עושה להכעיס שוב אינה נוהגת הכאה זו:

אבל קשה דא"כ שאינו נוהגת אלא במורד להכעיס הרי בכל עבירות כך הוא וגם בלא תעשה וגם אחרי העבירה וכדאיתא בטור וש"ע יו"ד סי' קנ"ח וחושן משפט סי' תכ"ה דאם אכל כזית נבלה להכעיס מצוה על כל אדם להמיתו ובהכאה זו הרי כולם מודים דאחר שעבר תו אינה נוהגת ואי במורד להכעיס הרי מצוה להמיתו גם אחר כן וכנ"ל וכן מבואר ברמב"ם פ"ד מהלכות רוצח דין יו"ד וכ"כ הכ"מ שם שאפילו לא הורגל לעשות כן תמיד ומקור דין בש"ס עכו"ם דף כ"ו ע"ב ויש לומר דמצוה להרגו דהתם אינה אלא מצוה בעלמא אבל אין עליו דין חיוב מיתה ואין ב"ד מוזהרין ואין נענשים אם לא המיתוהו וכאותה ששמענו במי שקנאים פוגעים בו אעפ"י שאם הרגו הרי זה משובח מ"מ אינו אלא רשות וכמ"ש המ"ל בפ"ד הנ"ל משא"כ הך הכאה עד שת"נ בנמנע מליטול לולב וכדומה ביד מוזהרין עלי' לעשות עישוי ונענשים על כך אם לא עישו ועיין פיה"ו כתובות פ"ו דבמקום שאמרו מצוה לעשות כך וכך ש"מ דאינו חיוב גמור אלא מצוה בעלמא ואין בה חוב מן הדין אמנם מדברי הרמב"ם בסה"מ שורש י"ד שכתב וז"ל מ"ע בכללם כל מצוה מהם כשתתחייב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע מלעשותה עד שימות או יעשה אותה עכ"ל הנה כולל כל מ"ע בכללם מבלי תת הבדל בין מ"ע שיש בה חסרון כיס לאין בה חסרון כיס כולי האי או בין מורד להכעיס לעובר לתיאבון משמע דס"ל דכלהו שוין לענין הכאה זו וכן מוכח מדכלל עונש זה בין עונשי מיתה וכרת ומלקות ותשלומין וקרבן דנוהגין גם בעוברי לתיאבון לומר דכלהו שוין בזה וכן מוכח נמי מדברי הרע"ב במשנה ג' פ"ד דנזיר שכתב וז"ל מכות מרדות האמורה בכל מקום כפי מראה עיני הדיין ודוקא בעבירה שכבר נעשתה אבל גבי מ"ע כגון סוכה ואינו עושה כו' מכין אותו עד שת"נ משמע להדיא דכמו מרדות שעל עבירה שכבר נעשתה לוקה אפילו בעובר לתיאבון כדמוכח בכ"ד בש"ם ופוסקים כעין זה במצוה שעדיין בידו לקיימו אעפ"י שאינו מורד מכין עד שת"נ:

וכן מוכח בתוס' מנחות דף מ"א בד"ה ענשיתו על עשה ופירש שם עשה כי האי שאין אדם חייב לקנות טלית המחויב בציצית אם אין לו אבל עשה גמור כגון שהוא לבוש בבגד של ד' כנפות ואין בו ציצית אפילו ב"ד של מטה מכין אותו עד שת"נ עכ"ל והרי הא דאמרי שם שעונשי' בידי שמים בעידן ריתחא על מי שנתרשל (לקנות טלית המחוייב בציצית) מיירי ובזה דברו שם ולא מיירי שם במורד כלל וכלל אלא במי שאינו מהדר להיות חל עליו חיוב זה שפטור באמת מן הדין של עונש ב"ד אבל עונשין אותו בי"ש בע"ר *)הג"ה שוב בא לידי ספר עין זוכר להגאון חיד"א מערכת מ"ם אות כ' שגם הראב"ד פ"ד דע"ז דין ו' ס"ל דלא מהני תשובה לפוטרו ממלקות ולא מנידוי ושכן פסק הפנים מאירות חלק א' סי' צ' ודלא כשבות יעקב ח"ב סי' קי"ג שרצה לומר דהרא"ש והרי"ף ס"ל דמהני תשובה שלא לנדותו דליתא דכ"ע ס"ל דלא מהני תשובה לא על מלקות ולא על שמתא יעו"ש. ועל זה פירשו התוס' דוקא עשה כי האי אבל שה גמור מכין עד שת"נ הרי דאפילו באינו מורד דינא הכי והכי משמע נמי מדברי הטור והב"י והש"ע בחושן משפט סי' ע"ג סעיף ה' שמי שאינו רוצה לפרוע מכין אותו עד שת"נ או שיפרע וכן כתבו בסי' צ"ז סעי' ט"ו אלא שחילקו שזה דוקא ביש לו ואינו משלם אבל אין לו לשלם פטור וכמ"ש רמ"א שם. ומדוע לא ליפליגי וליתנו בדידיה אפילו ביש לו באמת לשלם ואינו רוצה שמכין אותו עד שת"נ במד"א במורד להכעיס אבל לתיאבון ולאהבת בצע אין מכין עד שת"נ ולא אישתמיט להו בשום מקום להזכיר חילוק זה ש"מ דלא ס"ל:

ויש עוד ראיה לזה מדברי הדרכי משה בסי' צ"ז שם שעל מ"ש הב"י שאין ראיה מן הש"ס דשבת דהוי מצערי לי' לאבא בר מניומי לפרוע חובו ולמד מזה באגודה דיש לב"ד לחבוש את הלוה בבית האסורין וכתב על זה הב"י דאין ראי' משם דשאני עבדי דר"ג דפריצי הוי והדרכי משה השיב על זה שדין זה אין צריך ללמוד מעובדא דאבא בר מניומי שהרי קיי"ל דמכין את הלוה עד שת"נ או שיפרע. וכ"ש לחובשו בבית האסורין. והשתא אי נימא דאין מכין עד שת"נ אלא במורד ומבעט במצוה א"כ ודאי צריכה רבה למילף מהא דאבא בר מניומי דיש לחבשו אפילו באינו מורד דבלי ספק דלא נחשד אבא בר מניומי שאינו משלם מצד המרד אבל הנך דבי ר"ג תשבו שאם ירצה למיעל ולמיפק להדורי אזוזי יהי' ביכלתו לשלם ומשום הכי היו מצערין אותו א"כ הרי ודאי נלמד מכאן חידוש דין דחובשין אפילו לבלתי מורד כלל אבל על כרחינו מכאן ראי' ברורה דס"ל להדרכי משה דהא דמכין עד שת"נ הוא ג"כ אפילו באינו מורד כלל. ודו"ק:

והנה בשים דכתובות פ"ו אמר לי' רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת ב"ת מצוה הוא אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי אמר לי' מכין אותו עד שת"נ דתניא במד"א בל"ת כו' מכין אותו עד שת"נ כך הוא גרסת הרא"ש ע"ש. ולכאורה תמוה טובא וכי ס"ד דרב כהנא לומר דלר"פ לא כייפינן לי' דהא עיקר מלתי' דר"פ בערכין דף כ"ב שם מבואר להדיא דלנכסי יתומים גדולים נזקקין וכייפינן להו לשלם וכבר הרגישו התוס' שם בזה ופירשו וז"ל אלא הכי קאמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי והלא פשיטא דכופין ומה שייך לקרותו מצוה אמרי לי' תניתוה דהיכא דאיכא מצוה כופין עכ"ל ואי נימא שזה שמכין עד שתצא נפשו אינו אלא במורד א"כ מה זו תשובה הא דתניא. התם דהיכא דאיכא מצוה מכין עד שת"נ זה אינו אלא במורד להכעיס אבל כל שאינו מורד להכעיס אלא דלא ניחא לי' למיעבד מצוה. [כלומר שאין לו קורת רות כ"כ בקיומה] כה"ג הרי לא אמרו בזה שמכין עד שת"נ כלל:

עוד כתבו התוס' דרך ב' וז"ל אי נמי י"ל דבעי מניה אם כופין אם לאו אע"ג דפשיטא דלנכסי יתומים גדולים נזקקין הני מילי היכא דלא אמרו לא ניתא לן למיעבד מצוה אבל היכא דאמרו מאי עכ"ל. והשתא בשלמא אי אמרת דמכין עד שת"נ אין הבדל למורד ולאינו מורד שפיר, השיב לו ר' פפא דמכין אותו עד שת"נ דתניא כו' אבל אי זה אינו אלא במורד אכתי לא איפשט לי' כלום דלעולם אימא לך דאין נזקקין לנכסי יתומים גדולים אלא משום דאמרינן מסתמא ניחא להו למיעבד מצוה אבל אם גילו דעתם ואומרים ממונינו חביב לנו יות' לעולם דשוב נזקקין והא דתניא מכין עד שת"נ זה אינו אלא במורד:

ויש להתוס' שם עוד דרך שלישי. דשאלת רב כהנא הי' אמאי יכופו אותו לשלם מעות והלא אין שיעבוד על הנכסים כלל דמה"ט ס"ל דאין כופין ליתומים גדולים לשלם מעות בעין ודקאמר לא ניחא לן למיעבד מצוה היינו לא ניחא לן לשלם מעות בעין וס"ד לומר דכמו דאין כופין ליתומים גדולים ליתן מעות ה"ה ללוה עצמו ועל זה השיב ר' פפא דמכין אותו עד שת"נ או שיתן מעות דמצוה היא ומכין עד שת"נ (ועיין שם במהרש"א) ואם נימא דהלקאה זו עד שת"נ אינה, נוהגת אלא במורד א"כ קשה דשאלת ר' כהנא היא אמאי יכופו לשלם והלא אין שיעבוד על זה כלל והוא אינו אלא מצוה ולא שיעבוד ור' פפא השיב לו דתניא דגם על המצוה מכין עד שת"נ והלא זה אינו אלא במורד להכעיס מה שלא דיבר בזה רב כהנא כלל באופן שלא נמצא דרך אחד מכל הדרכים הנ"ל שלא יוכיח דהלקאה זו נוהגת אפילו באינו מורד כלל:

וכן מוכח עוד מדברי הגאון חוות יאיר שהובא לעיל שכתב וז"ל וכי תימא הא גופא קשיא וכי תמור עשה מל"ת דאין מצילין את העובר עבירה ברודף לעשותה אפילו בנפשו של עושה חוץ מהמנויים במשנה דלא קשיא כו' יעו"ש הרי זה כבא להוכיח דרודף אחרי ל"ת לעבור עלי' אין מצילין אותו בנפשו מדלא חשיב בסנהדרין שם רק הנך דנפקו להו מקראי ואי נימא דאין הכאה זו נוהגת אלא במורד א"כ הרי בטלה הוכחה זו לגמרי דלעולם יש לומר דבכל ל"ת כשעובר להכעיס מצילין אותו בנפשו משא"כ אלו השנויים בסנהדרין שם אין חילוק בין מורד לאינו מורד וכדילפי' להו מקראי יעו"ש. והנה יש לדחות דהתו"י אין כוונתו להוכיח אבל כוונתו בא"א כמש"ב. וכן י"ל דבמקום הפסד ממון של חבירו אין הבדל בין מורד לאינו מורד אבל כל אלה דחייות דחוקות הן דסתימת דברי הרמב"ן והתו"י אינו כן:

והנה יש לומר דמ"ש הרמב"ן דאין עושים כן אלא במורדים אין ר"ל שהוא מורד להדיא אבל רצ"ל כל שנראה כמורד וכעין מ"ש בכוונת רש"י תולין קל"ב הנ"ל דלהכי נקטי סוכה ולולב דכל כהאי גוונא שאין בו חסרון כים ונראה כמתכוין למרוד. ומודה ג"כ הרמב"ן שיש הכאה גם בעובר לתיאבון אבל לא הותר להכותו בהאי גוונא תיכף בהכאת מיתה אלא הלקאות בעלמא. וזהו שאמרו מכין אותו עד שת"נ ר"ל כשסובל ההכאה ועודנו מסרב הנה ממילא שנראה כמורד והותר דמו לגמרי. באופן דלפ"ז לא משכחת לה שיומת ע"י הכאה זו אם לא שימרוד קודם מוחו דודאי המכות והיסורין מבטלין תאותו והדבר מוכיח שאינו עושה אלא להכעיס ונמצא דמ"ש הרמב"ן דאין עושין כן אלא במורדין ר"ל הכאת מיתה לא משכחת לה אלא א"כ מרד בתחילה ואפילו היתה תחילתה לתיאבון ולהנאתו מ"מ אחרי כן כשמלקין אותו לצערו והוא עודו מחזיק ברשעתו ומקבל יסורי הגוף כדי שיעבור כבר יצא מגדר תיאבון ונכנס לגדר מורד. דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו כתיב. וכ"ש זה שיוכל להציל נפשו בדיבור קל שמיד שיאמר רוצה אני הרי מושכין ידם הימנו ואם הוא עדיין עומד במרדו אחרי מכה רבה אין לך נראה כמורד יותר מזה. ולפ"ז יש לומר שאין חולק בזה. וכ"ע ס"ל בזה כהרמב"ן דהכאה זו אעפ"י שתחילתה נוהגת באמת אפילו באינו מורד אבל אינה הכאה כדי להמית ולא בא עדיין לגדר חייבי מיתות עד שעה זו שנתברר לנו שמקבל הכאות ויסורי הגוף לפנינו ואינו שב מרשעתו בההוא שעתא הוא דאתיא חיוב מיתה ומקמי הכא לית כאן חיוב מיתה כלל וכלל. ולפ' יובן נמי דמה שהקשינו לעיל פ"ד דאמאי לא ידונו הדין קלב"מ מצד חיוב הכאה שמכין עד שת"נ יעו"ש דלדברינו אלה לק"מ דכל זמן שלא הוכה אין כאן חיוב מיתה כלל. ומתוקמי כל הנך דוכתי בשלא הספיקו להכותם ולמונעם מן העבירה והרי כבר עבר לפנינו ולא בא לכלל חיוב מיתה זו כלל:

ומה שלא התנה הרמב"ם בסה"מ שזה אינו אלא במורד. להנ"ל י"ל מפני שלא הוצרך להתנות כן שאי אפשר כלל שיבא לידי חיוב מיתה זו אם לא שימרוד בתחילה ועיקר ההכאה ותחילתה הרי איננה כדי להמיתו מיד אלא לכופו לדבר מצוה ונוהגת גם באינו מורד. וגם דברי התוס' במנחות וכתובות פ"ו ודברי הטור והש"ע והדרכי משה והרע"ב כלהו י"יל דעל עיקר הכאה ותחילתה הוא שאמרו שנוהגת גם באינו מורד. ולהכי ודאי בלוה שיש לו לשלם ואינו רוצה כופין אותו ומלקין מרדות אעפ"י שאינו מורד. אבל מכת מיתה אי אפשר שיומת בלעדי שיעיז פניו לקבל הכאה המופלגת ולעמוד במרדו וכנ"ל. וכן מ"ש מדניתן להכותו כ"ש לחבשו ר"ל שהרי הלקאה יש גם באינו מורד וכ"ש לחבשו. גם דברי החו"י י"ל דס"ל ג"כ כרמב"ן בזה אלא דס"ל דבכל לית אפילו רודף אחרי' להכעיס דשביק היתירא ורודף אחרי האיסור מ"מ כל זמן שלא התחיל בעבירה אין ממיתין אותו דאל"כ היו בנמצא עוד הרבה שמצילין אותם בנפשם שלא הוזכרו בשום מקום, לא במשנה ולא בברייתא. וכן י"ל בכוונת הגאון הקצות במשו"נ סי' י"ג ודו"ק:

וכבר כתבנו דהא דתניא מכין אותו עד שת"נ אין ר"ל להושיט לו הכאה כדי להמית מיד בהתחלה שזה אינו אלא בחייבי מיתה ממש אכן בכאן מכין אותו מעט מעט כדי שיתייסר וישוב ואם יקבל ההכאה ועדיין עומד מצות סוכה איני עושה הרי הוא מתחייב בנפשו מצד שנראה כמורד להכעיס. ויש לומר לענ"ד שגם כוונת תלמודי ר"י שהובא למעלה פרק א' שכתבו דמכין אותו להחלישו ולהתיש כחו. אין ר"ל דעד שת"נ שאמרו גוזמא הוא שהרי באמת מוכח בכמה דוכתי שהדברים כפשוטם אבל תלמודי הר"י הכי קא אמרי דתחילח ההכאה והכפיי' הזאת איננה כדי להמית כל עוד שאינו נראה כמורד אלא דלא ניחא לי' לכרוע ממון דבהכי מיירי התם אלא מכין אותו לייסרו ולהחלישו כדי שישוב ואם עודנו מחזיק בטומאתו ורשעתו וההכאה לא הפעיל עליו לבטלו מסרבנותו אז הוא דמתחייב בנפשו מטעם שנראה כמורד:

ויש לתרץ לפ"ז דעת האומרים דהכאה זו כולה מדרבנן וקשה למ"ד דהך סברא דאמר בסנהדרין פ"ב מי איכא מידי דרחמנא פטרי' ואנן ניקום ונקטלי' היא סברא המקויימת להלכה א"כ איך יכו עד שת"נ על ביטול מ"ע מכח תקנת חכמים די"ל לפי מה דמוכח בש"ס שם דכל שעושה דבר הדומה לדבר שחייב עליו מיתה שפיר קטלינן לי' אנן אע"ג דרחמנא פטרי' שהרי מקלל בקוסם אינו נהרג אלא משום דמחזי כמברך השם וכן הנכנס למקדש שלא רחוץ ידים אינו להרג אלא משום שנראה כנכנס לעבוד שם וכמו שכתב הר"ש בסוף פ"ק דכלים להדיא יע"ש וא"כ גם אנו נאמר כל שמלקין אותו הכאות הללו והוא עודו עומד במריו הנהו ודאי נראה כמורד אעפ"י שתחילתו לתיאבון עשה וכנזכר ובמורד להדיא הרי התורה התירה דמו כמ"ש בש"ס עכו"ם כ"ו וכ"כ הפוסקים בחו"מ סי' תכ"ה להדיא:

עוד י"ל בדרך אחר. דמ"ש הרמב"ן דזה אינו אלא במורדין ר"ל להכותו שתצא נפשו ממש וכמ"ש הרמב"ן שם דהיינו עד ועד בכלל וכמו שהוכחנו למעלה פ"א מדבריו אלו זהו אינו אלא במורדין אבל בעובר לתיאבון מכין אותו עד שת"נ ולא עד בכלל שאין כאן חיוב מיתה כל שאינו מורד להדיא ובזה יסתלקו ג"כ כל הראיות הנ"ל ונאמר דכל הנך דוכתי דמשמע דמכין עד שת"נ גם באינו מורד היינו עד ולא עד בכלל דלהמיתו ממש י"ל דכל הפוסקים נמי ס"ל שאין זה אלא במורד להדיא ודברי תלמודי ר"י הנ"ל כפשטן דמכין אותו להחלישו קאמרי. ובזה יסתלק ג"כ הרבה מן הראיות שכתבנו להוכיח דעד שת"נ הוא עד ועד בכלל דיש לומר דכל זה לא אמרו אלא במורד וכבר רמזנו לדרך זה בסוף פ"א ע"ש. ולדרך זה י"ל שדוקא במורד להדיא הוא שדנין כן לא בנראה כמורד. ואיך שהוא כבר נמצא פשר דבר באופן שי"ל שאין לנו מי שיחלוק על דברי הרמב"ן הללו:

ועיין מור וקציעה באו"ת סי' תרנ"ו נראה שלא ראו עיניו דברי הרמב"ן הללו יעו"ש שכתב כן מסברא דנפשי' דיש לומר שזהו שאמרו מכין אותו עד שת"נ לא הפקירו חייו אלא במזלזל במצוה שלא מדוחק כאפיקורס שמותר להרגו עכ"ל. ומדבריו אתה למד דיש לומר גם לאידך גיסא שהורגין אותו אפילו אינו מזלזל. והגם שעושה לתיאבון מדוחק תאותו והרי הוא כמסתפק בזה אבל מדברי הרמב"ן מבואר דמשנתו ברורה לו שאין דין זה אלא במורדין. וכבר כתבנו שי"ל שאין חולק עליו בזה:

ויש לענ"ד סמוכין לזה מש"ס סנהדרין פ"א תנן מי שלקה ושנה כונסין אותו לכיפה ומוקמינן לה במלקות של כריתות דגברא בר קטלא הוא משום דמתמהינן שם בגמרא משום דלקה ושנה כונסין אותו לכיפה בתמיהא ולכאורה תימה לתמיהתם הא קיי"ל דמכין עד שת"נ אפילו על מצוה קלה כסוכה ולולב וגם בל"ת כמ"ש הר"ן אלא דבל"ת כל זמן שלא עבר עדיין הוא שאמרו דאין להכותו נפש מטעם שמא יתחרט עוד ולא יעבור וכמ"ש למעלה בשם המהר"מ והחו"י וא"כ מה כל החרדה הזאת אם נאמר דזה שהוחזק ב' וג' פעמים לעבור עבירה זו ואינו מתחרט אחרי המלקות לכן כונסין אותו לכיפה שהרי זה הוחזק שלא יתייסר עוד וכמ"ש התוס' שם וכדי שלא יעבור עוד והרי לר"ן וסייעתו ל"ת ועשה שווין בזה להכותו נפש בשעובר לפנינו ולמה הוצרכו לאוקמי במלקיות של כרת דוקא אבל מכאן ראי' נכונה שאין הכאה שת"נ נוהגת אלא במורד משא"כ הך דינא דכונסין אותו לכיפה היא אפילו בעובר לתיאבון ואין בו מציאות היתר להכות נפש על עבירה כזו ושפיר מתמהינן וכבר כתבנו דסמוכין הללו אתיין כמ"ד דהכאה עד שת"נ היא מה"ת וכמ"ש לעיל פרק ג':

עוד י"ל משום דקשיא ער שאתה מכהו עד שת"נ הלא מוטב לכופו ולהושיבו בסוכה בעל כרתו וכדומה לזה בשאר מצות נלבישהו בציצית בעל כרחו ועל כרחינו צ"ל דהב"ע באומר איני רוצה לקיים המצוה ולהרמב"ן לשיטתו דפוסק בר"ה כ"ח דמצות צריכות כוונה אי נמי לא קאמר הכי כל זמן דלא מתכוין לצאת אינו יוצא] אלא דקשי' על זה שהרי כשהכופה מתכוין כאלו כיון הוא עצמו דמי כש"ס חולין ל"א וכמ"ש הש"כ והט"ז ביו"ד סוף סי' קצ"ח ס"ק ס' וס"ק מ' וכן הדין בכל המצות כמ"ש הר"מ חביב בר"ה כ"ת וא"כ הדרק"ל וי"ל דהב"ע בצוח איני רוצה לצאת ידי מצוה דבזה ודאי מסתברא דאינו יוצא ע"י כפי' וכמ"ש מהרמ"ת ובהיות כן אין לך מורד להכעיס גדול מזה א"כ שפיר הוכרח הרמב"ן לומר דאין מכין עד שת"נ אלא במורד. כלומר דלא משכחת לה אלא במורד אבל פשט דברי הרמב"ן מוכיחין להדיא דלאו משום דלא משכחת לה. אלא שאין עושין דין בשום מ"ע אלא במורדין:

אלא די"ל דזה מעיקרא לק"מ דלא תניא סוכה איני יושב לולב איני נוטל אבל דייק תנא ותני סוכה איני עושה לולב וציצית איני עושה והב"ע במבריח ממונו ואינו רוצה לקנות לו לולב או לעשות לו סוכה וציצית וכה"ג שוב אין חכמה ואין עצה אלא להכותו עד שיקנה או עד שת"נ *) ומה גם למ"ש דתלוהו וקני לא קני. א"כ גם להקנות לו לולב בעל כרחו אי אפשר. כשאומר איני רוצה לקנות. וכמבואר במקומו [הערוך כתב שנקראו מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים. וקשה חדא הא אשכחן מרדות בש"ס גם באינו מורד כלל ואם ר"ל מזיד קרוב למרד. א"כ קשה גם מלקות מ"ם אמזיד הוא ומ"מ לא נקראו מרדות בשום מקום ולענ"ד שנקראו מרדות לא על שם המרד. אלא מפני שרודהו הדיין לפי ראות עיניו להכותו עד רדתו וכמ"ש המפרשים שהכאה זו לפי ראות עיני הדיינין להכניעו שלא ירגיל לעבור משא"כ מלקות מ"ם של תורה אפילו עומד במרדו אחר הלקאתו ואומר עברתי ואעבור עוד ולא נכנע ולא נרדה כלל בכל זאת אסור לנו להוסיף על המספר ועל האומד ואפילו הכאה אחת עובר בלאו של תורה לא יוסיף להכותו):

תוכן העניינים

סדר הלכה (חידושי הלכה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה