אור ברסלב
סדר הלכה (חידושי הלכה) קונטרס תורת העישוי › פרק יד

סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין

קונטרס תורת העישוי · פרק יד

פרק יג

הא דתניא מכין אותו עד שתצא נפשו עישוי זאת אם נוהג גם בעבירה שיש בה כרת או מיתה או לא.

גרסינן בגמרא חולין קל"ב אמר רב חסדא האי כהנא דלא מפריש מתנת' ליהוי בשמתא דא"י אמר רבר"ש הני שבתו דהוצל קיימי בשמתא דר"ת הא עשרין ותרתין שני' למאי הלכתא אילימא דתו לא משמתינן להו והא תניא במד"א בל"ת אבל במ"ע מכין אותו עד שת"נ ופירש"י במה דברים אמורים דתו לא משמתינן להו במצות ל"ת דאית ביה מיתה או כרת דקם ליה בדרבה מיניה עכ"ל. משמע מדברי רש"י הללו דכל עבירה שיש בה חיוב מיתה או כרת תו לא משמתינן לי' ותו לא מחינן עד שת"נ וקשיא לי דהא בסנהדרין ד' פ"ט תנן להדיא דהכובש נביאתו מיתתו בידי שמים ואמרינן התם תני תנא קמי' דר' חסדא הכובש את נביאתו לוקה והלקאה זו פירשו התוס' שם וז"ל לית ביה לאו ועוד דאין בו מעשה אלא מכין אותו עד שת"נ כמו עשה סוכה ואינו עושה עכ"ל הרי להדיא דגם בעבירה שחייב עלי' מיתה נוהגת הלקאה זו:

וכן מוכח להדיא מדברי הר"ן בחידושיו לחולין קל"א. דאפילו באוכל חמץ מכין אותו עד שת"נ והרי יש שם כרת. ולא אמרינן קלב"מ ובש"ס ב"ב פ"ת יליף מקרא למעוטי מדות מעונש כרת וקשה תיפוק לי' מדאיצטריך קרא למעוטי מדות מהכאה עד שת"נ כמפורש בירושלמי ביב שם א"כ ממילא מוכח שאין שם כרת גם לא מיתה בי"ש דאל"כ הרי אין מכין עד שת"נ מטעם קלב"מ להנ"ל אלא ודאי דהכאה זו נוהגת גם במקום כרת] וכן מוכת מהא דערובין ס"ג כך מקובלני כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה והרי קיי"ל דמ"ה ב"ר משמתינן לי' כמ"ש בשבת י"ט: וכ"פ ביו"ד סי' רמ"ב ס"ד ושל"ד סי' מ"ד ולהנ"ל קשה הא קלב"מ. ותו קשיא הא קיי"ל דכל שנהג שלא כשורה משמתינן לי' וכמ"ש ביו"ד ר"ס של"ד ואיך לא אישתמיט לן תד מהפוסקים ללמד לנו דבר זה דבאיסור שיש בו חיוב כרת או מיתה בי"ש תו לא משמתינן ולא מנגדינן אדרבה יש להוכיח להיפך. מדברי הר"ן נדרים ז': כתב וז"ל והקשו בתוס' מאי אריא שומע הזכרת השם מפי חבירו. הא אמרינן בירושלמי דכל שאינו עושה כשורה צריך לנדותו (וכמ"ש בש"ס דילן ג"כ קדושין ל"ט בזורע בין הגפנים ובמו"ק י"ז בלית דל"ע ל"ת מכשול יעו"ש) ואי כסברא הנ"ל הא מעיקרא לק"מ דשפיר איצטריך להשמיענו איסור הזכרת ש"ש דאעפ"י שיש שם עונש חמיר כמיתה. לא אמרינן בי' קלב"מ כיון דמ"מ אינו חייב מיתה ממש משמתינן ליה:

וכן מוכח מתשובת מהר"י ברונא סי' קפ"ח ז"ל שם בימי התלמוד היו מנדין על עבירות וכו' אבל עכשיו אנו רואים ושומעים תמיד העוברים על כריתות ומיתות ב"ד ואין בידנו למחות ולנדות לכבוד שמים ואיך ננדה לכבוד ב"ו עכ"ל מבואר מזה דפשיטא לי' דמדינא דגמרא מנדין על חייבי כריתות ומיתות בי"ד וכ"ש בי"ש. ועוד קשה לי דהך קם לי' בדרבה מיני' דקאמר הכא משמע דעונש כרת תמור מעונש הלקאה שבידי אדם ושלכן נדחית הכאה זו מפני הכרח והא קיי"ל כל חייבי כריתות לוקין ונפטרים מן הכרת הרי דהלקאה בידי אדם תמורה. והיותר קשה לענ"ד בהך קלב"מ. הא הכאה זו של עישוי איננה על העבר אלא על העתיד ומלקין אותו שמעתה ומעכשיו יעשה כפי התורה. וחיוב הכרת או המיתה בי"ש אינו בא אלא כשעבר כבר והרי אין באים כאחד ומאי קלב"מ שייך הכא ואפילו למ"ש דאין להכאה זו מקום אלא באופן שכבר עובר ועוקר את המצוה לפנינו דאל"כ אין מלקין אותו מטעם שמא לא יעבור שמא יחזור בו בזו הרגע אבל מ"מ קשה הרי ההלקאה זו איננה על רגע זו שעברה כבר. [שהרי הכל מודים שאחר שעבר הזמן בטלה הכאה זו]:

העתק דברי הגאון המפורסם כבל קצוי ארין האב"ד דקיק לבוב יע"א כקיש מו' יוסף שאול הלוי נ"י.

והנה הצעתי קושיא זו לפני כבוד הגאון מהרי"ש האב"ד דלבוב בעל מפרשי הים ומגן גבורים ועוד ה"ת וזה העתק מכתבו מכ"י ממש במה שנוגע לקושיא הנ"ל. מה שכתב לתמוה על דברי רש"י חולין קל"ב באמת שהדברים תמוהים ומה גם שסותר דברי עצמו למ"ש בכתובות פ"ו דקאי לענין מלקות. והנני יוסיף לתמוה דבכרת לא שייך קלב"מ דאנן לא קיי"ל כרנביה ולחומר הנושא אני אומר הנה לענין מכין אותו עד שת"נ מה המכה אשר לא כתובה השיעור והקצב וגוף תכונת המכה והנה רבו בזה השיטות. אמנם לפענ"ד דרש"י בחולין פירש הך דמכין אותו עד שת"נ היינו שמתא כדדרשו במועד קטן שמתא זו מיתה שנכנסת בכל רמ"ח איבריו ע"ש וזה דוקא במ"ע כו' אבל בל"ת שיש מיתה או כרת דהיא חמורה משמתא דנכרת בידי שמים וחמיר טפי לא שייך שמתא דקלב"מ ואינו דומה לקלב"מ רק דחמירא מהשמתא ובזה יסירו הרבה קושיות שהקשה מעלתו אבל הוא דבר חדש ורחוק להעמיס כן בדברי רש"י ועיכ הדבר צריך עיון גדול עכ"ל והנה כבר כתבתי בפ"א מה שיש לפלפל בדבריו אכן מ"ש בכוונת רש"י הרי הודה ובעצמו שרחוק לומר כן:

ויש לכאורה לומר שדבר זה תלוי בפלוגתא דרב ששת ור' אחא בר הונא בסנהדרין פ"ב: דלרב ששת פשיטא לי' דהיכי דחייב מיתה בידי שמים אמרינן לישבקא דליקטול בידי שמים והכי ס"ל דה"ה והוא הטעם לענין הכאה זו דתו לא מחינן לי' אנן בעבירה שיש עלי' חיוב מיתה או כרת דאמרינן נמי לישבקא דלימות בידי שמים והן הם דברי רש"י בחולין שם משא"כ לר' אחא בר הונא שם דס"ל להיפך ואדרבה הואיל וחייב מיתה לשמים להכי קטלינן לי' אנן דאל"כ מי איכא מידי דרחמנא פטרי' ואנן נקטלי' להכי סבור נמי לענין הכאה זו בעבירה שיש בה חיוב מיתה או כרח כל שכן דמתינן ליי אנן. ולפ"ז י"ל דרש"י סיל דהלכה בזה כר' ששת וכמ"ש הרמב"ם וכדברי הר"י דיליאן ובשורש ג' דף יית ולהכי ס"ל דבמקום כרת או מיתה תו לא מחינן לי' דלישבק דלימות בידי שמים ולפ"ז י"ל דהא דתני תנא קמי' דר' חסדא סנהדרין בכבודו בכבודו פ"ט דהכובש נבואתו לוקה ס"ל כר' אחא. משא"כ לדידן דקיי"ל כ' ששת הדרינן למימר לישבקא וכו' דקלב"מ:

וזה הי' דרך נכון ל לישב מה דקשיא לכאורה מדוע השמיט הרמב"ם הך דינא דתני תנא קמי' דר"ח והרי באמת יש חידוש בדין זה עד דס"ד בש"ס שם דלא לקי משום דמנא ידעינן ומשום דלא אפשר למיעבד בהו התראה וכמ"ש התוי"ט בפרק הנחנקין שם והוו לו להרמב"ם להביא דין זה ולבאר ענינו כמו שביארו בש"ס שאפשר שיתרו בו ע"י נביאים חביריו אבל להנ"ל י"ל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל הלכה כרב ששת דבכה"ג אמרינן לישבקא דלימות בי"ש ולכן ס"ל דנדחה דין זה מהלכה אבל הר"ן בחידושי חולין הנ"ל י"ל דס"ל כהרמב"ן בשורש ג' שם דהלכה כרב אחא ושפיר מחינן לי' גם בחייבי כריתות ומיבי"ש ובהכי ניחא נמי דברי הרמב"ן בפרשת בהעלותך שביקש טעמים מדוע לא הכריחו משה רבינו ובית דינו את ישראל לעשות את הפסח במועדו ואיך הניחו אותם באיסור כרת זה ארבעים שנה. והרי במ"ע קלה כסוכה מכין עד שת"נ וכ"ש מ"ע שיש בה כרת ולשיטת הרמב"ם הנ"ל דהלכה כר' ששת א"כ י"ל דאדרבה היא הנותנת הואיל ויש כאן עונש כרת שוב אין כאן הכאה עד שת"נ דשבקינן לי' לדרבה מינה. אלא דהרמב"ן לשיטתו אזיל דה"ל הלכה בזה כרב אחא וא"ש. ובזה יובן נמי דברי הרא"ה בספר החינוך סי' ה' וסי' ו' שני מ"ע א' שחיטת הפסח ב' אכילתו ובמצות אכילתו כתב שאם לא רצה לאכול. כופין אותו ומכין עד שת"נ ומדוע לא כתב כן בסי' הקדום. אם לא רצה לעשות הפסח *). שכופין ומכין עד שת"נ. ולהנ"ל י"ל דס"ל נמי כשיטת הרמב"ן בזה לכן דוקא במ"ע דאכילה שאין על ביטולה כרת הוא דמכין עד שת"נ משא"כ ביטול עשייתו דחייב כרת קלב"מ. וכה"ג י"ל ביורה דעה סי' רכ"א דהמונע מילת בנו כופין אותו ומלין אותו בעל כרחו ושם באותו סי' כשהגדיל ולא נימול חייב למול עצמו לא מל את עצמו חייב כרת ולא כתב שם דמכין אותו מד שת"נ וי"ל ג"כ דס"ל דמילת עצמו שיש בו חיוב. כרת תו לא מחינן לי' דקלב"מ. משא"כ באביו דיש עליו חיוב עשה לחוד ולא כרת:

וי"ל בא"א לפי מ"ש רש"י בחולין ק"י: ד"ה שמתן שכרה בצידה. וז"ל לכך פירש מ"ש בצידה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תטול שכר זה עכ"ל נמצא דכך היא המדה דכל שרמז לך הכתוב עונש עבירת דבר זה בצידה אין לנו לכופו עוד וכ"כ בלבוש יו"ד סי' ר"מ בשורש טעם הדבר וז"ל שכל מ"ע שמ"ש בצידה כ' כיון שגלתה התורה במצוה זו את שכרה בפירוש הרי פעולתו לפניו ושכרו וענשו אתו דמכלל הן אתה שומע לאו. ומה לנו לכופו עוד הוא רשע בעונו ימות אם לא יקיים עכ"ל וא"כ י"ל דכ"ש כשמפורש עונשה בצידה כרת או מיתה דסגי בהכי ומה נעשה לו עוד הרי ענשו אתו נמצא דמ"ש רש"י דבמקום כרת או מיתה קלב"מ הוא רק מטעם. שדין מצוה כזו כדין מ"ע שמתן שכרה בצידה וא"כ מאן דלית לי' לחלק בין מ"ע שמ"ש בצידה או לא ה"ה דלא מחלק בין עבירה שיש בה כרת או לא ולפ"ז י"ל לפי מה דמשמע בחולין ק"י להדיא דר' חסדא לא שמיע לי' הך סברא וס"ל דאפילו מ"ש בצידה מחינן לי' עד שת"נ וכמ"ש בזה בס"ד. להכי ס"ל נמי להלכה דהכובש נבואתו לוקה משא"כ למ"ד דמ"ע שמ"ש בצידה אין כופין ומטעם הנ"ל כ"ש במ"ע שמפורש עונשה בצידה. ולפי דרך זה י"ל דכמו שאמרו במ"ע שמ"ש בצידה לפי חד תרוצא דאין מכין עד שת"נ אבל מ"מ כופין ומלקין גם עלי' [או אפילו עד שת"נ אם ירצו כלומר שאינו אלא רשות וה"ה בעונשה בצידה דחד טעמא הוא וכן י"ל לאידך תרוצי בהא דכפיי' רבא לר"נ ב"א כלהו שייכי נמי הכא] וא"כ י"ל דלוקה דכובש נבואתו ר"ל הלקאה ולא עד שת"נ או רשות קאמר ואפילו עד שת"נ וכן י"ל בהא דערובין ס"ג דמשמתינן למורה הלכה בפ"ר ר"ל רשות ולא חייב. והכי נמי מתניתין דעדיות פ"ה מ"ו שנידו את אליעזר בן חנוך שזלזל בנטילת ידים אע"ג דחייב מיתה כמ"ש בסוטה ד' היינו דחיובא ליכא לנדותו דקלב"מ אבל רשות ביד ב"ד אם ירצו:

והנה איך שהוא עדיין קשה איך לא אישתמיט חד מהפוסקים להביא דין זה דעבירה שיש בה כרת או מיתה בי"ש תו לא מחוייבין ב"ד להזדקק לו לא לשמתא ולא להכאה עד שת"נ. וכן בעיקר הך קלב"מ שהקשינו הרי לא אתיין כהדדי. והרי עונש בידי אדם חמור לענין קלב"מ הנה לזה עדיין לא תירצנו כלום:

ועוד קשה שהכי כתבו להוכיח דבל"ת אין מכין עד שת"נ אפילו ברודף אחריה. מהא קיי"ל דאין מצילין בנפשם אלא אלי השנויים בסנהדרין שם דף ע"ג דגלי בהו קרא להדיא [וכמ"ש החוי"א וכ"כ המשו"נ] והשתא אי נימא דכל שיש שם כרת או מיתה תו לא מחינן עד שת"נ. א"כ בטלה הוכחה זו מעיקרא. דאדרבה לעולם אימא לך דיש הכאה עד שת"נ בכל רודף אחר כל ל"ת. חוץ מחייבי כריתות ומיתה דקלב"מ ולהכי הוצרך קרא לגלות בהדיא בכל הנך דסנהדרין ד' ע"ג שם ללמדינו דאלו אעפ"י שהם חייבים מיתה אפ"ה מצילין אותו בנפשם ולא אמרינן דעונשם אתם מפורש בכתוב בכל אחד מהם. אבל מוכח מזה שאין העונש הזה פוטרם וה"ה לענין הכאה זו בכל חייבי כריתות ומיתה בי"ש:

לכן נלענ"ד אחרי ההתבוננת בלשון הברייתא הזאת שזה מ"ש במה דברים אמורים במצות ל"ת היא סיפא של איזה ברייתא המדברת בדיני הלוקין ומלקייתן וכ"כ להדיא בשטמ"ק כתובות פ"ו שם אבל מה המה דיני המלקיות שנשנו ברישא שם. לא נשנו בפירוש בגמרא. אבל הם מתנוצצים מתוך דברי מאור עינינו רש"י ז"ל בפירושו בחולין שם. שכך הי' דברי הברייתא שם בתחילה בסגנון לשון זה או קרוב לזה "עבר אדם עבירה פעם א' לוקה. חזר ועבר פעם ב' לוקה שנית עבר פעם שלישית שוב אין מלקין ולא משמתין. אלא מכניסין אותו לכיפה להמיתו ועל זה סיים בסיפא במד"א בל"ת אבל במ"ע כגון סוכה ולולב מלקין אותו עד שת"נ ובהיות כן דברי רש"י מאירים ושמחים ונסו כל הקושיות וסרו כל התמיהות. ומה שפירש"י במד"א דתו לא משמתינן לא בא לסתור פירושו בכתובות שפירש לענין מלקות די"ל דמשניהם דברו ברישא שם. דשוב אין מלקין ואין משמתין אלא משום דבחולין שם דברו משמתא לכן נקט רש"י שם שמתא. ויובן מעתה מ"ש רש"י בד"א בל"ת שיש בה כרת או מיתה. דבריו ברורין שהרי כך מבואר להדיא בסנהדרין דף פ"א: דדוקא במלקות של כריתות הוא דמכניסין לכיפה. והיה חייבי מיתות בי"ש דגברא בר קטלא הוא משא"כ בלאו של מלקות לחוד אפילו יעבור אלף פעמים אין מכניסין אותו לכיפה וכמ"ש הרמב"ם בפיה"מ שם להדיא. ולפ"ז מ"ש רש"י דתו לא משמתינן לי' משום דקם לי' בדרבה מינה ר"ל עונש כיפה. דהיא חמירא ודאי ממלקות ומשמתא שהרי יומת שם. אבל כרת אינה פוטרתו מהכאה זו כלל [ולפ"ז י"ל דמינה שמעינן נמי דהכאה עד שת"נ נמי הל"מ כמו מיתת כיפה וענין אחד לשניהם]:

וי"ל בא"א לפי מ"ש בתשב"ץ דאפילו אוכל נבלה לפנינו אין מלקין אותו עד שת"נ אלא מתרין *)הג"ה עיין בדברי הגאון בעל קרבן העדה סוף פ"ו דפסחים בשירי קרבן. דלפי דבריו ז"ל מוכח מש"ה שם דכופין אותו ע"י ב"ד לעשות את הפסח. ולהכי תנן השוחט פסח בי"ד שחל להיות בשבת ונמצא טריפה פטור מחטאת ומוקמינן לה כר' שמעון ור"ש ס"ל ביבמות פ"ז: דמאי הוי לי' למיעבד חייב חטאת וצריך לתרץ דשאני הכא דב"ד כופין אותו לעשות את הפסח במועדו אפילו בשבת הוי אונס גמור יעו"ש בירושלמי בדברי הש"ק שם:

אותו ולוקה מ' על כל זית וזית ועל כל התראה והתראה ולפי מ"ש טעמא הוא משום דחמורה מלקות של תורה מן הכאה עד שת"נ הואיל שאם אמר רוצה אני מוחלין לו וכעין שאמר בש"ס מכות דלהכי חייבי כריתות לוקים ולא אמרינן קלב"ם. דהיינו הכרת הואיל ואם עשה תשובה מוחלין לו וכמ"ש במלחמות הרמב"ן שם. ולפ"ז י"ל סגנון לשון הרישא שם בזה"ל. מלקות של תורה ארבעים. מכות מרדות בלא מנין עד שת"נ נתחייב בעבירה ש"ש בה ב' חיובים הללו [כגון כהן שבא על גרושה והיא חלוצה ג"כ] לוקה ארבעים של תורה. ופטור מן המרדות. (דקבל"מ אעפ"י שהמרדות היא עד שת"נ מ"מ כיון שיש ביד ב"ד למחול לו על המרדות [כמ"ש בנזיר נ"ט. שבקיהו דמן חבריא הוא] להכי מלקות ש"ח חמיר מינה וכמ"ש בחייבי כריתות כולם שלוקה מ"ם דנפטר מהכרת דקלב"מ ועל זה סיים ותני) במד"א בל"ת. אבל במ"ע אפילו מצוה קלה כסוכה ולולב מכין אותו עד שת"נ [וכ"ש בתמורה שיש בה חיוב כרת או מיתה] ועיין תוס' מכות י"ג ד"ה גרושה וחלוצה. ועיין נחל איתן פ"ו מהל' חמץ ומצה. ומ"ש על דבריו:

לשון אחר. כל חייבי מלקות שלקו נפטרו מן הנידוי ומן השמתא ומן נגודא במה דברים אמורים בל"ת אבל בעשה מכין עד שת"נ אלא דקשה מאי קמ"ל דתו לא מנגידנן או משמתינן פשיטא כיון שלקה הרי הוא אחיך וי"ל דלא נצרכו אלא לענין לאו שיש בו כרת או מיתה בי"ש ואתא כחביריו דר"ת ב"ג דאע"ג שלקו לא נפטרו מכרת כשלא עשו תשובה והוי ס"ד למיעבד לי' שמתא תו עד שיעשה תשובה קמ"ל דתו לא משמתינן להו דקלב"מ ר"ל המלקות של תורה פוטרתו מזה וכמ"ש. וכל שכן בלאו של מלקות לחוד דפשיטא דאין רשאין להוסיף להכותו ולא לנדותו שהרי נתכפר לו עונו אעפ"י שלא שב בתשובה וכמ"ש הרמב"ן ובעל המאור בשלהי מכות נמצא דקם לי' בדרבה מינה דקאמר ר"ל המלקות של תורה. ומטעם הנ"ל. ובזה יש לתת טעם מדוע השמיט הרמב"ם דברי הברייתא הזאת דס"ל נמי דלא נצרכא אלא לחביריו דר"ח בן גמליאל והרמב"ם לשיטתו דהלכה כר"ת ב"ג וכמ"ש בפ' י"ז מסנהדרין:

וי"ל כיון שבאנו לזה דמ"ש רש"י בל"ת שיש בה כרת או מיתה לרבותא נקט הכי וכ"ש ל"ת דעלמא א"כ אין אנו אחראין לדברי נביאות בסגנון לשון הרישא שלא הובאת בש"ס ויתפרשו דברי רש"י בפשיטות וכפי סברא הנ"ל דמלקות של תורה תמורה ודוחה את הכרת וכן הכאה ושמתא נדחין מפני' ומ"ש רש"י במד"א בל"ת שיש בה כרת ר"ל אפילו בלית שיש בה כרת תו לא משמתינן לי' דקם לי' בדרבה מינה וק"ו בל"ת דעלמא, ולפ"ז גם רש"י ס"ל דאין כרת פוטרת מן הכאה זו ולא מן השמתא וכסתימת כל הפוסקים:

בא"א י"ל לפי מ"ש התוס' יבמות כ"ב דתשובה לא מהני לפוטרו מנדוי וי"ל דזה דוקא הנדוי הראשונה. אבל עמד בנדויו ל' יום דמנדין אותו פעם שני כמ"ש ביו"ד סי' של"ד בזה י"ל שאם לא הספיקו לנדותו פ"ב עד שעשה תשובה פטור וי"א דמהני תשובה גם בראשונה עיין סדר משנה פ"ו מהלכות ת"ת וי"ל דבאמת להכי דייק רש"י וכתב ת"ו ל"א משמתינ"ן. ר"ל נידוי השני. אבל נידוי ראשון לא נפטר מטעם קלב"מ. דהיינו הכרת אעפ"י שחמור מן הנדוי דהואיל ואם עשה תשובה ב"ד ש"מ מוחלין לו לא כן נידוי ראשין להכי חשיב הנידוי רבה מינה. משא"כ נידוי השני שגם היא נדחית ע"י תשובה א"כ הדרינן לכללא דקלב"מ דהיינו הכרת. שהיא ודאי חמורה מינה כיון דחשובה מהני בשניהם. [הג"ה שייך לעיל ובש"ס נדה י"ג המשחית זרעו חייב מיתה ועל הקישוי חייב נידוי ועיין תוס' ורא"ש ושם בדברי חמודות אות ח' הביא מ"ש הרמב"ם פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה דין הנידוי על השחתת זרעו. וקשה דהוי לי' לכתוב דין הנידוי על הקישוי עצמו דהוא רבותא טפי ונראה דס"ל דאין שום נידוי על הקישוי אלא על ההשתחה דוקא. ע"כ דבריו:

ולענ"ד דבריו תמוהין טובא שהרי מפורש בדברי הרמב"ם פ"ו מהלכות ת"ח דהמקשה עצ"ל הוא אחד מן הכ"ד דברים שמנדין עליהם אמנם לפי דברי רש"י הנ"ל י"ל דאדרבה על השחתת זרעו שחייב מיתה תו לא מנדינן לי' דקלב"מ משא"כ הקישוי שאין בו חיוב מיתה חייב נידוי בב"ד וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מת"ת שם אבל מ"ש בכ"א מא"ב הנ"ל המשחית זרעו יושב בנדוי י"ל דר"ל דחיוב נידוי לשמים. דנהי דאין חייב נידוי בב"ד משום דקלב"ם. מ"מ כל קלב"מ חייב בדיני שמים כש"ס ב"מ צ"ג. ובזה יובן דלהכי שינה הרמב"ם לשונו ולא כתב יהא בנידוי וכלשון הגמרא שם. מפני שלשון זה יהא בנידוי שבש"ס פירושו שחייבים ב"ד לנדותו כמו שהוכיחו התוס' שם וכ"כ המגיד משנה בשם הרמב"ן והרשב"א שם בפ' כ"א. וזה החיוב ע"י ב"ד אינו נוהג אלא על הקושי וכמימרא דרב שם ודין זה כבר כתבו רבינו בפ"ו מח"ת משא"כ בהלכות א"ב שם פ' כ"א ילמדינו הרמב"ם סברא מחודשת וכדאמרן. ומתוך הדברים הללו למדנו שגם דעת הגאון בעל דברי חמודות משנתו ברורה לו דמשמתינן גם באיסור שיש בו חיוב מיתה, ולא אמרינן קלב"מ. ועל כרחינו דיפרש גם הוא דברי רש"י באחד מהאופנים הנ"ל:

תוכן העניינים

סדר הלכה (חידושי הלכה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה