סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין
קונטרס תורת העישוי · פרק יג
יבאר הכאה זו אם נוהגת גם בלא תעשה או דילמא רק במצות עשה לבדה אבל בל"ת אפילו רודף לעבור אין מ"א
תניא התם במד"א בל"ת אבל במ"ע כגון סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה כו' משמע ודאי דאינו נוהגת רק במצות עשה וכבר כתבו הס"מ להוכיח מזה דעשה חמורה מל"ת והובאו דבריהם במשו"נ להגאון הקצות בסי' ג' וכן הוכיח מהר"י דליאן במג"א ד' וכ"כ הגאון מהר"מ רוטנבערג הובא בתשובת הרשב"ץ סי' ת"ט זה לשונו ראי' מפרק הכותב דאין כופין אותו על מצות לא תעשה עכ"ל וכן כתב התשב"ץ בתשובות חלק שני סי' נ"א וז"ל ואם ר"ל בעודו אוכל מכין אותו עד שתצא נפשו לא מצאנוהו באיסורי תורה וכו' ובאומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל הוא דאמרינן הכי אבל, לאוין לא מצינו אלא מלקות ארבעים על כל התראה ועל כל כזית עכ"ל. וכ"כ ביד המלך פ"ו מהלכות חמץ ומצה דבל"ח לא אמרי' להכותו עד שת"נ אבל בספר הפלאה כתובות מ"ט ראיתי שכתב וז"ל בתוס' ד"ה אכפי' רבא לר' נתן משמע דפסיקא להו דהיכא דאיכא לאו כופין אותו שלא יעבור והא דאמרי' במד"א בל"ת וכו' צ"ל דלא אמר התם קודם שעבר על ל"ת דודאי כופין דל"ת חמיר מעשה וכדאיתא יבמות פ"ח אם לא רצה דפנו עכ"ל הנה מה שהוכיח מהתוס' לענ"ד אינה הוכחה אדרבה מדכתבו התוס' שם דלהכי כופין על הצדקה משום דאיכא נמי לאו א"כ משמע דוקא משום דיש שם גם לאו נלווה על העשה אבל בלאו לחוד לא שמענו. ומ"ש בפשיטות דל"ת חמור מעשה גם הא לאו כללא וכמו שנברר עוד בס"ד ואדרבה הרי הוכיחו מזה בעצמו דעשה חמורה מל"ת וכמ"ש למעלה ועוד אם תמצא לומר דלית חמורה נמי לא קשי' דלאו משום קולא דל"ת אמרו שאין מכין עלי' עד שת"נ אלא דכל זמן שלא עבר עבירה אכתי לאו בר הכאה הוא. וכן כתב להדיא הגאון הרשב"ץ בשם רבו מהר"מ רוטנבערג שם ת"ט וז"ל מהר"מ אומר כו' ואין כופין וראי' מפרק הכותב פ"ו דאין כופין אותו על מצות ל"ת הכא נמי מת:
יכופוהו קודם הזמן אין לכופו ואחריו אין לכופו כיון שעבר הזמן עכ"ל וכן כתב להדיא בחות יאיר ד' רס"ד בהשמטות וז"ל, וכי תימא הא גופי' קשיא וכי חמיר עשה מל"ת דאין מצילין את הרודף לעשות עבירה בנפשו של עושה רק אלי המנויים במשנה דלא קשיא דגבי ל"ת אכתי לא עברו ואפילו מבקש ורודף לעשות הוי חסר מעשה ודילמא יחזור בו ואם יעבור יקבל ענשו ומה נעשה לו עוד מה דהוי הוי משא"כ מ"ע בישיבתו בטל עובר ומכין אותו לקיימו עכ"ל והמתבונן בעין יפה ימצא שהן הם דברי מהר"מ רוטנבערג והרשב"ץ ממש ומ"ש להוכיח מיבמות פ"ת מנין שאם לא רצה דפנו י"ל דודאי הלקאה ורידוי בעלמא נוהג גם בל"ת אבל הכאה עד שת"נ לא שמענו וכ"כ הגאון קצות במשו"נ סי' ג' שם דהכאה בעלמא ישנה גם בל"ת עוד י"ל לפי דעת רשב"ג דמ"ע יש לפרוש מטומאה ומנשים הפסולות וז"ש לכהנים בפ"ע קדושים יהיו א"כ הרי יש שם ל"ת ועשה ושפיר כופין וראיתי בחידושי הגאון רבינו עקיבא אייגר ז"ל שם כתובות פ"ו וז"ל קשה הא פשיטא דגם בל"ת אם בא לעבור כופין אותו עד שת"נ שלא לעבור ובעבר גם בעשה אם עבר ולא ישב בסוכה אין מכין אותו וא"כ אין הפרש בין עשה לל"ת עכ"ל ויש לתמוה דנעלמו ממנו דברי הנך רבוותא הנ"ל דפשיטא להו דיש באמת הבדל בזה בין עשה לל"ת וכמו שאמרו מלתא בטעמא שוב מצאתי בחידושי הר"ן על חולין ד' קל"ב כתב וז"ל במד"א במצות ל"ת נ"ל דמ"ע ול"ת לאו דוקא אלא הכי קאמר במד"א דלוקין אותו ארבעים ותו לא במצות ל"ת ר"ל שמכין אותו ואומרים לו לא תעשה עוד מה שעשית ואז כיון שהעבירה עשוי לא מלקינן לי' תו כו' אבל אם הי' בפסח והוא אוכל חמץ כו' מחינן לי' עד שיאמר רוצה אני או עד שת"נ עכ"ל הנה מדבריו למדנו סיוע לעיקר סברות רע"א דגם בל"ת מכין עד שת"נ ולמדנו מדבריו עוד דמה שהקשה רע"א דא"כ מה הפרש בין עשה ללית דלק"מ דהך עשה ול"ת דקאמרינן הכא לאו דוקא ור"ל ל"ת שעבר כבר על לית שזה שתה מלקות של תורה על עבירה שכבר עשויה משא"כ הלקאה שקודם המעשה הוא נוהגת בכל מ"ע וה"ה בל"ת כל עוד שבידינו להפרישו ולמשל באוכל חמץ לפנינו מלקין אותו שיפלוט החמץ מפיו ויצא בליעתו מגרונו הלקאה זאת על העתיד כלומר עשה כך והרי כמו עישוי של ע"ע נמצא דס"ל לר"ן להדיא דכייפינן גם על ל"ת להפרישו מאיסורא וזה לכאורה דלא כמהר"מ ולא כחו"י:
איברא די"ל דלא פליגי דעד כאן לא אמרו הגאונים הנ"ל דבל"ת אין מלקין עד שת"נ אלא כה"ג דלא התחיל עדיין לעבור אעפ"י שרודף ומבקש לעבור אפשר שמ"מ ישוב ויתחרט בזו הרגע ולא יעבור משא"כ באוכל חמץ לפנינו דבהכי מיירי הר"ן שם כה"ג י"ל דכ"ע מודים דמחינן לי' להפרישו או עד שת"נ ולפי זה יתיישב נמי מה דקשיא לכאורה לדברי הר"ן הללו דבכל ל"ת מכין עד שת"נ והרי ש"ס ערוך בסנהדרין ע"ד דאין מצילין אותו בנפשו אלא בענינים המנויים שם דגלי בהו רחמנא להדיא אבל להנ"ל אתי שפיר דבאמה בכל עבירות שבתורה חין מן השנויים בסנהדרין שם אעפ"י שרודף אחריהם ומבקש לעבור מ"מ כל זמן שלא עשה עבירה לא ניתן להצילו בנפשו משא"כ עבירות הללו דחשבינן בסנהדרין שם מכין אותו מכת מות אעפ"י שעדיין לא עשה כלום וממיתין אותו על אשר מבקש לעבור ועל רדפו אחר העבירה נמצא שזה חומר הנך דמצילין המנויים בסנהדרין יותר מכל שאר איסורים ונמצא ג"כ חומר בכל שאר איסורין יותר מן הנך דמצילין דאלו התם אמרינן כיון דפגמה איפטיר לי' מקטלא הרי אע"ג שעודנו עוסק בעבירה שוב אין מצילין אותו בנפשו משא"כ הך הכאת העישוי להפרישו מאיסורא הרי נוהגת בשעת העבירה דוקא וכמ"ש הר"ן להדיא באוכל חמץ לפנינו מתינן לי' עד שיפרוש או שת"נ. והנה קשה לכאורה לפ"ז הא דאמרינן בש"ס דסנהדרין שם כיון דפגמה איפטר לי' מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה והרי להנ"ל דגם בל"ת כל זמן שעוסק בעבירה ניתן להכותו בנפשו וא"כ הדרק"ל הבא על אחותו אך ישלם נס ועוד קשה בסנהדרין פ"א הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאים פוגעים בו ואם כדברי הר"ן הנ"ל הרי בכל לאוין שבתורה כך היא ומאי שנא הנך ג' דתנן התם במשנה והגם די"ל דהנך נ' דנקט משום דחלוקים בהלכותיהם ויש בזה מה שאין בזה כגון קנאים פוגעים דארמית אינו נוהג אלא דוקא בפני עשרה מישראל ובשעת מעשה וגונב את הקסוה נוהג גם אחר המעשה עיין מרג"ט מ"ב נסתפק בזה והמקלל בקוסם אעפ"י שאינו מגוף ממש אבל אינו אלא נראה כמגדף וכמ"ש בש"ה שם ואפ"ה נהרג וכן לענין הבא לשאול או לענין אם נהפך הנרדף והרגו לזה או לענין רשות או מצוה וכדומה. אבל קשה דמ"מ איך לא אישתמיט בשום דוכתי להשמיענו דקנאים פוגעין בם בכל ל"ת שבתור':
וכן קשה הלא במ"ע כ"ע מודי דמכין עד שת"נ והא תנן ב"ק פ"ו החובל בחבירו ביום הכפורים חייב לשלם והחובל בשבת פטור מפני שהוא נידון בנפשו והרי גם ביוה"כ יש בו ביטול עשה חוץ הלאו והרי ניתן להמיתו עכ"פ מצד ביטול העשה וכן יקשה משנתינו דשבועו' ל"ג דמדליק גדיש ביוה"כ חייב בתשלומין דכרת לא פעור לי' מתשלומין והרי עכ"פ ניתנין להכותו עד שת"נ מצד ביטול עשה שבו ואם שיש לומר דבהך הכאה לית מאן דפליג דביכול להצילו באחד מאיבריו שוב אין בו חיוב מיתה אבל קשה לפלוג וליתני בדידי' ביוה"כ גופי' בין יכול להצילו באחד מאיבריו או לא. והנה למאן דאמר דהכאה זו אינה נוהגת אלא בסמוכים או שאין הכאה זו מה"ת אלא מרדות דרבנן או דס"ל שאינו נוהגת אלא במורד להכעיס או למ"ד דבעבירה שיש בה כרת קים לי' בדרבה מניה ונדחית הכאה זו כמ"ש לפנינו בס"ד הנה כל אחד מן הסברות הללו תיספוק ליישב כל הקשיות הללו אבל לדעת החולקים (הנ"ל) על כל תנאים הללו הדרק"ל וי"ל לפי מ"ש למעלה דהך הכאה עד שת"נ איננה בגדר עונש אבל היא עישוי וכפיי' וכל שאינו בגדר עונש לא דיינין ביה דין קלב"מ דמקרא דכדי רשעתו ילפינן דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ולא שני רשעיות ר"ל שני עונשין לא ענשינין משא"כ הך עישוי ולהכי אינה פוטרת מן התשלומין כלל או י"ל לפי מ"ש הר"י דיאלין שורש ג' ד' י"ח אות ב' ז"ל לדעתי כי הרב לא חשבו לזה מיתה בידי אדם מאחר שאין בידם לפגוע בו כי אם בשעת מעשה ולא לאחר מכאן עכ"ל ע"ד זה עצמו י"ל דכל אלו שמכין אותם עד שת"נ לא חשיבה מיתה בידי אדם לדין בו קלב"מ הואיל ואין נוהגין רק בשעת עבירה:
והנה הרמב"ם פ"א מהלכות רוצח כתב הבא על הערוה אחר שהערה בה שוב אסור להצילו בנפשו אעפ"י שעדיין לא גמר ביאתו עכ"ל ולסברא הנ"ל קשה הרי גם אתר שהערה כל זמן שעסוק בעבירה מכין אותו עד שת"נ וכן יש בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה הבא על הנכרית בין דרך זנות בין דרך חתנות קנאים פוגעים בו והיא שיש שם עשרה מישראל עכ"ל והרי דרך חתנות יש בו לאו מפורש מה"ת וכמ"ש שם בפירוש ולמה לי עשרה מישראל והלא להנ"ל בכל עבירה שיש בו חיוב לאו מכין אותו בשעת העבירה עד שת"נ ובשלמא בא עלי' דרך זנות שאין בזה לאו מפורש בתורה רק יש בזה הל"מ וכך נתקבלה שדוקא בפני עשרה מישראל הוא דקנאים פוגעים בו אבל דרך תתנות קשיא. וכן מ"ש בפ"א מהלכות רוצח הלכה י"א מחלל שבת ועובד כו"ם אין ממיתין אותם עד שיביאוהו לב"ד וימית עכ"ל ולהנ"ל הרי תיכף בשעת עבירה יכוהו עד שת"נ וצ"ל באחד מן הדרכים הנ"ל או דס"ל דהכאה זו אינו אלא במורד או דצריכה דיינים סמוכים או דאינו נוהגת בל"ת כלל כדברי התשב"ץ או דבמקום כרת קלב"מ וכנ"ל:
והנה נחזור למ"ש דלפי המבואר י"ל דגם מהר"מ רוטענברג וסייעתו יודה דבעובר לפנינו גם בל"ת מחינן לי' עד שת"נ אמנם בדברי הגאון התשב"ץ הנ"ל מבואר להדיא דאפילו בעובר לפנינו לא מצינו להכותו עד שת"נ אלא מתרין בו ולוקה על כל התראה והתראה ויש סיוע לדבריו לענ"ד ממשנה ערוכה במכות כ"א תנן התם נזיר שהי' מטמא למתים כל היום או שהי' שותה יין כל היום אינו לוקה אלא אחת ע"ש והשתא קשה הא בכה"ג בשותה יין או מתטמא לפנינו מכין אותו עד שת"נ אמאי סתם ותנא דאינו לוקה אלא מלקות מ' של תורה הא הותר דמו לגמרי כל שאינו מקבל להיות פורש מן האיסור מכין עד שת"נ וכמ"ש הר"ן וסיעתו להדיא אבל להתשב"ץ ניחא דכל שאינו עשה כסוכה ולולב לוקה על כל התראה והתראה ותו לא וי"ל ג"כ לפי אחד מן הדרכים הנזכרים בתנאי ההכאה הלזו אי נמי דאין ה"נ אלא דמתניתין לא מיירי כאן אלא מדין המלקיות מ' של תורה שלוקה מ' אחרי העבירה וקמ"ל דאע"ג שעבר כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת כיון שלא היתה שם אלא התראה אחת לכולם אלא שיש לחקור בשיטת התשב"ץ טעם דבר זה מאי היא אי נימא דס"ל דהכי גמירי להו דחמירא בזה עשה מל"ת ושדוקא במ"ע מכין עד שת"נ לא בל"ת ולפי זה בדבר שיש שם מ"ע ולית במקום אחד מכין אותו עד שת"נ עכ"פ מצד חומרת המצות עשה גם לתשב"ץ או דלמא דטעמא אחרינא הוא דס"ל אדרבה היא הנותנת הואיל ויש כאן לאו של תורה שלוקין על מ' של תורה לכן מלקות הללו פוטרים אותו מהכאה זו ולא מבעיא למ"ד שהכאה זו מרדות דרבנן א"כ דין היא שמלקות של תורה דוחה את המרדות דרבנן וכדתנן בריש אלו הן הלוקין גרושה והחלוצה אינה לוקה אלא אחת ע"ש בתוס' אלא אפילו למ"ד דהכאה זו מן התורה היא הלמ"מ מ"מ י"ל דמלקות של תורה היא ארבעים דוחה את הכאה הזאת מפני שקלה היא במה שיכול לפטור עצמו ממנה בדיבור בעלמא כשיאמר רוצה אני משא"כ, מלקות מ' של תורה אין בידו להפטר מהם בשום אופן וכענין שאמרו במכות י"ג דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להם וכמ"ש במלחמות הרמב"ן שם וז"ל אלא ר"ע הכי קשי' לי' חייבי כריתות אמאי ישנן בכלל מלקות מ' ואין אומרים שלא ילקה ויעמוד בחיוב כרת דחמור הדר אמר לפיכך דנין אותו במלקות שאם עשה תשובה ב"ד של מעלה מוחלין לו הכרת וכיון שכן עונש מלקות עיקר וחמור בעינו עכ"ל י"ל דה"ה והוא הטעם דס"ל להתשב"ץ דבמקום שיש מלקות מ' של תורה נדחית הכאה זו ומתרין אותו ולוקה על כל התראה והתראה והיא החמורה וכמו שחמורה מן הכרת היה מן ההכאה הזאת דבשניהם בידו להתפטר מהם בתשובה ובזה מצינו יישוב נכון לתמיהת המפורשים דאיך לא יכו עד שת"נ על ל"ת רק על עשה הא לא תעשה חמירה מעשה דלהנ"ל לק"מ דלא מצד קולא אמרינן הכי אדרבה הואיל ול"ת חמורה נידון בחמורה וקלב"מ וכענין שאמרו בש"ס לאו משום דפטור הוא אלא דקם לי' בדרבה מנה (ולמ"ד דכרת חמור מהכאה זו וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד א"כ כ"ש שיש לדון כן מתורת קל וחומר ומה כרת דחמורה שדוחה ההלקאה שעד שת"נ מ"מ מלקות דוחין אותה הכאה עד שת"נ דקילא שנדחית מפני הכרת אינו דין שיהי' המלקות דוחין אותה עיין רש"י חולין קל"ב ודו"ק] ובחידושי כתבתי עוד לפי מ"ש הר"ן בר"ה בשם הר"ש דאפילו מצוות אינם צריכות כוונה מ"מ כשמתכווין שלא לצאת וכ"ש כשאומר להדיא איני רוצה לצאת ידי מצוה כ"פ מודי דלא יצא י"ח מצוה כלל [ודלא כאהל מועד שהובא בבית יוסף באו"ח סי' תקפ"ט. ועיין יום תרועה וטורי אבן בר"ה שם] א"כ שפיר יש לנו טעם לחלק בין עשה לל"ת דבעשה מכין אותו עד שיאמר רוצה אני דלא סגי בלאו הכי דאפילו נושיבנו בסוכה בעל כרחו ונסגירנו שבעת ימים הנה כל זמן שאומר אינו רוצה לצאת ידי מצוה אין כאן מצוה כלל. משא"כ בל"ת כגון אוכל נבלה או חלב וכדומה הרי בידינו למנעו ולקחת בלעו מפיו ומה כבר אכל אין שייך בו כפיי' אלא עונש ואין בכה"ג מציאות כלל להכותו נפש ברודף לעבור ל"ת. ולא גרע מאלו שמצילין אותם בנפשם דקיי"ל כשיכול להצילו באחד מאיבריו שוב אסור להמיתו וכ"ש באפשר להרחיקו מן האיסור בעל כרחו:
והנה כבר כתבתי שיש נפקא מינה בין שני הטעמים הנזכרים דהיינו לפי טעם א' כל שיש שם מ"ע בלעדי הלאו מכין אותו עד שת"נ מצד העשה, משא"כ לפי טעם שני המלקות מ' של תורה שלוקה על כל התראה דוחין הכאה זו דקלב"מ ויש נמי נפקא מינה לפי טעם הא' דהכי גמירי לה שאין זו נוהגת בלית א"כ אין כאן הכאה עד שת"נ משא"כ לפי טעם השני דהמלקות דוחין אותה הכא שאין כאן מלקות דינה כמ"ע ממש ומכין אותו עד שת"נ. עכ"פ מבואר מזה דאיכא למאן דאמר דבל"ת אינו נוהג הכאה זו אפילו בעובר לפנינו. ועיין יד המלך פ"ו מהלכות חמץ ומצה הלכה י"ב ז"ל שם לא נמצא דבר זה דמכין עד שתצא נפשו רק בקיום עשה אבל בעבירת ל"ת לא מצינו בשום מקום בגמרא בשום ענין שיהיו מכין כו' עכ"ל אלא שכתב שם דהירושלמי פ"ג דנזיר חולק בזה על ש"ס דילן וכן התוספתא דמכות דאמר התם מכין אותו עד שיקבל ולא נאמר עד שיקבל עליו לעשות המצוה מורה דבין עשה ול"ת שניהם שוין בהכאה זו ודעת הרמב"ם כהירושלמי לכן כתב בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה דין י"ב מי שאוכל מצה בע"פ מכין אותו עד שתצא נפשו:
והנה ב' הטעמים הנ"ל לא הוצרכו אלא לתת טעם למ"ד דאפילו אוכל איסור לפנינו אין מכין אותו עד שת"נ אבל אם עדיין אינו עובר אלא רודף ומבקש לעבור על ל"ת ודאי י"ל דכולי עלמא מודי דבלאו כל הנך טעמא אין שם הכאה עד שת"נ ומן הטעם שכתב מהר"מ רוטנבערג והחו"י דכל עוד שלא עבר הוי חסר מעשה ודילמא יחזור בו רק יתרו בו ואם יעבור יקבל ענשו ומה נעשה לו עוד ומה דהוה הוה משא"כ במצות עשה בישיבתו בטל עובר ומכין אותו כדי שקיימו עכ"ל. ונלענ"ד דלפי זה ה"ה בלית שתלויה בזמן שבישיבתו בטל עובר עליה בכל רגע ורגע כגון לאו דבל תאחר אחר ג' רגלים וכדומה לזה דינה כמ"ע ממש וכ"ע מודי דמכין על ל"ת כזו עד שת"נ או שיקבל, אמנה מדברי הגאון יד שאול שהקשה מה הועילו הל"ת דל"ת ולא תקפוץ להיות כופין מחמתו הא על ל"ת אין מכין עד שת"נ וכן הקשה בנחלת צבי סי' רמ"ה נראה מזה שתפסו הדברים כפשוטן דכל ל"ת אפילו נעקרת בשב ואל תעשה ובכל רגע ורגע אפ"ה אין בה דין הכאה זו. אבל לפי המבואר בדברינו דלית כזאת דינה באמת כמצות עשה ממש אם כן אתי שפיר ולק"מ:
וכן י"ל להיפך במ"ע שאינה תלויה בזמן ויכול עוד לקיימה כלא תעשה ממש. ואפילו רודף לעבור על עשה כזו כגון שמבקש לאכול פירות הללו והן פירות שביעית שאיסורן איסור עשה אין מכין אותו עד שת"נ ומטעם האמור דשמא יחזור בו והוי חסר מעשה ואם יעבור ילקה מרדות (כמ"ש בש"ס יומא פ"ו:) וזה שאמרו בלולב ואינו עושה דמלקינן אותו עד להיפך כשעובר לאו שאין בו מלקות מאין עשה עמו שת"נ צ"ל גם כן כגון בשעה שאין לו עוד שהות לקיימו בישיבתו בטל עוקר המצוה וכדומה לזה. ולפי זה יובן דבאמת היה יכול התנא למתני וליפלוג בדידיה ר"ל בעשה או בל"ת גופייהו בכל חדא מנייהו בין עובר עבירה שבישיבתו בטל נעקרה המצוה בכל רגע לבין עבירה שלא נעשית עוד וחסירה מעשה אלא דהתנא מלתא דפסיקא נקט ברוב עשין בישיבתו בטל יתבטלו וצריכים מעשה. משא"כ לא תעשה רובן לא יתבטלו אלא בקום ועשה. וכל עוד שאינו קום ועשה אינו עובר. אבל לקושטא דמלתא ודאי יש לך לאו שדינו כעשה ויש לך עשה שדינה כלאו באופן שדברי הר"ן בחידושיו לחולין הנ"ל שכתב דעשה ול"ת דתני הכא הוא לאו דוקא יכולים להאמר גם לשיטת מהר"מ מרוטענבערג והתשב"ץ וכדאמרן:
וכן לפי הטעם שכתבנו למעלה לפי דברי הר"ן בר"ה בשם הר"ש דהטעם שמכין במ"ע עד שת"נ משום דלא סגי בלאו הכי דאפילו נושיבנו בסוכה בעל כרחו ונסגירנו שבעת ימים. הנה כל זמן שאומר אינו רוצה לצאת ידי חובת מצוה אין כאן מצוה כלל משא"כ בלית כגון אוכל נבלה או חלב וכדומה הרי בידינו למנעו ולקחת בלעו מפיו הנה גם לטעם זה משכחת לה גם בעשה שדינה כל"ת כגון אוכל פירות שביעית וכן בל"ת שדינה כעשה כגון בל תאחר ודכותה הכל ממש כנ"ל:
והנה אעפ"י שאמרנו דכל שלא עבר עדיין אפילו רודף אחרי העבירה תלינן לי' לומר דשמא מ"מ יתחרט ושמא לא יעבור זהו דוקא לענין שלא להכותו נפש אבל הכאה בעלמא למונעו מן העבירה ודאי עבדינן ליה והיינו דתניא יבמות פ"ח מנין שאם לא רצה דפני ר"ל הכאה בעלמא וכן הך דכתובות ע"ז דמעשין לפסילות י"ל דג"כ אינו אלא עישוי וכפיי' בשוטים אבל לא עד שת"נ:
שוב מצאתי ראיה נכונה לזה בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה סוף פ"ח דסנהדרין על הא דתנן התם אלו שמצילין אותם בנפשם כתב וז"ל אבל שאר עבירות אצ"ל שאין מצילין אבל אנו צריכים להזהירו ולמנעו ולהצילו בכל מה שנוכל זולת מיתתו שהוא אסור כו' וסיים וכן שאר העבירות מלבד עריות ורוצח עכ"ל. הנה ילמדינו הרמב"ם ז"ל בזה למוד מפורש שאין איסור אלא להמיתו אבל צריכים אנו להצילו בכל מה שנוכל ברידוי והלקאה כדי למנעו מעבירה:
וכן מוכח לענ"ד מהא דתנן בערכין חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותו וכתבו התוס' ר"ה ו' דלא מתוקמא מתניתין אלא בשלא עברו עדיין ג' רגלים ולא עבר עדיין בבל תאחר אלא דהכא במאי עסקינן במתעצל להביא וממשכנין אותו שמא יעבור ואם אין מוציאין לו משכון כופין ומלקין אותו וכ"כ הרמב"ן במלחמות פ"ד דב"ק ולכאורה קשיא הלא הדברים ק"ו ומה רודף ומבקש לעבור לא מחינן לי' מטעם שמא ישוב ויתחרט עוד בזו הרגע ולא הותר דמו. זה שאינו רודף לעבור אלא מתעצל ובודאי שאפשר שיקיים עוד המצוה אעפ"י שאינו מן הזריזו המקדימין אינו דין שלא נכנו אלא ודאי כדאמרן דדוקא להכותו נפש הוא דמחלקינן הכי אבל הלקאה בעלמא מלקין להצילו ולהפרישו מן העבירה:
והנה כבר כתבנו דהא דקיי"ל בסוף המדיר מעשין לפסילות אפילו בשוטין אעפ"י שאין שם רק איסורי ל"ת וכן הא דיבמות פ"ח מנין שאם לא רצה דפנו הרי דמעשין גם בל"ת. ולתשב"ץ וסיעתו דאין הכאה עד שת"נ בל"ת צריך לומר דס"ל דהך עישוי הוא הלקאה בשוטין אבל לא עד שת"נ וכנ"ל:
ועוד י"ל דבל"ת כזו יש ג"כ מצות עשה של גרושין ולא מבעיא למ"ד דמ"ע מיוחדת מה"ת לגרש אשה הפסולה לו א"כ ודאי כופין על זה כמו על סוכה ולולב אלא אפילו למ"ד שאין זה מ"ע מיוחדת אבל מודי דמצוה לגרש ונכללת הוא במצות עשה דגירושין וגדולה מזו נראה מדברי הרשב"א בחידושיו סוף המדיר שם דאפילו אשה הפסולה לו מדרבנן כיון דעכ"פ אסורה לקיימה מדרבנן מצוה מה"ת לגרשה יעו"ש שכתב וז"ל כיון דאסורה לו בין של תורה בין של דבריהם קרי להו דאורייתא וגרושין מצוה עכ"ל ואפילו את"ל שהוא רק מצוה דרבנן הנה כבר הוכיחו התוס' דכתובות פ"ו שם דהכאה עד שת"נ ישנה גם במ"ע דרבנן ועיין פיה"ו שם שגם רש"י מודה לזה ועיין פרמ"ג בפתיחה כוללת חלק א' אות כ"ד חקירה זו ואות כ"ח שם בנר חנוכה ומגילה דלתוס' מכין עד שת"נ ולרש"י אינו נוהג הכאה זו אלא במצוה של תורה. אמנם בספר מגיני שלמה מבואר דגם רש"י הכי סבירא לי' ולית מאן דפליג בזה וכן דעת הפני יהושוע שם:
והמשנה למלך פרק י"ז מהלכות איסורי ביאה דין ט"ו כתב בפשיטות דכהן הנושא חללה מכין אותו עד שת"נ עד שיוציא ולכאורה קשה שהרי לשיטת מהר"מ רוטענבערג והתשב"ץ אינה נוהגת הכאה זו בל"ת אבל להנ"ל י"ל דס"ל דכה"ג מצוה לגרש וכופין לגרש מצד מ"ע זו שעובר עליה כל רגע ורגע כמ"ע של סוכה ממש שוב מצאתי כעין דברים אלו ממש במשו"נ להגאון הקצות חו"מ סי' ג' עיין שם. דכתב דהא דכופין להוציא הוא מצד מצוה לגרש כה"ג. אמנם בתוס' זבחים דף ב': בד"ה סתם אשה לאו לגירושין ע עומדת כתבו וז"ל ואפילו זינתה אשתו אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו עכ"ל. וי"ל דזינתה שאני שכל שפורש ממנה לעגן אותה לבלתי גרשה די ועכ"פ לא אמרינן כהאי גוונא גרושין מצוה א"נ י"ל דמ"ש התוס' דאם לא ירצה לא יגרשנה זהו מה"ת אבל מדרבנן מצוה לגרשה. גזירה שמא יבא עליה *) ועיין מגן גבורים סי' קכ"ח סעיף קטן ל' לענין כהן שנשא גרושה אינה מצוה מה"ת כלל לגרשה ויכול להשהותה בלי גט אלא מדרבנן חייב להוציאה שמא יבא עליה עכ"ל. וכבר מצינו הכאה עד שת"נ גם בשב ואל תעשה של מצוה דרבנן כגון מניעת נר חנוכה ומגילה וכמ"ש הפר"מ שם ולכאורה קשה אטו חמירה עשה דרבנן מל"ת של תורה שאין מכין עלי' עד שת"נ לשיטה הנ"ל אפילו עובר עלי' לפנינו ובשלמא לפי טעם השני י"ל לאו משום דפטר בל"ת הוא אלא דקלב"מ וכנ"ל. אבל לטעם הא' אפילו באין שם מלקות של תורה פטור נמי מהכאה זו קשיא וי"ל דלטעם הא' הוא דהכי גמירי להו וזהו מה"ת אבל מדרבנן תקנו כפיי' זו גם על מ"ע דרבנן כעין של תורה. ולפ"ז מוכח מכאן ג"כ דכפי' עד שת"נ במ"ע הוא מה"ת ממש ולפי דברי מהר"מ והחו"י הנ"ל דבל"ת תלינן לומר שמא לא יעבור משא"כ בעשה שהגיעה זמנה ואם לא יקיים ויושב ובטל יעבור זמן המצוה הנה זה שייך גם במ"ע דרבנן בנר חנוכה ומגילה:
ויש לומר עוד דגם הר"ן מודה להא דס"ל לתשב"ץ דכל שיש מלקות מ' של תורה תו לא מחינן לי' עד שת"נ אלא מתרין אותו ולוקין על כל התראה והתראה. ומ"ש הר"ן באוכל לפנינו מחינן לי' עד שת"נ היינו כשלא קיבל עליו התראה וכיוצא בזה שאין בו מלקות מ' וכה"ג גם התשב"ץ וסיעתו מודים דאף בל"ת מחינן לי' עד שת"נ לפי טעם השני הנ"ל אבל לטעם הראשון דהכי גמירי להו דבל"ת אין שם הכאה עד שת"נ אף על פי שאין בה מלקות א"כ ה"ה אפילו לא היתה שם התראה. דהיינו הך. וי"ל עוד טעם לפי מ"ש הפרמ"ג בספרו תבת גמא דף ע"ד עמוד ד' דעיקר מצות הוכח תוכיח אינה אלא כשחבירו עובר על ל"ת משא"כ כשחבירו עובר על מצות עשה אין עליו חיוב מה"ת להוכיחו ע"ש מלתא בטעמא א"כ י"ל דמטעם זה הטילה תורה חיוב ואזהרה לב"ד שיעשוך וקולו חומרו משא"כ בלית דחמירה שחייב כל אדם מישראל להוכיחו ולהכותו ולהפרישו מאיסורא להכי חומרו קולו ואין כאן חיוב על ב"ד ועיין תשובת מהר"מ רוטנבערג סי' תשנ"ה:
והנה הסמ"ע סי' צ"ז ס"ק ט"ו כ' בחובל כלי אוכל נפש או בגד אלמנה אין בה כפייה משום דמתן שכרה בצידה. ולכאורה תימה מדוע לא יכופו כה"ג הרי עובר בכל רגע ורגע על לאו של תורה. וכבר השיגו על הסמ"ע בזה האו"ת שם ס"ק ט"ז והקצות. והחליטו לדחותו בשתי ידים. אמנם לפי הסברא הנזכרת בשם התשב"ץ דבמקום שיש שם ל"ת של מלקות שוב נדחה הכאה זו אלא מתרין אותו ולוקה על כל התראה והתראה א"כ מעיקרא לק"מ דאדרבה היא הנותנת הואיל ויש שם מלקות של תורה ממילא נדחית הכאה הלזו והאו"ת שם כתב וז"ל אם חבל משכון באיסור פשיטא דכופין אותו לקיים העשה שלא יהא כל ימיו באיסור וכן מוכח בתוס' דמכות ד' ט"ו דכתבו להדיא למ"ד דקיימו ולא קיימו אם התרו ב"ד להשיב העבוט. ולא השיב חייב מלקות הרי דב"ד מתרים בו ואי לא משגיח לוקה ארבעים וא"כ פשיטא דכופין עכ"ל. ולהנ"ל אין זה הוכחה כלום דמלקות ארבעים לחוד והכאה לקיים המצוה לחוד והבדל רב ביניהם מלקות ל"ט לוקה על מה שעבר כבר והכאת הכפייה הוא על העתיד המלקות ל"ט אין יכול לפטור עצמי אחרי שקיבל ההתראה ולא השיב עבוטו בשעה זו אעפ"י שישיבנו היום הנהו לוקה על העיכוב של אמש למ"ד קיימו ולא קיימו כמבואר בש"ס שם משא"כ ההכאה על העתיד תיכף כשקיבל על עצמו נפטר מההכאה הלזו ובזה נדחה גם ההוכחה השני' שכתב האו"ת שם וז"ל מאי אין כופין איך יתרו וכו' עכ"ל:
והנה אדרבה אנן הכי קאמרינן הואיל ואין כאן כפיי' ובידו הברירה לשמוע להשיב מיד או לבלתי שמוע ולקבל עלי' התראה א"כ שפיר מתרין בו כדת של תורה, וכן מ"ש האו"ת שם וז"ל וגם הא חייב מלקות כשאין שומע בקולם עכ"ל לק"מ ואין זה מכריח שיש כפיי' על העתיד דידאי חייב מלקות על לשעבר אבל הרי יש קצבה להלקאה זו ארבעים יכנו ולא יוסיף משא"כ ההכאה הלזו על העתיד הוא בלא אומד ובלא *)הג"ה אלא דיש אומרים דאשתו שזינתה מותר להשהותה בביתו ואינו חשוד עליה דשנואה לו ומאוסה עליו וכמ"ש הרמ"א בהגה, באבן העזר סי' קי"ז סוף סעיף אי ע"ש. אבל לדעת המחבר שם כופין אותו להפרד ממנה לגמרי דחיישינן שמא יבא עליה וכמ"ש הבית שמואל שם סק"ג אלא דיש לומר דבזינתה דמאוסה עליו גם להמחבר מותר לדור בשכונתה ולא ילך אצלה אלא בעדים. אבל בלא עדים יש מחלוקת בזה וכמ"ש הבית שמואל כק"ח ועיין שי למורה שם ובהגהות הרב"פ ז"ל. מספר נמצא דמטעם חיוב המלקות ל"ט של תורה נפטר מההכאה של כפיי' אלא דהא תינח כשמישכן באיסר והתרו בו דיש כאן חיוב ל"ט של תורה אבל כשמישכן בהיתר או כשלא קיבל התראה דשוב אין כאן מלקות של תורה הוי אמינא דכופין ומכין עד שת"נ וכאמור למעלה לזה בא הסמ"ע ולימד דאין כאן כפיי' זו משום דמתן שכרה בצידה ואע"ג שיש כאן גם לאו חוץ העשה כבר תירץ המ"ל בפ' מהלכות עבדים דכל שהלאו ניתק לעשה דינה כמ"ע לחוד והקצות שם לא ראה דברי המ"ל הללו. אמנם דעת האו"ח לפי הנראה דהוא סבור דאפילו במ"ע שמ"ש בצידה כל שיש בביטולה לאו של מלקות כופין אותו לקיים העשה ואין כח במ"ש שבצידה לפוטרו מכפיי' אלא בעשה גרידא או אפילו יש עמה לאו כגון לא תשכב בעבוטו שהוא לאו שאין בו מעשה ואין בו מלקות להכי לא כייפינן לי' מטעם מ"ש שבצידה והנה זה סברא מחודשת שלא נמצאת בשום מקום אדרבה הרי דעת רוב הפוסקים דלהכי כייפינן לצדקה משום הלאו דלא תאמץ ולא תקפוץ הרי דאפילו בלאו שאין בו מעשה כופין אע"ג שמ"ש בצידה ויש לחלק דלא תשכב בעבוטו וכדומה דניתק לעשה שאני וכמ"ש המ"ל [באופן דס"ל להגאון באו"ת דכשיש שם לאו של מלקות כגון חבל משכון באיסור כה"ג לית מאן דפליג דכופין כי פליגי בלאו שאין בי מעשה ולא ניתק לעשה לחד תירוצא בתוס' והר"ן כופין משום הלאו וס"ל דלא תקפיץ לא ניתק לעשה ועיין הפלאה כתובות מ"ט ולאידך תירוצא אין כיפין ואם ניתק לעשה כ"ע מודי שאין כופין. אבל מ"מ כבר הוכחנו דאית מאן דפליג דאפילו יש שם לאו של מלקות אפיה אין כופין וכמ"ש בתשב"ץ ובזה יבואו דברי הסמ"ע על נכון] אלא שקשה איך יהא הבדל הענין הכאה זו בין עושה מעשה ואינו עושה מעשה והלא כל עיקרה של הכאה זו ומקור דין זה איננה אלא על העדר המעשה כגון אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל אלא שלמדו ממנה דה"ה העושה מעשה אבל שנקל בהכאה זו מצד טעם זה שאינו עושה מעשה זו לא שמענו אלא במלקות ל"ט של תורה:
על כל פנים עלה בידינו פירוש נכון לדברי הסמ"ע דמ"ע שמתן שכרן בצדה אין נוהג בה הכאה זו אע"ג שיש שם לאו של מלקות ולכן צריך לפרש דמ"ש הרמב"ם דמחזיר בעל כרתו ר"ל לאפוקי דלא נימא דעביד מהני ואין עליו שום חיוב להחזיר קמ"ל דעביד לא מהני וחייב להחזיר אבל הכאת הכפייה שהיא עד שת"נ אין נוהג בה אלא או ל"ט מלקות אם התרו בו ובלא התרו בו או שלא קיבל התראה אין כאן לא מלקות ל"ט ולא הכאה של כפייה מפני שכתוב מ"ש בצידה ואין עליה אפילו מרדות דרבנן וכמו שהוכחנו מדברי הגהות מיימוני פ' י"ב מהלכות אישות והמ"ל בהלכות עבדים פ' ומדברי הסמ"ע הללו יש ללמוד עוד דס"ל דמ"ע שמ"ש בצידה אין עליה אפילו כפייה קטנה ודלא כמהר"ם בבא בתרא דף ח' ע"ב שאם כדברי מר"מ לא הי' צריך לדחוק אלא דמ"ש מחזיר בעל כרחו ר"ל שכופין אותו עכ"פ כפייה קטנה אלא ודאי סבירא ליה דאין שם אפילו כפייה קטנה:
וכן מוכח מדברי הט"ז ביו"ד ר"ם ר"מ וכן מוכח מדברי הש"כ בחו"מ ק"ז ס"ק א' וכמו שנכתב לקמן בס"ד ומתוך הדברים הנזכרים אנו למדים דשורש ענין מצוה שמתן שכרה בצידה שאין כופין עליה איננה כטעם יש מי שאומר דהואיל ומתן שכרה כתוב בצידה אין מן הצורך לכופו דכמו ששנינו חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותו משום דלכפרה באין ומעושה ועומד הוא מפני שרוצה להתכפר כמו כן כשמ"ש בצידה רוצה הוא במתן שכרה וא"צ עישוי שאם הי' כטעם הזה הי' בדין דרמו בחייבי חטאות אעפ"י שאין מעשין מ"מ זהו דוקא קודם שעברו ג' רגלים אבל אחר ג"ר ממשכנין ומעשין מפני שבכל רגע ורגע עובר בב"ת וכמ"ש התוס' פ"ק דר"ה דף ו' דיבור המתחיל יקריב אותו וכן כתב הרמב"ן במלחמות פ' ארבעה וחמשה שסברא נכונה הוא ע"ש הרי כל שעומד באיסור לפנינו מעשין אותו אפילו בחייבי חטו"א ולפי טעם הנ"ל הוא הדין במ"ע שמ"ש בצידה דחד טעמא הוא ואיך א"כ ברירא לי' להסמ"ע דאין כופין אותו להחזיר משכונו שמשכן באיסור משום מ"ש הכתוב בצידה והרי עובר לפנינו בכל רגע ורגע וכה"ג אפילו חייבי חטו"א גופייהו ממשכנין אלא ודאי עיקר טעמא דאין כופין במ"ע שמ"ש בצידה הוא כמ"ש רש"י בחולין קי"ז וכדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמייא:
העולה מזה הרודף אחרי ל"ת כגון לאכול נבלה וטריפה או אפילו רודף לחלל שבח שיש שם לאו מעשה לא מלקינן לי' עד שת"נ ומטעם הנ"ל דשמא יתחרט בזו הרגע האחרונה ולא יעבור. (ב) עובר לפנינו אחת מהעבירות הנ"ל לדברי הר"ן מכין אותו עד שת"נ ולהתשב"ץ גם בזה אין מכין עד שת"נ אלא לוקה מ' של תורה על כל התראה אלא דלפי טעם השני הנ"ל י"ל דכהתרו בו וקיבל התראה גם הר"ן מודה דנידון במלקות והר"ן מיירי שם בלא קיבל התראה שכה"ג גם התשב"ץ יודה כיון שאין שם מלקות של תורה נידון בהכאה זו אבל לפי טעם הראשון דהכי גמירי להו דבל"ת אין שם הכאה זו דקילא בזה ל"ת מעשה א"כ אפילו כה"ג שעובר לפנינו נמי לא מחינן לי' עד שת"נ. (ג) לטעם א' אם יש שם עשה ול"ת בדבר אחד מכין עד שת"נ בשביל העשה משא"כ לטעם הב' מלקות שעל הל"ת דוחין הכאה הזאת (ד) יש מצות עשה שדינה כלא תעשה כגון אוכל פירות שביעית אפילו רודף לאכלן לא מחינן לי' עד שת"נ מטעם הנ"ל דשמא יתחרט ולא יאכל. (ה) ויש ל"ת שדינה כמ"ע כגון לא תלין פעולת שכיר אחר שעבר זמנו או בל תאחר אחר שעבר ג' רגלים שבישיבתו בטל עובר על לאו בכל רגע ורגע ומכין עד שת"נ. (ו) כל זה לענין הכאה עד שת"נ אבל הכאה בעלמא להפרישו מאיסורא נוהגת אפילו רודף אחר ל"ת ואפילו איסור קל ממנה. [ויש לומר עוד טעם חדש לפי מ"ש הפרמ"ג בספרו תבת גמא דף ע"ד עמוד ד' דעיקר מצות הוכח תוכיח אינה אלא כשחבירו עובר על ל"ת משא"כ כשעובר מ"ע ע"ש הטעם וי"ל דלכן קולו חומרו הואיל ואין חיוב על יחיד להוכיח על עבירות מצות עשה לכן ב"ד חייבין לכופו עד שת"נ משא"כ בל"ת דחייב כל יחיד להוכיח את חבירו ולהכותו ולהפרישו מאיסור לכן חומרו קולו שאין רשאי להמיתו ואין כאן חיוב על הב"ד כלל יותר מן כל אדם וכעין דברי מהר"מ בסי' תשנ"ה דאין ב"ד מוזהרין לכופו במצות מאזני צדק דכתיב יהי' לכם לכם הדבר מסור ולא לב"ד יעו"ש]: