אור ברסלב
סדר הלכה (חידושי הלכה) קונטרס תורת העישוי › פרק יב

סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין

קונטרס תורת העישוי · פרק יב

פרק יא

יבאר הא דתניא כל מ"ע שמ"ש בצידה אין ב"ד מוזהריו לכוף ואיך א"כ ממשכנין על צדקה:

בש"ס חולין ק"י ע"ב תניא כל מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עלי' והקשו התוס' שהרי בצדקה מתן שכרה בצידה בגלל הדבר הזה יברכך כו' ואמרינן ב"ב חי. רבא אכפיי' לרנב"א ואפיק מניה ד' מאה זוזי לצדקה וכן הקשו בתוס' ב"ב שם ובכתובות מ"ט: וכן הקשו הר"ן והמרדכי והריטב"א והרבה תירוצים נאמרו ליישב קושיא הלזו וראיתי להגאון בעל יד שאול שהביא תירוץ חדש בשם בעל המאור שלא הזכירוהו הפוסקים כלל וז"ל ביו"ד סי' רמ"ח ס"ק א' מצאתי בבעל המאור פ"ד דב"ק שכתב הא דכפי רבא לר"ן הוא רק שיאמר רוצה אני אבל בעל כרחו אין מוציאין. והנה זה שיטה חדשה והוסיף שם עוד וז"ל והא דאמר בחולין ק"י: שבקיהו ולא כפו אותו עד שיאמר רוצה אני והוא קושיא גדולה להרז"ה אמנם י"ל דשם קאי לענין כיבוד אב ומהו הכפיי' שיאמר רוצה אני ואין זה כבודו של אב דהא לא רצה לכבדו עד שכפו אותו עכ"ל:

ולענ"ד דבריו תמוהין חדא דאיך נפרנס לפ"ז דברי הש"ס במקומן דקאמר שבקוהו דתניא כל מ"ע שמ"ש בצידה אין מוזהרין ומה ענין זה לכאן אפילו נימא דמוזהרין לכופו גם על מ"ע שמ"ש בצידה מ"מ שאני הכא דאפילו יאמר רוצה אני אין זה כיבוד אב והכי הו"ל למימר שבקוהו דכיבוד כהאי לאו כיבוד הוא ומדלא הזכירו טעם זה כלל אבל יהיב טעמא לפוטרו משום דתניא מ"ע שמ"ש בצידה אין כופין עלי' א"כ הקושיא הגדולה להרז"ה הדרה לדוכתי' הא גם כשמ"ש בצידה כופין שיאמר רוצה אני ועוד קשה שהרי עיקר דין זה נמצא, בש"ס בשני מקומות האחד כתובות פ"ו ושם פירשו להדיא באיזה מצוה דברו כגון סוכה ולולב והשני בתולין קל"ב וביארו גם שם בפירוש כגון מה כגון סוכה ולולב וציצית לאפוקי מ"ע שמתן שכרה כתיבה בצידה ומעתה לפי שיטה החדשה שמצא להרז"ה כאן הרי אין צריך לחלק בענין מהות הכפייה וההכאה כלל ואין הפרש ביניהם אלא לענין להוציא מנכסין שלא מרצונו. דבמ"ע שאין מ"ש בצידה כגון להשיב את הגזילה או העושק או פריעת חוב יורדין לנכסין וגובין מהם אעפ"י שעומד וצווח איני רוצה משא"כ כשמ"ש בצידה כגון צדקה ודכוותה צריך שיאמר רוצה אני ואז לוקחין ממנו וכל זמן שאומר איני רוצה או שאינו אומר רוצה אני אין כת בידינו לגבות מנכסין כלל ונמצא לפ"ז דלענין כפייה והלקאה תמורה מ"ע שמ"ש כתוב בצידה שמכין אותו עד שיאמר רוצה אני אעפ"י שנכסיו לפנינו. משא"כ במ"ע שאין מ"ש בצידה כל שיש לנו ממה לגבות אסור להכותו כלל וכן מבואר להדיא בתוס' ר"ה ד' וא"ו בד"ה יקריב שכתבו שאם אין מוציאין במה למשכנו אז כופין עכ"ל וא"כ קשה טובא שהרי הברייתא לא הזכירה כאן כלל מענין ירידה לנכסים אלא מענין ההלקאה וכפיית גופו עד שת"נ ועלי' פירשו כגון מה כגון סוכה ולולב וציצית שהם, כולם מצוות שאין מ"ש כתוב בצידן א"כ מוכרת ממילא דיש הבדל בתכונת ההלקאה גופא בין מ"ע שמ"ש בצידה לאין מ"ש בצידה ועוד דבסוכה ולולב וציצית אין בהם הוצאות מנכסיו ולא שייך בה עניני גבייה של ממון והרי זה ג"כ קושיא גדולה להרז"ה ותו קשה דהרי מקור דין זה שלא לכוף על מ"ע שמ"ש כתוב בצידה מבואר בירושלמי פ"ד דב"ב מאזני צדק יהי' לך מכאן אמרו מ"ע שמ"ש בצידה אין ב"ד מוזהרין ומקשינן שם מהא דתניא יהי' לך מנה לך אגר דמים [ממונים להלקות מעוות המידות רשב"ם ב"ב פ"ט] ומשני כיני מתניתין אין נענשין אבל מ"מ מוזהרין והשתא לשיטה חדשה הנ"ל שאין הפרש ביניהם בענין ההלקאה אלא לענין הוצאה בעל כרחו בלי שיאמר רוצה אני קשה שאין זה ענין למצוות צידוק מאזנים כלל ואין כאן ירידה לנכסין אלא כפייה לקיים המצוה והרי זה נוהג גם במ"ע שמ"ש בצידה לשיטה הנ"ל והיותר תמוה דלפ"ז מאי מקשינן בירושלמי מהא דתניא מנה לך אגר דמים אדרבה הא אנן נמי ס"ל הכי דצריך אגר דמים שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני והא וודאי תיובתא להרז"ה:

אמנם לענ"ד שלא כיוון הרז"ה לשיטה חדשה הלזו כלל שהרי עינינו הרואות שהרז"ה בא שם לפרש דברי הגאון רב האי שהביא בזה"ל דאפילו נודר ליתן לצדקה לא מצי ב"ד למעבד ביה מידעם וכן סיים שם הרז"ה בשמו בזה"ל לית ליה לב"ד למיעבד בי' ולא מידי ואי כשיטה הנ"ל דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני איך יאמר לא עבדינן לי' ולא מידי והלא אין לך עישוי גדולה מזו והיא היא העישוי הכתובה בתורה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ובה אמרו ג"כ שהיא כפיי' עד שיאמר רוצה אני וכמ"ש בש"ס להדיא אבל לענ"ד ברור שלא בא הרז"ה כאן ליישב הקושיא מהא דקיי"ל מ"ע שמ"ש בצידה אין מוזהרין שהרי לא נמצא שם בדבריו רמז מענין מ"ע שמ"ש בצידה כלל וכלל ובלי ספק שיכול להיות דעת הרז"ה ביישוב קושיא זו כדברי התוס' ב"ב ח' שתירצו בכמה אופנים ולא דיבר כאן מענין הקושיא הלזו אלא שהרז"ה בא כאן ליישב קושיא אמרת גדולה ממנה ומירוצי התוס' שם לא כולם יספיקו לתרצה והיא שלפי דברי רב האי דאפילו כד מד נודר לצדקה לא מצי ב"ד למיעבד לי' מידי. א"כ קשה איך כפה רבא לר"נ ואפיק מניה ד' מאה זוזי והרי אי אפשר לתרץ זה כמו שתירצו התוס' שם דמשום לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ. או דשאני התם דמיירי בנדר רנב"א ליתן שהרי הגאון נמי בצדקה מיירי שע"י נדר. וכן תירוצי הריצב"א והריב"ש והר"י שאין נענשין אבל מוזהרין או שאין מוזהרין אבל רשות בידם להכותו שהרי הגאון קאמר דלא מצי למיעבד בי' מידעם וממילא נמי דאי אפשר לתרץ כאן דכפייה גדולה הוא דאין עושין אבל חייבים לכופו בהכאה בעלמא וכן לא יועילו כאן תירוץ הריטב"א ולא תירוץ רבנו אליהו שהרי בנודר לצדקה וודאי ראוי לכופו לפי דברי שניהם וכן מ"ש דשאני תקנת בני העיר שקבלו עליהם שהגבאי יוכל לכופם הנה לא ניחא ליה לבעל המאור לאוקמא הך דרנב"א בהאי גוונא שאין סברא לומר שר' נתן יפרוש עצמו מן הציבור וכן מוכת להדיא בבעל המאור שם שכתב הא דאמר ממשכנין על הצדקה לא אמרו אלא בדבר שהוא תנאי בני העיר ותקנתא ואלו הך כפיי' דרנב"א לא רצה לאקומי בהכי. ועל כרחינו שהיא מן הטעם שאמרנו. הנה א"כ מבואר שמכל התשעה דרכים הנ"ל לא נשאר לו לבעל המאור אלא דרך אחד והיא דהך כפייה דרנב"א לא היתה אלא כפיית דברים שיתרצה בעצמו ויאמר רוצה אני וזהו כוונת הרז"ה שם שכתב וז"ל מאי דאמרינן אכפיי' רבא לרנב"א עישוי הוא שעשאו וכפאו עד שיאמר רוצה אני אבל ליטול ממנו בעל כרחו בדלא אמר רוצה אני אין לו לב"ד לעשות כן עכ"ל והוא תירוץ ר"ת וסייעתו דעישוי דברים הוא דהווי התם ואין כאן שיטה מרשה כלל:

שוב מצאתי בשיטה מקובצת דב"ק פ"ד שם בשם המאירי שהביא ג"כ שיטת רב האי גאון הלזו והוקשה לו ג"כ מהך דרנב"א וז"ל ומה שאמרו ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך פירושו עישוי בדברים עד שיאמר רוצה אני ועל דרך זה אמרו אכפיי' רבא לרנב"א אבל כל שלא אמר רוצה אני אין ב"ד מוציאין ממנו עכ"ל הנה מבואר להדיא שגם הוא סבר כן דכל שלא אמר רוצה אני, אין ב"ד מוציאין ממנו ומ"מ הוצרך גם לזה לתרץ שלא הי' שם רק עישוי דברים דאל"כ הדרא קושיא לדוכתה הרי ב"ד לא מצי למיעבד בי' מידי והן הן דברי הרז"ה שכתבנו אמנם המאירי רוצה לתרץ בדרך זה דמה שאמרו אזהרה לב"ד שיעשוך נמי ר"ל עישוי דברים ולסלק בזה השגת הרמב"ן והר"ן על רה"ג אבל יש סתירה לדבריו מהירושלמי פ"ק דר"ה דאמרו להדיא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך רבנן דקיסרין בשם ר' אבינא מכאן למשכון הרי דפשיטא להו דועשית עישוי ע"י מעשה משמע אבל כבר כתבנו דרב האי גאון בעצמו סילק ההשגה הזאת שם בתשובתו בדרך יותר פשוט וכמ"ש במקומו:

והנה הרציתי דברים הללו לפני הגאון המחבר נרו וכתב לי תשובה אעתיק פה קצתה הנוגע להנ"ל בזה"ל אני לא הבנתי דברי הרז"ה רק דמה דכפיי' רבא לר"נ הי' רק שיאמר רוצה אני ולא שיוציא בע"כ ועיקר החידוש דאף שכפה רבא לר"ן יהי' הטעם איך שיהי' והכפי' איך שיהי' אבל לא כפיי' להוציא בע"כ רק עד שיאמר רוצה, עכ"ל ועל זה כתבתי לו שנית זו קשה יותר מן הראשונה שאם כן מה היא המציאה שמצא ברז"ה ומהו השיטה חדשה שהביא לנו בזה מה שלא נזכר בפוסקים והלא דבר זה לימוד ערוך בידינו מדברי רבותינו בעלי התוס' בכתובות מ"ט ונשנה בפ"ק דב"ב ד ת' ומשולש במולין דף ק"י והיא התירוץ הראש והראשון שתירצו בשם ר"ת דהא דכפה רבא לר"נ לא כפה אלא בדברים כי הא דכתובות נ"ג אכפייה ועל שלא הי' אלא כפיית דברים להטות דעתו שירצה א"כ פשיטא שאם לא ירצה לשמוע אלו הדברים הרי לא יוציאו ממנו בעל כרתו וכבר הזכירו דברי ר"ת הללו הר"ן והמרדכי ומהרי"ק שורש קמ"ח והגהות מיימוני פרק י"ב מהלכות אישות והבית יוסף סי' רמ"ת ויש לכאורה לומר שדעת הגאון נ"י לחלק בין עישוי הגוף לעישוי ממון ולומר דהך תירוץ דר"ת דכפאו בדברים ר"ל לאפוקי דלא מחיני' בשוטין אבל ממון מוציאין ממנו על כרחו אפילו עומד וצווח איני רוצה. אבל קשה מנא לן למימר הכי והרי מצינו להדיא דאפילו במקום שמכין אותו עד שת"נ כגון פרעון חוב מ"מ יש אומרים דלא נחתינן לנכסין וכמ"ש הרמב"ן בסוף פרק גט פשוט ואפילו לסברא השנית בשיטה זו שם דה"ה דיורדין לנכסיו היינו דוקא מטעם דעד שאתה פוגע בגופו פגע בממונו תחילה וכן מבואר בר"ן פרק מי שהי' נשוי להדיא שהוא רק מתורת כפיי' וכשאינו לפנינו שא"א להלקותו גם לנכסיו אין יורדין וא"כ בזה שאין כופין אלא בדברים וודאי לכולי עלמא ס"ל שאין מוציאין ממנו בעל כרחו אם לא שיאמר רוצה אני:

ועוד תימה איך אפשר לומר דלתירוץ זה של ר"ת מוציאין ממנו בעל כרחו א"כ למה לו לר"ת לומר דהך כפיי' דר"נ לא היתה אלא כפיית דברים שתירוץ זה באמת תמוה וכמו שהתפלא הר"ן בכתובות שם דא"כ אפילו בלא אמיד נמי וכבר נתחבטו בזה מהרש"א ומהרמ"ש. ועתה אם הנחה זו אמת דר"ת ס"ל דמוציאין ממנו ממון בעל כרחו א"כ הי' לו לתרץ בפשיטות אע"ג דאין מעשין גופו ברידוי הגוף ובהלקאה אבל מ"מ מוציאין ממנו ממון בעל כרחו והיינו דקאמר ואפיק מני' ד' מאות זוזי אבל על כרחינו צ"ל דהדבר ברור דס"ל לר"ת וסיעתו דאין מוציאין ממנו ממון בעל כרחו כמו שאין מלקין אותו והוכרח לתרץ דכפיי' היינו בדברים שיתרצה ליתן בעצמו וכ"כ המרדכי בפרק השותפין שם ושכ"כ ר' יוסף טיב עלם ושכ"כ רבינו שמעיה ושכן פסק ריב"א דאין מעשין על הצדקה אם מסרב ליתן וז"ל ואין הדבר תלוי אלא בנדיבות ובדברי הרצאה עכ"ל וכ"כ עוד בהגהות סוף פ"ק דב"ב בשם ר"ש ור"י וסיים וז"ל אין ב"ד של מטה מוזהרין ואין הדבר תלוי אלא בנדיבות הלב ובהרצאת ריעים עכ"ל הרי מפורש דכולהו ס"ל דאין מוציאין ממנו בעל כרחו וכבר נזכרו דברי הפוסקים הללו בבית יוסף סי' רמ"ח ועיין ר"ן פרק נערה שנתפתה שם אחר שהעלה דכפיי' זו איננה כפיית דברים אלא הכאה בשוטין ומכל מקום כתב שם בשם הרשב"א דלא נכסינן לנכסי' להוציא ממנו בעל כרחו וכ"כ הב"י בשמו בסי' הנ"ל ובדרכי משה שם אות ב' אם מוציאין ממנו בעל כרחו עיין תשובת הרשב"א שהביא הב"י סימן רנ"ט ושם מבואר דבצדקה הואיל ויכול ליתנה למי שירצה לכן אין מוציאין ממנו בעל כרחו וכ"כ במחנה אפרים הלכות צדקה סימן א' ושם ס' ב' כתב דגם הרי"ף ס"ל דאין מוציאין ממנו בעל כרחו אפילו נדר לצדקה אם לא שאמר סלע זו לעניים יעו"ש:

והנה גם דברי עצמו בספר יד שאול שכתב וז"ל והא דאמר בחולין שבקיהו ולא כפו אותו שיאמר רוצה והוא קושיא גדולה להרז"ה עכ"ל הנה דבריו הללו סותרים את דבריו הנ"ל שבתשובתו וכבר נרגש הגאון נר"י בעצמו בזה וכתב אלי מכתבו בזה"ל וכפי הראות מה שחשב מעלתו בדברי הוא מה שהקשתי מהך דחולין דשבקיהו והרי שם שפיר אמר שבקיהו שלא להלקותו. אבל באמת כוונתי היתה כיון דעכ"פ רבא כפה לר' נתן יהי' בדברים וכדומה עכ"פ כפיי' עד שיאמר רוצה אני ולמה אמר כאן שבקיהו נהי דאין מלקין בשביל שהיא מ"ע שמ"ש בצידה אבל לשון שבקיהו משמע דלא יאמר לו כלום אף בדברים ועל זה תמהתי דהי' להם לכופו בדברים עד שיאמר רוצה עכ"ל אות באות:

ועל זה כתבתי להגאון שניה הרי בתוס' ב"ב ח' ע"ב מבואר להדיא דס"ל דהך שבקיהו אינו ר"ל לפוטרו לגמרי אלא שלא להכותו עד שתצא נפשו וכ"כ המרדכי שם וכן מבואר בדברי הגאון מהר"מ שם וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' ר"ח דשבקיהו היינו מן הלקאה רבה אבל כפיי' קטנה וודאי עושין וא"כ מה היא הקושיא גדולה להרז"ה אם יפרש גם הוא כהתוס' והמרדכי וסייעתם ותגדל התימה שאם יסוד הקושיא הגדולה הלזו בנוי על שורש זה שהשריש הגאון נרו דשבקיהו לגמרי משמע דגם מכפיית דברים שבקיהו א"כ מדוע תלה קושיא זו על הרז"ה דווקא ולא על התוס' והמרדכי וסייעתם הנ"ל ומה גם לשיטת הריצב"א דס"ל דמלקין אותו רק לא עד שת"נ ומדוע לא יתמה גם על הרמב"ן במלחמות שם שכתב להדיא דהך כפיי' דרבא לר' נתן לאו עישוי דברים בלחוד קאמר אבל עישוי ממש הווי התם ומלבד כל זה קשה אחרי שבאנו לידי סברא זו דתכונת הכפיי' של מ"ע שכתוב מ"ש בצידה אינה חזקה כמו הכפיי' דסוכה ולולב ולעולם דיש כפיי' בשניהם א"כ ממילא אזדא לה הקושיא מעיקרא ומה לנו א"כ לחדש בזה שיטה חדשה כלל אם לא שנאמר לקיים השיטה החדשה הלזו שהביא הגאון נ"י אבל לא מטעמיה שכתב במכתבו אלא דנימא דלעולם אין הבדל בתכונת איכות ההכאה כלל וכן לענין חיוב הב"ד לעשות כפיי' שניהם שווין ואין הפרש בניהם אלא בדבר זה בלבד שמ"ע שמ"ש בצידה הכפיי' היא עד שיאמר רוצה אני וכשעומד במרדו וצווח איני רוצה אין ב"ד מוציאין מידו בעל כרחו משא"כ כשאין מ"ש בצידו ב"ד מוציאין מנכסיו לקיים המצוה אעפ"י שעומד וציוח איני רוצה ומה שהקשינו למעלה מה ענין הוצאה בעל כרחו בסוכה ולולב וציצית והרי אין שם אלא הלקאה וכפיי' שיעשה המצוה והרי זה נוהג גם במ"ע שחש"כ בצידה:

ויש לומר דגם במצות הללו שייך הוצאות ממון מנכסיו וכאותה ששנינו בתוספתא פ"א דתרומות ופ"ח דב"ב אפוטרופסין מוכרים בתים ושדות לעשות להם סוכה לולב וציצית ושם ביתומים מיירי ואצ"ל בנכסי גדול שב"ד מוציאין ממנו בעל כרחו ומוכרין נכסיו לעשות לו סוכה ולולב וציצית. אבל כשהיא מ"ע שמ"ש בצידה כופין אותו עד שיאמר רוצה וכל זמן שאינו רוצה אין מוציאין ממנו בעל כרחו וכן יש לומר לענין מצות מאזני צדק אבני צדק הואיל ויש שם מ"ש כתוב בצידה כל זמן שלא יאמר רוצה אני אין מוציאין ממנו ממון לעשות לו מאזני צדק אלא מכין אותו עד שיאמר רוצה אני. גם מה שהקשינו מדנקט בש"ס כתובות פ"ו וחולין קל"ב סוכה ולולב וציצית משמע דר"ל לאפוקי מ"ע שמ"ש בצידה אין עלי' הך הכאה א"כ מוכת לכאורה דיש הבדל בתכונת הכפייה גופה ואיכותה:

יש לומר דזה וודאי היתה הוכתה אם הי' שונה שם התנא ההפרש שיש בין מ"ע שמ"ש בצידה למ"ע שאין מ"ש בצידה אבל הרי לא דיבר שם בברייתא זו מענין זה אבל באו שם ללמד ההפרש שבין הלקאה של ל"ת שאינה אלא ל"ט משא"כ הלקאה להמבטל מ"ע שהיא שתצא נפשו וי"ל דלהכי נקט סוכה ולולב וציצית דפסיקא לי' מלתא דמכין עליהם עד שת"נ כיון דלית בהו חסרון כיס כולי האי וכמו שפירש"י בחולין שם להדיא משא"כ מצות הצדקה וכדומה לא פסיקא מלתא דבדלא אמיד למיהב כולי האי וודאי לא כייפינן ליה ולעולם דיש הלקאה זו גם בצדקה אי אמיד אע"ג דמ"ש בצידה אלא שאין מוציאין ממנו בעל כרחו עד שיאמר רוצה אני הואיל שכתוב מ"ש בצידה משא"כ במ"ע שאין מ"ש בצידה כגון השבת גזל או עושק או פריעת חוב ב"ד מוזהרין לירד לנכסיו ולהוציא מהם ולקיים מצות הללו אעפ"י שהוא עומד וצווח שאינו רוצה. וכן יש לומר גם במצות התלויות בגופו דכל שיש מ"ש כתוב בצידה אעפ"י שיש בידינו להכריחו לקיימה מ"מ הכפיי' איננה אלא שיאמר רוצה אני וככפיית הבאת קרבנו דכתיב בהו לרצונו מה שא"כ כשאין מ"ש בצידה מכריחין אותו לעשות המצוה אעפ"י שעומד וצווח אינו רוצה ועיין טורי אבן ר"ה ד' כ"ת דלמ"ד מצות אצ"כ אם כפאוהו ליטול לולב ונטלו בעל כרחו יוצא ידי מצוה בעל כרחו אפילו עומד וצות אינו רוצה לצאת בו אפ"ה יוצא בו בע"כ ע"ש שכ"כ בשם הר"ן בשם הר"א וי"ל דכשמ"ש בצידה כ"ע מודי דאינו יוצא עד שיאמר רוצה אני וכאלו כתוב בו לרצונו ועיין קינ"ת ד' ל"ט ודף קט"ו מ"ש שם בשם התוס' בשם התורת חיים והמהרש"א וספר קרבן ראשית על ר"ה ודו"ק:

אמנם הקושיא שהקשינו למעלה אי נימא דמלקין גם במ"ע שמ"ש בצידה א"כ מה מקשה הירושלמי בפרק הספינה שם מהא דתניא יהי' לך מנה לך אגר דמים והרי שפיר הוצרכו הממונין להכות ולכוף עד שיאמר רוצה הא ודאי לכאורה תיובתא היא וי"ל דהירושלמי באמת לא ס"ל הכי ופליגי בזה הירושלמי והבבלי דלהירושלמי ההפרש שביניהם אינו אלא שזו ב"ד נענשין וזו לא, ולהבבלי ההפרש שביניהם רק לענין אמירת רוצה אני וכנ"ל ולדברי הריטב"א פ"ק דר"ה ד' וא"ו יש ביניהם מחלוקת יותר דלירושלמי מוזהרין להכותו אלא שאין נענשין ולבבלי אין מוזהרין כלל משא"כ לשיטה הנ"ל כ"ע מודי דשניהם כופין עליהם במילי ושוטין אלא דלבבלי איכא בינייהו שיאמר רוצה אני ולירושלמי א"ב שאין נענשין במ"ע שמ"ש בצידה. והנה א"כ נמצא למידין דיש מקום לקיים שיטה הלזו לפום ש"ס דילן אבל עדיין נשאר לנו הקושיא הגדולה הנ"ל שהעיר עלי' הגאון נ"י מהך דחולין ק"י דאמר להו שבקיהו דתניא מ"ע שמ"ש בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עלי' והרי לשיטה זו כופין ומלקין גם במ"ע שמ"ש בצידה עד שיאמר רוצה אני:

ויש לענ"ד ליישב גם קושי' זו ולומר דעד כאן לא אמרו לשיטה זו שמלקין גם על מ"ע שמ"ש בצידה אלא לענין הכאה שקודם המעשה דהיינו כשבידו לקיים עוד אבל לענין מכות מרדות שאחר שעבר על המצוה הלזו כלהו מודו דאין מלקין אותו אח"כ כשעבר כבר מ"ע שמ"ש בצידה ועיין הגהות מיימוני פרק י"ב מהלכות אישות אות כ' מוכת להדיא דס"ל דעל מ"ע שמ"ש בצידה אין לוקין מרדות על לשעבר ועיין מ"ל פ"ג מהלכות עבדים ה"ז ומתוקמא הך עובדא דחולין ק"י לענין מרדות על מה שעבר לא שעובר לפנינו אלא דלא הוי מוקיר כבר וכפתיהו על העמוד להענישו על העבר להכי שפיר אמר להו שבקיהו דתניא מ"ע שמ"ש בצידה כו' אבל רש"י שם לא פירש כן ומשמע ודאי דלא ס"ל הכי וי"ל דכל זה בהעדר הכיבוד בשב ואל תעשה וזהו שאמר דלא הוי מוקיר אבוהו אבל המבזה אביו בדברים או אפילו ברמיזה בזה י"ל דלית מאן דפליג דמלקין אותו מרדות וכמ"ש הרמב"ם והטור והש"ע ביו"ד סי' רמ"א סעיף ו' ובספר נחל איתן פ"ו מהלכות חמץ ומצה הלכה י"ב כתב דאין לוקין מרדות על שום ביטול מ"ע כשלא עשה מעשה אבל בחידושי הר"ן לחולין קל"ב מבואר דלוקה אחר הסוכות אם לא ישב בסוכה מוכח דלא כנ"א וכ"כ הפר"מ בפתיחה לאו"ח חלק אות כ"ה וכן מוכרח לפי שיטה הנ"ל דאמר שבקיהו על דלא הוי מוקיר דהיינו העדר כבור בשוח"ת ויהיב טעמא משום דמ"ש כתוב בצידה מכלל דכל שאין מ"ש בצידה לוקה מרדות גם שוא"ת וגם על העבר ובהכי ניחא נמי ליישב מה שהקשה הריטב"א דבירושלמי קאמר דמוזהרין גם על מ"ע שמ"ש בצידה ובש"ס דילן אמר שבקיהו משמע דאין מוזהרין כלל דלא כהתוס' והמרדכי הנ"ל והעלה מזה דפליגי הירושלמי והבבלי בזה ולהנ"ל י"ל דאפילו נימא שבקיהו לגמרי משמע מ"מ זה לא אמרו אלא לענין מרדות על מה שעבר בשוא"ת וכנ"ל דכל שמ"ש בצידה אין מלקין אותו אח"כ כלל אבל בירושלמי הרי מיירי במנוי אגר דמים להלקותם שלא יעשו עוול במדה ומשקל שלפנינו בכל עניני המו"מ ובזה גם הש"ס דילן יודה ותדע לך שהרי ש"ס ערוך הוא ב"ב ד' פ"ט דמעמידין אגר דמים למדות וכפי' רשב"ם שם דמפקינן לה מקרא יתירא דאזהר רחמנא לב"ד להעמיד ממונים להלקות ולהעניש את מעוות המדות הרי דמוזהרין ב"ד גם על מ"ע שמ"ש בצידה ולשיטת הריטב"א הנ"ל דלש"ס דילן אין מוזהרין כלל דשבקיהו לגמרי משמע קשה א"כ מש"ס דב"ב הנ"ל ויש לומר דס"ל דמינוי אגר דמים שהזהרו למנותם היינו להיות מוכנים אם ירצה ב"ד להכותם וס"ל דרשות לב"ד להלקות הגם שמ"ש בצידה אם ירצו אבל גוף הכפיי' אין מוזהרין כלל והא דלא מוקי להו הא, דממשכנין על הצדקה דרשות קאמר י"ל משום דקאמרו בש"ס שם ממשכנין על הצדקה בדאמיד כי הא דכפיי' רבא לרנב"א ואי לא הוי אלא רשות לא הי' לו לרבא לכוף לר' נתן וכמ"ש הש"ך בחו"מ ר"ם ק"ז אי נמי י"ל דס"ל סתם ממשכנין שאמרו חיובא היא כי הא דתנן חייבי ערכין ועולות ושלמים ממשכנין דר"ל מוזהרין על כך כמ"ש, ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וכן מה דתנן חייבי חטאות אין ממשכנין פירש הריטב"א שם דאין חייבים למשכן אבל אם ירצו ממשכנין גם חייבי חטאות יעו"ש בדבריו על כל פנים זכינו לדין שיש לקיים שיטה חדשה הנ"ל מצד עצמה ואם שלא כיון עלי' הרז"ה. שוב מצאתי ראיתי בספר המקנה בקידושין ד' ל"ב שכתב שלולי דברי התוס' הי' נ"ל לתרץ דהך כפיי' דרוב"א היינו כפיי' שיאמר רוצה אבל כל שאינו רוצה אין יורדין לנכסיו להוציא ממנו שלא מדעתו ומצאנו לפי זה תבר להגאון בעל יד שאול בשיטה החדשה הנ"ל גם מצאתי מזה ראי' ברורה לדברינו הנ"ל בכוונת הרז"ה שלא כיון הרז"ה לשיטה הלזו והגאון המקנה שחידשה מדנפשי' ויכולה היא שתתקיים על פי הדברים שפירשנו למעלה ועיקר חידושה דאעפ"י שכופין ומלקין ומוזהרין גם במ"ע שמ"ש בצידה מ"מ אין המצוה נעשית בעל כרחו עד שיאמר רוצה אני ובאופן זה היא באמת שיטה חדשה ולא נמצאה לא בתוס' ולא ברמב"ן ולא בבעל המאור ולא בר"ן והמרדכי ומהרי"ק וריטב"א והנה הר"ן בכתובות פרק נערה ד' פ"א כתב בשם רה"ג בזה"ל כתב רה"ג דבנודר ועברו ג' רגלים עובר בבל תאחר אבל אין ב"ד חייבין לעשות לו כלום עכ"ל מדכתב אין חייבים משמע דחיוב ליכא אבל אם רצו ב"ד מצי למיעבד עישוי וזהו דלא כמ"ש הרז"ה בשמו דלא מצי ב"ד למיעבד לי מידי וקשה לפי זה מה הקשה הר"ן מהא דאיתא התם דיורדין לנכסיו דילמא באמת רשות קאמר ולא חיוב וכן פירש להדיא המרדכי בכתובות שם מ"ש בירושלמי פ"ק דקדושין ברירא לי דכופין את הבן לזון את האב דר"ל רשות לכופו ולא חיוב והמקנה קידושין ל"ב אישתימיטותי' דברי המרדכי הללו וי"ל דס"ל להר"ן דעכ"פ מחוייבים לעשות עישוי קצת וכמ"ש מהר"מ ב"ב ח' הנ"ל לכן שפיר הקשה על מ"ש רה"ג דאין חייבים לעשות לו כלום:

תוכן העניינים

סדר הלכה (חידושי הלכה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה