אור ברסלב
סדר הלכה (חידושי הלכה) קונטרס תורת העישוי › פרק יא

סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין

קונטרס תורת העישוי · פרק יא

פרק י

יבאר כפיה הקטנה שערל מצוה שמ"ש בצדה אם היא חיוב או רשות נם מבוכה נפלאה שבשיטת הריצב"א:

הנה בש"ס פ"ק דב"ב דף ת' רבא אכפייה לר' נתן בר אמי ושקיל מניה ד' מאה זוזי לצדקה וכתבו בתוס' שם בשם ריצב"א בזה"ל ולריצב"א נראה דהא דאין ב"ד מוזהרין על מ"ע שמתן שכרן בצידה היינו דאין נענשין וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה וההיא דכל הבשר שם דלא הוה מוקיר אבוה וכפתי' ואמר להו שבקו ה"פ אינכם מוזהרין להכריחו עד שיעשה, כשאר מצות עשה דאם א"ל עשה סיכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שת"נ כדאמר בהכותב דף פ"ו וכתב מהר"ם שם וז"ל ולריצב"א נראה היינו כו' ר"ל שאם לא כפאו אותו הב"ד עד שיקיים אותה המצוה אין מקבלין עונש על זה אבל מכל מקום מצוה וחיוב עליהם לכוף אותו לקיים וא"כ א"ש דרבא אכפייה לר' נתן כו' וכן סיים בזה"ל אמ"מ כפייה קטנה חייבין לכופו ולכך אכפייה רבא לר' נתן וק"ל עכ"ל מבואר דפשיטא לי' דחייביים ב"ד לעשות הכאה קטנה הגם שמ"ש בצידה אמנם במרדכי פרק א' דב"ב שם כתוב וז"ל ושאל הרב ר' יוסף את הר' יצחק בר אברהם על הצדקה שפוסקין בני העיר ויש יחידים שמסרבים וכו' שמעתי שכתב רבינו שמעיה בשם רבינו יוסף ט"ע אין מעשין על הצדקה שמתן שכרה בצידה כו' ואין הדבר תלוי אלא בנדיבות ודברי הרצאה וכו' והשיב ריצב"א יפה כתב רבינו יוסף דאין מעשין עלוה משום דמ"ש בצידה וכו' ולא כפי' ר"י דפירש כפייה ממש ולא דברים וכו' ע"ש משמע להדיא דריצב"א ס"ל שאין שם כפייה ממש כלל אלא כפיית דברים שיתנדב מעצמו וכן מבואר בהגהות מרדכי סוף פ"א דב"ב בשם ריצב"א שהסכים לדברי ר"י דאין מעשין שמתן שכרה בצידה ואין ב"ד מוזהרין עלי' ואין הדבר תלוי אלא בנדיבת הלב ובהרצאות רעים הרי להדיא דאין מוזהרין לעשות הכאה כלל לא גדולה ולא קטנה וכן יש להוכיח לענ"ד מדברי הש"כ בחושן משפט סי' ק"ז ס"ק א' שכתב שגם ר"ת ור"י ס"ל כריצב"א והא דלא תירצו כריצב"א ולא מוקמי הא דכפה לר' נתן משים שרצה רבא לכופו היינו באם הכפייה דהתם אינה אלא רשות לא הי' לו לרבא לכופו לר' נתן שהי' ת"ת יעו"ש ואי כדברי מהר"מ דגם לריצב"א מוזהרין ומחוייבים עכ"פ להכותו רק לא עד שת"נ א"כ הדרק"ל אמאי לא תירצו ר"ת ור"י דהך כפייה דר"ן הי' כפייה קטנה וזה הוא שמחוייבים ומוזהרין אלא על כרחינו צ"ל דהש"כ ס"ל דלריצב"א אינם מחוייבים לעשות הכאה כלל ובכפיית דברים יוצאים דדי חובתם והכאה רשות אם רצו עושין לא רצו אין עושין:

וכן מוכח להדיא בדברי הטורי זהב ביו"ד ר"ס ר"מ שכתב שם וז"ל ובתוס' פ"ק דב"ב דף ח' כתבו בשם ריצב"א כו' דאין כופין כפייה גדולה עד שת"נ אבל קצת כפייה עושין וכו' וסיים וז"ל גם כאן לענין כיבוד אב רצו ב"ד עושין קצת כפייה עד שיקיים עכ"ל מבואר מדבריו דגם קצת כפייה הלזו איננה חובה אלא רשות ויש לדחות דהט"ז הכי קאמר קצת כפיי' עד שיקיים ר"ל שאם לא הועילה הכפייה הקטנה ועדיין אינו מקבל עליו לקיים רשות בידם לכופו עוד בכפיות כאלו אבל כפייה הראשונה אם שאיננה גדולה עד שת"נ אבל מ"מ מוזהרין ומחוייבים לעשותם ועיין שם:

שוב מצאתי סעד לזה בספר אור זרוע דף ז' סי' ד' בשם הריצב"א זה"ל נראה לפרש דאפילו מ"ש בצידה כופין אלא שאין נענשים אם לא יכופו ויחזירו ויכופו עד שת"נ עכ"ל משמע מזה דווקא לכוף ולחזור ולכוף אין מחוייבים אבל אם לא יתחילו לכופו כלל נענשין מכל מקום פשטות דברי הט"ז לא תשמע כן אלא דגם כפייה קטנה הלזו לא חובה אלא אם רוצין עושין ולכאורה קשה להנ"ל למה לנו לחלק בין כפייה גדולה לקטנה מה יחסר דנימא דאידי ואידי בהכאה גדולה אלא דכאן רשות וכאן חובה בכל המצוות חייבים לעשות הכאה גדולה וכשמ"ש כתוב בצידה ההכאה הגדולה אין אלא רשות והרי לריצב"א ס"ל דשפיר מתוקמא הך כפייה דרבא לר"ן כפייה של רשות מפני שרצה לכופו וכמו שכתב הש"כ בסי' ק"ז בכוונת הריצב"א דס"ל כדברי הרמב"ן בתשובה שם דיש שם רשות לכוף גם במ"ע שמ"ש בצידה וכן מוכח להדיא מדברי הט"ז להנ"ל דגם הריצב"א ס"ל כדברי הרמב"ן בזה דמ"ע שמ"ש בצידה רשאין לכוף אם רוצין ודוקא כפייה קצת ולא הכאה גדולה וכמו"ש הט"ז שם בפירוש בשם הריצב"א וקשה, א"כ למה לנו להך סברא לחלק בין קטנה לגדולה והא סגי לן לחלק כאן רשות וכאן חובה ויש לומר דכפייה הגדולה שהוא עד שת"נ שנוהגת בכל המצוות חידוש הוא ואין לך בה אלא חידושה דהיינו שאין עושין אותה אלא במצוות שאין שם מ"ש בצידה אבל במ"ע שמ"ש בצידה אסור ודי לנו לומר שיש רשות להכותו הכאה קטנה ולא יותר הנה נתבאר שיש כאן מחלוקת בין המחברים בכונת שיטת ריצב"א הלזו דיש אומרים דעכ"פ מחויבים לעשות הכאה קטנה ויש אומרים דאין חייבים אלא הדבר רשות וכעין זה לכאורה מצינו עוד מבוכה שניה בדעת הריצב"א הלזו שהב"י בסי' רמ"ח ביו"ד כתב וז"ל וכיון דכל הני רבוותא סברי דמעשין על הצדקה הכי נקטינן ודלא כרבנא יוסף וריצב"א שכתבו המרדכי והתוס' ב"ב ת' דאין מעשין ולזה נוטה דעת מהרי"ק סי' קמ"ח שכופין על הצדקה עכ"ל הנה מבואר מדבריו שריצב"א ס"ל דאין מעשין ושתהרי"ק חולק על ריצב"א וס"ל דכופין:

ושם במקומו בדרכי משה הביא גם דברי ריצב"א וסיים שמהרי"ק סי' קמ"ח כתב כדברי ריצב"א הרי פשיטא לי' דלריצב"א נמי מעשין ושדעת מהרי"ק גם כן כריצב"א ויש גורסין שם ריב"א והיא היא ור"ל ר' יצחק כן אברהם וכמו שיראה המעיין בתוס' ומרדכי ומהרי"ק ובתשובת מיימוני שכולם נתכוונו לדברי ריצב"א הללו לא לאחר זולתו. ויש אמנם לענ"ד לומר בזה דהב"י לשיטתו דס"ל דלר"י דתירץ דכופין משום הל"ת הך כפייה נמי אינה אלא רשות וכמ"ש למעלה בשם המ"ל א"כ ממילא הריצב"א שבא להקל בדין העישוי כמבואר במרדכי שם על כרחך ס"ל דאפילו רשות ליכא ואין רשאין לכופו כלל לכן שפיר כתב הב"י דלא כריצב"א שכתבו התוס' והמרדכי אבל הרמ"א נראה דפליג על הב"י וס"ל דלתירץ ר"י יש חיוב לכופו בהלקאה משום הל"ת שעמה וא"כ הגם דאמת הדבר דריצב"א מיקל בעישוי הלזו אבל די לנו שנאמר שמיקל לומר. דאין לו בו חיוב להלקותו אבל רשות מודה גם ריצב"א דרשאין וא"כ דברי הריצב"א שהובא בתוס' ומרדכי דבריו יכולים להתפרש ממש כדברי המהרי"ק שם בשמו ולכן שפיר כתב רמ"א דמהרי"ק ס"ל כריצב"א שהרי רשות בידם לכופו גם לריצב"א ולא נחלק על הר"י אלא על הא דס"ל דמשום הל"ת מחוייבים לכופו וריצב"א חולק בזה וס"ל דאין הל"ת פועלת בזה שיהי' חיוב אבל אין הדבר אלא רשות ודאפילו במקום שאין שם ל"ת רשאין לכוף:

ולפי זה מצינו יישוב להקושיא שהקשינו למעלה דמנ"ל להט"ז והש"כ והסמ"ע לומר דהרמ"א פליג על הב"י בזה וס"ל דבמקום שיש לאו עמה חייבים לכופו די"ל דלמדו כן ממחלוקת הב"י והדרכי משה בכוונת שיטת הריצב"א ומהרי"ק הנ"ל דהב"י ס"ל דדברי מהרי"ק דלא כריצב"א והדרכי משה כותב דמהרי"ק ס"ל כריצב"א נמצא א"כ שנחלקו בדבר זה דהב"י ס"ל דלתירץ ר"י שהסכימו בו הנך רבוותא נמי אינו אלא רשות וממילא דלהריצב"א דמיקל גם רשות ליכא א"כ ס"ל דלא כריצב"א ורמ"א חולק וס"ל דלר"י יש חיוב להלקותו וגם להריצב"א יש רשות עכ"פ א"כ אין דברי ריצב"א נגד דעת הסוברים דרשות להכותו לכן שפיר העלה רמ"א בדרכי משה שם שמהרי"ק ס"ל כדברי ריצב"א שהרי באמת לא כתב שם מהרי"ק אלא דרשות להלקותו ושזהו דעת הריצב"א שכתבו התוס' והמרדכי שפירשו מה דאמר שבקוהו ר"ל אינם צריכים לטרוח יותר אחר שביישתם אותו לכפותו על העמוד אבל אם רצו שאין וממילא נלמד מזה דרשאין להלקותו אפילו במ"ע שמ"ש בצידה הגם שאין שם ל"ת רק עשה לחוד לכן הוצרכו הט"ז והש"כ לתרץ דהרמ"א סמך עצמו על מ"ש בחושן משפט סי' צ"ז או כמ"ש הסמ"ע דרק בהשבת עבוט שהלוה חשוב כמוחזק משא"כ בכיבוד אב וכדומה אין כופין ואין רשאין כלל לכוף ע"ש בדברי הסמ"ע ר"ס ק"ז והנה הגם שהדברים נכונים בס"ד ונתגלה לנו לפי זה דרך סלולה ליישב בזה דברי רבותינו הסמ"ע והט"ז והש"כ בכל זאת הדברים שכתבתי למעלה בכוונת הרמ"א נכונים הם מצד עצמם להשוות בזה בכח הרמ"א לדעת הב"י דגם משום ל"ת שעמה אינה אלא רשות וכדברי הגאון המ"ל ובמקום מ"ע לחוד שמ"ש בצידה גם רשות ליכא. ואין ראיה ממחלוקת הדיעות בשיטת הריצב"א דסוף סוף לא פלטינן ממחלוקת אליבא דריצב"א וכמ"ש למעלה. והמתבונן בעין יפה בתשו' זו שהשיב ריצב"א לרבנא יוסף שהובא במרדכי פ"ק דב"ב יראה שהריצב"א עצמו בתחילה כשראה שנחלקו עליו חביריו ביטל דעתו נגד דעת ר"י וסייעתו או שצידד עכ"פ לעשות כפייה קטנה. אבל אחרי כן שנתגלה לו דברי ר"י טיב עלם דס"ל דהכל תלוי בנדיבות לבו ובהרצאת, דברים הנה הסכים לדברי ר"י ט"ע ודלא כר"י בעל התוס' וזה שכתב שם בזה"ל שמחתי בדברים כי עכשיו מצאתי גאון כדברי ולא כפירוש ר"י שפירש משום ל"ת והנה א"כ אם ימצא מחלוקת אליבא דהריצב"א בדברי המחברים לק"מ ודברי שניהם הריצב"א אמרם אלא שזו משנה ראשונה וזו אחרונה:

שוב מצאתי ראיתי בספר אור זרוע שזכינו לאורו מקרוב שם בהלכות צדקה סי' ד' הביא תשובה הנ"ל בזה"ל וריצב"א השיב הלכה למעשה כדברי ר"י בר שמואל דכופין אותו משום הל"ת דלא תאמץ ולא תקפוץ ולעצמו נראה לפרש כו' אלא שאין נענשין כו' עכ"ל מבואר לפנינו שביטל דעתו נגד דעת ר"י והורה הלכה למעשה כר"י והרי במרדכי מבואר שנשאל הלכה למעשה על דברי היחודים המסרבים ליתן והשיב דאין כופין אלא בדברים והרצאת חבירים שינדב מעצמו ועל כרחינו צ"ל שאחר שמצא תנא דמסייע לו פסק דלא כר"י וכדאמרן:

והנה לכאורה עדיין יש מבוכה יותר נפלאה בשיטת הריצב"א עצמה במשנה האחרונה הלזו שפוסק דלא כר"י ושההבדל שבין מ"ש בצידה לאין מ"ש בצידה הוא נוהג אפילו במקום שיש ל"ת עמה שמצאנו בה לכאורה ארבעה חילוקי דעות לא ראי זה כראי זה (א) בתוס' ב"ב ד' ח' בשמו שענין הקולא של מ"ע שמתן שכרה בצידה אינו אלא שאין נענשין הב"ד אם לא כפו אבל עכ"פ מוזהרין וכ"כ במרדכי וכן מבואר באור זרוע סי' הנ"ל בשם ריצב"א דחייבין לכוף (ב) כמרדכי פ"ק דב"ב דהקולא הוא דאין כופין אלא בדברים ובהרצאת ריעים שיתנדב מעצמו ושכן כתב הר"ש והר"י ע"ע והריצב"א שמח על הדברים שכיוון בזה לדעתם. (ג) במהרי"ק סי' קמ"ח בשם הריצב"א דהקולא הוא שחין ב"ד חייבין לכופו אלא שיש רשות בידם לכופו אם ירצו וכן כתב הש"כ בחו"מ סי' ק"ז בשם ריצב"א וכ"כ הרמב"ן בחשובה. (ד) בטורי זהב ר"ס ר"מ ביו"ד שהתוס' והמרדכי כתבו בשם ריצב"א דבמ"ע שאין שם מ"ש בצידה מכין הכאה גדולה דהיינו עד שת"נ משא"כ כשמ"ש בצידה מכין הכאה קטנה וכ"כ מהר"ם בחידושיו לב"ב שם ובאמת המעיין בגוף החשובה דמר ריצב"א חתום עלה הובאה בתשובת מיימוני ספר קניין סוף סי' כ"ו לא נמצא שם מכל הארבעה דרכים אלא האחד והיא הוזכר גם בתוס' ב"ב ובמרדכי ובאור זרוע דכאן נענשין וכאן אין נענשין ולא נזכר שם מענין כפיית דברים כלל ולא הפרש של רשות וחובה ולא של הכאה קטנה וגדולה והרי באמת כל אחד מן הדרכים שבדברי הפוסקים הנ"ל לבדו יספוק לתרץ הקושיא מהא דרבא דאכפייה לר"נ ולמה להם להעמיס בכוונת ריצב"א דברים שאין בהם צורך. ונראה לענ"ד דס"ל להפוסקים הנ"ל דאע"ג שדרך אחד לבדו וכל אחד בפני עצמו הי' מספיק, לתרץ הקושיא מ"מ קושטא דמלתא הכי הוא לריצב"א בכל מ"ע שמ"ש בצידה כל הדרכים האלו בה. א' דברים לחוד סגי לצאת ידי חוב אזהרת ב"ד. ב' והלקאה קטנה אינה אלא רשות. ג' הלקאה גדולה אסורה ד' ואם לא כפאוהו כלל אין נענשים וס"ל דהא בהא תליא כיון דאין נענשים ב"ד אם לא כפאוהו כלל כדיליף בירושלמי מקראי ממילא ש"מ דאין מוזהרין אלא על כפיית דברים ושאסור להכותו עד שת"נ ואפילו קטנה איננה אלא רשות וכעין דברים אלו תמצא במהר"מ שם אלא דהוא אומר שהכאה קטנה מוזהרין וחייבים ואינו מוכרח וכבר כתבנו דחלוקין עליו הט"ז והש"כ והכל מן השורש הנ"ל דתירוש הוא והבו דלא לוסיף עלה ואם תאמר א"כ מנ"ל דרשות להכותו כלל ויש לומר דהוציאו כן מהירושלמי פ"ד דב"ב דהתם יליף מקרא דמ"ע שמ"ש בצידה אין מוזהרין ורמינן עלה מהא דתניא יהי' לכם מנה לך אגר דמים הרי דמוזהרין להיות ממונים להלקות ולהעניש אפילו במ"ע שמ"ש בצידה ומשני כיני מתניתין אין ב"ד נענשים ולכאורה קשה הא י"ל לעולם דאין מוזהרין דקאמר היינו שאין ב"ד מחוייבים להכותו אבל מ"מ מוזהרין למנות אגר דמים שיהי' מוכנים להכותו שהרי יש רשות בידם כשירצו להכותו לפי ראות עיניהם ועל כרחינו צ"ל דפשיטא לי' דכל דתני אין מוזהרין משמע אין מוזהרין כלל לא על כפיי' ולא על מנוי אגר דמים וכעין הוכחת הגאון מהר"מ שם ב"ב ת' יעו"ש לכן הוצרך לומר כיני מתניתין אין נענשים דהשתא שפיר יש לפרש דר"ל אין נענשים אם העלימו עיניהם אין עליהם עונש אבל עכ"פ מוזהרין להיות ממונים אגר דמים שיהי' מוכנים להכותו אם ירצו הב"ד להכותו א"כ מוכח ממילא דיש רשות לב"ד להלקותו ושזהו אזהרה לב"ד מנה לך אגר דמים להעניש ולהלקות מעוות המדות שאם נאמר דגם רשות ליכא וגם הלקאה קטנה אסורה א"כ אין כאן מקום לאזהרה זו כלל שהרי מאזני צדק היא מצוה שמ"ש כתוב בצידה וכמפורש בירושלמי שם ומצאתי סמוכין לדברינו בתשובת מהר"מ מרוטינבערג סי' תשנ"ה שכתב וז"ל אין לנטות ולדחות ר"ל שאין לדחות ולומר דיש רשות גם במ"ע שמ"ש בצידה לכופו בשוטין שאם הי' רשאין לכופו הי' כופין אותו ונענשין עכ"ל ור"ל כנ"ל שאם הי' רשאין וודאי הי' מחוייבים דהא בהא תליא ועיין מ"ש ביאור דבריו בדף מיוחד בשני אופנים:

זה לשון מהר"מ רוטינבערג סי' תשנ"ה כי הא דממשכנין על הצדקה היכא שפסק כבר לעניים ונעשה חוב גמור ואעפ"י כן אי לא אמיד אין כופין עד שימצא השיג ידו עכ"ל נ"ל די"ל דמיירי שלא נתן זמן לדבר אבל אם אמר בפירוש שעד יום פלוני ישלם מה שפסק מודה מהר"מ דאע"ג דלא אמיד ר"ל כפי ערך עשרו אינו מחייב ליתן כל כך וכגון שהוא יותר מחומש וכדומה לזה מ"מ כופין אותו מצד נדרו לשיטת האומרים דכייפינן בנודר לצדקה ודו"ק:

שם עוד בתשובה הנ"ל ז"ל כי הא דר"נ בר אמי שכפאוהו דהוי אמיד בא עליו בעקיפין והכוהו בדברים עד דמפיק מניה ד' מאה זוז כי ההוא דכפי' רפרם לרב אשי כו' כלומר דשם נמי לא הוי אלא כפיית דברים:

עוד שם וז"ל ובכל הבשר כל מ"ע שמ"ש בצידה כו' ר"ל להכי וודאי הך כפייה דרנב"א לא היתה אלא בדברים וכמו שתירץ ר"ת ואין לנטות ולדחות לכאורה נ"ל דר"ל שאין לנטות מתירוצו ולדחות דלעולם גם במ"כ שמ"ש בצידה כופין בשוטין אלא שאינו אלא רשות אם רצו ב"ד ולא חיוב ושאם אין רוצין להלקותו אין ב"ד נענשין על כך כמו שתירץ הרמב"ן וריצב"א שהובא בש"כ ר"ס ק"ז על זה השיב וכתב טעם דלא ניתא לי' למימר הכי ומדוע לא תירץ כן וז"ל שם שאם הי' רשאין לכופו הי' כופין אותו ונענשין פירוש לדבריו דס"ל דכל שרשות לב"ד להכותו על זה ממילא חייבין ב"ד לעשות כן לחיזוק הדת וכל שלא עשו כן נענשין ואיך אמר להם שבקוהו ש"מ דאין רשאין לכופו ובדברים לחוד הוא דכפאוהו לר' נתן כנ"ל לכאורה בכוונת דבריו ונמצא לפ"ז ראי' נכונה לשיטת הסמ"ע דהנך בעלי התוס' שתירצו דלא כר"ח משום דס"ל דאין רשאין לכופו כשיש שם מ"ש בצידה:

שם סיים וז"ל בירושלמי מפרש יהי' לכם מנה אגר בתים מיהו אם עוברים על ציוויים ואין נשמעין להם אין לב"ד לכופו ולהענישם שהעונשם ומהן שכרן כתוב בצידן עכ"ל דברים אלו אין להם מובן ועוד קשה שהרי מהירושלמי הלז מוכת להדיא שלא כדבריו הנ"ל שהרי אומר שם דאע"ג דמוזהרין להכותו ולכופו מ"ע אנן נענשין אם לא כפאו. ועוד תמוה לפי דבריו הנ"ל מה פריך הירושלמי מהא דתניא מנה לך אגר דמים אל הא דתניא אין ב"ד מוזהרין הא התשובה הנ"ל אומרת דשניהם אמת מצווה למצות אגר דמים להשבית על זה שיקיימו המצוה כדת של תורה ואגר דמים הרי רשות בידם להכותם על זה שזהו ענין האגר דמים כמ"ש רשב"ם ב"ב ד' פ"ט ע"ש מ"מ אם העם עוברים על צוויים ואין נשמעין להם אין לב"ד לכופם ולהענישם מפני שעונשם ומ"ש כתוב בצידם א"כ מ"ש אין ב"ד נזהרים הדברים כמשמעם ולמה לנו לומר כיני מתניתין אין ב"ד נענשים אבל מוזהרים נימא בפשיטות אין מוזהרין להענישם אם מסרבין נגד האגר דמים אבל מחוייבים למנותם כדברי התשובה הנ"ל:

עוד י"ל בא"א דס"ל ג"כ דרשות לכוף גם בשוטין וכדברי הש"כ ריש סי' ק"ז דלית מאן דפליג בזה והכי קאמר ואין לנטות ולדחות שאם הי' רשאין לכופו הי' כופין אותו ונענשים פירוש ותוכיח מזה מדאין נענשים ש"מ שאין רשאין לכופו על זה קאמר דהא ליתא דבירושלמי מפרש יהי' לכם מנה לך אגר דמים דהיינו להלקות את המעוות מדות ואפילו הכי אם עברו על צוויים ואין נשמעים להם אין ב"ד נענשין נמצא שכוונת התשובה באמת כך הוא כמ"ש בירושלמי וכמו שפירש במהר"מ לובלין דיסוד הענין דס"ל דאין מוזהרים משמע דאין מוזהרין כלל לא למנות אגר דמים ולא להכותו כלל לכן משני כיני מתניתין אין נענשין אבל מוזהרין. אמת שדבר זה חידוש היא מדוע לא יענש כשעובר על האזהרה ועיין נדה מ"ז ובמעדני יו"ט שם אות ד' שכתב וז"ל אין אזהרה שאין בה עונש עכ"ל וצ"ע, אמנם לפי מה שהעלינו דלריצב"א אין מוזהרין אלא על על כפיית דברים והכאה קטנה רשות והכאה עד שת"נ אסורה יש לקיים הפירוש הראשון דהכי קאמר שאין לדחות ולנטות ולומר דרשות יש להכות עד שת"נ דהא ליתא שאם הי' רשאין להכותו עד שת"נ וודאי שהי' הדבר חיוב והי' נענשין אם לא עשו כן דהא בהא תליא והביא ראי' מן הירושלמי דמפרש דאין נענשין ב"ד וע"כ דאין מוזהרין אלא על מנוי אגר דמים שהי' רשאין להכות הלקאה קטנה אם ירצו ואם לא הועילו בהלקאתם הקטנה הלזו שוב אין ב"ד מחוייבים להענישם משום דמתן שכרה בצידה ואין מוזהרין אלא על כפיית דברים וגם למנות אגר דמים שיהי מוכנים להלקות הכאה בעלמא אם ירצו לפי ראות עיניהם נמצא שמכאן ראי' לשיטת הריצב"א. והנ"ל בכוונתו דר"ל דהא בהא תליא כיון שאין נענשים ש"מ דאין מוזהרין אלא על כפיית דברים ושאפילו הלקאה קטנה איננה אלא רשות והכאה עד שת"נ אסורה לגמרי כיון שמ"ש כתו' בצידה:

[השמטה ואיכא למידק בהא דתניא בתוספתא זו מכות ארבעים מן התורה אבל מכות מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שת"נ או עד שיקבל עליו עכ"ל וכן הוא בירושלמי פ"ד דנזיר בשל"ק ז"ל מלקות של תורה מ"ס חסר א' אומדין אותו מכות מרדות חובטין אותו וכו' ע"כ מאי שנא הך מלתא דוקא דנקט תנא, והא איכא טובא דאיכא בינייהו (א) מלקות של תורה צריכה התראה ומרדות אינה צריכה התראה וכמ"ש הר"ן בכתובות פרק נערה. (ב) של תורה צריכה דיינים סמוכין וזו אינה צריכה וכמ"ש הרמב"ם פ' ט"ז מהלכות סנהדרין וכ"כ בטור ח"מ סי' ב' וסי' תכ"ה וש"ע שם (ג) מלקות של תורה אין ב"ד יכולים למחול לו וחייבים להלקותו דוקא. משא"כ מרדות דרבנן ב"ד יכולין למחול כדמוכח בש"ס נזיר נ"ט יעו"ש. (ד) מלקות של תורה אינו לוקה עד שיעידו עליו ב' עדים כשרים משא"כ מרדות לוקה ע"י עד אחד. ואפילו עד מפי עד ואפילו קרוב וכמ"ש הב"י בתו"מ סי' ב'. (ה) ארבעים של תורה כשיש שם עוד לאו או ם אחר לוקה ארבעים שנית משא"כ מרדות דרבנן אם נלווה אליהם לאו של תורה לוקה מ"ם של תורה ונפטר מן המרדות וכדתנן במשנה דמכות י"ג גרושה וחלוצה לוקה מ' וכמ"ש התוס' שם:

וי"ל דהכא בתוספתא וירושלמי במרדות של עבירה נמשכת מיירי כגון סוכה איני עושה שגם היא צריכה התראה וכמ"ש הרשב"ש סי' תר"י וצריכה ג"כ סמוכין כיון שמכין אותו עד שת"נ וכמ"ש הרא"מ והמרדכי בפרק השולח. וגם היא אין ב"ד יכולים למחול אותה דועשית אמר רחמנא אזהרה לב"ד שיעשוך ונענשים אם לא עישו. וי"ל שהואיל והיא הכאה מופלגת עד להמיתו להכי, אם נלוה אלי' עוד לאו של מלקות אינו לוקה מ"ם אלא מכין אותו עד שת"נ בלא אומד ובלא מנין משא"כ מרדות של חלוצה וודאי נדחות מפני מלקות של איסור גרושה שהיא של תורה. וחמורה מן מכות מרדות דרבנן שעל עבירה שכבר עשה שזו אינה עד שת"נ. אלא י"נ או יותר וכמ"ש האחרונים. ויובן ממילא כיון דאיירי בעבירה נמשכת כגון סוכה איני עושה. אין זה נהרג על, ידי עד אחד. דאנן סהדי כל זמן שלא יאמר רוצה אני. הרי זה עומד ברשעתו לפנינו. הרי א"כ מבואר לפנינו שכל חמשה הדברים הנ"ל נוהג בהכאת מרדות כבהכאת ארבעים של תורה. ואין ביניהם אלא שזו יש לה מספר ל"ט וזו אין לה קצבה. זו צריכה אומד וזו לא:

עוד י"ל דהך תנא כולל בשם מרדות גם מרדות דעבירה שעבר כבר ולא חשיב הבדל שאינו נוהג בשני המרדיות ואתיא כמאן דאמר שגם מרדות על עבירה שעברה מחינן לי' נמי עד שת"נ כשהיא כעין של תורה וכמ"ש הרמב"ן והתשב"ץ והרשב"ש סי' תר"י או כדברי הרמב"ם לגירסא שלפנינו. מיהו נ"ל דעל כרחינו צ"ל נם הכא תנא ושייר דאכתי איכא בינייהו, (א) לענין תשלומין דבמלקות של תורה קיי"ל לוקה ואינו משלם אבל מכות מרדות מוחלין לו ומשלם ואינו לוקה וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות נערה בתולה הלכה י"ב. (ב) לענין נתכווין לאכול בשר נבלה ועלה בידו בשר שחיטה אעפ"י שאין כאן מלקות מים של תורה מכל מקום סופג מכות מרדות וכדתנן להדיא פ"ג דנזיר דף. (ג) לענין ספק כגון כהן הנושא ספק גרושה אעפ"י שאין לוקה מ"ם של תורה מ"מ לוקה מרדות וכמ"ש הרמב"ם בפרק י"ז מהלכות איסורי ביאה (ד) לענין מכה משולשת, (ה) לענין רצועה ותנאיה וכמ"ש הר"ץ בכתובות הנ"ל (ו) לענין הלקאה לאשה וכמ"ש הראב"ד, פרק ב' מהלכות אישות. אלא תני ושייר וכן במלקות של תורה קיי"ל לאו שאין בו מעשה אינו לוקה משא"כ מרדות וכמ"ש הרמב"ם לענין ביטול חמץ ול"ת דבל יראה. במלקות של תורה. אם אין שם אזהרה מפורשת בפסוק אינו לוקה. משא"כ מרדות לוקה גם על ביטול מ"ע. אלא שאלו ההבדלים שניהם בכלל לשון הברייתא דמיירי באומר סוכה איני עושה ואין כאן אלא שב ואל תעשה. ואין שם לאו רק מ"ע לחוד ודע דהא דכתבנו לעיל דמכות מרדות רשות לב"ד למחול עליהם אמת שכן מוכת בש"ס נזיר נ"ט ההוא גברא דאיתחייב נגידא קמי' דר' אמי כו' אחר להו שבקוהו דמן חבריא הוא משמע להדיא שיכול ב"ד למחול המרדות אע"ג שנתחייב. [אלא שיש לומר שזהו דוקא בחבר] וכן מוכח מדברי הרמב"ם פ"א מהלכות א"ב דין א' דבעבר על מ"ע אעפ"י שעשה מעשה רשות לכ"ד להלקותו מרדות. יעו"ש. אבל קשה מדוע לא כתב כן בשאר חייבי מרדיות במקומות הרבה שהזכיר דין מכות מרדות לא נמצא בשום מקום שיכתוב לשון זה "רשות לב"ד להלקותו". רק סתם וכתב דלוקה מרדות משמע דחיוב יש. [שוב מצאתי להפרמ"ג בספרו שושנת העמקים. שרצה לחדש דיש חילוק בזה על ביטול מ"ע המרדות רשות משא"כ על ביטול דברי סופרים חייבים להלקותו. אלא שהודה בעצמו שמדברי המגיד משנה בפ"א, ה"ח הנ"ל מוכח דאדרבא ביטול מ"ע חמור מד"ס] ועוד קשה מ"ש הרמב"ם שם בזה"ל ואם הכו אותו ב"ד מכות מרדות [ומשמע דבדיעבד מיירי שכבר הכו אותו אכל לכתחילה לא יכו. ואיך סיים על זה] הרשות בידם. משמע דלכתחילה קאמר וי"ל על דרך שפירש הסמ"ע דברי הש"ע בסי' כ"ז שם שכתב אם רצו ב"ד להלקותו דר"ל אם רוצים להלקותו יותר. רשות בידם על דרך זה עצמו יש לפרש לשון הרמב"ם ור"ל דהגם שהכו אותו מרדות. רשות בידם להכותו עוד יותר וזהו שכתב שם "להרחיקו מן העבירה" דתמוה לכאורה. פשיטא דכל הלקאות של מרדות הוא כדי "להרחיקו מן העבירה" אבל להנ"ל ניחא דר"ל דהכא בענין שנראה בעיני הדיינים שצריך להלקותו עוד להרחיקו מן העבירה הרשות בידם:

ובקונט' מנהמלת"א ד' י"א הארכתי בזה בס"ד ע"ש):

תוכן העניינים

סדר הלכה (חידושי הלכה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה