אור ברסלב
סדר הלכה (חידושי הלכה) קונטרס תורת העישוי › פרק י

סדר הלכה (חידושי הלכה)· רבי דוד שלמה הכהן אדלשטיין

קונטרס תורת העישוי · פרק י

פרק ט

יבאר בעשה ול"ת שכופין אפילו מ"ש בצידה כמ"ש רוב הפוסקים. אם זה חיוב לכופו או אינו אלא רשות:

והנה הבית יוסף סימן רמ"ח העלה שהסכמת הפוסקים דהיכא דיש לאו עם עשה כופין אע"ג שמתן שכרה כתוב בצידה אלא שיש לחקור עם כל זה אם באופן זה מחוייבים לכופו או דילמא אינה אלא רשות ויש ללמוד דבר זה. ממ"ש בדברי הבית יוסף שם שגם הרמב"ן ס"ל להך תירוצא של התוס' והר"ן דמשום הלאו שעם העשה ב"ד כופין אותו גם במ"ע שמ"ש כתוב בצידה לכן פסק הרמב"ן דכופין אותו להשיב עבוטו משום דיש שם לאו ועשה ולכאורה קשה מהיכן למד הבית יוסף לומר דהרמב"ן ס"ל דמשום לאו שעמו כייפינן הא הרמב"ן בתשובה שם כתב להדיא דאם רצו ב"ד לכוף כופין וא"כ אין צריך כלל לבא מטעם הלאו שעמה ועל כרחינו צ"ל דס"ל דזה ברור דאע"ג דחידשו התוס' והר"ן דמ"ע שמ"ש בצידה שיש עמה לאו כופין היינו לומר דרשאין לכופו אבל חיובא ליכא דלזה אהני מתן שכרה בצידה דעל כל פנים חיובא על הכפייה ליכא אלא רשות וממילא מוכח דס"ל דכשאין שם לאו גם רשות אין להם לכופו כשמ"ש בצידה וכן מבואר בדברי הגאון בעל משנה למלך פרק ז' מהלכות מתנות עניים שם עמד על דברי הב"י הללו והעלה ג"כ דס"ל דמה שהקשו התוס' ומה שתירצו הכל על רשות קאי ולא על חיובא עכ"ל והן הן הדברים שכתבנו דחיובא וודאי ליכא הואיל ומ"מ מ"ש בצידה יע"ש במ"ל דצ"ל דלפי מסקנת המ"ל דאין רשאים לכוף אלא משום דיש שם ג"כ לית הדרינן לסברא קמייתא דאע"ג דהל"ת ניתק לעשה מ"מ אהני ל"ת זו לענין שיהיו רשאין לכופו אם רצו וכדס"ד שם מעיקרא וכ"כ המיל בהלכות עברים פ"ג וכן מוכח מדברי הגהות מיימוני פרק י"ב מהלכות אישות אות כ' דלהכי כופין על מ"ע דשלוח הקן משום דאיתא בזה נמי לאו דלא תקח אם על בנים ואע"ג דהלאו ניתק לעשה והעשה מ"ש בצידה מכל מקום מהני הלאו שיהיו ב"ד כופין על מ"ע זו ומ"ש המ"ל שם דמשום דניתק לעשה הל"ת כמאן דליתא דמי זה הוא קודם שחידש סברא זו דהכל על רשות קאי אבל לבתר דמסיק דס"ל דמה דהקשו התוס' ומה שתירצו הכל על רשות קאי לא על חיובא ממילא הדרינן נמי לסברא קמייתא דהל"ת פועלת עכ"פ לענין שיהיו רשאים לכופו אם ירצו. ולפי דברים הללו נתלה לנו יישוב נכון בהא דנתחבטו גדולי המחברים ה"ה הסמ"ע והש"כ והט"ז בחושן משפט סי' ק"ו לב"ד ס' ר"מ מדוע לא כתב הרמ"א דין זה דיש רשות לב"ד לכופו הגם שמ"ש בצידה אלא בסי' צ"ז לענין השבת עבוט. ואלו בסי' ק"ז בחו"מ שם בדין דאין כופין ליתומים לפרוע חוב אביהם משום דהיא מ"ט שמ"ש בצידה ולמה לא הגיה רמ"א גם שם שמ"מ אם רצו ב"ד לכופו כופין. וכן ביורה דעה סי' ר"מ סתם וכתב דכיבוד אב היא מ"ע שמ"ש בצידה ואין כופין ומדוע לא כתב ג"כ שאם רצו כופין ועיין סמ"ע וט"ז וש"כ מ"ש בזה. אמנם להנ"ל דברי רמ"א נכונים ומכוונים. דס"ל ג"כ שדווקא במקום שיש ל"ת חוץ המ"ע אז היא דרשאין לכופו ולהכי דווקא התם בסי' צ"ז לענין השבת עבוט הוא דכתב דין זה דרשאין לכופו משום דיש שם ל"ת ועשה משא"כ ביו"ד סי' ר"מ לענין כיבוד אב דאין שם רק מ"ע לחוד וכן בחו"מ סי' ק"ז לענין פריעת חוב אביהם דאין שם ל"ת רק מ"ע בלחוד ומ"ש כתוב בצידה ס"ל דכהאי גוונא אין רשאין לכופו כלל וזה כשיטת הב"י ממש שהרי לא נחלק עליו בדרכי משה בזה כלל ומה שאמר בירושלמי דקידושין דכופין את הבן לזון את האב ואיפסיק הכי להלכה ביו"ד סי' ר"מ שם היינו מדין צדקה דאית בי' נמי לאו דלא תאמץ את לבבך וכ"כ הש"כ שם ביו"ד סי' ר"מ ס"ק וא"ו בשם הפרישה וכבר כתב המרדכי כתובות פרק נערה דהך כופין את הבן לזונו הנ"ל לאו חיובא הוא אלא רשות ולהנ"ל דווקא כיבוד אב לזונו שיש בו גם כן ל"ת דלא תאמץ לבבך לכן רשות לב"ד לכופו משא"כ כיבוד אב שלא מצד מצוות חיובה של צדקה שאין בה לית רק מ"ע לחוד אין רשאין לכופו כלל ובהכי ניחא נמי מה דקשיא לכאורה לענ"ד לשיטה זו דהתוס' והר"ן והרמב"ן והגה"מ שפסקה הב"י להלכה דהיכא דיש ל"ת עמה כופין והלא מקור דין זה שמתן שכרה פוטרתו מן הכפייה הוא מן הירושלמי פרק הספינה דאמרינן התם מאזני צדק יהי' לך אבני צדק יהי' כו' מכאן אמרו מ"ע שמ"ש בצידה אין ב"ד מוזהרין עלי' וע"ש בפירושי הירושלמי במקומו וקשה הרי יש התם גם לאו לא יהי' בביתך אבן ואבן וגם ל"ת עול במדה ובמשקל מלבד העשה ואם כן הרי כפייה נוהגת בה אע"ג שמ"ש בצידה לשיטה הנ"ל שנפסקה להלכה אבל לפי דברינו י"ל דלק"מ דאע"ג דהל"ת פועלת לעשות כפייה מ"מ הרי זה אינו אלא רשות אבל אין מוזהרים לעשות עישוי מטעם שבאמת המתן שכר שבצידה פוטרת את הב"ד מאזהרה זו א"כ אתי שפיר דברי הירושלמי כפשוטן מכאן אמרו מ"ע שמ"ש בצידה אין מוזהרין אע"ג שיש גם ל"ת עמה דהל"ת לא הועילה אלא שיהא רשות לב"ד לכוף אבל אזהרה לא שמענו:

אמנם הא דמסיק בירושלמי שם תנו אין נענשים אבל מ"מ מוזהרין הנה שתי תשובות בדבר חדא דכבר כתב בריטב"א בראש השנה ד"ו דש"ס דילן חולק על הירושלמי בזה וס"ל דאין מוזהרין כלל וי"ל דהכי ס"ל גם לשיטה הנ"ל ועוד י"ל דמוזהרין היינו לעשות עישוי דברים אבל כפייה בהלקאה וודאי אינו אלא רשות ער י"ל מנוי אגר דמים להלקאה ר"ל דהיינו שיהי' מוכנים שמא ירצו ב"ד להלקותו לכן מוזהרין למנותם אבל אם אין רוצים להלקותו אין נענשים על זה שהרי אין מוזהרין והעונש באזהרה תליא כמ"ש מהר"מ ב"ב ח' אלא דקשה לפי זה לא הי' צריך להגיה ולמתני אין נענשין במקום אין מוזהרין ואמת שיש לומר דלישנא דאין מוזהרין סתם משמע לא על כפייה ולא על מנוי אגר דמים כלל וכעין הנחת הגאון מהר"מ בחידושי ב"ב שם וכן הוצרך לומר כיני מתניתין אין ב"ד של מטה נענשים עי' והשתא שפיר י"ל אין נענשין לפי שאין חייבים להכותי אבל עכ"פ מוזהרים למנות אגר דמים שיהי' מוכנים כשירצו ב"ד להכותם אבל מחוורתא כדשנינן מעיקרא כמ"ש הריטב"א הנ"ל:

אמנם דעת הש"כ והסמ"ע והט"ז הנ"ל נראה להדיא דפשיטא להו דלהאי תירוצא דמשום דאיכא נמי ל"ת כופין היינו דחייבים לכופו קאמרינן אבל רשות יש אפילו במקום שאין שם לאו כלל ולהכי ס"ל דכופין על כיבוד ופריעת חוב אביהם אם רצו וס"ל דהא דהקשו התוס' והא דקא מתרצי הכל אחיובא קאי לא על רשות וזה היפך דברי המשנה למלך הנ"ל וגדולה מזו כתב הש"כ בסי' ק"ז שם דלית מאן דפליג בהא דוודאי רשות לב"ד לכופו ולכן לא הוצרך הרמ"א להזכיר דין זה לא בסי' ק"ז בחו"מ ולא בסי' ר"מ ביו"ד שם ויש לתמוה דא"כ מה יענו הש"כ והסמ"ע והט"ז לדברי הב"י שכתב דהרמב"ן ס"ל כהאי תירוצא דמשום דאיכא נמי ל"ת וכייפינן והרי הרמב"ן שם כתב להדיא שם בהשבת עבוט דאם רצו לכוף כופין אבל אין מחייבים לכוף ואי ס"ל דרשות לכופו אפיל בעשה לחודה הגם שמ"ש בצידה א"כ הרי אין צריך לבא מטעם הל"ת כלל ועל כרחינו מוכח מזה דס"ל להב"י דלהאי תירוצא תרווייהו בעינן א' ל"ת ב' רצון ב"ד וכל שיחסר א' מן ב' תנאים הללו אין שם כפייה וכנ"ל ואי ס"ל להש"כ וסיעתו דהרמ"א חולק בזה על הב"י וסובר דבחד סגי רצו כופין אעפ"י שאין שם ל"ת וכשיש לית מחוייבין לכוף א"כ הדרא קושיא לדוכתי' דזה הי' לו לרמ"א לכתוב בסי' ק"ז לאפוקי מדעת הב"י וכן בסי' ר"מ שם ועוד תימא דלמה לנו לעשות מחלוקת חנם בין הב"י והרמ"א בדבר שאין לו שום הכרח לא בש"ע ולא בדרכי משה ועיין תומים ריש סי' ק"ז כתב שדעת רוב הפוסקים דאין ב"ד רשאין לכוף במ"ע שמ"ש בצידה ע"ש ולכאורה תימא מי ומי המה רוב הפוסקים הללו ואדרבה הרי הש"כ שם כתב להדיא דבכל הפוסקים אין מי שסובר כן והסמ"ע שכתב שהתוס' והרא"ש ס"ל הכי כבר השיגו בש"כ שם עליו וכתב שביקש בתוס' והרא"ש ולא מצא בשום מקום שיחלוקו על זה ואם שיש מקום לסלק השגה זו ולהמציא מקום ברא"ש ותוס' שס"ל הכי אבל רוב הפוסקים מאן דכר שמייהו הכא אמנם לפי דברינו הנ"ל שלמדנו מדברי הב"י דס"ל דכי קא מקשי התוס' וכי קא מתרצי הכל על רשות קאי וכמ"ש המשנה למלך שם ועולה מזה דמה שתירצו דמשום דיש גם ל"ת כייפינן היינו דיש רשות לכוף מטעם שיש גם ל"ת ומוכח ממילא דאי אין שם גם ל"ת שוב אין רשאין לכוף וכבר העלה הב"י דרוב הפוסקים הסכימו לתירוץ זה הנה א"כ מצינו ראינו את רוב הפוסקים הללו אשר נעלמו מאתנו מתחילה ויובן בזה גם דרכו של הש"כ שביקש ולא מצא דלשיטתו אזיל דס"ל דלאו על רשות קאי אלא על חיובא הקשו ותירצו:

והנה יש לענ"ד ראיה ברורה לדברי המשנה למלך מדברי מהרי"ק סי' קמ"ח שם כתב וז"ל אם ירדנו למדת הדין הלא שירתו הוא לכוף על הצדקה לרוב הפוסקים מההוא דאכפייה רבא לר' נתן ואף כי פירש ר"ת דכפיית דברים הווי כו' הלא רבו החולקים עליו ריב"ש בעל התוס' וגם ריב"א כתב דאע"ג כו' מ"מ אם ירצו הרשות בידם כמ"ש המרדכי כו' וכן נראה מתוך דברי הרמב"ם וכ"פ הסמ"ק והטור בחושן משפט. עכ"ל. ולכאורה קשה. הא רוב הפוסקים ס"ל כתירץ ר"י דמשום דיש שם גם לאו הוא דכייפינן וכמ"ש הב"י והמ"ל ואי נימא דר"ל דחייבין לכוף קא אמרו ולא רשות א"כ זה דלא כתירץ ריב"א שהביא שם דריב"א הא קאמר דווקא אם רצו הרשות בידם ולא חיובא אע"ג דיש גם ל"ת ואיך א"כ עירב דעת ריב"א עם דעת רוב הפוסקים בחדא מחתא וכן קשה על הב"י סי' רמ"ח שם שגם הוא כולל יתד דעת מהרי"ק עם דעות רוב הפוסקים הנ"ל. והגם דיש לדחוק דר"ל לאפוקי תירוץ התוס' הראשון דכפיית דברים בעלמא כפאו ובזה גם ריב"א נחלק וס"ל כהנך רבוותא דלאו בכפיית דברים מיירי אבל זה דחי' בעלמא אבל לדברי המ"ל הנ"ל דהכל על רשות קאי א"ש בפשיטות דכ"ע מודי שגם לתירץ זה של ר"י נמי אינו אלא רשות אלא דלריב"א רשות גם במ"ע לחודא משא"כ לר"י גם רשות אינו אלא בשביל הל"ת עכ"פ לפי"ז דעת כולם שווה בצדקה דרשאין לכופו אלא דריצב"א מחמיר עוד יותר לפי דרך הזה משא"כ לשיטת הסמ"ע והש"כ והט"ז דלתירוצו של ר"י דמשום הל"ת שעמה חייבים לכופו א"כ הרי מחמיר ועיין מ"ש לקמן בזה:

ויש עוד ראיה, לשיטת המ"ל דהא לכאורה קשה לתירוצו של ר"י דמשום הל"ת שעמה כופין ומלקין אע"ג שכתוב מ"ש בצידה א"כ מתן שכרה בצידה דכתב רחמנא למה לי וכבר עמד בזה הרב בעל נ"ץ ביו"ד סי' רמ"ה וכתב לתרץ דמתן שכרה בצידה בא ללמדינו להקל בהלקאתו שלא להפיג להכותו עד שת"נ והטעם כיון דבשביל המ"ע אין לנו להלקותו שהרי מ"ש כתוב בצידה ועיקר ההלקאה אינו אלא מצד הל"ת והרי בל"ת אין שם כפייה עד שת"נ כדמוכח בכתובות פ"ו ודבריו תמוהין טובא דהרי כל עיקר חידושו של ר"י וסיעתו בתירוץ זה לומר דאין צריך לחלק בתכונת ההכאה ואם כדברי הנ"ץ דסוף סוף נצטרך לומר דכפייה זו בצדקה איננה עד שת"נ א"כ הקושיא מעיקרא ליתא וכמו שתירץ הר"ת באמת דכאן בדברים וכאן בהכאה או כאן כפייה עד שת"נ וכאן הכאה וכפייה אבל לא עד שת"נ וכמו שתירץ הריצב"א שם ב"ב ח': בתירץ האחרון ועיין מהר"מ שם. ועל כרחינו דלתירוץ ר"י שם הוא משום דס"ל דהכאה שווה בשניהם א"כ הדרק"ל מתן שכרה בצידה דכתב רחמנא למה לי. [ועוד קשה שאם אין כאן אלא הכאה קטנה. ולא הכאה עד שת"נ. גם לנכסיו אין יורדין וכמ"ש הקצות בחו"מ סי' ג'. אלא שבנתיבות שם חולק על זה יעו"ש]:

אמנם לפי הנ"ל דהכל על רשות קאי ואע"ג דיש שם ל"ח הכפייה איננה אלא רשות אתי שפיר דאיצטריך מ"ש לכתוב בצידה למילף דעכ"פ ליכא חיובא לכופו אלא רשות ודוקא כשיש שם גם ל"ת משא"כ במ"ע לחוד שמ"ש בצידה גם רשות ליכא והנה י"ל לפי שיטת הסמ"ע וסיעתו דס"ל דשורש טעם במתן שכרה בצידה אינו משום יתורא דקרא אבל עיקר הטעם כמ"ש רש"י בחולין ק"י ע"ב דכל שמ"ש כתוב בצידה אמרינן זה ענשו כשיעבור שלא ישיג שכר זה ואנן לא כייפינן ליה והא תינח בעשה לחודא אבל כשיש שם גם ל"ת שפיר י"ל דכייפינן לי' נמי אנן ועונש העדר השכר על מ"ע רמינן אבל באמת גם מדברי רש"י בתולין שם משמע דמשום יתורא דקראי הוא דילפינן מניה לומר לך דזהו ענשו ולא יותר וכמו שהעלינו למעלה בפרק השמיני וא"כ הדרק"ל. עוד י"ל דלעולם מהני מ"ש בצידה שלא להכותו אלא מכין אותו הכאה קטנה וזה דוקא משום שיש שם גם ל"ת וכהנ"צ הנ"ל אבל כשאין שם ל"ת עמה גם הכאה קטנה לא כייפינן דמ"ש שבצידה פוטרו לגמרי וכמו שגם לדברי המ"ל לתירוץ ר"י תרתי בעינן ל"ת וגם רצון ב"ד כן לדברי הש"כ וסיעתו דס"ל דל"ת מחוייבים ומוזהרין נמי תרתי בעינן ל"ת וגם הלקאה קטנה ולא עד שח"ל אבל סתימת הפוסקים משמע דלא ס"ל הכי לכן נראה דס"ל דמן התורה וודאי כל שמ"ש בצידה אין כופין אעפ"י שיש שם גם ל"ת ומ"ש ר"י דמשום הל"ת כופין היינו מדרבנן שהחמירו משום תומר הל"ת ותיקנו שמחוייבים לכופו ובזה יתורץ מה שהקשינו למעלה מדברי הירושלמי הנ"ל דמוכח שאפילו במקום שיש עמה ל"ת נמי אין מוזהרין לכופו דוודאי כך הוא מן התורה אבל רבנן תיקנו שמחוייבים לכופו משום חומר הל"ת שעמה:

והנה במרדכי פרק א' דב"ב סי' ת"ל הביא דברי ריצב"א שהשיב לרב יוסף שמסכים לדברים שכתב ר' שמעיה בשם ר"י טיב עלם דאין מעשין על הצדקה להלקותו עד שיעשה אלא בנדיבות והרצאה ולא כפירוש ר"י שפירש כפייה ממש ולא כפיית דברים משום דיש שם ל"ת דלא תאמץ כי נראה בעיני דאין מוזהרין לכופו כשאר מ"ע שמכין אותו כו' והיינו אין מעשין שכתב ר"י טיב עלם ומבואר שם א"כ דהר"י מחמיר לומר שמחוייבים ומוזהרין להלקותו וריצב"א מיקל דאין מלקין אלא כפיית דברים עבדינן שיתנדב ויתרצה מעצמו שיש רשות לב"ד להלקותו הכאה קטנה אם ירצו וכן הוא במרדכי כתובות פרק נערה סי' קנ"ט ע"ש:

וקשה א"כ להמ"ל שהר"י נמי ס"ל דאין חייבים להכותו אלא רשות הוא משום הל"ת שעמה אבל בעשה לחודא גם רשות ליכא א"כ הרי הריצב"א מחמיר יותר וס"ל שיש רשות להלקות בעשה לחודא שמ"ש בצידה ואיך יעיד שם בשם הריצב"א להקל ולומר דאין מעשין ואין לוקין במ"ע שמ"ש בצידה דלא כר"י שמחמיר להלקותו וכדברים אלו ממש נמצא כתוב בב"י דהלכה דמעשין וכופין דלא כריצב"א מוכח א"כ מהב"י גופי' דריצב"א מיקל ור"י מחמיר וזה לכאורה היפך דברי המ"ל:

ויש לומר דריצב"א לא התיר אלא כפייה קטנה וכמ"ש מהר"מ בחידושיו לביב שם אבל לר"י רשות לב"ד להכותו גם מכה רבה וא"כ לענין זה ריצב"א מיקל יותר והיינו אין מעשין שכתב אליבא דריצב"א שלא להכותו הכאה גדולה וגם קטנה אינה אלא רשות ומה שאמר בירושלמי מוזהרין ר"ל כפיית דברים שיתנדב ויתרצה כמ"ש המרדכי בשמו של ר"י ט"ע אבל הכאה אפילו קטנה אינה אלא רשות דלא כמהר"מ הנ"ל בחידושיו לב"ב שכתב שחייבים לעשות הכאה קטנה עכ"פ גם מדברי הט"ז יו"ד ר"ס ר"מ מבואר דגם כלייה קטנה עושים אם רצו ע"ש והנה גם צריך לומר לדרך המשנה למלך הא דלא הספיק לו להר"י טעם רשות לבדו ונימא דהכפייה של רבא לר"נ רשות הי' שרצה והא דתניא אין מוזהרין היינו שאין חייבים טעמו משום דמשמע ליה לר"י אין מוזהרין דתניא ר"ל שאין רשאין לפי שאין מוזהרין דהא בהא תליא וכעין דברי מהר"מ שם ואכתי איכא למידק למה לו לר"י לומר שהוא רשות הא טעמא דיש שם גם ל"ת זה לבדו סגי לתירוץ הקושיא ונימא דרבא דכפאו לר' נתן משום שיש שם ל"ת והאי דאין מוזהרין היינו במ"ע לחודא *)

ויש לומר דעל כרחינו צ"ל דאינו אלא רשות אעפ"י שיש גם ל"ת עמה דהא שורש דין זה שאין

*)הג"ה שוב מצאתי בספר ברכי יוסף שהקשה כן על המשל"מ. והניח בקושיה:

מוזהרין כשמתן שכרי כתוב בצידה הוא מן הירושלמי פ"ד דב"ב מאזני צדק יהי' כו' מכאן אמרו מ"ע שמ"ש בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עלי' והתם הרי יש גם ל"ת דלא יהי' בביתך אבן ואבן ואפ"ה קאמר דאין מוזהרין שמע מינה דהגם דיש ל"ת ההכאה אינו אלא רשות אי נמי י"ל דס"ל דשורש טעם שאין תכין אותו כשמ"ש בצידה כמ"ש רש"י די לך בעונש זה של העדר שכר זה וכעין קלב"מ דאין רשאין לעשות לן ב' עונשין משא"כ כשיש שם גם ל"ת מותר להכותו דלא השם המביאו לידי עונש זה מביאו לעונש השני שהרי יש כאן שני שמות עשה ולית עוד י"ל דרשות זה נלמד מקרא דיהי' לכם לכם יהי' הדבר מסור וכמ"ש בירושלמי פ"ד דב"ב וכפירוש מהרמר"ב בתשו' סי' תשנ"ה ובמצוה הלזו הרי יש שם גם ל"ת א"כ מובן ממילא דבמ"ע לחודא אין רשות להכותו כלל:

תוכן העניינים

סדר הלכה (חידושי הלכה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה